ע.א. 435/71 - שרעף בנימין נגד עזבון המנוח קלמנס ואח'
*הסכם בלתי חוקי.
* העברת הבעלות במכר לפי חוק המכר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ולנשטיין) בהמ' 2799+4401/71 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המנוח קלמנס, עולה חדש, הביא ארצה מכונית פטורה מתשלום מכס ומס קניה. לאחר מכן חתם על חוזה עם המערער שלפיו מכר לו את המכונית בסכום של 4.000 ל"י אך מכל נוסחו של החוזה עולה כי הצדדים התכוונו שלא לשלם את המכס למרות שעם מכירת המכונית חובה היה לשלם את המכס עליה. בהתאם לחוזה צריך היה להעביר את המכונית למערער ביום 17.12.70 אך יום אחד לפני כן נפגע המנוח בתאונת דרכים בעת שנהג במכונית ונהרג. המכוניתהיתה מבוטחת בסכום של 10.000 ל"י אצל חברת הבטוח. היורשים מצד אחד והמערער מאידך הגישו בקשות לביהמ"ש וכל צד ביקש שיכירו בו כמי שזכאי לדמי הבטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער לדמי הבטוח ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לפי הנסיבות של העיסקה התכוונו הצדדים לעיסקה להשתמט מתשלום מכס. כיון שכך הרי זה הסכם בלתי חוקי שאין לתבוע לפיו.
ב. נכון כי גם כאשר החוזה הוא בלתי חוקי הרי אם הקונה רכש זכות קנינית שכבר הועברה אליו יכול הוא לתבוע לפי זכות זו, ברם במקרה דנא זכות הקנין עדיין לא מצויה בידי התובע. יתרה מזו כדי לתבוע את דמי הבטוח לא יכול המערער לבסס את עילתו על זכות בעלות אלא על החוזה הבלתי חוקי וממילא אינו יכול להצליח בתביעה נגד חברת הבטוח.
ג. גם אילו היתה העיסקה חוקית היתה בקשת המערער צריכה להכשל מכיון שבעת התאונה היתה המכונית בבעלות המנוח. לפי סעיף 33 לחוק המכר הבעלות במכר עוברת לקונה במסירתו אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות וכאן לא היה הסכם כזה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד ח. רודן למשיב, עו"ד א. גצלטר לחברת הבטוח. 2.2.72).
ע.א. 464/71 - אלי אמסלם נגד יוסף שטיינברג
*ביטול פס"ד בדבר גובה הנזק שניתן עפ"י צד אחד.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט לרון) בהמ' 327/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעת נזיקין על סך כ- 40.000 ל"י בגין תאונה בה היה מעורב המערער. התובע העריך את הנזקים המיוחדים שנגרמו ב- 9.000 ל"י ואת הנזקים הכלליים ב- 31.000 ל"י. הנתבע לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב למשפט וניתן נגדו פס"ד על מלוא הסכום. לאחר מכן הגיש המערער בקשה לבטל את פסה"ד ובתצהירו ציין כי הוסבר לו שאינו חייב להוכיח או להתגונן לענין שעור דמי הנזק וכן כי לדעתו הסכום הנתבע בכתב התביעה מוגזם, הרשם דחה את בקשתו לבטול פס"ד, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ועל כך הערעור ברשות.
החלטה - השופט עציוני:
א. כוחו וסמכותו של בימ"ש לפי תקנות סדר הדין לבטל פס"ד שניתן עפ"י צד אחד רחבים מאד ולמעשה אין כל הגבלה שהיא של שקול הדעת המסור לביהמ"ש בבואו להפעיל
את סמכותו. אך בעקבות הפסיקה כאשר ניתן פס"ד כהלכה על הצד המבקש את הבטול להראות ראשית מהי הסיבה שלא הגיש הגנה, ושנית - וענין זה חשוב לאין ערוך מהראשון - מה סיכויי הנתבע להצליח אם יבוטל פסה"ד ויורשה לו להתגונן. העיקר הוא מהם סיכויי ההצלחה ואם יש לנתבע סיכויים להצליח ינתן בדרך כלל הסעד של בטול פסה"ד.
ב. בענין דנא אמנם לא הראה המערער סיבה לאי הגשת כתב ההגנה ברם לגופו של ענין יש למערער סיכוי טוב להצליח ביחס לגובה דמי הנזק. כיון שהתובע לא פירט בכתב התביעה על יסוד מה הוא תובע את נזקו הכללי לא יכיל היה המערער בתצהירו לפרט את הכחשתו בדבר גובה הנזק פרט לכך שלדעתו התביעה מוגזמת. התובע עצמו מודה כי הנזק לא ידוע לו והוא מבקש שביהמ"ש יקבע אותו. נסיבות אלה מורות כי למערער סיכויים סבירים להוכיח את הטענה כי הנזק הנתבע הוא מוגזם.
ג. לפי תקנות סדר הדין הקודמות צריך היה ביהמ"ש לשמוע הוכחות לענין גובה הנזק גם שהנתבע לא הגיש כתב הגנה, ברם לפי התקנות החדשות צריך ביהמ"ש לשמוע הוכחות בענין גובה דמי הנזק רק כשהוגש כתב הגנה אם כי לא הוכחש בכתב ההגנה גובה הנזק. אולם אם בכלל לא הוגש כתב הגנה רשאי ביהמ"ש לתת פס"ד ללא הוכחת גובה הנזק אך הוא יכול גם לדרוש מהתובע הוכחת נזקו.
ד. רצוי כי בדרך כלל בימ"ש הבא לפסוק את הדין בתביעות של סכום כסף לא קצוב, בהעדר הגנה, לא ישתמש בסמכותו למתן פס"ד כדבר שבשיגרה, אלא ישקול היטב אם אין זה ראוי לשמוע הוכחות בדבר גובה הנזק.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד גב נ. עמית למערער, עו"ד א. ביאור למשיב. 25.1.72).
ע.פ. 539/70 - דוד סגל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד ומרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 786/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער שירת במינהל האזרחי ברצועת עזה הכפוף לממשל הצבאי ובתוקף תפקידו שימש גם כקצין קשר עם שירותי הבטחון. במהלך עבודתו בא במגע עם האוכלוסיה המקומית ובתוקף תפקידו הכיר את אחד מתושבי עזה האמידים בשם מוגרבי. מוגרבי זה היה מעונין כי אחיו שבא בלבנון כתייר יורשה להשאר בארץ וכן כי בן דודו שנעצר ישוחרר וינתן לו לצאת למצרים. בקשותיו של מוגרבי למימשל נדונו ונמסר לו כי אין התנגדות לאישור הבקשות אך הרשיונות בוששו לבוא. משעברו מספר חדשים והרשיונות לא באו פנה המערער למוגרבי ודרש ממנו תשלום של כ- 30.000 ל"י תמורת סידור שני הרשיונות. מוגרבי מסר למערער 20.000 ל"י ומשעברו ימים מספר והרשיונות לא הגיעו פנה מוגרבי לידיד שיעץ לו לא לשלם את הכסף כי הענין בכלל אינו בגדר תפקידו של המערער. אותו ידיד אף פנה לראש המינהל וסיפר לו את המקרה. לפי הצעת השלטונות רשם מוגרבי את מספרי שטרות הכסף של 10.000 ל"י האחרונות ואז בא אל המערער ומסר לו את השטרות. משיצא מוגרבי מהמשרד נכנסו לחדרו של המערער מפקד משטרת עזה ואחרים, החרימו את הסך 10.000 ל"י ועצרו את המערער. המערער אמר לחוקרים כי מוגרבי מסר לו את הכסף כדי למוסרו בתל-אביב לידיד של מוגרבי שאינו זוכר את כתובתו. משנבדק חשבונו של המערער בבנק ונתברר כי בתאריכים שלדברי מוגרבי מסר לו את עשרים אלף הלירות הקודמות אמנם הופקדו סכומים אלה בבנק נשאל המערער בדבר סכומים אלה
והשיב "אין תגובה". רק במשפט שנערך חודשים רבים לאחר מכן העלה המערער גירסה כי קיבל את הכסף מאמו אך סיפורו הוכח כבלתי נכון. המערער הורשע בעבירות של קבלת שוחד ושל מירמה בנסיבות מחמירות ונדון ל- 5 שנות מאסר, קנס בסך 5,000 ל"י וכן הורה ביהמ"ש כי הסך 20.000 ל"י יוחרם לטובת המדינה. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. מעשה המרמה שיוחס למערער היה שהציג לפני מוגרבי מצג שוא כאילו יש בידו הסמכות להביא לידי אישור שתי הבקשות בעוד שלמעשה לא היתה לו סמכות כזו ורק עמד בקשר עם גורמי הבטחון שדנו בדבר וציפה שהאישור יגיע תוך מספר ימים. צודק הסניגור כי לגבי התשלום השלישי לא היתה מרמה שכן מכסף זה לא נפרד מוגרבי עקב מצגו של המערער אלא עקב הצעת המשטרה.
ב. המערער הועסק עפ"י חוזה עבודה ע"י צה"ל ומי שעובד בצה"ל הינו עובד הצבור כמשמעותו בחוק לתקון דיני עונשין (עובדי צבור) ועל כן הוא נכנס למסגרת עובד ציבור לפי החוק הקובע את עבירות השוחד.
ג. על המדינה להוכיח לא זו בלבד שהנאשם קיבל את הכסף אלא גם שקבלו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. פעמים הקביעה שכסף ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקיד מתחייבת מן הנסיבות ואין מנוס ממנה. במקרה כזה נשאלת השאלה אם העובד לא קיבל את הכסף בעד פעולה הקשורה במלוי תפקידו בעד מה קיבל אותו? מוגרבי והמערער לא היו ידידים קרובים ולא נתגלתה כל עילה אחרת היכולה לשמש צידוק להעברת סכום כסף מיד ליד.
ד. לטענה כי המערער לא חלש על מתן רשיונות כאמור לא עשה דבר לטובת מוגרבי וכיון שכך לא בא לידיו הכסף בעד פעולה הקשורה בתפקידו - ראשית, העובדה שהלוקח לא עשה או לא התכוון או לא היה מוסמך לעשות את הפעולה אינה מעלה ואינה מורידה ודי בכך שהפעולה קשורה בתפקידו של הלוקח; שנית, הפעולה אינה חייבת להיות מעשה אלא גם יכולה להיות מחדל או המנעות ממעשה ובתור קצין קשר עם שרות הבטחון יכול היה המערער להזיק ודי בתשלום בעד המנעות מפעולה מזיקה; שלישית, הטפול במתן רשיונות אין לאמר עליו שחרג לגמרי מגדר סמכותו של המינהל האזרחי.
ה. אין לאמר באשר לתשלום השלישי שמוגרבי פעל כסוכן המשטרה ושלכן אין להרשיע באותו פרט את המערער בעבירת שוחד. לעומת מקרים של פעולה יזומה מטעם המשטרה הרי כאן המשטרה לא יזמה את בצוע הפשע ולא שדלה איש, אלא אחרי שכבר שולמו שני תשלומים ומוגרבי עמד על כך שהוא רוצה לשלם את התשלום השלישי על אף הצעת ידידו, רק אז נכנסה המשטרה לפעולה והכינה מלכודת. אין זו פעולה לגרום לנאשם את דבר העבירה אלא פעולה להשיג ראיה על עבירה אשר מקצתה כבר בוצעה ומקצתה עמדה להתבצע.
ו. אשר לגירסת המערער כי קיבל את הכסף ממוגרבי להעבירו לאדם מת"א - הסבר זה לוקה בחוסר סבירות שכן המערער קיבל את הכסף ממוגרבי ללא שספר אותו, כמו כן הוא גר באשקלון ולא בת"א. נוסף לכך הוזמנו טענות האליבי של המערער בדבר מקור 20.000 ל"י הקודמות ובכך סיוע לעדות היחיד של מוגרבי בדבר הכסף שניתן כשוחד. לנוכח הנסיבות צדק ביהמ"ש כשלא קיבל את הסברו של המערער על מקור הכספים.
ז. לענין החרמת 20.000 ל"י - כדי להחרים את כסף השוחד אין צורך שכסף זה ממש יהיה בפועל בידי הלוקח אלא אפשר "לעקוב" אחר השוחד ולהחרים גם מה שבא במקומו כמו בענין דנא כאשר הכסף הופקד בבנק. גם העונש האמור אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד קירש למשיבה. 23.1.72).
ע.פ. 421/71 - משה מימרן נגד מדינת ישראל
*משקלה של ראיה לפי חוק תיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) וכשרות הראיה בעדות סותרת.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: גולן, עדן, נועם) בת.פ. 196/70 - הערעור על פסה"ד נדחה ועל גזר הדין נתקבל).
העובדות:
המערער הואשם במעשה אינוס בילדה בת שלוש עשרה וחצי ובין יתר הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש הובאה גם עדות הילדה שניתנה בפני חוקרת הנוער וזאת בהתאם לחוק לתקון דיני ראיות (הגנה ילדים) הקובע כי עדות שניתנה בפני חוקר נוער בעבירה נגד המוסר כשרה להתקבל כראיה בביהמ"ש. לאחר שביהמ"ש קיבל את הראיה וחוקרת הנוער נחקרה על גביית העדות מלאו לילדה 14 שנה ואז הוזמנה הילדה לעדות ובעדותה מטעם ההגנה הכחישה מכל וכל את סיפורה בפני חוקרת הנוער וטענה כי סיפורה היה בדוי במגמה לסחוט כספים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה בציינו כי שוכנע שדברי המתלוננת בפני חוקרת הנוער היו דברי אמת ושדבריה בביהמ"ש הם דברי שקר. ביהמ"ש קבע עוד את אמיתות סיפורה של המתלוננת על ראיות סיוע והודאה במקצת של המערער וכן קבע כי גם ללא עדותה של המתלוננת די בראיות האחרות כדי להרשיע את הנאשם. הוא הטיל על הנאשם עונש של 3 שנים מאסר והפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כששנה אחת מצטברת. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. בדרך כלל במשפטי אינוס ומעשים מגונים כשרה תלונת מתלוננת במשטרה כראיה לא לשם הוכחה של הדברים האמורים בתלונה כי אם לשם הוכחת האמת שבדברי עדותה של המתלוננת בביהמ"ש ובפרט להוכחת דבריה שלא הסכימה למעשה שנעשה בה. במקרה שהמתלוננת בעדותה בביהמ"ש חוזרת בה מן התלונה שהתלוננה במשטרה אין תלונתה עוד ראיה.
ב. שונה הדבר בעדות ילד בפני חוקר נוער. עדות כזו אינה מצטמצמת להוכחת האמת שבדברי העדות בביהמ"ש שהרי עדות זו באה במקום עדותה של המתלוננת ולא בנוסף על עדותה. הדברים שנאמרו בפני חוקר הנוער כשרים להוכחת עצם הדברים האמורים בה.
ג. כאשר המתלוננת יצאה מכלל חסוי החוק לפני סיום משפטו של הנאשם והיא העידה בביהמ"ש הרי אפילו הכחישה את הנאמר בתלונתה עומדות בפני ביהמ"ש שתי עדויות כשרות בעלות תוקף שוה.
ד. נמצא שיש לפני ביהמ"ש שתי עדויות כשרות הסותרות זו את זו ומבחינת כשרותן כראיות שוות הן במעלה. דומה הדבר לעדות פלונית של עד שהעיד בחקירה ראשית ומסר עדות סותרת בחקירה הנגדית והשאלה היא תמיד מה משקל העדות. בדרך כלל בעדות סותרת לא יתחשב ביהמ"ש והיא ללא תשמש יסוד למימצא כלשהו בעובדה שנסתרה.
ה. אינה דומה סתירה בדבריו של עד שנאמרו במעמד אחד לסתירה בין עדויות שנמסרו מפיו של העד בהזדמנויות שונות ובהפרשי זמן. במקרה האחרון אין לאמר בהכרח שהעד אינו נאמן אלא שעם עבור הזמן נחלש זכרונו של אדם.
ו. במקרה דנא כשהמתלוננת מסרה שתי עדויות מנוגדות והעדות השניה ניתנה באיחור רב יכולים השופטים שראו את המתלוננת והתרשמו ממנה להגיע לידי מסקנה מתי דיברה אמת ומתי שיקרה והם רשאים להגיע למסקנה שמה שאמרה המתלוננת בפני חוקרת
הנוער היא האמת. מה שדרוש הוא ראיות סיוע והיו כאלה במידה מספיקה. כיון שכך אין צורך לדון בראיות האחרות ששימשו בסיס להרשעה.
ז. אשר לעונש הרי בהתחשב בנסיבות הענין די בכך שמתוך המאסר שהוטל יהיו 18 חודשים מאסר ממש ו- 18 חודשים מאסר על תנאי.
השופט י. כהן:
כאשר עד סותר את עצמו אין הדבר שולל את האפשרות שביהמ"ש יזקק לעדות הראשונה אם כי עליו לשקול את העדות במשנה זהירות. במקרה דנא גלוי וברור שעדותה של המתלוננת בביהמ"ש היתה כוזבת וזאת הוכח מפרטים רבים שסיפרה ושהוכחו ככוזבים. עם זאת ברור שמהימנות עדות המתלוננת נפגמה במידה רבה בגלל השקרים בעדותה בביהמ"ש והודעות שמסרה למשטרה. אעפ"כ היתה ההרשעה מבוססת בגלל המשקל הרב שיש לראיות אחרות שהובאו בפני ביהמ"ש.
השופט עציוני:
ערכה של העדות שמסרה המתלוננת בפני חוקרת הנוער הוא אפסי בהתחשב בעדות שמסרה לאחר מכן בביהמ"ש ואין לייחס לה משקל כלשהו כי ערכה כקליפת שום. עם זאת בדין הורשע המערער על יסוד הראיות האחרות שהובאו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד מוסק למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 13.1.72).
ע.פ. 78/71 - מאיר עמר ויעקב גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*רצח בכוונה תחילה וסיוע לעבירת הריגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 138/70 - ערעור של המערער הראשון נדחה, וערעורו של המערער השני נתקבל).
המערער הראשון הורשע ברצח בנימין נעמן והמערער השני הורשע בעבירת הריגה על אותו מעשה בכך שנכח במקום הרצח אך היה ספק לביהמ"ש אם היתה למערער השני הכוונה להזדהות עם רצונו של המערער הראשון להרוג את הקרבן.
לענין המערער הראשון נתח הנשיא אגרנט בפס"ד מקיף את פרטי המעשה והגיע למסקנה שאין לקבל את טענת הסניגור בדבר העדר כוונה מצד המערער לצורך הרשעה לפי סעיף 214 (ב).
מאידך, לגבי המערער השני, ניתח הנשיא את היסודות הדרושים כדי להרשיע את המסייע בעבירה שעבר העבריין הראשי והגיע למסקנה כי לא הוכחה כוונת עידוד מצד המערער השני ולכן אין להרשיעו בסיוע לעבירת הריגה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער הראשון, עו"ד ג. הולין למערער השני, עו"ד קירש למשיבה. 27.1.72).
בג"צ 499/71 - ברונשטיין לזר נגד שר האוצר
*הטבות בהמרת מטבע חוץ העותר, מניצולי השואה, זכה אחר מאמצים רבים בתביעת פיצויים מהממשלה הגרמנית ובתחילת שנת 1971 אושר לו פיצוי ושולם לו סכום כסף בעד העבר החל מיום 1.11.1953. הועבר לו בבת אחת כסכום של 60 אלף מארק והתשלום החודשי שנקבע לו הוא 280 מארק. משנתקבלו הכספים בישראל ביקש העותר שיוענקו לו זכויות שהיו מוענקות לו אילו קיבל
במשך כל הזמן את המרקים בתשלומים חודשיים בעוד שעפ"י הוראות שר האוצר איננו יכול לזכות מאותן הטבות כאשר הסכום נתקבל בבת אחת. העתירה נדחתה. מכח תקנות ההגנה (כספים) הוסמך שר האוצר לקבוע את סדרי העיסוק במטבע זר ואת שערי החליפין למיניהם. ההטבות המדוברות נועדו למי שמקבל תשלומים חודשיים קטנים ולא כאשר מקבלים סכומים גבוהים אפילו אם הם מורכבים מפיגורים של תשלומים קטנים. אין לראות שרירות לב בהסדר זה שנעשה ע"י שר האוצר מכוח סמכות שהוענקה לו בחיקוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח, כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו. 16.1.72).
בג"צ 477/71 - עו"ד משה גולדברג נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א
*החלטת הועד המחוזי שלא להעמיד עו"ד לדין העותר הגיש תלונה נגד עו"ד לועד המחוזי של לשכת עוה"ד ודרש שהועד יעמיד את עוה"ד לדין בפני ביה"ד של הלשכה. הועד לא מצא בהתנהגות עוה"ד עבירה על החוק וגנז את התלונה. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. קביעתו של הועד המחוזי שהחומר שהובא לפניו אינו מגלה עבירה משמעתית נקבעה על ידו בגדר הסמכות הנתונה לו עפ"י חוק לשכת עוה"ד ואין בידי העותר להראות שהסירוב נובע משרירות לב או מטעמים פסולים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, העותר לעצמו. 16.1.72).
בג"צ 10/72 - מ.א.ל. בע"מ ואח' נגד רשות השידור
*סקירת מאמרי עתונים ברדיו העותרים הינם מולי"ם של עתון כלכלי יומי ועתירתם היא לחייב את רשות השידור לכלול את עתונם ברשימת העתונים שמאמריהם נסקרים מדי בוקר. העתירה נדחתה. לרשות השידור מדיניות איזה סוג עתונים יובאו ברשימת העתונים הנסקרים ואין לאמר שקיימת הפליה פסולה בבחירת העתונים שאינם כוללים עתונים מקצועיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מ. כספי לעותרים. 16.1.72).
ב"ש 1/72 - יוסף חיטרוש נגד מדינת ישראל.
*פסילה מנהיגה עד בירור הדין המערער היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית ונשיא ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה ופסל את העורר מלנהוג עד לבירור דינו. הערר על כך נדחה. ספק אם לאחר שנשיא ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר על החלטת בימ"ש השלום ישנה סמכות לביהמ"ש העליון לדון נוספות בענין אך נציג המדינה הסכים שהענין ידון לגופו. לאחר בירור נסיבות הענין החליט מ"מ הנשיא זוסמן לאמר את הפסילה שכן נהיגת המערער מסכנת את שלום הציבור. עם זאת הביע מ"מ הנשיא דעתו נגד השהוי הרב בבירור דינו של העורר שפרנסתו על הנהיגה ואשר נפסל בינתיים מלנהוג טרם הורשע בדינו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 12.1.72).
המ' 4/71 - עמרם דהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה לאחר גזר דין של מאסר ולפני הערעור המבקש הורשע עפ"י הודאתו בגניבת 6 רימונים מהצבא ובכך שהטיל שניים מהם בבתים ביפו וגרם לפציעת שתי ילדות. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו עכשיו היא לדחות את ביצוע גזר הדין עד לבירור הערעור. הבקשה נדחתה. העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות ביותר ואינן מצדיקות סטיה מן הכלל שלאחר הרשעתו של נאשם אין משחררים אותו בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן).
בג"צ 400/71 - יחזקאל סלים ואח' נגד עירית פתח-תקוה
*דחיית עתירה על הסף משום שהעותר מנהל עסק ללא רשיון המערערים מנהלים עסק של חנות ירקות ללא רשיון וכבר הוצא צו סגירה וגם התקיים משפט פלילי בענין. העותרים טוענים שהם זכאים לקבל את הרשיון וכי שלא כדין מעכבת העיריה מתן הרשיון. העתירה נדחתה. העותרים קיבלו לידיהם את העסק כאשר לא היה רשיון לניהולו והמשיכו לנהלו זמנית ללא רשיון. עותר הבא לבקש את עזרת בג"צ חייב להראות שאינו נגוע באי נקיון כפיים כמפר חוק. העותרים הפרו את החוק בכך שניהלו את העסק ללא רשיון ועל כן יש לדחות את הערעור מטעם זה בלבד ללא דיון לגופו של ענין.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד שרון לעותרים, עו"ד בר למשיבים. 9.1.72).
בג"צ 213/71 - מצלאוי עזרא נגד ראש עירית גבעתיים
*רשיון ניהול חנות העותר רכש חנות בגבעתיים ובאישור שניתן ע"י העיריה למשרד ספרי האחוזה תואר המקום כחנות. ברם משביקש העותר לקבל רשיון לנהול עסק סירבה העיריה להעניק לו את הרשיון וכמסתבר אין התאור חנות תואם את ייעודו של הנכס לפי תכנית בנין עיר. עתירת העותר לחייב את המשיב להעניק לו את הרשיון נדחתה, מבחינה משפטית הרי לפחות אחד מנימוקי העיריה לדחית בקשה העותר מבוסס דיו והוא הנימוק שהמקום הנדון נמצא באיזור מגורים לפי תכנית המתאר המקומית ולכן זקוק העותר להיתר לשמוש חורג לפי חוק התכנון והבניה והיתר כזה לא ביקש העותר וכמסתבר לא היתה ועדת המשנה לתכנון מוכנה לתת את ההיתר. העובדה שהמקום תואר בטעות חנות ושהעיריה גבתה מס עסק עבור התקופה שהעותר ניהל עסק במקום ללא רשיון אינן מזכות את העותר בקבלת הרשיון בניגוד לתכנית המתאר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בן-זאב לעותר, עו"ד ח. אילת למשיב. 16.1.72).
בג"צ 501/71 - רחמים מושהיוף נגד רשות הרשוי ירושלים ואח'
*עתירה בענין שניתן להשיג סעד מבימ"ש אחר העותר היה בעל מונית ששילם את אגרות הרשיון לשנה תמימה ולאחר מספר חודשים מכר את המונית לתושב שכם. טענת העותר היא כי העיר שכם היא מחוץ לגבולות ישראל ויש לראות במכירת המונית כאילו נמכרה לחו"ל באופן שיש להחזיר לו חלק מאגרת הרשיון. העתירה נדחתה. לעותר תביעה כספית גרידא ויש לו סעד חילופי של הגשת תביעה לביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. גוטפריד לעותר. 12.1.72).
ע.פ. 319/71 - קמאל אחמד שיך ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח שני המערערים הורשעו ברצח אדם אחד מתוך מספר אנשים שנרצחו בריב חמולות בכפר אבו-סנאן בגליל. ערעורם על ההרשעה נדחה. מתוך הראיות שהיו בפני ביהמ"ש רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המערערים ירו והרגו אחד מבני אנשי החמולה השניה. אשר לטענת הסניגור שהמערערים הרגו מתוך התגוננות שהצדיקה את ההריגה - אין מקום להתערב בקביעה עובדתית של ביהמ"ש דלמטה כי ההרוג, שברציחתו הורשעו המערערים, לא החזיק בידיו כלי נשק כאשר המערערים ירו בו. היה למערערים מה לחשוש לחייהם כאשר התיגרה התפתחה, אך השאלה היא אם בעת רצח האיש ע"י המערערים לא היתה בפני המערערים דרך סבירה אחרת של התגוננות. אשר לטענה שהיתה כאן טעות ביחס למידת הכח הדרושה לשם התגוננות ולכן יש להוריד את חומרת המעשה מרצח להריגה - ראשית לא הוכח כלל שהמערערים טעו בהערכת המצב ושהיתה כאן רק הפרזה
במידת השמוש בכח של התגוננות, אך יתר על כן, לא צוטטה שום אסמכתא שטעות ביחס למידת הכח הדרושה לשם התגוננות יכולה להוריד את דרגת המעשה מרצח להריגה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. (החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. חטר-ישי למערערים, עו"ד ד. בניש למשיבה. 13.1.72).
ע.פ. 208/71 - שלום בן משה נגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש המערער היה קבלן שזכה בעבודה במכרז מטעם משרד הבטחון והורשע במתן שוחד למפקח העבודה מטעם משרד הבטחון דן לביא. הוא נדון ל- 6 חודשי מאסר ותשלום קנס בסך 3,500 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביחס למהימנות עדויות המערער ומקבל השוחד - צדק ביהמ"ש בכך כי משהוכח קיום עיסקה שיש בה משום הענקת טובת הנאה לפקיד הצבור מאת אזרח הנזקק לשירותיו יש להתייחס בזהירות לדבריהם של המעורבים ביחס למהות העיסקה ולמטרה שנועדה לשמש. על המדינה להוכיח את התשלום שלא כדין למטרה בלתי כשרה וכן שהשלום ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו הציבורי של הלוקח. היינו שלא די בקשר כלשהו בין הנותן והלוקח אלא שהנתינה צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא הלוקח. בענין דנא הצליחה המדינה להוכיח את המוטל עליה. הוכח כי לביא ביצע עבור המערער הן דברים שהם במסגרת תפקידו והן דברים שהם מחוץ למסגרת התפקיד וכאשר התשלום בוצע בעד שירותים מעורבים כאמור הרי נעברה עבירת השוחד. מה גם שהוכח בפועל כי לביא סטה מן השורה במלוי תפקידו לטובת המערער. אשר לעונש - יש להחמיר בעבירות שוחד ואין העונש חמור מיד.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 9.1.72).
ע.פ. 510/71 - סלח הדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת שוד) המערער נטפל לשתי תיירות שהלכו לתומן במזרח ירושלים ובאיום באולר דרש את כספן. הוא הורשע עפ"י הודאתו במעשה נסיון לשוד ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם נכון שיש להתייחס בחומרה למעשה של איום בכלי משחית לשדידת כסף וכן חמורה העבירה כאשר נעברה לגבי תיירות שבאו לתור את הארץ וטיילו לאור היום בחוצות ירושלים. עם זאת יש להתחשב בכך שזו עבירתו הראשונה של המערער ולפי תסקיר של קצין מבחן אין הוא נוטה למעשים פליליים ומתחרט חרטה כנה על מעשהו. כיון שכך דין ייעשה אם עונשו של המערער יועמד על 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מוסק למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 13.1.72).
בג"צ 469/71 - שמשי ציון נגד מפקד משטרת מרחב הירקון
*עתירה בענין שניתן להשיג סעד מבימ"ש אחר בעתירה זו מתרעם העותר על שלטונות המשטרה באשר לטענתו התעללו בו כשהיה עצור וגרמו לו חבלות של ממש בגופו. העתירה נדחתה. אין בג"צ נזקק לתביעות סעד בשל מעשים שהיו אלא צופה פני העתיד ותפקידו למנוע מאת השלטונות מעשים שלא כחוק או להביא אותם לידי עשיית מעשים כחוק. כל הזכויות שאולי צמחו לעותר מן הפגיעות הבלתי חוקיות שנפגע שמורות לו ושערי בתי המשפט המוסמכים לכך פתוחים בפניו לכל סעד אשר החוק מעניק לו בגינם.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. העותר לעצמו, עו"ד א. ראב למשיב. 13.1.72).
ע.א. 665/70 - יוסף מקובסקי נגד הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ ואח'
*חיוב בתשלום הוצאות משפט בשטח התערוכה בת"א פרצה דליקה וחברות הבטוח שלמו את הנזק ומכח סוברוגציה תבעו השבה מהמשיב 24 (אחד בשם קליימן) אשר לטענתן יצאה האש מרשותו. קליימן התגונן וטען שהאש לא יצאה מרשותו אלא משטח של המערער. כיון שכך צירפו המשיבות את המערער כנתבע. ביהמ"ש דן תחילה בענין האחריות בלבד והגיע למסקנה שאין לחייב את המערער באחריות לפריצת האש. עם זאת לא פסק ביהמ"ש הוצאות למערער נגד חברות הבטוח בציינו כי חברות הבטוח לא הגישו מלכתחילה את התביעה נגד המערער אלא נגד קליימן ורק לנוכח הגנתו של קליימן צירפו את המערער כצד לתביעה. הערעור על אי פסיקת הוצאות נתקבל. לגבי המערער לא חשוב מהי הסיבה שהוא צורף כנתבע ועל המשיבים כולם לשלם לו את הוצאותיו. אי לכך יש לחייב את חברות הבטוח לשלם למערער את הוצאותיו ועם זאת יש לחייב את קליימן שישפה את חברות הבטוח על כל סכום שישלמו למערער. ביהמ"ש העיר, כי אין מקום לטענה שענין הוצאות לבד אינו יכול לשמש נושא לערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. 23.1.72).
ע.א. 142/71 - אחמד אגבריה נגד מבנים רמים בע"מ
*תקון כתב הגנה לאחר קדם משפט בתביעת נזיקין של המערער נגד המשיבה נתקיים קדם משפט בו הודה ב"כ המשיבה כי המשיבה היתה המעבידה של המערער לאחר שהדבר הוכחש בכתב ההגנה. לאחר כמחצית השנה באה המשיבה ודרשה תקון כתב הגנה וטענה שלא היא היתה המעבידה אלא חברה אחרת שהיא חברת בת שלה. ביהמ"ש הסכים לתקון כתב ההגנה והערעור על כך נתקבל. לאחר קיום קדם משפט אין דנים בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם משפט זולת אם קיימים טעמים מיוחדים לדבר שיירשמו. הטעמים המיוחדים אמנם אינם צריכים לנמק את סיבת האיחור דוקא אלא די גם בקיומם של טעמים מיוחדים העולים מתוך כלל הנסיבות של המקרה הנדון. כל זאת כאשר מדובר בתקון שצד יכול לטעות בו כגון תקון שעור אחוזי נכות שהותר בתקדים שצוטט ע"י המשיבה. אולם במקרה דנא הפלוגתא נשוא התקון היא ראש וראשון לתביעה שלפנינו ואין כאן עובדה שצצה לפתע פתאם ושלא ניתן לראותה מראים אלא עובדה מרכזית ובסיסית של קשר בין עובד למעביד ואין זה טעם מיוחד שהקשר הזה נעלם מעיני המשיבה בקדם המשפט.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. גלברד למערער, עו"ד י. קולק למשיבה. 30.1.72).
ע.א. 411/71 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד נאות הכרך בע"מ
*שומת מקרקעין לצורך תשלום תוספת מס המשיבה ערכה חוזה מכר בשנת 1968 ובו רכשה קרקע במחיר של חצי מליון ל"י. רק באוגוסט 1970 הגישה המשיבה הצהרה לצורך קביעת תוספת מס. כיון שבינתיים עלה שווי הנכסים שם המנהל את תוספת המס לא לפי המחיר הנקוב בחוזה אלא לפי השווי שביום הגשת ההצהרה. לדעת מנהל מס שבח יש לשום את תוספת המס באותה הדרך שבה שמים את תשלום אגרות העברה ומכיון שתקנות המקרקעין (אגרות) קובעות כבסיס לשומה את שווים של המקרקעין בשעת הרישום יש לשום גם את תוספת המס לפי השווי ביום הגשת ההצהרה. ועדת הערר ביטלה את החלטת המנהל וביהמ"ש העליון החזיר את ההחלטה על כנה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד ע. נתן למערער, עו"ד מ. שוב למשיבה. 30.1.72).
ע.א. 770/70 - שטרן עמנואל ואח' נגד עזבון המנוח סוסביץ
*התרשלות בתאונת דרכים בתאונת דרכים משולשת בת"א נפגע המנוח ונפטר כעבור מספר שעות. בהתאם לחישובי מומחים התרשל המערער בכך שלא ראה מכונית אחרת שנכנסה לצומת ושגרמה לתאונה שהביאה לתוצאה האמורה. כיון שכך נקבע שהמערער התרשל. המערער טוען כי לפי עדויות עדי ראיה שעדויותיהם יש להעדיף על עדויות מומחים אין לאמר שהוא התרשל בכניסתו בצומת בזה שלא ראה את המכונית האלמונית שזינקה לצומת וגרמה לתאונה. טענה זו נדחתה. עם כל החשיבות שיש לייחס בדרך כלל לעדות עדי ראיה הרי נסיבות המקרה שאין בכוחן לשקר או לטעות מראות שתוכן עדויות הראיה הוא בלתי אפשרי. יתכן כי מקור האחריות היתה צריכה לפול על נהג המכונית האלמונית אבל גם המערער אינו נקי מאשמה ועל כן בתור מזיק משותף בדין חוייב לשאת בכל האחריות כלפי יורשי המנוח שנספה בתאונה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. זוהר למערערים, עו"ד מ. ויתקון למשיב. 17.1.72).
ע.א. 102/71 - ניקלסברג שמעון נגד החברה לבנין מיסודו של סולל בונה בע"מ
*תשלום הוצאות משפט המערער נפצע והגיש תביעה לתשלום למעלה מ- 12,000 ל"י ולבסוף חוייבה המשיבה לשלם כ- 1,200 ל"י בלבד. המשיבה כפרה בכתב ההגנה בענין אחריותה לנזק ובענין מצבו הרפואי של התובע. שתי שאלות אלה היו שנויות במחלוקת חריפה ובסופו של דבר זכה התובע בשתיהן. ביהמ"ש פסק לתובע 500 ל"י שכ"ט עו"ד אך לא פסק לו את ההוצאות שהוציא להוכחת שני הענינים הנ"ל. המשיבה טוענת כי לאחר שהתובע זכה בסכום כה פעוט מסכום התביעה לא היה מקום לפסוק לו את שכ"ט עוה"ד ואילו המערער טוען שנוכח ההכחשות שבכתב ההגנה צריך לשלם לו את כל הוצאותיו על הוכחת אחריות המשיבה ומצבו הרפואי. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המשיבה וקיבל את ערעורו של המערער שיש לשלם לו את כל הוצאותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד פיכמן למערער, עו"ד מ. קומיסר למשיבה. 19.1.72).
ע.א. 398/71 - גזית ושחם בע"מ נגד מפעלי וולקן בע"מ ואח'
*תשלום פיצויים עקב סיכול חוזה המערערת שכרה מאת המשיבה עגורן בניה ובהתאם לחוזה התחייבה המשיבה לתקן כל קלקול הנובע מחומר גרוע ללא תשלום משך חצי שנה. העגורן נמסר לידי המערערת ותוך 3 חודשים הופיעו בו סדקים שלא אפשרו את המשך הפעלתו. המערערת פנתה לוולקן בבקשה להחזיר את העגורן ולהחליף את המגדל הפגום. וולקן הסכימה להחליף את העגורן באחר אך בטרם הגיעה תשובת וולקן למערערים חזרה המערערת והודיעה לוולקן על ביטול החוזה. לאחר מכן תבעה המערערת מהמשיבה להחזיר לה את כל הכספים ששולמו ושטרות שנמסרו בקשר לעגורן וכן לחייב את המשיבה לשלם לה כשמונים אלף ל"י פיצויי נזיקין. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נתקבל בחלקו. משנמצא העגורן בלתי ניתן לשמוש סוכלה כליל המטרה שלה נועדה השכירות והמערערת היתה זכאית להסתלק מהעיסקה ולדרוש החזרת כספה לאחר ניכוי דמי השכירות עבור השמוש עד שהופיעו הסדקים. המערערת לא בחרה בדרך זו אלא דרשה החלפת העגורן ומאחר והמשיבה נאותה למלא דרישה זו לא היתה רשאית המערערת לבטל את החוזה לאחר מכן ולדרוש פיצויים מהמשיבה. אלמלא חזרה בה המערערת מדרישתה הקודמת וביטלה את החוזה יכלה לדרוש מהמשיבה פיצוי עבור נזק שנגרם לה כתוצאה מאבטלת העגורן והחזרתו למצב תקין, אולם אם אינה יכולה לדרוש פיצויים מהמשיבה יכולה המערערת לדרוש השבת השטרות ועודף הכסף ששילמה למשיבה בנכוי דמי השכירות
עד להופעת הסדקים, וזאת בהיעדר סעיף חילוט בחוזה לטובת המשיבה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד י. לאלו למערער, עו"ד ר. נבט למשיבה. 1.2.72).
ע.א. 236/71 - יוסף כהן נגד מפעלי פלדה
*גובה פיצויי נזיקין המערער נפצע ונפגע כושר עבודתו. במסגרת דמי הנזיקין שנפסקו לו נכלל סעיף על אובדן כושר לעבוד שעות נוספות בעתיד שעה שבמפעל שהוא עובד מקובל ורגיל לעבוד שעות נוספות. בראש נזיקין זה נפסקו לו 8,000 ל"י והערעור על גובה הסכום נדחה. אמנם הסכום נראה לכאורה נמוך מדי אולם לא על נקלה יתערב ביהמ"ש שלערעור בשקול דעתו של ביהמ"ש שדן בענין לגבי שעור הנזק. לא עלה בידי המערער להראות עילה להתערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן-ישראל למערער, עו"ד י. גיל-אור למשיבה. 26.1.72).
ע.א. 146/71 - לוסין שעיה נגד ישראל הירשמרונג
*מחיקת כתב הגנה עקב אי ציות לצו בימ"ש המשיב, תושב ישראל, תבע מאת המערער שהוא יצרן שעונים משוויץ החזרת פקדון של אבנים שהפקיד אצלו כבטוחה לתשלום הלואה. העיסקה בוצעה בשויץ. בקדם משפט הוסכם בין הצדדים כי המשיב יפקיד בקופת ביהמ"ש סכום כסף שלטענת המערער הינו יתרת החוב ומאידך יפקיד המערער את האבנים היקרות בביהמ"ש עד לגמר הבירור. ביהמ"ש הוציא צו לביצוע ההסכם הנ"ל, לאחר מכן התברר למערער כי המשיב הסתבך בעניני מכס ולכן הודיע כי הוא מוכן להעביר את האבנים היקרות לישראל רק בתנאי שהמשיב יהיה אחראי להן אם לא שילם את המכס בשויץ והאבנים יוחרמו. ביהמ"ש ראה בכך אי קיום הצו ועל כן החליט למחוק את כתב ההגנה של הנתבע ונתן פס"ד נגד הנתבע. הערעור על כך נתקבל. תקנות סדר הדין מפרטות את המקרים שבהם ידחה ביהמ"ש תובענה או ימחוק כתב הגנה עקב אי מילוי של צו ביהמ"ש. המקרים הם שלושה בלבד - אי קיום צו להשיב על שאלון; אי קיום צו גילוי מסמכים; ואי קיום צו לעיין במסמכים. אין ביהמ"ש בן-חורין לנהוג כאמור במקרים אחרים של אי קיום צו. אכן אי ציות לצו הינו מעשה פסול ואפשר להתגבר על כך באמצעים שונים כגון לפי פקודת בזיון ביהמ"ש אך אין למחוק כתב הגנה או לדחות תביעה. במקרה שלפנינו שאלה גדולה היא אם היה מקום לנקוט באמצעים כלפי המערער גם לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. המערער היה מוכן לקיים את הצו אלא שעיכב את הבצוע מחשש שהמשיב שהסתבך בעניני מכס בישראל לא שילם את המכס בשויץ. הסרת העיכוב היתה נתונה בראש וראשונה בידי המשיב.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. רוטנברג למערער,עו"ד י. פורסטר למשיב. 26.1.72).
ע.א. 687/70 - גבריאל עוזיאל ואח' נגד מישאל משה ואח'
*תשובה לשאלון בענין הנדון הגיש המערער שאלון למשיבים והתעוררה שאלה אם המשיבים חייבים לענות על שאלות מסוימות. ביהמ"ש המחוזי פטר את המשיבים ממתן תשובה על אותן שאלות ואילו ביהמ"ש העליון קיבל ברוב דעות את ערעורם של המערערים. השופט מני, בדעת יחיד, סבר כי השאלות לא היו נחוצות כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות ורובן ככולן הינן שאלות זעירות שבעובדה שממילא תובאנה לגביהן ראיות במשפט. מאידך סברו השופט ח. כהן והשופט ברנזון כי השאלות נוגעות לענין התאונה שהמשיב
היה מעורב בה ואין כל סיבה סבירה מדוע לא יוצגו למשיב שאלות בקשר לאחת מטענות ההגנה שלו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד צ. שניצר למערערים, עוה"ד. ר. כספי וי. בן-זאבלמשיבים).
ע.א. 415/71 - סיוני קויטמן נגד מרכז הקרור חיפה בע"מ
*בקשה לפירוק חברה צדק ביהמ"ש דלמטה כאשר דחה את בקשת המערער לפירוק החברה המשיבה כאשר הגיע למסקנה עובדתית שהחברה חלקה בתום לב ועל יסוד טעם של ממש על החוב עילת הבקשה לפירוק מחד גיסא, וכי המערער לא הוכיח את אי יכולתה של החברה לפרוע את חובותיה מאידך גיסא. לכן דין ערעור המערער להדחות. מאידך צודקת המשיבה בערעורה הנגדי שבהחלטתו לעכב את הליכי הפירוק צריך היה ביהמ"ש להתנות את המשך קיומה של בקשת הפירוק בהגשת תובענה בגין החוב הנטען תוך 30 יום מיום מתן צו העיכוב ואם לא תוגש תובענה כזו יש למחוק את בקשת הפירוק. אשר לענין ההוצאות צדק ביהמ"ש דלמטה כי התנגדות לנקיטת פירוק אינה בבחינת ענין אזרחי רגיל ומכיון שהתקנות לא קובעות מה השעור שיש לשלם עבור שירות כזה אין להתערב בשקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. תירוש למערער, עו"ד י. ישורון למשיבה. 25.1.72).
ע.א. 326/71 - יעקב רכטשפן נגד סיר בנש
*מינוי כונס נכסים בפירוק שותפות בתביעה לפירוק שותפות ולמתן חשבונות מינה ביהמ"ש כונס נכסים וחייב את המערער למסור חשבונות לכונס על עסקי השותפות. הערעור על כך נדחה. נוכח פני המחלוקת אשר בעלי הדין שרויים בה מוטב שכונס נכסים יברר את זכויות השותפות ונכסיה ויקבע דרכי חלוקתם. צודק ב"כ המערער שחבל על ההוצאות המתבזבזות עקב מינוי כונס נכסים אך מקום שהדעות חלוקות בדבר טיב הנכסים ושעור הרווחים אין מנוס מלהזקק לכונס נכסים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - ח. כהן, עו"ד ד. גנור למערער, עו"ד ד"ר י. מנהיים למשיבה. 24.1.72).
בג"צ 18/72 - בנימין שליט נגד שר הפנים ואח'
*רישום "לאום יהודי" במרשם התושבים העותר נשוי לאשה שאינה יהודיה ושני ילדיו הראשונים רשומים כבני לאום יהודי לפי החלטת בג"צ בתיק 58/68. בינתיים שונה החוק ולפיו רק מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, יכול להרשם כיהודי. לעותר נולד ילד לאחר תיקון החוק והוא מבקש לרשמו בלאום כיהודי (לענין הרישום של "דת" נרשמו ילדיו כחסרי דת) או כלאום עברי אם אין אפשרות לרשמו כיהודי. עתירתו נדחתה. בהתאם לחוק אין לרשום כיהודי ילד שנולד לאם לא יהודיה. אשר ללאום עברי - רישום כזה יהיה בו משום עקיפת החוק שכן שני השמות הללו, לרבות עם ישראל, אינם אלא שמות נרדפים והשימוש בהם הוא ללא הבחנה מהותית.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 26.1.72).
בג"צ 500/71 - קמבר ישראל נגד שר הבטחון
*תגמולים לנכה צה"ל העותר לקה בנכות במלחמת העצמאות והגיש תביעה לתגמולים רק בשנת 1964. עברה כבר תקופת ההתיישנות אך קצין התגמולים החליט, בהתאם לסמכותו, להאריך את
המועד להגשת התביעה. העותר זכה שיכירו בו בתור נכה מלחמה ונקבעה לו 100 אחוז נכות. השאלה שהתעוררה היא ממתי ישולמו לו התגמולים. לפי החוק כאשר לא מגישים את התביעה תוך שנה מיום הפגיעה ישולמו התגמולים מיום הגשת התביעה אם לא נקבע ע"י הועדה תאריך מאוחר יותר. כאן לא נקבע תאריך מאוחר יותר וקצין התגמולים מבקש לשלם את התגמולים מיום הגשת התביעה ואילו העותר מבקש את התגמולים מיום הפגיעה. עתירתו נדחתה. לפי החוק אין להקדים את התשלום מעבר ליום הגשת התביעה במקרה כגון זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ל. בורשטיין לעותר. 16.1.72).
בג"צ 329/71 - דן בירון ואח' נגד חברה קדישא ירושלים
*תשלום אגרה לחברה קדישא העותרים בקשו להקים מצבה על קבר אביהם וחברה קדישא סירבה להרשות להם הקמת המצבה ללא תשלום. העותרים טענו שאין סמכות חוקית למשיבה לדרוש דמי רכישה לאחוזת קבר ומאחר ורשיון הקמת מצבה יש לתת ללא תשלום דרשו לאפשר להם הקמת המצבה. הוצא צו על תנאי נגד המשיבה אך לאחר הוצאת הצו ולאחר סיכומי הצדדים פורסמו תקנות המסמיכות את המשיבה לדרוש תשלום אגרה. ביהמ"ש בתוקף ידיעתו המשפטית על כל דין המתפרסם ברשומות התייחס לפרסום התקנות ונתן לצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם בכתב. טענת העותרים היתה שיש לדון בעתירתם לפי הדין שעמד בתוקפו בשעת הגשתה ולא להתחשב בתקנות החדשות. העתירה נדחתה. ביום הגשת העתירה לא היתה לעותרים כל זכות קנויה שעליה יכלו לבסס את עתירתם. כל שיכלו לטעון הוא חוסר הסמכות של המשיבה לדרוש מהם תשלומים. הענקת הסמכות למשיבה אינה גורעת מזכות העותרים אלא מעניקה זכות למשיבה. אם בשעת העתירה היתה דרישת התשלום נגועה בחוסר סמכות חוקית ובשעת מתן הצו הסופי ע"י בג"צ כבר הוענקה לרשות הסמכות החוקית לא ימנע ממנה בג"צ לפעול לפיה. עם זאת מכיון שהסמכות הוענקה למשיבה מאוחר יותר לא חוייבו העותרים בהוצאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בן מנשה לעותרים, עו"ד מ. ינובסקי למשיבה. 26.1.72).
בג"צ 45/72 - אחים גבאי נגד עירית אשקלון ואח'
*קבלת מכרז העותרים הגישו הצעה במכרז לקבל עבודת התקנת תאורה באשקלון. גם המשיבה השניה הגישה הצעה וזכתה במכרז. לטענת העותרת הגיעה הצעת המשיבה השניה באיחור ואסור היה להתחשב בה. העתירה נדחתה. בלי לבדוק ענין הצעת המשיבה השניה הרי הצעת העותרת עצמה אינה ממלאת את תנאי המכרז שכן לא צורפה להצעה ערבות בנקאית בשעור הנדרש במכרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד נ. אמיתי לעותרת. 3.2.72).
המ' 60/72 - שלמה בן חיים ואח' נגד רשות הפיתוח
*בקשה להגיש ראיה נוספת בערעור המבקשים הגישו בקשה להתיר הגשת ראיה נוספת בערעור והטעם שהביאו למחדלם להביא את הראיה בערכאות דלמטה הינו שפרקליטם שכח להגיש את הראיה שם. שיכחה זו של עוה"ד אינה עילה להתרת הגשת הראיה כעת. אם שכח עוה"ד להגיש את הראיה לבימ"ש השלום ומדוע לא הגישה בערעור בפני ביהמ"ש המחוזי?
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 4.2.72).
ב"ש 230/71 - ראובן ליפמן נגד אספקה חרושת ובניה בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור בבקשה להאריך מועד להגשת ערעור ברשות על החלטת ביהמ"ש המחוזי טען המבקש כי אמו שהופיעה יחד אתו כתובעת לא היתה מוסמכת לטפל בתיק ואילו הוא עצמו היה בחו"ל ולכן לא הוגשה הבקשה במועד. הבקשה להארכת המועד נדחתה. ראשית, האם מופיעה כתובעת יחד עם המבקש והיא היתה בארץ ויכלה להגיש את הבקשה לרשות ערעור. שנית, בעל הדין המגיש הליך משפטי אינו חופשי להפקיר את ענינו ולנסוע לחו"ל ולסמוך לאחר מכן על חסדי ביהמ"ש. על בעל הדין לדאוג לפני נסיעתו שפרקליטיו יוכלו להמשיך בהליכים המשפטיים. גם הטענה בדבר חשיבות הענין אינה טענה. אך אפילו קיימת חשיבות, הלכה פסוקה היא שחשיבות הענין כשלעצמה איננה טעם מיוחד הנדרש להארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. גונן למבקש, עוה"ד י. גלברד י. גרטנר וד. וקס למשיבים. 9.2.72).
ב.ר.ע. 19/72 - גבריאל זינגר ואח' נגד טנא ... בע"מ
*פסק דין חלקי מהווה פסק דין נפרד מפסק הדין הסופי כאשר ניתן פס"ד חלקי ולאחר מכן ניתן פס"ד סופי קיימים זה בצד זה שני פסקי דין ואם לא הוגשו עליהם ערעורים מהוים שניהם פסקי דין סופיים. בענין דנא טענו המערערים כי פסק הדין החלקי נגדם נבלע בפסה"ד הסופי אך טענתם נדחתה לנוכח דברי הפרקליטים בפרוטוקול לקראת פסה"ד הסופי שניתן בפשרה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מולונסקי למבקש, עו"ד ש. אבני למשיבה. 2.2.72).
ב.ר.ע. 4/72 -שלמה בוקובזה ואח' נגד שאול בוקובזה ואח'
*בוררות
בפסק שניתן ע"י בורר הוזכר חוזה השותפות של הצדדים אך לא נעשה ע"י הבורר לגוף אחד עם הפסק עצמו. מסמך שהוזכר ע"י הבורר איננו נעשה עקב כך לחלק מפסקו. כיון שכך אין לאמר על פסק הבורר שהוא מראה פגם על פניו עקב פגם שבחוזה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד ר. שלמון למבקשים, עו"ד א. פינצ'וק למשיב. 2.2.72).