ע.פ. 409/71 - מדינת ישראל נגד אליהו ועקנין
*סמכות בימ"ש בגזר דין לקחת בחשבון עבירה אחרת שהדין הוכרע בה ע"י שופט אחר.
* הטלת עונש מאסר על תנאי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 207/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בכתב האישום נשוא ערעור זה נאשם המשיב בביצוע עבירת פריצה וגניבה והודה בעבירה זו והורשע בה. לאחר שהורשע בה ביקש המשיב כי ביהמ"ש יקח בחשבון לענין גזר הדין עבירה אחרת של החזקת סמים שכבר הורשע בה ע"י בימ"ש השלום לאחר שנשמעו הראיות ואשר טרם ניתן בה גזר דין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא רשאי לקחת בחשבון את העבירה ההיא למרות שלא הוא אשר הרשיע אותו בה. נגד המשיב היה תלוי ועומד מאסר על תנאי שנגזר עליו בעבירהקודמת וגזר הדין ניתן לפני שבוצעו שתי העבירות האחרות. בתנאי שהותנה באותו גזר דין נכללו עבירות של פריצה וגניבה ולא עבירות של החזקת סמים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 300 ל"י וכן הפעיל את המאסר על תנאי של חודש ימים. המדינה ערערה הן על העובדה שביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון לצורך העונש עבירה שכבר הוכרע בה הדין ע"י שופט אחר והן על כך שעונש המאסר החדש היה כולו על תנאי ולא מאסר בפועל בחלקו.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. בימ"ש רשאי לקחת בחשבון לצורך גזר הדין עבירה אחרת שהנאשם מבקש להודות בה כאשר ההרשעה נעשית ע"י ביהמ"ש הגוזר את העונש. אין ביהמ"ש רשאי לקחת בחשבון לצורך העונש עבירה שכבר הורשע בה המשיב ע"י בימ"ש אחר אם כי טרם ניתן בה גזר דין.
ב. כאשר ביהמ"ש מבקש להאריך את מאסר על תנאי הוא רשאי לעשות זאת בהתקיים שני תנאים: כאשר בעבירה החדשה הוא לא גוזר על הנאשם מאסר וכאשר עבר לא יותר מעבירה אחת נוספת מתוך העבירות שבהן הותנה המאסר על תנאי. בענין דנא אמנם עבר הנאשם רק עבירה אחת נוספת מסוג העבירות שבהן הותנה התנאי, העבירה של הפריצה והגניבה, כך שמבחינת תנאי זה רשאי היה ביהמ"ש להאריך את המאסר על תנאי, אולם מאידך כאשר הטיל ביהמ"ש בגין העבירה החדשה מאסר על תנאי חייב היה להפעיל את המאסר על תנאי הראשון כפי שעשה.
ג. כאשר מטיל ביהמ"ש בגין העבירה החדשה עונש מאסר אין הוא יכול להורות שהעונש החדש יהיה כולו על תנאי אלא עליו להפעילו לפחות בחלקו, כמאסר בפועל.
אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי המשיב ישא בעונש של חודש אחד מאסר שהופעל וחודש אחד מאסר מצטבר בגין העבירה החדשה מתוך 10 חודשים מאסר על תנאי שהטיל ביהמ"ש המחוזי וכן הקנס הכספי. אולם עונש זה לא יכלול את העבירה לפי פקודת הסמים שבה יתן בימ"ש השלום את גזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד גב' א. ראב למערערת, המשיב לעצמו. 8.2.72).
ע.א. 301/71 - המועצה המקומית קרית טבעון ואח' נגד ליאון הורנונג
*חיוב בית אבות בהיטל סעד ונופש.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בע"ש 8/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב מחזיק ומנהל בית אבות בקרית טבעון ולפי החלטת ועדת השומה במקום נדרש המשיב לשלם היטל סעד בסך 4,300 ל"י לפי חוק הרשויות המקומיות (היטל סעד ונופש). ועדת הערר אישרה את ההיטל ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור מן הטעם שבית אבות איננו "מוסד" שניתן לחייבו בהיטל לפי החוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערת רשות ערעור ולא ציין ברשות, כנדרש בחוק, לגבי אילו נקודות משפטיות הוא נותן את הרשות, ברם העיר כי הוא נותן רשות ערעור מאחר ומתעוררת שאלה משפטית אם בית אבות הינו מוסד במובן החוק הנזכר בהחלטה.
החלטה - השופט י. כהן:
א. המערערות מנסות לחסום את זכויות המשיבה ע"י העלאת טענות פרוצדורליות ומפליא שגוף ציבורי מנסה לחסום את הדרך לבירור הענין ואינו רואה לנכון לשאוף לבירור המחלוקת לגופה ולא לנסות לגבות כספים אם אינם מגיעים לו.
ב. ביהמ"ש אמנם לא ציין את הנקודות המשפטיות שבהן הוא נותן את הרשות לערער אך הדבר לא צריך לשלול מהמערערות את זכות הערעור שכן לפחות בשאלה המשפטית שבה מנמק השופט את רשות הערעור ודאי ניתן להרשות למערערות לערער.
ג. לטענת המערערות שהמשיב לא ערר בפני ועדת הערר על עצם החיוב אלא רק על גובה השומה - טענה זו לא נשענה בכתב הערעור אך גם לגופה איננה נכונה. המשיב הופיע בפני ועדת הערר בעצמו ללא עו"ד, ועדת הערר לא ניהלה פרוטקול, אך מתוך הרישום עולה שהמשיב התנגד לתשלום סכום כלשהו ויש לראות בהתנגדותו זו כאילו טען שאינו נכלל במסגרת של מוסד כהגדרתו בחוק. בדיון בפני ועדת הערר שאינו מתנהל על טהרת הפרוצדורה כמו בבימ"ש כאשר האזרח מופיע בעצמו ללא עו"ד אין להחמיר אתו בשאלות של ניסוח טענותיו ודי אם עולה בהן הטענה כפי שהיא מובנת לאחר מכן.
ד. הוא הדין לגבי הטענה שהמשיב הביא עובדות חדשות בפני ביהמ"ש שלא הובאו בפני ועדות השומה והערר. המשיב טען שהוא מנהל בית אבות ורשאי היה בתצהירו לביהמ"ש ובטיעונו להביא פרטים כדי להוכיח את טענתו שמדובר בבית אבות. אין כאן מקרה של העלאת טענה חדשה אלא מתן פרטים מדויקים בקשר לטענה שכבר נטענה בעבר.
ה. לטענה שהעובדות בבקשה לביהמ"ש המחוזי לא הוכחו באשר המשיב לא חזר עליהן בתצהירו אלא הסתפק באישור כללי שכל העובדות המפורטות בבקשה הן נכונות - נכון שנפסק כבר לא פעם שדרך זו של עריכת תצהיר היא פסולה, אולם בכתב הערעור לא עמד ב"כ המערערות על טענה זו ואין הוא רשאי לעורר אותה כעת. אמנם טוען ב"כ המערערות שהוא טען את הטענה בדבר הפגם בתצהיר, אולם לכל היותר ניתן לראות ברמז קלוש את הטענה הנ"ל, ומכיון שהמדובר בטענה טכנית הרי מי שרוצה להסתמך עליה חייב להכבד ולטעון אותה במפורש ולא בצורה מעורפלת.
ו. לגוף הענין לא נראה כי בית אבות נכלל בפירוט שבהגדרת המונח מוסד בחוק הנ"ל. דנים אנו כאן בחוק פיסקלי המטיל מס על האזרח ואם כי יצאו עוררין על הכלל שחיקוק פיסקלי יש לפרש באופן דווקני לטובת האזרח, עדיין שרירה וקיימת ההלכה שאם הוראה בחוק הפיסקלי ניתנת לפרוש לכאן ולכאן ואין ביכלתו של ביהמ"ש לרדת לסוף דעת המחוקק יעדיף ביהמ"ש את הפירוש הדווקני המטיב עם האזרח.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. נחליאלי למערערת, עד"ד צ. הדסי למשיב. 17.2.72).
ע.א. 473/71 - קונדיטוריה קפרי בע"מ נגד פקיד השומה פתח- תקוה
*פסילת פנקסי חשבונות שלא נוהלו לפי הוראות מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 231/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היא חברה פרטית העוסקת באפיית עוגות. היא הגישה דוחו"ת לפי פקודת מס הכנסה לפקיד השומה בהתאם לפנקסי החשבונות שהיא ניהלה. המשיב פסל את פנקסי החשבונות של המערערת בנימוקים שונים וערך שומה לפי מיטב שפיטתו. פסילת החשבונות התבססה ראשית על פגם בניהול החשבונות בנגוד לתקנות, בכך שדפי הדוחו"ת היומיים לא היו מצורפים
וממוספרים כנדרש; יחד עם זאת מצא פקיד השומה כי צריכת חמרי הגלם לאפיית דברי המאפה היתה מופרזת בשיעור ניכר לעומת הצריכה המתקבלת לפי ההנחיות שבתחשיב והפדיון היה נמוך בהתחשב בסכום המוצהר שהוצא לרכישת החמרים. ביהמ"ש המחוזי העיר כי הפגם בניהול החשבונות הוא טכני אולם עם הצטברות הנימוקים האחרים כאמור, וכיון שהמערערת לא מילאה בקפדנות אחרי ההוראות בדבר ניהול ספרי החשבונות, הוטל עליה לפי פקודת מס הכנסה להוכיח שהשומה היתה מופרזת ובכך היא נכשלה. על כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. אין לקבל את טענת המערערת שהפגם בניהול החשבונות היה טכני בלבד ושלכן אין לפסול את הפנקסים. מקום שטיב ספרי החשבונות וצורת ניהולם נקבעו בהוראות אין עוד לערער על חשיבות ומשמעות פגם זה או אחר שבספרי חשבונותיו של הנישום. כל פגם בהוראות, פרט לפגיעה טכנית או מקרית שאין לה השפעה ממשית על מהימנות החשבונות, מסמיכה את פקיד השומה לעשות שומה לפי מיטב השפיטה. הפגם בענין דנא איננו פגם טכני שאינו פוגע במהימנות הספרים. הדרישה שרשימות פדיון יומיות תהיינה חלק מפנקס מכורך וממוספרות מראש, מטרתה למנוע העלמת או השמדת רשימות כאלה והקטנת רישום הפדיון בדרך זו. גם לפי הגישה המקילה עם נישום חייבת היתה המערערת להביא ראיות משכנעות מפי מומחים שהפגם הנ"ל הוא טכני ואינו פוגע במהימנות חשבונותיה. משניהלה המערערת את פנקסיה בנגוד להוראות עליה חובת הראיה שהשומה היא מופרזת.
ב. לענין נטל הראיה, אין חשיבות למעשה במקרה דנא, כי אפילו אם נניח שנטל הראיה על המשיב הצליח המשיב להרים נטל זה.
ג. לענין הרווחיות וסבירות השומה, אין כאן מקרה שבו הנישום אינו מראה רווחים לפי התחשיב, אלא היו למשיב טעמים מחוץ לזה, שלא לקבל את התוצאות שמראים ספרי המערער. אי סבירות התוצאה העסקית במקרה דנא היא ללא קשר לתחשיב ובכך סמך ביהמ"ש על עדות המפקח שלפי הנתונים של כמות החמרים שרכשה המערערת מצד אחד והפדיון מצד שני אין סבירות בתוצאה שמראים ספרי החשבונות של המערערת. המערערת יכלה להביא ראיות להוכיח את ההתאמה בין כמות חמרי הגלם ובין הפדיון אך היא לא הביאה כאלה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. דרוקר למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 22.2.72).
ע.א. 48/71 - משה שמה נגד משה גורלניק ואח'
*קביעת פיצויים בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 3594/67 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערער נפצע בתאונת עבודה כאשר עסק בהפעלת מכונת דפוס. אצבעו נתפשה בין שני גלילים וידו נמעכה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המערער קיבל הדרכה והזהרה ע"י המעבידים והדרכה זו היתה מספקת כדי שימנע מלדחוף את היד, אך מאידך הפרו המעבידים את חובת הגידור שהיא חובה מוחלטת. בהתחשב ברשלנות התורמת של המערער קבע השופט שהמעבידים ישאו ב- 75 אחוז של הנזק ואילו המערער ב- 25 אחוז של הנזק. בגין כאב וסבל קבע ביהמ"ש המחוזי למערער סכום של 3000 ל"י. מבחינה רפואית נקבעה למערער נכות של 20 אחוז, אולם לצורך פיצוי על הפסד כושר ההשתכרות בעתיד לא התחשב ביהמ"ש באחוז הנכות שנקבע וזאת לאחר שלפי העדויות ממשיך המערער לעבוד בעבודתו הקבועה ולא נראה שהוא יסבול בהשתכרותו
בעתיד. מכל מקום מכיון שלא ניתן לקבוע את מידת הסיכון לגבי ההשתכרות בעתיד בבטחון פסק ביהמ"ש המחוזי למערער 5,000 ל"י בראש נזיקין זה. על כך הערעור.
החלטה:
א. בהתחשב בנזק שנגרם לידו של המערער, בכאב ובסבל, בכך שעבר ניתוחים, שכב בבית חולים וסובל מדי פעם מכאבים, הרי הסכום של 3,000 ל"י שנקבע בראש נזיקין זה נמוך מדי ויש להעלותו ל- 5,000 ל"י.
ב. לענין פיצוי על הפסד כושר השתכרות - המודד של פיצוי בראש נזיקין זה אינו אתוז הנכות הרפואית, אלא ההפרש בהכנסת הניזוק במומו לעומת הכנסתו לפני התאונה. לכן צדק ביהמ"ש המחוזי שלא התחשב באחוז הנכות אלא בתחשיבי ההשתכרות לפני ואחרי התאונה. אין עילה להוסיף על הסכום של 5,000 ל"י שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד חבה למערער, עו"ד ר. סואן למשיבים. 6.2.72).
ע.א. 248/71 - ק.ש.ר. בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית אר- ריינה
*כהונת חבר מועצה מקומית כחבר בי"ד למס עסקים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית, בתיקים: 13/70-7 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט מני:
א. אין פסול בכך שבבית דין למס עסקים יכהן אחד מחברי המועצה המקומית. ממילא מתמנים ע"י העיריה ומטעמה שנים מחברי ביה"ד למס עסקים ולכן רשאי חבר ביה"ד להמנות עם חברי המועצה המקומית.
ב. הבדלה בחוק עזר למס עסקים בין סוגים שונים של מלאכות או עסקים איננה פסולה, ואין מקום לטענת המערערים כי הם מופלים לרעה, בכך שמס העסקים שהוטל עליהם מבוסס על תשלום 8 ל"י לכל ראש חזיר שהם שוחטים בבית המטבחיים בכפר. אין לאמר כי גובה השעור של המס הוא בלתי סביר בהשוואה לשעורים שהוטלו על עסקים אחרים. אין גם לראות הפליה בכך שעל כל ראש כבש הוטל מס של לירה אחת ועל חזיר 8 ל"י, בהעדר כל ראיות בדבר הרווחיות של כל אחד מעסקים אלה.
ג. אין גם פסול בכך שהמס הוטל לקראת סוף שנת הכספים לגבי תקופה שבה המועצה למעשה טרם נתמנתה. המס מוטל לשנה כולה ואפשר בסוף השנה להטיל את המס לראשיתה.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד ג. דרנס למערערים, עו"ד א. שוקרי למשיבה. 17.2.72).
ע.א. 221/71 - עומר מחמוד נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצויים בטענת רשלנות ואחריות המזיק כלפי משיג גבול.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 30/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הינם תושבי כפר, שבקרבתו נמצא שטח אימונים של צה"ל שהוכרז כשטח סגור אשר הכניסה אליו מותרת ברשיון בלבד. המערערים, שהיו בשעת האירוע נערים בני 14- 17, רעו עדר בקר ונכנסו לתוך שטח האימונים למעין אשר ממנו משקים את עדרי הכפר. בדרכם אירעה התפוצצות והם נחבלו. מבחינה עובדתית קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערערים מצאו רימון ופרקו אותו ותוך כדי כך נפגעו. עוד הוכח כי הצבא ערך אימונים תקופה קצרה לפני אירועהמקרה ותושבי הכפר הוזהרו בכל מיני דרכים שלא להכנס לשטח האימונים. המערערים בססו
את תביעתם על שתיים: על כך שהמדינה ידעה שאנשי הכפר נכנסים לשטח ולא דאגה לסלק את שארית התחמושת מהמקום; ולחילופין כי הואיל והתאונה נגרמה ע"י חפץ מסוכן שהיה שייך למדינה הרי שלפי סעיף 51 לפקודת הנזיקין עבר אל המדינה נטל הראיה שלא התרשלה ולא הסירה את הנטל הזה מעליה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. משהוכח שנגרם נזק ע"י דבר מסוכן שהיה בבעלות הנתבע, עוברת אליו חובת ההוכחה כי לא היתה רשלנות שהוא אחראי לה בקשר אל אותו דבר מסוכן. כאן הוכח שנגרם נזק ע"י רמון יד שהוא חפץ מסוכן ושהיה רכוש המדינה וכך הניחו המערערים את היסוד להחלת הכלל בדבר העברת נטל הראיה אל שכמה של המדינה על העדר רשלנות שהיא אחראית לו.
ב. משהוכיח התובע את שלושת היסודות הנ"ל על הנתבע להוכיח לא רק שלא היתה התרשלות בקשר לדבר המסוכן אלא שאפילו היתה התרשלות אינו נושא באחריות לא אחריות ישירה ולא אחריות שילוחית.
ג. על המקרה חלה פקודת הנזיקין מלפני תיקון החוק משנת 1970 ועמדה בתוקפה החלוקה המשולשת של אחריות לגבי אנשים הנכנסים לנכסי דלא ניידי של הזולת: מוזמנים, ברי רשות ומסיגי גבול. לגבי מסיגי גבול חלה החובה הפחותה ביותר והיא שהמחזיק במקרקעין אחראי רק כאשר הנזק נגרם כתוצאה ממעשה מכוון שיש בו יותר מאשר חוסר זהירות סבירה ונעשה תוך התעלמות פזיזה מנוכחות מסיג הגבול. לאחרונה נפסק באנגליה שחובת הזהירות קיימת גם כלפי מסיג גבול שהמחזיק ידע שקרוב לודאי שהוא עלול להיות במקום ולהיות חשוף לסכנה שעליה הוא מתלונן. נטיב לעשות אם גם נרחיב במקצת את יריעת ההגנה הפרושה על מסיג גבול במסגרת החלוקה המשולשת האמורה שבינתיים בוטלה ע"י החוק.
ד. אין ספק שהמערערים היו מסיגי גבול שכן עלו על האדמה בלי הזמנה כלשהי ובעלי האדמה, המדינה, התנגדו להבאת אנשים לשטח. רק כאשר ילד קטן, פחות מגיל 12, עולה לקרקע של אחר שעליו נמצא דבר המהווה פיתוי המושך ילדים, לא רואים את הילד כמסיג גבול וכאן מדובר בנערים שלמעלה מגיל 12.
ה. המדינה ידעה שקרוב לודאי שבכל זמן עלול מישהו מתושבי הכפר להמצא בשטח ועל כן חלה עליה חובת זהירות שלא להזיק לתושבים במזיד ולא לנהוג באי איכפתיות פזיזה לשלומם.
אולם בהתאם לראיות שהובאו אכן נקטה המדינה באמצעים מספיקים כדי למנוע מאנשים לעלות לשטח ע"י הודעות בכפר, אזהרות בשעת התפילה במסגד וכדומה. אין יסוד איפוא לאמר שהמדינה זלזלה בשלום הנכנסים לשטח או גילתה אדישות לבטיחותם. על כן מבחינה משפטית אין המדינה חייבת לפצות את המערערים.
(השופט י. כהן הסכים והעיר כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם הנתבע שעליו נטל הראיה לפי סעיף 51 לפקודת הנזיקין נושא בנטל זה גם לגבי השאלה את התובע הוא מסוג האנשים שלהם חב הנתבע חובת זהירות. כן יש להשאיר לעת מצוא את ההכרעה בשאלה אם עלינו להרחיב את האחריות כלפי מסיגי גבול במסגרת החלוקה המשולשת שממילא כבר איננה בתוקף).
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. נסים למערערים, עו"ד גולדמן למשיבה. 14.2.72).
ע.א. 442/70 - חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד שלמה זוכמן
*אחריות מזיק כלפי משיג גבול.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מני) בת.א. 5166/66 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
חברת החשמל הניחה ערימת עמודי ברזל על פני הקרקע בגובה של למעלה משני מטר וזאת לצורך פתיחת קו חשמל ליד שכונת רמת יוסף. ילדי השכונה באו למקום טיפסו על העמודים ואלה התמוטטו ותוך כדי כך נהרג ילד אחד ומספר ילדים נפצעו ובניהם המשיב שהיה אז בן 7 שנים. ביהמ"ש המחוזי קבע שחברת החשמל אחראית לנזק וחייב את החברה בתשלום סכום של 54,000 ל"י פיצויים. ביהמ"ש המחוזי פסק סכום גלובלי כנ"ל לכסוי הנזקים של המשיב כולל כאב וסבל והפסד השתכרות בעתיד. על חיוב החברה בתשלום פיצויים ועל גובה סכום הפיצויים נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המאורע קרה לפני התיקון בפקודת הנזיקין, וחלות עליו הוראות פקודת הנזיקין בנוסחן המקורי, לפני ביטול החלוקה המשולשת לגבי אנשים הנכנסים לנכסי דילא ניידי של הזולת. אין לאמר על המשיב שהיה מסיג גבול שלגביו אחראית המחזיקה רק כאשר היתה לה ידיעה על אפשרות קרובה לנוכחותו של מסיג הגבול והתעלמה התעלמות פזיזה מכך. דברים אלה אמורים רק בנוגע ליחס שבין המחזיק במקרקעין לבין מי שעולה על המקרקעין כמסיג גבול. המקרה שלפנינו איננו כזה. המקום שבו הובאו העמודים לא היה שייך לחברה ולא היה בחזקתה אלא היא הניחה אותם שם כדין לפי תנאי זכיון שהיו לה. נמצא שהמשיב לא היה מסיג גבול במקרקעין של המערערים כי אם במטלטלי החברה המערערת ואחריותה כלפיו היא אחריות רגילה של בעל רכוש כלפי אדם שניזוק על ידו.
ב. כשהמדובר בילד הרי גם כשהילד הוא מסיג גבול במקרקעין אחראי בעל המקרקעין כאשר עצם המזיק מושך את הילד; הילד שניזוק, מפאת גילו הרך, אינו מסוגל לתפוש את הסכנה של הדבר; המחזיק יודע שעל אף אזהרותיו הילדים אינם כובשים את יצרם ונמשכים אל מקום הסכנה. במקרה שלפנינו החידוש שבהופעת ערימת העמודים היה בו כדי למשוך ילדים למקום. במקרה כזה כאשר קיימת סכנה בחפץ מסוים על מניח החפץ לנקוט באמצעים מתאימים למניעת הסכנה ואי נקיטת אמצעים מתאימים ע"י המערערת מהווה רשלנות.
ג. לענין גובה הפיצויים - הדרך של קביעת סכום אחד כפיצוי כללי בעד כאב וסבל והפסד השתכרות בעתיד נשללה כבר מספר פעמים ע"י ביהמ"ש העליון. אמנם לגבי הפסד השתכרות בעתיד אין לבוא בטרוניה עם השופט כאשר אינו עושה חישובים מדויקים ואינו מבהיר כיצד הוא מגיע לסכום שפסק. כאשר מדובר בנער שבזמן התאונה היה רך בשנים לא קל לאמוד הפסד כושר ההשתכרות בעתיד ובמקרה כזה שומה על ביהמ"ש לאמוד את הנזק לפי מיטב שפיטתו, בהתחשב עם הראיות שבאו לפניו, כאשר אחוז הנכות הפיזית יכול לשמש לו קנה מידה לקביעת הנזק.
ד. בענין דנא יש לפסוק למשיב 10,000 ל"י בגין כאב וסבל לרבות אובדן חדות החיים ו- 25,000 ל"י בגין הפסד השתכרות בעתיד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, א. מ. מני. עו"ד ב. גרוס למערערים, עו"ד י. יקימובסקי למשיב. 16.2.72).
ע.א. 307/71 - אוניקו רויטמן ... בע"מ נגד שמשון חברה לבטוח בע"מ ואח'
*העברת דיון משפטי לבוררות על יסוד הסכם הכולל סעיף בוררות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3736/70 -הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היא חברה קבלנית שהקימה בשביל אנשים שונים חממות לגידולים חקלאיים. תכנון החממות נעשה ע"י המשיבה השניה המחלקה הטכנית של קבוצי השומר הצעיר בע"מ והמערערת היתה מבוטחת אצל המשיבה הראשונה. בחורף 1967, בסערות רוחות שהיו בארץ, לא עמדו המבנים שהקימה המערערת בפני נזקי הטבע והמערערת נאלצה לבנות את החממות מחדש. המערערת טוענת שהמשיבה השניה אחראית לנזק בין השאר משום שביצעה עבודת תכנון לקויה לצורך הבניה. הביטוח אצל המשיבה הראשונה היה לפי פוליסה של שפוי קבלן אך זו אינה מכסה נזק של תכנון לקוי. נמצא, אם יתברר שהנזק נגרם ע"י תכנון לקוי תוכל המערערת לזכות בדמי נזק נגד המשיבה השניה ואם אינו נובע מתכנון לקוי תוכל לזכות בשפוי לפי הפוליסה ע"י חברת הבטוח. חברת הבטוח מצדה בקשה עיכוב ההליכים נגדה מכיון שקיים בחוזה הביטוח סעיף בוררות נוסח סקוט נגד אוורי (AVERY .V SCOT) היינו סעיף שלפיו לא נוצר חיוב אלא לפי פסק הבורר.טענת המשיבה היתה כי במקרה של סעיף בוררות כזה אין ביהמ"ש מוסמך לבטל את סעיףהבוררות כפי שהוא מוסמך בסעיף בוררות רגיל וחובה על ביהמ"ש, ללא כל שקול דעת, לעכב את ההליכים. ביהמ"ש עיכב את ההליכים ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. סעיף 7 לחוק הבוררות החדש הכניס למסגרת סעיף 5 לחוק הבוררות, הנותן שקול דעת לביהמ"ש לעכב או שלא לעכב הליך, גם סעיף בוררות נוסח סקוט נגד אוורי הקובע כי אין חבות ללא פסק בורר. בדרך כלל יימנע ביהמ"ש מלהשתמש בשקול הדעת המסור בידו לפי סעיף 5 לחוק. אולם אם רואה ביהמ"ש טעם מיוחד לעכב את הליכי הבוררות הרי אפילו נוסח הסכם הבוררות נוסח סקוט נגד אוורי הוא יכול לעכב את ההליכים והתניה בדבר הבוררות שבחוזה מתבטל.
ב. כאמור צריך טעם מיוחד לעיכוב ההליכים בפני הבוררות ובענין דנא הטעם היחידי הוא שאם תנהל המערערת שני משפטים נפרדים עלולה היא לצאת נפסדת. בדרך כלל רשאי תובע להגיש תביעה נגד שני נתבעים כשהתביעה היא חילופית אפילו כשנגד נתבע אחד הוא צריך לטעון טענה הפוכה ממה שהוא טוען נגד הנתבע השני. זאת כדי שלא ינתנו פסקי דין הסותרים זה את זה והתובע יצא קרח מכאן ומכאן. סיבה זו אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כמשמעותו בסעיף 5 לחוק הבוררות. המערערת הסכימה לתנית סקוט נגד אוורי בחוזה הבטוח וחייבת היתה אז לשוות לנגד עיניה את האפשרות שתוצרך לתבוע או שתהיה נתבעת ע"י ניזק ולא תוכל לאכוף חבותה של חברת הבטוח באותו הליך ע"י צירופה לתביעה או ע"י משלוח הודעה לצד שלישי אם תהיה נתבעת. כיון שכך אין מנוס מלעכב את הדיון בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. וולובסקי למערערת, עו"ד א. הלפרן למשיבה הראשונה, עו"ד י. אברהם למשיבה השניה. 23.1.72).
ע.א. 288/71 - פלונית נגד פלוני
*תביעה לחלוקת מקרקעין.
* זכות שותף בדירה כדייר מוגן כאשר זו נמכרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 590/70 -הערעור נדחה).
העובדות:
הצדדים הם בני זוג וכתוצאה ממחלוקת עזבה האשה את הבית יחד עם בתה הקטנה ואילו הבעל (המשיב) נשאר בדירה עם ילדיו האחרים. ביה"ד הרבני פסק כי איו לחייב את האשה לחזור לבית בעלה ודחה את בקשת הבעל להכריז על האשה כמורדת. לאחר מכן הגישה המערערת תביעה לחלוקת הדירה המשותפת ע"י מכירה פומבית מאחר והדירה אינה ניתנת לחלוקה. המערערת דרשה כי הדירה תמכר כשהיא פנויה ואילו המשיב טען כי לאור הסעיף 30(א) לחוק הגנת הדייר תשט"ו אין ביהמ"ש רשאי לצוות על מכירת הדירה כפנויה. על כך הגיבה המערערת כי סעיף 30 הנ"ל אינו חל על המקרה דנא וזאת משני טעמים: מפני שהמשיב הוא משיג גבול בחלק של המערערת; סעיף 8(א) לחוק הגנת הדייר תשכ"ח ביטל את הגנת החוק על שותף בנכס שהפך לדייר מכח סעיף 30 הנ"ל. בימ"ש השלום דחה טענות המערערת וקיבל טענת המשיב כי לפי סעיף 43 לחוק המקרקעין על ביהמ"ש להתחשב בדרישת מקצת השותפים לקיים את השותפות ומשאלתו של הנתבע לקיימה. ביהמ"ש המחוזי הסכים עם בימ"ש השלום כי סעיף 8(א) לחוק הגנת הדייר אינו מבטל את הגנת החוק על בעל נכס שהפך לדייר לפי סעיף 30, וכן אישר את מסקנת בימ"ש השלום כי במידה ויש למכור את הדירה לשם פירוק השותפות יש לראותה כדירה תפושה. אך מאידך שלל את פירושו של בימ"ש השלום כי אחד השותפים יכול להתנגד לפירוק השותפות לפי סעיף 43 לחוק המקרקעין. לפי פירושו של ביהמ"ש המחוזי הכוונה בטעיף 43 היא כי כאשף שותף אחד מבקש פירוק השותפות ומקצת מן השותפים האחרים מבקשים להמשיך ולקיים את השותפית יקיים השופט את השיתוף בין אלה החפצים לקיימו ולגבי האחרים יפורק השיתוף. על דחית דרישת המערערת כי הדירה תמכר כפנויה נסב הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. אין לאמר כי סעיף 8 לחוק הגנת הדייר האמור בא לשלול את הגנת החוק מאנשים ההופכים לדיירים בדרך האמורה בסעיף 30 לחוק הגנת הדייר.
ב. אין לאמר שהמשיב הוא מסיג גבול לגבי חלקה של המערערת, בזמן שהמערערת עזבה את הדירה יחד עם בתה הקטינה והשאירה את המשיב ושני ילדיהם הקטנים היא לא הגבילה ולא נתכוונה להגביל במאומה את שימושם של אלה בכל הדירה. מכיון שהמשיב איננו מסיג גבול הרי יחול סעיף 30 של החוק שלפיו שותף בנכס המחזיק בנכס המשותף ושזכותו בנכס פקעה מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה יהיה לדייר של בעליו החדש של הדירה. כיון שכך יש למכור את הדירה כשהיא תפושה.
השופט לנדוי:
צדק ביהמ"ש המחוזי בפירוש שנתן לסעיף 43 של חוק המקרקעין, החוק אינו חל על מקרה כמו מקרה דנא כאשר ישנם שני שותפים בלבד ואחד מהם דורש פירוק השותפות. החוק חל רק במקרה שיש מספר שותפים ובעוד חלק מהם מבקש את הפירוק מבקש חלק אחר לקיים את השיתוף ואז ביהמ"ש מקיים את השיתוף לגבי אותם השותפים הדורשים את קיומו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד ד. ברקול למערערת, עו"ד מ. לזר למשיב).
ע.פ. 539/71 - שלמה נחמני נגד מדינת ישראל
*אחריות בתאונת דרכים המערער נהג במשאית גוררת שאליה היה מחובר נגרר. שני כלי הרכב היו עמוסים ולפתע בלם המערער את הגוררת בלימת חרום והמשאית סטתה שמאלה והתנגשה במכונית שנסעה בכוון הנגדי. בימ"ש השלום מצא רשלנות בבלימת החרום והרשיע את המערער בעבירת תעבורה. הערעור על כך נדחה. בנוהג שבנהיגת מכוניות, אין מכונית סוטה מדרכה ונכנסת למסלול של מי שבא מולה בצד הנכון של הדרך אלא אם היתה שם רשלנות כלשהי של נהג המכונית הסוטה. לפיכך היתה מוטלת חובת הסבר על המערער שיסביר את הבלימה ואת הסטיה שמאלה מסיבה שאין בה רשלנות מצדו. שני מומחים העידו בביהמ"ש שסטיה של הנגרר יכולה לגרום לסטיה של הגוררת בכוון הנגדי. דא עקא שהמערער עצמו לא אמר שקרה לו דבר כזה בפועל לא במשטרה ולא בעדותו בביהמ"ש. להיפך, במשטרה אמר שהמכונית הנגררת לא הפריעה לו לפני סטית הגוררת שמאלה. הסברו המאוחר של הסניגור תלוי על בלימה ובצדק הורשע המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מ. קניאל למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 3.2.72).
ע.א. 113/71 - א. שטאובר בעזזמ נגד מוסהוד מוחה
*עניני שכ"ט בביצוע שטרות המערערת הגישה למשרד ההוצל"פ בת"א 18 בקשות לבצוע שטרות נגד חייבים שונים ונפתחו 18 תיקים שבכולם צויין שמה של המערערת כזוכה ושמו של עו"ד פודז'רסקי כב"כ המערערת. על הבקשה לבצוע השטרות חתם מנהל המערערת בשמה ושום יפוי כח לעוה"ד הנ"ל או העתק מיפוי הכח לא הוגש בתיק. השטרות היו בסכומים לא גדולים ולאחר פתיחת התיקים נקבע בכל אחד מהתיקים שכ"ט עו"ד לטובת הזוכה בסכום של 20 ל"י. החייבים לא התנגדו לביצוע השטרות. כשלושה חודשים אחרי פתיחת התיקים החליט ראש ההוצל"פ ביוזמתו ללא כל הודעה למערערת וללא בקשה מצד החייבים לבטל את תביעת שכ"ט עוה"ד ב- 18 התיקים הנ"ל וזאת לאחר שהשטרות הוגשו לביצוע ע"י הזוכה באופן אישי ולא ע"י עוה"ד. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי 18 בקשות לרשות לערער ושופט ביהמ"ש המחוזי דן בינתיים בתיק אחד בלבד ודחה את הבקשה לרשות ערעור. שופט ביהמ"ש המחוזי גם הוא לא הזמין את הצדדים לדין ולא שמע את טענות המערערת אך הוא חקר מיוזמתו הפרטית את הענין ושוחח עם ראש ההוצל"פ ולשיחות אלה לא הוזמנה המערערת. בהחלטתו כותב השופט שנודע לו כי בת"א יש אלפי תיקים של החברה המערערת אשר כל ייעודה וקיומה הוא שהיא מבצעת שטרות נגד פשוטי העם ולדעתו זו שערוריה גדולה שיש לחקור אותה ועל האחראים לתת את הדין. השופט ציין כי הוא פעל בדרך בלתי רגילה זו מכיון שלדעתו ההליך בפני ראש ההוצל"פ היה מנהלי ולא שפוטי ועל כן חייב הוא לשאול את בעל ההחלטה על הרקע לשיקוליו. את בקשת המערערת דחה השופט בציינו שמעיון בתיקי ההוצל"פ מסתבר ששום עו"ד לא ייצג את המערערת במשרד ההוצל"פ. אחרי שניתנו החלטות ראש ההוצל"פ נמחקו חתימות המערערת על הבקשות לבצוע ובמקומן נוספה חותמת של עוה"ד עם חתימה וכן הוכנסו ייפוי כח. ביהמ"ש העליון העיר כי חל שבוש רציני הן בהליכים שיזם ראש ההוצל"פ והן בדרך שבה טיפל בענין שופט ביהמ"ש המחוזי. ראש ההוצל"פ אמנם רשאי היה לבטל החלטה קודמת שלו בדבר תשלום שכ"ט עו"ד אולם חובה היה עליו להזמין את הצדדים שישמיעו את טענותיהם, זאת בין אם מעשה ראש ההוצל"פ הוא מעשה מנהלי ובין אם פעולה שיפוטית. הוא הדין בדבר ההליכים בפני ביהמ"ש, אלה היו ללא ספק הליכים שפוטיים וחלה כאן באופן מיוחד חובת
השמיעה ההוגנת של הצדדים. כמו כן צריך היה לשמוע את עוה"ד של המערערת שיתן הסבר לענין הכנסת יפויי הכח והוספת חתימת עוה"ד בתיק לאחר החלטת ראש ההוצל"פ. על אף הפגמים בהליכים כאמור אין לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ שכן גם המערערת מודה שהיא לא צירפה לתיק העתק מיפוי הכח לעוה"ד והבקשה לבצוע לא נחתמה ע"י עו"ד.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פ. פודז'רסקי למערערת. 8.2.72).
ד.נ. 14/70 - חנה לביב עימורי ואח' נגד אברהים נמר חסין ראש עירית שפרעם ואח'
*מתן היתר בדיעבד לחבר מועצה להעדר מישיבות המועצה בשעתו הוגשה עתירה ע"י העותרים נגד המשיבים על שאין הם פוסלים מכהונתו כחבר המועצה את אחד מחברי המועצה שנעדר מישיבות המועצה למעלה משלוש ישיבות רצופות.לפי החוק מי שנעדר משלוש ישיבות רצופות חדל להיות חבר מועצה אלא אם הוא נעדר מסיבות מחלה או מסיבות שרות או אם קיבל היתר של המועצה להמנע מלהשתתף בישיבות. בענין דנא קיבל אחד מחברי המועצה את הרשות אך זו לא ניתנה מראש אלא למפרע לאחר שכבר נעדר מישיבות המועצה למעלה משלוש פעמים רצופות. בעתירה קודמת החליט ביהמ"ש ברוב דעות השופטים ברנזון וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון כי המועצה יכולה לתת את הרשות למפרע. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות של הנשיא אגרנט והשופטים לנדוי וח. כהן להפוך את ההחלטה הקודמת. שופטי הרוב פסקו כי הרשות להמנע מלהשתתף בישיבות המועצה אינה יכולה להינתן בדיעבד. השופט ח. כהן הסכים והוסיף כי בענין דנא אפילו ניתנה הרשות מראש הרי הרשות צריכה להיות מבוססת על כך שההמנעות מלהשתתף בישיבות המועצה נובעת מסיבה סבירה, הרשות אינה יכולה להנתן על החלק ללא סיבה סבירה וכאן הסיבה שגרמה להמנעותו של חבר המועצה להשתתף בישיבותיה איננה סיבה סבירה. הנשיא אגרנט הוסיף לכך כי אילו עמדו לבדם השיקולים האישיים שצויינו בפסה"ד הקודם אולי היה מקום בדוחק לפירוש המאפשר מתן רשות בדיעבד. אולם לענין דנא עומדים שיקולים ציבוריים המכריעים נגד הפרוש האמור. השיקולים הציבוריים נובעים מכך שחבר המועצה נעדר מהישיבה מחמת לחץ של העותרים דנא על רקע שיקולים פוליטיים והתנגדותם לפעולה תקינה של המועצה. אין לביהמ"ש יחס אוהד לעותרים שבגינם נעדר חבר המועצה מישיבותיה, אולם מבחינת השיקולים הציבוריים אין להרשות שחבר המועצה ייעדר מישיבותיה מסיבות פוליטיות ולאחר מכן תנתן לו הרשות למפרע שתכשיר את העדרותו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון, ח. כהן, י. כהן, עו"ד ג. שלהוב לעותרים, עו"ד מ. עמאר למשיבים. 21.1.72).
מ"ח 1/72 -אשר לידג' נגד מדינת ישראל
*בקשה למשפט חוזר על יסוד טענות שהיו ידועות כבר לפני כן המבקש הועמד לדין בגין עבירות מס הכנסה ובהתאם להסכם שבין פרקליטו לבין המדינה הודה בארבע עבירות בעוד שעבירות אחרות נמחקו. הוא נדון לקנס של שלושים אלף ל"י ולמאסר בפועל של 3 חודשים ו- 9 חודשים מאסר על תנאי. בשעתו ערער המבקש לביהמ"ש העליון בענין חומרת העונש בלבד וערעורו נדחה. עתה העלה המערער טענה כי הודאתו במשפט בעבירות המס לא היתה אמת והוא נתן את ההודאה מחמת צירופן של שתי סיבות: בנו שעמד לנסוע ללימודים לארה"ב לחץ עליו שיודה אחרת לא יסע; כי סנגורו הודיע כי בא לידי הסדר עם התביעה שיודה ואז יוכל לצפות לכך שיוטל עליו קנס בסכום כספי לא גדול ועונש מאסר על תנאי לתקופה קצרה. העתירה למשפט חוזר נדחתה. כל טענותיו של המבקש למען משפט חוזר היו ידועות לו כאשר ערער
בשעתו לביהמ"ש העליון על חומרת העונש ואז יכול היה להעלות את כל הטענות החדשות. גם לגוף הענין, העובדה שנכנע ללחץ בנו שיודה באשמה אינה טענה שיש לה נפקות משפטית. העובדה שפרקליטו, כטענתו, הכשילו, היא חסרת חשיבות ואין בכוחה להשפיע על הליכי המשפט. ההסדר, אם אמנם נעשה, בין פרקליט המבקש לבין ב"כ המדינה לא היה בכוחו לחייב את ביהמ"ש בבואו לגזור את דינו של המבקש.
(בפני: הנשיא אגרנט. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי מ. שמגר למשיבה. 15.2.72).
ע.א. 157/71 - ברהים אגבריה נגד בלפוריה מושב עובדים בע"מ ... ואח'
*טענה כי חוב נפרע ע"י מתן שיק למרות שהשיק לא כובד המשיבה עשתה הסכם עם המערער ועוד שניים למכירת יבול. עבור התמורה קיבלה שלושה שיקים דחויים שנחתמו כל אחד ע"י אחד הקונים. השיק של המשיב השלישי לא נפרע והמשיבה הגישה אותו לביצוע וקבלה צו בצוע. אולם היא לא יכלה להפרע מהמשיב השלישי ואז הגישה תביעה נגד שלושת הקונים על יסוד עיסקת היסוד. המערער ביקש רשות להתגונן והרשם נתן רשות להתגונן על יסוד טענה אחת שבתצהיר כי השעור של התשלום הנתבע שולם ע"י המשיב השלישי לפי השיק שנמסר למשיבה. ביהמ"ש דחה את ההגנה והערעור על כך נדחה. שיק שניתן לתשלום חוב חזקה עליו שלא ניתן אלא בתור תשלום על תנאי ואם לא נפרע השיק עומד החוב המקורי בעינו. גם כאשר ניתן פס"ד בתביעה לפי השיק עדיין רשאי הנפרע לתבוע את החוב עפ"י עיסקת היסוד. בפסה"ד דן ביהמ"ש המחוזי בטענה שלא ניתן לגביה רשות להתגונן, היינו אם חבים שלושת הקונים יחד ולחוד במחיר היבול. מאחר שלא ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בענין זה לא היה מקום לדון בטענה זו. המשיבה אף התנגדה לשאלות בטענה החדשה כך שלא חל כל שינוי בחזית. המערער יכול היה לערער לפני ביהמ"ש המחוזי על סירובו של הרשם להתיר לו להתגונן בשאר הטענות שהעלה ואפילו נמנע מלערער על כך יכול היה להעלות את טענותיו נגד ההגבלה בבואו לערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אולם לא היה כל נימוק ערעור כזה המופנה כלפי החלטת הרשם ולכן אין מקום לדון בשאלה שפסק בה ביהמ"ש המחוזי אם אחראים שלושת השותפים ביחד או לחוד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד בן יעקב למערער, עו"ד ג. לשם למשיבה. 6.2.72).
ב"ש 14/72 - חברת מלונות דן בע"מ נגד שאול אילת
*העברת דיון המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בביהמ"ש המחוזי בחיפה והמבקשת טענה כי ביהמ"ש בחיפה מחוסר סמכות. טענה זו נדונה באריכות ולבסוף נדחתה. בינתיים עבר זמן רב מעת הגשת התובענה ולאחרונה הגישה המבקשת בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון שיורה להעביר את הדיון לביהמ"ש בחיפה. בין הגשת התובענה לבין הגשת הבקשה להעברת הדיון עברו למעלה מ- 5 חודשים. הנשיא ציין כי בהעדר תצהיר נגדי מטעם המשיב בענין מאזן הנוחיות היה מקום להעתר לבקשה להעברת הדיון. ברם בעל דין המעונין בהעברת התובענה חייב להזדרז בפנייתו לנשיא למטרה זו, שאם לא כן נגרמת לתובע סחבת בלתי מוצדקת בבירור התובענה. אמנם בענין דנא נגרמה ההשהייה בגין בירור טענת המבקשת שביהמ"ש בחיפה מחוסר סמכות מקומית אולם עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה. בעל דין המעורר טענת חוסר סמכות מקומית צריך לקחת בחשבון שהוא מקבל על עצמו את הסיכון כי הבקשה להעברת הדיון שתוגש לאחר מכן עלולה להכשל מפאת גורם הזמן שהלך בינתיים לאיבוד בגין בירור התובענה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מלך למבקשת, עו"ד י. סלומון למשיב. 15.2.72).
ע.פ. 516/71 - שמואל ברש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המערער הורשע בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות בכך שהוציא מידי המתלוננת כ- 2,200 ל"י בטענת שוא שירכוש עבורה דולרים של ארה"ב. הוא נדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל ו- 20 חודשי מאסר על תנאי וחוייב בתשלום קנס של 1000 ל"י. לנוכח עברו העשיר של המערער בעבירות גניבה ומרמה אין עונש המאסר חמור מדי. עם זאת החיוב בתשלום הקנס בסך 1,000 ל"י אין בו כדי להשיג כל מטרה עונשית ואין ביכולתו של המערער לשלם את הקנס. לפיכך יש לבטל את החיוב בתשלום הקנס.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 27.1.72).
ע.פ. 472/71 - מרדכי רוקנשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות המערער הורשע במעשה התפרצות לבית מגורים ונדון למאסר שנתיים וחצי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים שמתוכה שנה אחת תהיה חופפת למאסר החדש. טענתו של המערער נגד ההרשעה היתה שלא היו מספיק ראיות לכך שהוא היה בין המתפרצים לאותו בית שבו נעשתה הפריצה. ערעורו נדחה. המערער ושניים אחרים נראו סמוך לשעת ביצוע ההתפרצות בקירבת מקום שהוא מקום שקט ונדח כשהם רצים ונעליהם בידיהם ורק גרביהם לרגליהם. עובדה זו משמשת ראיה לכאורה נגדו ההופכת להוכחה של ממש כשהמערער אינו נותן הסבר, או כשההסבר שהוא נותן אינו מהימן על ביהמ"ש. ההסבר שנתן המערער להמצאותו במקום אינו מתקבל על הדעת ולפיכך רשאי היה ביהמ"ש להרשיעו בעבירה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה. 13.2.72).
ע.פ. 11/72 - אלי אברג'יל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה ונדון בגינה ל- 18 חודשי מאסר ובעבירה של תקיפה ונדון בגינה ל- 6 חודשי מאסר כששני המאסרים הם חופפים. במקרה הראשון היה שתוי ולאחר דין ודברים עם אדם אחר במועדון בו שתו שיבר בקבוק ריק ובחלק שנשארו בידו הכה בפניו של המתלונן וגרם לו פצעים חמורים שהשאירו את אותותיהם בפניו לכל ימי חייו. בעוד משפטו תלוי ועומד בא בריב עם אדם אחר ובתוך כך זרק בקבוק על הקיר שהתנפץ ומהרסיסים שנתפזרו נפצע אותו אדם. למערער עבר פלילי עשיר ואין לאמר שהעונש שהוטל חמור יתר על המידה. ברם בין גזר הדין לבין הערעור נפל המערער מגג ביתו ושיבר רגל והיה נתון בגבס למעלה מ- 6 חודשים ובהופעתו בביהמ"ש עדיין הלך על קביים. בהתחשב בכך שהמערער נענש במידה מסויימת מידי שמים החליט ביהמ"ש להקל עימו במקצת כך שמתוך שמונה עשר חודשי המאסר שהוטלו עליו יהיו 9 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד גב' בניש למשיבה. 13.2.72).
ע.פ. 523/71 - סיני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד המערער הורשע בעבירת שוד והוטל עליו עונש מאסר של שתי שנים וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. המעשה עליו הורשע אירע בשעת ערב מוקדמת כאשר המתלונן בעל חנות לשעונים טיפל בסגירת חנותו והניח לידו תיק עם שעונים
ותכשיטים, אותה עת הגיע המערער בריצה אל פתח החנות חטף את התיק וברח. המתלונן ושוטר שהצטרף אליו רדפו אחריו והשיגוהו שניהם ביחד, נאבקו עם המערער, תפשו מידו את התיק ולבסוף, לאחר שהמערער התחמק מידיהם, הצליחו לעצרו. בנסיבות אלה ברור שהמעשה היה מעשה שוד. ב"כ המערער טען כי התיק נזרק ע"י המערער לפני שהחל המאבק ועל כן האלימות מצד המערער לא היתה בנסיבות המכניסות אותו לגדר שוד ומן הדין היה להרשיעו בגניבה בלבד. ביהמ"ש החליט שאין צורך לדון בטענה זו באשר ממילא העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדי אפילו אם המעשה הוא מעשה גניבה בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אבירם למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 10.2.72).
ע.א. 256/71 - חסן להביב נגד שיך מועמי
*התנגדות למינוי מותוואלי בביהמ"ש המחוזי תלויה ועומדת תובענתו של המשיב בתור מותוולי של ווקף אל איובי והוא מבקש למנוע את המערער לטפל בנכסים השייכים לווקף הנ"ל ולמסור למשיב כל המסמכים שבידו הנוגעים להנהלת ההקדש. המשיב מונה למתוולי ע"י ביה"ד הדתי ובתגובה על תביעת המשיב בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי המינוי אין לו תוקף באשר המערער לא הוזמן לדיון בפני ביה"ד השראי כאשר המשיב מונה למותוולי. ביהמ"ש המחוזי סירב להרשות שאלות הנוגעות לענין תוקפו של המינוי באשר לדעתו צריך היה להתברר בערעור בפני ביה"ד הדתי השראי העליון, ביהמ"ש העליון העיר כי בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. טענת המערער לא היתה שהיה משגה במינוי המשיב אלא ביקש להראות שפסה"ד שיצא מביה"ד הדתי בטל מדעיקרה. הלכה פסוקה היא שאם נתן בימ"ש פס"ד בלא לעשות אדם הנוגע בדבר בעל דין פסה"ד כאין וכאפס וכמוהו כלא היה. פסול כזה בפסה"ד כמוהו כחוסר סמכות וביהמ"ש כאשר באה לפניו הביעה על יסודו יכול להזקק לטענת פסלות מסה"ד מדעיקרה. ברם לאחר שביהמ"ש העליון סקר את הדינים הנוגעים לדיונים בעניני הקדש מוסלמי, את סעיפי המג'לה וחוקי הפרוצדורה השונים הגיע למסקנה כי בענין מנוי המותוואלי לא היה צורך להזמין את המשיב כצד שלישי ולכן המינוי אינו בטל מדעיקרה ואם יש למערער השגה על המינוי מן הראוי להשמיעה בפני ביה"ד בדרך של התנגדות צד שלישי. ביהמ"ש העיר כי החלטת ביה"ד המוסלמי לערעורים שבקשת צד שלישי לבטול מינוי המתוואלי היא בנגוד לחוק אינה נכונה וצד שלישי יכול להגיש התנגדות באותו בימ"ש שנתן את פסה"ד כי יבטל את פסה"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מזובר למעיעי, עו"ד א. מיכאלי למשיב. 16.2.72).
ע.פ. 446/71 - מדינת ישראל נגד אליהו מזרחי
*זכוי מעבירת מרמה המשיב הואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן במעשה תרמית ומעילה באמון ע"י פקיד ממשלה וזוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על הזכוי נדחה. אין לאמר על המשיב שקיבל בטענה עובדתית שאינה אמת כספים כלשהם ולכן אין לאמר שעבר את העבירה של קבלת דבר במרמה. לשאלה אם המעשים שביצע מהווים מעשה תרמית ומעילה באמון הפוגע בציבור - גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה. לנוכח כל נסיבות הענין אין לאמר שחומרת מעשהו של המשיב הגיעה לדרגה של מעילה באמון.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' בניש למערערת, עו"ד ברקלי למשיב. 9.2.72).
ב.ר.ע. 34/72 - אברהם פלדמן נגד חיה קרשברג
*הארכת מועד המבקשים אחרו בהגשת בקשה לרשות ערעור ולטענתם היה פרקליטם במילואים. הפרקליט חזר מהמילואים ביום 5.11.71 ואת הבקשה להארכת המועד הגיש ביום 6.12.71. אפילו קיים טעם מיוחד להצדיק הארכת המועד עד לתאריך שובו של הפרקליט מהמילואים לא היה צידוק להמתין 11 יום נוספים. בעל דין שגם אחרי הסרת העיכוב אינו נוהג בזריזות סבירה אינו יכול לצפות להארכת מועד שנקבע בחיקוק.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 21.2.71).
ב"ש 25/72 - קלוד ליפסקי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש מערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצרו עד לתום ההליכים בבקשה שהוגשה להכריזו כבר הסגרה לצרפת. הערר נדחה. תחילה אמנם היה המבקש משוחרר בערובה אך הגשת הבקשה להכריז על המבקש כבר הסגרה מהווה שינוי בנסיבות שהצדיקה דיון חוזר ע"י ביהמ"ש בענין השחרור בערובה. לגוף הענין, מיוחסות למבקש עבירות חמורות ביותר ומדינת ישראל חייבת לנקוט בצעדי זהירות כדי להבטיח שהליכי ההסגרה לא יסוכלו ע"י בריחתו של המבקש. מנסיבות המקרה נראה כי רק מעצרו של המבקש עד תום הליכי ההסגרה ימנעו אפשרות בריחתו.
(בפני: השופט מני. עו"ד ח. שנהב למבקש, עו"ד ע. נתן למשיבה. 18.2.72).
ב"ש 24/72 - משה לנייאדו נגד מדינת ישראל
*תנאים לשחרור בערובה נגד המבקש תלוי ועומד כתב אישום של החזקה וניהול מקום לעיסוק בזנות וסרסרות למעשה זנות. לפי כתב האישום הוא מבצע את המעשים בבר שהוא מנהל מזה 20 שנה. ביהמ"ש דלמטה החליט לשהרר את המבקש בערבות בתנאי שהעסק יהיה סגור עד תום ההליכים. הערר נגד סגירת העסק נתקבל. למרות העבירות הרי התנאי חמור מדי כאשר מתחשבים בעובדה שלמבקש אין הרשעות קודמות, שהוא כיום בגיל 60 שנה וסגירת העסק תגרום לקיפוח פרנסתו וכי בשלב זה הוא בחזקת זכאי. לפיכך יש לבטל את התנאי בדבר סגירת העסק.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ר. רוטמן לעורר, עו"ד ז. לויצקי למשלבה. 22.2.72).
המ' 921/71 - יעקב נחמוקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת רכב כאשר במכונית נהג חברו של המערער
המערער נסע בשעה 2 לאחר חצות הלילה בטנדר שבו נהג אדם אחר והמערער ישב לידו. התברר שהטנדר נגנב ולנהג לא היה רשיון נהיגה. המערער טען שנזדמן לטנדר במקרה. ספורו של המערער על נסיבות המצאותו בטנדר לא זכה לאמון השופט בביהמ"ש השלום והוא הרשיעו בעבירה של שמוש ברכב ללא רשיון ודן אותו ל- 21 חודשי מאסר. הערעור על כך נדחה. אין ספק ששופט ביהמ"ש דלמטה היה רשאי להתייחס בחוסר אמון לספורו של המערער אשר נראה רחוק מלהתקבל על הדעת ומכיון שהספור לא היה נאמן נשארה ללא הסבר המצאותו של המערער במכונית בחברת מי שלקח את הטנדר ללא רשות. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להסיק שהמערער היה שותף בביצוע העבירה של שמוש במכונית ללא רשות. גם העונש אינו חמור מדי לנוכח עברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד ציון למשיבה. 14.2.72).