ע.פ. 410/71 - מרדכי הורוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וטענת התגוננות כאשר הטוען כך העמיד את עצמו במצב שבו נאלץ לפעול לשם התגוננות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, בנטל וקוארט בת.פ. 292/71 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער הופקד ע"י אביו על ניהול מועדון משחקים בת"א. התפתח ריב בין המערער לבין אחד המבקרים בשם סבי על רקע העובדה שהמערער מנע מסבי לשחק. הדברים הגיעו לידי הרמת יד ואז אמר המערער לסבי "אני אראה לך" ויצא לחצר שם החזיק אקדח במחבוא, הוציא משם את האקדח וטען אותו כדי להמשיך בריב עם סבי ולהפחיד אותו. לאחר מכן, לפני שחזר למועדון, החליט המערער שלא להמשיך בריב אלא לעזוב את המקום. לפני שעזב את המקום נתקל שוב באקראי בסבי שתפש אותו והתגרה בו. בתגובה על כך הזמין המערער את סבי לריב של תגרת ידים על שפת הים. במקום בו מסתובבים אנשים. בדרך לשם הציע סבי להעביר את ההתמודדות לאחת החצרות של הסביבה. המערער היה חלש מסבי אך האקדח שהיה מוסתר על גופו נסך בו אומץ והסכים לדו-קרב בחצר שאין בו עוברים ושבים למרות נחיתותו הגופנית. כאשר הגיעו לחצרהרים סבי בקבוק שברר והתקדם לקראת המערער בהניפו את הבקבוק. המערער שלף את האקדח ואמר לו שלא יתקרב שכן אם יתקרב יהרוג אותי. סבי הניף את יד המערער שהחזיקה באקדח ואז לחץ המערער על ההדק והכדור פגע בסבי וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ודן אותו לחמש שנות מאסר. המערער ערער על ההרשעה ועל מידת העונש והמדינה ערערה על ההרשעה בהריגה ולדעתה יש להרשיע את המערער ברצח.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לטענת הסניגור כי היריה הקטלנית נפלטה מן האקדח שלא במתכוון - על יסוד העדויות בדבר סוג הנשק וכן עדותו של המערער עצמו ברור שהיריה לא נפלטה ולא נגרמה עקב תפישת היד ע"י הקרבן אלא היתה זו לחיצה רצונית על ההדק כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ב. לטענת המערער כי פעל מתוך התגוננות מותרת רע. כן יש לפטרו מעונש לפי סעיף 18 לפח"פ - טענה כזו אפילו לא הועלתה ע"י הסניגור היה צריך ביהמ"ש לברר אותה ביוזמתו, כי בירורה מתבקש מאליו עפ"י העובדות שנקבעו.
ג. אילו החלה הפרשה כולה באופן ששני היריבים נפגשו בחצר אז ניתן היה לאמר שהמערער הוכיח את טענת ההתגוננות. כאשר הסתער המנוח על המערער ובידו הבקבוק השבור היה למערער יסוד סביר לחשוש לחבלה חמורה וכדי להתגונן היה מותר לנקוט כל אמצעי, אפילו עד כדי איום בנשק קטלני ויריה תחילה לשם הפחדה. אין לאמר שהמערער יכול היה להפסיק את ההתמודדות ולסגת מהמקום. שאלה גדולה היא אם היתה לו דרך נסיגה ואם לא היה חושף עצמו להנחתת מכה מסוכנת.
ד. אולם אין לראות את הדברים שהתרחשו בחצר כשהם מנותקים ממה שקדם להם, דהיינו האתגר לדו קרב שבא מן המערער דוקא, ובהסכמתו להעביר את זירת הדו קרב לחצר, ובמיוחד כניסתו להתמודדות כשהוא מזוין.
ה. ההגנה של סעיף 18 לחוק, טענת ההתגוננות, לא תעמוד לנאשם אם הוא העמיד את עצמו מרצונו במצב שבו נעשה כפוף לאותו הכרח של פעולה לצרכי התגוננות. טענת ההתגוננות צריכה לידון שלא במנותק מן האירועים שקדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות. לפיכך אין לקבל את טענת ההתגוננות של המערער במקרה דנא.
ו. אשר לערעור המדינה המבקשת להפוך את סעיף ההרשעה מהריגה לרצח היה יסוד מספיק בראיות למסקנות ביהמ"ש כי היריה אמנם היתה רצונית אך התוצאה לא היתה
מכוונת. יש להניח לטובת המערער שדבריו לקרבן שלא יתקרב אליו אחרת יהרוג אותו נאמרו לשם איום בלבד ומתוך ציפיה שהאיום יהיה יעיל. לא הוכח שנוצרה בלב המערער כוונה להרוג ממשית את סבי וכי למערער היה יסוד לחשוב שהדברים יגיעו לידי כך שיצטרך לבצע את האיום. הוא ירה לבסוף אך קיים ספק אם עשה כן עפ"י החלטה קודמת על תנאי ולא עפ"י החלטה חדשה שנוצרה בלבו בו ברגע שסבי לא נרתע.
ז. אם אמנם נוצרה אצל המערער החלטה חדשה הרי לא הוכח שטיבה של ההחלטה היתה להרוג את סבי. באותה מידת הסתברות יתכן שבדעתו היה לירות לשם הפחדה.
ח. העובדה שהנאשם לקח את האקדח אין בה להצביע על כוונה להרוג את סבי. יש לראות את השתלשלות הדברים מתחילתם. המערער הביא את האקדח כדי לאיים את סבי כשהוא הפריע את הסדר במועדון ולא כדי לירות בו. גם מכוונה זו חדל המערער ולא שלף האקדח במועדון ואף היה בדעתו לעזוב את המקום אלא שבאקראי נתקל שוב בסבי. חלה איפוא הפסקה מוחלטת בין השלב הראשון יבין השלב הקריטי של האירועים ואין לחזור אל השלב הראשון כדי לבחון את כוונתו שי המערער בשלב הקריטי.
ט. ההרשעה בהריגה בדין יסודה היות והיריה נורתה תוך תגרה הדדית ועל כל פנים השתמש המערער בנשק קטלני וגרם למות המנוח עקב מעשה של פזיזות פושעת.
י. אשר לעונש - המערער הוא עוד צעיר לימים ואין לו עבר פלילי, אך כנגד שיקולים אלה עומדת העובדה המכרעת שהרג נפש בנשק קטלני ועל ביהמ"ש לשים לב לריבוי המדאיג של מעשי אלימות חמורים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד א. מרינסקי למערער, עו"ד ד. בניש למשיבה. 14.3.72).
ע.א. 34/71 - שמואל פרידמן נגד יעקב חן ואח'
*מחיקת טענות מכתב הגנה בתביעה על הוצאת דיבה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 2949/68 - הערעור נדחה בנתון להערות מספר).
העובדות:
המערער פירסם בעתון ערב מכתב למערכת ובו נאמר כי המערער מכיר את המשיב עוד מספסל הלימודים היסודי וכבר אז היה חבר המפלגה הקומוניסטית והמשיב וחבריו נתפשו בחלוקת כרוזי הסתה בשפה ערבית שקראו לערבים לטבוח את היהודים. באותו מכתב למערכת היו עוד דברים נגד המשיב אך המשיב הסתמך רק על הדברים דלעיל והגיש תביעה נגד המערער על פרסום לשון הרע. המערער הגיש כתב הגנה ובו העלה אשמות שונות נגד המשיב ובין היתר כתב כי מגיל צעיר ועד היום הינו אדם השקוע עד צואר בתחום הבגידה בעמו וכיוצא באלה דברים. לבקשת המשיב (התובע) מחק ביהמ"ש. בקדם משפט את הסעיפים האמורים בכתב ההגנה בקבעו שאין בהם לא כדי לאמת את האמור במכתב ולא כדי לשמש הגנה מפני התביעה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. עפ"י תקנה 96 לתקנות סדר הדין מוסמך ביהמ"ש למחוק בכתב טענות כל דבר שאין בו צורך, או שהוא מביש. בעל דין שהביא טענה ועשוי הביא ראיה להוכחתה
הטענה אפילו תוכח לא תסייע בידו - טענה כזו באה בגדר תקנה 96 שביהמ"ש מוסמך למוחקה.
ב. הדברים שכתב המערער אינם בגדר הבעת דעה הכרוכה בבקורת ספרותית או אחרת ושיכולה להעמיד הגנת תום לב, הדברים שנאמרו הינם פרסום מובהק של עובדה שאין בו שמץ של הבעת דעה ופרסום כזה אינו יכול להיות מוגן בטענת תום לב. נמצא טענת ההגנה של תום לב אינה קולעת לתביעה ואין בה כדי להשיב על התביעה ומקומה של טענה כזו לא יכירנה בכתב ההגנה.
ג. לטענת המערער שבשאר חלקי המכתב נשוא התובענה מצויה הבעת דעה שכלפיה יוכל להתגונן בטענת שנמחקו - אין אדם חייב לתבוע את חברו בשל כל הפרסומים שיש בהם משום לשון הרע והוא רשאי להוציא מתוך הפרסום כולו משפט אחד שיש בו לדעתו בכדי להעליבו ולהתעלם מן היתר. אכן הרשות בידי הנתבע לדרוש כי הפרסום במלואו יובא בפני ביהמ"ש אך המשיב אינו כופר בכך ואף צירף את המכתב בשלמותו לכתב התביעה וביהמ"ש יוכל לעיין בו. אולם העובדה שזכותו של הנתבע שהמכתב במלואו יהיה לנגד עיני השופט אין לה כל השפעה על טענתו שכלפי הדברים שאינם נושא התביעה יוכל להתגונן בהגנה אשר נמחקה ע"י ביהמ"ש.
ד. טענה אחרת בפי הנתבע שאם כי הטענות הנ"ל אין בהן עילת הגנה מפני התביעה הרי מותר להוכיח מה שטען בכתב ההגנה כדי להפחית את שעור הנזק בהם עשוי הוא להתחייב. הטענה שהתובע שקוע בתחום הבגידה בעמו יש בה כדי להפחית את שעור הנזק אם כי לא תועיל כהגנה נגד התביעה.
ה. עפ"י תקנה 57 לתקנות סדר הדין אין צורך בהכחשת שעור דמי נזק. אולם תקנה 57 אינה עומדת לבדה. לצדה קיימת הוראת תקנה 85 המחייבת את הנתבע להעלות בכתב הגנתו כל נימוק שיש בו כדי להפתיע את התובע אם לא יועלה בכתב ההגנה. חובת הטעון המפורש לפי תקנה 85 חלה גם על ענין הנוגע לשעור הנזק בלבד. הוא הדין כאשר מדובר בהוצאת דיבה והנתבע רוצה להוכיח את שמו הרע של התובע כדי להפחית את שעור הנזק, עליו להעלות טענה ספציפית זו כדי לאפשר לתובע להכין את מסכת ראיותיו והזמת הטענה.
ו. לפי סעיף 22 לחוק לשון הרע זכותו של נתבע להביא ראיות אופי לענין הנזק מותנית בשתיים: השופט התיר את הבאת הראיה; הראיה תובא רק לאחר שביהמ"ש פסק שהנתבע חייב בפיצויים. לפי סעיף זה אין עוד לדון בענין החבות ובשעור הנזק ביחד ולגבות את הראיות במרוכז. אין גם להניח שביהמ"ש יתיר הבאת ראיות אופי לפני שקבע את חבותו של הנתבע.
ז. סעיף 22 ,הנ"ל מחייב אמנם את בירור התובענה למקוטעין אך אינו גורע מחובת הטיעון בהתאם לתקנה 85. באין הוראה בתקנות יכול הנתבע לטעון את טענותיו לענין האופי של התובע בכתב ההגנה ויכול הוא להמציא את טענותיו לאחר שהשופט קבע את חבותו. אם מעלה הנתבע טענה בכתב ההגבה לענין שעור הנזק על יסוד אופיו של הנתבע עליו לציין כי הטענה הובאה לא כהגנה מפני החבות אלא לצורך הוכחת האופי ולענין שעור דמי הנזק.
ח. נטענות המערער ישנן כאלה העשויות לסלול את הדרך להבאת ראיות אופי ובכפוף לאמור לעיל אפשר להשאיר טענות אלה בכתב ההגנה ובלבד שלא תובא ראיה לגביהן אלא לאחר שתקבע שאלת החבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ש. ליבליך למערער, עו"ד מ. לם למשיב. 6.3.72).
ע.א. 79/71 - החברה הישראלית ליצוא מוצרי מתכת בע"מ נגד חברת הגג למפעלי יצוא
*טענת חוסר יריבות בתביעה לפי שטר.
* דרישה ל"הרמת המסך" בתביעת חברה.
* תוקפה של ערבות לשטר שלא ניתן עבורה תמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 1288/67 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט עציוני:
א. כאשר תובע אוחז בשטר כנפרע, כמו במקרה נשוא הדיון בערעור זה, יש לאוחז זכות לתבוע בשם עצמו את כל החייבים בדין ואין לקבל טענת חוסר יריבות בין חותם השטר לבין האוחז.
ב. דרישה להרמת המסך אין לקבלה בדרך כלל. אין לזהות תאגיד עם בעל ההון השולט בתאגיד ואין לחקור אחרי כוונותיו של מייסד תאגיד אלא במקרים יוצאים מן הכלל. רק במקרים קיצוניים יש צידוק להרמת המסך.
ג. תוקפה של ערבות אינה מותנה במתן תמורה לערב עבור מתן הערבות. גם כאשר צד שלישי שאינו צד לשטר הבטיח לערב תמורה וזו נכשלה אין בכך לפגוע בתוקף הערבות בשטר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. לוי למערערים, עו"ד א. תירוש למשיבה. 16.3.72).
בג"צ 195/71 - ד"ר ק. כנוביץ, עו"ד ואח' נגד מנהל התעופה האזרחית
*עתירה שנושאה מטרד עקב רעש המטוסים בשדה תעופה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נהפך להחלטי בחלקו).
העובדות:
העותרים הם תושבי כפר שמריהו הנמצא קרוב לשדה תעופה אזרחי והם מתלוננים על הרעש שמקים שדה התעופה במקום. עתירתם היא ,לבטל כליל את שדה התעופה. מאידך הודיע המשיב כי קיימות הגבלות שונות בזמני הטיסה על מנת לצמצם במידת האפשר את סבלם של אזרחים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לטענה שנשוא העתירה אינו ענין לבג"צ - יסוד העתירה הוא אמנם ענין של מטרד של רעש אולם הטענה אינה נגד ההפרעה הנגרמת ע"י מטוס זה או אחר ויכולה לשמש עילה לתביעה רגילה על גרימת מטרד או מפגע. ההפרעה שעליה מתלוננים העותרים היא זו הבאה מצירוף הטיסות והשפעתן המצטברת ודבר זה הוא תוצאה של הפעלת שדה התעופה שהמשיב ממונה עליו ואחראי לו. על כן מי שמפעיל את שדה התעופה אינו יכול להתנער מאחריותו ולהפנות את הנפגעים לגורמים המשתמשים בשדה התעופה ומפעילים בו את אוירוניהם.
ב. לטענה שצריכים לצרף לבג"צ את בעלי המטוסים העשויים להפגע מהגבלת הטיסה ראשית, אין תלונת העותרים מכוונת נגד בעל מטוס זו או אחר, כי אם נגד הרשות המפעילה את שדה התעופה והנדרשת לנקוט צעדים למניעת ההטרדה; שנית, כאשר מדובר בענין הנוגע למספר רב של חברות תעופה וגופים ואנשים בלתי מוגדרים וידועים מראש אין צורך להזמין את כל הנוגעים בדבר. בכל מקרה הנוגע לרבים בלתי מוגדרים ומשתנים מפעם לפעם באופן שאין אפשרות מעשית להביאם לביהמ"ש, מספיק שהרשות
הציבורית מוזמנת ונדרשת להצדיק את פעולתה השלטונית העשויה להשפיע על חלקים שונים של הצבור.
ג. לגופו של ענין - בכל מקרה כמו המקרה דנא כאשר מתנגשים אלה באלה אינטרסים של צדדים שונים יש למצוא את שביל הזהב ליישוב האינטרסים המנוגדים. בענין דנא אין לקבל את דרישת העותרים לסגירת שדה התעופה או להטיל איסורים מוחלטים אחרים. כדי להגיע למסקנה בדבר האיזון האמור מינה ביהמ"ש חוקרים שבדקו את כל הנתונים הקשורים בכך וביהמ"ש נתן תוקף להמלצת החוקרים בנתון להערות ולשנויים קלים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד רסלר לעותרים, עו"ד בר סלע למשיב. 15.3.72).
ע.א. 231/71 הממונה על המרשם אגף רישום והסדר מקרקעין נגד חברת זרובבל בע"מ
*תשלום אגרות העברה ע"י גוף שהקרקע מוקנית לו על פי דין וכאשר פעולת הרישום אינה קונסטיטוטיבית אלא דקלרטיבית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.ע.ש. 95/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
בנק זרובבל אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן האגודה) הוקמה לפי פקודת האגודות השיתופית. בשנת 1968 אושרה תכנית לארגונה מחדש של האגודה לחברת מניות בשם חברת זרובבל בע"מ (להלן החברה) לפי סעיף 256 לפקודת החברות. לאגודה היו מקרקעין ולפי סעיף קטן 6 לסעיף 256 הנ"ל כל הנכסים דניידי או דלא ניידי שהיו לאגודה "יעברו ויוקנו עקב הרישום לחברה ... בהתאם לזכות ולטובת ההנאה של האגודה ההיא". החברה מכרה חלקת קרקע ומשבאה לבצע את העברת הקרקע ע"ש הקונה דרש רשם המקרקעין לרשום תחילה את הקרקע משמה של האגודה לשמה של החברה ולשלם עבור הרישום אגרות העברת מקרקעין. ביהמ"ש המחוזי סבר שהרישום משם האגודה לשם החברה אינו חייב באגרות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הפעולה הדרושה עקב ארגונה מחדש של אגודה שיתופית כחברת מניות איננה מעשה רישום. המקרקעין עוברים מכח החוק מן האגודה לחברה והסעיף 256 אינו קובע חובת רישום עבירת נכסים זו המתקיימת מכח החוק. המדובר כאן אינו בעיסקה אלא ברישום ההעברה עליה חל סעיף 123 (ב) (2) של חוק המקרקעין. על החברה לאחר רישומה מוטלת חובה להגיש לרשם המקרקעין את אישורי שר הפנים ורשם החברות, והרשם ירשום תזכורת על כך ליד רישום הנכסים, כדי שפנקסי המקרקעין ישקפו נכונה את עבירת הנכסים לחברה אם כי עבירה זו התקיימה לא בתוקף פעולה בפנקסים אלא מכח החוק.
ב. לענין תקנות המקרקעין (אגרות) המטילות את האגרות - מדובר בתקנות בעסקאות ובפעולות של הקניה והעברה. ביצוע הרישום לפי סעיף 256 איננו לא עיסקה ולא פעולה. לא מדובר כאן בפעולה קונסטיטוטיבית של הקניית בעלות או העברתה אלא פעולת רישום דקלרטיבית בלבד.
השופט י. כהן (מסכים ומוסיף):
הבטוי הקניית בעלות שבסעיף 1 לתוספת לתקנות המקרקעין, יכול, לפי משמעותו המילולית, לכלול גם הקניית בעלות בתוקף הדין. אעפ"כ נראה שיש להעדיף במקרה זה את הפירוש המצמצם. קשה להאמין שהמחוקק התכוון להטיל אגרה בשעור לא מבוטל על הקניית בעלות לפי דין באותם המקרים שבהם הקנייה אינה גורמת לשינויים של ממש בזהות הבעלים אלא מגמת הדין שלפיו נעשתה ההקניה היא לשמור על הרציפות וההמשכיות של הבעלות בנכסים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. 20.3.72).
בג"צ 337/71 - האגודה הנוצרית למקומות קדושים נגד שר הבטחון ואח'
*שינוי חיקוק ע"י שלטון בשטח כיבוש והתיחסותו לאמנת האג.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא זוסמן וי. כהן נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
בבג"צ דנא נתבקש המשיב להימנע מלתקן את חוק העבודה הירדני לאחר שהמשיב תיקן אותו באופן שאפשר יהיה ליישם אותו באופן מעשי בגדה. העותרת טענה כי תיקון החוק נוגד את אמנת האג שלפיה על שלטון לכבד את החוק שעמד בתוקף בשטח המוחזק אלא אם הוא מנוע לחלוטין מלעשות כן. בענין דנא לא התייחס ביהמ"ש לשאלה אם האמנה חלה במחלוקת פנימית שבין אזרח לבין המדינה ואם היא חלה בשטחים המוחזקים שכן ב"כ המדינה הודיע שאין בכוונתו להעמיד שאלה זו לדיון הואיל ומפקד האיזור נוהג כמצוות האמנות. השאלה היא רק אם אמנם תיקון החוק נוגד את הסעיף הנ"ל ועל כך ענה בג"צ בשלילה בפסק דין מקיף מפי מ"מ הנשיא זוסמן. הוא ציין כי התיקון דנא דרוש להמשכת החיים התקינים באיזור המוחזק וכי מקום שכיבוש צבאי נמשך עת רבה חובתו של המחזיק לשנות חלק מן החוקים כאשר הדבר דרוש לשמירה על שלום האוכלוסיה ולניהול חיים תקינים. מאידך סבר השופט ח. כהן כי אין צורך בתיקון החוק כדי להבטיח את הסדר והחיים הציבוריים באיזור וכשם שהמחוקק הירדני לא דאג להליכים שיאפשרו ביצוע החוק כן יכול השלטון הישראלי להמנע מכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת, עו"ד י. בר-סלע ומ. שידלובסקי למשיבים. 14.3.72).
ע.א. 374/71 - שמחה פרנשטיין נגד מנחם מנדלסון
*טענת ערב כי שטר הופקע לפני שנמסר שנית לתובע על פיו המערער חתם כערב לשטר חוב המוחזק כעת בידי המשיב שתבע לפיו. טענת המערער היתה כי השטר נחתם על ידו לטובת העושה על מנת למסרו כשטר בטחון לבנק ליצוא וזאת בשנת 1960. הוברר במשפט כי אמנם נמסר השטר לבנק ובשנת 1962 הוחזר ע"י הבנק ולאחר מכן נמסר למשיב. המערער טען כי כאשר הוחזר השטר לעושה ע"י הבנק לאחר שנפרע או לאחר שהעושה מילא את התחייבויותיו כלפי הבנק נחשב השטר כנפרע ונשללה ממנו סחירותו ואין הוא יכול להקנות כל זכות תביעה לתובע. ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו על טענה זו וחייב את המערער בתשלום השטר והערעור על כך נתקבל. בנסיבות הנ"ל משהוחזר השטר אי אפשר היה להוציאו שנית. המשיב גם אינו יכול להסתמך על סעיף 62 ב' לפקודת השטרות כי בהיותו הנפרע של השטר אין הוא נחשב כאוחז בו כשורה. כמסתבר לא מילאו את שם הנפרע בשטר כאשר נמסר לבנק ושמו של הנפרע הוכנס לשטר לאחר מכן כנפרע. לטענת המשיב ששטר אינו נפקע אם הקבל נעשה אוחז השטר וזמן פרעונו של השטר טרם הגיע ובמקרה כזה יכול הקבל להוציא את השטר בשניה - כל עוד היה השטר בידי הבנק לא היה בו זמן פרעון ויש לראותו כבר פרעון עם דרישה ומזה יוצא גם שהבנק ויתר על השטר בחלותו ולכן לא ניתן היה להוציאו
בשניה. אשר לדיני הערבות על שטרות, אמנם הערב חב גם אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה וגם בצורה, אבל הוראה זו חלה על פגמים ביצירת השטר ולא על מה שאירע לאחר מכן. יוצא שאין הוראה זו מונעת את שחרור הערב מערבותו אם השטר נפקע כלפי עושה שטר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, י. כהן, לנדוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. תירוש למערער, עו"ד ד"ר מ. גרסמל למשיב. 8.3.72).
ע.א. 130/71 - ורדה ובנימין מאזה ואח' נגד מדינת ישראל
*פיצויים עבור הפקעת קרקע לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל המערערים החזיקו כחוכרים חלקת אדמה בשטח של כ- 12 דונם שנועדה למשק עזר. לצורך סלילת כביש הופקע מתוך השטח הנ"ל שטח של למעלה מ- 7 דונם. על החלק שנותר למערערים יש בית מגורים ולול. המערערים תבעו פיצוי של 80,000 ל"י וביהמ"ש דלמטה פסק להם סכום של 40,000 ל"י ומתוך זה 12,000 ע"ח ירידת ערך הבית שנשאר בידי המערערים. ביהמ"ש המחוזי פסק שעבור ירידת ערך הבית לא מגיע פיצוי למערערים אך את הסכום הנ"ל פסק להם לפנים משורת הדין. הערעור על כך נתקבל. כאשר הקרקע מופקעת לא לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) אלא על יסוד פקודת הדרכים ומסילות הברזל יש לתת פיצוי, מכח הדין, גם בעד הפחתת ערך המקרקעין אחרים, אשר נותרו בידי מי שהפקיעו ממנו קרקע. כיון שכך נראה שביהמ"ש דלמטה פסק סכום של 12,000 ל"י בלבד משום שחשב זאת כמתן חסד ואילו העריך את ירידת הערך כחובה לפצות מכח הדין היה פוסק סכום יותר גבוה. על יסוד כלל הראיות החליט ביהמ"ש העליון להוסיף פיצוי של 10,000 ל"י בעד ירידת ערך הבית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד נ. לאונר למערערים, עו"ד ע. רובין למשיבה. 17.2.72).
ע.א. 785/71 - שפירא אייזיק נגד חיים צ'יפרוט
*תביעה לפי שיקים בין שותפים שנפרדו המערער והמשיבים היו שותפים בעסק במשך מספר שנים ונפרדו. בעת פירוק השותפות נעשה הסדר בין בעלי הדין בדבר כלל החשבון של השותפות, עתה תבע המערער את המשיב על יסוד ששה שיקים שהוא מחזיק בהם ולטענתו קיבל אותם מהמשיב תמורת כסף שנתן לו, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. באשר לשלושה שיקים הצליח המשיב להוכיח שהוא לא נתן אותם למערער אלא שנפרעו מכספי השותפות אי הוחזרו לה מסיבות שונות באופן שאין הוא חייב לשלמם למערער. אשר לשלושה שיקים אחרים עמדו עדות המערער נגד עדות המשיב וביהמ"ש דלמטה החליט לקבל את עדות המשיב. ביהמ"ש רשאי לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע אלא שבמקרה דנא חייב ביהמ"ש לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, כי העדות היחידה היתה של בעל דין. ביהמ"ש דלמטה מילא חובה זו כשציין שהוא מאמין לעדות המשיב מכיון שגירסת המערער הופרכה כלפי שלושת השיקים האחרים ומהימנותו זועזעה כליל. טעם זה מספיק כדי להצדיק הסתמכות על עדות המשיב כעד יחיד.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הכט למערער, עו"ד א. מכלביץ למשיב. 13.3.72).
ע.א. 282/71 - יוקסל סרג'ין נגד שמאי זכריה
*טענה כי שטר המשמש יסוד לתביעה נפרע ע"י התובע (האוחז) ולא נרכש על ידו המערער חתם כערב עבור עושה שטר חוב כאשר הוא ועושה השטר היו שותפים בעסק. לאחר מכן הצטרף המשיב לשותפות והמחזיק בשטר העביר לו את השטר והוא שילם מכיסו את סכום השטר. הטענה העיקרית של המערער היא שכאשר המשיב שילם
לאוחז השטר את תמורת השטר לא התכוון לרכוש את השטר אלא התכוון לפרוע את השטר. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שחייב את המערער בתשלום השטר והערעור על כך נדחה. אמנם המשיב דיבר בעדותו על כך שהוא שילם את השטר ובחקירה הנגדית השתמש בביטוי "פרעתי את השטר" אולם ביהמ"ש דלמטה רשאי היה להתרשם כי המשיב אינו מסוגל להבדיל בין "פרעתי את השטר" במשמעותו הטכני של המונח לבין "שילמתי את השטר" וכך להגיע למסקנה שלמעשה המשיב רכש את הזכויות בשטר מאת האוחז ולא פרע אותו. לטענת המערער כי נעשה שינוי מהותי בשטר ע"י שהוכנס שמו של המשיב כנפרע - בשטר לא נרשם שם הנפרע כאשר נמסר לאוחז מלכתחילה ולפי פקודת השטרות היתה הרשות לכאורה לאדם המחזיק בו להשלים את החסר ככל שנראה לו. חזקה לכאורה זו לא נסתרה כלל.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. וינשטיין למערער, עו"ד פ. פידורסקי למשיב. 13.3.72).
ע.א. 564/70 - "מעש" מושב עוברים...בע"מ נגד אורי בלושטיין
*סילוק יד המערער הוא מושב עובדים והמשיב הוא חבר המושב, בגורלו של המשיב עלתה חלקה והוא נטע בה פרדס. בימ"ש השלום הגיע למסקנה שהמשיב חרג מתחום חלקתו והתפשט על חלק מהשטח הציבורי אך יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי נטיעה זו נעשתה על דעת עושה דברו של המושב. ביהמ"ש חייב את המשיב לסלק ידו מהשטח הציבורי ומצד שני חייב את המושב לשלם למשיב פיצויים בגין העצים הטעונים עקירה. בעת הערעור בביהמ"ש המחוזי הוגשו ראיות חדשות, בהסכמת הצדדים, מתוכם מתברר שהחברה שנטעה את הפרדס לא פעלה מטעם המושב כפי שסבר בימ"ש השלום אלא הוזמנה ע"י המשיב ופעלה מטעמו. ביהמ"ש המחוזי לא התחשב באישור זה ואישר את פסק דינו של בימ"ש השלום. הערעור על כך נתקבל. לנוכח אישור זה אין לאמר שהמשיב פעל על דעת המושב או תוך הסכמת המושב ולכן אין לחייב את המושב לשלם לו פיצוי כלשהו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. טיקוצינסקי למערער, עו"ד י. עצמון למשיב. 13.3.72).
בג"צ 105/72 - ד"ר אורי טיטלמן נגד שר הפנים
*בקשה לדחיית ישיבת ועדה לתכנון עיר העותר הגיש התנגדות לתכנית בנין ערים והועדה המחוזית עמדה לדון בהתנגדות במועד שבו העותר במילואים. לישיבת הועדה הוזמנו כארבעים מתנגדים נוספים אך העותר ביקש להופיע בעצמו בישיבה ולא באמצעות ב"כ. על כן ביקש לדחות את ישיבות הועדה אך זו סירבה לדחות את הישיבה. העתירה על כך נדחתה. העותר כבר הגיש לועדה חלק מטענותיו בכתב ואם הוא רוצה יכול הוא להבטיח לעצמו ייצוג על ידי נציג שיטען את טענותיו כראוי. אין הכרח בהופעתו האישית.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני י. כהן. ,העותר לעצמו, 7.3.72).
בג"צ 70/72 פלוני נגד הועד המחוזי לשכת עורכי הדין בישראל
*דיון הועד המחוזי בתלונה נגד עורך דין נגד העותר שהוא עו"ד הובאו תלונות על עבירות משמעת ועתירתו היא להוציא צו נגד המשיב שימנע מלדון ומלהחליט בתלונות הנ"ל ויעביר אותן לפרקליט המדינה או ליועץ המשפטי. טענתו היא שהמשיב עשוי להחליט להעמידו לדין משמעתי תוך התייחסות במשוא פנים נגדו בעוד שפרקליט המדינה או היועץ המשפטי ידונו בתלונות בהגינות וללא משוא פנים, העתירה נדחתה. הגוף שהמחוקק הסמיך לדון בשאלה אם יש להעמיד לדין עו"ד שהוגשו נגדו תלונות, הינו הועד המחוזי. המחוקק ראה אפשרות שהועד לא יגיש תלונה ואילו פרקליט המדינה או היועץ המשפטי ימצאו שיש להגיש קובלנה. אבל המחוקק לא דאג ולא היה לו יסוד לדאוג שמא תזדרז הלשכה יותר מדי בהגשת הקובלנה.
אם עו"ד שמוגשת נגדו קובלנה אינו אשם בעבירת משמעת הרי הוא יזוכה ע"י ביה"ד אם הוא יורשע עדיין הוא יכול לערער בפני ביה"ד המשמעתי הארצי, ואם יורשע גם על ידו יש לו זכות ערעור לביהמ"ש העליון. כך שדין צדק מובטח לעו"ד שמתלוננים נגדו אם תוגש קובלנה לבי"ד משמעתי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. 28.2.72).
בג"צ 474/71 - יצחק בן אליהו נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה ואח'
*דרישה להחזרת מס השבחה ששולם לעיריה המשיבה דרשה מן העותר מס השבחה לגבי חלקת אדמה השייכת לעותרת. ביהמ"ש הגבוה לצדק נתן צו על תנאי נגד המשיבים לנמק מדוע לא תבוטל הדרישה למס השבחה ומדוע לא תנתן לעותר תעודה שאין הוא חייב מסים כדי שיוכל להעביר את החלקה למי שקנו אותה ממנו, לפני יום התשובה נאלץ העותר לשלם למשיבה את הסכום הנדרש ממנו כי לא היה ביכלתו להשהות את העברת החלקה לקונים. הוא שילם את הסכום תוך מחאה. כיון שכך בוטל הצו על תנאי, עם תשלום הסכום נשמט היסוד מתחת לעתירה לפי הסעדים שנתבקשו בה. עקב התשלום קמה לעותר עתה עילת תביעה להשבת הכסף שמקומה הנכון איננו בבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד אולשנסקי ,וגרנות לעותר, עו"ד ברוש למשיבים. 5.3.72).
ע.פ. 330/71 - יוסף אל עוברה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש משמר שוטרים עצר מכונית בכביש בילו - רמלה בה ישבו בתא המכונית בעל המכונית והנאשם. בין רגלי הנאשם נמצא שק ובתוכו כמות של למעלה מ- 11 ק"ג חשיש. הנאשם הורשע בהחזקת הסם ונדון לשלוש שנות מאסר. הוא ערער על ההרשעה ואילו המדינה ערערה על קלות העונש. שני הערעורים נדחו. לענין ההרשעה - אמנם עצם החזקת החשיש בתוך השק בין רגלי המערער איננה ראיה חותכת שאמנם הוא היה מחזיק החשיש וקיימת היתה אפשרות שנהג המכונית ובעליה הוא מחזיק השק. אולם היו ראיות שונות, הן עדותו של בעל המכונית והן עדויות אחרות, וכולל הפרכת גירסתו של המערער. על יסוד כל אלה יכול היה ביהמ"ש להרשיע את המערער בהחזקת החשיש. לענין העונש, אמנם מדובר כאן באדם שהחזיק סם לצרכי מסחר ובכגון דא יש להחמיר בעונשים והעונש של שלוש שנות מאסר הוא קל למדי, אולם עפ"י הנוהג המקובל ע"י ביהמ"ש העליון אין הוא מתערב בגזר הדין אלא אם שוכנע שביהמ"ש דלמטה נתפש לטעות בעקרון של ההענשה או שהעונש חסר יחס סביר כלשהו לעבירה, בעניננו היו נסיבות אישיות שנוכחן אין לאמר שהסטיה מן העונש לצד הקולא היא כזו שמן הראוי להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 27.2.72).
ע.פ. 543/71 - שלום ישראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות וגניבה המערער הורשע בפריצה ובגניבה. המערער ערער על ההרשעה אך הערעור נדחה, ההרשעה מבוססת על עובדות נסיבתיות היינו בקורו של המערער לפני מעשה הפריצה במסעדה שנפרצה ונשאר שם עד חצות, המערער הסתובב בחצר ובדק את הקיר בו היה החלון שנפרץ ולבסוף נמצאו בידיו שני מטבעות פרנקים וכן מטבע של 25 פרוטות ואסימון שנגנבו מהמסעדה. במשקלן המצטבר של כל העובדות הנ"ל היה כדי להצביע לפחות לכאורה שהמערער הוא שביצע את מעשי הפריצה והגניבה. כל אלה דרשו הסבר מפיו של המערער וההסבר שהוא נתן, שהוא מצא את המטבעות על הכביש, איננו מתקבל על הדעת ובצדק לא האמין השופט להסבר זה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד א. קדר למערער, עו"ד א. ציון למשיבה. 29.2.72).
ע.פ. 10/72 - משה יחזקאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער יחד עם שניים אחרים פרצו לבית מלאכה בירושלים וגנבו מכונה ולאחר מכן נעצרו ע"י המשטרה. ביהמ"ש הטיל על המערער מאסר לתקופה של 15 חודש לאחר שהתרשם מהרשעותיו הקודמות של המערער נגד הרכוש. הערעור על גזר הדין נתקבל. מרשימת ההרשעות הקודמות נראה כי בשנים האחרונות עקר המערער מירושלים לתל אביב ומילא תפקידים אחראיים בעבודת בנין וניהל אורח חיים מסודר, כעבור שלוש שנים חזר לירושלים, כנראה כתוצאה מאכזבה בקשריו עם בחורה, וכאן שוב התחיל להתדרדר ועבר את העבירה הנדונה. שרות המבחן סבור שבעזרת תמיכה והכוונה מסוגל המערער להתגבר על משבר זה ולשוב ולפעול בצורה מסודרת ולכן המליץ להעמידו למבחן. כמו כן התקשר המערער עם בחורה אחרת ועומד להתחתן. עפ"י הנסיבות האמורות הרי למרות העבר הפלילי יש תקוה שהמערער יעלה סופית על דרך הישר. אי לכך בוטל גזר דין המאסר והמערער הועמד למבחן לתקופה של שלוש שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד בן-ציון למשיבה. 5.3.72).
ע.פ. 558/71 - יצחק עיון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש המערער הורשע באונס, בעילת ילדה בת 14, ובתקיפה. השאלה היתה אם בעילת המתלוננת היתה בהסכמתה או לא. ביהמ"ש קבע כי המתלוננת שיקרה בחלק מעדותה והעידה אמת בחלק אחר שלפיו נבעלה שלא בהסכמתה. המתלוננת התנהגה, למרות גילה הצעיר, בצורה מופקרת. על אף כל אלה רשאי היה ביהמ"ש דלמטה לפלג את עדות המתלוננת, להאמין למקצתה ולבסס את ההרשעה על עדותה ונתונים אחרים בעדויות שלפני ביהמ"ש המחוזי שתמכו בגירסת התביעה. העונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. בן- מאיר למערער 1, המערער השני לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 6.3.72).
ד.נ. 1/72 - מאפית אילת בע"מ נגד יעקב לוי
*תשלום פיצויים עקב הפרת חוזה בדיון קודם החליט ביהמ"ש העליון לחייב את העותרת לשלם למשיב פיצויים קבועים ומוערכים מראש בגין הפרת הסכם. אותו הסכם קבע זכות למשיב להעביר זכויותיו לחלוקת לחם אצל העותרת אחר ומשסירבה העותרת לאפשר העברת הזכות ראה בכך ביהמ"ש הפרת ההסכם המזכה את המשיב בפיצוי הקבוע מראש. העתירה לדיון נוסף נדחתה. בפסק דינו בערעור ביסס ביהמ"ש העליון את מסקנותיו על פירוש סעיף בהסכם שבין הצדדים ודי בכך כדי להראות שלא נפסקה כל הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, מצדיקה קיום דיון נוסף. לא מדובר גם בפסק הדין הקודם על העברת זכות עבודה מאחד לשני ודרישה מהעותרת להכיר בזכות של השני לביצוע העבודה, אלא מדובר היה במהות היחסים החוזיים שנוצרו בין העותרת לבין המשיבה והשאלה היתה אם בהתקשרות שבין הצדדים התחייבה העותרת להעביר את כל זכויותיו של המשיב לרוכש הזכות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ע. וייצמן לעותרת, עו"ד ש. רובינשטיין למשיב. 17.3.72).
ד.נ. 4/72 - יוסף שטיינברג נגד אלי אמסלם
*חיוב תובע להוכיח גובה הנזק כאשר הנתבע לא הגיש כתב הגנה העותר הגיש תביעה על סמך עילת רשלנות ובה תבע מהמשיב כ- 40,000 ל"י דמי נזיקין שמהם 30,000 ל"י מהוים נזקים כלליים. המשיב לא התגונן וניתן נגדו פס"ד ללא שמיעת הוכחות. ביהמ"ש העליון סבר כי מכיון שמדובר בנזקים כלליים התלויים בעיקר
באחוז הנכות, והעותר (התובע) לא הגיש בכתב התביעה כל פרטים על אחוז הנכות שלו מן הראוי היה שביהמ"ש ישתמש בשקול דעתו וישמע הוכחות בדבר גובה הנזק. העתירה לדיון נוסף נדחתה. השקפת ביהמ"ש שאין להפעיל באופן אוטומטי, כדבר שבשיגרה על סמך כתב התביעה בלבד, את שקול הדעת לתת פס"ד ללא הוכחות טומנת בחובה פירוש המעוגן בלשון התקנה ממנה עולה כי הדבר נתון לשקול דעתם של הרשם וביהמ"ש, אפשר מאד שיש חידוש בדברי ביהמ"ש כי מוצדק לשמוע הוכחות כאשר מדובר בנזק כללי "המצוי בגדר של הערכות ואומדנות גרידא" אולם כל זה נוגע אך לאופן יישום הפירוש הנעל על מקרים מסוג זה דבר שאינו מצדיק כשלעצמו התרת דיון נוסף. יש להוסיף לכך שהפירוש אשר נתן ביהמ"ש לתקנה 102 לתקנות סדר הדין והדרך שבה יישם אותה על הנושא דנא, אינם תלויים בשאלה אם הנתבע גילה חומר עובדתי שלפיו יש לו הגנה הראויה להשמע. הלכתו של ביהמ"ש נוגעת רק לשאלה אם מוצדק לדרוש מהתובע השמעת הוכחות במקרה דנא ואין זה חשוב שהמשיב זלזל בהליכי ביהמ"ש כאשר לא הגיש כתב הגנה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ע. ביאור לעומר, עו"ד עמית למשיב. 16.3.72).
בג"צ 116/72 - ד"ר משה עליאש עו"ד נגד ד"ר י. רוטנשטרייך עו"ד ואח'
*קיום ישיבות הועידה הארצית של עורכי הדין בירושלים חוק לשכת עוה"ד קובע כי "מקום מושבה של הלשכה הוא בירושלים". העותר שהוא ציר לועידה הארצית של הלשכה קבל על כך שהועידה עמדה לעבור לת"א לדיונים מעשיים לאחר הפתיחה החגיגית של הועידה בירושלים. עתירתו נדחתה. הקביעה כי "מקום מושב" של גוף פלוני הוא במקום מסוים, עדיין אינה מחייבת אותו לקיים ישיבותיו באותו מקום. כאשר המחוקק רוצה כי הגוף יקיים את ישיבותיו במקום מושבו הוא מציין זו במפורש בחיקוק.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. העותר לעצמו. 16.3.72).
ע.א. 200/71 - פרח חליל חורי נגד מרים סאלח עיסא ואח'
*ביטול רישום העברה בספרי האחוזה בטענה שהושג שלא בתום לב המשיב הרביעי מכר לשלושת המשיבים הראשונים, בני משפחתו, חלקו בירושה שקבל יחד אתם ממורישם. המכר לא נרשם במשרד ספרי האחוזה וניתן לקונים יפוי כח בלתי חוזר. לאחר שעברו 11 שנה והמכר לא נרשם, הלך המשיב ומכר שנית את חלקו למערער. הפעם נרשם המכר במשרד ספרי האחוזה. לאחר מכן תבעו המשיבים הראשונים ביטול רישום המכר על שם המערער בטענה כי המערער ידע את דבר המכירה הקודמת ומתן יפוי כח בלתי חוזר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים וקבע כי המכר למערער והרישום בעקבותיו במשרד ספרי האחוזה היו תוצאה מקנוניה שבין המשיב הרביעי לבין המערער וחוסר תום לב, הערעור על כך נתקבל. לפי חומר הראיות שהיה בידי ביהמ"ש לא היה זה בטוח לקבוע כי המערער ידע על המכר הקודם. על התובעים מוטל עול כבד של הוכחה, כדי לבטל רישום בעילה של הונאה והראיות שהיו בידי ביהמ"ש משאירות מקום לספק בדבר הידיעה וכוונת המרמה של המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. ג'רג'רה למערער,עו"ד ח. נקארה למשיבים הראשונים, עו"ד סאלח למשיב הרביעי. 20.3.72).
ע.ש.מ. 1/72 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש המערער הורשע בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בעבירה, של משמעת לפי סעיף 17 (1) לחוק שירות המדינה (משמעת) ובגזר דינו החליט ביה"ד המשמעתי על פיטורי המערער משירות המדינה עם זכות לקיצבת פרישה אך ביה"ד שלל מהמערער את הזכות למענק פרישה. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו. את פיטורי המערער הצדיק ביהמ"ש
לנוכח החיכוכים התמידים בין המערער לבין עובדים אחרים שבמקום העבודה במשך שנים וכן במקומות עבודה קודמים. כל הנסיונות להעמיד את המערער על חובתו לנהוג בעבודתו לפי כללי המשמעת המקובלים לא נשאו פרי. עם זאת יש לבטל את ההחלטה השוללת מהמערער את הזכות למענק פרישה ולהעניק לו את מענק הפרישה. זאת בהתחשב בכך שעל אף התנהגותו הבלתי ממושמעת היה המערער מסור לעבודתו והשתדל למלא את תפקידו כראוי.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד ש. תמיר למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 16.3.72).
ע.פ. 224/71 - אברהם משולם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח המערער הורשע בנסיון לרצוח ביריות את שמריהו צוברי. המקרה אירע לאחר חצות לילה והיריות נורו בצוברי מחלון בתוך חדר בו ישב. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של צוברי שנפגע מהיריות וכן על ראיה נוספת כלשהי שתמכה בעדותו של צוברי שהיוותה את הראיה העיקרית. הצורך בראיה נוספת נבע מכך שהנסיבות חייבו זהירות מיוחדת בהערכת עדותו של צוברי על זהוי המערער כמי שירה בו. כל נסיבות האירוע, העדויות והסיוע נסקרו באריכות בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, שהגיע למסקנה כי ההרשעה היתה מבוססת. נגד העונש של 10 שנות מאסר שהוטל על המערער לא הוגש ערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ר. רוטמן למערער, עו"ד ע. נתן .למשיבה. 20.3.72).
ע.פ. 388/71 - נסים פרנקו נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח לפי סעיף 214 (א) לפח"פ המערער הורשע ברצח אביו לפי סעיף 214 (א) לפח"פ וערעורו על ההרשעה נדחה. בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נסקרו עובדות המקרה והשאלה היחידה שנותרה היתה אם צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי נתקיים היסוד של "זדון" שהוא אחד מיסודות עבירת הרצח לפי סעיף 214 (א) לפקודה. התשובה על כך היא חיובית. יסוד "הזדון" הטמון בעבירת רצח לפי סעיף 214 (א) כמוהו כיסוד "הזדון" לפי סעיף 214 (ג) לפח"פ. יסוד זה נתקיים אם בעשותו פעולה רצונית שגרמה למות הקרבן היה הנאשם ער לכך שפעולתו עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית אם כי לאו דוקא חפץ שיקרה דבר שכזה. בענין דנא נתקיים יסוד הזדון האמור. ביהמ"ש העיר אגב כך כי היסוד הנפשי לצורך הזדון הנ"ל איננו כיסוד הנפשי המאפיין את יסוד הזדון בהריגה לפי סעיף 212 לפקודה. בנוגע לעבירת הריגה מספיק באשר ליסוד הנפשי הדרוש כי בשעת המעשה הבלתי חוקי חזה הנאשם מראש או היה ער לכך כי התנהגותו העתידה עשויה לסכן את חייו או בריאותו של הקרבן.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עוה"ד הייק וי. נאמן למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 7.3.72).
ע.פ. 14/72 - יגאל שווילי ואליהו קורקוס נגד מדינת ישראל
*דבר מה" הדרוש לעדות מעורב בעסקת העבירה שני המערערים הורשעו בעבירות פריצה וגניבה. נגד שווילי היתה עדות מקבל הסחורה וכן נמצאה טביעת אצבעותיו של מערער זה על דלת החנות שנפרצה. הוא נדון לשנה וחצי מאסר ובהתחשב בנסיבות המקרה, העדר הרשעות קודמות ומצבו האישי החליט ביהמ"ש העליון כי מחצית השנה בלבד תהיה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. אשר למערער קורקוס הרי נגדו היתה העדות של מקבל הסחורה בלבד וביהמ"ש ראה בעד זה לא שותף לדבר עבירה אלא מעורב בעסקת העבירה. כיון שמדובר במעורב בעסקת העבירה ומכיון שביהמ"ש לא היה מוכן לסמוך על מהימנות עד זה חיפש "דבר מה"
לתמיכה בעדות זו. את "הדבר מה" מצא השופט בזה שנכונות העדות לגבי שווילי נתאשרה ע"י מציאת טביעת אצבעותיו של שווילי במקום. ראיה זו הפיגה את חששותיו של השופט ביחס למהימנות העדות של מקבל הסחורה. הערעור על ההרשעה נדחה. כאשר מדובר בעסקת עבירה לא דרושה עדות סיוע אלא דבר מה נוסף לתמיכה בעדות. אין צורך כי "הדבר מה" יקשר אישית את הנאשם המעורב אל מעשה העבירה. אילו היה הדבר כך לא היה נשאר הבדל בין "הדבר מה" הדרוש לחיזוק עדותו של המעורב בדבר עבירה לבין עדות מסייעת לעדות שותף לעבירה. די בכך שהוא מחזק את מהימנות העד שהעיד במשפט אשר לעונש של 3 שנות מאסר שהוטל על מערער זה- ביהמ"ש החליט כי נסיבותיו של מערער זה שהוא בעל עבר של עשרות רבות של עבירות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. המערער הראשון לעצמי, עו"ד מ. אלוני למערער השני, עו"ד א. ראב למשיבה. 8.3.72).
ע.פ. 584/71 - יצחק סרובי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער שימש גזבר של בי"ס תיכון ומשך תקופה של כ- 3 שנים ביצע שורה של מעילות בכספים שגבה כשכר יסוד מהורים. סכום המעילות הצטבר לכ- 13,000 ל"י והן היו מלוות מעשי זיוף ועשיית רישומים כוזבים. ביהמ"ש הטיל על המערער 15 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס בסך 2,500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. לעומת הנתונים האישיים של המערער קיים האינטרס הציבורי ובכל נסיבות הענין אין העונש מוגזם מדי. מעשי מעילה כגון אלה נפוצים מדי במדינה ואין להעלות על הדעת שאחרי פרשה ממושכת של מעילות וזיופים יצא המערער פטור בלא כלום.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. מרש למערער, עו"ד א. ציין למשיבה. 16.3.72).
ע.פ. 551/71 - האני אבו האני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת כסף שהושג ע"י ביצוע שוד המערער הורשע בקבלת 60 ל"י משני אנשים אחרים בידעו כי הכסף הושג בביצוע מעשה שוד. הערעור על ההרשעה נדחה. המערער נדון ל- 18 חודשי מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. מתוך העונש האמור יהיו 6 חודשים מאסר על תנאי. לענין ההרשעה היתה בפני ביהמ"ש עדותם של שני השודדים שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי כנכונה. עדות זו נסתייעה בעדות המערער עצמו שזמן קצר אחרי השוד נתנו לו הנאשמים האחרים את הכסף וזאת מבלי שהיה בפיו הסבר סביר מדוע יתנו לו סכום כסף זה באותו מעמד. המסקנה המתבקשת מזה היא שהוא קיבל את הכסף כחלקו בשלל השוד. כמו כן היה יסוד מספיק בראיות לייחס למערער ידיעה שהכסף נלקח ע"י האחרים תוך שמוש בכח.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה השופט - לנדוי. עו"ד ברקלי למערער, עו"ד גב ר. סוכר למשיבה. 14.3.72).
ע.פ. 599/71 - אברהים וותד ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש המערערים הורשעו בעבירות התפרצות ונדונו למאסר 3 שנים וכן הופעל נגדם עונש מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. לענין טענה שהמשטרה ידעה מראש על ההתפרצות שעומדת להתבצע וכאילו הסיתה את המבצעים- גם כאשר סוכני משטרה מסיתים לדבר עבירה, על כל פנים נושאים באחריות פלילית למעשיהם אלה אשר מבצעים את העבירות. ברם אם כי כל הסימנים מעידים שההתפרצות היתה יזומה ע"י אנשים אחרים שהיו מעונינים במסמכים שנגנבו, הרי מחומר הראיות עולה
שהמשטרה רק ידעה מראש על ההתפרצות העומדת להתבצע וידיעה זו היא שאיפשרה למשטרה ללכוד את המערערים סמוך לאחר המעשה. לטענה שחובת המשטרה היתה לעצור את המערערים לפני ביצוע המעשה, טענה זו אינה נכונה באשר אין המשטרה רשאית לעצור אדם שלא עבר עבירה ושרק יש לה חשד שיעבור עבירה; והטענה גם אינה לענין שאפילו מוטלת חובה כזו על המשטרה אין בהפרת החובה כדי לפטור את המערערים מאחריותם הפלילית למעשיהם. גם בערעור על גזר הדין אין ממש לנוכח העבר הפלילי של המערערים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. רון למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 15.3.72).
ע.פ. 544/71 - פסקל עקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות וגניבה המערער הורשע בעבירה של התפרצות לתוך בנין וגניבה והוטל עליו עונש מאסר על תנאי של 3 חודשים וקנס של 500 ל"י. נסיבות המקרה היו שהמערער וחברו נמצאו על יד בנין ששימש מחסן ולידם מזוודה ובתוכה מסרטה שהיתה קוים לכן באותו בנין. המערער טען כי הבנין היה במצב לא תקין ושרק הכניס ראשו כדי לראות מה נעשה בתוכו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסה וקבע כי המזודה עם המסרטה הוצאו ע"י המערער וחברו מתוך הבנין. הערעור על ההרשעה בהתפרצות וגניבה נתקבל. מחומר הראיות אין להוציא מסקנה ברורה באיזו דרך נכנסו המערער וחברו לתוך המחסן וישנה אפשרות שלא נשללה שהם נכנסו דרך פתח פתוח או חלון פתוח ולכן לא נעברה כאן עבירת פריצה. אשר לעבירה של גניבה, גם כאן ישנו ספק אם בשלה הכוונה אצל המערער לקחת את המזודה עם המסרטה לצמיתות מהבעלים ומספק זה רשאי המערער להנות. לעומת זאת אין ספק כי לפי העובדות שהוכחו עבר המערער עבירה של השגת גבול פלילית ויש להרשיעו בעבירה זו במקום ההרשעה בעבירות האמורות. העונש שהוטל על המערער אינו חמור יתר על המידה ואין להקל בו.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.3.72).
ע.פ. 570/71 - יצחק גושטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זיוף שיק, הפצתו ומשיכת שיק ללא כיסוי
המערער ניהל שותפות עם אחד בשם שפירא וזו נסתיימה בשנת 1965. לשני השותפים היה חשבון משותף בבנק והמערער ניהל את הענינים הכספיים ובידיו היו פנקסי שיקים של השותפות. עם פירוק השותפות נשאר אצל המערער חלק מפנקס השיקים ובו שני טפסים ריקים של שיקים. כשנתיים וחצי לאחר סיום השותפות מילא המערער את שני הטפסים של השיקים בכתב ידו כשהוא רושם עליהם את שמו כנפרע ואת הסכומים ואת מועדי הפרעון. את שני השיקים מסר המערער לאחד לרנר, חתם בפניו על גב שניהם חתימת הסב, ומכר לו את השיקים במחיר קטן מן הסכומים הנקובים בהם. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, שמוש במסמך מזויף ומשיכת שיקים ללא כיסוי והטיל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בבצעו את המעשים האמורים ביצע המערער את העבירות המיוחסות לו אף אם לא זייף את חתימתו של שפירא אלא שהחתימה הנ"ל היתה בידיו עוד מתקופת השותפות. כדי לזייף שיק אין צורך לזייף את החתימה דוקא ומספיק למלא פרטים באופן שיראה כאילו מולאו בהסכמת החותמים על השיק. כאן לא ניתנה הסכמה כזו. כיון שכך הוכחו הנתונים של זיוף. מסירת השיקים ללרנר מהווה את עבירת השימוש במסמך מזויף. הצגת השיקים כתקינים וקבלת כסף תמורתם מהווה עבירת מרמה ובהעדר כסוי לשיקים עבר גם עבירה של משיכת שיק ללא כיסוי.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.3.72).