ע.א. 78/71 - מקס כץ נגד אליעזר זכריה
*הפרת חוזה.
(ערעור על פס"ד המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 5421/67 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
המשיב שכר מהמערער דירה בדמי מפתח ונערך זכרון דברים בין הצדדים והמשיב נתן למערער חלק מדמי המפתח. מנוסח זכרון הדברים עולה כי בין הצדדים צריך היה עוד להחתםחוזה שכירות מפורט. המערער דרש שהחוזה ייערך לפי הטופס הסטנדרטי שהודפס ע"י התאחדותבעלי הבתים ורק בתנאי זה היה מוכן למסור למשיב את מפתחות הדירה. המשיב סירב לחתום והגיש תביעה להשבת הסכום ששילם לבעל הבית והשיג פס"ד נגד המערער על סכום זה. עתה הגיש המערער תביעה נגד המשיב לפיצויים ודמי נזק שסבל כתוצאה מכך שהמשיב חזר בו מהחוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מן הטעם שהמערער הוא שהפר את החוזה בסרבו לקיים את העיסקה ולמסור למשיב את החזקה בדירה אלא אם המשיב יחתום על החוזה לפי תנאי הטופס הסטנדרטי של חוזה השכירות. מכאן הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. טופס השכירות המקובל כולל תנאים מכבידים מאד על הדייר והדייר לא חייב היה לחתום על טופס זה. בעל הבית אמנם הציע כי עוה"ד של הדייר יכין חוזה שכירות משלו אך הצעה זו לא היתה רצינית. מתוך העדויות ברור שבעל הבית עמד על כך שטופס השכירות המקובל הוא שייחתם בין הצדדים ואחרת לא ימסור את הדירה לדייר.
ב. בעל הבית (המערער) לא היה מוכן לגשת למשא ומתן. אילו ניהל מו"מ אפשר היה לבדוק מי התנהג בו במידת הסבירות ומי הכשיל את המו"מ אך כך אי אפשר לדעת זאת.
ג. מכיון שללא חתימת החוזה לא היה המערער מוכן להשלים את העיסקה ע"י מסירת החזקה למשיב יש לראות את המערער כצד מפר ואין הוא זכאי לפיצויים עקב ביטול העיסקה.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
הטופס של חוזה השכירות שהמערער הגיש למשיב לחתימה הוא טופס ידוע ומקובל בישראל שטופס זה מהווה חוזה שכירות בין הדייר לבין בעל הבית. ביחס לתנאים שבחוזה אין לאמר שהם כאלה שהדייר אינו יכול לקבל אותם ולמעשה כל הסעיפים שהוזכרו ע"י ביהמ"ש המחוזי שהם כאילו דרסטיים, בא חוק הגנת הדייר ומגן על הדייר נגד סעיפים אלה. על כן אין המשיב יכול להשמע בטענה שלא חייב היה לחתום על טופס החוזה שהוצע לחתימה כל עוד לא גילה דעתו למערער מה פסול מצא בטופס זה. לפי זכרון הדברים היה על השוכר לחתום על חוזה השכירות ומשהוצע לו חוזה כזה וסירב לחתום צריך היה להציע הצעה שכנגד או לאמר לאלו סעיפים הוא מתנגד, כאשר סירב לחתום ללא כל הצעה שכנגד הרי הפר את התחייבותו לחתום על חוזה שכירות ולכן תביעת המערער בדין יסודה.
השופט י. כהן:
לא בלי היסוסים החליט להצטרף לדעת אב ביה"ד. אמנם בחוזה השכירות שהוצע למשיב אין חומרות רציניות שאין למצוא נגדם תרופה בהוראות חוקי הגנת הדייר. ברם אין לדרוש מהמשיב שיקח על עצמו סיכון של תביעת פינוי אף אם סיכויו לצאת בשלום הם טובים. לא היו הוכחות בפני ביהמ"ש שתנאים שבטופס חוזה השכירות מקובלים הם בין בעלי הבתים לדיירים. על כן אין לאמר שהמשיב הפר את ההתחייבות כאשר סירב לחתום על חוזה השכירות. העובדה ששני בעלי הדין לא הגיעו לנוסח מוסכם של חוזה שכירות נגרמה באשמת שניהם ובכך לא די לבסס תביעה לפיצויים על הפרת חוזה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד פרנקל למערער, עו"ד מ. דיין למשיב. 31.1.72).
ע.א. 80/71 - דוד מושיוב נגד פזגז חברה לשיווק בע"מ
*טענת זכות להעברת זכויות חלוקה של בלונים של גז.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 5247/67 -הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד כמחלק בחברת פזגז ובשנת 1966 נתגלה כי מעל באמון החברה כאשר גבה מן הלקוחות כספים שלא היו חייבים ושלשלם לכיסו. כתגובה על כך פוטר מעבודתו. לאחר מכן בקש להעביר את "שטח החלוקה" שלי לסוכן אחר ומשדחתה החברה את בקשתו הגיש תביעת פיצויים ע"ס 50,000 ל"י כפיצוי על מניעת העברת הזכות לאחר. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. יחס מפיץ של סחורה לשולחו יכול לקבל צורות שונות ואין ללמוד ממקרה אחד על השני. מצד אחד קרובים תנאי המפיץ לתנאיו של עובד שכיר ומצד שני יש והתנאים מעמידים את היחסים כמו בין שני עצמאיים.
ב. אין כל דין הקובע שעובד אם בתנאי קבלנות ואם כסוכן ומפיץ עצמאי, זכאים להעביר את מקום עבודתם לזולתם. באין דין כזה יכולה לקום למפיץ זכות כזו רק עפ"י מנהג כללי בשטח זה או אחר. אילו היה קיים מנהג כזה היה מקום לראותו כתנאי מכללה.
ג. בענין דנא לא זו בלבד שלא הוכח מנהג המאפשר העברת זכויות מפיץ או מוביל בלוני גז אלא העדויות מוכיחות שזכות כזו אינה נרכשת ע"י המפיצים. מעמדו של המערער מבחינה משפטית אמנם היה כקבלן אבל מבחינה ממשית מצבו היה כעובד. לא היה זה מתפקידו לרכוש קונים אלא היה מקבל בלונים לחלקם בין לקוחות לאחר שההזמנות נעשו אצל החברה.
באין תנאי המקנה זכות להעברה הרי שאף לפנים משורת הדין אין להעביר למחלק כזה זכות להעביר מקום עבודתו לזולתו ולקבל על כך תמורה. אילו נדרש אדם המחפש עבודה כמחלק לשלם דמי כניסה למקצוע בסכום כה גבוה היינו מגיעים למצב מעוות.
ד. מאידך ישנם סוכנים שלגביהם מוצדק התנאי המקנה להם זכות להעברת עיסקם. זאת כאשר תפקידו של הסוכן לרכוש שוק למצרך פלוני ולהפיצו. סוכן כזה משקיע מרצו וכספו בפתוח העסק הרי זה כעסקו כסוחר עצמאי הרשאי למכור עסקו על המוניטין שלו.
השופט י. כהן (מסכים ומוסיף):
המערער לא הוכיח שהיתה לו זכות כלפי המשיבה להעביר את עסוקו לאדם אחר. על כל פנים כל זכות שהיתה לו כלפי המשיבה לגבי מקום העבודה הגיעה לקיצה כשמעל המערער בתפקידו ופוטר.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד י. שדה למשיבה. 16.2.72).
ע.א. 760/70 - יוסף קיבוביץ נגד גזית ושחם בע"מ
*אכיפת פסק בורר .
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א 3911/69 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לא צדק ב"כ המערער בטענו כי כנגד פסק הבורר אפשר להעלות בערעור טענות משפטיות נוספות שלא הושמעו בביהמ"ש המחוזי. בדרך כלל אין בימ"ש שלערעור נזקק לטענות שלא נטענו בערכאות הקודמות.
ב. כאשר נמסר לבוררות הסכסוך שבין הצדדים כבר היה ידוע שקיים סכסוך בדבר שטרות הנמצאים בידי בנק ואשר הבנק יתבע את פרעונם וכל צד טען שהצד השני חייב לפרעם. כיון שכך אין לאמר על הסכסוך שעדיין לא בא לעולם כאשר הסכסוכים בין הצדדים נמסרו לבוררות. משהוגש משפט ע"י הבנק והמשיבה שילמה את סכום השטרות יכול היה הבורר לדון בשאלה אם המערער חייב להחזיר למשיבה את כל הסכומים ששילמה או חלק מהם וכן יכול היה הבורר לחייב את המערער לשלם למשיבה גם את הריבית ששילמה לבנק ע"ח השטרות. ביהמ"ש דלמטה לא חייב את המערער לשלם למשיבה את ההוצאות ששילמה לבנק עקב תביעת השטרות משום שביהמ"ש ראה בכך סכסוך עתידי שטרם נולד, בעת שהענין נמסר לבורר. בכך טעה הבורר אולם אין צורך להחליט על כך בפס"ד זה שכן המשיבה לא ערערה על החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. לטענת המערער כי לפי כתב הבוררות רשאי אמנם הבורר לדון בכל הסכסוכים אך לא רשאי היה לדון בענין של השטרות שנמצאו בידי הבנק שכן המשיבה לא ביקשה אותו לדון בענין - בשטר הבוררין הוסמך הבורר לדון בכל הסכסוכים בין בעלי הדין היינו שכל סכסוך שנולד לפני חתימת שטר הבוררין הוסמך הבורר לדון בו ואין נפקא מינה בענין הסמכות של הבורר מהן התביעות שבעלי הדין יביאו לפניו ומה לא יביאו. בורר שדן בענין בעלי הדין לא בקשו ממנו אולי עשה מעשה של "התנהגות בלתי הוגנת" אבל מסמכותו לא חרג בשל כך בלבד. אך יחד עם זאת יש לאמר שגם מבחינה עובדתית לא התנהג הבורר התנהגות בלתי הוגנת בדונו בענין שלא הובא בפניו ע"י בעלי הדין שכן ענין השטרות עולה מתוך הסכסוך שבין הצדדים.
ד. לטענה שפקעה הבוררות - באי-כח הצדדים התייצבו מפעם לפעם בפני הרשם והודיעו על הארכת מועד הבוררות. עתה טוען ב"כ המערער שהרשם לא היה מוסמך להאריך תקופה זו. טענה זו אינה נכונה. אם רשאי רשם לתת פס"ד בהסכמת בעלי הדין רשאי הוא, מקל וחומר, להאריך תקופת בוררות בהסכמת בעלי הדין. אך למעשה גם לא האריך הרשם את תקופת הבוררות אלא רשם את הסכמת בעלי הדין להארכת התקופה ואין כהסכמה בעלי הדין דרך טובה ותופסת להארכת תקופת הבוררות. יתרה מזו, אף לא היה צורך בהתייצבות באי-כח בעלי הדין בפני הרשם שכן עצם העובדה שהתייצבו לפני הבורר וניהלו את הבוררות מגלה את דעתם של הצדדים להאריך את מועד הבוררות.
ה. לענין החיוב לשלם רבית על הסכום שנפסק - בפסק הבורר חוייב המערער לשלם למשיב את הקרן והרבית שהיא שילמה לבנק. משחוייב המערער לשלם את הסכום הנ"ל בתוספת רבית אין זה חיוב של תשלום רבית על רבית אלא חיוב של תשלום רבית על חוב.
(השופט קיסטר הסכים לפסה"ד הנ"ל והוסיף כי אין לשלול בצורה כוללנית וגורפת האפשרות של שמיעת טענה משפטית בערכאת ערעור אם לא הועלתה בערכאה דלמטה).
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד מ. גוטסמן למערער, עו"ד י. לאלו למשיבה. 10.2.72).
המ' 27/72 - אנעם קראמן ואח' נגד "אלישע" בע"מ
*הארכת מועד ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי ביום 18.11.71. ב"כ המבקשים חלה ביום 12.12.71 ומחלתו נמשכה עד ליום 10.1.72. לטענת המבקשים נבצר בשל מחלה זו מפרקליטם להגיש את הערעור במועד שנקבע. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 16.1.72 והבקשה נדחתה. אין ספק בכך שמחלת עו"ד משמשת טעם מיוחד והסבר מתקבל על הדעת להארכת המועד אך במקרה דנא לא הזדרז הפרקליט להגיש את הבקשה מיד עם שובו למשרד והשהה אותה תקופה נוספת של שישה ימים ולכך אין הצדקה. יתר על כן במשרדו של
הפרקליט מועסק עו"ד נוסף ששמו מופיע ביפוי הכח והוא יכול היה להגיש את הבקשה להארכת המועד תוך התקופה הקבועה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. כהן למבקשים, עו"ד מ. שידלובסקי למשיבה. 8.2.72).
המ' 976/71 - זכאי שמואל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש שוחרר בערובה בתנאי שלא יצא ממושבו נס הרים ובידי המדינה היתה ראיה שהפר את הצו ונסע לירושלים ולפי טענת המדינה ביצע שם עבירה נוספת. כיון שכך בוטל צו השחרור וניתן צו מעצר על יסוד התיק הקודם נגד המבקש. עררו על כך נדחה. הפרת התנאי שבצו השחרור הוכחה לכאורה וצדק ביהמ"ש בבטלו את צו השחרור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד לויצקי למשיב. 1.2.72). המ' 965/71 - מחמוד סעיד ו- 26 אח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המבקשים הורשעו בהתקהלות בלתי חוקית בכך שיצאו לתהלוכה לרגל מותו של נשיא מצרים. הם לא קבלו רשיון לתהלוכה, ובמשפט נקנס כל אחד מהם ב- 500 ל"י קנס בצירוף מאסר על תנאי. העונש אינו חמור מדי ואין להרשות ערעור שני עליו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד א. שקור וח. נקארה למבקשים, עו"ד לויצקי למשיבה. 1.2.72).
ב"ש 12/72 - מדינת ישראל נגד ג'ובראן ג'אנוף
*מעצר עד תום ההליכים המשיב הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה לאשתו ונעצר ל- 15 יום וכאשר המדינה ביקשה להאריך את מעצרו החליט בימ"ש השלום לשחרר את המשיב בערובה. בזה תמו ההליכים בבימ"ש השלום. לאחר 4 ימים, היינו כ- 22 יום לאחר המעצר הראשון, הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי והתביעה ביקשה צו מעצר עד לתום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בסברו כי לאחר צו השחרור של שופט השלום שהמדינה לא ערערה עליו אין ביהמ"ש המחוזי מוסמך להורות על מעצר מכח סעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי. הערעור על כך נתקבל. סמכותו של בימ"ש השלום לעצור לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר החיפוש) וכוחו של ביהמ"ש המחוזי לעצור מכח סעיף 20 הנ"ל, קיימים זה בצדו של זה וביהמ"ש המחוזי רשאי היה לתת צו מעצר. התיק הוחזר לבימ"ש שידון לגופו של ענין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' לויצקי למבקשת, המשיב לעצמו. 1.2.72).
ע.פ. 507/71 - שמריהו שבח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) המערער הורשע עפ"י הודאתו בשתי עבירות לפי פקודת מס הכנסה, השמטת חוב של למעלה ממאה וחמישים אלף ל"י מדו"ח הצהרת הון בכוונה להתחמק ממס ומסירת שני דוחו"ת שנתיים שבהם השמיט הכנסה של 40,000 ל"י. בגין עבירות אלה נדון המערער לתשלום קנס של 23,000 ל"י ו- 6 חודשי מאסר בפועל. הערעור הוא בעיקר על עונש המאסר ובקשת המערער היא להקטין את תקופת המאסר מ- 6 ל- 3 חודשים כדי שיוכל לשאת את העונש בצורה של עבודת חוץ. המערער העלה נימוקים אישיים שונים להקלה בעונש וביהמ"ש דחה את הערעור בציינו כי בעבירות מסוג זה נדחות מסיבות אישיות של הנאשם מפני האינטרס של הציבור להרתיע עבריינים בכח ולהעניש בכל חומר הדין מי שפגע באינטרס חיוני של המדינה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. קנת למערער, עו"ד מ. ד. גולדברג למשיבה. 2.2.72).
ע.פ. 542/72 - בנימין קצב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה של פקיד בנק) המערער עבד בבנק לאומי כקופאי ובמשך תקופה של כ- 3 שנים מעל בעבודתו וגנב סכומים המסתכמים בכ- 1,500 ל"י במאות פעולות שבכל אחת מהן גנב סכום כסף קטן. ביהמ"ש דן אותו למאסר בפועל לתקופה של שנה וחצי והערעור על כך נדחה. אמנם סכום הכסף שנגנב הוא קטן, אולם, ראשית - המערער ביצע שורה רבה מאד של עבירות; ושנית - מדובר כאן באדם שמעל בתפקידו בהיותו עובד במוסד ציבורי וכאשר מדובר בעבירה מסוג זה יש להתייחס בחומרה רבה גם בהעדר הרשעות קודמות. אי לכך אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 3.2.72).
ע.א. 353/71 - מיכל גילר ואח' נגד צפורה פקר ואח'
*הקמת מבנה בסמוך לחלקת התובעים המערערים נתבעו לדין ע"י המשיבים בגין הקמת מבנה על אדמתם סמוך לאדמת המשיבים (התובעים).
התובעים טענו כי הבניה היא בלתי חוקית באשר הועדה המקומית לא היתה מוסמכת לתת לנתבעים את הרשיון לבנות ונגרם לתובעים נזק כתוצאה מבניה בלתי חוקית זו. בימ"ש השלום סבר שאין הוא מוסמך לדון בשאלת חוקיותו של הרשיון שניתן ע"י הועדה המקומית אלא זה ענין לבג"צ. בכך טעה בימ"ש השלום. הלכה פסוקה היא שבניה בלתי חוקית, לרבות בניה עפ"י רשיון שניתן שלא כדין, משמשת עילת תביעה בידי בעל אדמה הגובלת אם נגרם לו נזק אי נפגמה הנאתו מרכושו כתוצאה ישירה מבניה זו. השאלה אם רישיון הבניה ניתן כדין או לא, נתונה להכרעת בימ"ש השלום מכה הוראות סעיף 35 לחוק בתי המשפט. בבדיקת חומר הראויות עולה כי התובעים (המשיבים) לא הצליחו להוכיח שלפי תכנית המתאר אסור היה לתת רשיון למערערים לבנות את מבנה העזר על חלקתם בסמוך לגבול הקרקע של המשיבים. מהנדס העיר הועד ע"י התובעים אך תכנית המתאר לא הוגשה. אלמלא העובדה שמהנדס העיר נשאל שאלות והשיב תשובות בענין זה מבלי שב"כ הנתבעים יתנגד לכך לא היה מקום להזקק לעדותו של המהנדס. אולם מתוך עדותו לא עולה שלפי תכנית המתאר לא ניתן להעניק רשיון בניה. מכיון שהתובעים לא הצליחו להוכיח שרשיון הבניה שניתן לנתבעים היה בלתי חוקי אין מקום לתביעת התובעים ויש לדחותה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אור למערערים, עו"ד שר-טוב למשיבים. 10.2.72.
ע.א. 445/71 - חברה א"י מזרחית בע"מ נגד הד-ארצי בע"מ
*אכיפת פסק בורר ערעורה של המערערת על פס"ד ביהמ"ש המחוזי לאיכוף פסק בורר נדחה באשר הבורר לא חרג מסמכותו. לטענת המערערת שהשופט דלמטה סירב לבקשתה להעיד את הבורר - המערערת נימקה בפני השופט את בקשתה ברצונה לשאול את הבורר מספר שאלות בקשר להלך מחשבתו ולאחר מכן העלתה נימוק אחר שהיא חפצה להוכיח כי פסק הבורר אינו מבוסס על הראיות שבאו לפניו. כלל גדול הוא שאין מעידים בורר כדי שיגלה נימוקי פסקו ובורר רשאי לפסוק בלא ליתן נימוקים. לא זו בלבד שבורר אינו חייב בתור עד, לגלות הלך מחשבתו אלא אפילו העיד וגילה, הגילוי אינו עילה לביטול פסקו, גם הטענה בדבר ביסוס על הראיות הרי אפילו מקום שבורר אינו פטור מן הזיקה לדיני ראיות אין ביהמ"ש מדקדק עמו ואינו מחמיר כדי מלוא החומרה הנוהגת בביהמ"ש וכאן מבחינה זו היו מספיק ראיות לביסוס הפסק. אשר לטענת התנהגות בלתי הוגנת של
הבורר - הטוען טענה כזו חייב בתצהירו לפרש את העובדות הפוגמות את הפסק וכאן לא פורש הדבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. כספי למערערת, עו"ד מ. שליט למשיבה. 6.2.72).
ע.א. 220/71 - שלום עמרני נגד רבקה כהן
*החזרת כספים שהוצאו בטענות שוא המערער התחזה כעושה מעשה כישוף והוציא מהמשיבה כספים בטענות שוא. הוא טען כי הוציא בסך הכל כ- 500 ל"י ואילו היא תבעה כ- 9000 ל"י שלטענתה מסרה לו. לא היתה עדות ברורה על הסכום שהיא נתנה אלא עשתה חישוב של הכספים שהיו בידיה במשך תקופה של שנה ושנתנה אותם למערער. לפי העדות של המערער עצמו ביקרה אצלו פעם פעמיים בשבוע, לפעמים כל ערב, וכל פעם היתה משלמת לו מ- 10 ל"י עד 50 ל"י. השופט עשה חישוב והגיע למסקנה שעל המערער לשלם למשיבה סכום של 3,500 ל"י. הערעור על כך נדחה. המערער אמנם עמד על דעתו שלא לקח מהמשיבה יותר מ- 500 ל"י, אך להכחשה זו אין כל ערך נוכח העובדות שבהן הודה המערער כאמור. נטל הראיה היה על המשיבה והיא הביאה ראיות מספיקות כנדרש בתביעה אזרחית. אין כל פגם בכך אם בהעדר ראיות על סכומים מדויקים ערך ביהמ"ש חשבון נתונים שונים שאין בהם מן הדיוק המוחלט כל עוד נתונים אלה יכולים לשמש יסוד לעריכת חשבון.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. גפן למערער, עו"ד ש. מינצר למשיבה. 8.2.72).
ע.א. 186/71 - יוסף לוי נגד שלמה דאר
*עדויות סותרות על סיבות תאונה אירעה תאונת דרכים שבה נפצע המערער ובפני ביהמ"ש דלמטה היו עדויות המערער והמשיב. ביהמ"ש קבע כי מכיון שעומדת לפניו עדות מול עדות אין לו ברירה אלא לקבל את גירסת הנתבע ועל כן דחה את תביעת המערער. הערעור על כך נדחה. יתכן שבנסיבות התאונה ניתן היה לפסוק לטובת המערער גם ללא ראיה מסייעת אולם ביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על עדות אחת כנגד העדות השניה כך שהמערער לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ואין כאן שום שאלה של סיוע. לענין התנהגות המשיב בנסיעה, הרי כשנדלק אור ירוק ברמזור חובתו הראשונית של הנהג להמשיך ולנסוע כדי לא להפריע לזרם וממילא צריך היה המשיב להתחיל בנסיעה ואין לייחס לו כל רשלנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד נחום למערער, עו"ד זהר למשיבים. 30.1.72).
בג"צ 426/71 - שמה נאזם ואח' נגד ראש עירית פתח-תקוה
*רשיון לפתיחת חנות לאחר שבג"צ הורה למשיב לתת רשיון לפתיחת חנות לירקות ברחוב חובבי ציון רכשו העותרים חנות באותו רחוב אלא שבינתיים פורסמה לפי בקשת עירית פ"ת תכנית מתאר חדשה שלפיה אין לפתוח חנויות באותו רחוב. העותרים טוענים שמכיון שהם רכשו את החנות לפני שנכנסה לתוקפה תכנית המתאר החדשה והגישו בקשה לרשיון לפני כן יש להעניק להם את הרשיון. עתירתם נדחתה. ביהמ"ש ציין כי למעשה ניתן לדחות את התביעה על הסף מכיון שהעותרים פנו לביהמ"ש בחוסר נקיון כפיים, שכן הם פתחו את החנות וניהלו אותה ללא רשיון וגם כאשר פנו לבג"צ לא היה בידיהם הרשיון. גם לגוף הענין אין לעתירה על מה שתסמוך. לטענה שהועדה המחוזית היתה צריכה לפרסם הודעה לפי חוק התכנון על תכנית המתאר לפני שהפקידה את התכנית - אמנם היתה
צריכה לפרסם הודעה כזו אך אי פירסומה אינו פוסל את תכנית המתאר שאושרה. הטענות האחרות נגד חוקיות תכנית המתאר אין להן יסוד. לפי המצב המשפטי דהיום, שהוא הקובע, קיים איסור לפתיחת חנות ירקות המונע מתן הרשיון.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. ח. כהן לעותרים, עו"ד בר למשיב. 15.2.72).
בג"צ 38/72 - צבי שטיינמץ נגד שר המשטרה ואח'
*התנהגות המשטרה לעותר היו טענות שונות נגד המשטרה על דרך הטיפול שלה בענין חברה בפירוק ופנה לנציב התלונות נגד המשטרה. נציב התלונות הבהיר שאינו מוסמך לחקור בענין מאחר שהוא נדון בביהמ"ש. העתירה נדחתה. במידה והתלונה מופנית כלפי נציב תלונות הצבור אין בג"צ מוסמך להענות לה. קובלנת העותר חייבת להיות מופנית למי שממונה על פירוק חברות המתנהל תחת פיקוחו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, העותר לעצמו. 7.2.72).
בג"צ 458/71 - מרדכי פייגים נגד עירית ת"א
*הענקת רשיון לניהול קיוסק בעתירה זו קבל העותר על כך שהעיריה סירבה להעניק לו רשיון לנהל קיוסק במקום שנועד למכירת פרחים ושהוקצו לו ע"י המחלקה הסוציאלית של העיריה. הצו על תנאי נגד המשיבה הפך להחלטי. ביהמ"ש מצא כי לא היה מקום לטענת העיריה שצריך אישור של הועדה המקומית לתכנון ולבניה לשנוי הייעוד, דבר שהעיריה עצמה הודתה בו בתשובה לבג"צ. בג"צ מתח ביקורת חריפה על העיריה שבמשך כ- 5 שנים דחתה את העותר בלך ושוב וזאת למרות שהמחלקות השונות של העיריה המליצו על מתן הרשיון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד י. זיסמן לעותר, עו"ד נ. שטיין למשיבה. 3.2.72).
בג"צ 59/72 - קלוד ליפסקי נגד שר המשפטים ואח'
*הליכי הסגרה לפי חוק ההסגרה העותר הוא נתין צרפת הנמצא בישראל והוגשה נגדו בקשה מצרפת להסגירו. העותר ביקש משר המשפטים שיאפשר לו להופיע בפניו לפני שהשר מחליט להורות על פתיחת הליכי הסגרה בביהמ"ש. שר המשפטים לא שעה לבקשה והורה על פתיחת הליכי הסגרה, עתירת העותר נדחתה. כל הנדרש משר המשפטים לפני שהוא מורה על פתיחת הליכי הסגרה בביהמ"ש הוא כי השר השתכנע כי נתמלאו התנאים הנדרשים בחוק ההסגרה. הא ותו לא. משנתמלאו התנאים להנחת דעתו של שר המשפטים אין הוא חייב להפוך את עצמו לבימ"ש ולדון בכל הטענות שהאדם המבוקש יכול להעלות בפני ביהמ"ש. כל שיש למבוקש לטעון יוכל לטעון בפני ביהמ"ש וכל הזכויות שמורות לו שם.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עוה"ד שנהב וויין לעותר. 13.2.72).
ע.פ. 503/71 - זיגו סלומון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה ע"י תאונת דרכים המערער נהג בשעות היום במשאית עמוסה כורכר בכביש החוף והגיע לצומת שבו הורה תמרור "עצור". המערער לא נעצר ליד התמרור אלא המשיך בנסיעה בלי להאט את מהירותו ובתוך הצומת התנגש במשאית אחרת שבאה מצידו הימני של הצומת שבו אין תמרור עצור. כתוצאה מן ההתנגשות נהרג נהג המשאית השניה. המערער הורשע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 ונידון למאסר של 9 חודשים וכן נפסל להחזיק רשיון נהיגה למשך שנה אחת בלבד. ערעורו של המערער על הרשעתו לפי סעיף 212 ועל חומרת
העונש נדחו. לעומת זאת נתקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש. לענין הערעור על ההרשעה בהריגה הרי המערער הכיר את הדרך והוא חלף ביודעין על פני התמרור בלי לעצור והמסקנה היא שנהג בפזיזות במובן הסעיף 212. אין צורך להרבות מלים על כך שנהג שמתעלם מתמרור עצור ונכנס במהירות ניכרת לצומת המסוכן לידיעתו, בלי להאיט ובלי להסתכל לצדדים יש לראותו כיוצר ביודעין סיכון חמור. אשר לערעור המדינה על קולת העונש, צודקת ב"כ המדינה כי עפ"י חומרתו הרבה של המקרה מן הראוי שביהמ"ש ישתמש בסמכותו לסילוק הנהג העבריין מן הכביש לצמיתות. עונש של פסילה לצמיתות אינו מוגזם בנסיבות המקרה ונוכח הצורך החיוני להרתעת אחרים. לפיכך נפסל המערער לצמיתות מלהחזיק ברשיון נהיגה.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ג. קפוני למערער, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה. 8.2.72).
ע.א. 106/71 - רשות הפתוח ואח' נגד יעקב לוי
*שכירות המשיב שכר חנות מהמערערים והתעוררה שאלה אם מפתן החנות הושכר גם הוא או שאין הוא שייך לחנות אלא לחלקה אחרת שנמכרה ע"י המערער הראשון. בהתדיינות קודמת הגיע הענין עד לביהמ"ש העליון שהחזירו לבימ"ש השלום על מנת שיבקר במקום ויחליט לפי מראה עיניו. הענין חזר לבימ"ש השלום בפני שופט אחר מזה ששמע את המשפט בראשונה. השופט יצא למקום, ערך דו"ח ממה שראה, ולבסוף הגיע למסקנה כי ממה שראה אין לקבוע שהמפתן הושכר גם הוא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב בציינו כי לפי התרשמות של ביהמ"ש ממה שעיניו ראו יש להגיע לידי תשובה חיובית בשאלה אם המפתן, או יותר נכון המרפסת, שלפני החנות הושכרה אף היא. מסקנת ביהמ"ש המחוזי אושרה ע"י ביהמ"ש העליון שדחה את ערעור המערערים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. רובינשטיין למערערים, עו"ד מ. פסי למשיב 9.2.72).
ע.פ. 314/71 - רפאל פלורנטי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער הורשע בהריגת סבתו, עבירה על סעיף 214 (א) לפח"פ ונדון ל- 7 שנות מאסר בהתחשב בכך שביצע את העבירה בהיותו קטין. ההרשעה היתה מבוססת בעיקר על הודאות של המערער שכללו פרטים שהמערער לא יכול היה לדעתם ממקור אחר אלא מידיעתו שלו. ביהמ"ש רשאי היה לראות בכך את ה"דבר מה" הדרוש לאישור נכונות ההודאות. כמו כן רשאי ביהמ"ש לקבל את ההודאות ולדחות את הטענות נגד קבילות ההודאות. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. פאפו למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 20.1.72).
ע.פ. 258/71 - מדינת ישראל נגד יצחק חסן
*קולת העונש (עבירות מס) המערער ביצע עיסקת נחושת עם תושב השטחים המוחזקים, עמד בדין פלילי והורשע בעבירת סחר עם האויב ונענש על כך. באותה עיסקה הרויח למעלה מ- 50,000 ל"י ולא הצהיר על כך במס הכנסה. בשל עבירת ההעלמה ממס הכנסה הועמד לדין וביהמ"ש המחוזי פירט מסיבות שונות לקולא ודן את הנאשם למאסר על תנאי ולקנס כספי של 10,000 ל"י. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל, הלכה פסוקה היא מביהמ"ש העליון שמי שהורשע בעבירה של השמטת הכנסה מתוך כוונה להשתמט מתשלום מס, אחת דינו למאסר. בהתחשב בנסיבות המיוחדות שפורטו ע"י ביהמ"ש דלמטה לא ימצה ביהמ"ש
העליון את הדין עם הנאשם. בהתחשב בכך הוטל על המערער עונש של 3 חודשים מאסר בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד גב' ראב למערערת, המשיב לעצמו. 19.1.72).
ע.פ. 351/71 - גיא לרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער שמוצאו משוויצריה הורשע ברצח בחורה מצרפת באילת ע"י חניקה בחבל שאותו חתך מיריעת האוהל שעליה שכבו. ביהמ"ש דחה את הערעור על ההרשעה ברצח. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את ההודאות של המערער וכן היה "דבר מה" הדרוש לאימות ההודאות. כמו כן רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי היה קיים יסוד ההחלטה להרוג הדרוש לעבירת רצח. המערער הכין את החבל בחתכו אותו מיריעת האוהל ופעולת החניקה עצמה בכריכת החבל מסביב לצואר ומשיכתו בחוזקה אינן רגעיות אלא דרשו משך זמן שאיפשר למערער לחשוב ולשקול את המעשה שהוא עושה. לא נסתרה ההנחה הקיימת עפ"י הדין שהוא התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו אלה. באשר לטענת שכרות וסמים אין הראיות משאירות ספק שכמויות הבירה ששתה המערער לא הספיקו כדי לשלול ממנו את יכולתו לחשוב ולהחליט. בודאי לא עמד המערער בנטל השכנוע המוטל עליו בענין זה. אשר ללקיחת סמים - לא הוכח שבליל המעשה לקח המערער סמים. מכל מקום מראות פעולותיו בשעת המעשה ולאחריו שהוא לא סבל מערפול חושים אף מסיבה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי, עוה"ד מ. כהן וי. מירון למערער, עו"ד גב' בניש למשיבה. 24.1.72).
ע.פ. 524/71 - פנחס כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונה המערער נסע על קטנוע בשעות החושך בכביש עירוני במהירות מותרת. כדי להתרחק ממכונית עומדת נסע למרכז הכביש ופגע במתלוננת שחצתה את הכביש משמאל מבלי לשים לב לקטנוע המתקרב. המערער לא העיד במשפט אך הביא עד מומחה שהעיד שהמרחק של 20 מטר שבו ראה המערער את המתלוננת, לפי עדותו במשטרה, לא איפשר לו למנוע את הפגיעה במתלוננת, כשמביאים בחשבון את מרחק הבלימה במהירות בה נסע המערער ואת הזמן שהיה דרוש לשם תגובה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער וייחס לו רשלנות בכך שמשראה את המתלוננת לא האיט את מהירות הנסיעה, לא צפר ולא בלם. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והערעור על כך נתקבל. משלא הובאה ראיה אחרת נגד הראיה של המומחה מטעם המערער רשאי המערער להסתמך על ראיה זו. לנימוק של בימ"ש השלום להרשעת המערער יש לאמר שבלימה לא היתה יכולה למנוע את הפגיעה במתלוננת; האטה ודאי שלא היתה מונעת פגיעה; ובצפירה לא היה טעם כי היתה עלולה לבלבל את המתלוננת במקום להזהירה. התביעה לא עמדה בחובתה להוכיח שהמערער התרשל בנהיגתו ואין גם לראות רשלנות בכך שבעברו ליד מכונית השאיר מרחק ניכר בינה לבין רכבו ונסע במרכז הכביש. אי לכך יש לזכותו מן האשמה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ט. שטרברג-כהן למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 30.1.72).
ע.פ. 533/71 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה לפי פרטים שונים מאלה שהיו בכתב האישום המערער הורשע בבימ"ש השלום בכך שהדריך תלמיד בנהיגה באופנוע כאשר התלמיד לא חבש קסדת מגן. מעדותו של השוטר שערך את הדו"ח עלה כי לא התלמיד הוא שלא חבש את קסדת המגן אלא המערער, מדריך נהיגה, הוא שלא חבש את הקסדה. ביהמ"ש
הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו והערעור על כך נדחה. עדותו של השוטר מספיקה היתה להוכיח כי המערער הדריך בנהיגה כאשר השוטר ערך לו את הדו"ח. בימ"ש השלום היה רשאי להרשיע את המערער בעבירה שונה מזו שפרטיה הובאו בכתב האישום, היינו להרשיעו בכך שהוא לא חבש קסדה במקום הנאמר בכתב האישום שהתלמיד לא חבש קסדה. אשר לטענת המערער כי שר התחבורה חרג מסמכותו כאשר התקין את התקנה המחייבת חבישת קסדה - כבר נפסק ע"י בג"צ כי תקנה המחייבת חבישת קסדות הותקנה כדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיבה. 18.1.72).
ע.פ. 361/71 - יהודה מנקדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) המערער החל להסתבך בעבירות נגד הרכוש בגיל צעיר ויש לו עבר עשיר של עבירות. עתה ביצע 20 התפרצויות וגניבות, ונגזר על הנאשם מאסר של 4 שנים וכן הפעיל ביהמ"ש באופן מצטבר מאסר על תנאי של 30 חודש שהיה תלוי ועומד ובנוסף לכך הטיל עליו שתי שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לאור עברו הפלילי של המערער ואי הצלחתם של אמצעי הטיפול השונים אין ספק שהוא ראוי לעונש חמור. אולם המערער הוא צעיר בן 22 ותקופת מאסר של שש וחצי שנים בגיל זה היא ארוכה מאד וספק אם יש צורך בה כדי להשיג את המטרה העונשית הרצויה. כמו כן המאסר על תנאי הנוסף הוא חסר תכלית שהרי ואם מאסר ארוך לא ירתיע את המערער מלחזור אל דרך הפשע אין להניח שהמאסר על תנאי יניעו לשנות את דרכו. לפיכך יש לבטל את המאסר על תנאי וכן יש לפסוק כי שנה וחצי מתוך המאסר של 4 שנים יהיו חופפים עם המאסר על תנאי של 30 חודש שהופעל נגד המערער. באופן זה תהא תקופת המאסר הכוללת 5 שנים במקום שש וחצי שנים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. אבירם למערער, עו"ד מ. גולדמן למשיבה. 2.2.72).
ע.פ. 500/71 - יצחק מנדלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה)
המערער הורשע במעשה בעילת קטינה שהיא למטה מגיל 16 שנה ונידון ל- 8 חודשים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה רשאי היה ביהמ"ש שלא להאמין למערער כי הנערה אמרה לו שהיא למעלה מגיל 17 וכי היה לו יסוד להאמין שהיא למעלה מגיל 17. לענין העונש - עברו כבר שנתיים מאז בצוע המעשה והמערער מסתמך על מקרה אחר בפני בית המשפט העליון של עבירת בעילת קטינה וביהמ"ש באותו מקרה דחה את ערעור המדינה על כך שהוטל מאסר על תנאי בלבד והנימוק הלה שכבר עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה. אולם אינו דומה מקרה דנא למקרה ההוא שכן באותו מקרה היתה זו עבירתו הראשונה של הנאשם ואילו בענין דנא יש למערער הרשעות קודמות. יתירה מזו, העבירה בוצעה בזמן שהיה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי כאמור וחוק הוא שמשביצע עבירה שהיא פשע יש להפעיל את המאסר על תנאי. כיון שכך אין גם בעובדה שעברו כבר שנתיים מאז הביצוע להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בן-ישי למערער, עו"ד ע. כוגן למשיבה. 3.2.72).