תקציר סביר כרך ה' חוברת 23

ע.פ. 465/70 - לאורה ארביב נגד מדינת ישראל

חוסר ראיה מספקת להרשעה. מצא של נאשם שהורשע בסיוע ולא ערער ומאידך נתקבל ערעורו של הנאשם העיקרי. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קוארט) בת.פ. 892/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערערת הורשעה בעבירה של החזקת מקום וניהולו לשם זנות ונדונה למאסר בפועל, מאסר עלתנאי והפעלת מאסרים על תנאי קודמים. אין חולקין כי בעבר ניהלה המערערת את המקום לשם זנותאך לטענתה לא הוכח כי המשיכה לאחרונה בכך. יחד עם המערערת הורשע אחד בשם חבאניכמסייע לה לנהול בית הבושת ונגזר עליו עונש של מאסר על תנאי אך הוא לא ערער על כך.המערערת ערערה על ההרשעה.

החלטה - השופט ברנזון:
א. לא היה זה בטוח לסמוך על עדות המתלונן נגד המערערת שגר אתה בשכנות, שכן הואעצמו הודה כי הסתכסך אתה וכתוצאה מכך התלונן נגדה. עדותו גם נראתה כמי שרוצהלנקום בנאשמת ולהרע לה. ביהמ"ש דלמטה ציין שלא היה מרשיע את המערערת על יסודעדות זו ואמנם קשה לראות איזה משקל אפשר בכלל לייחס לעדותו של אדם כזה שמפעמיםבו רגשי נקם קשים כלפי הנאשמת בשל ענין פעוט יחסית של אי תשלום חוב בסך 150 ל"י.ביהמ"ש דלמטה קבע כי עדותו של המתלונן מצאה חיזוק בראיות נסיבתיות אחרות אךבבדיקת חומר הראיות אין למצוא אף ראיה ישירה או נסיבתית הראויה לאמון שתחזק אתעדות המתלונן או תתמוך בה. כיון שכך יש לזכות את המערערת.
ב. אשר להרשעתו של חבאני אשר לפי כתב האישום עזר למערערת בניהול בית הבושת,הרי לכאורה נראה כי בנפול אשמת המערערת צריכה ליפול גם אשמתו הנשענת על אותןעדויות. ההלכות שנתגבשו באנגליה בענינים כגון אלה מלמדות כי על פני הדברים זכוייהשל המערערת צריך להביא גם לזיכויו של הנאשם השני. מכיון שזה לא ערער יש להמציאלו העתק מפס"ד זה כדי שיוכל, אם ירצה, לנקוט בצעדים הדרושים כדי לערער, אם כיבאחור, על הרשעתו.

השופט לנדוי:
ביחס לנאשם השני צריך לאפשר לו להגיש ערעור אם ירצה, אך לעצם ענין מצבו שלנאשם זה אפשר יהיה לחוות דעה אחרי שמיעת טענות בעלי הדין.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערערת, עו"ד מ. קירש למשיבה. 6.4.71).

בג"צ 353/70 - בלה אייזיק (שי"ק) נגד משרד הפנים

*אישור שינוי שם. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות)

העובדות:
העותרת ילדה שני ילדים לאחד בשם שי"ק שאינה נשואה לו ואינה רוצה להנשא לו. בהתאםלרצון העותרת ולהסכמת האב נרשמו הילדים כדין בשם שי"ק. עתה בקשה העותרת לשנות אתשמה מאייזיק לשי"ק. היא הגישה על כך הודעה בכתב למשרד הפנים לפי חוק השמות. בהתאםלסעיף 17 לחוק על השר או מי שסמכותו הועברה אליו להמציא תוך חודש תעודה למבקש על
שינוי השם וזאת אם השם לא נפסל ע"י השר על פי סעיף 16 לחוק. לפי סעיף 24 לחוק רשאיהמבקש לפנות לשר הפנים ולערער על החלטה שלא לאשר את שינוי השם. במקרה דנא לא ענו כללממשרד הפנים לעותרת על בקשתה ולאחר שעברו מספר חדשים וניתן צו על תנאי הודיע משרדהפנים לעותרת שאינו מאשר את שינוי השם, וזאת מן הטעם שהשם החדש עלול להטעות אתהצבור לחשוב שהעותרת נשואה למר שי"ק וכן שהשם החדש עלול לפגוע בתקנת הצבור. על כךהעתירה.

החלטה - השופט ח. כהן (דעת מעוט):
א. אמנם חייב השר לענות תוך חודש ימים כאמור בסעיף 17 לחוק אך גם אם עבר חודשהימים עדיין רשאי הוא להודיע למבקש על פסילת השם המבוקש.
ב. עם זאת, מכיון שהשר לא קיים את המצווה עליו לתת החלטתו תוך חודש ימים ועשהכן רק לאחר שניתן צע"ת אין המשיב יכול להשמע כעת בטענה שבג"צ לא יזקק לעתירהבאשר לא מיצתה העותרת את דרכי הסעד הפנימיות, ע"י ערעור לשר לפי סעיף 24 לחוק.המשיב הוא האשם שהעותרת היתה נאלצת לפנות לבג"צ שכן לא היתה בידיה התשובהשל שר הפנים.
ג. כיון שכך עומדת בפני בג"צ השאלה אם אמנם בדין נפסל שינוי שמה שלה העותרת.אשר לפגיעה בתקנת הצבור אין לראות כיצד זה עלול השם שי"ק שתקבל העותרת לפגועבתקנת הצבור. אין בו בשם הזה לא משמעות ולא צליל פוגע. אם מתכוון המשיב שתקנתהצבור היא שבני זוג החיים יחדיו ינשאו כדת ולא יסתפקו בשנוי שם הרי דבר זה לא נאמרבכתב התשובה.
אשר לטעם של הטעיית הצבור - הכוונה של הטעייה האמורה בסעיף 16 מכוונתלשנוי המכוון להטעות מתוך כוונה רעה למטרה שהיא פסולה כשהיא לעצמה, אך לאכאשר המטרה של המבקשת היא לגיטימית אלא שע"י עצם השינוי עלולים לטעות. למעשהכל שינוי שם עלול להטעות את האדם שלא הכיר לפני כן את משנה השם וסבור ששמוהחדש הוא שמו המקורי. השופט כהן מסתייג מדעת הרוב בבג"צ 73/66 ומביע הסכמתועם דעת שופט המעוט באותו בג"צ.

השופט לנדוי (דעת הרוב):
האחור במתן תשובת משרד הפנים לעותרת אינו מצדיק התעלמות מהוראת סעיף 24שבחוק המשאיר בידי העותרת את האפשרות לפנות לשר בערעור על ההחלטה. כיון שכךלא יתערב בג"צ בענין שנותרה אפשרות לפתור אותו בדרך מנהלית.

(בפני השופטים לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד בן מנשה לעותרת, עו"ד בר-סלע למשיבה. 6.4.71).

בג"צ 298/70 - ה. ג. פולק בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה

*ביטול הטבות של "החזר מסים" כאשר ההטבות ניתנו מתוך טעות. (התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי ברוב דעות)

העובדות:
העותרת מיצרת חמרי חבישה ומיצאת אותם לחו"ל. במשך השנים נהנתה מהטבות של "החזרמסים עקיפים" כנהוג לגבי מוצרי יצוא שבפרק מוצרי יצוא פרמצבטיים וכן ממירב התמיכה שלקרן הכותנה, עתה מסתבר כי בטעות ניתנו לה ההטבות הכפולות ומשרד המסחר והתעשיה מבקשלהמשיך ולתמוך ביצוא של העותרת רק על ידי אחת ההטבות הנ"ל. העותרת מצידה טוענת כי
היא התקשרה בהסכמי יצוא על בסיס ההטבות הניתנות לה ואם יבוטלו ההטבות כבר עתה היאלא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. עתירתה היא כי ימשיכו להעניק לה את התשלומים כפי הנהוגעד כה לפחות עד שתבצע את ההזמנות שהתחייבה.

החלטה - השופט ויתקון:
א. אין לקבל את טענת העותרת כי כל ההטבות שקיבלה בעבר בדין יסודן ואין לגרועמהן. ברור כי חלה טעות, אמנם לא באשמת העותרת, ואין למנוע מהמשיבים לשנות אתהמצב. אין בכוונת המשיבים להפלות את העותרת לעומת אחרים אלא להשוות את מצבהלזה של יצואנים אחרים.
ב. מאידך צודקת העותרת בטענתה שאין לשנות את מצבה לרעה כל עוד היא חייבתלבצע את התחייבויותיה שניתנו על בסיס ההטבות שקיבלה בעבר. העותרת זכאית לקבלאת מלוא ההטבות באשר נכנסה להתחייבויות על פיהן והיא פעלה בתום לב. יש להדגישכי התשלומים הנדרשים אינם בלתי חוקיים והמשיבים מוסמכים לעשותם.
נכון הדבר שתשלומים הנתונים בשיקול דעת הרשות ובמדיניותה רשאית הרשותלבטלם ללא כל הודעה מוקדמת ולא יישמע אדם בטענה כי נכנס להתחייבויות על סמךהתשלומים שהיה מקבל, אך זאת כאשר מדובר ב"צרת רבים" והמדיניות משתנה לגביכולם וכל אחד חייב להיות מוכן לכך. לא כן בענין דנא. ביטול בשל טעות שטעתה הרשותאינו בגדר הסיכונים הצפויים לכל בעל עסק.

השופט ברנזון (דעת מיעוט):
אין מקום לשנות את החלטת הרשות בדבר חיסול התשלומים שנבעו מתוך טעות. הכלמודים כי הרשות רשאית מפעם לפעם לשנות את גובה התשלומים לעידוד היצוא אולבטלם וכל שינוי כזה יש בו כדי להשפיע בעיסקות של היצואנים, גם בעיסקות שהןבשלב ביצוע. זכותה של הממשלה היא לשנות ההטבות ואין סיבה שלא תוכל לנצלהבמקרה דנא כאשר התשלומים בעבר נבעו מתוך טעות.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י, כהן. עו"ד אדר לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבים, 5.4.71).

ע.פ. 570/69 - לוי פיינגרהוט וסבח טויק נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 610/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
באפריל 1969 במוצאי שבת בוצע שוד מזויין בתחנת דלק ליד צומת כביש גהה ונהרג מיריותאחד מבעלי תחנת הדלק. בקשר למקרה זה הורשעו שני המערערים בעבירת רצח לפי סעיף 214 (ג)לפח"פ, בעבירת שוד מזויין ועבירות רכב. העד העיקרי למעשה היה שותף לדבר עבירה בשםחיים אברהם שהפך לעד מדינה (במשפט נפרד הורשע בעבירת שוד), בהתאם להרשעה ירההמערער הראשון את היריות שגרמו למוות ואילו המערער השני נהג במכונית שבה ברחו השודדים.המערער הראשון מודה למעשה כי הוא שירה, אך לטענתו לא נתקיים בו היסוד של "זדון" הדרושלפי סעיף 214(ג) הנ"ל, היינו, שלא הוכח כי בזמן שירה היה ער לסכנה שהוא עלול לפגוע בקרבןולגרום למותו. לדבריו רצה רק להפחיד והוא ירה לקרקע אלא שהקרבן נפל ונכנס לטווח היריות.המערער השני טוען כי לא הוכח שהשתתף בכלל בשוד.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. הכדורים שנורו פגעו בבית השחי ובמרפקו של הקורבן ונוכח עובדה זו מן הנמנע
לקבל את גרסת המערער שכוון את נשקו כלפי האדמה. העובדות מונעות גם את הגירסהשהכדורים פגעו במנוח כשהופל לרצפה שכן לפי הראיות נפגע המנוח תחילה ביריותואח"כ נפל לרצפה.
ב. אשר להרשעתו של המערער השני - אמנם מסקנת ההרשעה מבוססת בעיקרה עלעדות של השותף לדבר עבירה ואמת היא שביהמ"ש לא האמין לחלק מעדותו שלפיההוא לא השתתף בקניית הנשק. אולם אין לקבל את גירסת המערער כי עד המדינה הינועד כשר פחות מעד אחר ושלגביו יש לפסול את עדותו אם בחלק ממנה הוא שיקר, ושאצלעד כזה לא ניתן לחלק את עדותו. עדותו של עד המדינה כשרה לא פחות משל עד אחרויש להעריך את עדותו על פי אותם המבחנים שאליהם נזקק ביהמ"ש בבואו להעריךעדותו של עד אחר. אלא מאי ? לגבי שותף לדבר עבירה המשמש עד המדינה יש להתיחסלדברו בחשדנות אף אם מאמינים להם ואין לסמוך הרשעה עליהם בלי סיוע ממקור מהימןבלתי תלוי. לפיכך ניתן להפריד גם אצל עד מדינה כזה את החלק הבלתי מהימן שלעדותו מכלל העדות ולהאמין לה בחלקה כמו אצל עד אחר.
ג. את הסיוע מצא ביהמ"ש, בצדק, בעדותו של נהג מונית שהיתה מהימנה עליו, שסיפרכי ביום המקרה הסיע משכונת התקוה עד סמוך למקום הפשע שלושה אנשים ומתוכםהכיר מנסיעות קודמות וזיהה את עד המדינה ואת המערער השני. ספורו של נהג המוניתעל דרך הנסיעה ועצירת ביניים זהה לספורו של עד המדינה, דבר היותו של המערערהשני בחברת שני השודדים האחרים סמוך לזמן ולמקום הפשע דרש הסבר מפי המערערהשני ובמשפט לא ניתן על ידיו כל הסבר לעובדה זו. הוא טען טענת אליבי שבכלל לאנפגש עם עד המדינה באותו ערב וטענת האליבי הופרכה כליל בעדותו של נהג המונית.די בעדות זו כדי לסייע לעדותו של עד המדינה. הפרכת האליבי כשלעצמה יש בה כדילהוסיף חיזוק לגירסת הקטגוריה.
ד. המערער השני השתתף ברכישת הנשק שבו ירה המערער הראשון והוא ידע כי הנשקנועד למטרת השוד. ידיעה זו דיה כדי לספק את היסוד הנדרש ל"ידיעה" מכוח סעיף 24לפח"פ. ידיעת המערער השני ממלאת את התנאי המצריך שהתוצאה הקטלנית היתה תוצאהמסתברת מהרדיפה אחרי מטרת השוד המשותפת שכללה שימוש בנשק.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד לידצקי למערער הראשון, עוה"ד הייק וגרטי למערער השני, עו"ד קירש למשיבה.5.4.71).

ע.א. 284/70 - יהודה בלילתי ואח' נגד אגודה... יוונית קתולית בישראל

*תופשם" של מקרקעין לצורך חיוב בנזיקין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט הדיה) בת.א. 152/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

העובדות:
המערערים הם דייריה של המשיבה ששכרו ממנה שני חדרים, מטבח ונוחיות בקומה שניה שלבית בירושלים. באותה קומה יש חדרים נוספים המושכרים לדיירים אחרים, הול מרכזי רחב ידייםהמשמש את כל הדירות בקומה זו ומההול היתה יציאה למרפסת שבה השתמשו כל הדייריםלשימושים שונים. ההול והמרפסת לא הושכרו לאף אחד מהדיירים. המרפסת היתה במצב רעועויום אחד התמוטטה ואשת המערער נפצעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים היו במעמד של"מוזמנים" במרפסת ולגבי מוזמנים, גם לפני התיקון בפקודת הנזיקין משנת תש"ל, חלה עלבעל מקרקעין או תופשם, בנסיבות שחייב היה לדעתן, אחריות לנקוט מידת זהירות שאדם סביר
ונבון היה נוקט באותן נסיבות כלפי אדם שהוא כאדם סביר צריך היה לראות מראש שהוא עלוללהפגע. אעפ"כ דחה את תביעתם מן הטעם ששוכרי הבית היו, לדעתו, במעמד של "תופשיהמקרקעין" שכן המרפסת יצאה מ"תפישתה" של הנתבעת והיתה בשמושם הבלעדי, בחזקתם אובתפישתם החוקית המשותפת של הדיירים. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. הכל מודים כי בדרך כלל הדירות המושכרות בבית יוצאות מגדר "תפישתו"של בעל המקרקעין והתפישה עוברת לשוכר, ויחד עם זאת הלכה פסוקה היא שבית מדרגותובדרך כלל גם הגג והחצר שבבית המושכר לדיירים אינו יוצא מתחום שליטתו ואחריותושל בעל הבית.
ב. אין לקבל את הצעת המשיבה להבדיל בין המדרגות לבין המרפסת בכך שבלי המדרגותאין גישה למושכר ושמושם הכרחי איפוא לדיירים, בעוד שהשימוש במרפסת אינו אלאלנוחותם. מבחן הצורך והחיוניות אינו רלוואנטי ליסוד של ההלכה. השימוש המשותףבחלקים בלתי מושכרים בין שנחוצים הם לשימוש במושכר ובין שאינם נחוצים לשימושבו אין בו כדי לשלול את אחריות המשכיר. אם בעל הבית אינו רוצה לקבל על עצמואת האחריות יכול היה לסגור את המרפסת ולאסור על הדיירים את השימוש בה. זאתועוד אם ניתן לאמר על דייר או קבוצת דיירים מגובשת שהם הופכים למחזיקים ומעביריםעליהם את האחריות, הרי שאין לאמר אותו דבר על קבוצה של סתם דיירים המשתמשיםברשות בחלק בלתי מושכר. קבוצה זו אין מי שיארגן ואין לקבוע הלכה שתשחרר אתבעל הבית במקרה כזה מאחריות ותפקיר את צבור המשתמשים, כולל צד שלישי, למצבשבו לא יהיה מי שידאג לתקינות המקום.

השופט לנדוי (דעת מיעוט):
המרפסת היתה בשימושם הבלעדי של המערערים ושל יתר דיירי הקומה השנייהודינה שונה מדין חדר המדרגות כי חדר המדרגות בבית רב דירות אינו בשימושם הבלעדי שלהדיירים. הדיירים היו קרובים למרפסת קרבה מתמדת באופן שזכות השימוש והשליטהשהיו בידם - אחריות בצידה, ואילו את בעלת הבית יש לראות כמוותרת על השימושוהשליטה במרפסת לאחר שמסרה אותה לדיירים. האחריות בנזיקין מבוססת על שליטהולא על בעלות שכן השולט במקום בידו גם ההשגחה הבלתי אמצעית והכוח להרשותולאסור כניסתם של אחרים ועליו לשמור על תקינות המקום. אין לראות הבדל ביןתופס בלעדי אחד ותופשים אחדים במשותף. הקשיים הכרוכים בשותפות כזאת אינםמצדיקים קביעת דין נזיקין שונה לתפישה במשותף.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד מ. נסים למערערים, עו"ד ר. שטראוס למשיבה, 6.4.71).

ע.א. 506/70 - פקיד השומה נגד דלק רמה בע"מ

*שומה לפי מיטב השפיטה כאשר הפנקסים לא נוהלו בהתאם להוראות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 516/69 - הערעור נדחה).

החלטה - השופט ויתקון:
א. המשיבה לא ניהלה ספר קופה כדרישת ההוראות החלות על עסקים מסוג העסקשלה ותהא אשר תהיה השפעתו של הליקוי הזה על אמיתות חשבונותיה של המשיבה,
הרי לא היה מקום להעמיד אותה בחזקת נישומה שיצאה ידי חובתה עם החוק. נכוןשהמשיבה ניהלה פנקסי חשבון למעלה מהדרוש בהוראות הנ"ל, אך דבר זה אינו משחרראותה מנהול ספרים הנדרשים כמינימום בעסק מסוג זה. לפיכך רשאי היה פקיד השומהלהוציא שומה לפי מיטב השפיטה.
ב. אולם עדיין הדרך פתוחה לפני המשיבה להראות שהשומה היתה מוגזמת ושלא הרויחהאלא את ההכנסה שעליה הצהירה. זוהי משימה קשה ביותר אך במקרה דנן עלה הדברבידי המשיבה. ראשית, עדי המערער בדקו את ספרי המשיבה ומדבריהם ניתן להביןשהספרים איפשרו להם בדיקה שלמה ולא מצאו כל השמטות בספרים אלה. שנית,המשיבה נתנה הסבר סביר בדבר ההוצאות הגדולות שהיו לה בניהול העסק. שלישית,המערער המציא לביהמ"ש דלמטה תיקים של נישומים אחרים ששמשו למערער לשםהשוואה ודווקא מתוך תיקים אלה הסיק ביהמ"ש דלמטה שהצהרת המשיבה היא נכונה.ההשוואה עם תיקי הנשומים האחרים היא ענין שבעובדה ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 6.4.71).

ע. א. 99/70 - עובדיה נייגר נגד מבטחים... בע"מ

*היותו של עובד "צד" בהסכם בין מועצת פועלים לבין מעביד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן-פורת) בת.א. 286/69 - הערעור נתקבל)

העובדות:
במאי 1959 נחתם הסכם בין מועצת פועלי ירושלים וההסתדרות מצד אחד, לבין המשיבה מצדשני, ומעבידו של המערער - בית קולנוע בירושלים - מצד שלישי. בהסכם נאמר כי המעבידמעונין להשתחרר מחובת תשלום פיצויי פיטורין (ותגמולים ופנסיה) לעובדיו וכי על מנת לשחרראת המעביד מחובת התשלום של פיצויי פיטורין, ישלם המעביד למשיבה סכומי כסף כפי שצויינובהסכם. עוד נאמר בהסכם כי תמורת תשלומי המעביד מתחייבת המשיבה לשאת ולשלם במקרההצורך לכל אחד מהעובדים של המעביד את הפיצויים. להלן נאמר בהסכם כי במידה ועובדיתבע ישירות את המעביד תפצה מועצת הפועלים את המעביד על כל דרישה כזו. המערערהגיש הביעה לתשלום פיצויי פיטורין ותגמולים נגד המשיבה. זו בקשה מביהמ"ש המחוזי למחוקאת התובענה על הסף מחוסר עילה וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה ומחק את התביעה על הסףוטעמו כי ההסכם האמור אינו מעניק למערער זכות תביעה נגד המשיבה, אלא המערער חייבלתבוע את המעביד ואילו המעביד מצידו זכאי לשיפוי מאת המשיבה, על כך הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א.מנוסחו של ההסכם כפי שצויין לעיל עולה שכל תכליתו היתה להעביר את החובותלתשלום הפיצויים לעובדים משכם המעביד לשכם המשיבה. זאת היא התחייבותברורה וחד משמעית לשלם לכל אחד ואחד מן העובדים הזכאים לכך במישרין ולאלמעביד בדרך של שיפוי.
ב. בהסכם מצהירה מועצת הפועלים כי ההסכם נעשה על דעת העובדים היודעים אתתכנו והביעו הסכמתם. היוצא מכך שהעובדים אינם זרים להסכם אלא מועצת הפועליםהתקשרה בשם העובדים והיא גילתה בלשון מפורשת את שליחותה ופעלה כשלוחתםשל העובדים, מכאן שהעובדים הם צד לחוזה.
ג. העובדה שמועצת הפועלים התחייבה לפצות את המעביד עבור כל דרישה של עובד,אינה משנה את המצב. זאת, הן משום שחובת השיפוי איננה של המשיבה והן משוםשבחירה אפשרית של עובד לתבוע את המעביד אין בה כדי לגרוע מזכותו עפ"י ההסכםלתבוע את המשיבה.
ד. חוק פיצויי פיטורין שהוחק לאחר עשיית ההסכם אין בו כדי לבטל את ההסכם
כאמור. החוק קובע מפורשות שאינו בא לגרוע מזכותו של עובד לפי חוזה עבודהוההסכם שלפנינו הוא בגדר "חוזה עבודה". התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.

(בפני השופטים לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ש. ברנר למערער, עוה"ד נ. גוטמן וד. לפידור למשיבה. 5.4.71).

ע.א. 595/69 - מרים אפטה נגד אשר אפטה ואח'

*שותפות ברכוש בני זוג

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט כהן) בת.א. 5187/66 - הערעור נדחה ברוב דעות)

.

בערעור זה התעוררה שאלת חלקה של אשה ברכוש בעלה כאשר נישאה לבעלה שהיהכבר גרוש ואם לילדים והוא בן 57 והאשה בת 39. המדובר בדירה שנרכשה ע"י הבעלסמוך לפני נשואיו עם האשה, וחי עם האשה כ- 20 שנה עד שפרץ סכסוך ביניהם. האשהבקשה כי יוצהר שהיא שותפת בדירה הרשומה על שם בעלה וביהמ"ש דחה את בקשתה.הערעור על כך נדחה, ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ברנזון שלפיה יש לקבלאת הערעור.