ע.פ. 532/72 - אליהו בחמוצקי נגד מדינת ישראל
*עיסקות טיעון" בין התביעה לבין נאשמים.
(ערעור על פס'"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.פ. 332/71 - הערעור נתקבל).
בפס"ד זה נדונה הבעיה של "עיסקות טעון" שבין הפרקליטות לבין נאשם שבהן מבטיחה התביעה ,לנאשם הקלה בעונש תמורת הודאה באשמה ולעתים תמורת מסירת מידע ועדות נגד נאשמים אחרים. ביהמ"ש העליון בשלושת פסקי דין נפרדים סקר את כל האספקטים של ההודאה והשכר שהובטח עבורם. בענין דנא הובטח לנאשם כי התביעה לא תבקש מאסר ואף נערך אתו הסכם בכתב, לביהמ"ש המחוזי לא נמסרו פרטים על ההסכם שנעשה בין הצדדים אלא שב"כ התביעה הודיע כי אינו מבקש מאסר, אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי להטיל על הנאשם עונש מאסר של שלוש שנים, ביהמ"ש העליון העיר כי בדרך כלל יש להודיע לביהמ"ש על הסכם שנעשה בין התביעה לבין הנאשם; אין ביהמ"ש קשור בהסכם כלשהו ועל אף כל הבטחה שהיא יפסוק ביהמ"ש לפי שיקוליו; ביהמ"ש יבהיר היטב לנאשם כי אין הוא קשור להסכם עם התביעה וכי על אף כל הבטחה שהיא הוא עשוי להטיל מאסר כפי שימצא לנכון בנסיבות העבירה. כיון שבמקרה הנדון הובטח לנאשם שלא יוטל מאסר וקיימת אפשרות שבהבטחה זו ובאמירות אחרות של התביעה הוטעה המערער ומסר הודיה בטעות הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, בפני שופט אחר, שיסביר למערער את זכותו וישמע את המשפט מחדש.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 28.3.72).
ע.א. 424/71 - פלוני נגד פלונית ואח'
*פרסום שמו של נתבע במזונות.
* אי תשלום אגרת תביעה וגובה המזונות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) במ.א. 226/70 - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין לקבל דרישת המערער לאסור פרסום שמו. ראשית אין ביהמ"ש רשאי לאסור פרסום שם אלא לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד, או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון. הנימוק של המערער, שהוא עו"ד, שפרסום שמו יזיק לו אינו נימוק המתיר, לפי החוק, איסור פרסום השם. אך גם בלאו הכי, אפילו היה ביהמ"ש מוסמך לכך, אין בקשת המערער מגלה עילה סבירה להענות לה, מי שנרתע מפרסום שמו כנתבע בתביעת מזונות, הברירה בידו לשלם את המזונות בעין טובה ולהרחיק עצמו מהתדיינות, ומאידך אם התביעה היא מופרזת או קנטרנית והתגוננות נגדה מוצדקת וסבירה אין לו למתגונן מה לחשוש מפני פרסום שמו. (הערת המערכת: אין אנו נוהגים לפרסם שמותיהם של מתדיינים בדיני אישות ולפיכך אין אנו מפרסמים את השם גם בענין דנא).
ב. רשאי היה ביהמ"ש דלמטה בנסיבות הענין להאריך למשיבים את המועד של תשלום אגרות ביהמ"ש. המשיבים סברו בטעות כי מדובר במשפט מזונות ולכן אין צורך בתשלום אגרות. לנוכח התנגדות המערער התברר כי מכיון שהתביעה היא גם להחזרת הוצאות של המשיבה יש צורך בתשלום אגרות ולכן סביר היה להשתמש בשקול הדעת ולהאריך את המועד. נוסף לכך, אי תשלום אגרת ביהמ"ש אינה משמשת עילה לבטול הליכים שננקטו בביהמ"ש.
ג. ביהמ"ש פסק כי על המערער לשלם למשיבה סכום של 100 ל"י לחודש עבור תקופה מסוימת בעבר להוצאותיה שהוציאה להחזקת הילד. הסכום של 100 ל"י לחודש נמוך ויש להעלותו ל- 250 ל"י.
ד. כאשר התגרשו המערער והמשיבה בביה"ד כרכו את ענין המזונות והחזקת הילד בענין הגירושין. אולם בהסכם שביניהם, שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד, הסכימו הצדדים ששאלת החזקת הילד ומזונותיו, לאחר שיגיע לגיל 6, במידה ויתעורר סכסוך בקשר לכך, ימסר להכרעה בביה"ד האיזורי או כל בי"ד מוסמך אחר. היינו, הצדדים הסכימו כי לא תהיה סמכות יחודית של ביה"ד הרבני לענין החזקת הילד ומזונותיו. יתירה מזו, טענת הסמכות הייחודית יכולה להשמע רק לענין החזרת הוצאות האשה שהוציאה למזונות הילד ולא לענין תביעת הילד עצמו שלא היה צד להליכים בביה"ד הרבני.
ה. חובתו של האב לזון את בנו היא גם כשהבן איננו עמו. לא היה כאן כל פס"ד שלפיו יוחזק הבן אצל אביו, הבן הוא כיום בגיל 14 ודעתו מיושבת עליו והוא עומד ברצונו ובהחלטתו להשאר ברשות האם. משהגיע הילד לגיל הבנה והחלטה אין חותכים את גורלו ואין מעבירים אותו מרשות לרשות בלי לשאול את פיו תחילה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. המערער לעצמו, עו"ד ש.כהן- צידון למשיבים, 27.3.72).
ע.א. 212/71 - חנה ואליהו רונן נגד לה פונסייר... בע"מ
*ח * אי גילוי פרטים בפוליסת ביטוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 1950/70 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערערים ביטחו דירתם ביטוח מקיף וימים מספר לאחר מכן נפרצה דירתם, ולטענתם נגנבו דברים בשווי של למעלה מ- 10,000 ל"י. בשאלון שעל יסודו הוצאה הפוליסה נשאלו המערעריםבין היתר: האם ידועה להם עובדה כלשהי המתייחסת להצעת הביטוח ואשר יש להביאה לתשומת לב המבוטח; האם הצעה לביטוח שלהם נתקלה בסירוב או אם חוזה ביטוח כלשהו שלהם בוטל. על שתי השאלות הללו השיבו המערערים בשלילה. כמסתבר היה תלוי ועומד נגד המערער אישום של מתן שוחד וכמו כן בוטל ביטוח רכב של המערער עקב אי תשלום הפוליסה. (נתברר כי המערער מכר את המכונית שלו ועקב כך הפסיק לשלם פרמיה והביטוח שלו בוטל). המשיבה התגוננה נגד התביעה עפ"י הפוליסה בטענה כי אי גילוי עובדת האישום במתן שוחד ועובדת ביטול פוליסת ביטוח רכב מהוים אי גילוי העובדות המהותיות בהצעת הביטוח ומסירת תשובות בלתי נכונות ומשום כך אין עליהם לשלם לפי הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אי גילוי העובדות הנ"ל יש בו לשחרר את המבטחת מחבותה. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
א. כלל ידוע הוא בחוזה ביטוח כי על המבוטח לגלות למבטח כל עובדה שעשויה להשפיע על מבטח זהיר בחוזה הבטוח. כל מה שמוטל על המבטח להוכיח הוא ציון עובדה, שאילו היתה ידועה לו, היה בה כדי להביא מבטח זהיר לסרב את הסיכון, העובדה שנגד המערער היה תלוי ועומד גליון אישום על הצעת שוחד היא עובדה שעשויה היתה להשפיע על מבטח סביר אם לבטח או לא ובאלו תנאים. את הגילוי של עובדה זו היה על המבוטח לעשות בתשובה לשאלה הראשונה הנ"ל.
ב. בתשובה לשאלה השניה היו המבוטחים צריכים לגלות את העובדה של ביטול פוליסת הביטוח שלהם. אין לאמר כי הכוונה בשאלה השניה היא רק לאותו סוג ביטוח שאליו מתייחסת הצעת הביטוח.
השופט קיסטר: (דעת הרוב)
א. השאלה הראשונה הנזכרת לעיל הינה כללית ומנוסחת ניסוח רחב ומעורפל והמבוטח הממוצע אינו יודע מה עליו לענות. בנוסח זה של שאלה יש משום הטמנת פח למבוטח הממוצע ואין לאפשר לחברת הביטוח ליהנות מהכשלתו של המבוטח.
ב. העובדה שתלוי ועומד גליון אישום בקבלת שוחד אין לראות כיצד היא יכולה להתייחס לענין הבטוח וכיצד יכולה להשפיע על המבטח בצורה כלשהי.
ג. לענין אי גילוי העובדה של ביטול פוליסת ביטוח רכב - ניסוח השאלה בשאלון הוא כזה שהמבוטח יכול להבין כי הכוונה היא לבטול בטוח מאותו סוג שהמבוטח מבקש לעשות בפוליסה החדשה. כדי לדעת למה התכוון מחבר השאלון בשאלה כלשהי יש לבדוק את ניסוח השאלה ומיקומה בשאלון וכדומה. בענין זה כאשר מדובר בהצעות ביטוח יש משנה תוקף לעקרון של פירוש מסמך נגד המנסח.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. עו"ד דן בראל למערערים, עו"ד וינברג למשיבה).
ע.א. 179+214/71 - לילי כהן נגד חוף הכרמל בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת.א. 360/69- הערעורים נדחו).
העובדות:
ביוני 1968,ביום שבת בחג השבועות, כאשר חוף הרחצה בחוף הכרמל המה אדם שבאו להנפש ולרחוץ בים היתה המערערת על שפת הים וכן היו שם המשיבים יגאל איזק ואביו. אלה הביאו אתם כלב שהיה קשור לרצועה אך לא היה מחסום לפיו. לפי חוק העזר חיפה בדבר הסדרת הרחצה בים אין להביא כלב אלא אם הוא נתון בשרשרת ומחסום בפיו, המשיב יגאל היה בן 14 בעת המקרה נשוא המשפט. הוא רץ על שפת הים עם הכלב כשהכלב לפניו והכלב נתקל במערערת הפילה ונגרמה לה חבלה בידה השמאלית. המערערת הגישה תביעה נגד חברת חוף הכרמל שהיא בעלת החוף ונגד הבן ואביו. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת פיצויים בסך 20,000 ל"י אך את החיוב הטיל על הבן שרץ עם הכלב ואילו את חברת חוף הכרמל ואת האב שחרר ביהמ"ש מאחריות כלשהי. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הנער בעת המעשה נהג ברשלנות ואחראי לנזקה של התובעת. הכלב היה כלב גדול אך שקט ולא היה מועד להתנפל על בני אדם. אולם רשלנותו של הנער נעוצה בכך שהוא רץ עם הכלב בתוך המון במצב שאדם סביר צריך היה לצפות גרימת נזק ע"י כלב רץ העלול לקפוץ על אדם שנמצא על דרכו. חובה היתה לנקוט באמצעי זהירות כדי לרסן את הכלב למנוע נזק. החובה המוטלת על אדם שבעל חיים שלו לא יזיק לזולת היא חובת זהירות רגילה, מהי זהירות סבירה במקרה כזה הרי זה לפי הנסיבות. במקרה שלפנינו הכלב לא היה עזוב לנפשו אך כשהנער רץ עמו בתוך המון צפוף הוא לא היה מסוגל לרסן את הכלב ולפקח על תנועותיו. היתה סכנה ממשית שהכלב יתקל במישהו ובכך רשלנות הנער.
ב. אין לראות את האב אחראי למעשה הבן שכן מסירת כלב שקט לנער בן 14 אינה מהווה סיכון. באופן רגיל היה הנער מסוגל להשתלט על הכלב ולרסנו ומה שקרה קרה ברשלנותו בלבד. לאב לא היתה יד בדבר ולא היה יכול לחזות מראש.
ג. אין להטיל אחריות על חברת חוף הכרמל על שאיפשרה להכניס כלב לחוף. העובדה שלכלב לא היה מחסום לפיו בנגוד לחוק העזר בחיפה אינה משנה. הכלב לא היה נשכן ועל כל פנים הנזק לתובעת לא נגרם ע"י נשיכה. לכן אין לענין המחסום חשיבות במקרה זה. נכון שאחריות החברה צריכה להיות מוכרעת עפ"י דיני הנזיקין הכלליים ואין בכוחו של חוק עזר לצמצם אחריות זו. חוק העזר מצביע על מה שנחשב כסביר בעיני נבחרי הציבור הדואגים לתקינות חופי הרחצה ולשלום המשתמשים. כאמור נזקה של התובעת בא לה לא מטיבו של הכלב אלא עקב רשלנותו האישית של הנער. באופן רגיל לא הווה הכלב לא סכנה רגילה ולא סכנה מיוחדת.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מאירסון למערערת, עו"ד שושן לאב ולבנו, עו"ד גוטשלק למשיבה. 27.3.72).
ע.פ. 546/71 - דוד יקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) המערער השתתף בפריצה לבית מגורים בכוונה לגנוב והוא הוביל במכוניתו שני חברים כדי לבצע ביחד את הפריצה. השלושה נעצרו זמן קצר אחרי ביצוע המעשה. המערער נדון לעונש מאסר שבינתיים ריצה וכמו כן נשלל ממנו רשיון הנהיגה לשלוש שנים. בערעורו סיפר המערער כי לאחר שטעם מאסר לראשונה בחייו החליט לשנות את דרכו בחיים ובהיותו נהג לפי מקצועו הרי שלילת רשיון הנהיגה תכביד על פרנסתו ועל יכולתו להשתקם בכוחות עצמו, ביהמ"ש העליון העיר כי לא קל להשתכנע בכנות דבריו של המערער, אך אעפ"כ החליט לעשות עוד נסיון עם המערער ולהפוך את שלילת רשיון הנהיגה למשך שלוש שנים לשלילה על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון המערער לעצמו עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 15.3.72).
ע.פ. 482/71 - ברנרד רוזנפלד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתאונת פגע וברח המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של נהיגת רכב ללא זהירות וגרימת תאונת דרכים שהסבה חבלה ממש, נהיגה מסכנת הולכי רגל במעבר חציה, ואי הודעה למשטרה על אירוע תאונת דרכים ואי עצירה במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה. המערער נהג באופנוע ובמעבר חציה הפיל ברכב שלו אדם זקן וגרם לו לפצעים וברח מהמקום. הוא נדון לשלוש שנות מאסר על תנאי והוטל עליו קנס בסך 1,000 ל"י וכן נפסל לצמיתות מלהחזיק רשיון נהיגה. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היה יסוד מספיק בראיות למסקנת ביהמ"ש כי הנאשם ידע כל הזמן שגרם לתאונה וכי הוא נבהל כתוצאה מהתאונה ורצה להתחמק. לענין העונש היו למערער הרשעות קודמות של אי ציות לתמרור ואי עצירה לפני מעבר חציה. מעדויות הפסיכיאטר והפסיכולוג שהובאו ע"י המערער עולה שהמערער הינו אדם חלש אופי שאיננו מסוגל להחליט החלטות נכונות ברגע מסוכן ומסוכן הוא לתת בידו רכב מנועי מסוג כלשהוא.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. מחרז למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 20.3.72).
ד.נ. 5/72 - מפעלי הנדסה... בע"מ נגד גזית ושחם... בע"מ ואח'
*תשלום דמי שכירות עבור תקופה בה לא השתמשו בכלי ששכרו המשיבה שכרה עגורן אצל העותרת לתקופה של 9 חודשים ושילמה דמי שכירות עבור התקופה במזומן ובשטרות. לאחר כחודשיים של שימוש נתגלו סדקים בעגורן והמשיבה החזירה העגורן והעותרת הסכימה, לבקשת המשיבה, לתת לה עגורן חדש. לאחר מכן התחרטה המשיבה וסירבה לקבל את העגורן ובתביעה שהגישה החליט ביהמ"ש העליון, כי העותרת תשיב למשיבה את הכספים ששילמו עבור אותה תקופה שבה לא השתמשה בעגורן. עתירת העותרת לקיום דיון נוסף נדחתה. נשיא ביהמ"ש העליון ציין כי ההלכה שנפסקה בע.א. 25/49 ושעליה חזר ביהמ"ש העליון בע.א. 606/66 אינה צריכה בהכרח לחול על המקרה דנא שכן שם דובר על הפרת הסכם רכישה מצד הקונה ואילו כאן מדובר בהסכם של שכירות כאשר דרוש שיתוף פעולה מצד השוכר כדי לקיים את ההסכם. במקרה דנא אפשר להצדיק את התוצאה של הדיון הקודם על סמך ההלכה בע.א. 678/70 שלפיה כאשר מדובר במתן שירותים ומקבל השירותים מסרב לשתף פעולה אי אפשר לאכוף אותו לקבל את השירותים ותרופתו של נותן השירותים היא לתבוע פיצויים אך אינו זכאי לתבוע את השכר המותנה עבור השירותים שלמעשה לא ניתנו. לא נטען בעתירה זו שכאן מדובר בכשלון תמורה חלקי שאינו ניתן להפרדה ושלכן שונה המצב מע.א. 678/70.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ר. נבט לעותרת, עו"ד י. לאלו למשיבה. 11.4.72).
ב.ר.ע. 41/72 - מנחם לוי נגד ציון לוי
*ביטול צו עיכוב יציאה בעלי הדין הם שני אחים והמבקש השיג במעמד צד אחד צו עיכוב יציאה של המשיב מן הארץ בטענה שהלה חייב לו כספים והוא עומד לעזוב את הארץ לצמיתות. בתצהיר של המבקש נאמר כי ערך חקירות ולפיהן נודע לו שהמשיב עומד לעזוב את הארץ. המשיב בתצהיר שהגיש לאחר מכן הצהיר שהוא עומד לצאת לחו"ל לתקופה קצרה בלבד כדי לקנות ציוד למלון שהוא בונה בירושלים. בעת הדיון בבקשת הביטול של צו עיכוב יציאה נחקר המבקש על תצהירו והתברר כי "החקירות" בהן מדובר בתצהירו היו שיחות באקראי שניהל עם שני אנשים כחמשה חודשים לפני הגשת הבקשה; אותם שני אנשים ספרו לו ששמעו מאנשים שהם שמעו מאנשים אחרים שהנתבע רוצה לצאת מישראל. השופט ביטל את צו העיכוב ללא שהרשה למבקש לחקור את המשיב על תצהירו וחילט חלק מן הערבון שהופקד ע"י המבקש. הערעור על כך נדחה, "החקירות" שעליהן ביסס המבקש את בקשתו אבד עליהן הכלח מבחינת הזמן והיו אלה דברי רכילות בלבד ולא חקירות. למעשה הטעה המבקש את ביהמ"ש וכתוצאה מהטעייה זו ניתן הצו עפ"י צד אחד. כיון שכך צדק ביהמ"ש בבטלו את הצו שניתן עקב הטעייתו בלי להתייחס לתשובת המשיב וחקירתו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, 23,3.72).
ב"ש 45/72 - טואטי יעקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינות) למבקש מיוחסות עבירות של בעילת קטינות וסרסרות לזנות וביהמ"ש החליט לעצרו עד גמר ההליכים. הערר על כך נדחה. העבירות המיוחסות למבקש הינן חמורות ולמבקש עבר פלילי של עבירות נגד הרכוש ועבירות על זנות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד חנוך למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 28.3.72).
ב.ר.ע. 57/72 - אברהם אדמוני ואח' נגד אלגונל בע"מ
*הצורך בבקשת רשות ערעור בקשת רשות ערעור זו נדחתה. היא נוגעת לשני ענינים: האחד הוא צו ביהמ"ש המחוזי בו הוטל קנס על המבקשים לשם אכיפת צו מניעה זמני מכח סעיף 6 לפקודת בזיון
ביהמ"ש, בענין דנא שהוא פס"ד פלילי אין צורך ברשות כדי לערער. הענין השני הוא סירוב ביהמ"ש לעכב ביצועו של צו מניעה זמני. גם בענין זה אין צורך ברשות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 23.3.72).
ב"ש 50+51/72 - אריה נהרי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת סמים) למבקשים מיוחסת עבירה של השתתפות בעיסקת הברחת חשיש בכמות גדולה מאד ולפי האמור בכתב האישום היה למבקשים תפקיד חשוב בביצוע העבירה. נוכח חומרת העבירה החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את המבקשים עד לגמר ההליכים הפליליים. עתירת המבקשים נגד החלטה זו נדחתה ע"י הנשיא.
(בפני: הנשיא אגרנט. עוה"ד א. וגמן וצ. לידסקי למבקשים, עו"ד יאראק למשיבה. 29.3.72).
ב"ש 52/72 - מדינת ישראל נגד עמנואל זאבי
*הארכת מעצר המשיב נאשם יחד עם שלושה אחרים בביצוע שוד חמור תוך איום בנשק חם ובתום ששים יום למעצר הגיש ב"כ המדינה בקשה להארכת המעצר. המשיבים האחרים הובאו בפני ביהמ"ש והוקרא בפניהם כתב האישום וכפרו בו ומעצרם הוארך עד לסיום ההליכים. המשיב לעומת זו פצוע ברגלו וטען שאינו מסוגל ללכת ולכן לא הובא לביהמ"ש להקראת כתב האישום עד כה. אמנם האשמה על כך שמשפטו של המשיב טרם החל נעוצה בהנהלת בתי הסוהר שלא הביאה את המשיב בפני ביהמ"ש להקראת כתב האישום למרות שחובתה היתה לעשות כן מבלי להתחשב בסירובו של המשיב ללכת. ברם אין הדבר צריך לפגוע בזכותה של התביעה לבקש את הארכת המעצר אם טעמים סבירים עומדים לה בבקשה זו. העבירה היא החמורה; המשיבים האחרים שכפרו באשמה נעצרו עד תום ההליכים נגדם וניתן להניח כי לו הוקרא כתב האישום בפני המשיב היה גם הוא ממשיך להיות נתון במעצר בהעדר טעמים לשחרורו. כיון שכך יש להאריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד יאראק למבקשת, עו"ד לידסקי למשיב. 4.4.72).
בג"צ 361/71 - מרכז החשמל נגד גובה המכס חיפה ואח'
*תשלום מכס המשיבים תבעו תשלומי מכס מהעותרת כתשלום חסר עקב יבוא טובין מחו"ל. העותרת טוענת שאינה חייבת לשלם אותם סכומים. לעותרת דרך של תשלום הסכומים תוך מחאה ולדרוש את החזרתם על דרך תובענה בבימ"ש רגיל. ההבדל בסעד הוא שבפניה לבג"צ אין על העותרת לשלם תחילה את הסכום הנדרש ואילו בדרך האחרת עליה לשלם תחילה את הסכום. אילו היה סכום הכסף הנדרש גבוה באופן יחסי שאין ביכולתו של בעל הטובין לעמוד בו תהיה נטית בג"צ להזקק לעתירה שמא ינזק בעל הטובין שאין ידו משגת לתשלום מכס שהוא תנאי מוקדם לפניה לביהמ"ש. בענין דנא אין הסכום גבוה באופן מיוחד ואין טענה שהעותרת אינה יכולה לעמוד בתשלום זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד מולדבסקי לעותרת, עו"ד חשין למשיבים. 28.3.72).
ע.פ. 117/71 - רובין שוורץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י פקיד המערער הורשע בעבירת גניבה ע"י פקיד מחברה ונדון לענשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי ולתשלום קנס. ערעורו על ההרשעה נתקבל. המערער היה מנהל קנטינה של שקם ביפו והתברר כי האיש שהיה מספק גז למטבח של השקם הגיש חשבונות מזויפים. מחלק
הגז הודה בעבירה שיוחסה לו וטען כי העבירה בוצעה בעצה אחת עם המערער. המערער כפר בכך. בפני ביהמ"ש המחוזי היתה עדותו של מחלק הגז נגד המערער וביהמ"ש היה ער לכך כי מדובר בשותף לעבירה ואז אפילו עדותו מהימנה יש צורך בסיוע חיצוני ממקור בלתי תלוי לחיזוק עדות השותף ובמקרה שלפנינו מאחר והעד שיקר בכמה דברים, סבר ביהמ"ש המחוזי, נחוץ סיוע רציני ביותר, ואם יש מקום לאמר באופן סביר כי העדות המסייעת מתיישבת עם מסקנה אחרת, דהיינו עם חפותו של הנאשם, היא אינה יכולה לשמש סיוע ממש לעדותו של השותף לעבירה. בכך הדריך ביהמ"ש המחוזי את עצמו כראוי מבחינת ההלכה. ברם הסיוע עליו מסתמך ביהמ"ש המחוזי אינו חד משמעי ומשאיר מקום לספק בענין אשמת המערער. אי לכך יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן האשמה שיוחסה לו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. יהל למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 26.3.72).
ע.פ. 47/72 - עובדיה פנחסי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה כאשר הנאשם לא התכוון לשלול הגניבה לצמיתות המערער היה מוחזק במוסד עתידות בתוקף פס"ד בו הורשע בעבירה ובהיותו מוחזק שם נעצר והואשם בפריצה למחסן הבגדים של המוסד וגניבת מעיל. המערער הועמד לדין והורשע עפ"י הודאתו אך בטענותיו לענין העונש אמר המערער "אני סחבתי מעיל... אחר כך החזרתי אותו למוסד... לא התכוונתי לקחת את המעיל ורק השתמשתי בו כשלבשתי אותו במחסן". ביהמ"ש העליון החליט לבטל את הרשעת המערער שערער על חומרת העונש בלבד ולזכות את המערער מן האשמה שיוחסה לו. המערער היה בזמן המקרה אחד מיושבי המוסד ואם אמת שהוא לקח את המעיל רק כדי ללבשו במחסן ולהחזיר אותו לאחר שישתמש בו, ברור שלא היתה כאן גניבה כי המעשה לא נעשה תוך כוונה לשלול את הבעלות לצמיתות. אמנם המערער הודה באשמה אך לנוכח טענתו האמורה ספק אם הבין כיאות את משמעות הדברים המיוחסים לו. בנסיבות הענין, נוכח פני הספק אם אמנם ביצע המערער את העבירה שהורשע בה, יש לבטל את ההרשעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיבה. 13.3.72).
ע.פ. 541/71 - בן ציון מורדוף נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה תוך כדי התגוננות המערער הואשם והורשע בגרימת חבלה חמורה. התברר כי המתלונן הרים ברזל תוך כדי ריב דברים בינו לבין המערער, והניפו לעבר המערער. כדי להתגונן הדף המערער את הברזל לעבר המתלונן והמתלונן נפל ארצה ונפגע בפניו. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המערער כי נסיבות המקרה היו כאמור, ברם לדעת ביהמ"ש המחוזי אמנם מותר היה למערער להתגונן ומעשהו היה מעשה התגוננות אך לא האמין למערער שכל ההגנה התבטאה רק בהדיפת הברזל משום שלא יתכן שבכך נגרם פצע למתלונן. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערער על הרשעתו. לכאורה לא צריך היה להתעורר שום ספק סביר שאמנם נגרמו הפצעים בהדיפת הברזל כאמור ואין זה בלתי סביר שבהדיפת הברזל נגרמו הפצעים של המתלונן. כיון שכך אין צורך לחוות דעה בשאלה אם הספק שמא חרג מעשה ההתגוננות מן המידה הסבירה והנחוצה אינו פועל לחובת הנאשם. אפילו אליבא דאלה הגורסים כך, על כל פנים צריך הספק להיות ספק סביר כדי שיוכל לפעול לחובת המערער ובמקרה שלפנינו ספק סביר כזה איננו מתעורר. הדיפת הברזל שהונף לעבר המערער והרחקתו מעל פניו של המערער היתה תגובה טבעית ופשוטה ועל כן לכאורה מעשה התגוננות סביר.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 19.3.72).
ע.פ. 58/72 - עאדל חלאילה נגד מדינת ישראל
*תאונת פגע וברח המערער הורשע על סמך הודאתו בגרימת תאונה בה נחבל אדם, אי עצירת רכב במקום התאונה ואי הגשת עזרה לאדם שנפגע בתאונה ואי מסירת הודעה למשטרה ונדון ל- 9 חודשים מאסר בפועל ורשיונו נשלל ממנו לתקופה של 15 שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המחוקק התייחס בחומרה רבה לעבירות של בריחת נהג ממקום התאונה מבלי לעמוד על תוצאותיה והפקרת הקורבן. בעניננו ברח המערער ממקום התאונה ולא מסר על התאונה במשטרה עד שזו הצליחה לאתרו לאחר 5 ימים. כיון שכך אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ד. סגל למערער, עו"ד בר- זכאי למשיבה. 2.3.72).
ע.פ. 77/72 - עבד אבו- סבית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת סמים) המערער הורשע בהחזקת למעלה מק"ג חשיש ונדון לשנתיים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם למערער סיבות מקילות של העדר הרשעות קודמות ותסקיר קצין מבחן על אופיו הטוב וכן סיבות משפחתיות, ברם בהתחשב בכמות החשיש שנועדה לעסקי סמים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיבה. 21.3.72).
ע.פ. 109/71 - מזל טוב חיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה המערערת הורשעה בגרימת חבלה חמורה למתלוננת לאחר קטטה שבין השתים. ביהמ"ש דלמטה האמין לעדות המתלוננת כנגד עדות המערערת והוא רשאי היה לעשות כן. לטענת ב"כ המערערת כי השופט לא נימק אמונו בעדות המתלוננת וחוסר אמונו בעדות המערערת - אין זה מן ההכרח שהשופט יעשה כן, כי שאלת המהימנות תלויה לפעמים בהתרשמות הבלתי אמצעית מן העדויות שאינה תמיד מן הדברים שניתנים לניתוח מפורט.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי עו"ד מצא למערערת עו"ד גב' ביניש למשיבה. 26.3.72).
ע.פ. 493/71 - פרג' אל הואשלה ואחמיד אל הואשלה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה שני המערערים הלכו לחפש גמלים שברחו מהם ומצאום ביער של הקרן הקיימת שעליו שמר המנוח. משבקשו את גמליהם תקף המנוח את המערער השני ואף שלף סכין נגד המערער הראשון ואז תפש המערער את הסכין והטילה ארצה ותוך כך נפצע בידו. למערער היה מקל בידו והנחית שתי מכות בראש המנוח שגרמו למותו, שני המערערים הורשעו בהריגת המנוח וערעורו של המערער השני נתקבל. אשר למערער הראשון יכול היה להתגונן בצורה הרבה פחות דרסטית ומסוכנת ולא צריך היה להנחית שתי מכות באלה על ראשו של המנוח. לכן הרשעתו בדין היא. עם זאת יש להמתיק את דינו ולהעמיד את עונשו על 6 שנות מאסר במקום 8 שנות מאסר שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי. מאידך לא היה מקום להרשיע את המערער השני בגרימה מותו של המנוח. החלטתם המשותפת של המערערים להוציא את הגמלים מרשות המנוח, אפילו היתה החלטה בלתי חוקית, אין לאמר שמותו של המנוח היתה תוצאה צפויה של ביצוע המטרה הבלתי חוקית. העובדה שהמערערים יצאו לדרכם לחפש את הגמלים כשהם מצוידים באלות אינה מראה שהחליטו להחזיר לרשותם את הגמלים בכל מחיר ואפילו במחיר הריגת אדם כטענת התביעה. לא הובאה כל ראיה שנשיאת אלה בידי הולכי המדבר בנגב הוא דבר בלתי מקובל ויוצא דופן.
בהעדר ראיה לסתור יש להניח שהמערערים הצטיידו באלות בתום לב וללא כל מזימת פשע. כן אין לקבל את הטענה שנוכחות המערער השני במקום המעשה היה בה משום עידוד למערער הראשון. אי לכך יש לזכותו מן האשמה שהורשע בה.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט כהן. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד א. ראב למשיבה. 23.3.72).
ע.פ. 6/72 - מריו רומנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיומים ונשיאת נשק המערער הורשע בעבירת איום באלימות ועבירות של החזקת כלי יריה ונשיאתו. זאת לאחר שבקטטה בינו לבין המתלונן איים עליו כי יהרוג אותו וישרוף את מוסכו, כן ירה מספר יריות מאקדח לעבר המתלונן ממרחק של 50 מטר, המערער נדון למאסר שנה וחצי בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין אמון ביהמ"ש בדברי העדים אין להתערב בממצאיו של ביהמ"ש דלמטה ובהערכת העדויות. לטענה שלא הוכה כי הכלי בו השתמש המערער היה כלי יריה העשוי לירות ושבכוחו להמית אדם כהגדרתו בחוק כלי היריה - עד מומחה שבדק את התרמילים שנשארו במקום העיד על סוג האקדח שמתוכו נורו הכדורים. מטעם ההגנה לא נחקר עד זה על כך אם בין סוגי אקדחים אלה מצוי סוג של אקדחי צעצוע או אקדחי סרק, ועל כן עומדת לתביעה ההנחה שלא נסתרה, כי אקדח סתם שזוהה בתור שכזה ע"י מומחה לכלי נשק הוא כלי שממנו ניתן לירות תחמושת קטלנית. האיום בשריפת המוסך דיו לצורך הרשעה לפי סעיף 100 (ג) לפח"פ. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 26.3.72).
ע.פ. 391/71 - נשון דוקרקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) המערער הורשע במעשה הריגה בכך שגרם למותו של הקרבן בקטטה שפרצה בעת שמחת תורה בין באי בית כנסת של עולי הודו ביבנה. במהלך הקטטה שבה נפגעו המערער ואחיו, הרים המערער מוט ברזל פגע בעינו של המנוח וגרם למותו. המערער נדון למאסר 21 חודשים בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין למערער הרשעות קודמות, הוא מטופל באשה וב- 4 ילדים קטנים, אשתו עומדת ללדת ובינתיים ישב 6 חודשים בכלא בתקופת המעצר. עתה הסתדר המערער בעבודה סדירה ומפרנס את משפחתו, מאז נעברה העבירה עברו שנתיים וחצי וביהמ"ש העליון כבר אמר פעמים רבות שלאחר עבור זמן כה רב שולחים את הנאשם למאסר רק אם קיימת לכך סיבה מכרעת. אי לכך יש להסתפק במאסר בפועל שכבר ריצה המערער בתקופת מעצרו ויתרת התקופה של 30 חודשים יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. עו"ד ש. שגב למערער, עו"ד קירש למשיבה. 27.3.72).
ע.א. 679/71 - דניאל זקס, עו"ד נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*שכ"ט נאמן בפשיטת רגל בבקשת נושה נגד חייב על הכרזתו בפשיטת רגל נתן ביהמ"ש צו קבלת נכסים נגד החייב. באותו צו מינה השופט את המערער בתור נאמן בפשיטת רגל. המינוי נעשה מיוזמת השופט שנתפש לכלל טעות, שכן משניתן צו קבלת נכסים הרי כונס הנכסים הרשמי הוא הממונה על ניהול עניני החייב עד להכרזה על פשיטת רגל. כיון שכך ביטל לאחר מכן ביהמ"ש את מינויו של המערער. בינתיים הספיק המערער, במשך כשלושה חודשים, לגבות עבור הנושים כאלף ל"י וביהמ"ש זיכה את המערער בשכר של 300 ל"י בגין טרחתו.
הערעור על כך נדחה. אומנם לא שיעור הגבייה קובע בענין שכר הנאמן אך הפעולות שנעשו ע"י המערער לא היו רבות עד כדי לחייב קביעת שכר גבוה יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, המערער לעצמו, עו"ד א. חרוץ למשיב 1. 25.3.72).
ע.א. 406/71 - נורט... בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תשלום תוספת ומס המערערת רכשה זכויות במקרקעין עפ"י חוזה מיום 17.3.63. מכירה זו אינה חייבת בתוספת מס באשר החוזה נעשה לפני תחולת חוק מס שבח מקרקעין. המוכרים לפי אותו חוזה נתנו יפוי כח לעו"ד לבצע את הפעולה ובהתאם לחוק מס שבח הופקד יפוי הכח בידי המשיב, הפקדה זו אינה חייבת במס ואילו התכוון המחוקק לחייב במס פעולות שנעשו לפני החוק צריך היה לאמר זאת במפורש. בחוזה הראשון הוזכר אחד האחים של המוכרים שפשט את הרגל אך הוא לא היה צד לאותו חוזה. כדי לאפשר העברת חלקו של פושט הרגל לקונה נערך ב- 1970 חוזה חדש בין המוכרים כולל הנאמנים בפשיטת הרגל לבין המערערת. המשיב קבע כי החוזה החדש מהווה מכירה החייבת בתוספת מס למרות שלמעשה נערך כבר חוזה מכירה לפני החוק. הערעור על כך נתקבל. עצם העובדה שהיה חוזה ראשון בין הצדדים לפני החוק אין בו כדי לפטור מתוספת מס אם ניתן לאמר שבחוזה השני יש משום מכירה. יכול אדם לעשות חוזה לרכישת הקרקע ולקבל את החזקה ולאחר מכן לעשות חוזה חדש לאותה רכישה עצמה אם תוך כדי ביטול מפורש ואם תוך כדי ביטול מכללא של החוזה הקודם, ואז רואים בחוזה החדש מכירה לצורך חוק מס שבח אף אם החוזה החדש לא הוסיף כל זכות לקונה. השאלה העומדת בפני המשיב בכל ענין של שני חוזים צריכה לבוא על פתרונה עפ"י לשון החוזה טיבו ומטרתו. בענין שלפנינו מאזכר החוזה החדש את החוזה הראשון ואת הסיבות שמנעו את ביצועו ונאמר בו שברצון הצדדים להסדיר את ההעברה ולבצע את החוזה הראשון וההוראות בחוזה השני אינן אלא הוראות ביצוע לחוזה הראשון. כיון שכך אין לאמר שנעשתה כאן מכירה חדשה, זאת פרט לחלק של פושט הרגל שלגביו מהווה החוזה השני חוזה חדש ועל חלק זה על המערערת לשלם תוספת מס בגין החוזה החדש.
(בפני השופטים: ברנזון, ח, כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. וירניק למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 27.3.72).
ע.א. 356/71 - דהאן שלום נגד החברה לבנין... של סולל בונה בע"מ
*פיצויי תאונה
המערער שהוא טייח במקצועו נפצע עקב תאונת עבודה והגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה. נקבע לו אחוז נכות בשעור של %10 אך בינתיים חזר לעבודה אצל המשיבה והוא עובד אצלה באופן קבוע, נפסק לו פיצוי בסכום גלובלי על הפסד השתכרות בסך 7,500 ל"י. סכום זה אמנם נראה נמוך מדי בהתחשב בכך שלמרות מקום עבודתו הקבוע אצל המשיבה צפויה לו סכנה, אם כי לא סכנה ממשית, של פיטורין. ברם אם כי הסכום הוא ברמה נמוכה אין הוא נמוך עד כדי כך שיצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. מאידך קמץ ביהמ"ש דלמטה את ידו במידה מופרזת בהעניקו למערער פיצוי על כאב וסבל בסך 3000 ל"י בלבד. במשך שנים, מאז התאונה, סובל המערער כאבים בידו ואלה הולכים ונמשכים כאשר הוא מתאמץ בעבודה. הוא סבל מנפיחות ונזקק לטיפול. בנסיבות אלה יש להעמיד את סכום הפיצוי עבור כאב וסבל על 5000 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ענבר למערער, עו"ד קומיסר למשיבה. 27.3.72).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 532/72 - ..............................250 ─ * "עיסקות טיעון" בין התביעה לבין נאשמים.
─* ע.א. 424/71 - ...........................................250 ─ * פרסום שמו של נתבע במזונות.
─ * אי תשלום אגרת תביעה וגובה המזונות.
─* ע.א. 212/71 -ח.........................251 ─ * אי גילוי פרטים בפוליסת ביטוח.
─* ע.א. 179+214/71 - .......................252 ─ * אחריות בנזיקין.
─
─* ע.פ. 546/71 - חומרת העונש (התפרצות)......................................253─* ע.פ. 482/71 - הרשעה בתאונת פגע וברח......................................253─* ד.נ. 5/72 - תשלום דמי שכירות עבור תקופה בה לא השתמשו בכלי ששכרו..........254 ─* ב.ר.ע. 41/72 - ביטול צו עיכוב יציאה......................................254─* ב"ש 45/72 - חומרת העונש (בעילת קטינות)...................................254─* ב.ר.ע. 57/72 - הצורך בבקשת רשות ערעור....................................254─* ב"ש 50+51/72 -חומרת העונש (עבירת סמים)...................................255 ─* ב"ש 52/72 - הארכת מעצר...................................................255─* בג"צ 361/71 - תשלום מכס..................................................255─* ע.פ. 117/71 -הרשעה בגניבה ע"י פקיד.......................................255─* ע.פ. 47/72 - הרשעה בגניבה כאשר הנאשם לא התכוון לשלול הגניבה לצמיתות......256 ─* ע.פ. 541/71 - גרימת חבלה חמורה תוך כדי התגוננות..........................256─* ע.פ. 58/72 - תאונת פגע וברח..............................................257 ─* ע.פ. 77/72 - חומרת העונש (עבירת סמים)....................................257─* ע,פ. 109/71 - הרשעה בגרימת חבלה חמורה....................................257─* ע.פ. 493/71 - הרשעה בהריגה...............................................257─* ע.פ. 6/72 - הרשעה באיומים ונשיאת נשק.....................................258 ─* ע.פ. 391/71 - חומרת העונש (הריגה)........................................258─* ע.א. 679/71 - שכ"ט נאמן בפשיטת רגל.......................................258─* ע.א. 406/71 - תשלום תוספת ומס............................................259 ─* ע.א. 356/71 - פיצויי תאונה...............................................259─
─
─
─
─
─