תקציר סביר כרך ו' חוברת 12

ע.א. 491/70 - לוי יעקב נגד מאפית "אילת" בע"מ

*פירוש חוזה ותשלום פיצויים על הפרתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3762/68 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המשיבה היא בעלת מאפיה המעסיקה עובדים לחלוקת לחם תמורת קומיסיון. המערער שהיה מחלק לחם במאפיה אחרת רכש ממחלק קודם של המשיבה את הזכות לחלוקת לחם תמורת 11,000 ל"י. בהסכם שבין המשיבה לבין המערער נקבע כי אם המערער ירצה למכור את זכותו לאחרים הוא יוכל לעשות זאת באותם התנאים. בחוזה נקבע פצוי מוסכם מראש של 10,000 ל"י על הפרת ההסכם.כעבור שנה ביקש המערער, מפאת בריאות לקויה, להעביר את זכותו לאחרים והציע מספר מועמדים אך המשיבה לא הסכימה לקבלם לעבודה ולחתום איתם על חוזה כדוגמת הסכם העבודה של המערער. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה ע"ס 15,000 ל"י בטענה כי זהו הנזק הממשי שנגרם לו עקב הפרת החוזה. ביהמ"ש דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מתוך הסכם העבודה עולה כי זכותו של המערער להעביר לאחר את חלוקת הלחם אינה דוקא למחלק מקצועי. קיים שבוש בכתיב של החוזה שנכתב ע"י המערער אך כאשר קיים שבוש בכתיב והמלים נכתבו בצורה לא ברורה ובהירה אין לנקוט את כלל הפרשנות כי במקרה של ספק בפרוש מסמך יותר הספק לרעת המנסח. אין כאן שאלה של פרשנות אלא הצורך לפענח ולקבוע מה כתוב ואם מפענחים היטב את הכתוב הרי אין למצוא הגבלה שהמחלק החדש יהיה מקצועי. בחלוקת לחם המומחיות אינה דוקא מי שעבד במקצוע אלא ענין של כושר ומבעל מקצוע כזה לא נדרשת הכשרה מקצועית מיוחדת כי אם סגולות אישיות של נאמנות, מזג, וזריזות העבודה. בדברים אלה כלל לא הועמדו מועמדי המערער במבחן והמשיבה פסלה אותם מיניה וביה.
ב. כאשר התחייבה המשיבה לחתום עם מחלק חדש על הסכם באותם התנאים הכוונה היתה גם לתנאי שלפיו שוב יוכל המחלק החדש למסור את הזכות לאחר עם אותה זכות. לא מתקבל על הדעת שמישהו ישקיע סכום של 15,000 ל"י בזכות לחלוקת לחם ושידע כי לא יוכל להעביר את זכותו לאחר.
ג. עם זאת התוצאה מן האמור שהמשיבה הפרה את החוזה ועליה לשלם למשיב את הפיצויים של 10,000 ל"י המוסכם מראש. גם כשהמערער יכול להוכיח כי סבל נזק גדול מזה הרי כשנקבע סכום הפיצויים מראש בחוזה אין לחייב את המערער בתשלום סכום הפיצויים העולה על זה המוסכם.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ש. רובינשטיין למערער, עו"ד א. דינרי למשיבה. 30.12.71).

ע.א. 39/71 - "צור" חברה לבטוח בע"מ נגד אליעזר ווסונג

*פירוש פוליסת בטוח
(ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בהמ' 7169/70 - הערעור נתקבל)

.
העובדות:
המערערת הוציאה פוליסת בטוח לחברה להשכרת רכב לבטוח נגד סיכוני צד שלישי והמשיב שכר מכונית מבוטחת כזו. הבטוח היה ל- 6 נוסעים והותנה כי במידה והחברה תחוייב בפיצויים במקרה של תאונה כאשר בכלי הרכב היו יותר ממספר הנוסעים הנ"ל תהיה המבטחת אחראית רק לחלק היחסי של הסכום שעל המבטחת לשלם ולמבטחת זכות השבה. המשיב נהג במכונית כשהיו בה 8 נוסעים ומשהוגשה תביעה נגד המבטחת ונגד המשיב ביקש המשיב לקבוע כי ההגבלה
בדבר אחריות החברה אינה תופשת וכי עליו לא חלה כל אחריות. ביהמ"ש נתן הצהרה כבקשת המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. המדובר בתאונה שאירעה לפני התיקון בפקודת בטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי).
ב. גם לפי הנוסח שלפני התיקון חלה חובת ביטוח על כל הנוסעים בתוך המכונית כאשר היה מדובר במכונית של חברה להשכרה. על כן החברה המבטחת חייבת בתשלום נזיקין לנפגעים והשאלה היא אם יש לה זכות השבה למשיב בשעה שהפוליסה נערכה בין המבטחת לבין חברת ההשכרה.
ג. בהתאם לפוליסה יש למבטחת זכות השבה כלפי כל אדם המכוסה ע"י הפוליסה וכיון שהמשיב נהג במכונית ברשות החברה להשכרה היתה חבותו מכוסה ע"י הפוליסה.
ד. לפי סעיף 12 לפקודת הבטוח לפני תיקונה, כאשר קיימת חובת בטוח והמבטח חייב לשלם את סכום הבטוח בעוד הפוליסה לא כיסתה בטוח זה רשאי המבטח לגבות את סכום התשלום מהחייב, כלומר זכות ההשבה היא לא חוזית אלא סטטוטורית ולכן חייב הנוהג במקרה דנא בהשבה בין אם ידע ובין אם לא ידע את הוראות הפוליסה.
ה. לטענה כי ההגבלה האמורה פסולה לנוכח חוק החוזים האחידים - אין לאמר שבסעיף המגביל את מספר הנוסעים כאמור יש משום קפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק המספק את השירות. המערערת קיבלה דמי בטוח לפי מספר הנוסעים שהיא ביטחה ובנסיבות אלה אין מקרה קפוח של הלקוח. לכן אין לפסול את הסעיף המגביל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן עו"ד א. מישר למערערת, עו"ד מ. אריאן למשיב. 28.12.71).

ב.ר.ע. 229/71 - מדינת ישראל נגד ד"ר מנדל כהן ואח'

*גובה שכ"ט המדינה מבקשת בין היתר לערער על שעור שכ"ט שנקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה. הבקשה נדחתה. טענת המבקשת אינה מבוססת כל עיקר. אין זאת פשרה אם המבקשת נטשה לאחר זמן את עמדתה המקורית והודתה בשווי המקרקעין כמו שנקבע במשפט אחר. השופטת היתה רשאית לקבוע את שכה"ט שאינו אלא השעור המינימלי.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 27.12.71).

ע.א. 517/70 - מרדכי גרוס נגד מועדון נ.צ. בע~מ

*תביעת פינוי המערער עבד אצל המשיבות עשרות שנים בשירותי מטבח אירוח וכד'. ביחס לתקופה הראשונה של העבודה אין עוררין על כך שהמערער עבד במעמד של שכיר בלבד אצל המשיבים. המחלוקת היא ביחס לתקופה שמשנת 1951 ואילך כאשר הושלם הבנין החדש של המשיבים והמערער עבד גם בשכר וגם קיבל תשלומים עבור אירוח של חתונות ושמחות אחרות מאת המשיבים. למערער היתה זכות האירוח הבלעדית אך התשלום עבור השכרת האולם נמסר למשיבים. המערער מודה כי בתחילה היה מעמדו בבנין החדש מעמד של בר - רשות אך לטענתו היה הסכם בע"פ שלפיו הפך למחזיק בשכירות. לנוכח הראיות בדבר נסיבות ההחזקה של המערער במועדון יש לקבל את מסקנות ביהמ"ש קמא כי לא היה למערער מעמד של מחזיק בשכירות. אי לכך רשאים היו המשיבים להפקיע את
הרשיון של המערער להמצא במקום ולבטל את החוזה. אמנם צריכים היו לתת לו זמן מתאים לכך ולא תקופה של 3 חודשים כפי שניתנה לו, אך בינתיים עברו למעלה מ- 4 שנים שבהם נמשך המשפט ובמשך זמן זה היה יכול המערער למצוא לו מקום אחר.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. לובוצקי למערער,עו"ד י. לאלו למשיבים. 7.12.71).

ע.א. 450/70 - אילן רוגוזינסקי ואח' נגד מדינת ישראל

*נישואין אזרחיים המערערים הם שני זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים פרטיים וביקשו הצהרה מביהמ"ש כי הם נשואים. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה, טענתם היתה כי הם חסרי אמונה דתית ולכן אינם "יהודים" לצורך חוק שיפוט בתי דין רבניים וחל עליהם המשפט המקובל ולפי משפט זה הם נשואים. בלי לקבוע אם אמנם הטכס שלהם מהוה נישואין לפי המשפט המקובל, קבע ביהמ"ש כי חוק שיפוט בתי דין רבניים חל על יהודים שהם יהודים לפי ההלכה ואין נפקא מינה אם המבקשים הם דתיים או שהם מצהירים שאינם דתיים ושהם חסרי אמונה דתית. בפסק הדין נדונה בהרחבה גם טענת המערערים כי מבחינת חופש הדת והמצפון אין לכפות עליהם את השיפוט והנישואין הדתיים והטענה נדחתה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון(ופסק דין נוסף של השופט עציוני). עו"ד ש. מינצר למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 10.12.71).

ע.א. 76/71 - יעקב פוגל ואח' נגד "עממית" חברה לביטוח בע"מ

*חבות לפי פוליסת בטוח חיים המנוחה גיטה פוגל היתה מבוטחת ביטוח חיים אצל המשיבה. את פוליסת הביטוח הראשונה עשתה בשנת 1962 ואז מסרה, כמסתבר, פרט לא נכון באשר לבריאותה. עם תום תקפה של הפוליסה הראשונה הוצאו למנוחה בשנים שלאחר מכן פוליסות חדשות, באוקטובר 1965 קרתה תאונה למנוחה והיא נפטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שהמנוחה מסרה בהצעת הביטוח פרט לא נכון בקשר לבריאותה הופטרה המשיבה מחבותה לפי הפוליסה. הערעור על כך נתקבל. הודעה והצהרה על פרטי מצב הבריאות הוגשו למבטחת לקראת הוצאת הפוליסה הראשונה. אילו היה מדובר כאן בפוליסה המתחדשת מדי שנה, היתה ההצהרה הראשונה מחייבת גם לגבי השנים הבאות שבהן התחדשה הפוליסה הראשונה. ברם במקרה דנא עולה מתוך הראיות שלא מדובר בפוליסה שהתחדשה מדי שנה בשנה אלא שבכל שנה הוצאה פוליסה חדשה. לגבי הפוליסה החדשה של השנה בה אירעה התאונה לא מסרה המבוטחת כל הצהרה על מצב בריאותה ואין המשיבה יכולה להשתחרר מחבותה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד נבות למערערים, עו"ד מנדה למשיבה, 12.12.71).

ע.א. 536/71 - פלונית נגד פלוני.

*גביית מזונות בהוצאה לפועל המערערת קיבלה פס"ד למזונות נגד בעלה המשיב בשנת 1961 ולאחר שגבתה מזונות במשך מספר חדשים באמצעות משרד ההוצל"פ נעלם הבעל ורק בשנת 1969 הצליחה האשה לגלות את כתובתו באילת. עתה הגישה בקשה להוצל"פ לגביית סכומי המזונות לכל השנים. ראש ההוצל"פ המשיך בהוצל"פ רק לגבי השנתיים שקדמו לפנייתה המחודשת. בהתאם לסעיף 11 לחוק לתקון דיני משפחה (מזונות) פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בבקשה להרשות לה לגבות גם את הסכומים עבור השנים שקדמו.
ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי נחה דעתו שהבעל לא נעלם במשך כל אותן שנים וכי האשה יכלה לברר את כתובתו ולגבות את המזונות בזמן. הערעור על כך נתקבל. הנימוק שהמערערת יכלה לגלות את כתובתו של המשיב אינו נימוק מכריע בשיקולי ביהמ"ש לצורך גביית המזונות הישנים. הענין הוחזר לביהמ"ש על מנת לאפשר למשיב להגיש תצהיר ובו טענותיו מדוע לא יחוייב בתשלום כל המזונות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד שיטרית למערערת, המשיב לעצמו. 30.12.71).

ע.א. 366/71 - טל רזיאל נגד שרה נקש.

*הארכת מועד נגד המערער הוגשה תביעה והוא לא הגיש כתב הגנה. משניתן נגדו פס"ד שלא בפניו לא פנה מיד בבקשה לביטולו אלא כעבור חמישה חודשים ואז ביקש להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול פסה"ד. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. המערער קיבל הן את התביעה והן את פסה"ד ולא עשה דבר ולא נתן כל טעם מיוחד להארכת המועד. עליו להביא טעמים מיוחדים שיצדיקו לא רק אי הגשת הבקשה לביטול פסה"ד במועד הקבוע בחוק אלא שעליו לנמק גם מדוע לא הגיש את הבקשה לפני המועד שבה הוגשה למעשה. כלומר הנימוק המיוחד צריך להיות לא רק לגבי המועד החוקי אלא גם לגבי כל הזמן שלאחריו עד להגשת הבקשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני, עו"ד שכטר למערער, עו"ד לידסקי למשיבה).

המ' 887/71 - משה ציוני נגד רבקה מזרחי

*גילוי מסמכים כאשר בעל דין חייב לפי צו ביהמ"ש לגלות מסמכים והוא גילה את המסמכים אם כי באיחור אך לפני שנדונה בקשת הצד השני לדחות את התובענה אין ביהמ"ש חייב לדחות את התובענה אלא הנוהג הוא להטיל על בעל הדין הוצאות ועל כן צדק ביהמ"ש במקרה דנא כאשר לא דחה את התובענה אלא מחק אותה עפ"י תקנה 105 בהיותה תביעה טורדנית.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד זיו למבקש, עו"ד גוטמן למשיבה. 4.1.72).

בג"צ 473/71 - מרטה ברקוביץ ואח' נגד שר העבודה ואח'

*בקשת סעד נגד המדינה בענין אזרחי העותרים שהם מחזיקי מקרקעין בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל קובלים על כך שהמשיבים משיגים את גבולם ע"י סלילת כביש בקירבת נכסם ובמהלך העבודה שפכו חומרים ובצעו פעולות אחרות בחלקת העותרים מתוך מגמה לסלול כביש על רכושם. העילה של העותרים היא עילה של השגת גבול אשר לגביה ניתן להשיג סעד של צו מניעה או כל דמי נזק בביהמ"ש המוסמך ובג"צ לא ידון בכך. אמנם אין אפשרות להשיג סעד של צו מניעה נגד המדינה בתביעת השגת גבול אך אין בכך הצדקה, לסטות מן הכלל שמקום שהענין ניתן לבירור בבימ"ש מוסמך לא ידון בכך בג"צ. נוסף לכך מבוצעת העבודה ע"י קבלן משנה ונגדו יכולים העותרים להשיג צו מניעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. הר - נוי לעותרים. 2.1.72).

ב.ר.ע. 213/71 - "שצקי" בע~מ נגד קרטונפק (חברת רשומה ביון) ואח'

*המצאת מסמכים לעו"ד המייצג אחד הצדדים המשיבה הגישה נגד המבקשת תובענה בסדר דין מקוצר למחיר סחורה שסיפקה לה לפי חוזה. בהסכמת המשיבה קיבלה המבקשת רשות להתגונן אך לא הורשתה להגיש
תביעה שכנגד. הלכה המבקשת והגישה תביעה נפרדת נגד המשיבה ובה תבעה פיצוי על נזק שנגרם לה עקב ביצוע אותו חוזה. בתביעה של המשיבה נגד המבקשת מיוצגת המשיבה ע"י עו"ד וביפוי הכח הורשו עוה"ד האלה לייצג את המשיבה "בענין התובענה ו/או הנובעים ממנה". משהומצא כתב התביעה של המבקשת לעוה"ד של המשיבה טענו אלה שהרשאתם מוגבלת לייצוג המשיבה בתביעה שלה וביהמ"ש קיבל טענה זו. הערעור על כך נתקבל. העובדה שתביעת המבקשת נותקה מתביעת המשיבה והוגשה בתיק נפרד איננה מצביעה על כך ששתי התביעות אינן קשורות זו בזו. המדובר באותו חוזה והתביעה הזו נובעת מן התביעה הראשונה. כיון שכך מורשים עוה"ד לקבל כתבי בי - דין והמסירה לעוה"ד היתה מסירה כדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שמיר למבקשת, עו"ד גבריאלי למשיבים. 30.12.71).

ע.ל.ע. 11/71 - היועץ המשפטי נגד פלוני

*קולת העונש המשיב ייצג חברה הולנדית וקיבל עבורה 30,000 ל"י ומתוכם נטל לעצמו כ- 27,000 ל"י ואת החברה ההולנדית משך בתירוצים עד שזו גילתה כי הכסף איננו. המשיב הועמד לדין פלילי והורשע עפ"י הודאתו. בינתיים פנתה החברה המתלוננת ליועה"מ וביקשה לא לנקוט באמצעים פליליים נגד המשיב ומנהל החברה הצהיר כי עובדות חדשות שלא היו ידועות לחברה לפני כן משכנעות את החברה שאין בתביעה של החברה יסוד פלילי כלפי המשיב. ביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב על יסוד הרשעתו בביהמ"ש בעבירה הפלילית והטיל עליו עונש של השעיה לתקופה של שנתיים. היועץ המשפטי והמשיב ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי וזה דחה את שני הערעורים. עתה מערער היועהמ"ש על קולת העונש ולדעתו יש לפסול את המשיב לצמיתות מהחזקת רשיון של עו"ד. בימ"ש העליון דחה את עמדת היועהמ"ש לנוכח הנסיבות של הענין דנא. בפסק דינו ציין ביהמ"ש העליון כי נכון הדבר שעו"ד העובר עבירה מסוג זה והוא מוכיח בכך שאין הוא נאמן בכספים איננו ראוי עוד לאיצטלה של עו"ד ויש לפוסלו לצמיתות מהחזקת רשיון של עו"ד. בענין דנא החליטו שני בתיה"ד הפנימיים של הלשכה להסתפק בעונש של השעיה לשנתיים והכלל הוא שקשה לביהמ"ש להתערב כאשר אלה שתפקידם לשמור על כבוד המקצוע וטוהר המידות הסתפקו בעונש זה. בכל זאת היה ביהמ"ש מתערב אלמלא העובדה שהחברה המתלוננת הצהירה שנוכח הנסיבות אין היא רואה יסוד פלילי במעשה של המשיב. כמסתבר היו בין המשיב לבין מנהל החברה יחסי ידידות והחברה העסיקה את המשיב לא מתוך גישה עסקית גרידא אלא כדי להטיב עם המשיב ולעשות אתו חסד והיא עדיין ממשיכה להעסיקו. כשהיחסים בין עוה"ד לבין הלקוח לא היו עסקיים גרידא לא יתערב ביהמ"ש בעונש.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד גולדמן למערער, המשיב לעצמו. 2.1.72).

ע.פ. 420/71 - פאוזיה ראובן נגד מדינת ישראל

*רצח בכוונה תחילה המערערת גרמה למות אמה בחניקה והואשמה בעבירה של רצח אם לפי סעיף 214(א) לפח"פ ולחילופין בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214(ב) לפקודה. המערערת הורשעה בעבירת רצח אם וביהמ"ש קבע שהוכחו גם הנסיבות להרשעה בעבירת רצח לפי סעיף 214(ב). הערעור על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש לא האמין לעדות המערערת שפעלה מתוך הגנה עצמית ובענין מתן אמון בעדים אין להתערב. נוסף לכך מצביעות הראיות האובייקטיביות שהסיפור הראשון של העדה במשטרה שהיא הרגה את אמה בכוונה
תחילה לא מתוך הגנה עצמית נכון יותר. גם הזדון הדרוש לצורך העבירה הוכח, היינו ידיעת המערערת שמעשיה עלולים לגרום למות אמה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. לרר למערערת, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 26.12.71).

ע.פ. 514/71 - חיים שמריהו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עדות שקר) המערער נמצא אשם בעבירה של עדות שקר בענין רלבנטי במשפט פלילי של פריצה. בגלל עדות השקר זוכה הנאשם מן האשמה. המערער נדון ל- 6 חודשי מאסר וערעורו נדחה. העבירה היא מן העבירות החמורות ומשום מה הוטל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בלבד. כאשר המדינה לא ערערה אין ביהמ"ש יכול להחמיר עתה בעונשו של המערער כפי שחומרת המעשה דורשת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד בלטמן למשיבה. 14.12.71).

ע.פ. 357/71 - מדינת ישראל נגד אנבר זדה ואח'

*קולת העונש (קבלת רכוש גנוב) המשיבים הורשעו בשש עבירות של קבלת רכוש גנוב ביודעין שהוא גנוב והמשיב הראשון נדון לתשלום 1,500 ל"י קנס ומאסר על תנאי והמשיב השני לקנס של 1000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיבים הם סוחרי עורות אשר במשך תקופה של שנתיים ויותר קנו עורות מגנבים בידיעה שהסחורה גנובה. הפורצים התמחו בגניבת עורות ולא היו יכולים לעסוק בכך אלולא עמדו מאחוריהם סוחרים שהיו מוכנים לקנות את השלל. רק מפאת הזמן הרב שעבר מביצוע המעשה ומפני נסיבות אישיות אחרות לא יישלחו המשיבים למאסר. הקנס שהוטל על המשיבים יהיה 15,000 ל"י כל אחד.

(בפני השופטים: י. כהן, מני, קיסטר. עו"ד גב' ד. ביניש למערערת, עו"ד זלכה למשיבים. 21.12.71).

ע.פ. 247/71 - מדינת ישראל נגד יצחק בחג'אן ואח'

*הטרדת עדה במטרה להשפיע על עדותה המשיבים הועמדו לדין באשמת אינוס המתלוננת ולאחר מכן תוקן כתב האישום ע"י תוספת אישום שלפיו הטרידו המשיבים את המתלוננת ושדלו אותה ע"י איומים לבטל את תלונתה. תחת איומים הביאו אותה בפני עו"ד ושם חתמה על תצהיר שתלונתה אינה נכונה ושהמשיבים לא אנסוה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיבים מכל האשמות שיוחסו להם והערעור מכוון נגד הזכוי מהאשמה שבאישום השני בדבר הטרדת המתלוננת שתשנה את עדותה. בימ"ש המחוזי סבר כי מאחר ולא הוכח שהעדות שנתנה המתלוננת בתצהיר בפני עוה"ד היא בדויה אין מנוס מזכוי המשיבים מחמת הספק. הערעור על כך נתקבל. אישום של הטרדת אדם העומד להעיד בהליך משפטי אינו דורש הוכחה אם העדות של העד נועדה להיות עדות אמת או לא. די בכך שהוכחה ההטרדה והלחץ על המתלוננת והכוונה להכשיל את עדותה או לפגום במהימנותה כעדה. מתן תצהיר ע"י המתלוננת המכחיש את תוכן הודעתה הקודמת למשטרה, בין אם אמת התצהיר ובין אם הוא כוזב, היה ללא ספק עשוי לפגום במהימנותה של העדה כשתבוא להעיד בביהמ"ש. (השופט ח. כהן הוסיף כי כל כוונה להכשיל עדות מהווה עבירה על החוק ואין נפקא מינה אם התכוון העד לתת עדות אמת אם לאו).

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. בניש למערערת, עו"ד צ. לידסקי למשיבים. 12.12.71).

המ' 832/71 - נשיא גואטה נגד מדינת ישראל

*קולת העונש (תאונת דרכים) המבקש הורשע בנהיגת רכב ברשלנות ופגיעה בהולכת רגל ובעבירת הפקרתה של הולכת הרגל לאחר פציעתה. בימ"ש השלום הטיל על המבקש עונש של 1800 ל"י קנס ופסילה ל- 5 שנים מהן שנתיים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה וגזר על המבקש עונש מאסר של 3 חודשים בפועל ו- 9 חודשים על תנאי בנוסף לשאר העונשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עבירת ההפקרה הוכחה ובמקרה כזה העונש אינו חמור מדי.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. אורן למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 14.12.71).

ע.פ. 222/71 - דוד אברג'ל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד)

המערער הינו קבלן שהורשע במתן שוחד לעובד ציבור שמתפקידו היה לאשר את עבודות המערער עבור משרד הבטחון. את השוחד נתן בשני סכומים המסתכמים ב- 800 ל"י. המערער טען כי הופעל עליו לחץ כבד ע"י עובד הציבור מקבל השוחד וזה איים עליו שיפסיק לו את העבודות אם לא יתן לו שוחד. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת השוחד ודן אותו ל- 4 חודשי מאסר ו- 2000 ל"י קנס. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לאמר כי האיומים של עובד הציבור מהווים אילוץ לפי פח"פ ועל כן ההרשעה בדין יסודה. אשר לעונש - אמנם עבר זמן רב ממתן פסה"ד ועד לגזר הדין, וכמו כן עברו של המערער נקי והוא הוכשל באופן מחפיר ע"י עובד הציבור, אולם למרות כל אלה הצורך להלחם בנגע השחיתות הוא כה גדול שאין אפשרות להקל עוד בעונשו של המערער.