ע.ל.ע. 1/72 - יהלי כהנוב נגד לשכת עורכי-הדין
*סירוב זמני לקבל חבר ללשכה.
(ערעור על החלטת ועד לשכת עורכי-הדין - הערעור נדחה).
העובדות: ...
המערער כשיר להיות עו"ד כאמור בסעיף 42 לחוק לשכת עורכי-הדין וביקש להתקבל כחבר הלשכה. כיון שהוגש נגד המערער לביהמ"ש המחוזי כתב אישום בעבירה שהיא פשע החליט הועד המרכזי של הלשכה שלא להענות למערער ודחה את הדיון בבקשתו של המערער להתקבל כחבר בלשכה עד גמר השמעת עדויות התביעה בתיק הפלילי ואז ידון הועד המרכזי מחדש בבקשה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. בידי הנפגע מהחלטת הועד המרכזי עילת ערעור לביהמ"ש העליון לפי סעיף 45 לחוק לא רק על סירוב מוחלט להתקבל ללשכה אלא גם על סירוב זמני. מסיבה זו גם נדחתה עתירת המערער לבג"צ באותו ענין, עתירה שהוגשה ע"י המערער שמא יוחלט שאין לו זכות ערעור על סירוב זמני של הועד המרכזי.
ב. החלטת הועד המרכזי לדחות את הדיון רק עד לאחר שמיעת עדויות התביעה אינה נכונה ולמעשה יש לראות בהחלטה דחיה עד לאחר מתן פסה"ד במשפט שבו יתברר אם המערער זכאי או חייב בדינו.
ג. אין הועד המרכזי רשאי לסרב קבלת חבר ללשכה על סמך אישום פלילי גרידא. אולם רשאי הועד לדחות את הדיון על סמך הגשת אישום פלילי אם נראה לו שהאישום הוא כזה שהרשעה בגינו ממיטה קלון על הנאשם. אין כל חובה שהועד המרכזי יחליט בבקשה להתקבל כחבר בלשכה מיד עם הגשתה. כשם שהועד רשאי לדחות קבלת חבר ללשכה אם הוגשה התנגדות, עד לגמר הדיון בהתנגדות כן יש לראות בהגשת אישום פלילי עובדה אשר בגינה רשאי הועד לדחות את החלטתו עד שהעובדה תתברר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ד. אבי- יצחק למערער, עו"ד עליאש למשיב. 5.3.72).
המ' 797/71 - ד"ר אורי קלעי נגד ד"ר שמואל סורוג'ון
*סדרי דין בערעור על החלטת רשם לדחות התנגדות לביצוע שטר.
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בע.א. 340/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב הגיש ללשכת ההוצל"פ בפתח- תקוה בקשה לפי סעיף 81 (א) של תיק ההוצל"פ לבצוע שיק. המערער הגיש התנגדות לבצוע השיק על יסוד סעיף 81 א' (ג) של החוק. הרשם של בימ"שהשלום דחה את ההתנגדות. על החלטת הדחיה ערער המערער לביהמ"ש המחוזי והענין הובא בפני השופט כדן יחיד. דעתו של השופט היתה שעל החלטת הרשם של בימ"ש השלום ניתן לערער לביהמ"ש המחוזי ברשות, לפי סעיף 12 (ג) של פקודת הרשמים, ומכיון שלא ניתנה רשות לערער דחה את הערעור. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. סעיף 12 (ג) לפקודת הרשמים ענינו ערעור על החלטה של בימ"ש השלום אחרי שזה דן בערעור על החלטה של רשם בימ"ש השלום. אך לא זה המקרה שקרה כאן. מכל מקום אפילו צדק השופט בהשקפתו היה צריך להעביר את הענין להרכב של שלושה.
ב. השאלה הנכונה היא אם ההחלטה הנדונה של רשם בימ"ש השלום היא פס"ד לפי סעיף 3 של פקודת הרשמים שדינה כדין פס"ד של בימ"ש השלום ואז הערעור הוא לבהמ"ש המחוזי הדן בשלושה, או שמדובר כאן ב"החלטה אחרת" הניתנת לערעור בפני בימ"ש השלום. התשובה לכך היא שיש לראות בהחלטת הרשם פס"ד כי החלטה כזו מסיימת את הדיון במחלוקת שבין הצדדים. שהרי משנדחתה ההתנגדות לבצוע השיק, שוב ניתן השיק עצמו לבצוע כמו פס"ד של בימ"ש ולשכת ההוצל"פ ממשיכה בהליכי בצוע בהתאם להחלטת הרשם.
ג. כיון שהחלטת הרשם מקפלת בתוכה פס"ד לבצוע השטר אין הדבר בה לערעור בבימ"ש השלום אלא בפני ביהמ"ש המחוזי כמו פס"ד של הרשם הניתן במעמד צד אחד.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ע. אליגון למבקש, עו"ד פיאלקוב למשיב. 6.3.72).
ע.א. 775/70 - ניסים מצה נגד עזבון המנוח אברהם שטרן ואח'
*סמכות ייחודית של בי"ד רבני לפרש פס"ד שניתן ע"פ הסכם בין הצדדים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 1562/69 - הערעורים נדחו בעיקרם).
העובדות:
בכביש עכו- חיפה המחולק לשני מסלולים שבכל אחד שני נתיבים אירעה תאונת דרכים. המערער הראשון נהג במכונית בנתיב הימני, אחריו נסע טנדר ואחרי הטנדר אוטובוס שהיה נהוג בידי המשיב החמישי (להלן - המשיב). האוטובוס פנה לנתיב השמאלי עקף את הטנדר ועמד לעקוף גם את המערער. באותו רגע השמאיל המערער קמעה ורכבו פגע באוטובוס שהוסט אל תוך המסלול הנגדי ופגע במונית שהיתה נהוגה בידי המנוח אברהם שטרן. כתוצאה מהתנגשות זו נהרגהמנוח. עזבונו תבע פיצויים מאת שני הנהגים (המערער והמשיב ומאת האחראים להם). ביהמ"ש דלמטה חייב את המערער ואת חברת הביטוח שלו בקבעו שהמערער בלבד התרשל בנהיגת המכונית. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כאשר המשיב עקף את כלי הרכב שנסעו לפניו לא התרשל בכך, ולא חייב היה לצפור כלל ועיקר. המסלול היה מחולק לשני נתיבים והנתיב השמאלי משמש לעקיפה ע"י רכב מהיר יותר. המערער שנסע בנתיב הימני חייב היה לצפות לכך שתהא תנועה בנתיב השני ולהזהר מלחדור לתחום הזולת. נתיב העקיפה השמאלי היה פנוי כאשר האוטובוס נכנס לתוכו והמשיב היה רשאי לצפות לכך שהמערער ישאר בתחומו כשהוא עקף. מאחר שהמערער לא גילה, עובר לתאונה, כל סימן שאף הוא עשוי להשמאיל לא חייב היה המשיב להזהירו ע"י צפירה.
ב. באומדן הנזק התעלם ביהמ"ש דלמטה ממס הכנסה שהמנוח היה חייב לשלם אילו נשאר בחיים. בכך הלך ביהמ"ש אחרי הלכתו של ביהמ"ש העליון מזה שנים ואין כל סיבה לשנות מן ההלכה שנפסקה בארץ בעקביות זה כ- 15 שנה. התובעים הגישו ערעור שכנגד על כך שאומדן הנזק ביסס ביהמ"ש דלמטה על ההנחה שהמנוח היה עובד עד גיל 68 ולטענתם מן הדין היה לקבוע שרק בגיל 70 היה פורש מן העבודה. המנוח היה עובד עצמאי ולא מן הנמנע שהיה ממשיך בעבודתו לאחר הגיל שבו עובדים שכירים פורשים לגימלאות. אולם כל הנתונים המונחים ביסודו של אומדן הנזק אינם ניתנים לקביעה מדויקת אלא על דרך של הערכה משוערת ועל כן אין להתערב באומדן ביהמ"ש דלמטה.
ג. ביהמ"ש רשאי היה לחייב את המערערים בהוצאות המשיב החמישי שכן המערערים עשו כל שביכולתם לגולל את האשמה על המשיב ועל מעבידתו היא חברת אגד ואלה היו צריכים להתגונן ובכך הוארכו הדיונים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד שרויאר למערערים, עו"ד ש. לוין למשיבים 1- 4, עו"ד ש. גלזר למשיבים 5-6. 6.2.72).
ע.א. 164/71 - פלונית נגד פלוני
*התרשלות בנהיגה
* גובה הנזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 1032/70 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
בעלי הדין התגרשו בפני ביה"ד הרבני ובפס"ד של ביה"ד צויין בין היתר כי האשה מוותרת על כתובתה והבעל נשאר בדירה וכו'. פסה"ד הנ"ל ניתן על יסוד הסכם שבין בעלי הדין. לאחר פסה"ד ניתן גט והמשיב חזר לדירה. עברו מאז 5 שנים אולם הדירה נשארה רשומה על שם שני בני הזוג. כיום ביקש המשיב למכור את הדירה והמשק הצמוד לו והמינהל דרש את חתימת המערערת, אך זו סירבה לחתום בטענה שמחצית המשק שייך לה. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וקיבל פס"ד המצהיר שהוא לבדו זכאי למשק הנדון ואין למערערת כל זכות בו. המערערת טענה כי פסה"ד של ביה"ד הרבני מדבר על "דירה" והיא מסכימה שהדירה שייכת למשיב, אולם לטענתה המדובר בדירה בלבד ולא במשק החקלאי. כמו כן טענה האשה שעל המשיב היה לפנות אל ביה"ד הרבני שנתן את פסק הגירושין והוא שיכול לתת פירוש מוסמך לפסה"ד. טענות האשה נדחו כאמור ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן (דעת הרוב):
א. אף אם השאלה הטעונה הכרעה היא אם התכוונו הצדדים לדירה בלבד או למשק בכללו אין זו שאלת פרשנות שיכול לפתור אותה רק ביה"ד שניסח את פסה"ד. כל שנאמר בפסה"ד היה למעשה מה שהוסכם בין הצדדים וביה"ד רשם את אשר הוסכם בין בעלי הדין. על כן השאלה איננה פרשנות פסה"ד אלא מה היתה כוונת בעלי ההסכם שעה שעשו את ההסכם ביניהם. כיון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהתובענה אינה חורגת מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. בטרם פנה לביהמ"ש המחוזי הגיש המשיב בקשה לביה"ד הרבני שיתן את פסה"ד על ידי החלפת המילה "דירה" במילה "משק". טוב עשה המשיב כשביטל בקשה זו שכן תיקון כזה איננו ממין התיקונים שבתי משפט או בתי דין יכולים לעשות בפס"ד לאחר שגמרו את מלאכת השפוט.
ג. אין לקבל את טענת המערערת כי מאחר ושני בני הזוג כרכו את ענין הדירה או המשק בתביעת הגירושין רכש לו ביה"ד הרבני סמכות ייחודית לדון בענין זה גם לאחר הגירושין. אין המשיב רוצה לפתוח מחדש בדיון שנמסר כדין לסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני. נהפוך הוא, המשיב מסתמך על פסה"ד של ביה"ד הרבני שהכריע סופית בענין זה והוא מבקש עתה הצהרת ביהמ"ש על זכויות שרכש לו כדין. הצהרה כזו מוסמך ביהמ"ש לתת.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
יש לקבל את טענת המערערת שהענין הנדון כאן הוא בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני שנתן את פסק הגירושין. אמנם פסה"ד מבוסס על הסכמת הצדדים אך הסכמה זו
קיבלה את תוקפה המחייב מכח החלטתו של ביה"ד. ענין הרכוש המשותף נכרך בענין הגירושין ובכך נתנו בני הזוג לביה"ד סמכות ייחודית לפסוק בענין הרכוש. בבקשה הנוכחית מבקש המשיב לפרש את פסה"ד של ביה"ד הרבני לפי כוונת הצדדים בביה"ד בעת נתינתו. דבר זה נתון גם הוא לסמכות ייחודית של ביה"ד אשר נתן את פסה"ד ואין הענין יוצא מגדר סמכותו בגלל טענות נוספות של המשיב על התנהגות הצדדים לאחר מתן פסה"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ע. שרון למערערת, עו"ד מ. לבנת למשיב. 17.2.72).
ב.ר.ע. 27/72 - פולקמן ... בע"מ נגד יעקובזון ואח'
*תביעה בסדר דין מקוצר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1357/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המבקשת הגישה נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר על סכום קצוב של למעלה מ- 56,000 ל"י. במשפט אחר הגישו המשיבים נגד המבקשת תובענה בה הם מבקשים הצהרה שהמבקשת אינה רשאית להפסיק את קשר הסוכנות הקיים ביניהם. במשפט השני העיד המשיב כי הוא מחזיק בידו סכום של למעלה מ- 56,000 ל"י לפי חשבון המבקשת דנא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הודאה של בעל דין במשפט אחר איננה מהווה ראיה בכתב הנדרשת לתביעה בסדר דין מקוצר, וכן כי אמנם מדובר ב"סכומים כתובים וקבועים הניתנים להוכחה, ואין צורך בהערכה לגביהם", ברם מכיון שקיימות גם תביעות נגדיות במשפט השני וכן זכות קיזוז בין הצדדים הרי שאין זו תביעה בסכום קצוב. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כבר נפסק כי פרוטקול שנרשם במשפט הוא בחזקת ראיה בכתב לצורך תביעה בסדר דין מקוצר. לא צדק ביהמ"ש דלמטה בקבעו כי אין זו ראיה בכתב.
ב. לענין היות התביעה סכום קצוב - בדונו בשאלה אם תביעה היא בת סדר דין מקוצר, על השופט לעיין בכתב התביעה ולקבוע על פיו אם הסכום אשר נקבע מחייב שומה או שהוא ניתן לבירור ע"י תהליך חשבוני. בענין דנא מדובר בסכום קצוב שהמשיב הודה בו במשפט האחר. יתכן שהמשיבים רשאים לקזז סכום אחר נגד סכום זה אך זוהי הגנה לגוף הענין שיכולה לשמש עילה למתן רשות להתגונן. אולם זכות הקיזוז הנטענת אינה הופכת את החוב ללא קצוב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד א. בר-שלום למבקשת, עו"ד ש. גליץ למשיבים. 23.3.72).
בג"צ 496/71 - מאיר אליהו ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות
*מינוי ועד אגודה שיתופית בפני בג"צ קיימות שתי עתירות ביחס לחוקיות בחירתו של הועד במושב שחר. המשיב הינו בדעה שהבחירות לועד היו שלא כדין. בינתיים נראה שהמשיב שוקל אפשרות למנות ועד ממונה עד גמר בירור שתי העתירות הנ"ל. המבקשים מבקשים צו ביניים שיאסור על המשיב למנות ועד ממונה. הבקשה נדחתה. לפי תקנות האגודות השיתופיות רשאי המשיב למנות ועד ממונה אם לדעתו קיימים ספקות של ממש לגבי חוקיותו של ועד אגודה. העובדה שהענין נמצא בדיון בביהמ"ש איננה שוללת את סמכותו של הרשם לפעול לפי שקול דעתו. בדרך כלל יש לשמור על המצב הקיים כאשר ענין נמצא בדיון
בביהמ"ש. אולם יש מקרים שבהם המשך המצב הקיים עלול לגרום לתוצאות מרחיקות לכת שקשה לתקן אותן לאחר מכן. המחוקק נתן שקול דעת לרשם וחזקה עליו שבשקוליו ישים לב לעובדה ששתי העתירות הנ"ל תלויות בפני ביהמ"ש.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד צ. טמיר למבקשים, עו"ד ברסלע למשיב. 29.2.72).
בג"צ 33/72 - יעקב רוטהולץ נגד ראש אגף כוח אדם במטכ"ל ואח'
*צבירת חופשה בצה"ל העותר עשה את שרותו הצבאי בין השנים 1963-1965 וגמר שרותו נדחה לצורך למודים באוניברסיטה. עתה עליו להשלים שירות של למעלה ממאה יום שנשאר חייב לצה"ל. בעתירתו טוען העותר כי חייל זכאי לפי פקודות מטכ"ל לחופשה רגילה של 4 ימים כל שלושה חודשים ואילו הוא לא ניצל את החופשות של 4 ימים ומבקש לנכות עתה משרותו את הימים שלטענתו מגיעים לו כחופשה. עתירתו נדחתה. פקודת המטכ"ל המעניקה את החופשות הנ"ל אומרת גם כי חופשה רגילה כזו אינה ניתנת לצבירה אלא על סמך אישורים מתאימים ועד שלוש חופשות בלבד. לפי אותה פקודה חופשה שלא נוצלה במועדה ולא אושרה לצבירה הולכת לאיבוד. העותר לא הראה שאושר לו לצבירה חופשות כנ"ל וכיון שכך אין לנכות משרותו את החופשות שהוא טוען להן.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבים. 22.2.72).
בג"צ 54/72 - המועצה המקומית אבן יהודה ואח' נגד שר הדתות
*מינוי מועצה דתית שר הדתות החליט למנות מועצה דתית לאבן יהודה והיא מורכבת מ- 9 חברים. העיריה מינתה 4 חברים שמהם 1 מבני עדות המזרח ואילו מחמשת החברים האחרים שמונו היה אשכנזי אחד בלבד. כתוצאה מכך יש היום במועצה 5 מעדות המזרח ו- 4 בני העדה האשכנזית. העותרים טוענים שהרכב זה אינו תואם את הרכב האוכלוסיה. העתירה נדחתה. לעותרים דרך של פניה לשר הדתות כי יעביר את הענין לועדת השרים. העותרים לא הלכו בדרך זו ועד שלא ילכו בה אין מקום לדיון בבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הורוביץ לעותרים. 23.2.72).
בג"צ 382+363/71 - טחנת קמח שטיבל בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*סדרי מכירת חיטה לטחנות קמח ענינה של עתירה זו מכירת חיטה ע"י הממשלה לטחנות הקמח השונות. עד לשנת 1969 היתה חלוקה בין 22 טחנות הקמח בארץ כשכל טחנה קיבלה כמות מסוימת של חיטה ולא ניתן היה להגדיל כושר התפוקה או להקים טחנות חדשות. בשנת 1969 עברה הממשלה לשיטה של תחרות בין הטחנות ואז הרשו להקים טחנות חדשות ולהרחיב את הטחנות הקיימות. העותרים הרחיבו את הטחנות שלהם באופן שכושר הייצור שלהם עלה בהרבה. לאחר שעברו שנתיים החליטה הממשלה לחזור לשיטה הקודמת של החלוקה אך לא התחשבה בטחנות שהרחיבו את כושר הייצור אלא חזרה לחלוקה לפי הבסיס שהיה קיים לפני שנת 1969. עתירת העותרים נתקבלה. אמנם הממשלה רשאית לחזור לשיטה של חלוקה ללא התחרות חופשית אך היא אינה רשאית להתעלם מהשינויים שחלו בטחנות והרחבת כושר הייצור של הטחנות השונות. אין לקבל את טענת המשיבים כי המדובר במתן סובסידיות ושאין לאף טחנה זכות קנויה לקבל סובסידיות. כאן לא הטחנות מקבלות סובסידיות אלא הצרכן מקבל סובסידיות וזכותן של העותרות שלא יופלו לרעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד שפאר, סיטון ובן-משה לעותרות, עוה"ד מ. חשין ושמרון למשיבים. 19.1.72).
בג"צ 446/71 - עבדול מתאני נגד טלתון קשקוש
*התפטרות חבר מועצה מקומית העותר היה חבר המועצה קלנסואה וב- 14.9.71 הגיש כתב התפטרות למשיב שהוא יו"ר המועצה. בעתירתו טוען העותר שלא הגיש כתב התפטרות וכתב ההתפטרות שהוגש איננו חתום על ידו. הוגשו תצהירי מומחים בענין כתב היד ותצהירים שונים בשאלה היכן נמצא העותר בשעה שלדברי המשיב מסר לו את כתב ההתפטרות. לנוכח כל נסיבות הענין לא מצא בג"צ כי העותר צודק בטענתו שלא מסר כתב התפטרות למשיב וכי כתב ההתפטרות שהמשיב הציג נושא חתימה מזויפת של העותר. אי לכך דחה ביהמ"ש את העתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד ג. לוי וולנטין לעותר, עו"ד מלחי למשיב. 16.2.72).
בג"צ 12/72 - אוריאל חפץ נגד מדינת ישראל ואח'
*מכרז לאספקת מצרך פורסם מכרז להספקת ילקוטים לשימושם של הפוקדים שישתתפו במפקד הכללי של האוכלוסין שיערך ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מספר ספקים נענו למכרז ולבסוף נותרו הצעות העותר והמשיבה הרביעית. הצעת העותר היתה זולה יותר מהצעת המשיבה הרביעית אולם ועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעת המשיבה ונימוקיה שילקוט זה יותר חזק ולאחר סיום המפקד יוכל לשמש לצרכים אחרים. עתירת העותר נגד ועדת המכרזים נדחתה ברוב דעות השופטים ברנזון ומני. טענת העותר היתה כי התנאי שהילקוט צריך לשמש גם לאחר שיגמר מפקד האוכלוסין לא היתה כלולה בהצעת המכרז ואילו היתה כלולה היה גם הוא יכול לספק ילקוט חזק במחיר גבוה יותר. השופט ברנזון בדעת הרוב ציין כי המדובר כאן לא במכרז שבו ידעו מראש בדיוק מה לבקש אלא שהמציעים הציעו כל מיני הצעות. מספר הנחיות ניתנו אך לא נקבע מראש ילקוט קבוע וסטנדרטי. במקרה כזה לא היה המחיר קובע ולא היה צורך לקבל ההצעה הזולה ביותר. אין לראות בענין השמוש החוזר בילקוט לאחר גמר המפקד תנאי מוסתר שלא הובא מלכתחילה לידיעת המשתתפים במכרז. ועדת המכרזים רשאית לקבל הצעה שאינה זולה ביותר ובלבד שתנמק את החלטתה. הנימוק שניתן כאן הוא סביר ועניני ואין לפסול אותו. בדעת מיעוט סבר השופט לנדוי כי העובדה שאפשר לעשות שמוש חוזר בילקוט מהווה תנאי נסתר שלא נכלל בתנאי המכרז ואילו הודיעו מראש שיש צורך בילקוט חזק לשמוש חוזר יכול היה גם העותר להציע תיק יותר חזק במחיר יותר גבוה. ההנחיות היו להציע מוצר זול וחומר זול וזאת הציע העותר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד ש. ברנר לעותר, עוה"ד י. ברסלע ומ. אסטרייכר למשיבים. 6.2.72).
בג"צ 17/72 - שמואל אופן נגד נציב בתי הסוהר ואח'
*חישוב שני שליש של מאסר העותר הורשע בשעתו בעבירות שונות ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל שתחילתן ביום 30 באוגוסט. התקופה של 9 חודשים תסתיים ביום 29 למאי. העותר מצפה להשתחרר שחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו. לטענתו עומדים לשחררו בתום 6 חודשים מיום מאסרו כלומר שהחישוב של שני שליש נעשה לפי חודשים ולדעתו יש לעשות את החישוב לפי הימים ובאופן כזה ישתחרר יותר מוקדם. העתירה נדחתה. כאשר ביהמ"ש הטיל את העונש לפי חודשים יש לעשות את כל החישובים לפי חודשים ולא לפי ימים. לצורך החישוב רואים את תקופתם של כל חודשי השנה כשווה אף על פי שלמעשה ישנם הפרשים בין חודש לחודש. כיון שכך אין לקבל את טענת העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו, עו"ד י. ברסלע למשיבים. 17.2.72).
בג"צ 439/71 - יפת צדוק ואח' נגד שר הדתות ואח'
*מינוי מועצה דתית בתוקף סמכותו הרכיב שר הדתות מועצה דתית לבית-דגן. העותרים הם חברי המועצה המקומית מרשימת גח"ל שהשיגה %40 של מספר הקולות ויש לה במועצה המקומית 3 מתוך 9 חברים. במועצה הדתית קיבלה מקום אחד בלבד בעוד ששתי מפלגות דתיות שזכו ב- %20 ממספר הקולות בבחירות וקבלו שני חברים במועצה המקומית זכו ל- 4 מקומות במועצה הדתית. עתירת העותרים נדחתה. לכאורה יש להם לעותרים על מה לסמוך, אולם החוק קובע כי שר הדתות ירכיב את המועצה הדתית לאו דוקא לפי תוצאות הבחירות למועצה המקומית כי אם להבטיח ייצוג מתאים של הגופים והעדות המעונינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים. בענין דנא אין למצוא פסול ודופי בשיקוליו של שר הדתות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ש. גרינברג לעותרים, עוה"ד י. בר-סלע ופלדמן למשיבים. 17.2.72).
ע.א. 88/71 - אפרים צסקלה נגד מדינת ישראל
*קנס ומאסר לפי פקודת בזיון בימ"ש בהליך אזרחי שבין המערער לבין שכנים בבית שבו החזיק מאפיה נצטווה המערער לסגור את המאפיה ולאחר שניתנו כמה ארכות לביצוע ולא קיים אותם החליט ביהמ"ש לחייבו בתשלום קנס יומי עבור כל יום שאינו מבצע את הצו. במשך תקופה ארוכה של כמעט שנה נצטבר סכום של כ- 80,000 ל"י קנס. על המערער הוטל עונש מאסר של שנה אחת במקום פגורי הקנס של 80,000 ל"י כאמור. ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן להטיל קנס מראש לכל יום שבו לא יקויים צו ביהמ"ש לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. הקנס המוטל לפי פקודת בזיון ביהמ"ש מהווה חוב המגיע לאוצר המדינה וביהמ"ש רשאי להטיל מאסר במקום תשלום הקנס. ביהמ"ש העליון קבע כמו כן כי ערעורו של המערער על ההחלטה בדבר הטלת מאסר עבור כל אי תשלום קנס היה ערעור פלילי והמערער זכאי לערער על צו כזה. מאידך לא היה מקום להגיש ערעור נגדי שכן בערעור פלילי אין להגיש ערעור שכנגד.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ליכטנברג למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 31.1.72).
ע.א. 447/71 - פלוני נגד פלונית
*מזונות להוצאות מחית ילד בתנאים הצנועים והפשוטים ביותר דרוש לפחות סכום של 200 ל"י לחודש ובסכום זה חייב האב לפי ההלכה לכל הדעות. כיון שכך יש להעלות את שעור המזונות לסכום של 200 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד רוט למערערים, עו"ד בן-עמי למשיב. 28.2.72).
ע.א. 189/71 - משה טייבר ואח' נגד שושנה גרעון ואח'
*דמי נזיקין אומדן הנזק בסך 60,000 בראש נזיקין של אובדן כושר השתכרות התובעת (המשיבה) לבבי העתיד איננו מוגזם ואיננו מצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור. הסכום הנ"ל נקבע באופן גלובלי לפי אומדן השופט שהביא בחשבון גורמים שונים העשויים להשפיע על הפסד ההשתכרות של התובעת. ממילא לא ניתן לערוך חשבון מדויק של נזק זה שהוא כולו ענין שבעתיד. לעומת זאת יש לבטל את הסעיף של תשלום 20,000 ל"י עבור פיצוי על עזרה בטיפול במשק בית בעתיד. ממה נפשך: אם לא תצא התובעת בעתיד לעבודת חוץ היא לא תהיה זקוקה לעזרה במשק בית יותר מאשר היתה זקוקה אילו היתה נפגעת.
אם תצא לעבודה ותעבוד מחוץ לבית - כי אז זקוקה ממילא לעזרה בבית והוצאותיה לא יעלו עקב התאונה. יש לציין כי כושר התובעת לטפל בביתה לא פחת בעטיה של התאונה אם כי התובעת יותר איטית עכשיו מאשר בעבר.
לענין החיוב של הנתבעים ברבית - מכיון שחשבון הנזק מורכב מקצתו מסכום שנקבע גלובלית והוא העיקר, ומסכום שנקבע מקצתו על דרך חשוב מדויק אין לחייב את הנתבעים בתשלום רבית על כל הסכום מיום הגשת התביעה. לפיכך יש לחייב את הנתבעים ב- %11 רבית על הפסד השתכרות בעתיד מיום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ואילו לגבי שאר הפריטים ישלמו רבית בסך %9 מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד א. קוזולובסקי למערערים, עו"ד ל. וויינברג למשיבים. 27.2.72).
המ' 981/71 - אברהם ארוילי נגד משה קטן
*רשות ערעור המשיב נטל מנשיא ביהמ"ש העליון רשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי והגיש את הערעור. עתה חפץ המבקש שהוא המשיב בערעור להביא ראיה שהרשות שניתנה ע"י הנשיא מוגבלת בשאלת חוק בלבד ואת זאת רוצה המבקש להוכיח ע"י תצהיר המאשר אמרי פיו של הנשיא בשעה שדן בבקשה. בקשת המבקש נדחתה. בהחלטת הנשיא ובפרוטוקול שרשם לא נמצא זכר להגבלה הנ"ל. דבר שאמר הנשיא, בלא להעלותו על הכתב, אינו מעלה ואינו מוריד.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 29.2.72).
ע.פ. 575/71 - מחמוד אבו סאלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער הורשע ברצח תושבת כפר ערערה תוך כדי גניבת כסף וחפצי ערך וערעורו על ההרשעה נדחה. המערער מסר הודאות למשטרה וקבילותן היתה מותרת וכדין נתקבלו הודאות אלה. להודאות הצטרף "דבר מה" הדרוש כדי להרשיע. לטענת המערער שבמשקלן של ההודאות אין די לבסס הרשעה ברצח - לאחר בדיקת תרשים הבית בו בוצע הפשע והנתונים בדבר המקום בו תקף המערער את האשה והמקום בו נמצאה הגופה יש לאשר את ההרשעה ברצח. משנמצא שבגופה של האשה בוצע מעשה אלימות, הדעת נותנת שכל המעשים שנעשו בקרבן נעשו ע"י אותו אדם, הוא המערער. אשר "לזדון" הנדרש לפי סעיף 214 ג', זדון לענין סעיף זה אין פירושו כוונה תחילה אלא די בכך שלא איכפת לנאשם אם יגרום למותו של הקרבן ואם לאו והוא משלים עם תוצאה זו לשם הכנת העבירה אשר הוא עומד לבצע או כדי להקל על ביצועה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד לויט למערער, גב' ראב למשיבה. 14.2.72).
ע.פ. 594/71 - עבדללה עווד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת רימון יד) המערער נמצא אשם ע"פ הודאתו בהחזקת רמון יד ללא רשות ונדון לשנה אחת מאסר. ערעורו על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות מרובות ואפילו נכונה טענתו שרכש את רמון היד לצרכי דיג הרי עונש של שנה אחת מאסר אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 27.2.72).
ע.פ. 3/72 - שמעון קינן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) המערער תקף נערה ירושלמית שסירבה להתחתן איתו לאחר שהתפרץ לבית אחותה הגרה בבית-שמש בעט בה בפניה ובחלקי גופה, שבר לה שתי שיניים וגרם לה צלקות על מצחה. הוא נדון ל- 30 חודשי מאסר. כן הופעל עונש של 3 חודשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו כחודש לפני כן בגין תקיפת המתלוננת על אותו רקע. הערעור על חומרת העונש נדחה. בתקיפה הקודמת התחייב ביהמ"ש בנסיבות המקרה והטיל עונש של מאסר על תנאי על הנאשם. אעפ"כ לא למד מהגישה הסלחנית הנ"ל וחזר על מעשי התקיפה והחבלה. כיון שכך ובשים לב למגמת ההרתעה שיש להתחשב בה במקרים מסוג זה אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד א. אסא למערער, עו"ד א. ציון למשיבה. 24.2.72).
ע.פ. 23/72 - יצחק תורג'מן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער מילא תפקיד של סגן מנהל הארכיב במשרד ראש הממשלה. הוא מטפל במכתבים המגיעים למשרד, פותח אותם ומעבירם לתעודתם. באחד הימים פתח מכתב שנשלח ע"י תורמת מארה"ב שאליו צורף שטר כסף בסך 100 דולר. המערער נטל את הכסף והשמיד את המכתב. עקב כך נדון ל- 10 חודשים מאסר בפועל ו- 14 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בעל לאשה ואב ל- 3 ילדים ועשה את המעשה עקב מצוקה כספית. הוא כבר 20 שנה בשרות המדינה וזו עבירתו הראשונה והוא עלול לאבד את משרתו ואת זכויותיו הסוציאליות. ברם למרות נסיבות אישיות אלה, הרי שאין הן שקולות כנגד חומרת העבירה והמגמה להרתיע אחרים במעמדו של המערער מלמעול באמון שהציבור נותן בהם כעובדי המדינה. התנהגות המערער עשויה לפגוע בשמם הטוב של ציבור העובדים ובמעמדו ולפגום במהימנות שהמדינה זקוקה לה מצד תורמים מחו"ל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 9.2.72).
ע.פ. 483/71 - ואקד סמהדאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסחר בסמים) בנוסעו במכונית בכביש רפיח אלעריש קנה המערער מבדואי כמות של למעלה מ- 75 ק"ג חשיש ושילם עבורה סכום של 21,500 ל"י. הוא הורשע בדין על החזקת חשיש ונדון ל- 7 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק כי מטרת קנית החשיש היתה למכור את הכמות הנ"ל ולהפיק רווחים כספיים גדולים. על אף כל שנטען ע"י הסניגור לטובת המערער והנסיבות האישיות אין להקל בעונש. כל זה איננו שקול כנגד המטרה לבער את הנגע הממאיר של סחר בסמים מסוכנים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד א. העצני למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 24.1.72).
ע.פ. 531/71 - שלמה בן-עמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער שימש בתפקיד של קופאי במועצה המקומית בית-שמש ובמשך תקופה של כשנה הוציא מקופת המועצה כספים שהיה מופקד עליהם. הוא ביצע 25 פעולות פליליות כאלה שכללו גם זיוף ספרי חשבון והשמדת מסמכים ובסה"כ מעל בסכום של למעלה מ- 12,000 ל"י. הוא נדון לשנתיים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. על אף כל הנסיבות שנאמרו לקולה הרי הגניבה בוצעה בזמן שהמערער שימש נאמן המועצה
וזו לא היתה פעולה יחידה אלא שורה ארוכה של מעשי מעילה שבוצעו בשיטתיות במשך תקופה של שנה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 24.1.72).
ע.פ. 519/71 - יעקב נחמוקה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה שמשת חלון בחנות מכולת נפרצה ונגנבו מצרכים מתוך החנות. למחרת הפריצה נמצאה טביעת אצבעות של המערער על החלק הפנימי של אחד משברי הזכוכית שנפרצה. המערער לא הצליח להראות כיצד הגיעה טביעת אצבעות שלו לזכוכית והורשע בדין. ערעורו נדחה. העובדה שנמצאו טביעות האצבעות במקום מהווה הוכחה לכאורה כי המערער הוא שביצע את מעשה הפריצה והגניבה, אלא אם השכיל להביא הסבר שיהא בו כדי לעורר לפחות ספק סביר, שהוא לא ביצע את הפריצה וכי טביעת אצבעו הגיעה לזכוכית במקרה. ברם המערער לא הצליח במשימתו להביא הסבר כנ"ל. על כן הרשעתו בדין היתה.
ביהמ"ש דלמטה אמר ש"אם רצה הנאשם להוכיח כי טביעת אצבעו הגיעה לאותו מקום בדרך כלשהי היה עליו להוכיח זאת בצורה פוזיטיבית". הנשיא העיר על כך כי על המערער לא היתה מוטלת חובת ההוכחה הסופית להוכיח חפותו מפשע. נכון הוא שנוכח ההוכחה שהביאה התביעה עברה לשכם הנאשם "חובת העדות", היינו להביא עדות שיש בה כדי להעלות ספק סביר בדבר אשמתו. עדות כזו לא הביא.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מור למערער, עו"ד ציון למשיבה. 14.2.72).
ע.פ. 491/71 - נעים בן נחום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזוין) בפרשת שוד מזוין היו מספר נאשמים והמערער הינו הנאשם האחרון והוא הודה בקשירת קשר לבצוע השוד ונדון ל- 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם הוא הורשע בקשירת קשר בלבד ולא בסיוע לשוד גופו שבו השתמשו בנשק חם ופצעו אדם. אולם ישנם ענינים בהם יצדק ביהמ"ש באם יטיל את העונש המירבי הקבוע בחוק או לפחות עונש המתקרב למקסימום. (כאן המקסימום הוא 7 שנים). נוכח הגל הגואה של מעשי שוד חייבים בתיהמ"ש להחמיר בעונשים כדי להגן על הציבור. נוסף לכך יש לציין את הרשעותיו המרובות של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד קידר למערער, עו"ד מ. גולדמן למשיבה. 20.2.72).
ע.פ. 564/71 - טוהיל ג'אנם וחסן קטאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) שני המערערים בני 16 ו- 18 הורשעו האחד בעבירת אינוס והשני בעבירת נסיון לאנוס ונדונו האחד ל- 3 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והשני לשנה וחצי מאסר. הערעור נדחה. העבירה בוצעה כלפי שתי תיירות צעירות שהגיעו ארצה יומיים לפני המעשה ותעו בדרך. עבירות כגון אלה חמורות הן, וחומרה כפולה ומכופלת יש בה אם נעשה המעשה כלפי תיירות שבאו לישראל שכן הדבר מוציא שם רע למדינה. העונשים שהוטלו על המערערים רחוקים מן המקסימום הקבוע בחוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. המערערים לעצמם, עו"ד ראב למשיבה. 14.2.72).
ע.פ. 527/71 - דוד שוקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות נגד המוסר) המערער הורשע ב- 7 פרטי אישום של עבירות נגד המוסר וביניהם אינוס נערה מתחת לגיל 17, מעשים מגונים בכוח, איומים במעשי אלימות והחזקת תמונות תועבה לשם הפצה. מפאת גילו ביקש ביהמ"ש משירות המבחן, לפני מתן גזר הדין, שיוגש תסקיר על המערער - הוגש תסקיר אך קצינת המבחן ביקשה מביהמ"ש לשחרר את המערערממעצר כדי להמשיך בחקירה בתנאים פתוחים ולאחר מכן להגיש את ההמלצה. ביהמ"ש דחה את הבקשה לשחרר את המערער בערבות. בהמשך הישיבה המליצה על מבחן. בסופו של הדיון החליט ביהמ"ש לגזור על המערער עונש מאסר של 5 שנים. ערעורו של המערער נדחה. בפני ביהמ"ש היתה המלצת שירות המבחן וביהמ"ש לא היה חייב להענות להצעת קצינת המבחן לשחרר את המערער בערבות. בסופו של דבר אמרה קצינת המבחן באותה ישיבה מהי המלצתה לגבי המערער. אשר לעונש הרי שאין הוא חמור מדי. בעבירותיו של המערער נפגעו נערות צעירות אשר כלפיהן נהג המערער במידה לא מועטת של אכזריות ושחיתות.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 16.2.72).
ע.פ. 426/71 - שמעון ניניו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד המערער הורשע בעבירה של לקיחת שוחד, בכך שכאשר עד התביעה רוזנפלד הגיש בקשה לעיריה לרשיון לפתיחת עסק, ביקר אצלו המערער, שהוא פקח בניה במחלקת ההנדסה, ועשה לו קשיים בקשר עם היציע בחנות הנדונה ואז נתן לו העד 15 ל"י. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להאמין לעד התביעה שנתן כסף ולא להאמין למערער שלא קיבל כסף. הסתירה שנתגלתה בין ההודעה שמסר העד במשטרה לבין עדותו בבימ"ש אינה יורדת לשורש הענין וביהמ"ש דלמטה נתן את דעתו על סתירה זו. אין הבדל ממשי בין שתי הגירסאות שניתנו ע"י העד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 9.2.72).
ב"ש 21/72 - נזרי אשר נזרי נגד מדינת ישראל
*העברת דיון נגד המבקש תלוי ועומד כתב אישום שלפיו השתתף בדיונים של מועצת קרית שמונה ומוסד התכנון והבניה בענינים שונים שבהם היה לו אינטרס פרטי ואף קיבל טובות הנאה וזאת בהיותו חבר המועצה המקומית קרית שמונה וחבר מוסד התכנון והבניה. המבקש הוא תושב קרית שמונה וכתב האישום הוגש בביהמ"ש בצפת. לפי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי דנים נאשם בביהמ"ש אשר באיזור שפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או בביהמ"ש אשר באיזור שפוטו נמצא מקום מגוריו של הנאשם. פרקליט המחוז פעל לפי החלופה הראשונה בהגישו את כתב האישום לבימ"ש השלום בצפת. בקשתו של המבקש להעביר את הדיון לבימ"ש השלום בקרית שמונה נדחתה. כנגד הנימוק של מאזן הנוחיות המחייב לקיים את המשפט בקרית שמונה קיים השיקול של פרקליט המחוז כי הרוחות בקרית שמונה משולהבים עקב מריבות בין שני המחנות היריבים במועצה המקומית ואין לאמר כי נימוק זה הוא מופרך וכי פרקליט המחוז טעה בשיקול דעתו בנהגו לפי החלופה הראשונה האמורה בסעיף 3 לחוק הנ"ל.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד פדידה למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 28.2.72).
ב"ש 28/72 - חייב אבטבול נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש מואשם בעבירות של סרסרות למעשי זנות וביהמ"ש המחוזי החליט לעצרו עד לסיום משפטו. נגד המבקש הוגש כתב אישום נוסף בפני בימ"ש בהרכב אחד אף הוא בעבירות של סרסרות לזנות ובאותו תיק שוחרר בערובה והיה חופשי למשך 11 יום. עתה טוען המבקש כי אילו רצה להשפיע על המתלוננת יכול היה לעשות כן כשהיה משוחרר. כן הוא טוען כי המתלוננת עצורה במוסד צופיה ואינו יכול להגיע אליה. בקשתו לשחרור בערובה נדחתה. ב"כ המדינה ציין שהמבקש ניסה פעמיים, לאחר שנכלא, לשלוח מכתב למתלוננת בצופיה וביקש שלא תעיד לרעתו. כיון שכך ומכיון שהעבירה היא רצינית ועברו של המבקש אינו נקי אין יסוד לשחררו בערובה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד פדידה למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 28.2.72).
המ' 50/72 - מלכה כהן נגד יצחק רגב ואח'
*הארכת מועד הערעור של המבקש נגד המשיבים נקבע לדחיה ולאחר שהודע על כך למערערת ביקשה המערערת הארכת מועד להפקדת הערבון, יומיים לפני המועד ביקש ב"כ המבקשת דחיה וביום הדיון לא הופיע ב"כ המערערת לדיון ולא נמסרה סיבת אי ההופעה. הבקשה להארכת המועד לא נתמכה בתצהיר ונימוקיה אינם מצביעים על סיבה מתקבלת על הדעת שמנעה מהמבקשת להגיש בקשתה תוך המועד להפקדת הערבון ולא לאחר שהערעור נרשם לדחיה. אי לכך אין מקום להאריך את המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. 7.3.72).
המ' 169/72 - שביט באר-שבע בע"מ ואח' נגד מפעל הבניה של הקבוץ המאוחד בע"מ
*הארכת מועד ב"כ המערערים המציא ערבות בנקאית מוגבלת בזמן להבטחת הוצאות המשיב בערעור. מסיבה זו הוחזרה הערבות והמערערים נדרשו להחזיר תוך 10 ימים ערבות שלא תהיה מוגבלת בזמן. ערבות כזו לא הומצאה. ההזמנה לישיבה לצורך דחית הערעור נשלחה בדאר רשום אך זו שנועדה לב"כ המערערים חזרה לביהמ"ש כי לא נדרשה ע"י עוה"ד. ביום הדיון הודיע ב"כ המשיב על התנגדותו לבקשה להארכת המועד. לאחר מכן נקבע מועד חדש לדיון. ביהמ"ש מתייחס בחומרה רבה לעובדה שעו"ד המנהל משרד ומייצג בעלי דין אינו דורש דאר רשום שנשלח אליו. מחובתו להבטיח שמשרדו יפעל כראוי ועליו לכבד הודעות דאר, אחרת יפגע הסדר הטוב ותשובש השיטה של המצאת מסמכי בית-דין לבעלי דין ובאי-כוחם. יש לציין כי משהוחזרה הערבות הראשונה לא היתה קיימת כל ערבות להבטחת הוצאות המשיב ולא נכונה טענת המערערים כי מכיון שתוקפה של הערבות הראשונה היתה עד ספטמבר 1972 היתה ערבות בתוקף בשעה שנקבעה לדחית הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. 7.3.72).
בג"צ 92/72 - הסתדרות אגודת ישראל נגד שר הדתות ואח'
*מינוי מועצה דתית לבחירות למועצה המקומית בגדרה התקשרה העותרת עם שתי רשימות מקומיות ברשימה משותפת. למועצה הדתית ניתנה לרשימה הנ"ל נציגות של שני חברים. העותרת טוענת ששני חברים אלה של המועצה הדתית אינם מחבריה. העתירה נדחתה. לכאורה היתה העותרת צריכה לבוא על סיפוקה במה שנוגע לנציגות במועצה הדתית במסגרת הרשימה
המשותפת הנ"ל. החלוקה הפנימית של נציגות זו בין שותפי הרשימה המשותפת היא ענין לשותפים עצמם. אם לטענת העותרת יש הבדל בין הנציגות למועצה המקומית לבין הנציגות למועצה הדתית היה עליה לפרט טענה זו בעתירתה ולהסביר את אשר קרה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. ינובסקי לעותרת. 5.3.72).
בג"צ 75/72 - אלברט אורפלי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*עיכוב הליכים נגד העותר הוגש אישום באשמת השגת גבול פלילי ולטענתו הוגש האישום כדי לעזור לעמידר בסכסוך אזרחי שבינה לבין העותר על החזקת חדר. העותר ביקש מבג"צ לצוות על היועץ המשפטי שיעכב את ההליכים נגדו. העתירה נדחתה. תחומי התערבותו של בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לעכב או לא לעכב הליכים הם צרים מאד. לפי הנטען בעתירה אין מקרה זה נופל בגדר התחומים הצרים הללו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. פוגל לעותר. 28.2.72).
ע.א. 519/70 - מוריס בנין נגד מנדל שרף עו"ד
*פירוש מסמך במשפט נשוא ערעור זה התעוררה שאלת פירוש מסמך בדבר התחייבות לשלם שכ"ט למשיב וביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערער לשלם למשיב את שכה"ט המוסכם בעד נסוח כתב התביעה אם כי המשיב לא ניהל את המשפט. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, המשיב לעצמו. 8.3.72).
ע.א. 538/71 - מישל איוב נגד פתח ערפאת
*רשות להתגונן המשיב תבע את המערער בסדר דין מקוצר לפי שטר חוב. המערער ביקש רשות להתגונן ובתצהירו טען כשלון מוחלט של התמורה. בחקירה נגדית על התצהיר התברר שהמשיב ביצע חלק מן ההתחייבויות שלגביהן קיבל את השטר. כיון שכך נדחתה הבקשה לרשות להתגונן. הערעור על כך נדחה. הוברר שהטענה על כשלון תמורה מלא אין לה על מה שתסמוך. נותרה רק טענה רצינית בדבר אי מילוי חובה אחת מהתחייבויותיו של המשיב וזו יכולה להוות כשלון חלקי של התמורה והיא שמורה למערער בהליכים אחרים, אך אין היא פוטרת אותו מחובתו לפרוע את השטר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. הכהן למערער, עו"ד א. גורן למשיב. 6.3.72).
ע.א. 90/71 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד חמיד ואח'
*סדרי דין ביהמ"ש המחוזי דחה הודעת צד ג' אשר שלחה המערערת למשיב מס' 1. בבירור המשפט היו דיונים בין צדדים שונים במשפט והדיון בהודעת צד ג' שבין המערערת
לבין המשיב הראשון לא הסתיים והצדדים טרם הספיקו לסכם את הפרשה. באחת הישיבות הבאות בדיון בין צדדים אחרים במשפט החליט ביהמ"ש בלי ששמע את סיכומי הצדדים לערעור זה לדחות את הבקשה להודעת צד ג' הערעור על כך נתקבל. לאחר שהצד הביא ראיותיו זכאי הוא לסכם את הפרשה. לא היה מקום להחליט בענין הודעת צד ג' כאשר הדיון בשאלה זו לא נסתיים.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד ד. גושן למשיבים).
ע.א. 571/71 - שושנה יכין נגד הממונה על רושם המקרקעין
*שינוי צמידות בית משותף בפס"ד זה התעוררה שאלה כאשר חלק מן הרכוש המשותף בבית משותף הוצמד לאחת הדירות בבית כיצד ניתן להעבירו ולהצמידו לדירה אחרת בבית. הממונה על המרשם סבר כי אין אפשרות כזו כאשר אין הסכמה של כל בעלי הדירות בבית המשותף לשנות את התקנון שבו מוסדרים עניני צמידויות. הערעור על החלטות הערכאות דלמטה נתקבל. ביהמ"ש העליון סקר את הסעיפים השונים הדנים בשאלות תיקון צו הרישום של הבית המשותף, של ביטול צמידויות והצמדות חדשות, שינוי תקנון, דין חלק מהרכוש המשותף שהוצמד לדירה אחת ניתן להצמידו אל דירה אחרת בבית אם נתקבלה הסכמת שני שלישים מבעלי הדירות בבית המשותף.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד סוכובולסקי למערערת, עו"ד ע. נתן למשיבים. 27.2.72).
ע.א. 147/71 - שמעון יעבץ נגד החברה לשכון עממי בע"מ ואח'
*סמכות שיפוט
המערער מכר מקרקעין לאחת גב' נויבורג ב- 1956 ובחוזה שביניהם נקבע שלביהמ"ש במדינת ניו יורק תהיה סמכות שיפוט ייחודית ביחסים שבין הצדדים. לאחר מכן עמדה הגב' נויבורג ומכרה את אותם המקרקעין למשיבים. המקרקעין לא הועברו במשרד רושם הקרקעות ובינתיים מכר המערער אותם מקרקעין לאחרים. המשיבים הגישו תביעה נגד המערער והלה טען כי לביהמ"ש בניו יורק סמכות שפוט ייחודית על יסוד ההסכם שבינו לבין הגב' נויבורג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והערעור על כך נדחה. לנוכח עובדות המקרה אין ספק כי הזכויות שהמשיבים טוענים להן נובעות מהסכם שבינם לבין הגב' נויבורג ובלתי תלויות בהסכם שבין המערער לבינה. הגב' נויבורג לא מכרה למשיבים את הקרקע כסוכנת של המערער או שלוחתו אלא בתורת בעלים שביושר. כיון שכך אין המשיבים קשורים לסעיף השיפוט שבחוזה הראשון.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד ליבליך למשיבים 1 ו-2, עו"ד רוטנברג למשיב. 29.2.72).