תקציר סביר כרך ו' חוברת 11

ע.א. 69/71 - התיאטרון הקאמרי בע"מ נגד עופרה בן צבי

*הלנת שכר
(ערעור על פס"ד בימ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 1702/67 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיבה הועסקה ע"י המערערת ולפי הסכם העבודה היתה המערערת רשאית לבטלו בכל עת ע"י מתן הודעה מוקדמת מראש של 30 יום. המערערת ביטלה את הסכם העבודה אך לא נתנה הודעה מוקדמת מראש של 30 יום. בתביעה שהוגשה ע"י המשיבה פסק ביהמ"ש המחוזי כי על המערערת לשלם למשיבה פיצויי פיטורין; תשלום חודש נוסף במקום הודעה מוקדמת של 30 יום; תוספת הלנת שכר לאותו חודש נוסף; דמי חופשה שנתית והלנת שכר לגבי דמי החופשה השנתית. יש לציין כי התביעה לדמי חופשה שנתית הוגשה באחור רב בדרך תיקון פרשת התביעה ב- 1970 בעוד שהפיטורין ארעו בפברואר 1967. גם התביעה בגין תשלום חודש נוסף הוגשה באחור, על החלטת ביהמ"ש המחוזי לתשלום דמי הלנת שכר נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. למשיבה הגיעו למעשה דמי פדיון חופשה ולא דמי חופשה שכן היא חדלה לעבוד לפני שניתנה לה החופשה המגיעה לה.
ב. דין פדיון חופשה כדין שכר לצורך חוק הגנת השכר שיש לשלמו עד 16 יום ממועד סיום עבודה. משלא שולם הסכום הוא הפך לשכר מולן.
ג. לפי סעיף 17 (א) של חוק הגנת השכר מתיישנת הזכות להגשת תביעה על פיצויי הלנת שכר שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן וכאן עברה שנה. בניגוד להתיישנות דיונית לפי חוק ההתיישנות שאינה מוחקת את העילה, הרי לפי חוק הגנת שכר, מפקיעה ההתישנות את הזכות לפיצויי הלנת שכר. אין המערערת מנועה מלעורר את טענת ההתיישנותבטענה שלא התנגדה לתיקון כתב התביעה ושלא הזכירה את ענין ההתיישנות עד לסיכומים. זכות המשיבה התיישנה והתביעה לפי פריט זה צריכה להדחות מחוסר עילה חוקית גם ללא טענות הגנה.
ד. באשר לתשלום עבור חודש במקום הודעת הפיטורין, יש לציין כי המשיבה היתה שכירת היחיד של המערערת ולנוכח ההסכם יש לראות את התשלום עבור חודש ימים כשכר ולא כפיצוי. ברם גם לענין זה התיישנה התביעה לפיצוי הלנת שכר.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד נוסילביץ למערערת, עו"ד סגמונד למשיבה. 29.12.71).

ע.א. 195/71 - החברה הלאומית לביטוח בע"מ נגד משה סחר

*חיוב עפ"י פוליסה
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 4374/70 (המ' 1140/71) - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב נהג במכונית שהיתה שייכת לחברה מסוימת ופוליסת הבטוח שהוצאה כיסתה כל מי שנוהג ברשות המבוטח. אירעה תאונת דרכים והנפגעים הגישו תביעת נזיקין נגד הנהג (המשיב) ונגד המערערת בתור מבטחת. בהתאם לתנאי הפוליסה חייב היה המבוטח לתת הודעה על אירוע התאונה מיד עם קרות התאונה וכן חייב היה להודיע לחברה על משפט פלילי אם הוגש. לטענת המערערת לא בוצעו תנאים אלה שבפוליסה. המערערת לא יכלה להעלות טענות אלה כלפי תביעת הניזק אך לפי הפוליסה על המבוטח להשיב לה כל מה שתחוייב לשלם לניזק ושאינה חייבת
למבוטח. כיון שכך שלחה המערערת למשיב הודעת צד שלישי ותבעה ממנו שפוי. המשיב ביקש לבטל את ההודעה מהטעם שלא הוא היה המבוטח אלא החברה, וכיון שכך הרי לא התחייב בפני המערערת לשפותה על תשלומים שתחוייב לפי הפוליסה ושאינה חבה אותם כלפי מבטח. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיב וביטל את ההודעה לצד שלישי ובכך באה תביעת השיפוי של המערערת לקיצה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לפי קביעת החוק זכאי צד שלישי, הניזק, לאכוף על המבטח חבות בכל מקרה של נזק הנגרם ע"י מי שהיה רשאי לנהוג במכונית אע"פ שלא התקשר בקשר חוזי עם המבטח. חבותו זו היא ממש כאילו נעשה מעשה הנזיקין ע"י המבוטח.
ב. לפעמים אין המבטח חב לפי תנאי הפוליסה כלפי המבוטח אך אף אעפ"כ חב הוא מכח החוק כלפי צד שלישי אלא שלפי תנאי הפוליסה הוא זכאי לשפוי מאת המבוטח. תנאי השפוי הוא תנאי חוזי היכול לחייב את הצדדים לחוזה ולא צד שלישי שלא התקשר בו, והוא נוהג ברשות המבוטח.
ג. כאשר המבטח דורש שיפוי מאת מזיק כזה אין הוא בא מכח הפוליסה אלא עפ"י כללי עשיית עושר ולא במשפט. כללי היושר נותנים בידי המבטח זכות להשבה מאת המזיק, שכן למעשה המבטח שילם לניזק מחמת אילוץ. אמנם לא אילוץ מחמת האקדח השלוף אלא מחמת אימת הדין. החוק חייב את המבטח לשלם כדי להטיב עם הנושה אך לא כדי להסיר את האחריות מאת המזיק. העילה של עשיית עושר ולא במשפט מצאה את ביטויה בהודעה לצד שלישי.

(בפני השופטים:מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד א. מישר למערערת, עו"ד א. ארן למשיב. 9.12.71).

ע.א. 473/71 - יצחק אשין ואח' נגד פייגה אשין

*חיוב עפ"י ערבות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בתיק מ.א. 774/71 - הערעור נדחה).

העובדות:
בתחילת 1971 חוייב בעלה של המשיבה לשלם למשיבה מזונות 600 ל"י לחודש החל בספטמבר 1969. לפני פסה"ד השיגה האשה צו עיכוב יציאה של הבעל מהארץ ולביטול הצו הגיש הבעל כתבערבות החתום ע"י שלושת המערערים ובו נאמר "שלשתינו ערבים בזאת כלפי התובעת... לשלם את כל סכום שייפסק... בתביעת המזונות שהגישה נגד הנתבע...". על סמך כתב ערבות זה הגישה האשה, המשיבה דנא, תביעה בסדר דין מקוצר לחיוב שלושת הערבים בתשלום המזונות לפי פסה"ד. בקשת המערערים לרשות להתגונן נדחתה. כמו כן בקשו המערערים לשחרר אותם מכאן ולהבא מהערבות שלהם לאחר שהבעל חזר ארצה. גם בקשתם זו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לקבל את טענת המערערים שהתביעה נגדם היתה מוקדמת באשר היה תלוי ועומד ערעור על פסה"ד של המזונות. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי היה יסוד מספיק לחיוב המערערים עפ"י ערבותם.
ב. התביעה מהווה תביעה על סכום קצוב גם אם המדובר בחיוב בתשלומים לגבי העתיד מדי חודש בחדשו. המדובר בסכום קצוב מראש שאינו טעון שום ראיה או הערכה נוספת.
ג. מחצית הדירה של בני הזוג הרשומה ע"ש הבעל עוקלה ע"י האשה אולם אין האשה חייבת לממש תחילה את זכותה ע"י מכירת המעוקלים. סעיף 6(ב) של חוק הערבות אינו
שייך לעניננו. המשיבה איננה גורמת לפקיעת הערובה כשאינה ממשיכה בהוצל"פ נגד הנכס והעקול ממשיך לעמוד בתוקפו.
ד. אשר להחלטת ביהמ"ש הדוחה את בקשת המערערים לבטל את הערבות לגבי העתיד - כאשר ניתנת ערבות לחיוב העתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל את ערבותו בתנאים הנאמרים בסעיף 15 לחוק הערבות. אולם בענין דנא התחייבות המערערים לפי כותב הערבות נבלעה בפסה"ד שניתן על יסוד עילת ההתחייבות, ועל החיוב החדש של פסה"ד אין לסעיף 15 של חוק הערבות מקום לחול. כמו כן ע"י מתן פסה"ד יצאה הערבות מכלל "ערבות לחיוב עתיד לבוא" במובן סעיף 15 הנ"ל.
ה. אשר לטענת המערערים שיש לראות את כתב הערבות כניתן מלכתחילה רק לתקופת העדרו של החייב מהארץ ושיש לראות בתוך ההתחייבות תנאי מכללה כזה - טענה זו לא תועיל למערערים מאחר שעתה מדובר בפס"ד שניתן על יסוד כתב הערבות והמערערים יכולים לתקוף את פסה"ד ולא את הערבות. לשם כך עליהם להגיש תובענה לביטול פסה"ד במה שנוגע לתקופה שלאחר שובו של החייב ארצה. על סיכויי המערערים בתביעה כזו אין ביהמ"ש מביע דעה מראש.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, כהן. עוה"ד לרר ומנוסביץ למערערים, עו"ד פלדי למשיבה. 29.12.71).

בג"צ 287/71 - ציון דעבול נגד ראש עירית רמת - גן ואח'

*השקולים הכשרים לסירוב הענקת רשיון
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
העותר ביקש מראש עירית רמת - גן מתן רשיון עסק למועדון משחקים, כולל מכונות משחק וכדורגל של שולחן וכד', וראש העיריה סירב לבקשה. המשיב נימק את סרובו בכך שהעסק הנדון נמצא בקירבת שני בתי ספר ועלול להוות גורם לפיתוי ולמשיכת התלמידים ויפגע קשות בחינוכם ובהתנהגותם. כמו כן סבר כי המשחק גורם לילדים להשגת כסף בדרכים לא כשרות וכן כי המקום ישמש חממה לעבריינות ותרבות רעה. נימוקיו של ראש העיר הם למעשה שניים: נימוק של חינוך ונימוק של שלום הציבור. על הסירוב נסבה העתירה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין ספק שהנימוק של טובת חינוך הילדים הינו נימוק שיש להתייחס אליו בהבנה מלאה אולם מבחינת הדין אין ביהמ"ש יכול לתמוך בו. לראש העיריה כרשות רשוי לפי חוק רשוי עסקים יסודות בחוק שבהם הוא רשאי להתחשב בבואו להחליט על רישוי עסק. הדאגה לעניני חינוך בתחום העיריה איננה מסוג כזה שהוא רשאי להדריך את עצמו לפיו בבואו לפעול לפי חוק רשוי עסקים.
ב. שונים הדברים ביחס לנימוקים הנעוצים בשמירה על שלום הציבור. לפי שקול דעתו הגיע ראש העיר למסקנה שמועדון משחקים מן הסוג המבוקש עלול לההפך לחממה לעבריינותלבני נוער ולא על בג"צ לסתור את שקול דעתו בענין דנא. העובדה שקיימים מועדונים כאלה במקומות אחרים אינו מחייב את עירית רמת - גן לחדול ממאמציה למנוע סכנות לשלום הציבור.
ג. עניני שלום הציבור והשמירה על בטחון הציבור נתונים לסמכות ראש העיר הן לפי חוק רשוי עסקים המונה את עניני בטחון הציבור בנימוקים שיש להתחשב בהם ברשוי עסק, והן לפי פקודת העיריות המונה את עניני שלום הציבור בתפקידים המוטלים על העיריה.
ד. חוק רשוי עסקים קובע ענינים שונים שבהם יש לקבל חוות דעת של משרד הבריאות ושל המשטרה לפני רשוי עסק. ברם פניה למשרדים אלה באה לאחר שהעיריה מחליטה
לתת את הרשיון מבחינתה, אולם אם העיריה מחליטה מנימוקים שבדין שאין להעניק את הרשיון אין היא צריכה לפנות למשטרה ולמשרד הבריאות ולקבל את חוות דעתם.
השופט עציוני - (מסכים ומוסיף):
רשות הרשוי רשאית לשקול עניני בטחון הציבור ושלומו בבואה להחליט בדבר מתן רשיון לעסק. אולם בג"צ יכול לבדוק אם שיקוליו של ראש העיר היו נכונים ואם החומר העובדתי שבפניו הצדיק את עמדתו. בענין דנא החומר העובדתי הצדיק את עמדת המשיבים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד קנת לעותר, עו"ד מוני למשיבים. 23.12.71).

ע.א. 72/71 - סעיד בולום נגד בנק ברקליס ואח'

*חיוב עפ"י ערבות המערער ערב בפני הבנק לחוב של אדם שלישי בערבות הולכת ונמשכת על כל סכום שהלווה יהיה חב לבנק בגבול המקסימום שבעדו ערב המערער. המערער נתבע לשלם את סכום הערבות, ביהמ"ש חייב אותו בתשלום והערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שלא הבין על מה חתם ושכאילו נאמר לו שהערבות היא ערבות לשנה אחת בלבד. המדובר באדם בעל נסיון ועל כל פנים אינו עוור ואינו אנאלפבית אלא אדם היודע קרוא וכתוב והוא לא יכול להשמע בטענה שחוזהו איננו חוזה. אם בחר שלא לקרוא את הכתוב במסמך הרי משחתם הסכים לכתוב וחייב עפ"י חתימתו. הטענה שאדם אינו חייב עפ"י חתימתו יכולה להצליח רק במקרים נדירים ואחד מאלה הוא כשחתימה הושגה בתרמית. כאן לא הצליח המערער להוכיח שחתימתו הושגה בתרמית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד שלהוב למערער, עוה"ד וינשל וקומיסר למשיבים. 22.12.71).

ע.א. 88/71 - פלוני נגד פלונית.

*טענת חוסר סמכות בתביעת מזונות המערער נתבע ע"י בנותיו הקטינות לתשלום מזונות ובכתב הגנתו טען בין היתר שקיים פס"ד של ביה"ד הרבני בדבר מזונות המשיבות ולפיכך אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בענין. המשיבות בקשו לאחר מכן תשובות לשאלונים וגילוי מסמכים. המערער התנגד לבקשות אלו בטענת חוסר הסמכות וטען שאם אין לביהמ"ש סמכות אין מקום למתן הצווים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות בקבעו שתרופתו של המערער היא להגיש בקשה מתאימה למחוק את התובענה מחוסר סמכות וכל עוד לא נדחתה התובענה אין הצדקה שלא לתת את הצווים המבוקשים. המערער לא ציית לצווים ולפי בקשת המשיבות נמחק כתב הגנתו וחוייב בתשלום מזונות. ערעורו נדחה. מבלי להכנס לשאלה אם הסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פס"ד ע"י ביה"ד הרבני מחייב את הקטינות, הרי על פני הדברים האמורים בכתב התביעה היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בתובענה ועל המערער היה להגיש בקשה מתאימה למחיקת התובענה על הסף בתוספת תצהיר על העובדות הנטענות ע"י המערער.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד לוינבוק למשיבות. 20.12.71).

ע.א. 105/71 - חוף השקט בע"מ נגד חיים קראוס

*אחריות בנזיקין התובע (המשיב) החליק במקלחת בחוף הרחצה של המערער ונחבל. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערת לא נקטה אמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע סכנת החלקה וחייב את המערערת לשלם למשיב 18,000 ל"י כפיצויים. הערעור שנסב על שאלת אחריות המערערתלפגיעה נדחה. באו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש כי במקלחת השתמשו המתרחצים בחומרים הגורמים שהרצפה תהיה חלקה ושגורמים לסכנת החלקה. מאידך לא האמין ביהמ"ש לעדי המערערת שננקטו אמצעים מתאימים כדי למנוע הצטברות חומרים חלקים על הרצפה. ביהמ"ש היה רשאי לקבוע על סמך הראיות שהמערערת לא יצאה ידי חובת זהירות המוטלת על מי שמחזיק במקלחת בחוף רחצה לשמוש המתרחצים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עוה"ד גוטשלק וקיטאי למערערת, עו"ד קציר למשיב. 31.12.71).

ע.א. 400+401/71 - ירדניה חברה לביטוח בע"מ נגד אביתה ששון ואח'

*אחריות מבטחת לתשלום פיצויים כאשר המבוטח פשט את הרגל המשיבים עבדו אצל חברה שעשתה ביטוח אצל המערערת למקרה שתחוייב בתשלום פיצויים לעובדיה בתאונות עבודה. המשיבים נפצעו תוך כדי עבודתם אצל המעבידה. ניתן צו פירוק נגד המעבידה. תביעות המשיבים נגד המערערת התבססו על סעיף 16 של פקודת בטוח כלי רכב (סיכוני צד שלישי) ועל פסה"ד בע.א. 14/69, שלפיו זכויות לפי ביטוח צד שלישי עוברות, במקרה פירוקה של חברה מבוטחת, במישרין לצד שלישי, לא רק בבטוח מפני סיכוני כלי רכב אלא גם בביטוחי צד שלישי אחרים כמו הביטוחים דנא. המשיבים השיגו פס"ד נגד המעבידה שלא התגוננה והמערערת חוייבה לשלם למשיבים את הסכומים שבהם זכו בתביעות נגד המעבידה. הערעורים על כך נדחו. ביחס לטענת המערערים כי לפי הפוליסה היתה המעבידה חייבת להודיע לה על הגשת התביעות ע"י המשיבים - מתוך החומר עולה שהמערערת ידעה היטב את הנעשה ולמערערת נשלחו מסמכים שהיה בהם כדי להקנות לה ידיעה מספקת על התביעות שעומדים להגיש נגד החברה בפירוק.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. עו"ד גורי למערערת, עו"ד ש. פיכמן למשיבים. 16.12.71).

ע.א. 754/70 - פלונית נגד פלוני.

*סמכות בתביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעה למזונות ע"י המערערת שהיא אשתו של המשיב. התביעה נמחקה ע"י בימ"ש המחוזי בנימוק שמתבררת תביעה בביה"ד הרבני לשלום בית ובעקבות פס"ד של ביה"ד שהאשה תחזור הביתה וסירובה של האשה הוגשה בקשה להכריזה כמורדת, ולפיכך אין לדון בתביעת המזונות בביהמ"ש המחוזי. הערעור של האשה על מחיקת תביעתה נדחה מפעם לפעם עד שביה"ד הרבני יתן את החלטתו. בינתיים קבע ביה"ד הרבני שאין לחייב את האשה לחזור הביתה ואין להכריזה כמורדת. בכך הוסר המכשול מעל דרכה של האשה וניתן לברר את תביעתה למזונות בביהמ"ש המחוזי. לטענת המשיב שהגיש ערעור לביה"ד הגדול לערעורים - אם ינתן פס"ד של ביה"ד הגדול לפני שביהמ"ש המחוזי יסיים את הדיון בתביעת המזונות אין מניעה לכך שהצד המעונין יגיש את פסה"ד לביהמ"ש המחוזי והצדדים ישמיעו טענותיהם. בינתיים אין למחוק את תביעת המערערת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד תוסיה כהן למערערת, המשיב לעצמו 22.12.71).

ב.ר.ע. 230/71 - המשביר המרכזי בע"מ נגד עירית ת"א ואח'

*מס עסקים צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו שאין זה מתפקידו להמיר את שקול דעתה של ועדת הערר לענין מס עסקים בשקול דעתו שלו. הועדה מורכבת ממומחים והיא ביקרה במקום והתרשמה ממראה עיניה ומסקנותיה הן ענין מובהק שבעובדה ודי להן שנבדקו בערכאת ערעור אחת.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 21.12.71).

בג"צ 480/71 - פלוני נגד ביה"ד הרבני ת~א ואח'

*סמכות ביה"ד הרבני בין העותר לאשתו שחיו יחד כבעל ואשה ללא נישואין התעוררו דיונים בביה"ד הרבני שהחליט ב- 1966 כי על העותר לתת לאשתו גט פיטורין לחומרא ומשלא ניתן הגט התיר ביה"ד לאשה להנשא. לפני הליכים אלה התקיימו הליכים לעניני מזונות ובאותם הליכים נאסר על הבעל למכור את דירת בני הזוג והעקול עומד בתוקפו עד היום. שש שנים לאחר הטלת העקול פנה העותר אל ביה"ד וביקש להסיר את העקול. ביה"ד דחה את הבקשה בציינו כי מכיון שהתעוררה השאלה בדבר סמכות ביה"ד לדון בענין זה, ומאידך לדעת ביה"ד אין להסיר את העקול מבלי לפצות את האשה, לכן לא ידון בענין ביטול העקול עד ששאלת הבעלות תוכרע ע"י בימ"ש מוסמך. עתירת העותר נדחתה. אין לשעות היום, כעבור למעלה משש שנים, אל טענה שהעקול הוטל בשעתו שלא כדין. גם לעצם הענין אין יסוד מספיק לאמר שהעקול הוטל ללא סמכות. לכאורה פעל ביה"ד בתחום סמכותו בהחליטו לעכב את הדיון בפניו עד שיתברר תחילה סכסוך הבעלות על הדירה בין בעלי הדין. אם יש לעותר טענות נגד החלטה זו הוא יכול לערער לביה"ד הרבני הגדול.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. עו"ד קלסי לעותר. 20.12.71).

בג"צ 370/71 - משה לאופר נגד המפקח על התעבורה ואח'

*רשיון למונית אנשים אחדים התחרו ביניהם על קבלת רשיון למונית לעיריה כרמיאל. את הרשיון השיג אחד בשם לוי ובבג"צ קודם עתר אחד בשם כהן נגד מתן הרשיון ללוי. עותר זה היה משיב בעתירה הקודמת אך הוא לא הגיש תשובה וזנח את ענינו. בינתיים ניתן באותו בג"צ צו החלטי ובעקבותיו החליטו הרשויות המוסמכות להוציא רשיון נוסף למונית ולתיתו לכהן. רק לאחר זאת התעורר העותר והגיש את עתירתו נגד מתן הרשיון לכהן וטענתו כי הוא צבר יותר נקודות מכהן. עתירתו נדחתה. העותר זנח את ענינו ולא הגיש את טענותיו בשעתו וגם לא הביא אותן בפני רשויות משרד התחבורה ולא מן הראוי שבשלב מאוחר זה יצווה ביהמ"ש על ועדת הערר לדון מחדש בענין, עפ"י חומר שלא הוגש לה במועד המתאים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד הורנשטיין לעותר, עוה"ד בר - סלע ולוין למשיבים. 16.12.71).

בג"צ 463/71 - פנחס סימקוביץ נגד הועדה הרפואית המחוזית ומשרד הבריאות

*פטור לנכה ממכס בקניית מכונית בעבר קיבל העותר פטור ממכס בקניית מכונית בתור נכה ברגלו ואילו כאשר נבדק שנית בשנת 1971 הוחלט לבטל את הפטור ולכלול את העותר ברשימה של אלה שמקבלים הקלות מסוימות. עתירתו נדחתה. העובדה שמצבו הרפואי לא השתנה לטובה מאז בדיקותיו הקודמות כאשר קיבל את הפטור אינה נותנת לו כל זכות למתן פטור בעתיד. ענינו אינו נכנס למסגרת הסעיפים המעניקים את הפטור ויתכן שהרופאים בעבר טעו ויתכן ששינו את דעתם. מה שהיה בעבר אינו נוגע לעניננו ובקשת הפטור ב- 1971 אינה יכולה להתבסס
אלא על מצב הבריאות כיום, ולגבי זה הרופאים תמימי דעים שענינו אינו נכלל במסגרת סעיפי הפטור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד מ. לבנת לעותר. 6.12.71).

בג"צ 481/71 - אברהם משה קניג נגד ביה"ד הארצי לעבודה ירושלים ואח'

*סמכותו של ביה"ד לעבודה העותר קבל על כך שבבחירות להתאגדות עובדי האוניברסיטה הופר העקרון של חשאיות הבחירות. הועד המבקר שליד מועצת פועלי ירושלים וועדת הבקורת של ההסתדרותדחו את קובלנותיו והוא פנה לביה"ד לעבודה וביקש פס"ד המכריז על פסלות הבחירות.ביה"ד לעבודה דחה את התובענה וביה"ד הארצי לעבודה קבע כי אפילו נכונים הדברים שטוען העותר בקובלנתו הרי משדנו הטריבונלים הפנימיים של האגודה בענין אין ביהמ"ש מוסמך להתערב בענין, אלא אם הטריבונל הפנימי חרג מגדר סמכותו או שפגע בעקרונות הצדק הטבעי או אם חלה טעות חשובה בהלכה המזדקרת לעין. עתירת העותר נגד החלטת ביה"ד לעבודה נדחתה. לפי אותם עקרונות כאמור יפעל בג"צ כאשר מביאים בפניו קובלנה על מעשה ומחדל של בי"ד. בג"צ לא יתערב בגלל חשיבות הבעיה בלבד. ו- אין לאמר שביה"ד לעבודה פעל בחוסר סמכות או פגע בעקרונות הצדק הטבעי או שהיתה טעות בולטת בפסק דינו ולכן לא על בג"צ להתערב בענין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, העותר לעצמו. 21.12.71).

בג"צ 332/71 - משה עלי ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*תוקפה של תקנה בתקנות התעבורה העותרים בקשו לפסול תקנה מתקנות התעבורה המחייבת רוכב אופנוע לחבוש קסדה ברכבו בדרך עירונית. העתירה נדחתה. סעיף 70 לפקודת התעבורה רחב דיו כדי להסמיך את שר התחבורה להתקין את התקנה שנועדה להגן על רוכב הקטנוע, העובדה שבאחד מסעיפי המשנה מדובר על התקנת תקנות להגנת נוסעים בכלי רכב ציבוריים ונהגיהם אינה באה ללמד על יתר הסעיפים שנועדו רק לנוסעים בכלי רכב ציבוריים. אין זה מקרה שהפירוט בסעיף משנה האמור בא ללמד על הסעיפים האחרים. כמו כן אין לאמר על התקנה שהיא לא סבירה שכן הוברר שאחוז הנפגעים רב ביותר בין נהגי אופנועים שאינם חובשים קסדות לעומת המקרים של תאונות כאשר הנהג חובש קסדה.
אשר לטענה שאין המדינה יכולה להתערב בענינו של הפרט ולמנוע ממנו סיכון עצמי - המדינה מתערבת בחיקוקים שונים בחיי הפרט ושמירה על בריאותו ושלומו, כגון בחוק שעות עבודה, חוק עבודת נוער וחוק עבודת נשים, המטילים הגבלות על זכות עבודה של אדם, ואין איש רואה בכך השגת גבול של רשות הפרט. הוא הדין בענין דנא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. אליגון לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 22.12.71).

ע.א. 167/71 - "עפרא"... בע"מ נגד חדידה חיים

*גובה שכ"ט עו"ד המערערת זכתה בפס"ד על סך 36,000 ל"י בתובענה בסדר דין מקוצר נגד המשיב שלא ביקש רשות להתגונן. הרשם חייב את המשיב בתשלום הסך 1000 ל"י הכולל את ההוצאות הממשיות ושכ"ט עו"ד גם יחד. הערעור על מיעוט ההוצאות נתקבל וביהמ"ש ציין כי בדרך כלל צריך התעריף המינימלי לשמש קו מנחה בקביעת שכ"ט עו"ד. במקרה דנא יש לקבוע את שכה"ט בסך 1500 ל"י, בהתחשב בכך שהתביעה היתה בסדר דין מקוצר והמשיב אף לא ניסה להתגונן.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ב. גנוט למערערת, 23.12.71).

ע.א. 355/71 - יחיאל יקיע נגד קצין התגמולים

*תביעת תגמולים עקב שירות בצה"ל המערער שירת בצה"ל ובזמן שרותו בתנאי מדבר חלה בקצרת. המחלה הופיעה תוך כדי שרותו הצבאי אך המערער לא הצליח להוכיח שהמחלה נגרמה עקב השירות, היינו שקיים קשר סיבתי בין השירות ובין המחלה, ותביעתו לתגמולים נדחתה. הערעור על כך נדחה. בפני ועדת הערעור היתה חוות דעת רפואית שהמחלה לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. חוות דעת רפואית מטעם מומחה שמונה ע"י הועדה קבעה כי חסרה לתובע הוכחה אובייקטיבית לטענתו ששרותו בצבא בסביבה מדברית היא סיבת מחלתו ולכן אין לראות קשר בין המחלה ובין השירות. עם זאת הוסיף המומחה שתשובה פסקנית כזו עושה עוול מסוים לתובע כי בכל זאת קיימת סיבה נסתרת בלתי ידועה שגרמה למחלה ויתכן שסיבה נעלמת זו עוררה את ראשית המחלה בזמן השירות. לכן הציע לשלם למערער פיצוי מסוים. על יסוד חוות דעת זו החליטה ועדת הערעור שהמערער לא הוכיח את הקשר הסיבתי כאמור. אין כאן ענין של שתי אסכולות רפואיות אשר דעותיהן חלוקות לגבי גורם המחלה אלא חוות דעת ברורה שהתובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי ובלעדי הוכחה זו אין הוא זכאי לתגמולים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד עמיעד למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 21.12.71).

ע.א. 335/71 - נסריה בוחניק נגד אריה בן שלמה

*טעות בציון שמו של הנתבע המערערים הגישו תובענה בעילת נזיקין נגד מספר נתבעים והראשון שבהם היה אחד "אריה בן חיים". את ההזמנה לדין קיבל המשיב אריה בן שלמה אשר למעשה שם אביו הוא חיים. הוא לא התגונן וניתן פס"ד נגדו בשם אריה בן חיים. לאחר מכן הגיש בקשה לביטול פסה"ד ובכותרת נאמר "אריה בן שלמה (בן-חיים)". בבקשה לא טען שהוא איננו הנתבע אלא העלה טענות לגופו של ענין והטיל את האשמה לאי הגשת כתב הגנה על חברת הביטוח. לאחר מכן הגישו המערערים בקשה לביהמ"ש לפסק הצהרתי כי הנתבע אריה בן חיים הינו אריה בן שלמה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי אינו משוכנע שאריה בן שלמה היה מחוייב כלל להתגונן אף בהנחה שנתקבלה אצלו תביעה על שם בן חיים. הערעור על כך נתקבל. לא מדובר כאן בתביעה שהוגשה נגד אדם פקטיבי ולאחר מכן מבקש התובע הצהרה ההופכת אדם אחר, חי וקיים במציאות לנתבע. כאן נמסר כתב התביעה המקורי למשיב והוא ידע שהתביעה מכוונת אליו ולא הגיש הגנה לא מפני שחשב שהוא איננו הנתבע אלא מפני שסמך על חברת הביטוח. כמו כן לא מדובר כאן באיש שאינו קיים אלא באדם שנתבע לדין ותיאור שמו היה לקוי. לא הושמעה גם טענה שהמשיב אינו אותו אדם, אשר נתבע לדין בתובענה. אי לכך רשאי ביהמ"ש לתקן את פסה"ד באופן שאריה בן שלמה יופיע כחייב במקום אריה בן חיים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד לויתן למערערים, עו"ד בר - אורן למשיב. 27.12.71).

ע.א. 127/71 - מנואל ויסמן ואח' נגד דניה... בע"מ

*טענת הטעיה בחוזה המערערים רכשו מהמשיבה מגרשים וחתמו על חוזה בעברית שבו נקבע כי יתרת המחיר תהיה צמודה לשעור הדולר. לאחר הפיחות של שנת 1962 נדרשו המערערים לשלם את הפרשי ההצמדה והם שלמו אותם אם כי לא השלימו עם התשלום. בשנת 1968 הגישו תביעה להחזרת התשלום של הפרשי ההצמדה. נימוקם היה כי הוטעו ולא ידעו שקיים בחוזה סעיף הצמדה שכן אינם יודעים לקרוא עברית ואף נאמר להם שאין סעיף הצמדה בחוזה. נמסר להם העתק לא חתום של חוזה באנגלית ובו לא מופיע סעיף ההצמדה.
המשיבה טענה מאידך כי הוסבר למערערים במפורש שקיים שוני בין התרגום לבין המקור וכי בתרגום, שלא התייחס לחוזה זה דוקא, לא קיים סעיף הצמדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים והערעור על כך נדחה. יש לראות בחוזים בשפה העברית את הנוסח המחייב ואין לאמר שנוסח זה הושג בתרמית, ושהחוזה האמיתי הוא זה המשתקף מהטופס האנגלי. הטופס האנגלי לא נמסר במעמד החתימה ויש לראות את מסירת הטופס האנגלי כפעולה נפרדת ולא כפעולה אחת עם חתימת החוזים. לאחר שנחתמו החוזים בעברית תם ונשלם המו"מ וחוזים אלה חייבו את המערערים בין שהבינו אותם ובין שלא הבינו אותם. היה זה ענינם להצטייד בייעוץ משפטי או במתרגם ולא לחתום על מסמך משפטי שאינו מובן להם. המערערים גם לא הצליחו להוכיח טענת תרמית. אפילו נקבל את טענת המערערים שבענין זה ניתן ללמוד מהכלל של "הדבר מעיד על עצמו", הרי כאן אין הנסיבות מעידות יותר על כוונת תרמית הנובעת ממסירת התרגום האנגלי מאשר על סיבות סבירות אחרות. אילו אמנם הוגש התרגום האנגלי למערערים יחד עם חתימת החוזה היה על המשיבה להוכיח שהוסבר לקונים בשעתו שלענין ההצמדה אין התרגום תואם את המקור.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד חניתאי אליגון למערערים, עו"ד א. טויסטר למשיבה. 27.12.71).

ע.פ. 448/71 - מרדכי אבינועם ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וגניבה המערערים הורשעו בהתפרצות לחנות בחיפה וגניבה ונדונו הראשון למאסר שנה אחת והשניים האחרים לשנתיים מאסר כל אחד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות מספיקות להרשעת המערערים (המערער הראשון לא ערער על ההרשעה) ובכללם עדות נהג מונית, חזקת החפצים הגנובים בידי המערערים זמן קצר אחרי ביצוע הפריצה והודעת המערער הראשון במשטרה ששופט מצא בה סיוע לעדות נהג המונית שבה נעזרו הפורצים. בדבר הסיוע של הודעת המערער הראשון במשטרה הסכים המשנה לפרקליט המדינה כי הודעה זו לא תוכל לשמש סיוע לראיות המדינה ואין בה להוסיף על משקל העדות של שותף אחר בדבר עבירה. ברם היתה ראית סיוע אחרת ובדין הורשעו הנאשמים. אשר לעונשים אין הם חמורים מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עוה"ד לידסקי וקידר למערערים, עו"ד גלטמן למשיבה. 14.12.71).

ע.פ. 355/71 - מרדכי לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) המערער נהג בנהיגה בלתי זהירה ביותר במכונית לא לו. מטרת הנסיעה חסרת הזהירותהיתה להוכיח לשני חברים שהוא יודע לנסוע מהר עד כדי הפחדתם, תוך כדי נסיעה זו פגע בהולכת רגל וגרם למותה. המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ועבירות שונות לפי פקודת התעבורה ונדון ל- 6 שנים מאסר ופסילה מנהיגה במשך 6 שנים לאחר שחרורו. הערעור על חומרת העונש נדחה. בבוא ביהמ"ש להטיל עונש על עברייני הדרכים הפוגעים פגיעתם הרעה ובורחים להם למלט את נפשם שלהם, חייב הוא לשוות לנגד עיניו קודם כל את השקול המכריע שיש להרתיע את הנוהגים בכלי רכב לבל ינהגו כך. נהג הנוהג בכלי רכב חייב לדעת שמופקד בידו כלי משחית ואם הוא נוהג בלי להתחשב בחייהם ובטחונם של אנשים אחרים דינו כדין הורג נפש במזיד. אם הדברים אמורים לגבי נהג בעל רשיון, קל וחומר לגבי מי שנוהג ללא רשיון במכונית לא לו ובחוסר כסוי של ביטוח על שפוי נפגעים מנזקם. אי לכך אין להתחשב בנסיבות אישיות וביהמ"ש המחוזי אף לא מיצה עם המערער את כל חומרת הדין.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד דוויק למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 22.12.71).

ע.פ. 462/71 - עזרא בן חדד יעקב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות זנות ותקיפה) המערער הכיר את המתלוננת כאשר זו היתה בת 16 ועיסוקה היה בזנות. הוא בעל אותה ולפי דרישתו המשיכה לעסוק בזנות כאשר הוא מקבל את אתנן הזנונים. בהדרכת מרכז היחידה לטיפול בנערה במצוקה החליטה המתלוננת להפסיק את עיסוקה בזנות. המערער היכה אותה בשל כך ובכוח הביא אותה לפרדס בחוצות העיר ירושלים הפשיט אותה והחזיק אותה שמונה שעות כשהיא ערומה במעמד ילדים בני 12 ו- 13. במשך הזמן הרביץ בה בענפי עצים ובקרשים וחיבל בגופה. המתלוננת הצליחה לבסוף לברוח והגישה תלונה במשטרה והמערער איים עליה שירצח אותה אם לא תשנה את תלונתה. אם לא די בכך הרי שלאחר ששוחרר בערובה נפגש שוב עם המתלוננת והצליח לשכנעה שתעבוד בשבילו בזנות. ביהמ"ש הרשיעו בעבירות לפי פח"פ ועבירות זנות וגזר עליו את העונש המקסימלי של 7 שנות מאסר. הערעור על כך נדחה. אמנם המערער הוא בן 18 שנה בלבד והעונש הוא חמור אולם לנוכח חומרת המעשה וההתעללות בנערה ולנוכח הרשעותיו המרובות הקודמות של המערער אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד רוזובסקי למערער, עו"ד לויצקי למשיבה. 6.12.71).

ע.פ. 517/71 - אדוארד נהם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירת סמים) המערער הינו אחד המתנדבים שבאו מארה"ב, הלך לקבוץ שדות - ים ונקלט שם יפה. בהיותו בארץ רכש כמות של 2 ק"ג חשיש וניסה ליצא אותו לגרמניה. הוא נתפש ונדון לשנה אחת מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. אמנם זו עבירתו הראשונה של המערער והקיבוץ מוכן להמשיך ולהחזיקו אולם המדובר בעבירה של הברחת סמים לשם מסחר ובתיהמ"ש חייבים להלחם בעבירות מסוג זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ל. פיין למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 19.12.71).

ע.פ. 380/71 - גבריאל פרץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת התפרצות וגניבה

המערער הורשע בעבירה של התפרצות לחנות וגניבת בדים מתוכה וערעורו על ההרשעה נדחה. נגדו העידו שני עדים אב ובנו שהוא הביא את הסחורה הגנובה ומכר להם אותה יום אחד לאחר הפריצה. לעדות האב היה צורך ב"דבר מה" לסיוע שכן הוא רכש את הסחורה. אם כי לא נאמר לו שהיא גנובה הרי נאמר לו שזו סחורה מוברחת וגם כך הוא כמעורב בדבר העבירה ויש צורך בסיוע של "דבר מה" לעדותו. ברם את הבן אין לראות כמעורב ועדותו אינה צריכה סיוע. כמו כן היו עוד פרטים שהובאו בפני ביהמ"ש שהיה בהם "דבר מה" לסיוע לעדויות הנ"ל. נוסף לכך שיקר המערער בענין האליבי שלו ואם כי אליבי שהופרך כשקר אינו יכול לשמש סיוע במקום שדרוש סיוע לעדות נגד הנאשם, על כל פנים כשהופרך אליבי מותר לביהמ"ש להסיק משקריו של המערער מסקנות על נכונות עדויות העדים שהעידו נגדו. אשר למסקנה שהסיק ביהמ"ש מהחזקת המערער במקצת הבדים שנגנבו שהוא הוא אשר גנב את הבדים כולם, אין לקבל את טענת המערער שקיימות אפשרויות תיאורטיות אחרות איך הסחורה הגיעה לידו כאשר הנאשם עצמו אינו מסביר את החזקתו התכופה של הרכוש הגנוב אלא כפר בה אינו יכול להשמע בטענה שיש הסבר להחזקה.