המ' 22/72 - פלוני נגד פלונית
*סמכות ראש ההוצל"פ לבצע פס"ד בי"ד רבני, על יסוד הסכם גירושין, בדבר מזונות הטעונים בירור נתונים שונים.
* גביית מזונות עבור קטין למפרע למשך כ- 6 שנים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים : ארליך, כהן, אבנור) בע.א, 309/71 הערעור נדחה).
העובדות :
המבקש הגיע לידי הסכם עם המשיבה בביה"ד הרבני,במסגרת הסכם גירושין, בדבר תשלום מזונות לבתם הקטינה, לפי ההסכם התחייב המבקש לשלם לקטינה מזונות בשעור של שליש מהכנסתו החדשית הכוללת בניכויים שונים. הסכם המזונות נחתם במאי 1964 ובינואר 1971 הגישה האשה לראש ההוצל"פ תביעה נגד המשיב שלא שילם את מלוא סכום המזונות המגיעים לקטינה. בבקשתה בכתב עשתה המשיבה חשבון מפורט על יסוד הנתונים הקבועים בהסכם הנ"ל ולפי חשבונה מגיעלה כ- 6,000 ל"י למשך 6 שנים עד סוף 1970. ראש ההוצל"פ חייב את המבקש לשלם למשיבה כמעט את כל הסכום הנדרש, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש ועל כך הבקשה לרשות ערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. פסה"ד של ביה"ד הרבני שבו אושר הסכם הגירושין כולל את הוראות ,ההסכם שהן ברורות ונוסחו באותה מידת דייקנות שנראתה לצדדים ואין כל קושי בפירוש התנאים למי שניגש אל מלאכת הפרשנות בגישה סבירה וברצון לקיים את ההסכם ולא בכוונה תחילה לגלות בו פרכות במקום שאינן.
ב. אין כל סיבה מדוע לא יוכל ראש ההוצל"פ לברר את כל הפרטים העובדתיים הדרושים כדי לקבוע מדי פעם את ההכנסה החדשית של המבקש ובכך להגיע לקביעת סכום המזונות. ההסכם מכיל נתונים אובייקטיבים מספקים כדי לאפשר את עשיית החשבון, שהיא פעולה מכנית שאינה דורשת שמוש בשקול דעת ולא באה לקבוע חיוב אלא לחשב את סכום החיוב. זאת יכול יו"ר ההוצל"פ לעשות.
ג. בידי יו"ר ההוצל"פ כלים מספיקים לגביית ראיות לבירור המחלוקת על פרטי החשבון. יש דמיון מספיק בין בירור כזה לבין חקירת יכולת לפי סעיף 77 לחוק ההוצל"פ.
ד. לענין השהיית פנייתה של המשיבה אל לשכת ההוצל"פ משך 6 שנים בקירוב - חוק תיקון דיני המשפחה (מזונות) הקובע תקופת התיישנות של שנתיים אינו ענין לכאן, ההוראה האמורה והחוק האמור אינם חלים במקרה דנא, כי המבקש חייב במזונות לבתו הקטינה לפי הוראות המשפט העברי.
ה. יש ועצם השהיית ההוצל"פ לזמן ארוך ללא הסבר סביר עשויה להעביר על שכמו של הנושה את נטל הראיה שהחוב לא סולק. כאן ניתן הסבר מספיק ע"י המשיבה על הנסיבות להשהייה בהגשת התביעה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ד' גנור למבקש, עו"ד ש. פרוידנברגר למשיבה. 26.3.72).
ע.א. 748/70 - משה מורי נגד עזבון המנוחה וסטרייך ואח'
*נטישת מושכר והשכרה בשכירות משנה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.א. 191/70 הערעור נדחה).
העובדות:
המנוחה וסטרייך שכרה מהמערער דירה בת 3 חדרים ובתום התקופה החוזית הפכה לדיירת מוגנת. בהתאם לחוזה הורשתה המנוחה להשכיר חדר לדייר משנה ואכן עשתה כך. לאחר מכן
העביר דייר המשנה את החדר לאחר, קיבל דמי מפתח והדיירת הראשית קיבלה חלקה בדמי מפתח. טענת המערער והיא כי כאשר דייר המשנה העביר את החדר לדייר חדש לא גרה השוכרת הראשית בדירה אלא זנחה את המושכר וכיון שכך הפך דייר המשנה לדיירו של המערער והוא צריך היה לתת את הסכמתו להעברת החדר לדייר המשנה החדש, ביהמ"ש דחה את הטענה שהדייר הראשי זנח את המושכר וחדל להיות דייר מוגן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. השאלה אם נטשה המנוחה, הדיירת הראשית, את הדירה ואימתי - זוהי ביסודה שאלה של עובדה והלכה פסוקה היא כי עול הוכחתה על בעל הבית המבקש להסיר באמצעותה את הגנת החוק מהדייר.
ב. העדרות מהדירה, כשהיא לעצמה, ולו לתקופה נכרת, אינה בגדר נטישה, אם כי מגורים קבועים במקום אחר יכולים להתפרש כנטישת הדירה הקודמת. בדרך כלל צריכות הנסיבות להצביע על עזיבת הדירה מתוך הכוונה שלא להשתמש בה עוד כמקום מגורים, או מתוך כך שלדייר אין עוד צורך בה משום שמצא לו קורת גג קבועה אחרת.
ג. בימ"ש השלום סבר כי המנוחה היתה דיירת מוגנת עד יום מותה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במועד כלשהו במרוצת הזמן שהמנוחה התגוררה בפנסיון גמלה בלבה הכוונה שלא לחזור לדירה. אולם כיון שלפחות בחלק מהזמן לא נטשה את הדירה ולא ידוע מתי נטשה ואם כבר היתה נטישה כאשר דייר המשנה התחלף צריך הדייר להנות מחוקי הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי הסיק את מסקנתו משורה של עובדות ואין לאמר שמסקנתו אינה נכונה.
ד. לטענת המערער שדייר המשנה הראשון לא שילם דמי מפתח ועל כן לא היה זכאי לחלק מדמי המפתח ששילם הדייר החדש - אפילו צודק המערער בכך יש לו תביעה כספית אך מעמדו של דייר המשנה הנכנס אינו נפגע מכך ואין עילה לפינויו. לטענה כי דייר המשנה הראשון לא היה רשאי בלי הסכמת בעל הבית או רשות מביה"ד לשכירות לשנות את מטרת השכירות מחנות לתיקון שעונים לחנות למכירת נעליים - ספק גדול הוא אם בכלל הפיכת חנות לתיקון ומכירת שעונים לחנות מכירת נעליים יש בה משום שינוי במטרת השכירות. אולם אף אם נניח שחל שינוי במטרת השכירות הרי זה שנוי שאין מפיקים ממנו הנאה יתירה ומותר היה לעשותו לפי המג'לה. במקרה כזה אין צורך להזדקק לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר בענין שינוי מטרת השכירות. לסעיף זה נזקקים כאשר המג'לה אינה מועילה, או כאשר לפי תנאי השכירות נקבע שימוש אחד ויחיד שאין לשנותו בלי הסכמת בעל הבית והסכמה זו אינה נתונה. אז בא ביה"ד לשכירות במקום בעל הבית ונותן את רשותו שלו לשינוי במטרת השכירות אם הוא דרוש לקיומו של הדייר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י, כהן. עוה"ד ויקטור ורייק למערער, עו"ד פריים למשיב השני. 21.3.72).
ע.א. 44/72 - צפורה ודוד שם- טוב נגד פנינה פריבר
*סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להעביר ענין למפקח לפי חוק המקרקעין בהסתמך על סעיף 37 7(א) לחוק בתי המשפט.
* האם המפקח הינו בי"ד לפי החוק הנ"ל.
כאשר מועבר ענין מחוסר סמכות מבימ"ש לבימ"ש האם צוים שניתנו בינתיים הינם בתוקף.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדוי) בתיק המ' 2005/71 - הערעור נדחה ).
העובדות:
הצדדים הם שכנים בבית משותף והמשיבה הגישה תובענה נגד המערערים בביהמ"ש המחוזי שהמערערים ימנעו מלהוציא לפועל פעולה של בניה להרחבת דירתם. המשיבה השיגה צו מניעה זמני האוסר על המערערים להמשיך בפעולות עד לבירור התובענה. הצו ניתן עפ"י צד אחד ואפשר היה לבטלו בהתאם לתקנה 227, לאחר מתן הצו פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו
בראש ובראשונה לדחות את התובענה מחוסר סמכות, הם בקשו להצהיר על הצו הזמני כבטל מעיקרו הואיל והוא לוקה בחוסר סמכות ענינית. ביהמ"ש המחוזי הסכים שהענין איננו בגדר סמכותו ונתון לסמכות המפקח לפי חוק המקרקעין. כיון שכך השתמש ביהמ"ש בסמכותו לפי סעיף 37 (א) לחוק בתי המשפט והעביר את הענין למפקח. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלדון בעתירה להכריז על בטלות הצו הזמני וקבע כי בבקשה לבטול צו המניעה הזמני יש לפנות למפקח שאליוהועבר התיק. על כך הערעור.
החלטה:
א. המפקח שנתמנה מכח סעיף 117 (א) לחוק המקרקעין הינו בי"ד כמשמעותו לפי סעיף 37 (א) לחוק בתי המשפט ולפיכך רשאי ביהמ"ש המחוזי להעביר אליו ענין שאיננו בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי אלא בגדר סמכותו של המפקח.
ב. משפסק השופט שאין לו סמכות לדון בענין והחליט להעביר את התיק לבי"ד אחר (המפקח) מכח סעיף 37 (א) לחוק אין ביה"ד שאליו הועבר הענין חייב לפתוח בדיון מחדש. אותו בי"ד או בימ"ש שאליו הועבר התיק רשאי לדון בו מן השלב שאליו הגיע הענין מביהמ"ש הקודם המעביר. משהועבר משפט עפ"י סעיף 37 (א) הוא הועבר כחטיבה אחת שלמה כמות שהוא. כל החלטה שניתנה ע"י השופט עד לשלב ההעברה הינה שרירה וקיימת. היוצא מכאן שצו המניעה הזמני אשר ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ניתן אמנם לביטול עפ"י תקנה 227, אך בבקשת הביטול צריך לדון המפקח הואיל והענין כולו הועבר עכשיו אליו בגדר סמכותו. כל עוד לא החליט המפקח לבטל את הצו הרי הצו בעינו עומד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד דוברובסקי למערערים, עו"ד מצא למשיבה. 8.3.72).
ב"ש 18/72 - שמעון כהן נגד מפעל בתים טרומיים בע"מ ואח'
*העברת דיון המבקש ביקש להעביר דיון בתביעת נזיקין מביהמ"ש המחוזי בת"א לביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בנימוק שביהמ"ש התל- אביבי עמוס עבודה ויעבור הרבה זמן עד שהמשפט יתקיים. נימוק זה נדחה ע"י הנשיא בציינו כי הפתרון להחשת הדיון חייב להיות פתרון מינהלי כללי ולא ע"י שימוש בסמכותו לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט. נימוקו האחר של המבקש שמאזן הנוחיות מצדיק להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע נדחה בעיקר משום שהמבקש הוא שבחר להגיש את התובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א.
(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד ז. המר למבקש, עו"ד י. קמין למשיבים. 14.3.72 ).
ב"ש 33/72 - בנימין ביטון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירת חטיפת אדם וניתן ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי צו על מעצר העורר עד גמר ההליכים נגדו. לאחר זמן הגיש המבקש בקשה לשחררו בערבות והבקשה הובאה לפני הנשיא התורן של ביהמ"ש המחוזי שהיה אמור לשבת בראש ההרכב שידון בכתב האישום. בהתאם לסעיף 206 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה בידיו, בתור יו"ר ההרכב שידון במשפט, הסמכות לדון בבקשה לשחרור בערובה. אולם הנשיא התורן העביר את הענין לשופט אחר מן הטעם שמכיון שהוא ישב בדין אין הוא חפץ לשמוע בעת הדיון בבקשה פרטים על עברו של המבקש. שופט אחר שאליו הועבר הענין, ושאינו נמנה על ההרכב של ביהמ"ש שידון בענין, היה סבור שעל המבקש להגיש תחילה
ערר על סירובו של הנשיא התורן לדון בבקשה ורק לאחר מכן הוא יהיה מוסמך לדון בבקשה. מ"מ הנשיא זוסמן החליט בערר כי אמנם חייב היה הנשיא התורן לדון בבקשה לשחרור בערובה ולפיכך החזיר את הענין לדיון בפני הנשיא התורן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. תוסיה כהן למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 20.3.72).
ב"ש 26/72 - שלום צרימי נגד מועצה מקומית עיר יזרעאל
*הארכת מועד להגשת ערעור בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת נדחתה. טעמו של המבקש הוא שלא ניתן להשיג את פסה"ד המודפס בביהמ"ש המחוזי עד ליום 4.2.72 שהיה היום האחרון להגשת הערעור. בלי לשקול את מאמציו של עוה"ד להשיג את פסה"ד החליט הרשם לדחות את הבקשה מן הטעם שלא ניתן הסבר להשהייה הנוספת בהגשת הערעור בתקופה שבין 4.2.72 ועד להגשת הבקשה ביום 20.2.72. הטענה כי בתקופה הנדונה ניסה המבקש לבוא בדברים עם המשיבה לצורך השגת פשרה אינה מצדיקה את הארכת המועד, שכן משא ומתן המתקיים אינו משמש צידוק להחמצת מועדים ואיננו טעם מיוחד להארכת מועדים.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ע. חרלף למבקש, עו"ד ג, לשם למשיבה, 21.3.72).
המ' 106/72 - אנעאם וסעדי קראמן נגד אלישע בע"מ
*הארכת מועד פרקליטם של המבקשים היה חולה והמועד להגשת ערעור הוחמץ, הרשם דחה את את בקשת המבקשים להארכת מועד והערעור על החלטת הרשם נדחה. פסה"ד ניתן ביום 18.11.71, לפני שחלה עוה"ד של המבקשים, והוא ניתן במעמדו של עו"ד אחר שהופיע לבקשת פרקליטם של המבקשים, עובדה זו מראה שפרקליטם של המבקשים הסתייע בשירותו של עו"ד אחר לצרכי משרדו, המשרד היה פתוח כל ימי מחלת הפרקליט וכדרך שעו"ד אחר טיפל בשאר עניני המשרד יכול הוא גם לעסוק בהגשת הערעור במועד.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. כהן למבקשים, עו"ד מ. שידלובסקי למשיבה. 23.3.72).
בג"צ 97/72 - אברהם אלימלך נגד מנהל בית הסוהר מעשיהו ואח'
*ביצוע מאסר אזרחי תוך תקופת מאסר פלילי העותר נאסר לפי גזר דין במשפט פלילי. ביום מאסרו היו קיימות נגדו שתי פקודות מאסר אזרחיות כל אחת למשך 21 יום, משנעצר העותר הובא בו ביום לפני ראש ההוצל"פ, והוא החליט לבצע את המאסר בהתאם לפקודות שניתנו, לאחר שנגמרו 42 ימי המאסר שילם העותר את החובות שבגללם ניתנו פקודות המאסר האזרחיות ועתה הוא טוען כי תקופת המאסר של 42 יום צריכה להחשב במסגרת המאסר הפלילי ולא המאסר האזרחי. עתירתו נדחתה. לפי החוק מי שהוטלו עליו מאסר אזרחי ומאסר פלילי ישא את המאסר האזרחי תחילה. תשלום החוב לאחר גמר תקופת המאסר האזרחי אינו משחרר את העותר בדיעבד מן המאסר ולפיכך אין לנכות את ימי המאסר שנחשבו כמאסר אזרחי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני, העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 8.3.72).
בג"צ 68/72 - קאסם מחמוד נגד מנהל בית הסוהר שטה
*חילוט כספים שנמצאו ברשותו של אסיר ברשותו של העותר המרצה מאסר נמצא סכום של 150 ל"י. מנהל בית הסוהר החליט להחרים את הכסף בתוקף סמכותו לפי סעיף 44 (ב) לפקודת בתי הסוהר. עתירת העותר נגד החלטת המשיב נדחתה. לפי הסעיף האמור רשאי מנהל בית הכלא לחלט כל חפץ שנמצא בהחזקתו של אסיר ואין ספק בכך שכסף בא במסגרת חפץ אסור כמוגדר בסעיף
44 לפקודה הנ"ל. מנהל בית הסוהר היה רשאי לפי שיקול דעתו להורות על חילוט, כשנמצא סכום כסף גדול על גופו של אסיר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו, עו"ד רובין למשיב. 13.3.72).
בג"צ 428/71 - יוסף יחיאל נגד שר הדתות ואח'
*מינוי מועצות דתיות בעתירה זו התעוררה שאלה אם הרכבה של מועצה דתית צריך להתחדש כל ארבע שנים מיום מינויה או כל ארבע שנים מיום 1 באוקטובר 1967. השאלה התעוררה ביחס לפירוש סעיף 6(א) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), העותר סבר כי יש לחדש את הרכב המועצה בתום 4 שנים מיום מינויה ומכיון שהמועצה הדתית בראש העין הורכבה רק בתום ארבע שנים מהתאריך האמור בסעיף הנ"ל שבחוק. בג"צ החליט לקבל את עמדת המשיב בציינו כי סעיף 6(א) הנ"ל אינו נראה ברור וכדי לפרשו ניתן לעיין בנוסח הקודם של החוק כדי לשאוב ממנו השראה לגילוי מטרתו של המחוקק, אם כי לאחר שהחוק ב- 1969 עדיין לא תם מועד כהונתה, ואילו המשיב סבר כי יש לחדש הרכב כל מועצה נוסח ופורסם מחדש בנוסח משולב אין עוד כל תוקף לנוסח אחר של אותו חוק. אכן דרך פרשנות גרועה ופסולה היא לפרש חיקוק חדש בסימוכין לקודמו כאשר החוק חוקק מחדש, אולם כאן עוסקים בנוסח משולב ואין זה חוק חדש שיצא לשנות את החקיקה הקודמת אלא מעין קונסלידציה של החקיקה הקיימת. בכגון דא מותר לנהוג ביתר חרות ולחזור אל המקורות הקודמים לחוק החדש, כדי לעמוד על הפרשנות של הנוסח המשולב. מתוך עיון בחוק הקודם נראה כי אכן יש לחדש הרכב כל מועצה בתום ארבע שנים מן התאריך הקבוע בחוק היינו מיום 1.10.67.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד מ. שפירא לעותר, עו"ד מ, חשין למשיבים. 2.3.72).
בג"צ 441/71 - הסתדרות אגודת ישראל בא"י נגד שר הדתות ואח'
*נציגות במועצות דתיות במועצות הדתיות של פ"ת ושל באר- שבע מכהן נציג שהוא חבר באגודה העותרת. נציגים אלה מונו ע"י הרבנות בכל אחת מן הערים הנ"ל והעותרת טוענת נגד מינוים של נציגים אלה, ודורשת כי חברים אחרים של אגודת ישראל ימונו למועצות הדתיות. העתירה נדחתה. לפי חוק שירותי הדת היהודיים יש לשקול את התאמת המועמדים לחברי המועצה הדתית מבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעונינים בקיומם של שירותי הדת במקום. הרשויות הממנות נהגו עפ"י החוק ומינו למועצה הדתית חבר של העותרת, החוק אינו מחייב לבחור דוקא בנציגים הרשמיים של המפלגות אלא להתאים את ההרכב של המועצה שתייצג את כל הגופים כאמור. מינויו של חבר שאינו מקבל את הגושפנקא הרשמית של מפלגתו אינו עומד בניגוד לחוק ואין אותו חבר של ארגון חייב לקבל את הגושפנקא הרשמית של הארגון שבו הוא חבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח, כהן, החלטה - מ'"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ינובסקי לעותרת, עו"ד חשין למשיבים. 12.3.72).
ע.א. 361/71 - דונה אבו חסירה ואח' נגד יחיאל אורבך ואח'
*תחולת הסכמי עבודה קיבוציים בערעור זה נדונו השאלות אם חייבים המשיבים בתוקף הסכמי עבודה קיבוציים מסויימים לשלם תשלומים חדשיים לקרן הביטוח לפועלי בנין עבור מורישן של המערערות ואם, לחילופין, היה הסכם בין המשיבים לבין המנוח בדבר הפרשת הסכומים לקרן הביטוח.
ביהמ"ש המחוזי השיב בשלילה לשתי השאלות ודחה את תביעת המערערות נגד המשיבים שלא שילמו את התשלומים לקרן הביטוח ואשר כתוצאה מכך אין הן זוכות לגמלאות. הערעור על מסקנת ביהמ"ש המחוזי נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד י. לוי למערערות, עו"ד י. ג'רסי למשיבים. 9.3.72).
ע.א. 461/71 - חברת מלון "פלס" בע"מ נגד סרוסי אינס
*אחריות לתאונת עבודה המשיבה, בהיותה למטה מגיל 14, עבדה בזמן החופש הגדול בבית המלון של המערערת ונדרשה ע"י חדרנית לחתוך לחם במכונה לחיתוך לחם. כתוצאה מכך נפגעה ונחתכו שתיים מאצבעותיה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיבה פיצויים והערעור על כך נדחה. המערערת חייבת בתשלום הפיצויים הן בגין אחריות ישירה והן באחריות שילוחית ובפרשת התביעה נטענו שני הסוגים של הרשלנות. אם החדרנית היתה ממונה על המטבח הרי חייבת המערערת באחריות שילוחית ואם לא היתה הממונה על המטבח והיא לא היתה מוסמכת לתת הוראות הרי המערערת חייבת באחריות ישירה משום שבאותה שעה לא היה שום ממונה על עבודת מטבח שיכול היה לפקח על העבודה. אחריות כפולה ומכופלת מוטלת על בעל עסק המעסיק עובדות כה צעירות שידאג לפיקוח והדרכה שלא תפגענה ע"י המתקנים השונים הנמצאים במקום העבודה. הזנחת חובה כזו מהווה רשלנות מצד בעל העסק.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר, עו"ד י, שטיינהרץ למערערת, עו"ד מ. מלכי למשיבה. 15.3.72).
ע.פ. 133/71 - אדוארר גול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה לפי פקודת מס הכנסה על יסוד עדות וסיוע לעדות המערער, עו"ד מתל- אביב הועמד לדין בעבירות על פקודת מס הכנסה ואשה אחת שהמערער טיפל בתביעתה לפיצויים מגרמניה העידה כי המערער גבה עבורה פיצויים מגרמניה ונטל לעצמו מתוך סכום זה כ- 30,000 ל"י שכר טרחה. בהעלמת סכום זה ממס הכנסה הואשם המערער והורשע. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המתלוננת משקרת בנקודות רבות בעדותה, ברם כלל ידוע הוא שעל אף שעד משקר בחלק מעדותו אין בכך מניעה מוחלטת מלסמוך על חלק אחר מעדותו וביהמ"ש המחוזי סבר כי עדותה טעונה תמיכה הגיונית הכרחית ממקור אחר. את התמיכה הזו מצא ביהמ"ש בפתקים של חשבונות שערך המערער ושנמצאו בתיק שהמערער ניהל אותו במשרדו בקשר לתביעות של המתלוננת לפיצויים מגרמניה. ביהמ"ש העליון סבר כי פתקים אלה אין בהם כדי לתמוך בגירסה של המתלוננת שהמערער נטל לעצמו 20,000 ל"י שכ"ט כדבריה ולכן ביטל את הרשעת המערער, הפתקים כשלעצמם יכולים להוות תמיכה רבת משקל לעדות המתלוננת בהעדר הסבר סביר מצד המערער. המערער נתן הסבר ואם כי דבריו לא נראים כמשכנעים אין לאמר שאין כל אפשרות להאמין להסבר זה, מכיון שהנימוק העיקרי שעליו ביסס ביהמ"ש המחוזי את אמונו בעדות המתלוננת איננו עומד על בסיס איתן ומאחר שעדות המתלוננת מלאה פגמים ובחלקה אינה אמת אין לסמוך על דבריה להרשעת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד רובין למשיב. 23.3.72).
ע.א. 45/70 - שאול סלטון נגד קרן הקיימת לישראל ואח'
*הוצאות משפט
המערער הגיש נגד המשיבים תביעה ע"ס 100,000 ל"י בשל נזק שנגרם כתוצאה מהשחתת עצים שלטענתו היו שייכים לו. במהלך הדיון הגדיל המערער את סכום התביעה והגיש כתב תביעה מתוקן על סכום של 450,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי, לאחר 9 ישיבות של גביית עדויות, דחה את התביעה וחייב את המערער לשלם לכל אחד ,מהנתבעים סכום של 2,000 ל"י כהוצאות המשפט. המערער ערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי והמשיב השני הגיש ערעור שכנגד על שכה"ט שאינו עומד בכל יחס לשכ"ט לפי התעריף המינמלי. המערער ביטל את ערעורו וערעור המשיב השני נתקבל. הכלל הוא שעל ביהמ"ש לפסוק לצד הזוכה במשפט הוצאות באופן שלא יצא מהמשפט בחסרון כיס. לפיכך יש לפסוק בדרך כלל את השכר הקבוע בתעריף המינימלי, אלא אם כן קיים נימוק שיצדיק סטיה מכך. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון להעלות את ההוצאות לסכום של 13,500 ל"י למשיב השני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד א. הללי למשיב מס' 1, עו"ד ד. שכטרמן למשיב מס' 2. 21.3.72).
ב ת ו כ ן
* המ' 22/72 - .............................................242 ─ * סמכות ראש ההוצל"פ לבצע פס"ד בי"ד רבני, על יסוד הסכם גירושין,─ בדבר מזונות הטעונים בירור נתונים שונים.
─ * גביית מזונות עבור קטין למפרע למשך כ- 6 שנים.
─* ע"א 748/70 - ......................242 ─ * נטישת מושכר והשכרה בשכירות משנה.
─* ע"א 44/72 - ............................243 ─ * סמכותו של ביהמ"ש המחוזי להעביר ענין למפקח לפי חוק המקרקעין ─ בהסתמך על סעיף 37 7(א) לחוק בתי המשפט.
─ * האם המפקח הינו בי"ד לפי החוק הנ"ל.
─ כאשר מועבר ענין מחוסר סמכות מבימ"ש לבימ"ש האם צוים שניתנו ─ בינתיים הינם בתוקף.
─
─* ב"ש 18/72 - העברת דיון...................................................244─* ב"ש 33/72 - שחרור בערובה.................................................244─* ב"ש 26/72 - הארכת מועד להגשת ערעור.......................................245 ─* המ' 106/72 - הארכת מועד..................................................245─* בג"צ 97/72 - ביצוע מאסר אזרחי תוך תקופת מאסר פלילי.......................245 ─* בג"צ 68/72 - חילוט כספים שנמצאו ברשותו של אסיר...........................245─* בג"צ 428/71 - מינוי מועצות דתיות.........................................246 ─* בג"צ 441/71 - נציגות במועצות דתיות.......................................246─* ע"א 361/71 - תחולת הסכמי עבודה קיבוציים..................................246─* ע"א 461/71 - אחריות לתאונת עבודה.........................................247 ─* ע"פ 133/71 - הרשעה בעבירה לפי פקודת מס הכנסה─ על יסוד עדות וסיוע לעדות....................................247─* ע"א 45/70 - הוצאות משפט .................................................248─
─
─
─
─
─
─
─
─