תקציר סביר כרך ה' חוברת 26

ע.א. 492/70 - עזבון המנוח יחיה דר ז"ל נגד מדינת ישראל ואח'

*טענת התישנות לאחר שנכשלה טענת קניה כמקור לחזקה במקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 5600/66 - הערעור נדחה).

העובדות:
העזבון תבע בעלות בבית בת"א שאינו רשום בספרי האחוזה. על נכס זה נתן האופוטרופוס לנכסי נפקדים תעודה שלפיה הוא של נפקד ומוקנה לאפוטרופוס. טענת העזבון היתה שבסוף שנות העשרים רכש המנוח את הבעלות בנכס מאשה ערביה והחזיק בו עד למותו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לעדי המערער ודחה את תביעתו. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין יסוד להתערב בהערכת הראיות ע"י ביהמ"ש דלמטה גם אילו נטל ההוכחה היה כבמשפט אזרחי רגיל, קל וחומר כאשר חוק נכסי נפקדים דורש מידת שכנוע יותר גדולה.
ב. אשר לטענה החילופית שהעזבון הוכיח חזקה נוגדת במשך תקופת ההתיישנות - גם בטענה זו אין ממש. בעלי הדין מסכימים שהחלקה היתה מסוג מירי ולפיכך דינה של החלקה להיחתך עפ"י סעיף 20 של חוק הקרקעות העותומני שתוקפו נשמר בסעיף 22 של חוק ההתיישנות. הלכה פסוקה היא שלפי סעיף 20 הנ"ל מחזיק הטוען לקניה כמקור לחזקתו והוא נכשל בהוכחת אותו מקור אינו יכול עוד להסתמך על התיישנות מכח חזקה נוגדת.
ג. אך בלאו הכי לא היה די בטענת חזקה נוגדת כדי להקנות לעזבון הבעלות בחלקה, אלא לכל היותר היתה טענה זאת, אילו הוכחה, יכולה לשמש לו כהגנה בפני תביעת בעלות של זולתו.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד ליכטנבורג למערער, עו"ד יאראק למשיבים. 28.4.71).

ע.א. 667/70 -קרן הביטוח של פועלי הבנין...בע"מ נגד חברת בנאורי בע"מ ואח'

*דין קדימה של תשלומים סוציאליים בהוכחת חוב של חברה בפירוק.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1989/67 - הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

העובדות:
נגד החברה המשיבה ניתן צו פירוק. עובדי החברה הגישו תביעות על חשבון שכר עבודה ותביעות אלה הוכרו כבעלי דין קדימה ונפרעו ע"י המפרק. המערערת שימשה לעובדים כקופת גמל והגישה למפרק חוב על סכום של כ- 15 אלף ל"י שהחברה לא שילמה למערערת להבטחת התנאים הסוציאליים של העובדים. הסכום הנתבע היווה 33 אחוז משכר העבודה והוא מורכב מארבעה וחצי אחוז שנוכה ע"י החברה משכר העובדים והיתר היתה החברה צריכה לשלם. הסכום שנוכה מהעובדים הוכר אף הוא כשכר עבודה בעל דין קדימה וביהמ"ש המחוזי אישר זאת. אשר ליתרת התביעה הכיר המפרק ב- 11 אחוז משכר העבודה כבעל דין קדימה. שכן אלה כללותשלום עבור פיצויי פיטורין, דמי חגים וחופשה שנתית, החלטה זו של המפרק לא אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי את חובו הישיר של המעביד, להבדיל מהניכויים שנוכו מהעובדים, יש לראות כחוב רגיל שאינו נהנה מדין קדימה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. כאשר החוב הוא שכר עבודה ממש, או נחשב לפי החוק לשכר עבודה לענין דין קדימה, יש להעניק לו דין קדימה בלי שים לב מי הוא התובע, העובד עצמו או חליפו.
ב. דמי חגים ופדיון חופשה שנתית הם בגדר שכר עבודה שיש לו דין קדימה והוא הדין בדמי פיצויי פיטורין. אלא שחוב זה יש להוכיח על כל פרטיו.
ג. המערערת באה כאן בתביעה על יסוד הסכמי עבודה שאינם יכולים לעזור לה באשר אלה מוגבלים לעניני פיצויי פיטורין בלבד. אך גם לענין זה קובע ההסכם חובת המערערת לשלם הפיצויים רק אם תקבל מהמעביד את התשלומים על חשבון זה ואם לא קיבלה את התשלומים אין היא חייבת לשלם ואין לה לכאורה מה לתבוע.
ד. המערערת סומכת תביעתה על הנוהג ולאו דווקא על ההסכמים הנ"ל, כמו כן העלתה טענה כי למעשה היא תובעת בשם העובדים ולא רק בשמה היא, וכן טענתה שהיא משמשת כקרן חופשה ודין תמורת החופשה כדין שכר עבודה~ הטענות הנ"ל 'לא הובהרו בביהמ"ש המחוזי ויש להחזיר אליו את הדין על מנת להבהירן ולאפשר גם צירוף העובדים כצד למשפט.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. גורביץ למערערת, עו"ד א. חרוץ לכונס הנכסים, עו"ד ס. וואנו מפרק החברה למשיבה. 13.5.71 ).

ע.פ. 81/71 - ראובן בן בנימין כהן נגד מדינת ישראל

*הוכחת ההכנה והכוונה ברצח בכוונה תחילה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים בהלול, מרגלית, והוארי) בת.פ. 44/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער נשא אשה חרשת אילמת בתחילת שנת 1969 ולאחר שלשה חדשים הורעו היחסים בין בני הזוג והמערער היה מכה אותה. יחד עם זאת הוציא ממנה סכום כסף והרויחה ועזב אותה. באפריל 1970 נסע לטבריה לחוג את חג הפסח בבית הוריו והזמין לשם את אשתו, אך גם שם לא היו היחסים בין בני הזוג תקינים. באחד הערבים הזמין אותה לטייל לאורך ים כנרתשם התיישבו תחילה על ספסל שבטיילת ולאחר מכן עברו ביוזמת המערער לסלע הבולט מתוך הים ורגליהם היו במים. האשה לא ידעה לשחות והמערער ידע זאת והוא דחף אותה והפיל אותה המימה, האשה טבעה והמערער הורשע ברצח בכוונה תחילה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לקבוע לפי הנסיבות שהמערער התכוון להרוג את האשה. אכן עומק המים היה רק כ- 90 ס"מ והמקום אליו נסחפה האשה היה בעומק של 140 ס"מ ובתנאים נורמליים, לא נשקפת לאדם סכנה, אולם כאן התנאים לא היו נורמליים. האשה נדחפה והופלה לתוך הים, ובנוסף לכך נשבה בים כנרת רוח מזרחית חזקה ולא היו במקום מבקרים. החוף היה ריק מאדם והאשה שהיתה אלמת לא יכלה לצעוק לעזרה, מצירוף עובדות אלה מתבקשת המסקנה שכוונת המערער היתה לגרום למות האשה.
ב. גם התנהגות המערער לאחר מעשה הינה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" המצביעה על כוונתו לגרום למות האשה. לאחר שהפיל את האשה למים לא עשה דבר כדי להצילה אלא הלך הביתה ושכב לישון. דבר זה ורומז על כך שהתוצאה היתה לרוחו ולכוונתו.
ג. לטענת המערער שאי נקיטת אמצעי הצלה נבעו מפחד לגלות מה שקרה - הסבר זה לא ניתן ע"י המערער במשטרה שם אמר שלא קרא לעזרה כי חשב שהאשה תצא לבד מהמים.
ד. אותן העובדות המצביעות ועל כך שהמערער החליט להרוג מוכיחות גם שהוא הכין עצמו לכך. לפחות הבאתה של האשה מהספסל בטיילת עד לסלע ממנו דחף אותה, כמוה כהכנה למעשה ההריגה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ,זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד ע. מס למערער, עו"ד גב' בייניש למשיבה. 4.5.71).

ע.פ. 560/70 - ליבי סעדיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בזיוף מסמך וכוונה לקבלת דבר במרמה בעקבות זיוף טופס טוטו כדורגל.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גבינזון, חלימה, ולנשטיין) בע.פ. 624/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
בתקופה הנוגעת לעניננו אורגנו הימורי הספורט על פי טופס המחולק לשלושה חלקים שמהם נשלחו שנים למועצה להימורים והחלק הראשון נשארו בידי המשתתף. על שלושת החלקים הודבקו בולים במחיר המתאים למספר הטורים שמילא המשתתף, המערער מילא טופס ועליו הודבקו בולים במחיר של 4 טורים. לאחר ההגרלה בא בטענה כי מילא 8 טורים ומשום מה הדביקו לו בולים של 4 טורים. הוא הראה שבחלק הראשון שנשאר בידו היו 8 טורים ואחד מהם התאים למשחקים שזכו. הוא תבע את סכום הזכיה אך בחלק השני שנשלח למועצה היו רק 4 טורים שמילא והמערער נעצר והואשם בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף ובעבירת נסיון של קבלת דבר במרמה. בימ"ש השלום זיכה אותו מהאשמות בקבעו כי חלק א' של הטופס שנשאר בידו אינו מהווה "מסמך" כמשמעותו בחוק המרמה ולענין הנסיון לקבל דבר במרמה קבע כי המערער לא השתמש "באמצעים שסוגלו לביצוע זממו" וזיכה אותו גם מעבירה זו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את המערער בעבירות הנ"ל ועל כך הערעור.
החלטה -מ"מ הנשיא זוסמן:
א. צדקו בתי המשפט דלמטה בקביעת היסודית כי לא בטעות מילא המערער בחלק א' עוד 4 טורים אלא שהדבר היה מכוון. ככל שתמוה מעשה המערער מפאת העדר כל סיכוי להצלחה הרי המסקנה הנ"ל יש לה על מה שתסמוך, כיון שכך הרי יש כאן זיוף בכוונה לרמות.
ב. בימ"ש השלום קבע כי חלק א' הנ"ל אינו מסמך באשר. אין לו ערך הוכחתי וכל שיש לו ערך הוכחתי הוא הבול המודבק עליו ואת זה לא זייף המערער. קביעה זו אין לקבל. משהודבק הבול על הטופס שוב אין להפריד בין הדבקים והטופס הפך למסמך כמשמעותו בחוק המרמה. הדבקת הבול אינה רק ראיה לתשלום מחירו אלא ראיה שמולאו ארבעת הטורים ,ושולם מחיר ההשתתפות המגיע. זיופו של חלק א' מהוה איפוא זיוף מסמך.
ג. אין לומר כי חלק א' אין לו ערך הוכחתי באשר הפרס משתלם לפי חלק ב' הנמצא בידי המועצה. חלק א' יש לו ערך הוכחתי בידי מחזיקו אם מתעוררות בעיות בחלקי הטופס שנשלחו למועצה.
ד. דרישת התשלום שהיתה מבוססת על זיוף חלק א' מהווה "אמצעי שסוגל" לביצוע העבירה של קבלת דבר במרמה. העובדה שקרבן התרמית נקט אמצעי זהירות ונמנע מהמערער לבצע את זממו אינה גורעת מהאמצעי שסיגל המערער. מטבעה של עבירת הנסיון שהנאשם אינו מצליח לבצע את זממו ואין הוא פטור בשל כך שהקרבן ידע להקדים רפואה למכה. כיון שבזיוף הנ"ל ניתן היה לבצע את העבירה אין להכנס כאן לשאלה מה הדין כאשר נאשם מנסה לבצע עבירה וזו אינה ניתנת כלל לביצוע, אם מפני
שאין אוביקט העלול להיפגע ואם מפאת שימוש באמצעי שאינו עשוי להשיג מטרתו, כגון חומר לא מזיק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עוה"ד מרקמן ואבידע למערער, עו"ד גב' בייניש למשיבה. 9.5.71).

בג"צ 55/71 - יוסף שטרן נגד רשם הפטנטים ואח'

*רשום סימן שירות. (ערעור על החלטת רשם הפטנטים - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער עבד כמכונאי בחברת N.S.U ולאחר שעזב את החברה פתח מוסך לעצמו והציב שלט שבו מופיעות שלוש האותיות נ.ס.או. בלטינית. עתה הגישה המשיבה השניה, חברת נ.ס.או., בקשהלרשום סימן שירות של האותיות נ.ס.או., בלטינית והמערער התנגד לרישום השירות. התנגדותה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. לחברת נ.ס.או. סימן מסחר לגבי האותיות הנ"ל בלטינית, והעובדה שלא רשמה את סימן השירות יחד עם סימן המסחר אינה מונעת ממנה לרשום כעת את סימן השירות הנ"ל. כשם שהסימן יש בו כדי להבחין בין סחורות החברה לבין סחורות אדם אחר, כן יש בסימן להבחין בין השירות שנותנת החברה לבין שירות הניתן ע"י אחרים. העובדה שהסימן מזהה בציבור את סחורת החברה אינה שוללת מהסימן את האופי המבחין לשם שימוש כסימן שירות.
ב. אשר לטענה כי מכיון שהמערער השתמש לפני כן באותיות הנ"ל נשלל מהם האופי המבחין - למערער מוסך אחד בלבד והשמוש באותיות הנ"ל במוסך זה אינו שימוש ידוע ומקובל בציבור עד כדי שלילת האופי המבחין של הרישום ומניעת הרישום של הסימן בשם החברה.
ג. הרשם קבע כי נטל ההוכחה הוא על המתנגד לרישום להוכיח כי רישום קודם מונע מהסימן את האופי המבחין, אולם ביהמ"ש מוכן להסכים עם המערער שנטל השכנוע הסופי מוטל על המבקש את הרישום והחברה יצאה ידי חובת ההוכחה.
ד. לטענה כי אין לרשום את סימן השירות באשר שרותי המוסך הם טפלים למכירת המכוניות - אין לומר כי שרותי מוסך הם טפלים למכירת מכוניות וניתנים כרגיל באופן אינצידנטלי כחלק מעסק מכירת מכוניות.
ה. רישום הסימן לא יעודד תחרות בלתי הוגנת והמערער יוכל גם להבא לפרסם ברבים כי הוא נותן שירות למכוניות מסוג נ.ס.או. אלא שלא יוכל להשתמש באותיות הנ"ל בלטינית כשהן לעצמן.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. זיסמן למערער, עו"ד חלד למשיבים. 10.5.71).

ע.א 654/70 - נתן בן- גל נגד יחיאל ברזילי

*רישום פטנט המערער ביקש רישום פטנט על קונסטרוקציה של שולחן. המשיב הגיש התנגדות
ורשם הפטנטים דחה אותה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שהחליט להחזיר את הענין לרשם כדי שיוגשו בפניו ראיות חדשות. זאת לאחר שהמשיב טען כי השולחן המשמש נשוא הפטנט הופיע כבר בתמונה בספר גרמני משנת 1962. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נתקבל. אין ספק שביהמ"ש המחוזי מוסמך לקבל ראיות חדשות אף בשלב הערעור אם הוא סבור שמן הדין והצדק לעשות כן, וכן הוא מוסמך להחזיר את הדין לרשם כדי שהוא יגבה ראיות חדשות. אולם בענין דנא לא היה בידי המשיב הספר האמור והוא לא הציע לביהמ"ש המחוזי לקבלו כראיה. הוא לא טען שאי אפשר היה להשיג את הספר הזה ולא עשה כלום על מנת להשיגו. טענתו היתה שהוא הגיש את הספר הזה כראיה לרשם אך הספר נעלם ולא עשה דבר להשיגו מחדש. אם ירצה בכך יוכל בעתיד להגיש תביעה לביטול הפטנט על יסוד פירסום קודם. כמו כן הפרסום הקודם יוכל לשמש בירו עילה להגנה מפני כל תביעה שתוגש נגדו על הפרת הפטנט.

(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. - החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד זליגסון למערער, עו"ד גלעד למשיב. 19.4.71).

ע.א. 359/70 - בת אור...בע"מ נגד ויטלגו...בע"מ ואח'

*מתן צו בדיקה בנכסי הנתבע המשיבה תבעה פיצויי נזקים בגין צנור נקוז שהונח ושנסתם עקב עבודות ציבוריות של העיריה וכתוצאה מכך נגדם לה נזק. אחת הנתבעות היתה המערערת (יחד עם עירית תל- אביב ואח') וכדי להוכיח את תביעתה צריכה היתה המשיבה להראות כי הצינור עובר בתוך החצר של המערערת. היא הביאה ראיה לכאורה כי הצינור עובר בחצר המערערת וביהמ"ש הורה לערוך חפירות בחצר המערערת כדי לבדוק אם הצינור עובר בתוכה. הערעור נדחה. אין ספק כי מכוח תקנה 187 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש בכל שלב משלבי הדיון לבדוק כל נכס או חפץ שנתעוררה לגביהם שאלה. כדרך שביהמ"ש רשאי להזמין עד ולצוות על המצאת מסמכים כן הוא רשאי לתת כל הוראה לבדוק כל נכס כדי להוכיח טענה של בעל דין. חובתו של בעל דין לסבול פגיעה כזו ברכושו אינה אלא שלוחה של הכלל על חובה אזרחית כללית לסייע בידי ביהמ"ש במלאכתו להוציא את האמת לאור. נכון כי מפאת חשש של פגיעה ללא צידוק לא יינתן צו בדיקה כאמור אלא אם הובאה ראיה לכאורה כי בדיקת הנכס עשויה לשמש אמצעי להוכחת טענת בעל הדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עוה"ד וולף וספיר למשיבה. 20.4.71).

ע.א. 137/70 - יצחק מקדשי נגד "עלה" בע"מ

*רשלנות שגרמה לפגיעה המערער שהוא נהג משאית נפגע כאשר הזיז עגלה המשמשת להובלת חבילות השייכות למשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות שלא הוכח כי המערער נפגע מן העגלה. הערעור על כך נתקבל. מתוך חומר הראיות עולה כי הפגיעה במערער נבעה מן העגלה שעה שהזיז אותה. אשר לשאלת רשלנותה של המשיבה - הרשלנות מתבטאת בכך שהיא לא דאגה להביא לידיעת המערער את כללי הזהירות המינימליים הקשורים בטלטול העגלה ממקום למקום והסכנה הכרוכה בהזזת העגלה בצורה שבה היא הוזזה על ידו.
בכתב הערעור צירף המערער סידרת תמונות המשחזרות בצורה חזותית את אירוע התאונה. תמונות אלה הוגשו ללא נטילת רשות ובשל כך החליט ביהמ"ש שלא ל פסוק הוצאות לטובת המערער בערעור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. פיכמן למערער, עו"ד י. אלמוג למשיבה).

ע.א. 390/70 - דוד מנוסביץ' נגד ישראל ברקוביץ' ואח'

*חיוב בתשלום סכום פיצויים שנקבע בהסכם המשיב הראשון (להלן המוכר) מכר למערער וליתר המשיבים (להלן - הקונים) חלקת אדמה בראשון לציון. תמורת הקרקע התחייבו הקונים לבנות עליה בית ולמסור למוכר ארבע מדירותיו ועוד שתי דירות שבמקום אחר ונוסף לכך סכום של 33,000 ל"י בארבע תשלומים. בחוזה נקבע סכום של 25,000 ל"י כפיצויים הקבועים ומוסכמים מראש. הקונים לא עמדו בהתחייבותם לשלם למוכר במועד את התשלום הראשון ולמסור לו במועד את שתי הדירות ועל כן תבע מהם את סכום הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי חייב את הקונים בתשלום סכום הפיצויים והערעור על כך נדחה. השאלה היחידה היתה אם מן הדין לראות בסכום האמור פיצויים קבועים ומוסכמים מראש כפי שנקבע בהסכם או שמא יש בסכום הזה משום הטלת קנס שלפי דיני היושר אין לכוף על הצד המפר. יש לקבל את דעת ביהמ"ש כי הסכום של 25,000 ל"י נראה סביר בנסיבות הענין ואינו נראה מוגזם בהתחשב בגודל העסקה העולה תשעה מונים על הסכום שנקבע. כמו כן לא נקבע הסכום הנ"ל לכל ההפרות האפשריות אלא רק למקרה של הפרת החוזה או איזה תנאי עיקרי ממנו. גם העובדה שנקבע כי אי תשלום במועד מהווה הפרת תנאי עיקרי וכי המועדים בחוזה הינם תנאים עיקריים ויסודיים היא סבירה. המדובר בארבעה קבלנים מנוסים ומחדלם לשלם את הסכום הראשון של 6,000 ל"י יש בו משום ראיה על אי יכולתם או אי רצונם לבצע את העסקה כולה. נראה שבנסיבות הענין והעסקה הנדונה היה זה סביר להעלות את מועדי התשלום לדרגה של תניה עיקרית.

(בפני השופטים: ויתקון, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ח. אזולאי למערער, עו"ד מ. גרינבוים למשיבים. 11.5.71).

ע.א. 528/70 - פלוני נגד פלוני

*מזונות ביהמ"ש המחוזי פסק למערערים שהם אשתו ובנו הקטין של המשיב מזונות בסך 200 ל"י לחודש ולכאורה נראית טענת המערערים מוצדקת כי זה סכום נמוך מדי. מתוך עיון בתיק נראה שלא נתברר די הצורך מה היא יכולתו של הבעל המשיב ולא מהם הנסיבות והצרכים של האשה. כיון שתלוי תיק מזונות חדש בביהמ"ש המחוזי בין הצדדים הוחזר התיק לדיון בפני אותו שופט והסכום של 200 ל"י יראו בו כאילו הוא מהווה מזונות זמניים.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר, החלטה - השופט כהן. עו"ד קרסו למערערים, עו"ד בר- שלטון למשיב. 5.5.71).

בג"צ 21/71 - יצחק קפלנסקי נגד שר התחבורה ואח'

*הענקת רשיון למונית העותר חתם ב- 1960 הצהרה כי הובא לידיעתו שלא יוענק לו בעתיד רשיון לרכישת מונית ושהוא מוותר מראש על תביעה ממין זה. עתה ביקש רשיון מונית וועדת הערר אף דנה בעררו על מספר הנקודות שזכה בהן על אף שידעה על ויתורעל קבלת רשיון. משנדחתה בקשתו על יסוד ויתורו הגיש את העתירה. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש שועדת הערר יכלה להזקק לשאלת מספר הנקודות של העותר אף אם לענין בקשתו לא היה בכך שום הבדל שכן הוא ויתר על רשיון. העובדה שהועדה נזקקה לעררו אין בה משום מחילה לעותר על ויתורו לקבלת הרשיון. כמו כן היה סביר שרשויות הרישוי היתנו העברת רשיון המונית של העותר למישהו אחר בכך שהעותר יוותר על קבלת רשיון מונית כלשהו בעתיד.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט כהן. עו"ד מ. פרי לעותר. עו"ד מ. חשין למשיבים. 5.5.71).

בג"צ 267/70 - אברהם מאכנוס נגד ועדת המוניות ואח'

*סירוב להעניק רשיון למונית העותר היה המועמד לקבלת רשיון למונית לאחר המשיב הרביעי שזכה ברשיון. טענת העותר היתה כי למשיב לא מגיע רשיון באשר היה בעל %50 במונית אחרת. העתירה נדחתה. המשיב הרביעי היה הבעלים של 1/6 בלבד במונית האחרת ובהתאם לתנאי שהוצג בפניו בקבלו את הרשיון למונית מכר את חלקו במונית ההיא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד הורנשטיין לעותר, עוה"ד בר- סלע והעצני למשיבים, 21.4.71).

בג"צ 305/70 - חוסני ביאדסי נגד שר התחבורה ואח'

*הענקת רשיון למונית
העותר ביקש כי ידונו בענינו, בקשת רשיון לקבלת מונית, לפי התקנות הישנות אך בהתאם להתפתחויות בבקשתו ולפי התקנות החדשות יש לדון בענינו לפי התקנות החדשות. לא נתמלאו התנאים הפורמליים המצדיקים דיון לפי התקנות הישנות ולענין זה אין נפקא מינה אם התנאים הפורמליים לא נתמלאו באשמתו או ברשלנותו של העותר, או אם לא נתמלאו שלא באשמתו ושלא ברשלנותו.