בג"צ 264/70 - שלום מזרחי נגד ועדת המינויים למינוי דיינים
*המלצת הועדה על מינוי דיין לביה"ד הרבני הגדול. (עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה)
העובדות:
בישיבה ועדת המינויים לדיינים לביה"ד הרבני הגדול הוצעו שלושה מועמדים - העותרהמשמש כדיין בביה"ד הרבני בת"א, הרב קאפח והרב מרדכי אליהו. מתוך שלושה אלה היתההועדה צריכה לבחור שנים לתפקיד האמור. לפי החוק מתמנה לתפקיד המועמד שרוב חברי הועדההמליצו עליו. במקרה דנא השתתפו תשעה מתוך עשרה חברי ועדה ובהצבעה חשאית ראשונהעל שתי המשרות ביחד קיבל הרב קאפח 7 קולות, העותר - 6 קולות והרב מרדכי אליהו - 5קולות. כיון שכל השלושה קיבלו קולות של רוב חברי הועדה, הוחלט, כהצעת שר המשפטים,להצביע על כל משרה לחוד ובשלב זה קיבלו הרב קאפח והרב מרדכי אליהו רוב לעומת העותרשקיבל 3 קולות בלבד. אי לכך המליצה הועדה למנות את הרבנים קאפח ואליהו לדיינים בביה"דהרבני הגדול ועל כך העתירה.
החלטה - השופט קיסטר :
לפי החוק הצעת הועדה על מינויו של דיין תהיה על דעת רוב חבריה שהשתתפובהצבעה ואין כל הוראה בחוק שלפיה היתה הועדה צריכה להמליץ על אלה שקיבלו אתהמספר הגדול ביותר בהצבעה הראשונה. כאשר כל שלושת המועמדים זכו לרוב קולותהמצביעים היתה הועדה רשאית להצביע מחדש בצורה הנראית לה ולהגיע לתוצאה שאליההגיעה.
עם זאת עדיין שאלה היא אם בחירה בהצבעה חשאית היא הדרך הנאותה במינוידיינים או שופטים, במינויים אלה צריכה הועדה לשמוע בגלוי את דעת חבריה לגביהמועמדים השונים ולהחליט בהתאם להתאמתם לתפקיד ולהצביע בגלוי, באם יהיה צורךבהצבעה, אחרי בירור ודיון. אך לא היה פסול בדרך שהצביעה הועדה ובהחלטה שהחליטה.
בהתחשב במעמד המיוחד של הדיין אך השופט הנבחרים יכולה הועדה להצביעולחזור ולהצביע ואף לבטל החלטה שכבר קיבלה אם עדיין לא הודיעה על המלצתהלנשיא ולא פרסמה את החלטתה, אין צורך לדון כאן באילו מקרים רשאית הועדהלשנות החלטתה גם אחרי שהודיעה עליה לנשיא.
(בפני השופטים: זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ח. גרוסמן לעותר. 23.9.70).
בג"צ 108/70 - יהודה מנור ואח' נגד שר האוצר
*חוקיות הצו של שר האוצר בדבר קביעת סכומי מס רכוש על מכוניות. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות :
העותרים תוקפים את חוקיות הצו שעשה שר האוצר להחלפת התוספת לחוק מס רכוש וקרןפיצויים הקובעת את סכומי המס השנתי המוטל על רכב. העותרים העלו שתי טענות : כי איןלהטיל מס בסכום העולה על 0.8 אחוז משווי הציוד שעליו מוטל המס ; כי סכומי המס אינםסבירים באשר אינם עומדים ביחס כלשהו לשווי הרכב.
החלטה - השופט ברנזון :
א. סעיף 5ב, שהוסף לחוק בשנת 1965 קובע במפורש כי המס על מכוניות יהיהכמפורט בתוספת לחוק, שאושרה ע"י הכנסת, ולפי סעיף זה אין הגבלה של 0.8 אחוזלגבי מס רכוש על מכוניות. על העותרים היה להזכיר סעיף זה בעתירתם ויתכן כי אילוציינו זאת לא היה ניתן בכלל הצו על תנאי.
ב. התוספת לחוק אושרה ע"י הכנסת ובין אם השעור שנקבע בו סביר ובין אם לאו איןביהמ"ש יכול להרהר אחרי מידותיה של חקיקה ישירה של הכנסת ולבדוק את סבירותה.לפי אותו חוק רשאי שר האוצר לשנות את השעורים שבתוספת ובלבד שיקבל את אישורהשל ועדת הכספים של הכנסת. כיון שכך אין לפסול את השינוי שעשה השר בתוספתההולך לפי אותם קריטריונים ולפי המתכונת של התוספת המקורית. השר גם קיבל אישורהועדה לשינויים. רק במקרה נדיר יפסול בימ"ש חקיקת משנה שנעשתה ע"י שר כחורגתמסמכות מטעמי אי סבירות. לא כל שכן חקיקת משנה כזאת שזכתה לאישור ועדהמועדות הכנסת המשקפת פחות או יותר בהרכבה הסיעתי את הרכב הכנסת. הרי זו מעיןחקיקה עקיפה מטעם הכנסת עצמה.
ג. אין כל צורך כי המס יהיה פרופורציוני לערך הרכוש, לא מדובר כאן בביטוח ולאנוצר יחס של מבוטח ומבטח שיש לקבוע את התנאים ביניהם בהתאם לערך הרכושהמבוטח, ואפילו ניתן לראות כאן ביטוח חלקי, הרי שזהו ביטוח חובה סטטוטורי שבואין עושים חשבונו של כל פרט ופרט לחוד, בלי הוראת חוק מפורשת על כך.
ד. מקריאתו של החוק עולה שיש לשלם את מס הרכוש בתחילתה של כל שנה יחדעם אגרת הרשיון ולא בסוף השנה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד י. רסלר לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיב. 20.10.70).
המ' 578/70 - אמיל סעדה נגד עזבון המנוח רושדי אלחוסייני ואח'
*הבאת ראיות בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. (בקשה לרשות לערער על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.ש. 8/69 - הבקשה נדחתה).
העובדות:
בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד בתיק אזרחי נצטווה המבקש לפנות נכס, אלא אםישלם למשיב תוך המועדים המוסכמים 6 שעורים של דמי שכירות. המבקש שילם 5 שעוריםבמועדם אלא שהמשיב טוען שהשיעור האחרון לא שולם, ולכן ביקש להוציא לפועל את פסקהפינוי. המבקש עתר ליו"ר ההוצל"פ להפסיק את הביצוע מכח סעיף 19(א) לחוק ההוצל"פ, וסמךבקשתו על הטענה "פרעתי". ראש ההוצל"פ נעתר לו, המשיב ערער לפני ביהמ"ש המחוזי וזהקיבל את ערעורו ודחה את הבקשה להפסקת הפעולות. על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור.
החלטה :
א. בשלב הערעור נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המשיב וגבה ראיות נוספות שלא היובפני ראש ההוצל"פ, אמנם ראיות נוספות אלה לא באו בגדר תקנה 415 ובערעוררגיל לא היו מתקבלות, אך תקנה זו אינה חלה בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ.
ב. דיני הערעור בעניני הוצל"פ קבועים בסעיף 80 לחוק ההוצל"פ. החלטת ראש ההוצל"פניתנת לערעור לפני ביהמ"ש המחוזי ברשות בלבד. פרט לערעור על יסוד סעיפים19, 25, 48, 58 לחוק שבהם הערעור הוא בזכות, (הענין דנא הוא כאמור בגדר סעיף 19).
ג. תקנות ההוצל"פ בענין הגשת ערעור בדרך המרצה חלות בכל מקרה של הגשתערעור לרבות כאשר הערעור מוגש בזכות ולא ברשות. ההבדל הוא שכאשר הערעור מוגשבזכות ידון בכך ביהמ"ש המחוזי בשלושה שופטים כמו ערעור על פס"ד בימ"ש השלום.
ד. ברור שכאשר הערעור מוגש בדרך המרצה לפי התקנות הנ"ל עם תצהיר לאימותהעובדות, מוגשות בתצהיר עובדות שלא היו בפני ראש ההוצל"פ וביהמ"שהמחוזי חייב להיזקק לטענות שבעובדה המועלות בתצהיר, גם אם לא היו בפני ראשההוצל"פ ולא נתמכו בפני בראיות כדבעי. כיון שכך מותר היה גם במקרה דנא לקבלראיות נוספות.
ה. רשאי שופט יחיד של ביהמ"ש המחוזי, לפני שהעביר את הדיון בערעור גופו אלההרכב של שלושה שופטים, לתת רשות להגשת ראיות נוספות.
ו. מתוך המעטפה בה שלח המבקש את השעור האחרון של התשלום למשיב נראהלפי חותמת הדאר שזו כבר נשלחה לאחר הזמן הקבוע בפסק הדין ואין צורך לקבוע כאןשלוחו של מי מהווה הדאר. מן המפורסמות שחותמת הדאר היא חותמת המשלוח ולאחותמת הצרור בבית הדאר של הנמען.
ז. קביעת המועד בענין אשר כזה נמנית על עיקרי ההתקשרות וכאשר לא עמד המבקשבמועד שנקבע רשאי המשיב להוציא לפועל את פסק הדין.
(בפני: הנשיא זוסמן. 16.10.68).
ע.פ. 193/70 - יצקו מרקוס נגד מדינת ישראל
*הגשת אישורים מזויפים בתביעת נזקי מלחמה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.פ. 45/69 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער שהוא חקלאי במושב ספר הגיש לאחר מלחמת ששת הימים תביעת פיצויים לאוצרבשל נזקי מלחמה וטען שהושחת לו יבול של 85 דונם שעיבד ושהנזק שנגרם לו מסתכם בסך34 אלף ל"י. הוא הגיש אישורים של אנשים שונים שלפיהם עיבד חלקות שלהם. מתברר כי עלאישור אחד הוא חתם את שמו של המחכיר. הוא טען כי תוכן האישור נכון אלא שהאיש היהבחו"ל ולכן חתם בשמו. כמו כן נטען כי גם אישורים אחרים לא נחתמו ע"י האנשים שנחזוכחותמים, וכן הוברר כי לא כל חלקות אלה עובדו על ידו. ביחס לחתימה המזויפת הואשם והורשעבמעשה זיוף וביחס לאחרים הורשע במרמה, כן הואשם במרמה בכך שהצהיר על נזק גדולמשנגרם לו באמת. הוא נדון לתשלום קנס של 6000 ל"י. על ההרשעה וחומרת העונש נסובהערעור.
החלטה - השופט ח. כהן :
א. לענין החתימה שהוכחה כמזויפת - אפילו תוכן האישור נכון ומעיד על האמתאין בכך כדי להוציא את זיוף החתימה מכלל העבירה בסעיף 5 לחוק לתיקון דיניהעונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), לאחר שהחתימה היתה ללא הסכמתו של האיששאת שמו נשא המסמך.
ב. אשר למסמכים האחרים - לא הוכח כי החתימות זוייפו ולכן אין להרשיעו בגינןבעבירת זיוף. על התביעה היה להוכיח שהחתימות זוייפו ולא על המערער להוכיחכי היו אלה חתימות אמת.
ג. אם כי לא הוכח כי אישורים אלה זוייפו הרי הוכח כי תכנם לא היה אמת וכיהמערער לא עיבד אותן חלקות. אך מסמך שתכנו שקר אינו נכלל בהגדרת זיוף,ואישורים אלה נתפסים בגדר עבירת המרמה שבחוק הנ"ל.
ד. אשר לאישום במרמה בגין ההפרזה בשיעור הנזק - במידה ושיעור הנזק אינו אלאפועל יוצא מהמרמה בהיקף השטחים שעובדו על ידי המערער, הרי המרמה אחת היאואין מקום להכפיל את האשמה, במידה ושיעור הנזק מופרז בכך שהמערער תבע נזקהגדול מן הנזק שלמעשה נגרם לו - הרי אין לראות מעשה פלילי בהגשת תביעה בסכוםמוגזם, הגשת תביעות כאלה מעשה יום יום הוא בבתי המשפט ואיש לא העלה על הדעתשיהא בכך משום נסיון לקבלת כספים במרמה.
ה. העונש שהוטל על המערער אינו מוגזם ויש לדחות את הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. הכט למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 20.10.70).
ע.פ. 524/69 - חכם קרשי נגד מדינת ישראל
*השמטת סכומי כסף מהצהרות הון. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 20/68 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות :
המערער הואשם בשלוש עבירות: כי השמיט במזיד ובכוונה להתחמק ממס סכום של 72 אלףל"י בהצהרת הון מיום 31.3.66 ; כי השמיט באותה כוונה סכום של 103 אלף ל"י מהצהרת הוןשהגיש ליום 31.3.67 ; בהשמטת הכנסה בזדון ובכוונה להתחמק ממס לגבי אותו סכום של גדילתהון בין שתי הצהרות ההון, סעיפי העבירות שבהן הואשם המערער היו סעיפים 220 לפקודת מסהכנסה ולחילופין סעיף 217 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכל שלושת האישומיםאם כי לגבי הסכום של השמטת הכנסה לפי האישום השלישי קבע כי לא הוכח שיעור ההשמטה,ודן את המערער לתשלום קנס של 10 אלפים ל"י בגין כל אחד משני האישומים הראשוניםולמאסר של 4 חדשים בגין האישום השלישי, על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. אחד הסכומים שבהם נטענה ההעלמה הוא סכום של 22 אלף ל"י שהיה בבנק בחשבוןעל שמו של המערער ו/או שם אביו, את האשמת העלמת הון על התביעה להוכיח למעלהמספק סביר אולם לגבי סכומים הרשומים על שם נאשם בבנקים קיימת הנחה או חזקהשהם שלו כל עוד לא הביא ראיות שיש בהן כדי לעורר ספק בלבו של השופט שאיןלסמוך על ההנחה האמורה. אולם רישום על שמו ו/או על שם אביו אינו מהוה הנחהשהכסף הוא של הנאשם אפילו במשפט אזרחי וכל שכן במשפט פלילי. כאן אין כלראיה כי הכסף שייך למערער ולהיפך המערער ואביו העידו כי סכום זה שייך לאב.אכן השופט לא האמין להם אך הוסר אימון כזה אינו יכול לבוא במקום ראיה שעולהבאתה מוטל על התביעה.
ב. שני פריטים נוספים שלא נכללו בהצהרה השניה, לא ידוע אם אלה נוספו למערערבאותה שנת מס או שמא כבר הועלמו בהצהרה הראשונה. אם כך הדבר אין כל ראיהשהיתה גדילה בהונו של המערער בשבת המס 1966. כיון שהאישום השלישי של השמטתהכנסות היה בנוי על גדילת ההון וכזו לא היתה יש לזכות את המערער מן האישוםהשלישי.
ג. מאידך הוכחו האישומים הראשון והשני של העלמת סכומים בהצהרת הון (אם כילא בסכום שהואשם המערער) והשאלה היא אם להרשיעו לפי סעיף 220 כפי שפסקביהמ"ש המחוזי או להחליף את ההרשעה בסעיף 217. נראה שאין להתערב בשיקולדעתו של ביהמ"ש דלמטה, הטופס של הצהרת הון הוא ברור ונאמר בו כי יש להצהירגם על נכסי האשה והילדים ואין זה מסתבר כי היתה טעות מצד המערער כאשר לאכלל סכומי כסף שהיו רשומים בבנק על שם אשתו.
ד. מכיון שההשמטה לא היתה בגודל שהורשע בביהמ"ש דלמטה יש להמיר את הקנסבסכום של חמשת אלפים ל"י לגבי כל אחד משני האישומים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ע. עצמון למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 12.10.70).
ע.א. 278/70 - משה שפיר נגד מנהל עזבון המנוח מאיר שפיר ואח'
*הפיצויים שניתן לתבוע בגין שליחת יד. * תביעה חילופית. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1263/66 - הערעור נדחה)
העובדות:
הצדדים לסכסוך הינם אחים. בינואר 1964 נפטרה אמם והשאירה מניות, המשיבים טענו כיאמם ציוותה שחלקו של המערער במניות יעוכב על ידם עד שזה יינשא ואילו המערער טען כי
כבר 3 שנים לפני פטירתה נתנה לו את המניות במתנה והמזיקה אותם עבורו מיום מתן המתנה.המשיבים החזיקו במניות ולא מסרו אותן למערער ועל כך הגיש תביעה נגדם. עתירתו היתה לחייבאת הנתבעים "לתת לתובע את המניות...בצירוף כל ההטבות... שנוספו לכך מיום (מתןהמתנה) ועד למתן פסק הדין, לחילופין לשלם לתובע את ערך המניות ביום (ינואר 1964)..."ביהמ"ש המחוזי פסק כי המניות שייכות למערער וחייב את המשיבים להעביר לו את המניות.ברם המערער אינו מסתפק בכך שכן מיום פטירת האם ועד למתן פסק הדין ירד ערך המניות והואביקש, רק בשלב הסיכומים, כי ביהמ"ש יפסוק לפי העילה החילופית. בפסק דינו ציין ביהמ"שהמחוזי כי בעוולות מסוג שליחת יד, הן בעוולות עיכוב נכס שלא כדין והן בעוולת גזל, ישלביהמ"ש שיקול דעת, לצוות על החזרת הנכסים נוסף או במקום תרופה אחרת. בענינים אלהעומדת תמיד לפני ביהמ"ש השאלה, האם היה התובע מוכר את מניותיו בשער הגבוה לולאהעוולה, ובמקרים מסוג זה מעמידים לכאורה את התובע בחזקת שהיה מוכר בשער הגבוה, אלאאם יוכח ההיפך, ברם מכיון שהתביעה היתה להחזרת המניות ורק לחילופין לשלם את תמורתםלפי השער הגבוה, הרי הוא מעניק לתובע את הסעד לפי העתירה העיקרית ואינו מוכן להפוך אתהעתירה החילופית לעתירה הראשית. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן :
א. בעת ניסוח כתב התביעה חייב היה התובע לחזות אפשרות שערך המניות ירד ולנסחאת פרשת התביעה כך שהיא תכסה את הפרשי המחירים בין יום שליחת היד במניות לביןיום מתן פסק הדין. יתירה מזו, בעת הגשת התביעה כבר היה ערכן של המניות ירודלעומת מחירן בעת פטירת האם, והתובע צריך היה להיות ער לכך.
ב. הניסוח הלקוי של העתירה והעדר בקשה לתיקונה במהלך המשפט אינם במקרהדנא ענינים טכניים גרידא שניתן לתקנם בעת מתן פסק הדין. כאמור פוסק ביהמ"שפיצויים עבור הפרשי השערים אלא אם מוכיח הנתבע כי התובע לא היה מוכר אתהמניות בשער הגבוה, וכאשר אין תביעה לתשלום הפרשי השערים לא היה על הנתבעיםלהביא ראיות שהתובע לא היה מוכר את המניות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ר. כספי למערער, עו"ד ב. גייכמן למשיבים. 26.10.70).
ע.א. 398/69 - חיים סלניק נגד מדינת ישראל ואח'
*חיוב במס קניה עבור סחורות שנמסרו לאשפרה. * דין קדימה של מסים בהליכי פירוק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3334/64 - הערעור נדחה)
העובדות :
המערער היה מנהל חברת סריג עדין בע"מ ובתור שכזה ערב באופן אישי כלפי מנהל המכסוהבלו בעבור כל החובות של החברה המגיעים ואשר יגיעו בעתיד בגין מסים לפי חוק מס קניה.ביוני 1963 ניתן צו לפירוק החברה כתוצאה מסכסוך בין בעלי המניות ולאחר מכן ניתן צולמכירת המפעל למשיבה השלישית, בגין מסי קניה על עסקות שנעשו לאחר מרץ 1963 הגישההמשיבה תביעה נגד המערער כערב על סכום העולה על 17 אלף ל"י. תוך מהלך המשפט צימצמההמדינה את התביעה מאחר שהיא קיבלה בינתיים בהליכי הפירוק של החברה דיבידנדשל 47 אחוז על סמך הוכחת חוב שהגישה כנושה רגילה על הסכום הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי חייבאת המערער בסכום התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני :
א. לטענה כי לא נעשו ע"י החברה פעולות החייבות במס כטענת המדינה - ראשית,ביהמ"ש המחוזי קבע כי נמכרו הסחורות שבגינן נתבע המס ומשום שנמכרו הרי לכלהדעות היה מס קנייה על הסחורות ; שנית, אפילו רק נמסרו הסחורות לאשפרה, הרימסירת בדים לאשפרה והחזרתם לחברה מהאשפרה מהוה שימוש בסחורה שלפי הגדרותהחוק מחייבות במס.
ב. לטענה כי המדינה ויתרה על התביעה נגדו כאשר הגישה בהליכי הפירוק נגדהחברה תביעה כנושה רגילה ולא כנושה בעל דין קדימה - הליכי הפירוק החלוביוני 1963 והחיוב היה בגין התקופה שלאחר מרץ אותה שנה. לפי החוק שהיה קייםאז (סעיף 220א(1) לפקודת החברות), וגם לאחר שתוקן בשנת תשכ"ה, דין הקדימה שלמסי הממשלה חל לגבי מסים שנישומו והוטלו על החברה עד 31 במרץ האחרון שלפניצו הפירוק, וכאן החוב היה מאוחר יותר ולפיכך לא יכלה המדינה לתבוע בהליכי הפירוקדין קדימה.
השופט י. כהן (מסכים ומוסיף) :
הליכי הפירוק החלו בשנת 1963 ואז ניתן צו הפירוק, על כן ברור שעל אותופירוק לא חלו הוראות החוק לתיקון פקודת החברות (מסים) תשכ"ה, הזכות של נושהלהוכחת חובו בפירוק היא זכות מהותית ולא זכות דיונית ועל כן אין לחוק הנ"ל תחולהלמפרע. לפיכך חל במקרה דנא 220א(1) הנ"ל. לפי הוראות סעיף זה לא היתה למדינהכל זכות קדימה לגבי מס קניה, הן מן הטעם שהמס הוטל כאמור עבור התקופה שלאחר31 במרץ אותה שנה והן מן הטעם שלפני התיקון בחוק היה קיים דין קדימה רק לגבימסי שומה המוטלים לפי תקופה מיוחדת ומס קניה אינו בגדר כזה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ג. מרגלית למערער, עוה"ד ע. נתן וי. מלמן למשיבים. 26.10,70).
ע.א. 108/70 - צבי הולינסקי נגד יצחק שנרך ואח'
*היווצרות יחס משפטי של שכירות משנה. * התנהגות המהווה ויתור על תביעה בגין השכרה בשכירות משנה.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים גוברניק, ידיד הלוי ורבינוביץ)בע.א. 51/69 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)
העובדות:
המשיבה השניה (להלן המשיבה) היתה דיירת חוקית במבנה המשמש כקיוסק שעמד על חלקתאדמה השייכת למערער. בשנת 1954 ערכה המשיבה הסכם עם המשיב שבו נאמר כי הואיל והיאאינה מסוגלת, מחמת מצב בריאותה, לנהל את הקיוסק, יקבל עליו המשיב את הניהול וישלם לה25 אחוז מההכנסות ובלבד שאלה לא יהיו נמוכות מ- 35 ל"י לחודש. ההסכם נעשה למשך שנה.אולם המשיב ניהל את הקיוסק במשך 10 שנים ואף העלה את התשלומים ששילם למשיבה.באוגוסט 1967 הגיש המערער תביעה נגד המשיב כי יסלק ידו מהמושכר ונגד המשיבה כי תפנהאת המושכר, המשיבה לא הגישה כתב הגנה וניתן צו פינוי. מאידך טען המשיב בהגנתו כי הואהינו שוכר משנה מוגן וכי התביעה הוגשה מתוך קנוניה בין המערער לבין המשיבה. בימ"שהשלום מצא כי המשיב ניהל את המושכר לא בתור שוכר משנה אלא על יסוד הסכם עבודה בינולבין המשיבה ואם אכן היתה זו שכירות משנה הרי זה בניגוד להסכם השכירות שבין המערערלמשיבה כך שאין למשיב כל הגנה. ביהמ"ש המחוזי קבע מאידך כי התביעה הוגשה מתוך קנוניהוהחזיר את הדין לבימ"ש השלום שידון בענין בהתאם. שני הצדדים ערערו וביקשו כי ביהמ"שהעליון יחתוך את הענין לגופו ללא החזרת הדין לבימ"ש השלום.
החלטה - השופט לנדוי:
א. השאלות הטעונות תשובה בערעורים אלה הן שתיים: האם נוצר בין המשיבהוהמשיב יחס משפטי של שכירות משנה, ואם כן - האם הסכים המערער בהתנהגותולשכירות המשנה או שויתר על עילת התביעה שקמה לו עקב הפרת חוזה השכירותשהיתה כרוכה בהשכרת המשנה.
ב. חוזה העבודה שנעשה כביכול בין המשיבה והמשיב נושא על פניו סימנים ברוריםשל הסדר פיקטיבי שאינו משקף את ההסכם האמיתי בין צדדים אלו. כל ההסכם לא
היה אלא הסוואה במגמה להוציא את יחס שכירות המשנה שנוצר מגדר האיסור שהוטלעל שכירות משנה בהסכם השכירות שבין המערער למשיבה. גם מתוך דברי העדים, כוללעדות המשיבה, עולה כי העיסקה היתה למעשה עיסקת שכירות משנה ובדבריה דיברהעל דמי שכירות ששולמו לה ועל חלק מרווחים.
ג. שכירות המשנה אמנם הפרה את ההסכם שבין המערער למשיבה, ברם הוכח שהמערערויתר על עילת התביעה שקמה לו עקב הפרה זו, כי בידעו על השכרת המשנה המשיךבמשך שנים לקבל את דמי השכירות עד להגשת התביעה. אין לקבל את טענת המערערכי ראה את ההסדר בין המשיבה למשיב כזמני וכהסדר עבודה. למערער היה ברור כיהמשיב שילם שכר דירה למשיבה ולא הגיב על כך ובזה ויתר על עילת התביעה.
ד. יש לאשר את צו הפינוי נגד המשיבה, ומאידך היה המשיב לדייר מוגן בהתאםלחוק הגנת הדייר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן עו"ד צ. הדסי למערער, עו"ד מ. נאמן למשיבה. 20.10.70).
המ' 446/70 - משה גולדברג נגד רבקה בן דור.
*חיוב בהוצאות. המערער החזיק שיק של המשיבה ואמר לה כי השיק אבד, לאחר מכן מצא את השיקובלי להודיע לה על כך עמד והגיש נגדה תביעה, משהוגשה התובענה הפקידה המשיבהאת סכום השיק בקופת ביהמ"ש, המשפט התנהל איפוא על ענין הריבית וביהמ"ש קבעכי המשיבה מעולם לא עיכבה את כספו של המבקש, וממילא אינה חייבת בריבית ועליולשאת גם בהוצאות. לנוכח נסיבות הענין נדחתה הבקשה לרשות ערעור.
(בפני : השופט זוסמן, המבקש לעצמו, עו"ד זמיר למשיבה. 29.9.70).
ע.א. 83/70 - גבריאל יחיה נגד ראובן שורץ ואח'.
*תביעה נגד קטין. ההליך בביהמ"ש המחוזי נגד המשיב הראשון לקה בשתיים: ראשית, התובע לאציין בכתב התביעה שהמשיב הראשון היה קטין. חובה זו מוטלת על התובע מכח תקנותסדר הדין בין אם ידע שהנתבע קטין ובין אם לא ידע. הלקוי השני - שכתב התביעהלא הומצא כדין, שכן הזמנת קטין היא על דרך ההמצאה לאחד מהוריו או לאפוטרופסווכאן נמסר כתב התביעה למשיב כאשר עודנו קטין. כיון שכך צדק ביהמ"ש כאשר ביטלאת פסה"ד שניתן נגד המשיב עקב אי הגשת כתב הגנה.
(בפני השופטים : זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט זוסמן. עו"ד י. לוי למערער,עו"ד ח. אליגן למשיבים. 4.10.70).
ע.א. 607/69 - ויקטור נסים נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'.
*גובה התשלום החדשי של פושט רגל. השופט לא האמין לעדות פושט הרגל, המערער, שבעבודתו כנהג משאית הוא משתכררק 500 ל"י לחודש. השופט רשאי היה לדחות את עדות המערער שלא נתמכה ע"ישום עדות אחרת ועפ"י ידיעתו הכללית רשאי היה לקבוע את גובה התשלום החדששהמערער ישלם לכונס הנכסים, על יסוד ההנחה שהמערער משתכר יותר או שהוא מסוגללהשתכר יותר אם יתאמץ.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד רפלד למערער, עוה"ד הניג ותדהר למשיבים23.9.70).
ע.א. 520/69 - עו"ד ת. תדהר נאמן בפשיטת רגל נגד נסים כדורי ואח'.
*חשד שנכס נרכש בכספי פושט רגל כאשר החוזה הוא עם קרובי פושט הרגל. המערער הינו נאמן בפשיטת רגל של פושט הרגל ויקטור נסים. לטענתו דירה שנרכשהע"י אביו ואשתו של פושט הרגל נרכשה למעשה מכספי פושט הרגל. ביהמ"ש המחוזיקבע כי נוכח חוזה הרכישה שנעשה בין הקבלן לבין הרוכשים כאמור אינו יכול לקבועמימצא חיובי שאכן נרכשה הדירה ע"י פושט הרגל. הערעור על כך נדחה, למרות כלהתמיהות הכרוכות ברכישה הזו אין מספיק חומר כדי להטות את כף המאזניים לצדגירסתו של הנאמן בניגוד לחוזה בכתב.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, קיסטר, המערער לעצמו, עו"ד זילברברג למשיבים, 23.9.70).
ע.א. 235/70 - פלוני נגד פלוני.
*קביעת אבהות.
הערעור הוא על פס"ד בו הוצהר כי המערער הוא אביו של המשיב ושעליו לשלםאת מזונותיו. מסקנת ביהמ"ש דלמטה היתה מבוססת ובהתאם לחומר הראיות אין מקוםלשנות את המסקנה. המערער הוא שהפנה את אם הילד למעבדה לבדוק אם היאבהריון ושלש שנים לאחר הלידה כאשר ידע המערער כי האם טוענת כי הוא אבי הילדנסע לבקר את הילד בבית תנוקות ונפגש עם האם והילד. המערער התקשה להסבירמדוע עשה כל זאת אם לא מתוך רגש אחריות של אב כלפי ילדו.
העובדה שהאם גילתה למערער רק שנתיים לאחר הלידה כי ילדה לו בן היא אמנםמוזרה ויוצאת דופן אך ביהמ"ש דלמטה האמין שהאם התנהגה בצורה בלתי רגילה זומפאת אישיותה המיוחדת. דבר זה תלוי בהתרשמות ביהמ"ש ואין לשלול אותה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ג. מרגלית למערער,עו"ד א. סגל למשיב. 8.10.70).
ע.א. 164/70 - פרנס ברכה ואח' נגד משה שרחיה
*בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. המשיב הגיש תובענה בגין נזקי תאונה נגד המערערים ואלה לא הגישו כתב הגנהולא התיצבו לדיון על גובה הנזק. עתירתם לביטול פסק הדין שניתן נגדם נדחתהוערעורם על כך נדחה. הוכח כי לא נכונה היתה הסיבה שנתנו המערערים למחדלםבהגשת כתב הגנה. כמו כן ביחס לסיכוי הגנתם לגופו של ענין, העלו נימוק כוללניכי התביעה מוגזמת אך לא פירטו טענתם, ואף לא הביאו תצהיר של שמאי שהעריךמטעמם את הנזקים .
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני).
ע.א. 149/70 - אחמאד מדאלחה ואח' נגד ערמאן אזאיזה ואח'
*טענת דין קדימה. הארכיבישוף חכים נתן יפוי כח בו הורה למכור למשיבים ולאחרים חלקה בתעשרות דונמים ובין היתר הורה למכור לשני המשיבים שטחים מתוך החלקה. המשיבהשני עמד ומכר את חלקו למערערים והמשיב הראשון, אחיו של המשיב השני, תבעדין קדימה לגבי המכר ומבוקשו ניתן לו, הערעור על כך נתקבל. מלשון יפוי הכחאין ללמוד, כדעת ביהמ"ש המחוזי, כי הבעלות שרכשו הנהנים לפיו הינה בעלותמשותפת בחלקה. להיפך, מתוך לשונו של יפוי הכח, שבו ניתנה רשות לכל אחדמהרוכשים לעשות שימוש בעלים ברכושו בצורה נפרדת, גם בין המוכר לבינם וגם בינם לביןעצמם, עולה כי הבעלות שרכשו הקונים היא בעלות נפרדת לפי השטח שנרכש עלידי כל אחד. לפיכך יכול היה המשיב השני למכור חלקו למערערים ולמסור להם את החזקהבחלק שעיבד ושהוקצה לו לפי יפוי הכח.
(בפני השופטים : הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. החלטה: השופט ברנזון. עוה"ד שברוונאג'י למערער, עו"ד ח. נקארה למשיב 1, עו"ד ו. דאלח למשיב 2. 20.10.70).
ע.א. 195/70 - רובינשטיין שמואל ואח' נגד חברת החשמל
*הענקת סעד הצהרתי. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סירב להעניק למערערים סעד הצהרתי ע"י מתן פסקדין בו יוצהר כי הם זכאים לקבל פיצויים מחברת החשמל. המערערים לא ציינו בתביעתםמה הנזק שנגרם להם וטענו באופן כללי כי ע"י העמדת עמודי חשמל על אדמתם ירדערך המקרקעין. אמנם אין ביהמ"ש מקמץ ידו בהענקת סעד הצהרתי, אך אין ללכתבדרך זו כאשר הגשת תביעה קונקרטית אינה פחות נוחה ומעשית ומתן סעד הצהרתיעלול להיות אקדמי ותיאורטי בלבד.
ענין מתן סעד הצהרתי נתון במידה רבה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בכך,ואין צריך לומר כי אם לא ראתה הערכאה הראשונה את הענין כמצריך מתן סעדהצהרתי, על אחת כמה וכמה תימנע הערכאה הערעורית מלהתערב בשיקול דעת זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. 13.10.70).
ע.א. 64/70 - פלונית נגד פלוני.
*תביעת מזונות. בי"ד רבני פסק כי על המערערת לחזור לבעלה וכי אם לא תעשה כן הרי היאמורדת ובעלה פטור ממזונותיה. לביהמ"ש המחוזי הגישה המערערת תביעה לתשלוםמזונותיה מיום עזבה את בית בעלה ועד להכרזתה כמורדת. ביהמ"ש המחוזי דחה עלהסף את תביעתה והערעור על כך נתקבל. מלשונו של פסה"ד הרבני ברור שיש לראותאת האשה כמורדת רק מאחר ולא קיימה את צו ביה"ד לחזור לבית בעלה. כיון שכךתביעתה של האשה למזונות עד ליום מרידתה בדין יסודה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד אבידע למערערת, עו"ד אזר למשיב. 26,10.70)
בג"צ 143/70 - יחיאל תמיר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*רשות לחברי מועצה לצלם מסמכים של המועצה. העותרים הם חברי חברי מועצת עירית נצרת עילית והם ביקשו מראש המועצהלקבל העתק פוטוסטטי מכמה ממסמכי המועצה. הלה סירב בטענה שקבלת העתק כזהכמוה כהוצאת המסמכים המקוריים ממשרדי המועצה וזו אינה מותרת לפי החוק אלאבהסכמתו בכתב והסכמה כזו סירב לתת. הצו על תנאי נגד יו"ר המועצה נעשה החלטי.
לפי החוק רשאי חבר מועצה להעתיק מסמכים אלא שאין הוא יכול להוציא מסמךמקורי ללא אישור היו"ר. כשם שיו"ר המועצה סבר שהעותרים רשאים להעתיק בכתב ידאו במכונה כתיבה את המסמכים שביקשו כך היו רשאים לצלמם ואין בכך משוםהוצאת המסמך המקורי ממשרדי המועצה. אך גם אילו קבלת העתק פוטוסטטי היהמהוה הוצאת מסמך של המועצה אין בידי יו"ר המועצה כל נימוק שיצדיק סירובולאפשר הוצאת המסמך בצורת צילום כאשר לא היה נגרם ע"י כך כל נזק לעניני המועצה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד מ. שכטר וש. כהןלעותרים, עו"ד שרביט ליו"ר המועצה. 5.10.70).
בג"צ 137/70 - עו"ד משה ארידור נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*מינוי עורך דין כרכז תביעות בפני ביה"ד המשמעתי תמורת שכר. אין פסול בכך שועד מחוז ת"א של הלשכה מינה עורך דין בתפקיד של רכזתביעות בפני ביה"ד המשמעתי המחוזי, ואין פסול בתשלום שכר עבור ביצוע התפקידכאשר התשלום הוא סביר. עורך הדין שמונה הוא אמנם חבר ועד כנציג נבחר, אך איןפסול כי נציג נבחר יקבל שכר עבור דבר הקשור במילוי תפקידו, כשהוא צריך להקדישמזמנו לעבודה בלשכה מעבר למה שנהוג אצל נושאי תפקידים צבוריים בהתנדבות. איןגם לראות פסול במילוי תפקיד של ביצוע החלטות הועד ע"י מי שיש לו תפקיד בועדכנציג נבחר. דבר מקובל הוא שחברי ועד נבחרים לתפקידים שיש בהם משום ביצועהחלטותיו של הועד כולו.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. העותר לעצמו, עוה"ד ע. רויאלומ. לרר למשיבים. 4.10.70).
בג"צ 134/70 - המועצה המקומית כפר יסיף נגד שר התחבורה ואח'
*הענקת רשיונות למוניות. בבג"צ קודם קבע ביהמ"ש העליון כי על ועדת המוניות לדון בבקשת המועצהלקבלת רשיונות למוניות לאחר שקבע כי המועצה כשירה להיות בין מבקשי רשיונות.הועדה דנה מחדש בענין והחליטה להעניק 3 רשיונות למוניות בכפר אך את אלההקצתה לנהגים בעלי ותק שהגישו את בקשותיהם לפני המועצה. בין הנקודות שצובריםמבקשי רשיונות נכללות גם נקודות בגין ותק בנהיגה, נקודות שאין המועצה בתור שכזויכולה לצבור והועדה היתה ערה לקושי זה של המועצה, אך כאמור לא קיבלה המועצהרשיונות. העתירה נגד המשיבים נדחתה. אין למצוא פסול בשיקולי הועדה שהעדיפהמועמדים שהגישו לפני זמן רב את בקשותיהם ושיש להם ותק רב בנהיגה, על פניהמועצה שהגישה בקשתה לפני שנים מועטות בלבד ואשר אינה יכולה להציע נהגיםבעלי כשירות עדיפה על זו של המבקשים,
לטענת הועדה שיש צורך ביותר מוניות משהוקצו - אין ביהמ"ש יכול לשים עצמובמקום הועדה שדנה בענין והחליטה מה שהחליטה.
(בפני השופטים : ויתקון, ח. כהן, י. כהן, החלטה - השופט ח, כהן. עו"ד מ. עמאר לעותרת,עו"ד י. ברסלע למשיבים. 29,9.70).
בג"צ 277/70 - אריה ירקם נגד שר העבודה ושרות התעסוקה.
*טענה נגד הסדרים בשרות התעסוקה. עתירתו של העותר בענין הסדרים בשירות התעסוקה הפגומים לדעתו נדחתה. אין זהמתפקידו של בג"צ לחקור בהסדרים הכלליים השוררים ברשות מרשויות המדינה. במידהשיש לעותר אינטרס אישי יכול הוא לפנות לועדת ערר בהתאם לחוק לשירות התעסוקה.מלבד זאת חלפו 10 שנים מאז התעורר הענין שבגינו העתירה ואין בג"צ דן בענייניםלאחר השהייה כה גדולה.
(בפני השופטים : לנדוי, ויתקון, י, כהן. העותר לעצמו. 23.9.70).
בג"צ 203/70 - אברהים נדף נגד נציב בית הסוהר.
*מתן חופשה לאסיר. נציב בית הסהר הביע נכונותו בשיחתו עם העותר לעיין בבקשתו לחופשת חג,הנציב עיין בבקשה ודחה אותה. העתירה נגד דחייה זו נדחתה. מתן חופשה לאסיר אינוענין שבזכות אלא ניתנת לפי שקול דעת נציב בתי הסהר. העתירה אינה מצביעה על כךשהנציב השתמש בשקול דעת זה בצורה פסולה.
(בפני השופטים : זוסמן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט זוסמן. העותר לעצמו, עו"דמ. חשין למשיב. 28.9.70).
בר"ע 145/70 - גלינסקי יצחק נגד גליקסברג יעקב.
*הגשת שטר לביצוע.
המבקש, עושה שטר שהוגש לביצוע, התנגד לבקשת הביצוע וטענותיו נדחו, הערעורעל כך נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא. לטענת המבקש כי נמחקה חתימתושל אדם אחר שהיה אף הוא עושה שטר - לא נתגלו על פני השטר כל סימני מחיקה.באשר לתאריך הפרעון הנקוב בשטר - הצהיר המבקש כי בחותמו על המסמך לא נקבעבו תאריך אלא הוסכם כי השטר יפרע עם דרישה. כיון שכך רשאי אוחז השטר לרשום בואת תאריך הדרישה כתאריך הפרעון עפ"י סעיף 19 לפקודת השטרות. לא נטען שלא היתהדרישה ביום האמור, וחזקת הסעיף 19 הנ"ל עומדת איפוא לאוחז.
(בפני : מ"מ הנשיא זוסמן. 7.10.70).
בתוכן
* בג"צ 264/70 - ........................ 42─ * המלצת הועדה על מינוי דיין לביה"ד הרבני הגדול.─* בג"צ 108/70 - ................................ 42─ * חוקיות הצו של שר האוצר בדבר קביעת סכומי מס רכוש על מכוניות.─* המ' 578/70 - ...................... 43─ * הבאת ראיות בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ.─* ע.פ. 193/70 - .................................. 44─ * הגשת אישורים מזויפים בתביעת נזקי מלחמה.─* ע.פ. 524/69 - .................................... 45─ * השמטת סכומי כסף מהצהרות הון.─* ע.א. 278/70 - ................ 45─ * הפיצויים שניתן לתבוע בגין שליחת יד.─ * תביעה חילופית.─* ע.א. 398/69 - ............................ 46─ * חיוב במס קניה עבור סחורות שנמסרו לאשפרה.─ * דין קדימה של מסים בהליכי פירוק.─* ע.א. 108/70 - ............................. 47─ * היווצרות יחס משפטי של שכירות משנה.─ * התנהגות המהווה ויתור על תביעה בגין השכרה בשכירות משנה.─* בקצור ..................................................................... 48─
─ * המ' 446/70 - חיוב בהוצאות.─ * ע.א. 83/70 - תביעה נגד קטין.─ * ע.א. 607/69 - גובה התשלום החדשי של פושט רגל.─ * ע.א. 520/69 - חשד שנכס נרכש בכספי פושט רגל כאשר החוזה הוא עם─ קרובי פושט הרגל.─ * ע.א. 235/70 - קביעת אבהות.
─ * ע.א. 164/70 - בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.─ * ע.א. 149/70 - טענת דין קדימה.─ * ע.א. 195/70 - הענקת סעד הצהרתי.─ * ע.א. 64/70 - תביעת מזונות.─ * בג"צ 143/70 - רשות לחברי מועצה לצלם מסמכים של המועצה.─ * בג"צ 137/70 - מינוי עורך דין כרכז תביעות בפני ביה"ד המשמעתי תמורת שכר.─ * בג"צ 134/70 - הענקת רשיונות למוניות.─ * בג"צ 277/70 - טענה נגד הסדרים בשרות התעסוקה.─ * בג"צ 203/70 - מתן חופשה לאסיר.─ * בר"ע 145/70 - הגשת שטר לביצוע.─
─
─
─
─
─