בג"צ 161/72 - מרכז החנוך העצמאי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*פסיקת ביה"ד לעבודה בענין שכר עבודה למורה שפוטרה בתום שנת לימודים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
המשיבה השניה, להלן המשיבה, עבדה כמורה אצל העותר. ביום 30.6.68 פוטרה מעבודתה ולפי ההודעה עמדו הפטורין לקבל תוקף ביום 31.8.68, היינו בסוף אותה שנת הלימודים. על ידיהמשיבה הוגשו תביעות שונות נגד החנוך העצמאי ואלה נתבררו בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. הענין הגיע לבית הדין הארצי לעבודה ובין היתר חייב בית הדין הארצי את העותרת לשלם למשיבה משכורת עבור כל שנת הלמודים שלאחר פיטוריה וזאת מהטעם שהפטורין נגדו את חוקת העבודה, בית הדין הארצי קבע כי הודעת הפטורין ניתנה שלא בעיתה על כן אין היא בת פועל והואיל והמשיבה היתה מוכנה ללמד גם בשנת הלמודים הבאה, מגיע לה שכרה השלם כאילו עבדה בפועל. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הטענה היא כי לפי ההלכה הפסוקה, פטורי עובד, אף אם הם נעשים בנגוד להסכם העבודה תופסים ולאחר מועד הפטורין אין מקום לתבוע שכר עבודה, להבדיל מפצויים או דמי נזק שנגרמו בגין הפרת ההסכם. התשובה לכך היא כי יתכן ובית הדין הארצי לא דייק בלשונו כאשר קבע כי הפטורין לא תפסו, אולם התוצאה המעשית היא נכונה ועל כן אין מקום להתערבות בג"צ שהרי התערבות כזו יכולה לבוא רק כשהדבר דרוש למען הצדק ושום אי צדק לא נעשה במקרה זה לעותרת.
ב. כאשר פטורי עובד הם בנגוד לחוזה, הפטורין תופסים וחוזה העבודה בא לקצו, אך במקרה כזה רשאי העובד לתבוע פצויי נזיקין על הפרת החוזה ולפצויים קנה המידה הוא בדרך כלל השכר שהתובע היה זוכה בו אילו המשיך לעבוד בהתאם לתנאי חוזה העבודה. כאן מדובר במורה אשר היא מועסקת בשנת למודים תמימה ויש להודיע לה על פטוריה שלושה חודשים לפני תום שנת הלימודים כדי שיהיה לה שהות להשיג עבודה במקום אחר לשנה החדשה, קצור תקופת ההודעה עשוי לגרום לכך שהמורה המפוטר לא ישיג מקום עבודה אחר לשנת הלמודים הבאה ועל כן הפסדו הממשי הוא שכר שנת למודים אחת.
ג. בהזדמנות זו יש לחזור ולהדגיש שאם כי בית הדין לעבודה כפוף לבקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק, הרי לא בשל כל משגה או שבוש קל יחליט בג"צ להתערב ולהפוך על פיו פסק דין של בית הדין הארצי בענין שיש לו שפוט ייחודי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עוה"ד ד. ינובסקי לעותרת 1.5.72).
בג"צ 11/72 - הסתדרות אגו"י ואח' נגד שר הדתות ואח'
*הרכב המועצה הדתית בצפת.
(התנגדות לצו על תנאי - והצו נעשה החלטי)
העובדות:
שר הדתות וועדת השרים החליטו על הרכב המועצה הדתית בצפת ובין היתר הוחלט כי במועצה יהיו 4 חברי מפד"ל 2 חברי אגו"י, חבר של פועלי אגו"י ונציגים של מפלגות אחרות. מפלגות העותרים (אגו"י ופא"י) קיבלו לעירית צפת ביחד 779 קולות כנגד 741 קולות שניתנו
למפד"ל. עתה טוענים העותרים, ראשית כי מגיע להם מספר נציגים לפחות כמספר הנציגים שניתנו למפד"ל; ושנית הם מתמרמרים על כך כי שר הדתות מינה נציג אחד כנציג אגו"י למרות שהלה פרש ממפלגה זו ונתן על כך הודעה בכתב.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אמנם מן הראוי שבהרכבת המועצה הדתית המופקדת על ענינים מקומיים יינתן משקל מיוחד לתוצאות הבחירות למועצת העיריה, אך אין לראות פסול בכך שמשקל מסוים ניתן גם להפרש הגדול במספר הקולות שניתנו לעותרות ולמפד"ל בבחירות לכנסת. אין כאן חוסר פרופורציה בולט בהערכת הגורמים שעל הערכתן מצוות הרשויות המרכיבות את המועצה הדתית עד כדי כך שבג"צ יתערב בכך.
ב. מאידך צודקים העותרים בדבר מינוי מועמד כאיש מפלגה מטעם אגו"י למרות שפרש ממפלגה זו. המועמד הנ"ל פרש עוד לפני מינוי המועצה הדתית והדבר הובא לידיעתו של מנכ"ל משרד הדתות. אותו מועמד נקט פעמים רבות בעמדות מנוגדות לעמדותיהם של נציגי אגו"י. המועמד עצמו הגיש תצהיר שאין הוא רואה עצמו כנציג אגו"י וכיון שכך לא היה מקום כי אותו מועמד יתמנה על חשבון אגו"י במסגרת החלוקה המפלגתית של המינויים. אינו דומה המקרה דנא שבו המועמד איננו חבר אגו"י למקרה אחר שנדון בבג"צ ואשר בו מינה שר הדתות אדם שהיה חבר אגו"י אלא שלא הומלץ ע"י אגו"י. באותו מקרה החליט בג"צ שאין צורך לבחור בנציג רשמי המומלץ ע"י המפלגה אך ברור שהאיש צריך להיות חבר המפלגה שאותה צריך הוא לייצג במועצה הדתית.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד י. ציק לעותרים, עו"ד י. ברסלע למשיבים. 27.4.72).
בג"צ 416/71 - דוד ערמוני ואח' נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*התנגדות לרשיון שהוענק לפתיחת בית מרקחת.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העובדות:
לעותרים בתי מרקחת בתחום 500 מטר מן התחנה המרכזית החדשה הנבנית ברחוב לוינסקי בת"א. לפי סעיף 43 (א) לפקודת הרוקחים אין לפתוח בית מרקחת בתוך תחום של 500 מטר מבית מרקחת קיים, אולם מנכ"ל משרד הבריאות יכול להרשות פתיחת בית מרקחת תוך תחום המרחק הנ"ל "אם נראה לו הדבר חיוני להבטחת אספקה סדירה של תרופות". ביולי 1968 פנו העותרים אל מנכ"ל משרד הבריאות והביעו התנגדות לפתיחת בתי מרקחת בתחנה המרכזית. הם נענו כי לא ידוע למשרד הבריאות על כוונה לפתוח בתי מרקחת בתחומי התחנה וכן כי לא נראה למנכ"ל כי הדברחיוני לפי סעיף 43 הנ"ל. על אף הודעה זו נתן המשיב ביולי 71 רשיון למשיב השני לפתיחת בית מרקחת בתחנה המרכזית. משנודע הדבר לעותרים הגישו את העתירה דנא וניתן צע"ת נגד המשיב. בתצהיר התשובה טען המשיב כי נתן את הרשיון למשיב השני מכיון שנראה היה לו שהדבר חיוני כאמור בסעיף 43. המשיב הסביר את הקשיים שיהיו לעוברים בתחנה להגיע לבתי המרקחת הקיימים בסביבה .וכן הדגיש את העובדה כי כחצי מליון נוסעים יעברו כל יום דרך התחנה, הוא הסביר גם כי כאשר שלח את המכתב הראשון ב- 68 לא היו ידועים לו פרטי התחנה וממדיה ומשהוגשה עתה בקשת המשיב השני נסע סגנו של המשיב לת"א ובדק את הענין ומצא שיש צורך חיוני בפתיחת בית המרקחת.
החלטה - השופט י. כהן (רעת הרוב):
א. המשיב יכול היה להגיע לדעה כי חיוני הדבר לשם הבטחת אספקה סדירה של תרופות כי יפתח בית מרקחת נוסף גם כאשר טרם נפתחה התחנה המרכזית. אין לפרש בדרך דווקנית
מצומצמת את הוראות סעיף 43 (א) לפקודת הרוקחים בדבר מתן רשות לפתיחת בית מרקחת. הנימוקים שעליהם ביסס המשיב את דעתו אינם ענין של ניחוש או השערה אלא מבוססים על עובדות של היקף המפעל וכמות האוכלוסין שתזדקק לשירותיו.
ב. אין לומר כי שיקולי המשיב היו בלתי סבירים. כאמור תשרת התחנה כחצי מליון איש מדי יום ביומו ובודאי ימצאו ביניהם לא מעטים שיהיו נזקקים לתרופות. בנסיבות הקיימות יכול היה המשיב להגיע לדעה שנתמלאו התנאים שבסעיף 43 הנ"ל ,לפתיחת בית מרקחת במקום. המחוקק נתן את שיקול הדעת בענין זה .למשיב ואין זה מדרכו של בג"צ להתערב באופן השימוש בשיקול דעת מעין זה כל עוד הוא נעשה בתום לב ובדרך סבירה.
ג. העובדה שהמשיב הראשון היה בדעה שונה בשנת 68 אינה יכולה לעזור לעותרים. המשיב הסביר מה הביא אותו לשנות את דעתו ואין עילה להתערבות במקרה דנא.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
הוראת סעיף 43 בדבר הגבלת פתיחת בתי מרקחת בגבול 500 מטר כאמור באה להגביל את ההתחרות עם בתי מרקחת קיימים. בשנת 68 סבר המשיב שפתיחת בית מרקחת נוסף אינה חיונית והסברו בדבר הגורם לשינוי דעתו איננו משכנע. גם בשנת 68 היה ידוע היקף המפעל החדש ומספר האנשים שיעברו בו מדי יום ביומו. לעצם הענין, הרי הנימוקים של המשיב מראים אולי שפתיחת בית מרקחת בתחום התחנה רצויה לנוחיות הצבור אולם אין בכך כדי לומר כי היא חיונית לצבור. במבחן החיוניות יש לשאול אם יגרם,לצבור סבל ניכר אם לא יוקם בית מרקחת כזה והתשובה היא כי חיוניות כזו אינה קיימת כאן כלל. אין אדם רגיל לעשות קניותיו הרגילות בתחנה המרכזית ולקניית תרופות נזקק אדם כרגיל לבית מרקחת קבוע בקרבת מקום מגוריו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד ב. לנדה לעותרים, עו"ד י. ברסלע למשיב. 27.4.72).
ע.א. 367/71 - דוד טייג ואח' נגד רבקה ישראלי ואח'
*התנגשות בין שתי זכויות שביושר ועדיפות בעל הזכות הקודמת בזמן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בת.א. 4603/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה השניה היתה חברה קבלנית שמכרה דירות ובשנת 1964 רכשה המשיבה דירה מאת החברה. מסיבות שונות, שבכללן רצונה של המשיבה לרשום בבוא הזמן את הדירה על שם בתה, לא נרשמה הדירה על שמה כאשר כל הדירות האחיות הועברו על שמות הקונים. בסוף 67 נעשה הסכם בע"פ בין אביו המנוח של המערער ובין מנהל החברה שהיה חייב לו כספים ובאותו הסכם הבטיח מנהל החברה כי הדירה שנשארה פנויה ורשומה על שם החברה תימסר למנוח. המנוח ביקש מהמנהל אישור בכתב על הסכם זה אך זה ענה לו כי אישור בכתב אינו יכול לתת לו. לאחר מכן נפטר המנוח ובינואר 68 נכנסו המערערים לגור בדירה. משנודע הדבר למשיבה הגישה תביעה לסילוק יד נגד המערערים ותביעה לביצוע בעין נגד החברה. ביהמ"ש נתן את הצוים המבוקשים. החברה לא נטלה חלק בדיון ולא ערערה על פסה"ד ואילו המערערים ערערו על הצו לסילוק יד.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לפי הראיות שבאו בביהמ"ש ולפי ההסכם וזכרון הדברים שנעשו בין המשיבה לבין החברה ברור כי ההסכם מתיחס לדירה המוחזקת על ידי המערערים וכי החברה מכרה את הדירה תחילה למשיבה ולאחר מכן למנוח תמורת חוב שהיתה חייבת לו.
ב. אין חולקין על כך שקנין שביושר שרכשה המשיבה קודם בזמן לקנין שביושר של המערערים. כלל ידוע הוא כי כאשר מתנגשות שתי זכויות שביושר בעלי דרגה שוה עדיפה הזכות הקודמת על פני הזכות המאוחרת, אלא אם מוכיח הקונה השני שקיימות נסיבות מיוחדות השוללות את עדיפות הקונה הראשון.
ג. ביהמ"ש דלמטה קבע שגם מבחינת התוכן חזקה זכות המשיבה מזכות המערערים וזה משני טעמים: ראשית, המנוח ידע, או לפחות חייב היה לדעת, שזכות החברה למסור לו את הדירה היא מפוקפקת שכן המנהל סרב למסור לו מסמך בכתב; שנית - המנוח לא שילם לחברה מחיר מיוחד עבור הדירה אלא מחיר הדירה היה שוה בערך לחוב שהחברה היתה חייבת למנוח.
ד. אין לקבל טענת המערערים כי המשיבה איבדה זכות העדיפות שלה כתוצאה מהתנהגותה בכך שהשהתה את רישום הדירה על שמה, לא הזדרזה לתפוס את החזקה בדירה ולא נקטה באמצעים מספיקים כדי להביא לידי גילוי את זכותה לדירה. המשיבה נתנה הסבר מתקבל על הדעת לעיכוב ברישום הדירה על שמה. כן אין לראות איזו חובה היתה מוטלת על המשיבה כלפי המערערים להזדרז ברישום זכויותיה. בזכויות נוגדות שביושר שאחת קודמת לשניה עלול בעל הזכות הקודמת להפסיד את זכות היתר שלו אם הוא אשם במעשה מרמה, או ברשלנות חמורה, או אם נוצר השתק הפועל לטובת בעל הזכות המאוחרת. בענין דנא לא נתקיימו אף אחד מהכללים הללו. השהיה ברישום ההעברה אינה יכולה להתפרש כזניחת הזכות שביושר; המערערים לא הוטעו ע"י אי רישום הדירה שכן המנוח ידע שהחברה אינה יכולה לתת אישור בכתב ביחס לדירה; על המשיבה לא היתה מוטלת כל חובה להכנס לגור בדירה או לשים עליה שלט וכו'. לא נעשה כל מצג מפורש או ע"י התנהגות מטעם המשיבה שיש בו כדי להטעות את הצד שכנגד וממילא לא נוצר השתק לטובת המערערים.
השופט לנדוי (מסכים ומוסיף):
לפי העדויות היתה החזקה בדירה בידי המשיבה כאשר המערערים נכנסו לדירה, בכך שבאה מפעם לפעם ובדקה את הדירה והמפתח היה בידה. העובדה שהמשיבה היתה המחזיקה בדירה מפחיתה את משקלו של מחדל המשיבה באי רישום הדירה על שמה במאזן הזכויות של המשיבה על פי היושר כנגד זכויות המערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד נ. אמיתי למערערים, עו"ד ז. הרטבי למשיבה. 27.4.72).
ע.א. 407/71 - מדינת ישראל ואח' נגד דב גולד
*פיצויי נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 2125/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
בהיותו נער כבן 16 שנה נתקבל המשיב ללימודים בביה"ס הימי מבואות ים המוחזק .בידי המדינה. בשנה השניה של לימודיו הוטל עליו לעסוק בחריטת מתכת ובשעת העבודה אירעה לו תאונה כאשר שבב של חומר מתכתי שנחרט ניתז מעל למחרטה ופגע בעינו השמאלית של המשיב. למשיב נגרמה נכות בשעור של 20 עד 30 אחוז. ביהמ"ש המחוזי חייב את המדינה לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו בקבעו כי המדינה אמנם אינה אשמה בטיפול לקוי והחזקה לקויה של המחרטה אולם המדינה חבה הואיל ולא הקפידה על מילוי חובתה לדאוג לכך שהתלמידים ירכיבו משקפי מגן כאשר הם עובדים ליד המחרטה. ביהמ"ש פסק כי המדינה תשלם למשיב סכום של כעשרים אלף ל"י עבור הפסד השתכרות משוער (לאחר ניכוי של כשלושים אלף ל"י
קיצבת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי) ותשלום של 25 אלף ל"י בעד כאב וסבל. על חיוב המדינה ועל שעור הנזק נסב הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לפי הראיות שבאו לפני ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבוע כי על הנהלת ביה"ס היה לדאוג לכך כי הנערים ירכיבו משקפי מגן בעבודות חריטה, כי המדריכים בין כותלי ביה"ס לא הקפידו על הרכבת משקפיים, וכן כי אילו הקפידו על כך והמשיב היה מגן על עיניו כראוי לא היה נפגע.
ב. לענין התשלום של 25 אלף ל"י עבור כאב וסבל - כתוצאה מן התאונה אושפז המשיב בבי"ח במשך כשלושה שבועות והעין לא התרפאה כראוי ושוב היה צורך לבצע שני ניתוחים נוספים והורחקה עדשה בעין. המשיב היה זקוק גם לאחר מכן לטיפול רפואי נוסף ויתכן שנשקפת לו סכנה של ניתוח נוסף. המשיב הוא למעשה כעת בעל עין אחת, אף אם בעבר נפסקו אולי סכומים נמוכים יותר כדי לפצות אדם על פגיעה כזו הרי לפי ערך הכסף כיום וכשמדובר בנער צעיר שעשוי לסבול מהפגם במשך תקופת חיים ארוכה לא היתה כאן קביעת סכום מופרז.
ג. לענין הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד - עקב הפגיעה בעין שהפכה את המשיב למעשה לבעל ראיה בעין אחת נגרמה למשיב נכות של 20 עד 30 אחוז. זוהי הנכות הגופנית שבדרך כלל אינה קובעת את מידת הנזק בראש הנזיקין של הפסד השתכרות, אולם ברור הוא שגם אם המשיב יהיה מסוגל לסגל לעצמו עבודה אחרת הרי אפשרויותיו למצוא עבודה אינן מאלה של אדם בעל ראיה בשתי העינים, כשעורכים את חשבון הפסד ההשתכרות לתקופה של 50 שנות עבודה ומהוונים את סך הכל כדרוש, ניתן לומר שהמשיב זכה לפיצוי המהווה כעשרים אחוז לכל היותר מכושר השתכרותו ואין בכך כל הגזמה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור בשיקול בדעת של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד י. ווילפלד למערערים, עוה"ד כהנא ונאמן למשיב. 23.4.72).
ע.א. 485/71 - ישראל צדוק נגד שבת שלמה
*סיחור שיק שקנינו פגום ואחיזה כשורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט פרידמן) בת.א. 1579/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
התובע (המערער) הגיש ללשכה ההוצל"פ בחיפה בקשה לביצוע שיק המשוך ע"י הנתבע (המשיב). התובע טען כי הוא אוחז כשורה בשיק ואילו הנתבע התנגד לביצוע בטענה שהתובע אינו אוחז כשורה היות ונטל את השיק מאת דודו הנפרע בידעו על פגם בקנינו של הדוד בשיק נשוא הבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל התנגדות המשיב ודחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה: השופט עציוני:
א. המשיב הגיע לידי הסכם עם הנפרע כאשר השיק היה עדיין בידיו כי השיק יוחזר למשיב תמורת התחייבותו של המשיב לפנות בריכת שחיה שהיתה רכושו של הנפרע. היו עדויות בדבר התחייבות זו שביהמ"ש יכול היה לסמוך עליהן. התחייבותו של הנתבע להחזיר את השיק פגמה בזכות הקנין שלו ומאותו רגע לא היה עוד הנפרע זכאי להחזיק בשיק וסיחור השיק לידי המערער מהוה מעילה באמון כמפורט בסעיף 28(ב) לפקודת השטרות.
ב. העובדות כפי שהוכחו הן כי המערער נטל את השיק שלא בתום לב ובידעו על פגם בזכות קנינו של המסחר וכיון שכך אין הוא אוחז כשורה אלא אוחז סתם ואין זכויותיו טובות מאלה של הנפרע.
ג. בתצהיר שעשה המערער בתשובה לשאלון שהוגש לו ע"י המשיב אמר כי השיק הוסב אליו בתאריך הקודם לתאריך שבו התחייב הנפרע להחזיר את השיק למשיב. תצהיר זה הוגש ע"י המשיב לביהמ"ש כראיה. אעפ"כ אין המשיב קשור לנאמר בתצהיר. העובדה שהמצהיר לא נחקר על תצהירו יש לה אמנם חשיבות אך אין בה ,כדי לחייב את השופט לקבל את הדברים שנאמרו בתצהיר כדברי אמת אם השופט אינו נותן אמון בגרסתו של המצהיר. יש לזכור כי מתוך העדויות שהביא המשיב ברור היה כי הוא חולק על הדברים שנאמרו בתצהיר באשר לתאריך ההיסב ואין ב"כ המערער יכול לטעון כי הוא כלכל צעדיו בהאמינו שהמשיב מקבל את כל האמור בתצהיר כאמת מוכחת.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד נ. ברטוב למערער, עו"ד י. סלומון למשיב. 23.4.72).
ע.א. 561/71 - אהרן דינוביץ נגד בנק לאומי לישראל
*חיובו של ערב לפי שטר כאשר הנושה התחייב שלא לתבוע את החייב עצמו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 522/70 -הערעור נדחה).
החלטה - השופט י. כהן:
א. בערעור זה התעוררה השאלה אם ערב נפטר מחיובו לפי שטר כאשר הנושה התחייב שלא לתבוע את עושה השטר.
ב. במקרה דנא אין חלות הוראות חוק הערבות מכיון שהערבות ניתנה לפני תחילתו של החוק. על כן יש לפנות אל המג'לה למציאת פתרון לבעיה. בסעיפי המג'לה הדנים בערבות ובמחילה לחייב אין למצוא תשובה לשאלה האם התחייבות כדוגמת זו שניתנה ע"י המשיב לחייב מהוה פיטורין של החייב העיקרי או מחילת חוב ויש לפנות איפוא בענין זה אל הדין האנגלי.
ג. גם לפי הדין האנגלי פיטורי חייב עיקרי גוררים אחריהם פיטורי הערב. סייג להלכה זו הוא שאם הותנה בין הנושה ובין החייב שלנושה שמורה הזכות לתבוע מהערב או מחייבים משותפים אחרים הרי הערב או אותם חייבים נשארים .אחראים כלפי הנושה וזכותם היא לתבוע לאחר מכן מהחייב שאתו עשה הנושה את ההסכם.
ד. בתי המשפט באנגליה הבדילו בין הסכם לפיו נפטר החייב מהחוב ובין הסכם שלא לתבוע את החייב לדין. הסכם מהסוג הראשון מפקיע את החוב וגורם לשחרור החייבים האחרים ואילו הסכם מהסוג השני מתפרש כשלילת זכות תביעה בלבד מבלי שהוא פוגע בקיומו של החוב ועל כן משאיר הוא בתוקפן את ההתחייבויות של החייבים האחרים.
ה. השאלה לאיזה משני סוגי הסכמים אלה יש לסווג הסכם תלויה בנסיבות. בדרך כלל פסקו בתי המשפט לפי לשון ההסכם אך היו מקרים שבהם העדיפו את כוונת הצדדים כפי שהוכחה בראיות שונות על פני הלשון שבה נוסח ההסכם. בענין דנא הוכח בראיות כי כוונת הצדדים היתה שלבנק תישמר זכותו לתבוע מן הערב ולא היתה כוונה לפטור את החייב מחובתו אלא התחייבות שלא לתבוע אותו.
ו. בדרך כלל אין לשמוע במקרה כגון זה עדויות בעל פה העומדות בסתירה למסמך בכתב, אולם לפעמים נסיבות הענין מראות שמירת זכויות לתובע מהחייבים האחרים אף שהדבר לא נאמר בהסכם אלא משתמע מכללא. אך יתר על כן במקרה דנא העדויות בעל פה נשמעו
ללא כל התנגדות מצד המערער ועל כן אין הוא יכול להשמע כעת בטיעונו שהעדויות נשמעו שלא כדין.
(בפני השופטים: מ'"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. ליבוביץ למערער, עו"ד ז. ברוכשטיין למשיבה, 8.5.72).
בג"צ 117/72 - פיליפ קלפר נגד מדינת ישראל ואח'
*שחרור ממאסר ברשיון להלך חפשי העותר הורשע בעבירות מרמה ונדון לשלוש שנות מאסר. את עבירותיו ביצע כאשר היה משוחרר לפי רשיון ממאסר שריצה בשל עבירה קודמת. עבירותיו הקודמות מרובות ומשתרעות על תקופה שהחלה בשנת 1950 סמוך לעלייתו ארצה, ועדת השחרורים סרבה להמליץ על שחרורו המוקדם ועתירתו בגין כך נדחתה. העותר סומך את בקשתו על מצב בריאותו אך הוא מקבל בבית הסהר את הטיפול שהוא זקוק לו ומחלותיו אין להן כנראה תקנה. אם כי יש אולי מקום לחשוש שסכנה מרחפת על חייו של העותר אין פירושו של דבר שיש לשחררו ממאסרו שכן אין ראיה לכך שמחוץ לכתלי ביה"ס אפשר יהיה להעביר אותו יותר מהר לבית החולים אם יתעורר הצורך בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. העותר לעצמו, עו"ד ביניש למשיבה. 26.4.72 ).
המ' 70/72 - בנימין פיגלירז נגד אלומות... בע"מ
*דחיית אגרת ערעור למבקש נפסקו פיצויי נזיקין בסך כחמשת אלפים ל"י והוא הגיש על כך ערעור וביקש דחיית אגרה ופטור מערבון להבטחת הוצאות המשיבה בערעור. ב"כ המשיבה הסכים לבקשה. הרשם העיר כי הבקשה נובעת משום הנוהג שהשתרש בין בעלי הדין שעל פיו אין מוציאים לפועל פסקי דין עד למתן ההחלטה בערעור וכתוצאה מכך נזקק המערער לחסדי ביהמ"ש כמחוסר יכולת לענין אגרת ביהמ"ש. לנוהג זה אין הצדקה והוא איננו לברכה לא לבעלי הדין ולא לביהמ"ש, במקרה הנדון שוכנע הרשם כי המבקש אינו יכול לשלם את אגרת ביהמ"ש בעוד סיכויי הערעור לענין הרשלנות התורמת ולענין חישוב ההיוון של גימלת הביטוח הלאומי הם בעלי סיכוי להצלחה. אי לכך החליט הרשם להיעתר לבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. קגנובסקי למבקש. 5.3.72).
המ' 277/72 - רפאל יוחננוב נגד הילל סלומון ואח'
*הארכת מועד המועד להפקדת הערבון על ידי המערער בערעור שהגיש היה עד ה- 17 באפריל 72. את הערבון שלח באמצעות הדאר שלושה ימים לפני כן וכמסתבר לא הגיע בזמן אלא כעבור ארבעה ימים, השיק הוחזר למערער והערעור נרשם לדחיה. הרשם החליט להאריך את המועד. מדובר כאן במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ורשאי הרשם להאריכו על פי שיקול דעתו, הסברו של פרקליט המערער נראה כמתקבל על הדעת ובהתחשב בעובדה שהבקשה הוגשה מיד עם קבלת ההודעה שהערבון הגיע באיחור החליט הרשם להאריך את המועד, (בפני: הרשם ברטוב. 30.4,72).
ב.ר.ע 75/72 - פישל שפיצר ואח' נגד ב.ג. בדים בע"מ ואח'
*ביטול פס"ד והארכת מועד בשנת 1968 הגישו המבקשים תובענה נגד המשיבים, במהלך המשפט השיגו המשיבים מביהמ"ש צוים לגילוי מסמכים, להצגת שאלון, ולמתן ערובה להבטחת הוצאותיהם. שלושת הצוים ניתנו ללא התנגדות מבלי שנוכחו המבקשים ופרקליטם, המבקשים לא מילאו אחר הצוים הנ"ל וביהמ"ש החליט לדחות את התביעה, לאחר שעברו קרוב לשלוש שנים התעוררו המבקשים וביקשו לבטל את פסה"ד ולהאריך להם את המועד להמצאת הערובה. גם עכשיו לא הגישו את התצהירים שנצטוו להגיש ולא ביקשו כל סעד לגבי מחדלם זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לנוכח הזנחת ענינם אין המבקשים יכולים להיענות לבקשה להארכת המועדים. כל הנימוקים שהועלו אין בהם כדי להצדיק מחדלם במשך שלוש שנים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א.אלופי למבקשים, עו"ד א. סוכובולסקי למשיבים. 27.4.72).
ע.פ. 95/72 - מדינת ישראל נגד זרובבל זינרולקר
*טענת שכרות נגד המשיב הוגש אשום בעבירה לפי סעיף 157 לפח"פ אך המשיב לא התייצב לפני בית המשפט לבירור המשפט פרט לפעם אחת שבה טען כי ביצע את המעשה מתוך שכרות. משנדחה המשפט מפעם לפעם והמשיב לא הובא לפני בית המשפט החליט בית המשפט כי הוא "מבטל את כתב האשום ומזכה את הנאשם". הערעור על כך נתקבל. השופט לא רשאי היה לזכות את המשיב עקב הקושי להביאו בפני בית המשפט. המשיב הודה: למעשה בעובדות שבכתב האשום אך העלה טענת הגנה שהוא היה שכור. טענה זו הוכחתה היתה על המשיב, יתכן שהשופט רשאי היה לבטל את כתב האשום, ובשאלה זו אין צורך להכריע כאן, אך לא היה רשאי לזכות נאשם שהודה באשמה וטען יחד עם זאת טענת הגנה שלא הוכחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גולדמן למערערת, המשיב לעצמו. 4.5.72).
ב"ש 72/72 - מדינת ישראל נגד אחמד שניר
*הארכת מעצרו של נאשם ברצח המשיב הואשם באשמת רצח וכתב האשום הוגש נגדו ב- 5.5.71, המשיב עצור מאותו זמן. המשפט נקבע לחודש אוקטובר אך לפני תחילת הבירור החליף המשיב את פרקליטו והיה צורך לדחות את הבירור. נקבע תאריך חדש בחודש פברואר השנה ובתאריך הקבוע נגבו ראיות של שני הצדדים. אך אז בקש הסניגור כי המשיב יעבור בדיקה פסיכיאטרית. בקשה זו גרמה לדחיה והדו"ח הרפואי עדיין לא התקבל. בינתיים מסתיימת השנה שבה המשיב עצור והמדינה מבקשת הארכת מעצרו. בא כוח המדינה אינו צודק בטענתו שמעצרו של הנאשם בעבירת רצח חובה היא. משתמה השנה למעצרו של הנאשם ברצח זכאי הוא להשתחרר שחרור מלא ללא ערובה לפי מצות סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי. ברם עם תום השנה מסורה לשקול דעתו של השופט החזקתו במעצר של נאשם ברצח ובענין דנא יש צדוק לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של הנאשם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. נתן למבקשת, עו"ד קובו למשיב. 2.5.72).
בג"צ 35/72 - פלוני נגד בית הדין הרבני האזורי ואח'
*אי ציות בי"ד רבני אזורי להוראות ביה"ד הרבני הגדול בין העותר למשיבה השניה נערך הסכם גירושין ואלה התגרשו בפני ביה"ד הרבני בירושלים. לפי ההסכם צריך היה בית הדין הרבני לקבוע בידי מי יוחזק הילד כאשר הילד יגיע לגיל 6. בהתחדש הדיון הגיע הענין לבית הדין הרבני העליון לערעורים וזה החליט להעביר את הדיון בתיק לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בית הדין הירושלמי
סרב להעביר את התיק לתל אביב וכאשר הוגשה העתירה השיבו שלושת הדיינים שדנו בתיק תשובה לצו על תנאי על ידי משלוח הודעה לבית המשפט העליון, הצו על תנאי נעשה להחלטי. גם אם טעה בית הדין הרבני הגדול בכך שהעביר את הענין לבית דין אחר, ובשאלה זו אין צורך לדון בענין דנן, אין זו חריגה מסמכותו. אין לך חריגה מסמכות זולת אם נזקק בית דין לענין אשר החוק לא מסר להכרעתו, בית הדין הגדול לערעורים מוסמך לברר ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי ואפילו נניח שלגופו של ענין טעה טעות שבחוק החלטתו אינה לוקה בשל כך בחוסר סמכות ובעיניה היא עומדת. על הדרגה הראשונה בהירארכיה של מוסדות השפוט לציית להוראותיה של דרגת הערעור ואין זה נאה להתוכח עם ערכאת הערעור ולא מן הראוי היה שענין זה יחייב פניה לבג"צ. עם עשותו את הצו החלטי חייב בג"צ את שלושת הדיינים, חיוב הדדי, בתשלום הוצאות לעותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון קיסטר, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. עליאש לעותר, אין הופעה למשיבים. 27.4.72).
בג"צ 93/72 - משכן לתיירים ופתוח... בע"מ נגד המועצה המקומית קרית שמונה
*חיבור מים לבנין ע"י מועצה מקומית המועצה המשיבה סרבה לחבר את בנין העותרת לרשת המים של קרית שמונה. תחילה נמקה העותרת את סרובה בתשלום בעד פתוח הכניסה למלון שבו מדובר והקמת מקלט. משהוצא צו על תנאי העלתה המשיבה נמוקי סרוב אחרים וזנחה את הדרישות הקודמות. הנמוקים החדשים היו שלא הוגשה התכנית הנדרשת להספקת המים. התשובה על כך היא שהעותרת לא נתבקשה אי פעם להמציא את התכנית. הנמוק השני היה שלעותרת אין רשיון לפי חוק רשוי עסקים. לנמוק זה התשובה היא כי יו"ר המועצה המשיבה, הוא ולא אחר, משמש רשות רשוי לפי חוק רשוי עסקים ובקשת הרשיון הוגשה לו כבר לפני חדשים אחדים ולא ידוע עד כה מה עלה בגורלה. אי לכך נצטותה המשיבה לספק מים למלון של העותרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד גלזר לעותרת, עו"ד מייזליש למשיב. 2.5.72).
ע.א. 338/71 - פלוני נגד פלונית ואח'
*שעור מזונות ענינו של ערעור זה הינו שעור מזונות שחוייב המערער לשלם לאשתו ולבתו, בידי המערער מניות של חברה בע"מ והשליטה בחברה. הוא הינו המנהל היחידי של החברה וכמסתבר היו הכנסות החברה גבוהות. כאשר באים לקבוע את הכנסתו של נתבע לצורך תשלום מזונות אין לקבוע אותו לפי שעור הסכום שהוא קבע לעצמו בתורת משכורת אלא יש להתבונן ברווחי החברה שאף הם למעשה הכנסות אותו אדם המחזיק במניותיה ואם הוא מעדיף מטעמים עסקיים להשאיר את הרוחים בתוך קופת החברה אין זו עילה לקצץ בסכום המזונות המגיעים לאשתו ולילדיו. אי לכך יש לאשר את הסכום של 900 ל"י שנקבע כמזונות אשתו של המערער ובתו, סכום אשר מתוכו משלמות המשיבות 275 ל"י כשכר דירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד חייט למערער, עו"ד גושן למשיבים. 20.4.72).
ע"א 580/71 - בולדו יוסף נגד רג'א עבדו ג'באלי ואח'
*הארכת מועד הוגשה תביעת נזיקין על ידי המשיבים נגד המערער ועוד נתבע. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה והם חוייבו בסכום הנזיקין במאוחד ובמיוחד. משניתן פסק הדין והחלו
בהליכי בצוע פנה הנתבע השני ובקש לבטל את פסק הדין עד כמה שנוגע לו משום שלא קבל הזמנה לדין. בית המשפט בטל את פסק הדין נגד הנתבע השני וזה הגיש כתב הגנה, בינתיים נמשכו הליכי הבצוע נגד המערער והוא שלם את מלוא הסכום. עתה ויתרו התובעים על תביעתם נגד הנתבע השני ובטלו את התביעה. למערער נודע על בטול פסק הדין למעלה ממחצית השנה לאחר מכן ואז הגיש בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לבטול פסק הדין שניתן נגדו וטענתו היא כי פרשת התביעה לא נמסרה לו כלל. בקשתו נדחתה. טענתו כי לא הגיש את הבקשה לבטול פסק הדין משום שהאמין כי החיוב הוא הדדי עם הנתבע השני ויוכל לתבוע ממנו שפוי איננה מהוה טעם מיוחד לצורך הארכת מועד. הטעם המיוחד צריך שיצדיק את האחור שבנקיטת ההליך ונמוקו של המערער מסביר את המנעותו מלבקש את ביטול פסק הדין אך איננו טעם מיוחד המצדיק את האחור. אשר לפגם שבמסירת כתב התביעה - כתב התביעה נמסר למשרד החברה הפרטית של המערער ולא לביתו כנדרש בתקנות. יהיה הפגם במסירה אשר יהיה, התנהגותו של המערער מורה בבירור על כך שהשלים עם הפגם ועם פסק הדין ואלולא בוטל פסק הדין נגד הנתבע השני לא היה מעלה על דעתו לבוא בטרוניה על הפגם, אם היה כזה, שבמסירה. כיוון שכך אין הוא יכול להלין על פגם זה עתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. זינגר למערער, עו"ד ג. שלחוב למשיבים. 8.5.72).
ע.א. 380/71 - בן הרוש גבריאל נגד אמיר אברהם
*אחריות בנזיקין בתביעה נשוא הערעור התעוררה שאלה אם המערער הועסק על ידי המשיב שעה שארעה לו תאונה. בענין זה עמדו זו כנגד זו עדויות המערער והמשיב ובית המשפט דחה את התביעה. הערעור על כך נדחה. בפני בית המשפט עמדו שתי גרסות, גרסת המערער שהיא גרסת עד אחד מול גרסת המשיב ואפילו נתן השופט אמון בדברי המערער נבצר ממנו לפסוק לטובתו, אלא אם מצא נסיבות המצדיקות לבסס את פסק דינו על עדות יחידה כאמור בסעיף 54 (5) לפקודת הראיות. נסיבות כאלו לא היו ובצדק נדחתה התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ענבר למערער, עו"ד ברזילי למשיב. 30.4.72).
ע"א 430/71 - משה חילזנרט נגד פקיד השומה
*תשלום מס הכנסה במכירת מלאי עסקי המערער הוא קבלן בנין שהיה לו שליש במגרש בשותפות עם שני קבלנים אחרים במסגרת חברה בע"מ. המערער מכר את חלקו במגרש לשני שותפיו תמורת מניותיהם בחברה אחרת שבאמצעותה התנהלו עסקי בניה שונים. פקיד השומה ראה במכירה זו מכירה שהצמיחה רווח פירות החייבת במס ולא עסקה הונית כטענת המערער, ועמדתו של פקיד השומה אושרה. לטענת המערער שמכירת המניות בחברה הראשונה לא נעשתה במהלך העסקים הרגיל באשר מטרתה לא היתה עסקית אלא הרצון להשתחרר מהשותפות בחברה הראשונה ולהפעיל את החברה השניה למטרת עסקי קבלנות - אין בכך כדי לשנות את אופיה של העסקה, המשמעות הכלכלית של העסקה היתה שהמערער שהיו לו עוד מגרשים מכר חלק מן המלאי העסקי שלו, העובדה שקבל תמורת הנכס לא כסף אלא נכס אחר אין בה כדי להוציא את מכירת החלק במגרש, כחלק מן המלאי העסקי, מגדר מהלך עסקיו הרגילים של המערער כקבלן בנין.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד רובין למשיב. 30.4.72).
בג"צ 69/72 - מאיר נדרי נגד ראש מועצת קרית שמונה ואשר נזרי
*דחיית עתירה בהיותה מוקדמת מידי
המשיב השני הינו חבר המועצה המקומית קרית שמונה. הוא הורשע בהקמת מבנה ללא רשיון ונצטווה להרוס את המבנה תוך תקופה של שנה. המבנה לא נהרס תוך השנה ולפיכך הוגשה נגד נזרי תביעה על עבירה של אי קיום צו הריסה. בימ"ש השלום מצא את נזרי אשם בעבירה זו ודן אותו לתשלום קנס. נזרי ערער לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור ונתן לו רשות ערעור לביהמ"ש העליון. לפני שנתברר הערעור הגיש העותר למשיב דרישה כי יפסול את נזרי מחברות במועצה המקומית באשר לדעתו חוייב בעבירה שיש בה קלון. המשיב דחה את הדרישה בציינו כי אינו רואה במעשה עבירה שיש בה קלון ועל כך הוגשה העתירה. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי לפני שידון בשאלה אם בעבירה הנ"ל יש קלון או לאו הרי החוק קובע פסלות חבר מועצה רק אם חוייב בפסק דין סופי וכל עוד שלא נסתיימו כל הליכי הערעור אין לראות בחיוב פסק דין סופי. לפיכך העתירה היא מוקדמת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מ. קניאל לעותר, עוה"ד מ. מייזליש, י.ציק, י. ענבר למשיבים. 9.5.72).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 161/72 - .............278 ─ * פסיקת ביה"ד לעבודה בענין שכר עבודה למורה שפוטרה בתום שנת לימודים.
─* בג"צ 11/72 - ........................278 ─ * הרכב המועצה הדתית בצפת.
─* בג"צ 416/71 - ................279 ─ * התנגדות לרשיון שהוענק לפתיחת בית מרקחת.
─* ע.א. 367/71 - .........................280 ─ * התנגשות בין שתי זכויות שביושר ועדיפות בעל הזכות הקודמת בזמן.
─* ע.א. 407/71 - ....................................281 ─ * פיצויי נזיקין.
─* ע.א. 485/71 - ....................................282 ─ * סיחור שיק שקנינו פגום ואחיזה כשורה.
─* ע.א. 561/71 - ..........................283 ─ * חיובו של ערב לפי שטר כאשר הנושה התחייב שלא לתבוע את החייב עצמו.
─
─* בג"צ 117/72 - שחרור ממאסר ברשיון להלך חפשי...............................284─* המ' 70/72 - דחיית אגרת ערעור.............................................284─* המ' 277/72 - הארכת מועד..................................................284─* בר"ע 75/72 - ביטול פס"ד והארכת מועד......................................285 ─* ע.פ. 95/72 - טענת שכרות..................................................285─* ב"ש 72/72 - הארכת מעצרו של נאשם ברצח.....................................285─* בג"צ 35/72 - אי ציות בי"ד רבני אזורי להוראות ביה"ד הרבני הגדול...........285 ─* בג"צ 93/72 - חיבור מים לבנין ע"י מועצה מקומית............................286 ─* ע.א. 338/71 - שעור מזונות................................................286─* ע.א. 580/71 - הארכת מועד.................................................286─* ע.א. 380/71 - אחריות בנזיקין.............................................287 ─* ע.א. 430/71 - תשלום מס הכנסה במכירת מלאי עסקי............................287─* בג"צ 69/72 - דחיית עתירה בהיותה מוקדמת מידי..............................288─
─
─
─
─
─
─