ע.א. 61/71 - פלונית נגד פלוני
*חיוב במזונות לאשה שיש לה הכנסה מנכסי מלוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בתיק מ.א. 210/70 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת הינה עתירת נכסים והכנסתה מהם עולה לכדי 600 ל"י לחודש. הבעל המשיב נושא בכל הוצאות דיורה ואף על פי כן תבעה האשה מזונות בסך 500 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה בציינו כי מכיון שהפירות מנכסי מלוג של האשה נשארים בידי האשה הרי הם באים במקום המזונות שהבעל חייב בהם. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. טעה ביהמ"ש דלמטה בקביעתו הנ"ל. הוראת סעיף 2 של חוק שיווי זכויות האשה ביטלה את המוסד של נכסי מלוג ולבעל אין עוד זכות אכילת פירות נכסי מלוג. ביהמ"ש העליון כבר פסק כי העובדה שלאשה יש הכנסות מנכסיה אין להם השפעה כלשהי על חבות בעלה לספק לה מזונותיה. הכנסות אלה אין להתחשב בהן אפילו לענין שעור מזונותיה של האשה.
ב. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו יש לאשה הכנסה משלה (מעשי ידיה) שאז נפסק כי הבעל זכאי לזקוף את שכר מעשי ידיה נגד המזונות ואם מעשי ידיה מספיקים אין עליו להוסיף.
בשני פסקי דין נפרדים מצטרפים השופט עציוני והנשיא אגרנט לפסק דינו של השופט כהן פרט לענין אחד של פירוש כתב התביעה של המערערת בענין סכום המזונות הנתבע.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. עו"ד מ. הוכמן למערערת, עו"ד מוזס למשיב).
ע.א. 629/70 - מאיר סקירה נגד אוניקה רוייטמן בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין. * גובה הפיצויים.
(ערעור וערעורים נגדיים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט חייבי) בת.א. 423/67 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער עבד אצל המשיבה בתור פועל פשוט ונשלח לעבוד ליד מכונת כרסום. כאשר התובע היה באמצע פעולה מסויימת נתפשו בגדיו במכונה והוא נפצע קשות בידו השופט חייב את הנתבעותבתשלום פיצויים וקבע את אחריות הנתבעות בשל היפר חובה חקוקה של גידור מכונה מסוכנת וכן בגלל רשלנות הנובעת מאי הנהגת שיטת עבודה בטוחה. הנתבעות טענו טענת רשלנות תורמת. טענתן נדחתה והשופט ציין כי החובה לגדור חלק מסוכן של מכונה היא אבסולוטית ונועדה להגן לא רק על העובד הזהיר אלא על עובדים מכל סוג ובכל מצב, זהירים ובלתי זהירים מנוסים וטירונים, נרפים ומרושלים. כן פסק לתובע סכומים של 45,000 ל"י פיצויים בתוספת של %11 ריבית מיום מתן פסה"ד. על דחיית הטענה של רשלנות תורמת מערערות הנתבעות ועל סכומי הפיצויים מערערים הן התובע והן הנתבעות.
החלטה -השופט לנדוי:
א. נכון שהחובה לגדור חלק של מכונה היא אבסולוטית אולם אין לאמר כי לעולם אין לחייב פועל בשל רשלנות תורמת כאשר הוא נפגע עקב היפר חובה חקוקה. נכון שבהערכת התנהגותו של הפועל יקל ביהמ"ש אתו כאשר התאונה אירעה לא עקב התנהגות רשלנית סתם של המעביד אלא עקב הפרת חובה חקוקה. אולם גם כאן תתכן רשלנות
תורמת. עם זאת הוכח שלמעשה לא היתה רשלנות תורמת והפועל עבד בהתאם להוראות של הממונים עליו.
ב. אשר למידת הפיצויים שנקבעו הלך השופט בשיטה של פירוט הדרך בה הגיע לסכום הפיצויים ולא קבע סכום גלובלי לכאב וסבל והפסד שכר עתיד של הנפגע. יש להעדיף שיטה זו על פני השיטה של קביעת סכום גלובלי. אולם שיטה זו ניתנת להפעלה רק אם בעלי הדין לא ינצלו לרעה את פירוט החשבון של ביהמ"ש כדי לערוך בדיקה מקרוסקופית של החשבון בדרגת הערעור. ביהמ"ש שלערעור לא ישנה את פרטי החשבון אלא אם לא היה לחשבון כלל על מה שיסמוך בראיות או שהחריגה מן הסכום שצריך היה לקבוע בולטת ביותר. לבסוף ישאל ביהמ"ש את עצמו אם סה"כ של החשבון נראה סביר ואם ימצאנו סביר לא ישנה אותו אפילו נתגלו בו פה ושם נקודות תורפה.
ג. אשר לפסיקת ריבית של %11 מיום מתן פסה"ד על כל הסכום - אין למצוא פגם בקביעה זו באשר הריבית בשעור זה הינה על מלוא הסכום כולל עבור התשלום בגין כאב וסבל.
השופט מני:
מסכים לתוצאה שאליה הגיעה אב ביה"ד אך לדעתו מוכיח ערעור זה כמה זמן מתבזבז ע"י כך שבמקום לנקוט בשיטה של קביעת סכומים גלובליים ממשיכים עדיין שופטים מסויימים ללכת בדרך של עשיית חישובים מפורטים ומדוקדקים שבלאו הכי הם בגדר ניחושים בעלמא. הגיע הזמן שבתי המשפט ינהגו בהתאם להלכה שיש לקבוע סכום גלובלי בלי לפרטן.
השופט ח. כהן:
מסכים להערתו של השופט מני. השופט כהן הסביר בפסק דינו את הסיבות שבגינן יש להעדיף קביעת סכום גלובלי בקביעת פיצויי נזיקין.
(בפני השופטים: לנדוי, ח.כהן, מני. )
ע.א. 11/71 - עירית רחובות נגד פיני גולדמן
*חתימת ראש עיריה על הסכם ללא חתימת הגזבר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 6879/70 - הערעור נתקבל).
. העובדות:
מי שהיה ראש עירית רחובות חתם על מכתב המופנה למשיב ובו הזמנה לעבודות פרסום. בינתיים חלו חילופי גברי בעיריה והמשיב פנה לביהמ"ש בבקשת פסק הצהרתי כי המכתב מהוה חוזה מחייב בינו לבין המערערת. אין מחלוקת כי המכתב אינו ממלא אחרי הדרישות של סעיף 203 לפקודת העיריות הקובע כי חתימה על חוזים בשם העיריה אינה מחייבת אלא אם נחתם החוזה ע"י ראש העיריה והגזבר בצד חותמת העיריה. ברם השופטת סברה כי היא יכולה להעניק את הסעד בהסתמך על סעיף 191(1) לפקודה. כמו כן הסתמכה השופטת על חזקות וכללים שונים כגון החזקה שהכל נעשה כדין וכן כי המתקשר עם תאגיד חייב לחקור בענינים שונים שהם בגדר של מנהל פנימי של תאגיד. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. על המקרה דנא חל סעיף 203 הדורש חתימת הגזבר ואין ענינו של סעיף 195 לכאן. שני הסעיפים דנים בשני ענינים שונים והסעיף הדן בחתימה מחייבת בשם עיריה הוא 203.
ב. החזקות והכללים שהכל נעשה כדין יכולים לעזור למתקשר רק כאשר בידו חוזה או התחייבות שהם תקפים ומחייבים את התאגיד על פניהם והתאגיד בא לטעון טענת אי חוקיות. לא כן במקרה דנא כאשר אין חוזה מחייב בכלל ואם החוק קובע שהחוזה אינו מחייב את העיריה לא יתכן לומר שחזקה על מסמך שנעשה כהלכה והוא כן מחייב.
ג. השופטת קיבלה גם טענת מצג שנטענה ע"י המשיב, היינו שראש העיר ועורך דין העיריה נהלו מו"מ אתו וע"י כך נוצר מצג שראש העיר רשאי לחתום על חוזה. לא היה מקום לקבל את טענת המצג. כאשר קיימת הוראה מפורשת שתאגיד יחויב רק ע"י חתימות שני מנהלים וכד' לא ייתכן שהתאגיד יחוייב ע"י חתימת מנהל אחד. המתקשר חייב לבדוק מה תוכן התזכיר והתקנות של התאגיד וכאן היה חייב לבדוק מה אומר החוק על חתימה מחייבת. כאן אפילו היה ראש העיר אומר כי אין צורך בחתימה זולת חתימתו לא יכול היה לחייב את העיריה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן ,קיסטר, עציוני עו"ד א. בר ולמערערת, עו"ד א. וירניק למשיב. 2.9.71).
בג"צ 301/71 - פלונית נגד פלונית
*החזקת ילד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה להחלטי).
העובדות:
העותרת היתה נשואה ליהודי ובעודה בהריון נפרדה מבעלה. לאחר מכן נולד להם ילד, שהוא כיום בן 9, ולפי פס"ד של ביהמ"ש בצרפת הופקעו הנישואין והילד נמסר למשמורת של העותר. פס"ד זה ניתן באוקטובר 1967. לאחר כשנה נחטף הילד ע"י האב ורק בספטמבר 1970 גילתה העותרתכי הילד נמצא בישראל עם אביו. למעשה נפטר האב באוגוסט 1970 ולפני פטירתו ציווה כי הילד ישאר בידי המשיבה. לפני מספר חדשים הגיעה העותרת לישראל ומשסרבה המשיבה למסור את הילד לרשותה הגישה את עתירתה.
החלטה - השופט מ. כהן:
א. למעשה אין המשיבה טוענת על זכות כלשהי המוקנית לה להחזיק בילד. המשיבה טיפלה יפה בילד וראויה להערכה רבה עבור מה שעשתה למענו. במרוצת השנים אף נקשרה נפש הילד בנפשה של המשיבה. עם זאת אין לקבל את טענת המשיבה שמכיוון שעבר זמן מאז שניתן פסה"ד בצרפת ועד היום אין לבצע פסה"ד הצרפתי. אמנם הנסיבות השתנו בינתיים מכפי שהיו בעת מתן פסה"ד אולם מעשה החטיפה בוצע סמוך לאחר פסה"ד כשהנסיבות לא היו שונות וכל שינוי שחל בנסיבות חל בעקבות מעשה חטיפה זה והחוטף לא יוכל להסתמך על מעשה העוולה שלו כדי להתנער מהחובות המוטלות עפ"י פס"ד תקף ומחייב.
ב. הטענה הלגיטימית כשלעצמה שהנסיבות השתנו עד כדי הכרח לשנות את פסה"ד צריכה להשמע בפני ביהמ"ש שנתן את פסה"ד ויהיה זה גם בימ"ש נכרי.
ג. מאחר שקיים פס"ד שהעותרת צריכה להחזיק בילד הרי שאין כאן מחלוקת בתום לב מי זכאי ומי אינו זכאי למשמורת הילד ולכן אין לאמר שזו מחלוקת שצריך להביאה להכרעה בפני ביהמ"ש המחוזי. השאלה מי זכאי להחזיק בילד הוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך ואם נחטף הילד הרי ידון בכך הבג"צ.
ד. לטענה כי על ביהמ"ש להתחשב רק בטובתו ושלומו של הילד - הרי נראה כי טובתו ושלומו של הילד, כמו של כל ילד בגילו, מחייבים שיהיה ברשות אמו ויקבל אהבתה ויגדל בהדרכתה ובחינוכה.
(בפני השופטים:ח. כהן ,מני ,עציוני. עוה"ד לוטן ואריאל לעותרת, עו"ד תורי למשיבה. 1.9.71).
בג"צ 135/71 - יעקב פרסמן נגד המפקח על התעבורה
*ביטול רשיון למונית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה להחלטי).
העובדות:
העותר הגיש בקשת רשיון למונית וציין שעבד 10 שנים על מונית ולפי שנות עבודתו קיבל נקודות באופן שהגיע למקום החמישי מתוך 47 מועמדים לרשיון מונית. ניתנו חמישה רשיונות והעותר זכה ברשיון מונית. דא עקא שהעותר אמנם עבד 10 שנים על מונית אך למעשה לא היה לו רשיון נהיגה למונית ועבד ללא רשיון, אם כי ב- 1966 קיבל רשיון נהיגה למונית. את הרשיון לקבלת מונית קיבל ב- 1968 ורכש מונית ובאפריל 1969 נודע למפקח על התעבורה כי לעותר לא היה רשיון כנהג מונית והוא פנה בתלונה למשטרה. המשטרה הסיקה שלא הוכחה אשמה פלילית וסגרה את התיק. עד ספטמבר 1970 לא השיבה המשטרה למפקח על התעבורה בענין הנדון ורק לאחר שנשלחה אליה תזכורת השיבה כי התיק נסגר. רק בתחילת 1971 הודיע המפקח על התעבורה לעותר שהוא מבטל לו את הרשיון. על כך העתירה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. העותר הטעה את הרשות לגבי משך עיסוקו כנהג מונית והטעות גרמה לכך שהיא זיכתה אותו שלא כדין ביותר נקודות מאשר זכאי היה לקבל. כיון שהרשיון ניתן בצורה כזו רשאית הרשות לבטל את הרשיון ואינה צריכה סמכות מפורשת לכך בחיקוק כלשהו.
ב. לטענת העותר שהמפקח מנוע מלבטל את הרשיון מכיוון שהשהה את ביטולו יתר על המידה - אין כאן מקום לטענת מניעות, אפילו תאמר שרשות ציבורית יכולה להיות מושתקת כלפי האזרח, שכן השהוי לא גרם לשינוי במצבו של העותר.
ג. אף על פי כן נראה שנוכח השהוי בביטול הרשיון מן הצדק שלא להשיב פני העותר ריקם. עברו למעלה משנתיים מגילוי העובדות ועד לביטול הרשיון ואין נפקא מינה אם האשם הוא במשטרה או במשרד התחבורה. העותר היה במשך קרוב לשנתיים במצב של חוסר ודאות לגבי עתיד פרנסתו. הוא היום בן 57 והאפשרויות להסתדר בחיים אחרי נטילת פרנסתו אינן מרובות. לכך יש להוסיף כי הבא בתור אחרי העותר לקבלת רשיון בין כה וכה לא יקבל כיום את הרשיון שכן התקנות שהיו נהוגות אותה שעה בדבר ניקוד המועמדים בוטלו בינתיים.
השופט ברנזון (מסכים ומוסיף):
ההודעות השונות של העותר למשרד הרשוי לקו באי דיוקים רבים אולם הדבר לא נבע מתוך כוונת זדון אלא מתוך רשלנות. מאידך גרמו למתן הרשיון שלא כדין הרשלנות וחוסר היעילות של משרד התחבורה שלא טפל בענין בצורה תקינה הראויה לשמה. נוסף לכך ממילא לא יהנה מישהו אחר משלילת רשיונו של העותר כעת.
השופט י. כהן (מסכים ומוסיף:)
אילו היה העותר מסתיר במרמה מהמשיב עבר פלילי הפוסל אותו מלהחזיק רשיון היה צורך לבטל את הרשיון על אף השהוי. אולם במקרה דנא ניתן לאמר שהצהרות העותר שסתרו זו את זו ניתנו לא מתוך זדון אלא כתוצאה מכך שהעותר הוא אדם מבולבל. זאת בנוסף לעובדת השהוי והתוצאות הקשות של ביטול הרשיון עבור העותר מצדיקים להעתר למבקש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד א. רונן לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב. 1.9.71).
ד.נ. 9/71 - אגודה חינוכית ... יונית קתולית נגד פפין בליטי ואח'
*תשלום פיצויים בע"א 284/70 (פד"י כ"ה (1) 578) הוחלט ברוב דעות לחייב את העותר בתשלום פיצויים למשיבים בגין נזק שנגרם להם עקב התמוטטות מרפסת שהשתמשו בה בבית העותרת בו שכרו דירה. העתירה לדיון נוסף נדחתה. ראשית, ההנמקה שעליה הושתתה החלטת שופטי הרוב מראה שלא התכוונו לסטות מההלכה הפסוקה בדבר חובת הזהירות של הבעלים של נכסי דלא ניידי, אלא חדשו הלכה בדבר המבחן אם בעל המקרקעין העביר את השליטה במקרקעין לאחר. אמנם במקרים מסויימים גם הענין של "אופי היישום" החדש של הדין הקיים יכול להצדיק דיון נוסף. אולם במקרה דנא מצטרף טעם שני המצדיק אי קיום דיון נוסף והוא שפסה"ד מתיחס לסעיף 37 לפקודת הנזיקין שעמד אז בתוקפו לענין אחריות בעל המקרקעין. בינתיים חל תיקון בחוק וכל עוד לא נפסק דבר לאור התיקון בחוק אין לדעת אם להלכת שופטי הרוב תהיה חשיבות בעתיד ואם לאו, ובנסיבות אלה, בצירוף הטעם הראשון כאמור, אין מקום לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ר. שטראוס לעותרת, עו"ד מ. נסים למשיבים. 31.8.71).
המ' 368/71 - יצחק חזיזה נגד "אופ-הר" בע"מ
*דחיית אגרה מאחר שהמבקש מרויח כאלף לירות לחודש נדחתה בקשתו לדחית אגרת ערעור. מאידך נדחתה התנגדות המשיב להמצאת ערובה במקום ערבון. הסמכות לקבוע ערובה במקום הפקדת ערבון נתונה בידי הרשם והיא נעשית ע"פ צד אחד מבלי לשמוע את דעתו של המשיב בענין זה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ע. קנה למבקש, עו"ד י. בן-יקר למשיב. 7.9.71).
המ' 406/71 - שוחט כרים נגד יהונתן רצון ואח'
*דחיית אגרה המבקש משתכר 770 ל"י לחודש ומזה נשאר לו 560 ל"י בלבד. ממשכורת זו עליו לפרנס משפחה בת 5 נפשות. כיון שכך אין ביכולתו לשלם את אגרת הערעור. יחד עם זאת מתעוררת השאלה אם יש סיכוי, ואפילו סיכוי כלשהו לערעורו על שחרור המשיב מאשמת רשלנות שגרמה לפציעתו של המבקש. לנוכח נסיבות הענין נראה כי למבקש סיכוי בערעור ולפיכך נדחתה אגרת הערעור והמבקש נפטר מחובת הערבון.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. גור למבקש, עו"ד ד. שפט למשיבים. 8.9.71).
המ' 533/71 - יעקב צרציאני נגד מדינת ישראל
*דחיית אגרה המערער נדון למאסר ולמאסר על תנאי והתנאי הוא שהמערער לא בצע עבירות מסויימות במשך 3 שנים אחרי ריצוי המאסר בפועל שהוטל באותו גזר דין. תוך כדי ריצוי המאסר ביצע המערער עבירה חדשה וביהמ"ש הפעיל את המאסר על תנאי. הערעור על כך נתקבל. העבירה החדשה לא בוצעה לאחר ריצוי המאסר כפי שהותנה המאסר על תנאי אלא תוך כדי ריצוי המאסר ולכן אין להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - הנשיא אגרנט. 15.7.71).
ב.ר.ע. 145/71 - החברה לדוודים בע"מ נגד ברוך גרנשטיין ואח'
*הסכם בוררות המשיבים הגישו בקשה למינוי בורר לפי הסכם בוררות שלטענתם נערך בינם לבין המבקשת. בתצהיר טענו המשיבים כי ההסכם נחתם ביום 4.9.69. המבקשת התנגדה לבקשה ובתצהיר המנהל שלה נאמר כי לא נחתם הסכם ביום 4.9.69. בחקירתו של המנהל הודה כי חתם על המסמך שהוגש ע"י המשיבים ואשר מהווה את ההסכם שנטען על ידם. הכפירה בחתימת החוזה כפי שנוסחה ע"י המבקשת לא גילתה את גוף המחלוקת שכן
הסתפקה בעובדה שבתאריך מסויים לא נחתם החוזה. אבל גם אם נחתם ימים מספר לאחר מכן תוקפו של המסמך לא נפגע ע"י כך. הטענה שנטענה ע"י המבקשת "לא חתמתי" אינה אלא הכחשה בעובדת החתימה ומשנדחתה טענה זו עקב הודאתו של מנהל המבקשת, לא עמדה בפני ביהמ"ש כל פלוגתא נוספת שעשויה היתה להעמיד את כוחו של החוזה בסימן שאלה. כל הטענות האחרות שנטענו בחקירה הנגדית לא נטענו בתצהיר. לפיכך צדק ביהמ"ש דלמטה כשקבע שנחתם הסכם בוררות. כיון שלפני ביהמ"ש עמדה רק השאלה של מינוי בורר הרי בענין זה גמר את מלאכתו ובצדק לא הרשה להביא שאלות חדשות לגוף הענין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. לוי למבקשת, עו"ד א. חלד למשיבים. 24.8.71).
ע.א. 41/71 - יוסף סנדרוביסקי ואח' נגד אליעזר שילת ואח'
*בירור בקשה לטען בינים בבקשה לטען ביניים שהוגשה ע"י המשיב הראשון שהחזיק כספים בתורת שליש החליט ביהמ"ש המחוזי, לאחר שבירר את הבקשה בדרך מקוצרת, לטובת המשיבה והורה לשליש למסור לה שטרות שהופקדו בידיו. הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש. עובדות הענין אינן ברורות ולא היה מקום לברר את הבקשה בדרך מקוצרת, אלא עליה להתברר באורח יסודי כפי שמבררים תובענה רגילה כאשר העובדות אינן ברורות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ליכטנברג למערערים, עו"ד דרזנר למשיבה. 20.7.71).
ע.א. 521/70 - גרינפלד אהובה נגד הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ
*תחולת פוליסת ביטוח המנוח יצחק גרינפלד ביטח את עצמו אצל המשיבה מפני תאונות אישיות, אך בפוליסה היה סעיף מגביל שלפיו לא יחול הבטוח אם התאונה תיגרם בשעה שהמבוטח נתון להשפעת משקאות משכרים. המנוח השתתף בחגיגת בר מצוה ולאחר שתית משקאות חריפים התיישב על כסא, ותוך כדי כך נשבר הכסא והמנוח נפל וקיבל מכה בעורפו ולאחר מכן נפטר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התמוטטות הכסא נבעה מצורת ההתיישבות של המנוח וזו הושפעה מהיותו שתוי, כיון שכך דחה את תביעת האלמנה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות שעובדת היותו של המנוח שתוי היא שגרמה כי יצנח על הכסא בכל כובד משקלו, צניחה שהיא מיוחדת לאדם במצב של שכרות ולפיכך היתה התאונה תוצאה של השכרות ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד זלצמן למערערת, עו"ד ריבק למשיבה. 3.8.71).
ע.א. 328/70 - יואכים לייסטינה ואח' נגד אדית ביכלר ואח'
*העברת כספים בחיים המרוקנת מתכנה צוואה שנערכה המנוח ד"ר מקס לייסטינה, אביהם של המערער והמשיבה ערך צוואה לפיה ציווה את כל רכושו לילדיו של המערער אך לאחר מכן רוקן מתכנה את הצוואה כאשר העביר בחייו במספר העברות את כל הכספים שהיו בידו למשיבה. המנוח היה בן 90 בעת פטירתו ושנתיים לפני כן ערך את הצוואה. שנים רבות גר אצל המשיבה וסמוך לפני פטירתו הוא עבר למוסד. בצוואה כתב כי זו צוואה בלתי חוזרת ואינה ניתנת לשינוי אך לא עשה אותה בצורת "מתנה מהיום אם לא אחזור בי" וכו' שהיתה מעידה על מתנה בין חיים המקבלת את תוקפה מיד. המנוח לא שינה את צוואתו אלא רוקן אותה מתכנה והטענה המרכזית שהתעוררה היתה שהמנוח פעל בהשפעה בלתי הוגנת או באילוץ כאשר העביר את הכספים לבתו. על המערערים היה להוכיח שאכן כך פעל המנוח והם לא הצליחו להוכיח זאת. להיפך הוכח באור חיובי שלא הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד טורובוביץ למערערים, עו"ד לאלו למשיבים. 20.7.71).
עש"מ 3/71 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*פיטורי עובד מדינה לפי פס"ד בי"ד משמעתי המערער הורשע בזמנו בקבלת שוחד של כ- 150 ל"י כדי שיחיש דיונים של ועדה בתיקים מסויימים ונדון למאסר חודשיים ו- 500 ל"י קנס. פסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש העליון. לאחר מכן הועמד המערער לדין משמעתי והמשרד שבו עבד המליץ שלא לפטר אותו מעבודתו אלא להעבירו ממשרתו לעבודה אחרת שאינה כרוכה במתן שירות לקהל תוך עונש של הורדה בדרגה. למרות המלצה זו של המשרד החליט ביה"ד המשמעתי לפטר את המערער אם כי לא פסל אותו מלהתקבל מחדש לשירות המדינה. ערעורו של המערער על פיטוריו נתקבל. בפס"ד מקיף סקר השופט קיסטר את חומרת עבירות השוחד מצד אחד ואת העונשים המתאימים במקרים כאלה מצד שני. עבירת שוחד עבירה חמורה היא ויש להתייחס אליה בחומרה יתירה. ברם יש להבחין בנקיטת אמצעי משמעת בין העברת אדם מתפקידו לבין הרחקתו משירות המדינה בכלל. השופט עומד על החומרה הרבה של פיטורי אדם מעבודתו, כשהוא עלול לרעוב לפת לחם. לכך אין הצדקה במקרה דנא. האנשים שבמחיצתם או בפיקוחם עבד המערער לא אבדו את האמון אליו והם מסכימים להמשיך להעבידו במשרה אחרת, הוא לא נפסל לשירות המדינה ולמעשה הוא יכול להציג מחדש את מועמדותו לעבודה אחרת ואם כן למה לפטרו כדי שיאלץ להתייצב בלשכת העבודה ולהגיש הצעה חדשה לעבודה. נשמעו עדויות על אופיו הטוב של המערער וגם פרטי העבירה לא היו חמורים והראיה היא שביהמ"ש הסתפק בעונש האמור. לאור כל אלה די בכך אם המערער יורד בשתי דרגות ויועבר לתפקיד אחר שהמשרד הציע לו.
(בפני: השופט קיסטר, עו"ד ד. יעקבי למערער, עו"ד ג. באך למשיב. 26.8.71).
בג"צ 266/71 - חברת נדבכים ונתיבות בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*מסירת עבודה במכרז עירית ירושלים פרסמה מכרז שהופנה לקבלנים רשומים המסווגים מסוג 5 ומעלה עפ"י חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות. החברה העותרת הגישה הצעה וכן עשתה גם המשיבה השלישית (להלן - המשיבה. הצעת המשיבה היתה זולה מהצעת העותרת והיא גם מסוגלת לבצע את העבודה. ברם בתאריך הסופי להגשת ההצעות, ביום 23.3.71, לא היתה המשיבה רשומה לפי חוק רישום קבלנים. מכיון שהצעתה היתה הזולה ביותר ואף ביצעה בעבר עבודות לשביעות רצונה של העירייה החליטה העיריה למסור לה את העבודה. ביום 10.5.71 הגישה המשיבה בקשה לרישום לפי החוק לרישום קבלנים ביום 13.6.71 בוצע הרישום ובלום 4.7.71 אישרה מועצת העיריה מסירת העבודה למשיבה. העתירה נגד מסירת העבודה למשיבה נתקבלה. לא די בכך שהמשיבה רכשה לעצמה את הכשירות הדרושה עפ"י תנאי המכרז בסוף הליכי המכרז. מן הדין היה לפסול את הצעתה מיניה וביה עת הוגשה מחוסר הכשרות שנדרשה. העובדה שהמשיבה לא היתה רשומה לפי החוק הנ"ל נגדה את כללי המכרז שהעיריה פרסמה ולפיכך אין מנוס מלפסול את הצעת המשיבה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן, עו"ד א. באך לעותרת, עו"ד גב' ר. נחמד למשיב מס' 2. 1.9.71).
בג"צ 273/71 - "משהב" חברה לשכון בע"מ נגד עירית קרית אתא ואח'
*מסירת עבודה במכרז המשיבה פרסמה מכרז והעבודה נמסרה למשיבה השניה. העותרת ביקשה הן להטיל עליה את ביצוע העבודה והן לבטל את מסירת העבודה למשיבה השניה. בדיון התברר כי נפלו פגמים בניהול המכרז. גם העותר וגם המשיבה השניה לא מלאו אחרי התקנות ולא אחרי המכרז. אי לכך החליט בג"צ, לנוכח הפגמים שבניהול המכרז, לבטל את מסירת העבודה למשיבה השניה. אם רוצה המשיבה לבצע את העבודה עליה לפרסם מכרז חדש כדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד פרידמן לעותרת, עו"ד פלינט למשיבה, 1. 1.3.71).
ע.א. 788/70 - פולקסווגן נגד מוסך טאנוס את נאג'ר
*סימני מסחר ושירות המערערת מייצרת מכוניות ומשווקתן בארץ. היא רשומה כבעלת סימני מסחר לסחורתה. המשיב הוא בעל מוסך המשתמש בקשר לניהול עסקו בסימן המסחר של המערערת. המערערת בקשה צו מניעה נגד המשיב אך תביעתה נדחתה על הסף בשל חוסר עילה. הערעור על כך נדחה. לפי ההלכה הפסוקה אין כל סימן מסחר יכול למנוע בעד אדם אחר להשתמש בסימן המסחרי כשאותו שימוש אינו עשוי להטעות מישהו בדבר מקור הסחורה. במיוחד אמורים הדברים בשימוש בסימן ע"י אדם לא בתור יצרן אלא כנותן שירות בקשר לסחורתו של בעל הסימן. כדי למנוע מתן שירותים ללקוחות של בעל סימן המסחר קיים רישום של "סימן שירות" והמערערת לא רשמה סימן שירות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד י, הורביץ למערערת, עו"ד פ. סלמאן למשיב. 10.8.71).
ע.א. 495/70 - וילמה צנגרי נגד יהודית הלוי ואח'
*הגנת הדייר המשיבים השכירו לאחת גב' הרמן דירה וזו נישאה למנוח צנגרי. לאחר מכן נפטרה הגב' הרמן ומר צנגרי המשיך להחזיק בדירה כדייר מוגן מכח הגנת הדייר תשט"ו - 1955 (סעיף 16 (א).
מר צנגרי נשא לאשה את המערערת, הם גרו בדירה ובינתיים נפטר צנגרי. המשיבים שאלו לעצת עורך דין אם המערערת הפכה לדיירת מוגנת ועורך הדין השיב על כך בחיוב. כתוצאה מכך המשיכו המשיבים לקבל שכר דירה מהמערערת ואף תבעו ממנו בבי"ד לשכירות הוצאות תיקונים. לאחר מספר חדשים קראו המשיבים בעתון שהגנת הדייר אינה עוברת לאשה במקרה כגון דא והגישו תביעת פינוי נגד המערערת, בימ"ש השלום דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וציוה על פינוי המערערת והערעור על כך נדחה. המערערת לא הצליחה להוכיח לא את טענת המניעות שלה שטענה נגד המשיבים בגין מצג שהיא מוגנת על פי חוק הגנת הדייר ולא כי לאחר מות בעלה נוצר קשר של שכירות ישיר בינה לבין המשיבים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד י. אזר למערערת, עו"ד ש. קציר למשיבים. 9.9.71).
ע.א. 477/70 - ח.מ.מ. חוטים בע"מ נגד פקיד השומה
*הכרה בהיטל ביוב כפחת לצורך חישוב מס הכנסה המערערת בנתה מבנה תעשייתי שבו היתה צריכה להשתמש גם במים. עירית פתח תקוה דרשה חבור המבנה לביוב והמערערת חוייבה בתשלום 15 אלף ל"י היטל ביוב. המערערת ביקשה להוסיף סכום זה למחיר העלות של הבניה ולהכיר בפחת על סכום זה לצורך חישוב מס הכנסה. פקיד השומה סירב להכיר בכך, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה. הצדדים לא הפנו את ביהמ"ש לחיקוק המטיל את אגרת הביוב כדי ללמוד ממנו אם הוא חל על הקרקע או על בנית הבנין. אך מתוך הראיות שהובאו עולה כי אלמלא היה צורך בחיבור הביוב לצורך המפעל לא היתה המערערת נדרשת לשלם את ההיטל. כיון שכך הרי זו הוצאה שהוצאה בבניה ויש להביאה בחשבון הבניה לצורך חישוב הפחת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 27.7.71).
המ' 508/71 - מוריס בנין נגד פקיד השומה
*הוצאות" שנפסקו לאחד הצדדים בביהמ"ש העליון ניתן פס"ד לטובת המבקש והמשיב חוייב בתשלום ההוצאות בצירוף 2000 ל"י שכ"ט. במסגרת ההוצאות דרש המערער בין היתר תשלום של 68 ל"י שהוציא עבור אגרת העתקת הפרוטקול של הערכאה הראשונה. הרשם סירב להכיר בהוצאה זו כהוצאה שעל המשיב להחזיר למערער והערעור על כך נתקבל. אכן אילו הטיל פרקליטו של המבקש את מלאכת העתקת הפרוטוקול על הפקידה במשרדו לא היה הדבר נכנס לגדר
הוצאות כאמור. ברם כאן שולם הסכום הנ"ל כאגרה לביהמ"ש ואין לקבל את עמדת הרשם כי במסגרת ההוצאות נכללות רק הוצאות שהחוק כפה על בעל הדין להוציא. העקרון הנכון הוא לא אם ההוצאה היתה הכרחית אלא אם היתה סבירה. לא נטען כי לצורך ניהול הערעור לא היה המבקש זקוק לפרוטוקול ובהעדר טענה כזו יש להעמידו בחזקה שלא הצטייד לצורך הערעור ב"מותרות". בערעור נדרש עורך הדין המפנה את ביהמ"ש לרשימות ביהמ"ש דלמטה לציין את העמוד בו נרשמו הדברים ולא יוכל לעשות כן ללא שהשיג את הפרוטקול.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. שפאר למבקש, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב. 26.8.71).
ע.א. 688/70 - משולם דאר ואח' נגד שמעון חממי ואח'
*הסכם בוררות בין הצדדים קיים סכסוך בקשר לניהול בית כנסת ולשם יישוב הסכסוך פנו לביה"ד הרבני בת"א וחתמו בפניו על שטר בוררות בו מסרו לו את ברור כל הסכסוכים שביניהם בענין בית הכנסת. לאחר שהמערערים החלו לפקפק בסיכויי הצלחתם פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו פס"ד הצהרתי כי הדיון המתנהל בביה"ד הרבני אינו בוררות ברת תוקף כמשמעותה בחוק הבוררות 1968. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם והערעור על כך נדחה. הטענה היחידה שנותרה לפליטה בביהמ"ש העליון היתה שביה"ד הרבני אינו יכול לשמש בורר עפ"י הוראות חוק הבוררות 1968. טענתם זו בססו המערערים על כך שבפקודת הבוררות הוגדר שטר בוררין כהסכם בכתב להגיש לבוררות סכסוכים ובין היתר צויינה הגשה לבי"ד לבוררות ואילו בחוק הבוררות הוגדר הסכם בוררות כהסכם למסור לבוררות של בורר ולא הוזכר ביה"ד של בוררות. טענת המערערים היא כי המחוקק הישראלי שינה את הנוסח לעומת הפקודה כדי להגביל מינוי בוררים ל"יחידים" ולאסור את מינויים של בתי דין לבוררות. טענה זו נדחתה. חוק הבוררות אינו מהווה העתק של פקודת הבוררות עם שינויים או השמטות שמהן ניתן לעתים להסיק מסקנות בקשר לכוונת המחוקק ולפירוש החוק, אלא הוא מהווה מעשה חקיקה עצמאי שחייב להתפרש מתוכו. הגדרת "בורר" בחוק הבוררות היא רחבה ביותר ואין בה דבר המונע מלהכליל בה את ביה"ד הרבני. פירוש רחב זה מתיישב הן עם הכתוב בחוק והן עם הנוהג המושרש בארץ למסור עניני בוררות לבתי דין למיניהם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. עו"ד מ. לרר למערערים, עו"ד א. נאמן למשיבים. 9.9.71).
ע.פ. 361/71 - י. שרעבי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) שני המערערים התנפלו על אשה המועסקת בשגרירות זרה שטיילה בשפת ימה של הרצליה והמערער ניסה לאנוס אותה ולא הצליח ואילו חברו לפשע הצליח לבצע את זממו. המערער היה בשעת ביצוע המעשה כבן 17 וחברו כבן 16 ולשניים אין הרשעות קודמות. קצין המבחן המליץ להעמיד את שניהם תחת פיקוחו אך ביהמ"ש המחוזי החליט להטיל על כל אחד משני הנאשמים שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נכון שאחת ממטרות הענישה היא תיקונו של העבריין ובפרט יהסס ביהמ"ש היסוס רב בטרם ישלח למאסר אדם צעיר ללא הרשעות קודמות. כמו כן השהיה הממושכת בבית הכלא עלולה להוות סכנה לשני הצעירים המערערים. ברם על ביהמ"ש לתת דעתו לא רק על הרקע האישי של הנאשם העומד לפניו אלא גם על שקולים אחרים. יש וטובת הנאשם נדחית מפני מטרת ענישה אחרת שיש להעדיף על פניה, ובמקרה דנא היא נדחית משום המגמה של הגנה על הציבור ובייחוד על האשה וכבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד מ. אלוני למערער מס' 1, עו"ד ח. קבסו למערער מס' 2, גב' ש. איתן למשיבה. 2.9.71).
בג"צ 204/71 - זהבה חיים נגד שר הבטחון
*שחרור מצה"ל מטעמי דת העותרת, יוצאת צבא מירושלים, טענה שמטעמי דת אינה רוצה לשרת בשירות בטחון. הועדה הפועלת לפי תקנות שירות בטחון (פטור) לא שוכנעה מדברי העותרת ועדיה שאכן היא נערה דתית במובן זה שהיא ראויה לפטור והעתירה בנדון נדחתה. היה לועדה על מה שתסמוך ובמיוחד באמירת העותרת עצמה כי היא זנחה את החינוך שהיא קיבלה בביה"ס הדתי וקיום המצוות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן, עו"ד י. חובב לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיב. 6.9.71).
בג"צ 70/71 - משה גולדמן נגד המפקח על התעבורה ואח'
*רשיון למונית העותר ביקש רשיון למונית ובקשתו נדחתה ע"י ועדת המוניות וועדת הערר וזאת משום שחלה הפסקה בנהיגתו במונית במשך 5 שנים, ולכן לא לקחה בחשבון את עבודתו בין השנים 1933 - 1948. עתירתו נתקבלה. ועדת הערר לא הביאה בחשבון את האמור בתקנות כי במקרה שייווצר אי צדק ע"י ניכוי הנקודות יש להביא בחשבון גם את התקופה שלפני ההפסקה. בענין דנא סבר המפקח על התעבורה, בניגוד לעמדת ועדת הערר, כי ייווצר אי צדק כזה אם לא יובאו בחשבון 15 שנות העבודה. אי לכך נעשה הצו על תנאי להחלטי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן, החלטה - השופט כהן. עו"ד ש. לוין לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 6.9.71).
ע.פ. 252/71 - פנחס הלנברנר נגד מדינת ישראל
*עבירות לפי פקודת פשיטת רגל
המערער הוכרז בשנת 1962 בתור פושט רגל ולא קיבל את שחרורו. כעבור 6 שנים פתח חנות ולכאורה היתה אשת המערער בעלת החנות. למעשה ניהל המערער עצמו את כל עסקי החנות ובין היתר התקשר עם כמה סנדלרים שסיפקו לו נעליים ולאחר שרכש את אמונם מסר להם שיקים מאוחרים שלא כובדו. הוא פתח חשבונות בבנקים ואלה הראו יתרת חוב שבועיים לאחר פתיחת החשבונות. המערער הורשע בעבירות לפי פקודת פשיטת הרגל וכן בעבירות של קבלת דבר במרמה ונדון לשנתיים מאסר ומזה 9 חדשים מאסר בפועל. ערעורו על ההרשעה בקבלת דבר במרמה ועל חומרת העונש נדחה. העובדה שהמערער הציג את עצמו בפני הספקים כבעל נכסים מהווה הטעיה מספקת לצורך ההרשעה. הספק התעניין ושאל מה מצבו של המערער והמערער הציג את עצמו כבעל נכסים והעלים את העובדה שהוא פושט רגל. מעצם מצג השוא בפני הספקים ניתן להסיק כי הספקים לא היו מוסרים לו את סחורתם אלמלא הוטעו לגבי רכושו ואין צורך שהספקים יעידו על כך במפורש. גם העונש אינו חמור מדי בהתחשב בעברו של המערער וחומרת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 1.9.71).
ע.פ. 280/71 - ציון לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השתמטות משרות בטחון) בשל השתמטות משירותי הבטחון במשך תקופה של 10 שנים נדון המערער לתשלום קנס של 1500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש הביע תמיהה על שהתביעה הסכימה בביהמ"ש דלמטה לדחות ביצועו של גזר הדין ללא שהמערער ישלם כל סכום שהוא. מטרת הענישה לא תושג אם אדם שנדון לתשלום קנס בשל עבירה כאמור מקבל אורכה לתשלום בלא שנדרש לשלם אפילו חלק מהקנס שהוטל עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ש. איתן למשיבה.2.9.71).