המ' 44/72 - ציון שמשי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי הפקידו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 542/71 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
המבקש ואדם אחר הסיעו במכוניתם בחורה. ניידת משטרה עצרה את המכונית ואיש המשטרה שהכיר את הבחורה כפרוצה ניגש אליה וצווה עליה לרדת מהמכונית כדי לעצרה בשל שוטטות. הבחורה סירבה לרדת בטענה כי אותו ערב לא עסקה בזנות ומשניסה השוטר להורידה בכח ,מנע זאת המערער ממנו. המערער הועמד לדין והורשע בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 3 לחוק לתיקון דיני עונשין (תקיפת שוטרים) ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צודק ב"כ המערער כי הגדרת העבירה הנזכרת בסעיף 3 הנ"ל מצריכה כי המעשה של הנאשם היה מעשה המכוון להפריע לשוטר "כשהוא ממלא תפקידו כחוק" ואילו בענין דנא מראות העובדות כי בשעה שהמבקש הפריע לאנשי המשטרה להוריד את הבחורה מהמכונית הם לא פעלו בגדר תפקידם כחוק.
ב. כאשר אדם עובר עבירה שדינה אינו עולה על 6 חודשי מאסר אין לעצרו, אלא איש המשטרה רשאי לדרוש ממנו להלוות אליו לתחנת המשטרה ורק אם הוא מסרב רשאי השוטר לעצרו. בענין דנא פנה איש המשטרה אל הבחורה והודיע לה מיד כי הוא עוצר אותה בעוון שוטטות וזאת ללא שביקש ממנה תחילה להלוות אליו למשטרה. כיוון שכך לא היה רשאי השוטר לעצור את הבחורה. אין כאן ענין של טענה סמנטית כפי שמגדיר זאת ביהמ"ש המחוזי, כאשר החוק קובע את סמכויות השוטר מתי הוא רשאי לעצור אדם ובאלו מקרים הוא רשאי לעכב אותו ולהזמינו להלוות אליו למשטרה מתכוון המחוקק באופן דווקני להבדיל בין נסיון לעצור את האדם לבין הזמנתו להלוות לשוטר.
ג. לענין דחית טענה זו ע"י ביהמ"ש המחוזי מחמת שלא הועלתה בבימ"ש השלום - כאשר מדובר במשפט פלילי, שבתוצאתו תלויה חרותו של אדם, אין למנוע ממנו לעורר לטובתו בערעור טענה משפטית שהיא בעלת חשיבות, בשל כך בלבד שהיא לא נטענה בערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן , עציוני עו"ד גיפס למערער, עו"ד קירש למשיבה. 12.4.72).
ע.פ. 35/72 - רחמים דיין נגד מדינת ישראל
*הפסקת חקירה נגדית ע"י ביהמ"ש .
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נעם) בת.פ. 183/70 - הערעור נתקבלוהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
העובדות:
המערער הורשע בשתי עבירות על סעיף 220 (4) לפקודת מס הכנסה בשל הכנת רשומות כוזבות ביודעין ומסירתן לרשויות מס הכנסה. המערער היה חבר אגד ושימש כיועץ לענייני מס הכנסה לחברי אגד. בתפקידו זה עזר לשני עדי התביעה, לכל אחד לחוד, להכין הצהרות הוןוהפחידם שיש להם עודף בלתי מוסבר של כספים בחשבונותיהם ולכן ערך אישורים שבהם אישר
כל אחד מהם שנתנו לו הלואה בסכומים של אלפי לירות. ביהמ"ש המחוזי לא נתן לסניגור לחקוראת העדים על נכסים שרכשו וכן על תוכנן של הצהרות ההון שלהם בעבר כי אין לענינים אלה שייכות לשאלה אם העדים נתנו או לא נתנו הלואה לנאשם. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. שגה השופט בנסיונו לקצר את החקירה. אמנות החקירה הנגדית היא לעתים בגישה עקיפה ואין להגביל את החוקר לשאלות ישירות בלבד. אכן ביהמ"ש צריך למנוע חקירה קנטרנית או "מסע דייג" אולם בענין דנא הדברים היו רחוקים מזה. חקירה על מצבו הכספי של העד בתקופה הנדונה עשויה להיות חשובה להכרעה בשאלה אם היו ברשותו כספים לשם מתן הלואה למערער. כיון שכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי, בפני שופט אחר, שישמע את המשפט מחדש.
ב. הסניגור העלה מספר טענות שאם תתקבל אחת מהן יש לזכות את המערער ואין מקום להחזיר את הדין:
1. לטענה כי שני העדים היו שותפים לעבירה ועדותם טעונה ראיה מסייעת שאינה בנמצא - אכן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כי עדים אלה היו רק מעורבים בעסקת העבירה. למעשה היו הם שותפים לעבירות על סעיף 220 (4). אולם יש קווי דמיון מספיקים בין התנהגות המערער בכל אחת משתי הפרשיות עם שני עדי התביעה, כדי שכל אחת משתי הפרשיות הללו תחשב "כמעשה דומה" למעשה השני באופן שעדויותיהם של כל אחד מהעדים תוכל לשמש סיוע לעדותו של השני, כשכל אחד מהם שותף לעבירה נפרדת.
2. האישורים שקיבל המערער מן העדים אינם אישורים על עובדות שהיו בדיעבד אשר אינן נכנסות לגדר "רשומות כוזבות", אלא כוונת המערער, לפי גירסת התביעה, היתה שהאישורים הכוזבים יראו כאסמכתא מקורית שנוצרו במהלך הרגיל של העסקות והרישומים מהוים רשומות במובן סעיף 220 הנ"ל.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר . עו"ד ש. תוסיה כהן למערער: עו"ד ר. סוכר למשיבה. 16.4.72).
בג"צ 29/71 - בתיה קידר ושמואל כהן נגד ביה"ד הרבני האיזורי ת"א ואח'
*רישום נישואי כהן וגרושה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי ברוב דעות).
העובדות:
העותרת עברה טקס חליצה ועפ"י האישור שניתן ע"י ביה"ד הרבני היא מותרת להנשא לכל גבר חוץ מלכהן. העותר הינו כהן והעותרים נשאו בטקס קידושין פרטיים בו קידש העותר את העותרת לפי הדין העברי בנוכחות שני עדים. לאחר עריכת הטקס הגישו העותרים תביעה לביה"ד הרבני למתן הצהרה כי הם נשואים או כי הם פנויים או כי עליהם להתגרש ואסור להם להנשא לאחרים עד לגט. הדיון בביה"ד הרבני נדחה מפעם לפעם והצדדים פנו לבג"צ שהחזיר את הענין לדיון בביה"ד הרבני. ביה"ד הרבני האזורי קבע שיש ספק בכשרות העדים ועל כן אינו יכול להכריז כי הצדדים הם נשואים. הענין הובא שנית לבג"צ שהחליט כי מן הראוי שהענין ידון תחילה בדרך של ערעור בביה"ד הרבני הגדול לערעורים לפני שבג"צ ידון בכך. ביה"ד הרבני הגדול קבע על דעת עצמו, בלי שהדבר נטען לפניו, כי קיימת סתירה בין דברי שני העדים, ולכן העביר את התיק לביה"ד הרבני האזורי לחקירת העדים. עתה חזר הענין מחדש לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. ההלכה שנפסקה בעבר בבג"צ הינה כי לפני שבג"צ ידון בשאלת תוקפם של נשואין פרטיים על העותרים לפנות לביה"ד הרבני שיפסוק בענינם. רק לאחר שביה"ד הרבני פוסק בענין יכולים העותרים לפנות לבג"צ. על יסוד הלכה זו הופנו העותרים דנא אל ביה"ד הרבני אולם בי"ד זה משהה את הדיון ואף החלטת ביה"ד הרבני הגדול המתבססת על אי דיוקים בדברי העדים אינה מצדיקה אי התערבות בג"צ. השתלשלות המאורעות מצביעה על כך שבתי הדין הרבניים נאחזים בענינים צדדים שאינם יכולים להשפיע על התוצאה הסופית והסדר הציבורי מחייב לקבוע בהקדם האפשרי את מעמדם האישי של העותרים. אי לכך הכריז בג"צ כי הצדדים הם נשואים ועל משרד הפנים לרשום אותם כנשואים במרשם התושבים.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
אין לאמר על השתלשלות הענינים בבתי הדין הרבנים כי קיימת כאן השהיה. בתי הדין הרבניים פעלו במהירות והדיון בביה"ד הגדול נתקיים תוך שלושה חדשים. כל עוד לא נקבעה סופית החלטת בתי הדין הרבניים בענין מעמדם של הצדדים כנשואים או לאו אין על בג"צ להזקק לבקשת העותרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן , ברנזון, י, כהן . עו"ד בן מנשה לעותרת, עו"ד חשין למשיבים. 27.3.72).
ע.א. 515/71 - שמשון מליח ואח' נגד בתיה מליח ואח'
*צוואה בע"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 1564/70 הערעור נדחה).
החלטה - השופט ברנזון:
א. לא היה מקום לבקשה לשמיעת עדויות נוספות אחרי שתמו הראיות והוחלט על סיכומים בכתב. לא ניתנה כל סיבה מתקבלת על הדעת מה נשתנה שקודם אי אפשר היה להביא את העדים החדשים לביהמ"ש ולאחר מכן כן היה אפשר.
ב. לפי סעיף 23 (א) לחוק הירושה אין צוואה בע"פ אלא כשהיא נעשית על ידי שכיב מרע או ע"י מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות. בשתי הפעמים שבהן יוחסה למנוח אמירת צוואה בנוגע למונית שלו, הוא לא היה שכיב מרע, וגם לא היתה כל ראיה כי ראה עצמו מול פני המוות, אם כי בפועל הוא מצא את מותו בידי מרצחים זמן מסוים לאחר מכן. לפי הטענה נאמרו דברי הצוואה פעם אחת כחודשיים לפני הרצח ופעם שניה כשלושה ימים לפני הרצח. כיון שכך נופלת "הצוואה" כליל, על "הצוואה" השניה נערך זכרון דברים ונמסר לביהמ"ש כשנה לאחר הפטירה בעוד שלפי סעיף 23 יש לערוך את זכרון הדברים על הצוואה ולהפקידו בביהמ"ש בהקדם האפשרי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד ג. מרגלית למערערים, עו"ד ד. אשד למשיבה. 20.4.72).
ע.א. 664/71 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תשלום מזונות לילד ותביעת שפוי.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטת בן- פורת) בתיק 517/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב השני (להלן - הילד) תבע מזונות מהמערער, הילד נולד למשיבה מחוץ לנשואין ולטענתו הינו ילדו של המערער שהוא נשוי לאשה אחרת. בתביעת המזונות ביקש המערער לשלוח הודעת צד שלישי למשיבה, אך בקשתו נדחתה ונימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה כי התביעה נגד המשיבה אינה מגלה עילה באשר "הסכם לענין קיום יחסים בין גבר ואשה איננו בעל נפקות בעיני החוק ובתיהמ"ש". על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. צודק ביהמ"ש דלמטה בדבר נפקותו של הסכם לענין קיום יחסים כאמור אך אין זה הכרחי כי פסלות הסכם לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין תתמשך על הסדר בדבר מזונות של ילד שנולד מיחסים כאלה או על התחייבותו של אחד ההורים לשאת לבדו בהוצאות כלכלתו, של הילד.
ב. את בקשת המערער לשלוח את ההודעה לצד שלישי יש לדחות מטעם אחר, והוא, כי בהודעה אין שום פרטים על ההסכם שבין הצדדים או על ההתחייבויות של המשיבה ואין להרשות להטריד את הצד שלישי בלי לגלות לו בהודעה פרטים מלאים כדרוש בהגשת תובענה רגילה.
ג. כדי לא לגרום להטרדת ביהמ"ש להבא ע"י הצדדים יש להעיר הערות מספר בנוגע לתביעה לשיפוי:
1. חובת האב לתשלום מזונות לילד שנולד מן הפנויה אינה שונה במהותה מחובתו לשלם מזונות לילד שנולד לו מנשואין. גם האם חייבת במזונותיו של ילד כזה וניתן להוסיף כי אפשר לחייב גם את אשתו של המערער בתשלום מזונות לילד שנולד לו מחוץ לנשואין.
2. במקרה שיש מספר אנשים החייבים במזונות הרי זה ענינו של ביהמ"ש הדן במזונות לחלק ביניהם את הנטל. אם לא הוזמנו לדין כל החייבים רשאי נתבע אחד לשלוח הודעת צד שלישי לחייבים אחרים וביהמ"ש יוכל לחייבם לשפות אותו אם הוא יחוייב במלוא המזונות.
3. הסכם בין החייבים למזונות טעון תמורה ואין דין הסכם כזה כדין ערבות שאינה טעונה תמורה. במקרה של תביעה מצד הילד ניתן לראות במתחייבים כדין ערבים החייבים במזונות הילד גם אם לא ניתנה תמורה, ברם בין המתחייבים עצמם דין העדר תמורה כדין התחייבות לתת מתנה.
4. הסכם בין ההורים הקובע כי ילדם לא יוכר ע"י האב אין לו כל תוקף הואיל וההורים אינם זכאים לשלול מן הילד את הזכות לבקש לקבוע מיהו אביו.
השופט לנדוי מסכים ומוסיף: אין צורך להביע כאן דעה בדבר נפקותו המשפטית של ההסכם הנטען.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד י. רוזובסקי למערער, עו"ד ג. רווה למשיבים. 24.4.72).
ע.א. 352/71 - החברה המרכזית לנירות ערך נגד אנגלד יעקב ואח'
*התנאים הנדרשים להגנה עפ"י תקנת השוק ברכישת נכס נד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש מחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 11876/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 17.6.70 נגנבו 10 אגרות מלווה קצר מועד בסכום נקוב של 10,000 ל"י ,השייכות למשיב והוא פנה לביהמ"ש והשיג צו מניעה נגד בנק ישראל שלא לפדות את האגרות עד למתן פס"ד סופי בתביעה שעמד להגיש נגד הבנק. מועד פרעון האגרות היה בתאריכים שונים שבין יוני 1970 ועד נובמבר 1970, ביום 3.12.70 הגיעו האגרות הנ"ל ליד המערערת שרכשה אותן מאדם שהוא בעל בית קפה בת"א ואשר אין עיסוקו הרגיל מסחר באגרות חוב. משבאה המערערת לפדות את האגרות סירב בנק ישראל לפדותן בשל צו המניעה של ביהמ"ש. בקשת המערערת לבטל את צו המניעה נדחתה ,ועל כך הערעור שבו הסכימו הצדדים כי פס"ד בערעור ייחשב כפס"ד סופי בשאלת האגרות.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לפי סעיף 34 לחוק המכר המגדיר את תקנת השוק במכירת נכס נד, התנאים שצריכים להתמלא כדי שקונה יהנה מתקנת החוק הם כי הנכס נמכר ע"י מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו וכן צריך שהקונה קנה וקיבל את הנכס לחזקתו בתום לב.
ב. המערערת לא הוכיחה שהתנאים הנ"ל נתקיימו כאן:
האיש שמכר למערערת את האגרות אין עסוקו במכירת נירות ערך; המכירה הנדונה לא היתה במהלך הרגיל של עסקיו ולא במהלך הרגיל של עסקי מאן דהו אחר; האגרות שהינן קצרות מועד כבר היו אחרי זמני פרעונן, מקצתן בחודשים מספר ואין זה סחר רגיל באגרות כאלה: המערערת היתה צריכה להוכיח תום לבה ולביהמ"ש היה יסוד מספיק למסקנה כי נסיבות הענין חייבות היו להעלות חשד בלב המערערת שהעסק המוצע לה אינו עסק טהור, היא לא חקרה במקור האגרות ומכאן שלא הוכיחה את תום לבה.
ג. המערערת טענה שבענין דנא לא חל סעיף 34 של החוק המכר אלא סעיף 9(א) לחוק מלווה קצר מועד תש"ך המורה כי אגרות חוב למוכ"ז ניתנות להעברה במסירה ולכן האגרות סחירות באופן שכל מחזיק רשאי לתבוע את תמורתן אפילו נגזלה האגרת מבעליה האמיתיים, טענה זו אין לקבל. גם אם יש לראות את האגרות כמסמכים סחירים - ובשאלה זו אין צורך להתעמק בערעור זה - עדיין יוכל המחזיק לזכות ביתרון הסחרות המעניקה לו זכות קנין למרות פגם הנובע מגזילה, רק אם הוא קיבל את המסמך לידיו בתום לב. תנאי הכרחי זה לא הוכח ע"י המערערת, מאותם טעמים שבגללם נמצא שאין היא יכולה לסמוך על תקנת השוק.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד י. סלטון למערערת, עו"ד ש. חייט למשיב, עו"ד גודארד לבנק ישראל. 16.4.72).
ע.א. 635/71 - שווק מוצרי אוטוקרס בע"מ ואח' נגד ה. מרגוליס עו"ד ואח'
* מתן הוראות לכונסי נכסים .
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לבנברג) בהמ' 9724/71 - הערעור נדחה).
בערעור זה נדונה החלטת ביהמ"ש המחוזי לתת הוראות לכונסי הנכסים של אוטוקרס
לתפוש חלפים שהועברו בהסכם מחברת אוטוקרס לחברת שווק מוצרי אוטוקרס. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המערערות לדון מחדש בהחלטתו, בקשה שהוגשה בדרך המרצה. ביהמ"ש הבהיר כי הענין בכללותו אם העברת החלפים למערערות תופשת או לא, יידון במשפט עצמו ולא על דרך הקצור בהמרצה. בפס"ד דנא נדונו סמכויות ביהמ"ש המחוזי לתת הוראות לכונסי הנכסים והפרוצדורה של פנית כונסי הנכסים לביהמ"ש לבקש הוראות כאשר אלה מונו לשם בצוע אגרות חוב של המפעל.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן . עו"ד נ. ליפשיץ למערערות, עוה"ד ה. מרגוליס, ע. גרוס י. אמיתי למשיבים. 18.4.72).
ע.א. 3/72 - פלוני נגד פלונית
*תשלום מזונות המשיבה, בשמה ובשם בתה, הגישה תביעת מזונות נגד בעלה המערער. בפתח הדיון הגבילו בעלי הדין את המחלוקת ביניהם לשתי שאלות שאחת מהן היתה אם יש לנתבע הכנסות נוספות פרט לעבודתו כעובד בבנק ישראל. המערער נחקר בשאלה אם יש לו הכנסה נוספת ובקשר לכך הוגש חשבון בנק המראה זיכויים בסכומים חודשיים שבין 900 - 1000 ל"י לחודש בעוד שמשכורתו נטו בבנק היא 600 ל"י. המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת על האופן שבו נצטברו הסכומים בחשבונו בבנק והשופט הסיק מזה שהמערער השתכר סכומים שעלו במידה ניכרת על משכורתו החודשית בבנק ישראל, הערעור על כך נדחה, עתה טוען המערער שהופתע ע"י הגשת חשבון הבנק והוא אומר שעתה יש בידו הסבר לפרטי החשבון ואי אפשר לדרוש ממנו שיתן הסבר בו במקום בעת חקירתו ללא התראה קודמת. טענה זו נדחתה. המערער הועמד על הצורך להתגונן בפני טענת אשתו שיש לו הכנסות בנוסף על שכרו בבנק ישראל כאשר נוסחו הנקודות השנויות במחלוקת והצד שכנגד לא היה חייב להודיע לו מראש שהוא עומד להביא את חשבון הבנק לראיה. המערער חוייב לשלם סך 375 ל"י למזונות בתו הקטינה בהתחשב ברווחיו שיכלו להיות מנת חלקו גם בחיים אזרחיים רגילים ושאף על פי כן החמיר מצבו בתקופת השירות. התשובה לכך היא שלילית. כל תקופת שרותו עשה המערער ביחידה קרבית ותנאי השירות יש בהם כדי להצביע על קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 28.3.72).
ע.א. 732/71 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תשלום מזונות המערער חוייב לשלם לאשתו למזונותיה ולמזונות שלושת ילדיהם הקטינים סכום של 550 ל"י לחודש. האשה טענה כי הבעל מרויח כ- 1100 ל"י לחודש אך בהצגת תלוש התשלום שלו בפני ביהמ"ש העליון הוברר כי הוא משתכר כ- 800 ל"י בלבד. כן הוא מחזיק ומטפל בילדו הגדול וגם על החזקתו הוא חייב להוציא סכום כסף. בנסיבות אלה אין בידו לשלם סך 550 ל"י כפי שנפסק. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להפחית את שעור המזונות ולהעמידו על סך 480 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד צ. שרעבי למערער, עו"ד א. טלמור למשיבים. 26.3.72).
ע.א. 57/71 - ישראל בן שטרית נגד חיים בן שטרית
*תביעה לתשלום כסף שהלוו בחו"ל בעלי הדין הם אחים אשר גרו במרוקו וכעת גרים בישראל. בידי המשיב שיק שנמשך ע"י המערער ע"ס 100,000 דרהם מרוקאים שהם כ- 30,000 ל"י. והשיק נמשך בקזבלנקה
והוא משוך על בנק מסוים בקזבלנקה. עתה נמצאים שני האחים בישראל והמשיב תבע מן המערער את סכום השיק, המשיב טען כי הלווה לאחיו את הכסף על מנת שישלם לו אותו בישראל וקיבל את השיק כבטחון, אך בעת ובעונה אחת טען כי הציג את השיק לפרעון בבנק ולא נפרע, המערער מאידך טען כי לא קיבל שום הלוואה מאחיו וכי השיק מזוייף ובעת ובעונה אחת טען גם כי היה עליו להחזיר את הכסף במרוקו ונתן לו את השיק לגביה במרוקו. אין חולקין כי אין אפשרות להוציא כסף באופן חופשי ממרוקו, ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהמערער אמנם קיבל כסף מהמשיב במרוקו אלא שעליו היה להחזיר את הכסף במרוקו. קרוב לודאי שהנתבע רצה כי התובע יפרע מן הבנק במרוקו והתובעהוא שידאג להברחת הכסף אל מחוץ למדינה. עם זאת חוייב המערער בתשלום הסכום. ערעורו על כך נתקבל. ראשית אין לקבל לנוכח הנסיבות טענת המשיב שהמערער קיבל הלוואה במרוקו והתכוון להחזיר בישראל למרות הקושי להוציא כסף ממרוקו ובעוד שלמערער היה כסף בבנק במרוקו לכסוי השיק המשוך על ידו. מלבד זאת קיימת חזקה, הניתנת לסתירה, שאדם המקבל שיק מקבלו כתשלום על תנאי. ע"י קבלת השיק נכנס מקבלו למצב שאינו רשאי לתבוע על פי העילה המקורית כל עוד לא חולל או אם אי אפשר לפדות את השיק מסיבה אחרת. במקרה דנא אין כל הסבר בפי המשיב למה לא הציג את השיק בבנק במרוקו. חוזה ההלואה והתשלום צריך היה להיות במרוקו ואין אדם יכול על דעת עצמו לשנות ביצוע מקום חוזה שנקבע ע"י הצדדים. אין לדרוש מאדם שהתחייב לשלם כסף במרוקו שישלמו במקום אחר וע"י כך לחייבו להבריח כספים ולפעול בנגוד לחוק במקום בו התחייב לשלם. ייתכנו מצבים שאדם השייך לקבוצות נרדפות התחייב לפעול בנגוד לחוק של המקום בו נעשתה העיסקה וביהמ"ש במקרה כזה לא יבטל את העיסקה בשל היותה מנוגדת לחוק החל על מקום החוזה. כאן החוזה היה על תשלום במטבע מרוקאי ואין ביהמ"ש יכול לעזור למשיב לפעול לא רק בנגוד לחוק מרוקאי אלא גם בנגוד להסכם שבין הצדדים.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד א. מלצר למשיב, 10.4.72).
ע.א. 399/71 - מרקו אז"י נגד שמעון כהן ואח'
*תביעה עפ"י שטר בטענה שהשטר הופקע בידי המערער היה שטר של המשיבים ע"ס 4,000 ל"י. הצדדים היו שותפים לעסק שנמכר לקונה. בעת קניית העסק התחייב הקונה לשלם למערער סכום של 12,000 ל"י והמערער חתם למשיבים על מסמך שלפיו יפקע השטר ע"ס 4,000 ל"י שהם חייבים לו כאשר ישלם הקונה את הסך של 12,000 ל"י. הקונה לא שילם לו אלא חלק מהסכום; המערער הגיש תביעה לביהמ"ש נגד הקונה ולבסוף התפשר איתו שיקבל עוד תשלום קטן ע"ח הסך 12,000 ל"י. לאחר מכן הגיש תביעה נגד המשיבים לתשלום השטר בטענה שלא קיבל מהקונה את מלוא התשלום ועל כן לא פקע תוקף השטר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים לא הסכימו לפשרה שבין המערער לבין הקונה ומכיון שכך הרי עקב אותה פשרה נפקע השטר, הערעור על כך נדחה, השאלה היחידה בערעור היתה אם צדק ביהמ"ש דלמטה שהסכמת המשיבים לפשרה לא הוכחה ואכן לא הוכחה הסכמתם לפשרה. כיון שלפי התחייבות המערער עמד השטר להתבטל אם הקונה יקיים את התחייבותו לשלם 12,000 ל"י הרי אותה התוצאה צומחת אם בהסכמת המערער וללא הסכמת המשיבים סולק החוב ע"י תשלום סכום מופחת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. קונפינו למערער, עו"ד נ. ישעיה למשיבים. 11.4.72).
ע.א. 201/71 - שמואל נויפלד נגד קצין התגמולים
*החמרת מצב הבריאות עקב שירות בצה"ל המערער גוייס לשירות צבאי בשנת 1966 ונקבע לו פרופיל בריאות 89. הוא נשלח לשרת ביחידה קרבית, עבר טירונות, קורס מכי"ם, קורס קצינים וקורס צניחה, השתתף בפעולות צבאיות ובמלחמת ששת הימים. בזמן השירות לקה במחלת הסכיזופרניה. תחילה חלה ונשלח למרפאה לבריאות הנפש ולאחר מכן הוחזר ליחידתו. מצבו הלך והדרדר ולבסוף אושפז בבי"ח לחולי נפש ושוחרר מהצבא. המשיב דחה את תביעתו לפיצויים והערעור על כך נתקבל. לענין מחלת הסכיזופרניה יש כבר שורה של פסקי דין של ביהמ"ש העליון ובסיכומם עולה שאין צורך באירוע יוצא דופן בשירות שיגרום להופעת ההתקף וכן שבתנאי השירות של זמננו די בהופעת ההתקף של מחלת הסכיזופרניה בזמן השירות כדי שיוכר כהחמרה עקב השירות אלא אם המדינה מוכיחה אחרת. השאלה היא איפוא אם במקרה שלנו הצליחה המדינה להוכיח כי המערער היה נתון לתנאי שירות נטולי מתח ופחד שיכלו להיות מנת חלקו גם בחיים אזרחיים רגילים ושאף על פי כן החמיר מצבו בתקופת השירות. התשובה לכך היא שלילית. כל תקיפת שרותו עשה המערער ביחידה קרבית ותנאי השירות יש בהם כדי להצביע על קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן, החלטה - השופט ברנזון, עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה, 28.3.72).
המ' 164/72 - יעקב אידל נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור בקשתו של המבקש לרשות ערעור על הרשעה בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ נדחתה. טענת המבקש שמא איבוד השליטה על הגה מכוניתו, דבר שגרם לנסיעה פתאומית זגזגית ולהתהפכות המכונית על תוצאותיה הקטלניות, סיבתו בקיום פגם מכני במכונית, מעוררת רק אפשרות תיאורטית רחוקה. לפיכך, העובדה שלמבקש לא היתה אפשרות לבדוק ולוודא את האפשרות האמורה איננה מעלה ואיננה מורידה. איבוד השליטה על ההגה ונסיעה זגזגית של המכונית מהווה הוכחה לכאורה לגרימת התאונה הקטלנית עקב נהיגה רשלנית.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מועלם למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 28.3.72).
ב.ש. 29/72 - אליהו חדד נגד רסקו בע"מ ואח'
*הארכת מועד ביהמ"ש המחוזי נתן רשות ערעור למבקש, אך פרקליטו טעה וסבר כי המועד להגשת הערעור הינו 30 יום בעוד שלמעשה בערעור ברשות המועד הוא 15 יום. משנודע לו הדבר הגיש באופן מידי בקשה להארכת המועד ונימוקו כי טעה באשר למועד הקבוע בחוק. בהחלטתו ציין הרשם כי טעותו של עוה"ד אינה מהווה כשלעצמה נימוק למתן אורכה מכח תקנה 488 לתקנות סדר הדין שלפיה צריך טעם מיוחד. ברם בענין דנא התעוררו בביהמ"ש המחוזי פקפוקים בחריצת הדין לטובת המשיבות וביהמ"ש רמז בקביעתו כי אם הוא טעה יוכל ביהמ"ש העליון לשנות את הקביעה או להסיר את הפקפוקים ועל כן נתן רשות ערעור ללא שנתבקש. האלמנט של חשיבות הבעיה וגישתו של ביהמ"ש המחוזי כשאלה מצטרפים לטעותו של עוה"ד, אשר משנתבררה לו הטעות פעל בזריזות ובחריצות להגשת הבקשה להארכת המועד, מצדיקים את הארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ד. מקרין למבקש, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבות. 18.4.72).
בג"צ 136/72 - יחיאל אמסלם נגד עירית אשקלון ואח'
*קבלת הצעה במכרז באשקלון הוצא מכרז להקמת מבנה ונתקבלה הצעת המשיבים 3 ו- 4 בעוד שהצעת העותר נדחתה. טענת העותר היא שהצעת מתחריו היתה פסולה מטעמים שונים. העתירה
נדחתה, יתכן שהפגם הנטען היה משמש עילה להתערבות בג"צ אילו הזדרז העותר ולא השהה את פנייתו לבג"צ זמן רב יתר על המידה. בענין דנא הגיש העותר את העתירה כשלושה חודשים לאחר שהצעתו נדחתה ולאחר שכבר נחתם הסכם עם המתחרים ואלה התחילו בעבודה. אמנם במשך הזמן ניסה העותר ליישב את הסכסוך בדרכים שונות אולם נסיונות כאלה, ככל שיפה שהם ייעשו, אין בהם כדי להצדיק את ההשהיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני, עו"ד י, גורן לעותר. 5.4.72).
בג"צ 125/72 - דוד סגל ואח' נגד הממונה על מחוז ירושלים
*מתן שם לאגודה עותומנית העותרים בקשו להקים אגודה בשם "האגודה להקמת בית המקדש בירושלים". במטרות האגודה נקבע הסעיף העיקרי של המטרות "הקמת בית המקדש בירושלים עפ"י תורת ישראל". הממונה על המחוז סירב לקבל את ההודעה ולהמשיך בפעולות הפרסום לפי חוק האגודות העותומני ובמשא ומתן עם העותרים הוסכם לשנות ולמתן את מטרות האגודה ולקבוע את המטרה "קידום הקמת בית המקדש". עם זאת סירבו העותרים לשנות את שמה של האגודה. בדחותו את העתירה ציין ביהמ"ש הגבוה לצדק כי לא שוכנע שכאן מדובר באחד הענינים אשר בו דרושה התערבותו של בג"צ לשם עשיית הצדק. מ"מ הנשיא העיר כי נוכח השינוי במטרות האגודה מתבקש ממילא שינוי השם שיהיה תואם את מטרות האגודה כפי שתוקנו. ניתן לתקן את השם והכל יבוא על מקומו בשלום ואין זה מן הראוי שהעותרים יבואו לבג"צ לבקש התערבותו. השופט ח. כהן הוסיף כי אינו רואה צורך לחוות דעתו אם מוסמך רשם האגודות לפי חוק האגודות העותומני לסרב רישום אגודה ואם דרישת הממונה על המחוז סבירה, שכן עשיית הצדק אינה מחייבת ואינה מצדיקה את התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד א. נביאי לעותרים. 5.4.72).
בג"צ 248/71 - סלאמה סלמאן אל הוזייל ואח' נגד שר האוצר ואח'
*שהוי בהגשת עתירה העתירה מכוונת נגד הודעה על רכישה לצרכי ציבור של שטח אדמה שפורסמה בשנת 1966. ב- 1970 ניתן צו ע"י ביהמ"ש למסירת החזקה למשיבים. ביוני 1971 הוגשה העתירה. ביהמ"ש הגבוה לצדק דחה את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה, אין להצדיק את השיהוי בכך שהעותרים, בהיותם בדואים אינם מתמצאים בסדרי דרכי המשפט, בימינו ובמדינת ישראל גם אנשים ממעמד העותרים יודעים להעזר בעורכי דין.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד צ.מ. הכהן לעותרים,עו"ד י. ברסלע למשיבים. 13.4.72).
בג"צ 145/72 - הדרים בע"מ נגד מנהל התעופה האזרחית ואח'
*פניה למציעים במכרז סגור המשיבים הוציאו מכרז סגור בדבר התקנת מערכת אלקטרונית בנמל התעופה לוד. את ההצעות במכרז הסגור העבירו למספר חברות ואל העותרת לא פנו. עתירת העותרת נדחתה, לא היה כאן מכרז לציבור והעותרת לא הפנתה אל כל הוראת דין אשר לפיה מנועים המשיבים מלפנות למספר חברות לפי בחירתם כדי לערוך ביניהם מכרז סגור. העותרת טוענת שהיא מטיבה מאחרים לבצע את העבודה שבמכרז. אולם מבלי לברר אם טובה העותרת ממתחריה או לא יש לברר אם קיים כל דין המחייב את הרשות לשתף את העותרת במכרז סגור, דין כזה אינו קיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר, החלטה - מ'"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. טאוסיג לעותרת, 16.4.72).
בג"צ 56/72 - יהודה פנחסי נגד עירית רמת גן ואח'
*מכרז לניהול בריכה עירית רמת גן פירסמה מכרז לקבלת הצעות לניהול בריכת השחיה גלי גיל. העותרת והמשיב מס' 3 (להלן - המשיב) היו בין המציעים. העותר הציע 45,000 ל"י תמורת ניהול הבריכה והמשיב הציע 40,000 ל"י. אעפ"כ החליטה המשיבה לקבל את הצעת המשיב בנימוק שהמשיב מנהל כבר זה שנים רבות את הבריכה לשביעות רצונה של העיריה ואף צויין לשבח על מלאכתו וקיבל מספר תעודות פרס. עתירת העותר נתקבלה. עפ"י תקנות העיריות צריכה ועדת מכרזים לקבל את ההצעה הנוחה ביותר לעיריה ורק במקרים מסוימים רשאית הועדה לסטות מן הכלל הקבוע בתקנה הנ"ל, כאשר בעל ההצעה הטובה ביותר חסר כושר הבצוע הדרוש כדי מילוי המשימה רשאית העיריה לדחות את הצעתו. בענין דנא הביא העותר תעודות המצביעות על כושרו לנהל בריכת שחיה. העותר עבד כסגן מנהל בריכת גורדון בת"א במשך 6 שנים והביא תעודות על הצלחתו בעבודתו. לנוכח הנסיבות אין לאמר כי העותר לא הראה כושר לנהל את הבריכה ולפיכך אין להצדיק העדפת הצעת המשיב, כאשר העיריה החליטה לערוך מכרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ'"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד לם ווירניק לעותר, עו"ד א. מיניץ למשיבה, עו"ד אלחנני למשיב. 16.4.72).
ע.פ. 119/71 - דוד מטלון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס הכנסה המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ב- 4 עבירות עפ"י סעיף 220 לפקודת מס הכנסה בכך שבמשך 4 שנות מס מסר דוחו"ת כוזבים בהם העלים כ- 40,000 ל"י הכנסות חייבות מס. המערער נדון למאסר בפועל. הערעור על ההרשעה וגזר הדין של מאסר נדחה. המערער העלים ביודעין את הכנסותיו ונקט במשך 4 שנים רצופות בשיטה של העלמת חלק נכבד מהכנסותיו. מן הנמנע שלא עשה כן בזדון כדי להטעות את פקיד השומה. בהעדר הסבר סביר מתבקשת המסקנה שהשמטת הכנסה נובעת מכוונה להתחמק מתשלום המס ולכן ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 220 ולא לפי סעיף 217. אשר לעונש מאסר הרי בדרך כלל עונש זה הינו העונש הראוי לעבירה עפ"י סעיף 220 הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד כספי למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 12.4.72).
ע.פ. 70/72 - עבד מוחמד מועד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת טרמפיסטית) המערער הסיע אשה מעכו בטרמפ לצפת והוא סטה בדרך מן הכביש תקף את האשה היכה אותה, הלם בראשה בעץ והפיל אותה ארצה והיא המשיכה להאבק אתו כשלוש שעות עד שלבסוף החזיר המערער את האשה לכביש הראשי. המערער נדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ושלילת רשיון נהיגתו ל- 3 שנים והערעור על כך נדחה. כל נסיבותיו של המערער אינן מצדיקות הקלה בעונש מעבר להקלה שכבר הקל ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י, כהן. עו"ד גב' רוזנברג למערער, עו"ד לויצקי למשיבה. 11.4.72).
ע.פ. 569/71 - שלום בן חן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת טרמפיסטית) המערער נהג במכונית ובה נמצאו עוד ארבעה חבריו. בדרך אספו למכונית בחורה שבקשה טרמפ וכשאמרה להם כי ברצונה להגיע לבאר שבע ענו לה שזאת גם מטרתם. במהלך הנסיעה הפנו את המכונית לכוון אחר, נכנסו לשביל צדדי שהוביל לחורשה והיה ברור שכוונתם לבוא אתה ביחסי מין. הבחורה הצליחה להמלט מידי הבחורים אף כי השתמשו כלפיה בכח פיסי והיא היתה מוגבלת בתנועותיה כי רגלה היתה נתונה בגבס.
המערער נמצא אשם בעבירות לפי הסעיפים 258, 262 ו- 249 לפח"פ ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה לאחר שנדחה גם הערעור על ההרשעה ועל העבירה לפי סעיף 258, בענין ההרשעה לפי סעיף זה אפילו אם כאשר אמרו שהם נוסעים לבאר שבע לא היתה להם כוונה לשעבדה ליחסי מין הרי די באותה כוונה שנתגלתה באופן ברור במהלך הנסיעה כשלא נתנו לה לצאת מן המעצר הכפוי עליה. לגבי מידת העונש - הגענו למצב שבחורות בישראל וביניהן חיילות הצריכות להגיע למקום שירותן בצבא וחזרה הביתה אינן יכולות להזקק להסעות בטרמפ בלי לפחד שמא יאונה להן רע. מצב זה יש לעקור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד קירש למשיבה, 17.4.72).
ע.פ. 535/71 - מוחמד אבו חסין נגד מדינת ישראל
*מינוי סניגור לנאשם בעבירה שעונשה 10 שנות מאסר המערער הואשם והורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של שוד מזוין שעונשה 10 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי ביקש למנות למערער סניגור אך הוא סירב, וביהמ"ש לא מינה לו סניגור. ערעורו על ההרשעה נתקבל בשל אי מינוי סניגור. סעיף 13 (א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע שעל ביהמ"ש למנות סניגור לנאשם בעבירה שעונשה 10 שנים מאסר או יותר. ההוראה של המחוקק היא מנדטורית ואינה תלויה ברצונו של הנאשם. לפי סעיף 16 לחוק, כאשר מונה סניגור והנאשם מסרב לשתף איתו פעולה, רשאי ביהמ"ש לתת לסניגור רשות להפסיק את הייצוג ולא למנות סניגור אחר, אך מלכתחילה אין לנהל משפט כגון דא ללא מינוי סניגור.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד הייק למערער, עו"ד רובין למשיבה. 17.4.72).
ע.א. 539/71 - אהרון כהן נגד פקיר השומה ירושלים
*שומת מס הכנסה בשנת המס 1965 ניהל המערער בשותפות עם אדם אחר עסק של עבודות מוזיאקה. בדו"ח הכנסתו הצהיר המערער על הכנסה בסך 3,500 ל"י. פקיד השומה לא קיבל את ההצהרה והענין הובא בפני ועדה מייעצת שבפניה טען המערער כי אינו זוכר פרטים על הכנסותיו באותה שנה וכי השותף שלו ניהל את העסק. לגבי הכנסותיו של השותף הוצא צו שלפיו נקבע חלקו בעסק בסך 10,000 ונוכח קביעה זו המליצה הועדה המייעצת שגם הכנסת המערער באותה שנה תקבע באותו סכום. המשיב קיבל את ההמלצה וקבע את הכנסת המערער בהתאם לכך. הערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ג. שלום למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 18.4.72).
ע.א. 188/71 - ד"ר שמריהו אבולפיו ואח' נגד רג'ינה עזורי ואח'
*השלמתו של צד במשך שנים עם הפרת הסכם ע"י הצד השני שני הצדדים הם בעלים משותפים בחלקת אדמה.ברמת גן. החלקה מחולקת ביניהם בדרך רישום של שני שטרי חכירה הדדיים ל- 99 שנה שלפיהם יועדה לכל אחד מהם מחצית שטח החלקה. לפי סעיף 3 לשטר החכירה התחייבו הצדדים לנצל לא יותר ממחצית אחוזי הבניה המותרים, וזאת כדי להבטיח את זכויות הבניה של חוכר המחצית השניה של החלקה. המשיבים הקימו על מחצית החלקה בית מגורים ובשנת 1961 הגישו המערערים תביעה על הפרת תנאי שטר החכירה ע"י בנית אחוזים נוספים. נעשתה פשרה והמשיבות בצעו את הסכם הפשרה והרסו קירות שונים אך כעבור שנתיים חזרו וסגרו מרפסות
ובזה הוסיפו על אחוזי הבניה. המערערים מחו במכתב שכתבו ב- 1963 אך לא הגישו תביעה להחזרת המצב לקדמותו. בשנת 1968 חזרו המשיבות והפרו את ההסכם. רק אז הגישו המערערים את התביעה נשוא זה. והערעור על כך נדחה, במה שנוגע לקירות החיצוניים של המרפסות הרי המערערים השלימו במשך תקופה של 5 שנים עם הקמת קירות אלה ובזה אבדה להם זכותם לקבל צו מניעה על יסוד התנאים שנזכרו תחילה בהסכם הפשרה. לענין ההפרה החדשה - המערערים מבססים תביעה זו על החשש שיצאו מקופחים בענין אחוזי הבניה. על חשש זה יש שתי תשובות: ראשית, אין זה ברור כלל כי אחוזי הבניה הנוספים שהמשיבות נטלו לעצמן עקב סגירת המרפסות בשנת 1963 הוגדלו הגדלה נוספת, הדבר מוטל בספק והספק צריך להתפרש לזכות המשיבות, וההשלמה עם החריגה מאחוזי הבניה ע"י המערערים במשך חמש שנים משתרעת גם על המצב החדש שנוצר ב- 1968; שנית, העיד מ"מ מהנדס העיר והבטיח, והבטחה כזו גם נתן בכתב, כי החריגות שעשו המשיבות באחוזי הבניה לא יפגעו באחוזי הבניה של המערערים ואלה יקבלו מלוא אחוזי הבניה המגיעים להם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. בן- זמרה למערערים, עו"ד א. וינשטיין למשיבות. 18.4.72).
המ' 12/72 שמואל מור ואח' נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור בקשת המבקשים לערעור נוסף על הרשעתם בעבירה לפי סעיף 179 לפח"פ נדחתה. שופט השלום השתכנע שהפרסומים נשוא האישום - הכתבות והצילומים - הם דברי דבר" תועבה העלולים להשחית את המוסר בקרב חלק ניכר מהציבור ובמיוחד הנוער כהגדרת העבירה בסעיף הנ"ל, אין לאמר שבהערכת שני בתי המשפט דלמטה חלה טעות עד כדי להצדיק ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. קשת למבקשים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 11.4.72).
ב.ר.ע. 68/72 - מרדכי שדה נגד רונן שרותי השבחת מים בע"מ
*הגשת תובענה לאחר בקשת סעד זמני ביהמ"ש המחוזי היה רשאי לתת למשיבה סעד זמני, הצדדים הסכימו למסור סכסוכים ביניהם להכרעת בורר וכבר באה דרישה לקיים את הבוררות והבוררים נתמנו. מינוי זה כמוהו כהגשת תובענה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן ישראל מבקש, עו"ד א. הומינר למשיבה, 20.4.72).
ע.פ. 24/72 - אברהם בן משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) המערער הורשע בחמש עבירות של לקיחת שוחד ותווך בו בפרשת השוחד באגף התברואה של עירית ת"א. המערער נדון ל- 15 חודשי מאסר בפועל והערעור על כך נדחה. באין נסיבות מיוחדות ויוצאות מן הכלל מחייבת לקיחת שוחד הטלת עונש מאסר ממש. נאשמים אחרים בפרשת השוחד שהודו באשמה יצאו בעונשי מאסר קלים יחסית לעומת העונש שהוטל על המערער. בדרך כלל על ביהמ"ש לשמור על יחס נאות בין העונשים המוטלים על נאשמים אחדים במסכת עבירות אחת, ואולם יחד עם זה נסיבות הענין על הרוב שונות הן מענין לענין. זכותו של נאשם להתגונן ואין מחמירים אתו על שהתגונן ולא הצליח. מאידך, משהודה הנאשם הוא לא רק חסך ע"י כך מזמן הציבור אלא בתי המשפט נוהגים לראות בכך משום הבעת חרטה של ממש ופוסקים לו בשל כך עונש קל יותר. אי לכך יש הצדקה להבחנה בין העונשים בנושא הנדון. לכשעצמו אין העונש של 15 חודשי מאסר חמור מדי בהתחשב בפרשת השוחד החמורה ובצורך לעקור מן השורש פרשיות כגון אלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד לויצקי למשיבה. 18.4.72).
בג"צ 315/71 - "אל נחלאן" אגודה שיתופית.... בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון למונית העותרת היא אגודה שיתופית העוסקת בהסעת אנשים והובלת משאות בכפר נחף. היא בקשה רשיון לשלוש מוניות ולדעתה צרכי המקום ותושביו מחייבים תוספת זו. על בקשתה חלות התקנות החדשות שענינן מתן רשיונות למוניות ושקבעו הסדר שאינו מיוסד עוד על הערכת צרכי המקום כי אם על כישורים אישיים, דרסטיים למדי, של מבקשי הרשיונות, בג"צ קבע כי אין יסוד לטענת העותרת כי התקנות חורגות מהסמכות החוקית של מתקינן. מאידך אין בג"צ רואה צורך להביע דעה לכאן או לכאן בשאלה אם התנאים שהתנה שר התחבורה עומדים במבחן הסבירות שכן יש לעשות את הצו על תנאי החלטי מן הטעם שהתקנות החדשות עוברות בשתיקה על הוצאת רשיונות למוניות לגופים מאוגדים והתנאים שנקבעו לגבי יחידים אינם יפים לגופים מאוגדים ועל כן פטורים הם מלמלא אחריהם. אין לקבל את טענת המשיבים כי אם התקנות החדשות אינן חלות על תאגידים כי אז קמה לתחיה הסמכות הנתונה למשיבים לפי המצב שקדם לתקנות ושיש לשקול את הבקשה לגופה מבחינת הצורך המקומי במוניות. יש להבדיל בין מצב שהתקנות החדשות בטלות ואז קמה לתחיה הסמכות לפי התקנות הקודמות לבין מצב שבו התקנות חסרות בפרט מסוים. התקנות החדשות זונחות את מבחן הצורך וקובעות מבחנים אחרים למתן רשיונות למוניות. אין בכוחו של המפקח על התעבורה להחיות את ענין הצורך לגבי מקרה זה או אחר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ר. שרון לעותרת, עו"ד י. בר- סלע למשיבים).
ע.א. 241/71 - פאול אנגלסמן נגד לאון ז'כלינסקי
*הוכחת סכום הנזיקין בהעדר כתב הגנה וזכותו של הנתבע לחקור עדים המערער נתבע בתביעת נזיקין וכתב הגנתו נדחה ע"י ביהמ"ש לאחר שלא מילא אחר צוים לגילוי מסמכים ומתן תשובה לשאלון. לאחר מכן שמע ביהמ"ש את המשפט ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 102 לתקנות סדר הדין החליט ביהמ"ש כי על המשיב להוכיח את גובה הנזק. התובע הביא עדים אך העדים לא נחקרו ע"י הנתבע. עתה טוען המערער כי היה על ביהמ"ש להרשות לו לחקור את העדים. ערעורו נדחה. ראשית, המערער כלל לא הביע את רצונו לחקור את העדים. שנית - למערער לא היתה כל זכות לחקור את העדים. כאשר נתבע בנזקין מגיש כתב הגנה אין הוא צריך, לפי תקנה 57 לתקנות סדר הדין, להכחיש את שעור דמי הנזק ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת. זאת כאשר הוגש כתב הגנה. כאשר לא הוגש כתב הגנה, ולפי תקנה 136 משנמחקה הגנת הנתבע הרי זה כאילו לא הגיש כתב הגנה, לא יוכל הנתבע לסמוך על תקנה 57 ואז לא יראה שעור הנזק כענין השנוי במחלוקת. כאשר לא מוגש כתב הגנה רשאי ביהמ"ש לפסוק לטובת התובע גם ללא שמיעת עדים, אלא שהוא יכול להחליט לשמוע עדים בענין גובה הנזק, במקרה כזה אין מזמינים את הנתבע לדין אלא אם כן ביהמ"ש יורה על כך מטעם מיוחד שירשם. החלטה כזו לא ניתנה ע"י ביהמ"ש.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד מ. וקסמן למשיב. 25.4.72).
ע.א. 94/71 - יעקב פרלוב נגד פקיד השומה ת"א
*עיסקה בעלת אופי מסחרי לצרכי מס הכנסה המערער הינו תושב ארה"ב שעסוקו שם בנכסי דלא ניידי. הוא ביקר בישראל ורכש כאן מספר נכסים. חלק מן הנכסים מכר ואחרים נשארו בבעלותו. לגבי אותן עסקות שבהן רכש נכסים ומכר אותם קבע פקיד השומה כי על המערער לשלם מס הכנסה על רווחיו. המשיב ראה במערער סוחר מקרקעין ולחילופין ראה בעסקות הנ"ל עסקות אקראי בעלות
אופי מסחרי החייבות במס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות את המערער כסוחר מקרקעין אך מאידך קבע כי העסקות הנ"ל חייבות במס הכנסה בשל אופין המסחרי. הערעור על כך נדחה. המסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש דלמטה הן לאור המבחנים שעל ידם יש לקבוע את אופי העיסקה. אלה הם ענין שמעורבים בו עובדות ומשפט גם יחד, בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש לערעורים בממצאים של עובדה ומשפט המעורבים יחד אלא אם אין להם על מה לסמוך. בענין דנא יש להחלטת ביהמ"ש המחוזי בסיס מוצק בעובדות ואין מקום להתערבות ביהמ"ש שלערעור. בדיקת העסקות לאור המבחנים השונים מרמזת על עיסקה בעלת אופי מסחרי ולא אופי הוני.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ב. לנדה למערער, עו"ד ע.נתן למשיב. 17.4.72).
ע.א. 168/71 - חברת מ.ד.מ בע"מ נגד פקיר השומה ת"א
*קיזוז הפסדים לצורך מס הכנסה המערערת הינה חברה פרטית ורכושה מורכב ממניות שרכשה בחברות אחרות. היו לה רווחים ממימוש נירות ערך סחירים, מדמי ניהול בחברות אשר בהן החזיקה במניות ומדיבידנדים בחברות אחרות. כל הרווח היה חייב במס הכנסה. המערערת ביקשה לקזז מן הרווחים הנ"ל הפסדים שהיו לה בשנות מס קודמות, פקיד השומה סירב להתיר את הקזוז והערעור על כך נדחה. כדי להתיר קזוז הפסדים משנים קודמות חייבת היתה החברה להוכיח שהפסדים אלה, לרבות ההכנסה שממנה היא רוצה לקזז אותה, נובעים מ- "עסק". המונח עסק אינו מוגדר בפקודה והשאלה המכרעת בערעור זה היא אם פעילותה של המערערת מהווה עסק במובן הוראת הסעיף לצורך קיזוז. התשובה לכך היא שלילית. קשה לדלות מפעילותה של המערערת ניהול עסק כלשהו. היא פשוט החזיקה בהשקעות וברכוש על מנת להפיק מהם רווח ודבר זה לכשעצמו אינו מהווה עסק.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט מני, עו"ד ג, עמיר למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב).
ע.א. 59/71 - עזבון המנוח הקטין משה וקנין נגד מהנדס דאר אזור צפת ואח'
*אחריות בנזיקין
עובדי דאר שעבדו ברשת טלפונים בחצור הניחו כמה עשרות עמודי טלפון ברחבה ליד בית ההורים של ילד בן שנתיים, המנוח משה וקנין, ודאגו לכך כי ערימת העמודים לא תוכל להתמוטט ולגרום נזק כלשהו. משקל כל עמוד כ- 150 ק"ג. ילדים נטלו עמוד אחד והשעינו אותו על אבן גבוהה וכבדה על מנת להתנדנד עליו. המנוח שיחק עם העמוד שהתגלגל מן האבן ופגע בו וגרם למותו. עזבון המנוח תבע פיצויים מן המשיבים בשל רשלנות, תביעתם נדחתה והערעור על כך נדחה, ערימת העמודים בתור ערימה היתה עלולה להוות מקור סכנה לילדים שהתפתו לטפס ולשחק עליה. בפני סכנה זו נקטו עובדי הדאר אמצעי זהירות כדי למנוע את תזוזת הערימה. התאונה אכן לא קרתה מסיבת משחק בערימת העמודים אלא מפני שילדים, ילדים יותר גדולים מן הפעוט, עשו בצוותא מעשה יוצא דופן שאדם סביר לא חייב היה לצפותו מראש, הרימו עמוד כבד שמבוגרים בקושי יכולים להרימו והניחו אותו על אבן גבוהה למדי ובכך יצרו מקור סכנה. עובדי הדאר לא צריכים היו להעלות על הדעת מעשה קונדס מעין זה ע"י ילדים. אין לדרוש במידת סבירות כלשהי העמדת שומר ליד ערימת העמודים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן החלטה - השופט לנדוי, עו"ד צבי הרטל למערערים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 24.4.72).
ב ת ו כ ן
* המ' 44/72 - ...........................262─ * הרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי הפקידו.
─* ע.פ. 35/72 - .................................262─ * הפסקת חקירה נגדית ע"י ביהמ"ש .
─* בג"צ 29/71 - ............263 ─ * רישום נישואי כהן וגרושה.
─* ע.א. 515/71 - .........................264 ─ * צוואה בע"פ.
─* ע.א. 664/71 - ..........................................265─ * תשלום מזונות לילד ותביעת שפוי.
─* ע.א. 352/71 - ..............266─ * התנאים הנדרשים להגנה עפ"י תקנת השוק ברכישת נכס נד.
─* ע.א. 635/71 - ..............266 ─ * מתן הוראות לכונסי נכסים .
─
─* ע.א. 3/72 - תשלום מזונות.................................................267─* ע.א. 732/71 - תשלום מזונות...............................................267─* ע.א. 57/71 - תביעה לתשלום כסף שהלוו בחו"ל................................267─* ע.א. 399/71 - תביעה עפ"י שטר בטענה שהשטר הופקע...........................268 ─* ע.א. 201/71 - החמרת מצב הבריאות עקב שירות בצה"ל..........................269 ─* המ' 164/72 - רשות ערעור..................................................269─* ב"ש 29/72 - הארכת מועד...................................................269─* בג"צ 136/72 - קבלת הצעה במכרז............................................269─* בג"צ 125/72 - מתן שם לאגודה עותומנית.....................................270 ─* בג"צ 248/71 - שהוי בהגשת עתירה...........................................270─* בג"צ 145/72 - פניה למציעים במכרז סגור....................................270─* בג"צ 56/72 - מכרז לניהול בריכה...........................................271 ─* ע.פ. 119/71 - הרשעה בעבירות מס הכנסה.....................................271─* ע.פ. 70/72 - חומרת העונש (תקיפת טרמפיסטית)...............................271─* ע.פ. 569/71 - חומרת העונש (תקיפת טרמפיסטית)..............................271─* ע.פ. 535/71 - מינוי סניגור לנאשם בעבירה שעונשה 10 שנות מאסר..............272 ─* ע.א. 539/71 - שומת מס הכנסה..............................................272─* ע.א. 188/71 - השלמתו של צד במשך שנים עם הפרת הסכם ע"י הצד השני...........272 ─* המ' 12/72 - רשות ערעור...................................................273─* ב.ר.ע. 68/72 - הגשת תובענה לאחר בקשת סעד זמני............................273─* ע.פ. 24/72 - חומרת העונש (שוחד)..........................................273─* בג"צ 315/71 - רשיון למונית...............................................274 ─* ע.א. 241/71 - הוכחת סכום הנזיקין בהעדר כתב הגנה וזכותו של הנתבע ─ לחקור עדים.................................................274─* ע.א. 94/71 - עיסקה בעלת אופי מסחרי לצרכי מס הכנסה........................274 ─* ע.א. 168/71 - קיזוז הפסדים לצורך מס הכנסה................................275 ─* ע.א. 59/71 - אחריות בנזיקין..............................................275─
─
─
─
─
─