בג"צ 60/71 - יחזקאל סאלח נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לרשיון מונית שהוגשה לאחר ויתור לקבלת רשיון.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות)
העובדות:
בקשת העותר לקבלת רשיון למונית נדחתה מן הטעם שבעבר הוא היה בעל רשיון והעביר את הרשיון לאדם אחר וחתם על הצהרה במשרד התחבורה שלא יוענק לו בעתיד רשיון לרכישת מונית. נימוק זה לדחיית בקשה לרשיון כבר הוצדק ע"י בג"צ בעבר מספר פעמים אלא שהפעם הוכיח העותר כי בשלשה מקרים אחרים של אנשים שחתמו כמוהו על ויתור, ניתנו מחדש רשיונות. ב"כ המדינה טען כי במקרים אלה נעשה הדבר בטעות והסביר כי למעשה לא נוהלה רשימה של אנשים שויתרו ובאותם מקרים לא ידעו על הויתור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. העובדה שאנשים אחרים קבלו רשיון למרות ויתור דומה, וזאת מחמת פגם בשיטת הרישום במשרד התחבורה, אינה מצדיקה מתן רשיון לעותר זה, ואין לראות בכך הפלייתו לרעה לעומת אחרים. מדיניות משרד התחבורה היא שלא לתת רשיונות כאמור והעובדה שנתנו לאחרים בטעות אינה מצדיקה לסטות גם במקרה זה מן המדיניות.
ב. לפי התקנות החדשות שפורסמו בפברואר 1971, מי שויתר על רשיון לפני פברואר 1961 יכול לקבל רשיון חדש אלא שהעותר דנא חתם על ויתורו בדצמבר 1961 לכן אין הוא יכול להבנות מן התקנה החדשה. על מתקין התקנות לשקול תיקון של הוראה זו כדי שהתקופה של 10 שנים לא תהיה קבועה לפי תאריך תחילתן של התקנות החדשות אלא תנוע קדימה עם תאריך הגשת הבקשה.
השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. הנוהל שקבעה הרשות לעצמה שלא לדון בבקשות של אלה שויתרו בעבר על רשיון אינו מעוגן בחוק או בתקנות אלא במדיניות אשר כשלעצמה היא מדיניות הגיונית ומתקבלת על לדעת.
אולם, הזקקות הרשות והועדות לויתורים שעליהם חתמו המבקשים בעבר, היתה רק ענין של מזל, אם במקרה נתקלו בויתור בעת הדיון החדש או לא נתקלו בו, ונוהל המופעל בצורה מקרית כזאת אינו אלא הפליה שאין לנהוג לפיה.
ב. התקנות החדשות המאפשרות מתן רשיון למי שעשה ויתור 10 שנים לפני תחילת התקנות ולא למי שויתר קצת לאחר מכן ראויה לבדיקה ולתיקון. ספק אם הוראה כזו יכולה לעמוד במבחן הסבירות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עו"ד בנאדו לעותר, עו"ד בר-סלע למשיבים. 17.6.71.)
בג"צ 89/71 - פאוזי יוסף נגד אלוף פיקוד המרכז
*צו ריתוק לפי תקנות שעת חרום.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
על פי תקנה 110 לתקנות שעת חירום הוצא נגד העותר צו ריתוק לעיר מגוריו לוד, התיצבותבמשטרה וכד'. העותר אינו טוען נגד עצם חוקיותו של צו הריתוק אלא שהוא טוען נגד ריתוקו ללוד והוא מבקש כי צו הריתוק יהיה לתל אביב שבה הוא יכול להתפרנס.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. כיון שאין טענה נגד עצם חוקיות צו הריתוק, הרי יש לצאת מתוך הנחה כי הצו היה דרוש כדי לקיים את המטרות של הגנת הצבור ושמירה על בטחון המדינה. אם כך הדבר ניתן להבין כי מבחינת שיקולים בטחוניים - מודיעיניים, שהם שיקולי המשיב, יותר קל להשגיח על תנועות העותר בעיר לוד מאשר בעיר תל אביב בעלת האוכלוסיה הרבה והצפופה, העובדה שהעותר גר לפרקים בשנים האחרונות בתל אביב אין בה כדי לשנות את מצבו. מקום מגוריו ומגורי הוריו הוא בלוד.
ב. נוסף על כך, הסמכות המוענקת למשיב לפי סעיף 110 היא סמכות רחבה וביהמ"ש לא יתערב בשימוש בה אלא אם זה נעשה שלא בתום לב ועל סמך שיקולים שאינם לענין. החומר שהובא בפני ביהמ"ש די בו להצדיק את המסקנה כי אין להתערב בשיקול דעתו של המשיב, וכי אין יסוד לטענה שהמשיב פעל שלא בתום לב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. עו"ד גב' י. כפרי - גרינוולד לעותר, עו"ד י. בר-סלע למשיב. 4.6.71).
ע.א. 581/70 - יעקב ויצמן ואח' נגד אבנר חתן ואח'
*שעורי פיצויים עקב תאונת דרכים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1782/67 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
העובדות:
בתאונת דרכים שאירעה נפצעו המשיבים האחים אבנר ונחום חתן. ביהמ"ש קבע את אחריותו של המערער לתאונה והיעדר רשלנות תורמת. הערעור על קביעה זו נדחה. האח אבנר תבע עבור כאב וסבל סכום של 5000 ל"י והאח נחום סכום של 10 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי העלהאת הסכום של כאב וסבל לכל אחד מהתובעים ל- 12 אלף ל"י, אם כי באופן כללי לא עלה סכום הפיצויים על הסכום הנתבע. כמו כן קבע לנחום 10 אחוז נכות למרות שהמוסד לביטוח לאומי קבע לו 17 אחוז ואת הפסד ההשתכרות לעתיד של נחום העריך ביהמ"ש ב- 60 ל"י לחודש שהוא 10 אחוז מהמשכורת שהשתכר לפי קביעת ביהמ"ש לפני התאונה. על כך הערעורים.
החלטה - השופט כהן:
א. לענין העלאת הסכום של כאב וסבל לאבנר - אמנם הכלל הנקוט בביהמ"ש הוא שלא להתערב בקביעת פרטי הנזק ע"י ביהמ"ש דלמטה ובלבד שהסכום הכולל אינו עולה על הנתבע, ברם בענין דנא אין בסיס מספיק בחומר הראיות לקביעת 12 אלף ל"י כאשר התביעה היתה ל- 5000 ל"י. מאידך תבע נחום 10 אלפים ל"י, נקבעה לו נכות של 10 אחוז והסכום הועלה ל- 12 אלף בלבד, ההפרש אינו גדול ולא נראה כי היתה כאן הגזמה המצדיקה הפחתת הסכום שנפסק לנחום עבור כאב וסבל.
ב, לענין הפסד השתכרות בעתיד של נחום - שגה ביהמ"ש כאשר חישב את הפסד ההשתכרות לפי 10 אחוז מההשתכרות לפני הפגיעה. הנפגע עסק בעבודות בניה קשות והיה קבלן עצמאי. עתה לא יוכל עוד לעבוד עבודות קשות המצריכות מאמץ גופני. כמו כן מבוסס החישוב על השתכרותו בעת המיתון ובינתיים עלו ההכנסות. אי לכך הועלה סעיף הפסד ההשתכרות של נפגע זה מ- 12 אלף ל"י ל- 25 אלף ל"י.
ג. ביהמ"ש רשאי היה לקבוע אחוז נכות של 10 אחוז לפי העדות הרפואית שבאה לפניו ולא היה חייב לפסוק בהתאם לאחוז הנכות שנקבעה לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד מ. ריבק למערערים, עו"ד י. לוי למשיבים. 25.6.71).
ע.א. 660/70 - פרנץ תרזה נגד ברוך ישראל
*קיום בוררות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1363/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
הצדדים היו שותפים ובחוזה השותפות היה סעיף בוררות זבל"א. כשנוצר סכסוך ביניהם בחר לו כל אחר בורר ומשלא הצליחו הבוררים להגיע לפסק מוסכם פנו לביהמ"ש ונבחר בורר מכריע.ליתר תוקף חתמו הצדדים שוב על הסכם הבוררות, חזרו ומינו את שני הבוררים ואת הבורר המכריע. הבוררים שמעו מחדש את הסכסוך והבורר המכריע השתתף בישיבות הבוררות. משהוברר לו כי השנים שוב לא יגיעו להחלטה נתן הבורר המכריע את הפסק. המשיב ביקש לפסול את הפסק מן הטעם שלא קוימה הוראה דיונית של חוק הבוררות ככתבה וכלשונה, היינו שלאנשלחה לבורר המכריע ולצדדים הודעה כי שני הבוררים אינם יכולים להגיע לידי פסק מוסכם, לפני שהבורר המכריע נכנס לתפקידו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מגמת חוק הבוררות החדש, שהחליף את פקודת הבוררות, להוציא למרחב את מוסד הבוררות מהמבוך הפרוצדוראלי ולהפיח בו רוח חיים ולעשותו מכשיר יעיל ליישוב סכסוכים אזרחיים. את המטרה הנ"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי שר המשפטים כשהביא את החוק לכנסת, צריך ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו בבואו לפרש את חוק הבוררות או הוראה מהוראותיו.
ב. במקרה דנא אין חולקים כי מבחינה עובדתית לא נתמלא התנאי בדבר הודעה בכתב לצדדים, אך מאידך נכנס הבורר המכריע לתפקידו לאחר שנוכחו לדעת הוא ובעלי הדין כי הבוררים האחרים חלוקים בדעותיהם ואינם יכולים להוציא פסק מוסכם. הבורר המכריע ישב בעת הדיונים, דבר שאינו חייב לעשותו, והיה בתוך הענינים כבר מתחילת הברור המחודש ועד סופו. ולא נתן את פסקו עד שנוכח שאין הבוררים האחרים מגיעים לפסק מוסכם. גם בעלי הדין עצמם ידעו על חילוקי הדעות בין הבוררים עוד מהדיון הראשון ולא היה בשבילם כל חדש בכך שהבורר המכריע צריך לתת את פסקו.
ג. נוסף לכך מנוע המשיב לטעון נגד סמכות הבורר המכריע כאמור שכן הוא עצמו השתתף בישיבות בפני הבורר המכריע וביצע את החלטות הבינים שלו והביא בפניו את טיעוניו ואת סיכומיו.
ד. חוק הבוררות מונה את עילות הביטול של פסק בוררים ומלבד עילות אלה אין עילות אחרות. אפילו נניח כי כאן קיימת עילה לפי סעיף 24(3) היינו שהבורר פעל טרם זמנו, ומשום כך פעל ללא סמכות, מסמיך החוק את ביהמ"ש לדחות בקשת ביטול אם לא נגרם עיוות דין וכאן לא נגרם כל עיוות דין.
ה. לטענה כי הפסק בטל משום שניתן לאחר עבור המועד הקבוע בחוק - אין בעל הדין
יכול לבקש ביטול מסיבה זו אלא אם מילא אחר התנאי שיתן הודעה לבורר לפני מתן הפסק שהוא שומר לעצמו את הזכות לטעון טענה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. עו"ד מ. וילנקו למערערת, עו"ד מ. קליין למשיב. 27.6.71).
ע.א. 485/70 - נעמה סייג נגד עו"ד חיה אזולאי מנהלת עזבון ואח'
*זכויות הדיירות של אלמנה בבית בעלה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 1807/65 -הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1966 נפטר שלמה סייג והשאיר אחריו שני יורשים את המערערת שהיא אלמנתו ואת אחיו שהוא המשיב השני. המנוח היה בעל דירה בת 2 חדרים בה התגורר עם אשתו ולאחר שנפטר נשארה האלמנה לגור בה. מנהלת העזבון פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבוע את תנאי השכירות של הדירה לפי סעיף 115 לחוק הירושה. המערערת טענה לזכות דיירות מוגנת. ביהמ"ש פסק כי השכירות אינה מוגנת וקבע את משך השכירות עד יום 31.5.72 וכן קבע כי בששת החודשים הראשונים לאחר פטירת המנוח תהיה המערערת פטורה מדמי שכירות ולאחר מכן קבע את דמי השכירות כדירה בלתי מוגנת. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. קיימות שתי הוראות דין המקנות לאלמנה שכירות מוגנת לגבי דירה, האחת מכח סעיף 6(א) לחוק הגנת הדייר והאחרת מכח סעיף 30 לאותו חוק ושני אלה אינם חלים על הענין דנא.
ב. נוכח פני העובדה שהלכות הגנת הדייר גורעות מזכות הבעלות לא יפרש ביהמ"ש הלכות אלה על דרך ההרחבה.
ג. סעיפי חוק הירושה הקובעים את זכויות האלמנה בדירה שהמנוח היה בעלה ערב מותו וגר בה, אינם מקנים למערערת זכות דיירות. זכות המגורים של האשה תלויה בהסכמה בין היורשים ובאין הסכמה בהחלטת ביהמ"ש. ביהמ"ש יכול להכריח את היורשים להעניק זכויות שוכר לבן הזוג אך תנאי השכירות לא יהיו לפי חוק הגנת הדייר אלא כפי שביהמ"ש יקבע. אין עילה לחלוק על שיקול דעתו של השופט שקבע את תקופת השכירות ואת תנאיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד נ. גיל למערערת, המשיבה 1 לעצמה, עו"ד ע. שופמן למשיב 2. 23.6.71).
ע.א. 603/70 - מלכה ישראל נגד אברהם שוסטר
*תביעת פינוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, א. מני, שינבוים) בע.א. 44/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת החזיקה כדיירת מוגנת בבית בן 4 חדרים שבבעלות המשיב. בית זה היה שייך קודם לבעלה של המערערת שמכר אותו לאביו של המשיב בשנת 1943. בחוזה המכר קיים סעיף המקנה למוכר זכות להמשיך ולגור בבית תמורת תשלום. בכך הפך בעלה של המערערת, שהמשיך לגור בבית יחד עם המערערת וילדיו, לדייר מוגן מטעם החוק. לאחר שנפטר בעלה של המערערת הפכה המערערת לדיירת מוגנת והמשיכה לגור בדירה יחד עם שתי בנותיה. בשנת 1966 תבע
המשיב בביה"ד הגדלת דמי השכירות ובמהלך המשפט הוסכם בין המערערת לבין המשיב כי המערערת תפנה את הדירה תמורת קבלת דמי מפתח. בנוסף להסכם שנחתם ע"י הצדדים חתמה המערערת גם על תצהיר לפי חוק דמי מפתח שהיא מוכנה לפנות את הדירה תמורת קבלת סכום של 13,000 ל"י כדמי מפתח. לאחר שהכסף הופקד בהתאם להסכם הפרה המערערת את ההסכם ולא פינתה את הדירה. המשיב הגיש תביעת פינוי וזכה בתביעה. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. צדק ביהמ"ש בסרבו לצרף את בנותיה של המערערת כנתבעות בתביעת הפינוי. במידה שהבקשה הושתתה על הטענה שלאחר פטירת אביהן עברו זכויותיו כדייר מוגן אליהן - אין לטענה זו על מה לסמוך שכן הזכויות עברו לאם בלבד. במידה שהבקשה הושתתה על ההלכה של הזדהות החזקות, הרי לא היה בנמצא כל שמץ של הוכחה, כי בזמן שהוענקה לבעל המערערת הזכות להמשיך ולגור בבית היתה בכוונת הצדדים לשוות לזכות ישיבתן של הבנות במושכר זכות עצמאית שוות ערך הקיימת בצד זכותו של אביהן והעלולה לבוא אף במקום זכותו.
ב. לטענה שהתביעה לפינוי הוגשה לפני המועד שהיתה צריכה לפנות את המושכר - ראשית טענה זו לא נטענה בנימוקי הערעור ולכן אין להזקק לה; אך גם לגופה אין בה מאומה. המערערת עשתה מספר פעולות המהוות הפרת ההסכם כבר לפני כן והמצביעות על כוונה ברורה מצידה להתכחש לחוזה בכללותו.
ג. לטענה כי ההסכם בין הצדדים בטל הואיל והמחיר של 13,000 ל"י שהוסכם עליו מהווה הונאה גסה במובן המג'לה - הסעיפים במג'לה הדנים בהונאה גסה מתייחסים לעסקות מכר ואין להרחיבן על הצהרה הניתנת ע"י דייר יוצא לפי סעיף 30 לחוק דמי מפתח.
(בפני השופטים: לנדוי, א. מ. מני, כהן. עו"ד א. בן - חרוץ למערערת, עו"ד א. ספיר למשיב).
ע.א. 529/70 - חיים פרידמן נגד יצחק ברזילי ואח'.
*שטרי טובה המערער תבע את המשיבים לפי שני שטרי חוב בסך כולל של 6,000 ל"י שנעשו לפקודתו. זמן פרעון השטרות חל ב- 20.6.64 ואילו התביעה הוגשה ב- 19.9.69. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים שהשטרות נעשו כשטרי טובה והערעור על כך נדחה. הטענה הנ"ל נתמכה בעדות המשיב שהיתה מהימנה על ביהמ"ש ועדות זו נסתיעה בעובדה שהמערער השהה את הגשת התביעה למעלה מ- 5 שנים ולא נתן לכך הסבר מניח את הדעת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. וילנקו למערער, עו"ד מ. שכטר למשיבים).
בג"צ 210/71 - צבי זלצר נגד שר התחבורה ואח'.
*רשיון למונית בשנת 1951 הודיעו לעותר כי אושרה בקשתו לקבלת רשיון למונית וכי יקבל את הרשיון לאחר שיעזוב את מקום עבודתו, העותר שעבד במשטרה לא יכול היה לעזוב את העבודה כי לא קיבל שחרור. כך נמשך הדבר עד 1966 ואז קיבל אורכה של 3 חודשים לעזוב את העבודה כדי לקבל את הרשיון, האורכה עברה ורק עתה השתחרר העותר אך המשיב מסרב להעניק לו רשיון. העתירה נגד המשיב נדחתה. עפ"י החומר ששימש בזמנו צידוק לאישור העקרוני אין העותר יכול היום לקבל רשיון לפי התקנות החדשות.
כמו כן אין לאמר שהיה לו רשיון ושהרשיון בוטל. מעולם לא היה לו רשיון אלא אישור לקבלת רשיון אם יתמלא תנאי מסוים והתנאי לא נתמלא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, עו"ד בן - זאב לעותר. 16.6.71).
בג"צ 222/71 - סעדיה עוזרי נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון למונית העותר היה זוכה ברשיון למונית אלמלא פסל אותו המפקח על התעבורה בשל הרשעה בעבירה פלילית תוך 5 שנים לפני קבלת הרשיון. לעותר היתה חסרה עוד תקופה קצרה ל- 5 שנים. העתירה נגד כך נדחתה. עובדה היא שטרם עברו 5 שנים והמפקח נהג כדין. אין גם לאמר על התקנה המונעת רשיון למונית שהיא מחוסרת הגיון, משום שאותו אדם יש לו רשיון לנהוג מונית, הכישורים לנהיגת מונית שונים מהכישורים לקבלת רשיון למונית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ג. קפוני לעותר. 17.6.71).
המ' 396/71 - מוריס בנין נגד פקיד השומה.
*הגדרת הוצאות שחוייב צד לשלם בערעור שנשמע בפני ביהמ"ש העליון חוייב המשיב לשלם למערער "הוצאותיו בצירוף שכ"ט עו"ד. המבקש דרש כי במסגרת ההוצאות הכלל גם הוצאה בסך 68 ל"י שהוציא כ"הוצאות העתקת פרוטוקול". הרשם דחה בקשה זו. אין למתוח את פירוש התקנה 476 (ב) כמוצע ע"י המבקש. הכוונה להוצאות שבלעדיהן אין לנהל משפט והן אגרות ביהמ"ש, בולים, ושכר עדים. ההוצאות להעתקת פרוטוקולים, כמוהן כהוצאות נסיעה וכהוצאות טלפונים, נכללים במסגרת התשלום הנקבע עבור שכ"ט עו"ד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד שפאר למבקש, עו"ד בלטמן למשיב. 20.6.71).
ע.פ. 163/71 - שלמה מחלב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיבת ארנקים) המערער היה מעורב ב- 43 מקרים של סחיבת ארנקים מידי נשים בזמן שהלכו ברחוב. המערער היה נוהג במכונית ושותפו שנסע עמו היה מבצע את מעשה הסחיבה. המערער הורשע בכל המקרים הללו וכן בשימוש ברכב ללא רשיון, ללא תעודת ביטוח ובלי רשות הבעלים. כן הורשע בתקיפת שוטר כדי להכשילו במלוי תפקידו. בשל כל העבירות אלה נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש לקח בהשבון את גילו של המערער, עברו הנקי והעובדה ששיתף פעולה עם חוקריו וכן המלצות שירות המבחן. אי לכך הופחתה שנה אחת מהמאסר בפועל שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני, החלטה - הנשיא אגרנט, המערער לעצמו, עו"ד נתן למשיבה. 23.5.71).
ע.פ. 99/71 - אברהם נסימוב נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) המערער נהג אופנוע וכשנדרש ע"י שוטר לעצור הסיע את האופנוע על השוטר ופצעו. הוא הורשע בתקיפת שוטר ופגיעה בו והמלטות מן המקום. הוא נדון ל- 3 שנות מאסר מהן שנה אחת מצטברת למאסר אחר שהמערער מרצה ושתיים חופפות. הערעור נדחה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על הזהוי של השוטר ובמיוחד שהיה סיוע נוסף לזיהוי זה, ביחס לכוונת המערער לגרום חבלה חמורה הרי עצם הנסיעה עם אופנוע על השוטר מראה שהמערער ידע על התוצאה העלולה לצמוח ממעשהו והרי בכך הוכחת הכוונה לגרום חבלה המורה. גם העונש אינו חמור כלל.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד י. שלום למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 15.6.71).
ע.פ. 84/71 - משה שלטון ונביט ערפאת נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בעילת קטינה ושידול לזנות)
המערערים הורשעו בעבירה של בעילת קטינה והמערער הראשון גם בעבירות שדול למעשי זנות וקבלת כספים בעד מעשי זנות. המערער שלטון נדון לעונש מאסר של 3 שנים והמערער ערפאת למאסר של 6 חודשים וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת כששני העונשים חופפים. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. לענין המערער שלטון הרי שלא רק מדובר כאן בבעילת נערה שגילה היה 14 שנים וכמה חודשים אלא שאף שידל אותה לקיים במשך לילה מגע מיני עם מספר גברים שהביא אליה וקיבל בעצמו את התמורה. אשר למערער השני עליו היה להוכיח כי חשב שהמתלוננת היא בת 17 וביהמ"ש לא האמין לעדותו ואין למצוא פגם בכך. לפיכך היתה הרשעתו כדין. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער 1 לעצמו, עו"ד א. קדר למערער 2, עו"ד נתן למשיבה. 23.5.71).
בתוכן:
* בג"צ 60/71 - ........................... 358 ─ * בקשה לרשיון מונית שהוגשה לאחר ויתור לקבלת רשיון.
─* בג"צ 89/71 - ........................... 358 ─ * צו ריתוק לפי תקנות שעת חרום.
─* ע.א. 581/70 - ........................ 359 ─ * שעורי פיצויים עקב תאונת דרכים.
─* ע.א. 660/70 - ................................. 360 ─ * קיום בוררות.
─* ע.א. 485/70 - .............. 361 ─ * זכויות הדיירות של אלמנה בבית בעלה.
─* ע.א. 603/70 - ............................... 361 ─ * תביעת פינוי.
─* ע.א. 529/70 - שטרי טובה ................................................ 362 ─* בג"צ 210/71 - רשיון למונית ............................................. 362─* בג"צ 222/71 - רשיון למונית ............................................. 363 ─* המ' 396/71 - הגדרת הוצאות שחוייב צד לשלם .............................. 363 ─* ע.פ. 163/71 - חומרת העונש (סחיבת ארנקים) ............................... 363 ─* ע.פ. 99/71 - חומרת העונש (תקיפת שוטר) ................................. 363─* ע.פ. 84/71 - חומרת העונש (בעילת קטינה ושידול לזנות) ................... 364─
─
─
─
─