ע.א. 587/70 - חברה חלקה... בע"מ נגד מדינת ישראל
*החזרת מקדמה ששולמה ע"ח אגרת בניה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 774/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הגישה לועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר של האיזור הגלילי במחוז ת"א בקשה לרשיון בניה ולפי תכנית הבניה החלה על אותו מקום היתה מותרת שם בניה של 2 קומות בלבד.המערערת ביקשה היתר לבנות 3 קומות והיה ברור שהועדה לא תוכל לתת את ההיתר ויהיה צורך במתן הקלה ע"י ועדת בנין ערים המחוזית. הועדה המחוזית אישרה את הבקשה בתנאישהרחוב שליד החלקה יורחב מ-8 מ' ל-10 מ' והמערערת היתה צריכה להקצות את השטח הזה מהחלקה שלה. תוך כדי המשא ומתן זנחה המערערת את התוכנית להקמת הבנין. עם הגשת הבקשה להיתר בניה שלמה %20 מאגרות הבניה. בהתאם לחוק יוחזר התשלום למגיש הבקשה "אם סירבה הועדה המקומית לתת היתר". לטענת המערערת התנאת התנאי של הרחבת הכביש הוא בלתי חוקי ולכן כמוהו כסירוב לתת את ההיתר, והיא דרשה החזרת אגרת הבניה ששילמה. תביעתה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. היה ברור מראש כי יהיה צורך בקבלת אישור של הועדה המחוזית וגם אם הסירוב של ועדה זו נבע מהתנאת תנאי בלתי חוקי הרי היה זה סירובה של הועדה המחוזית ולא של הועדה המקומית והחוק מדבר על החזרת הסכום רק עם סירוב הועדה המקומית. די בכך כדי לדחות את הערעור, אך לא על נימוק פורמלי זה יידחה הערעור בענין שלפנינו אלא מטעמים אחרים.
ב. המערערת הפסיקה את המו"מ באמצע אחרי שהביעה נכונות למלא את התנאי ולא הוכח שלאחר מכן גילתה אי פעם כי בדעתה לחזור בה מנכונות זו. יתכן שאילו העלתה בפני הועדה טענה שהתנאי אינו חוקי היו מקבלים את עמדתה ועל כן אין כאן סירוב.
ג. התנאי שהתנתה הועדה המחוזית אינו בלתי חוקי אלא סביר וחוקי. הועדה רשאית להפקיע עד כדי רבע משטח של חלקה ללא תשלום פיצוי ולא נטען שהתנאי היה בו דרישה לשטח העולה על רבע משטח החלקה. אם לא היה ענין של בקשת הקלה ודרישת הפרשה של שטח היתה הועדה המקומית יכולה ללכת בדרך של הפקעה כדי לבצע את הרחבת הרחוב. אין כל פגם בכך שהמערערת נתבקשה להפריש את שטח החלקה כתמורה על ההקלה שביקשה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. 29.6.71).
ע.א. 522/70 - פאיז אלקוטוב ואח' נגד חליל אסקנדר שאין ואח'
*אכיפת פס"ד שניתן ע"י בימ"ש ירדני * בירושלים לפני יוני 1967.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 325/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
שנים מהמשיבים תבעו בביהמ"ש המחוזי הירדני בירושלים מאת המערערים פצוי כספי מסויםותביעתם נדחתה, ביהמ"ש לערעורים הירדני בירושלים קיבל ברוב דעות את ערעורם של המשיבים וחייב את המערערים בתשלום הפיצויים. על פס"ד זה היתה למערערים זכות ערעור לביהמ"ש לקסציה אשר בירדן תוך 30 יום אלא שבינתיים פרצה מלחמת ששת הימים והערעור לא הוגש. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאכוף את פסה"ד הירדני בהתאם לחוק סדרי משפט המינהל וביהמ"ש החליט לאכוף את פסה"ד בראותו בו פס"ד סופי המערערים טענו כי כשניתן פסה"ד הוא לא היה סופי ולטענתם התקנות של שר המשפטים בדבר אכיפת פסקי דין
כאמור ורציפות הליכים אזרחיים הן חסרות תוקף, מבחינת המשפט הבינלאומי, מפני ששר המשפטים לא הורה בהן על הקמת ערכאה במקביל לביהמ"ש לקסציה הירדני. כתוצאה מזה - כך טענו - נשללה מהם זכות קנויה לערעור נוסף, טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הלכה פסוקה היא שכאשר קיימת סתירה בין דין ישראלי ובין המשפט הבינלאומי שומה על ביהמ"ש הישראלי לתת תוקף לדין הישראלי. עם זאת יפורש הדין הישראלי ככל האפשר במגמה שלא ליצור סתירה בינו ובין הכללים המוכרים של משפט העמים. במה דברים אמורים כאשר התגבש בסוגיה הנדונה כלל מוכר של משפט העמים.
ב. אשר למשפט הבינלאומי בסוגיה כגון זו שלנו הרי אין לאמר שקיימת הלכה מקובלת שלפיה חייבת מדינה "יורשת" לעשות הסדרי חקיקה במשפטה הפנימי לשמירת זכות הערעור שהיתה מקודם לתושבי השטח אשר עבר לרשות המדינה.
ג. מכל מקום חוק הכנסת לא חייב את שר המשפטים כמחוקק משנה להקים ערכאת שפוט נוספת כדי להבטיח לתושבי השטח שעליו הוחל המשפט הישראלי אותה זכות ערעור שהיתה מובטחת להם לפי המשפט הירדני ולכן אין לאמר על התקנות שהתקין שר המשפטים שהן חסרות תוקף. זאת אפילו היתה סתירה בין החוק הפנימי שלנו לבין החוק הבינלאומי, וכאמור סתירה כזו אינה קיימת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. 29.6.71).
בג"צ 160/71 - כנף נתיבי אויר בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*מכרז למסירת עבודה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת והמשיבות האחרות (חבר יעף וחברת נתיב) הן חברות תעופה העוסקות בהפעלת מטוסים למטרות שונות. בראשית חודש אפריל 1971 פנה ראש אגף המבצעים במינהל התעופה האזרחית, מר בהט, לשלש החברות וביקש מהן שיגישו הצעות לביצוע עבודות בדיקה וכיול, של עזרי ניווט וכדומה. הבקשה הופנתה אליהן טלפונית ולא בדרך מכרז מחמת דחיפות הענין. שלש החברות הגישו הצעות והצעת העותרת היתה הזולה ביותר והטובה ביותר, אם כי כל שלש ההצעות התאימו מבחינה טכנית לדרישות המינהל. נשלחה לעותרת הודעה כי היא זכתה במכרז וכי יערך חוזה בהקדם. מיד אחרי קבלת ההודעה הנ"ל הזמינה העותרת מטוס מבריטניה מן הסוג הדרוש לביצוע העבודות האמורות. משנודע לחברת יעף שהצעת העותרת נתקבלה העלתה השגות שונות בפני שר התחבורה נגד הדרך בה התנהלו הענינים בקשר עם מסירת העבודה לעותרת. בעקבות זאת החליט שר התחבורה כי למרות שהאחראים פעלו בתום לב ומתוך רצון להביא לתוצאות מהירות ורצויות, בכל זאת יש לבטל את ההליכים הקודמים ולפרסם מכרז בכתב "בכדי למנוע לזות שפתיים... ובמגמה שכשרות פעולות הרשות לא רק תיעשה אלא גם תיראה". בעקבות החלטה זו פורסם מכרז חדש בכתב שהופנה אל שלש החברות הנ"ל, העותרת ביקשה צו נגד ביצוע המכרז החדש.
החלטה - השופט כהן:
א. באשר לשאלה אם מלכתחילה היתה חובה לפרסם מכרז לביצוע העבודה נראה שצדקו
המשיבות כי אכן היתה חובה כזו ולא כטענת העותרת, אשר לה הסכים גם ב"כ המשיב, שלא היתה חובה לפרסם מכרז.
ב. מאידך הפגם בדרך הפניה הטלפונית של מר בהט לשלש החברות אינו כשלעצמו פוסל את מה שנעשה בעקבות אותה פניה. אין כל חקוק המחייב פרסום מכרז, אלא חובה זו הוטלה בהוראות הפנימיות ואי מילויין אינו פוסל את ההליכים, במיוחד אם כבר נקשר חוזה וכאשר הסטיה מההוראות נעשתה מטעמים סבירים ופעולת הרשות נעשתה בתום לב ובדרך צודקת.
ג. בעניו דנא אין חולקין שהפעולות הנ"ל נעשו בתום לב ובדרך צודקת ומבלי שחברות יעף או נתיב הופלו לרעה בהשוואה לעותרת, וכן הסטיה נעשתה מטעמים סבירים.
ד. אשר לנימוק של שר התחבורה שהצדק צריך גם להראות ולא רק להעשות - אמנם רצוי שהצדק גם יעשה וגם יראה, אך כאשר אין אפשרות לקיים מצוה זו על שני חלקיה יש לדאוג בראש ובראשונה שהצדק יעשה. במקרה דנא ע"י קבלת הצעת העותרת נוצרה התקשרות חוזית בין המדינה ובין העותרת שכבר החלה בביצוע החוזה, אמנם בהתקשרות חוזית יש מקרים בהם יכולה רשות ציבורית להשתחרר מכבלי חוזה, אם טובת הציבור דורשת זאת וכשנושא החוזה אינו ענין מסחרי או אזרחי אלא מעשה מימשל, אך במקרה הנדון לא נוצרה כל סתירה בין מילוי ההתחייבות של המדינה לפי הקשר החוזי ובין טובת הציבור.
ה. נוסף לכך, למשיבות האחרות היתה הזדמנות שווה עם העותרת לזכות בקבלת העבודה וכל הפגמים בהליכים היו ידועים להן בעת שהגישו את הצעותיהן. אין הן יכולות תחילה לנסות מזלן ומשלא זכו בתחרות לבוא בטענות פורמליות נגד ההליכים.
ו. אין לקבל את הטענה שהעותרת היתה צריכה למצוא את תרופתה בדרך של תביעה על הפרת חוזה ולא בדרך של פניה לבג"צ. החלטת השר לפרסם מכרז חדש היא פעולה במלוי תפקידיו השלטוניים והיא נתונה לבקורת של בג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד ר. כספי לעותרת, עו"ד י. ברסלע למשרד התחבורה, עוה"ד וייל וביניש לחברת נתיב, עו"ד קניאל לחברת יעף. 29.6.71).
בג"צ 106/71 - רבקה בלוך נגד הועדה הרפואית לערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*קביעת דרגת נכות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת הגישה בשנת 1969 תביעה לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הרשות הפנתה את הענין לועדה הרפואית שתקבע אם הפגיעות בגוף העותרת נגרמו ע"י הרדיפות. בעקבות חוות דעת של ועדה זו הודיעה הרשות לעותרת ביום 22.1.70 כי הכירה בתביעות העותרת לנכות וזו הופנתה לועדה הרפואית שליד המוסד לבטוח לאומי לקביעת דרגות הנכות. ביום 15.3.70 הוחלפה והתוספת לתקנות בענין דרגות נכות. ביום 7.5.70 קבעה הועדה הרפואית שליד המוסד לבטוח לאומי את דרגת הנכות לפי התקנות החדשות וזו דרגה נמוכה מאשר היתה נקבעת לפי התקנות הקודמות. העותרת טוענת כי צריך היה לקבוע לה את דרגת הנכות לפי התקנות הקודמות ואילו המשיבה טוענת כי החלטת הועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות היא היוצרת את הזכות של הנכה לקבלת תגמולים ועל כן יש להחליט לפי התקנות כפי שהן בעת ההחלטה,
החלטה - השופט לנדוי:
א. לא החלטת הועדה יוצרת את הזכות לתגמולים, אלא זכות זו נוצרה והתגבשה בשלב מוקדם יותר ולכל המאוחר בעת שהרשות המוסמכת החליטה להכיר בתביעתו של הנכה. החלטת הועדה הניתנת לאחר מכן קובעת רק את דרגת הנכות. לכן על הועדה להחיל לגבי העותרת את הוראות התוספת כפי שהיתה בתוקף לפני התיקון הנ"ל.
ב. מאידך אין ביהמ"ש מתערב בקביעת אחוזי הנכות כאשר אלה נקבעים לפי התקנות החלות על הענין פרט למקרים יוצאי דופן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד ליסבונה לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבים. 9.6.71).
בג"צ 90/70 - בקרדי... נגד רשם הפטנטים ואח'
*רישום סימן מסחר.
(ערעור על החלטה שניתנה ע"י רשם הפטנטים בענין רישום סימני מסחר - הערעור נתקבל)
לרשם סימני המסחר הוגשו שתי סדרות של בקשות לרישום סימני מסחר, אחת מטעם המערערת ואחת מטעם המשיבה השניה. הסימנים היו סימנים זהים ומתייחסים לאותה סחורה. הריב בין המערערת והמשיבה נולד על רקע המאורעות שאירעו בקובה ב- 1960 כאשר חברה שפעלה כ- 100 שנים בקובה הולאמה. רוב המנהלים ובעלי המניות גלו והגיעו לארה"ב והוסיפו לשלוט על המפעלים של החברה שהיו מלפני כן בארצות חוץ. המערערת - החברה שמחוץ לקובה הגישה בקשה לרשום בישראל סימן מסחר כאמור והמשיבה שהיא החברה שבבעלות ממשלת קובה הגישה לאחר מכן בקשה דומה. המערערת טענה נגד חוקיות ההלאמה וכן טענה לזכותה לרשום את הסימן. הרשם החליט ששתי היריבות הן בעלות זכויות שוות ולכן יש לרשום את שתיהן כבעלי הסימנים המבוקשים. הערעור על כך נתקבל.
בשני פסקי דין מקיפים שניתנו ע"י השופטים ויתקון וכהן נדונו מעמדה של החברה המולאמת וחוקיות ההלאמה, וכן זכויותיהן של כל אחת מהחברות על סימני המסחר במדינות מכורתן, בסיכומו של דבר החליט ביהמ"ש כי למעשה יש לרשום רק את המערערת כבעלת סימן מסחר מן הטעם שהמערערת משתמשת בסחורתה בישראל בעוד שהמשיבה, החברה המולאמת, אינה מיבאת כלל סחורה כזו לישראל.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עוה"ד ר. אברהם וגינת למערערת, עוה"ד א. זליקסון ומ. ישי למשיבה השניה. 30.6.71).
בר"ע 178/70 - חיים בוקר ואח' נגד חברה אנגלו ישראלית... בע"מ ואח' *עקול שהוטל ע"י נושה על נכס שנמכר ושהעברתו טרם נרשמה בטאבו.(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1616/70 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המשיבה השלישית (להלן - המשיבה) היתה בעלת דירה רשומה על שמה והמשיבה הראשונה (להלן - החברה) היתה נושה של המשיבה ובידיה שטרות שלא נפרעו ע"י המשיבה ושהיו צריכים להפרע עד לתחילת ינואר 1970. בסוף ינואר 1970 מכרה המשיבה למערערים את הדירה שלה והתאריך לביצוע היה ב-15.5.70. ביום 25.2.70 נפתח תיק בטאבו ושולמה אגרת ההעברה, והחזקה נמסרה למערערים. העיסקה לא בוצעה כי למערערים לא היה כל הכסף לתשלום יתרת המחיר ועל כן חתמה המוכרת על יפוי בלתי חוזר לעו"ד, בסוף מאי הטילה החברה עקול על הדירה והמערערים טוענים כי מכיון שהם פרעו את מחיר הדירה כמעט במלואו אין העיקול תופש. זאת למרות האמור בחוק המקרקעין כי עסקה במקרקעין נגמרת רק בעת הרישום בטאבו. הערכאות דלמטה דחו את טענת המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. לפני חוק המקרקעין החדש הוחלט מספר פעמים כי זכותו של קונה כמו המערערים דנא מהווה בעלות שביושר וכוחו של הקונה היה חזק יותר משל הנושה. ברם לאחר חוק המקרקעין החדש אין זכות במקרקעין אלא לפי החוק, ואף אין להיעזר בכללי האקויטי שכן סעיף 160 לחוק קובע במפורש שבענין מקרקעין לא יחול סימן 46 לדבר המלך במועצתו.
ב. לשאלה מה טיבו של הרישום בפנקס המקרקעין אצלנו, אם יש לו אופי קונסטיטוטבי או לא קיימת תשובה בהוראות חוק המקרקעין הקובעות כי עיסקה במקרקעין טעונה רישום והיא נגמרת ברישום, ואילו עיסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה בלבד.
ג. אילו היה כאן ענין של מרמה הרי למרות שהדבר לא נאמר בחוק לא היה ביהמ"ש נותן סעד לאדם הנוהג שלא ביושר. אילו היה אדם משלם את כל המחיר ומקבל את החזקה מידי המוכר ואדם אחר היודע זאת נותן אשראי למוכר ובא לעקל לא יכול היה להצליח בעקול. אך כאן המצב שונה. לא היה הסכם שלפיו הסכים המוכר להעביר את כל זכויותיו כבר בזמן החוזה אלא החוזה היה להעביר בעתיד נגד תשלום יתרת המחיר ואף החובה להעביר טרם קמה בזמן הטלת העקול כאשר לא שולם המחיר כולו. ברור שהמוכרת לא רצתה לבצע את ההעברה ולהפרד מזכות הבעלות שלה כל עוד לא שולמה יתרת המחיר ובשל אי תשלום היתרה היתה המוכרת גם זכאית לבטל את המכר.
ד. אשר להחזקת המערערים בדירה - במקרקעין מוסדרים אין חזקה ואף אין התיישנות.
ה. במצב האמור אין לראות שנעשה אי צדק יותר גדול לקונה מאשר היה נעשה לנושים אילו הוסר העקול. אין כספם של המערערים ששולם למשיבה בעל חשיבות יותר גדולה מכספם של נושים אחרים.
השופט לנדוי:
א. מאז חוק המקרקעין אין עוד זכות קנינית של מי שהתקשר לקנות זכות במקרקעין, אלא כל עוד לא נגמרה העיסקה ברישום נשארת זכותו של הרוכש זכות חוזית בלבד הקושרת את הצדדים לחוזה אך לא צד שלישי.
ב. אין העקול, מאידך, מקנה למעקל מעמד של קונה בתום לב כלפי הקונה הקודם בזמן. הוא נושה ואף תום לבו, במובן חוסר ידיעה על זכותו של הקונה הבלתי רשום, אינו מוסיף ואינו גורע, לפחות בהעדר קנוניה בין המעקל ובין הבעל הרשום.
ג. אין נפקא מינה אף בכך שהמבקשים כבר הספיקו לקבל את החזקה בדירה לידם.
ד. ספק אם יכולה לעזור לקונה הערת אזהרה במשרד רושם הקרקעות. כוחה של הערת אזהרה יפה כלפי מי שיקנה את הנכס אחריו אך ספק אם כוחה יפה כנגד עקול.
מ"מ הנשיא זוסמן:
א. מאז חוק המקרקעין החדש חייבות זכויות הצדדים להחתך על פיו. כיום אין זכות במקרקעין אלא לפי החוק ואין לקונים שום טענת עדיפות כלפי המעקל.
ב. אגב, הסעד של ביצוע בעין אינו יכול להינתן כבר לפי דיני היושר אלא על יסוד חוק החוזים. שאלה היא אם תהיה קיימת הוראת ביצוע בעין בחוזים שנעשו בין תחילת חוק המקרקעין לבין תחילת חוק החוזים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון, ויתקון, קיסטר עו"ד א. וקסלר למבקשים, עו"ד י. שפירא לחברה. 29.6.71).
ע.פ. 231/71 - משה אבני נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות זנות) המערער הורשע בעבירת זנות ונדון ל- 18 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער חי עם אשה שעסקה בזנות ובחלקה בוצעה העבירה מרצונו של המערער ובחלקה לאחר שהוא ניסה להשתחרר מן האשה אך נשאר לגור אתה תחת לחצה של האשה. העובדה שהמערער ביקש לשים קץ לחיים המשותפים עם האשה שמהם צמחה העבירה היא עובדה שיש להביאה בחשבון להקלת העונש. אי לכך הועמד המאסר בפועל על שנה אחת והיתרה מאסר על תנאי .
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 17.6.71) .
=המ' 197/71 - משה הרטמי נגד דב פליישר ואח'.
*רשות ערעור בימ"ש השלום דחה בקשת ב"כ המבקש לתת לו הזדמנות נוספת לחקור עד. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים זו והבקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון נדחתה ע"י הנשיא. ענין זה אינו ראוי בשלב זה לדיון ע"י ביהמ"ש העליון, מה עוד, שלא מן הנמנע כי תוצאת המשפט תהיה שהשאלה הנ"ל איבדה את חשיבותה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד קרני למבקש, עוה"ד גב' רות דייגי וש. בן - עמי למשיבים. 25.5.71).
ע.פ. 211/71 - מדינת ישראל נגד עומר יוסף שאהא.
*קולת העונש (פגע וברח) המשיב נהג נהיגה רשלנית בכביש ג'נין - שכם פגע בילד והסתלק מן המקום בלי להגיש עזרה. הוא נדון ל- 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ל"י ושלילת רשיון נהיגה ל- 3 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל. בעבירות פגע וברח יש להטיל עונשים חמורים והמחוקק הטיל עונשי מאסר כבדים על עבירות כאלה. המשיב חשב להציל את עורו במקום להגיש עזרה וכמו כן הוא גם עבריין מועד בעבירות תנועה, אף על פי כן, בהתחשב בנסיבות המשפחתיות של המשיב, לא ישלח למאסר ממש. במקום פסילה של 3 שנים יפסל המשיב לצמיתות מלנהוג במכונית והמאסר על תנאי יועלה ל- 3 שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ראב למערערת, עו"ד א. שוקרי למשיב. 27.6.71).
בג"צ 105/71 - ירמיהו ישראלי נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*קביעת אחוז נכות הועדה הרפואית לערעורים לפי החוק הנ"ל קבעה לעותר נכות שלא הגיעה ל- %25 שהוא השעור המינימלי המזכה נכה בתגמולים. על כן השתמשה הועדה בסמכותה לפי תקנה 15 לתקנות נכי רדיפות הנאצים וקבעה לעותר דרגת נכות גדולה מזו שקבעה לפי המבחנים. היא הגדילה את הדרגה ל- %25 ולא כפי שדרש העותר להגדילה ברבע מהדרגה שיצאה לפי המבחנים. בתקנה נאמר שהועדה רשאית לקבוע דרגת נכות "קטנה או גדולה ברבע מזו שנקבעה במבחנים", ולטענת העותר מכיון שנאמר "ברבע" ולא "עד רבע" הרי שהועדה רשאית להגדיל או להקטין את הדרגה ברבע אך לא בפחות מזה. היינו הברירה העומדת בפני הועדה היא "הכל או לא כלום". פירוש זה של העותר לא נתקבל. נוקשות ודווקנות כאלה המעמידות את הועדה בפני ברירה של "הכל או לא כלום" נוגדות את רוח ההוראה ויש להעדיף את הפירוש שלפיו הועדה רשאית לקבוע "רבע" של הדרגה וגם מקצת מן הרבע היינו עד לרבע.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן, עו"ד זיינפלד לעותר, עו"ד ברסלע למשיבה. 9.6.71).
המ' 292/71 - מיכה רילסקי נגד מדינת ישראל.
*רשות ערעור לערכאה שניה
המבקש נהג בקטנוע ופגע בהולך רגל שהלך על המדרכה. ניתנו שתי גירסות מנוגדות לחלוטין מצד המתלונן מזה ומצד המבקש מזה וביהמ"ש נתן אמון בגירסת המתלונן והרשיע את המבקש. במתן אמון בעדים אין ביהמ"ש היושב בערעור נוהג להתערב. כמו כן היתה סתירה בין הודעת המבקש במשטרה לבין גירסתו בביהמ"ש וכן עצם העובדה שהמתלונן נפגע בהיותו על המדרכה דרש הסבר ומשלא נתן המבקש הסבר שהשופט האמין לו הרי די בכך כדי להצדיק את ההרשעה. כיון שכך אין מקום לתת רשות לערעור נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד וייסברג למבקש, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 15.6.71).