ע.א. 483/71 - חנה קובלסקי ואח' נגד קמינר רבקה ואח'
*תביעה המבוססת על שטח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 598/71 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט מני:
א. תביעת המשיבים היתה מבוססת על שטרות, בתביעות כאלו השטר עצמו משמש כעילה והעיסקה המונחת ביסוד השטרות אינה מעלה ואינה מורידה ולכן לא הוזכרה בתביעת המשיבים, המערערים עוררו את פרטי העיסקה בתצהיר התנגדותם לבצוע השטר ועול ההוכחה של העובדות הפוטרות אותם מחבותם היתה מוטלת כמובן על המערערים. בנסיבות אלו לא נזקקו המשיבים לכל כתב תשובה כי עילתם היתה ונשארה עילת השטרות.
ב. הערבים לשטר חבים עם עושה השטר ערבות ביחד ולחוד. מידתה של חבות זו היא כמידת חבותו של האדם אשר בעדו ניתנה הערבות ולכן חבים המערערים 2, 3, לפי השטר נשוא התביעה כמו עושה השטר ואינם יכולים לטעון כי ערבותם ניתנה רק לכך שהמערערת תפנה את המושכר נשוא העיסקה שבינה לבין המשיבים במועד.
ג. נוכח העובדה שתקופת השכירות של המערער, היתה לשנה הרי פינוי המושכר ע"י המערערת באיזה מועד שהוא לפני תום תקופת השכירות אין בו כדי לשחררה מתשלום דמי השכירות כל עוד המשיבים לא החזירו לעצמם את החזקה בדירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן . עו"ד גנור למערערים, עו"ד י. הררי למשיבים).
ע.א. 456/70 - פלוני נגד פלונית
*סמכות בי"ד רבני בענין מזונות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בתיק מ.א. 1055/69 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערער (הבעל) הגיש תביעת גירושין נגד המשיבה בביה"ד הרבני לאחר 25 שנות נישואין והמשיבה הגישה נגד המערער תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי. בשני הליכי ביניים שבהם כפר המערער בסמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בענין נדחו השגותיו על הסמכות. עתה מערער המערער הן על גובה סכום המזונות והן על סמכות ביהמ"ש המחוזי ואילו המשיבה מערערת לענין המזונות.בינתיים, לאחר שמיעת הערעור, הלכה האשה לעולמה ופסה"ד דרוש להתדיינות שבין עזבון האשה המנוחה לבין המערער.
החלטה - השופט קיסטר:
א. העובדה שביהמ"ש המחוזי דחה פעמיים את טענת הבעל נגד סמכותו ופעמיים נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור אינה מהווה מעשה בית דין המונע מביהמ"ש בערעור לדון מחדש בטענת חוסר הסמכות.
ב. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים פירושו ההגיוני הוא כי ביה"ד הרבני הדן בענין הגירושין יפסוק בכל מכלול הבעיות המתעוררות בזמן שנפרדת החבילה ובני הזוג מתגרשים, אולם כל אחד מן הצדדים נתלה בפירוש שניתן לסעיף 3 הנ"ל בתקדימים שונים לגבי פירוש הסעיף הנ"ל. נוכח פטירת האשה אין צורך להכריע בפירושים אלה שכן לפי הוראות סעיף 37 לחוק בתיהמ"ש אפילו היה ביהמ"ש העליון מקבל את הערעור לא היה צריך לבטל את התביעה אלא די היה להעבירה לביה"ד הרבני והוא היה דן בה כאילו הובאה לפניו מלכתחילה, מכיון שהאשה נפטרה אין עוד הליכי גירושין ואין מקום להעביר את הדיון לביה"ד הרבני ומכיון שכאמור אין לאמר שכל ההליכים שהיו עד כה היו בטלים
ומבוטלים, מן הראוי שביהמ"ש העליון ידון בפסה"ד שעליו הערעור כאילו ניתן ע"י בימ"ש מוסמך.
ג. המזונות נפסקים לאשה מאת בעלה בלי להתחשב ברכוש האשה או בהכנסותיה זולת מעשה ידיה, אף על פי שלאשה נכסים רבים או הכנסות גדולות מחוץ להכנסות מעבודתה חייב הבעל במזונותיה. בענין דנא לקחה השופטת דלמטה בחשבון את כל סכומי ההכנסות של הבעל ואת נסיבות הענין בקבעה את סכומי המזונות. במידה שהאשה היתה חולנית והצטרכה להוציא כספים לריפוייה הרי מן הראוי היה שהפיצויים שקבלה מגרמניה עקב גרימת המחלה בימי השואה ישמשו להוצאות ריפוייה ולא תדרוש הוצאות אלה מן המערער כאשר ביהמ"ש דלמטה השאיר לו את המינימום הדרוש לקיומו.
הנשיא אגרנט מסכים ומוסיף:
כיון שהמשיבה נפטרה אין עוד חשיבות לשאלה אם לביה"ד הרבני היתה סמכות ייחודית לדון בענין. כן אין צורך להביע דעה בשאלה אם המערער היה מנוע מלעורר את שאלת הסמכות בערעור זה נוכח העובדה שהיא הוכרעה לרעתו בשני הליכי ביניים שנתקיימו בין הצדדים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר , י. כהן . עו"ד חרותי למערער, עו"ד מנוסביץ למשיבה. 10.5.72).
ע.פ. 83/72 - יצחק אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר, בייסקי, ולנשטיין) בת.פ. 948/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
בחיפוש שערכה המשטרה בדירת המערער נמצאו בתוך ארגז התריס שבין החדר לבין המרפסת תת מקלע עוזי וסוגי נשק אחרים. המערער הורשע בדין בעבירות לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) וכן עבירות על חוק כלי יריה ונדון ל- 30 חודשי מאסר שמהם 18 חודשים מאסר בפועל. הערעור הואעל ההרשעה ועל מידת העונש.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לטענת הסניגור כי הנשק והתחמושת הונחו במקום ע"י אנשים שרצו להטמין פח למערער - הנשק נמצא בתחומי דירה שבהחזקת המערער ולפי תקנות ההגנה וחוק כלי יריה, המחזיק במקום בו נמצא חפץ רואים אותו כמחזיק באותו חפץ כל עוד לא הוכח הפוכו של דבר לכן על המערער היה להוכיח שהוא לא החזיק בחפצים הנ"ל. נכון שבמקרה כזה אין דורשים מהנאשם שיוכיח את טענתו למעלה מכל ספק ודי אם הביא ראיות המספיקות למשפט אזרחי, אולם במקרה דנא העלה המערער השערות בלבד שאין בהן הוכחה משכנעת.
ב. תקנה 143 לתקנות שעת חירום הנ"ל לא בוטלה מכללא ע"י חוק כלי יריה והוראות התקנה יש להן קיום מקביל להוראות כלי יריה.
ג. לענין העונש, הרי על אף נסיבותיו האישיות של המערער ואף על פי שהעונש אינו קל, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי. זאת בהתחשב בסכנה המרובה
הכרוכה בהחזקת נשק ובמיוחד נשק מן הסוג שנמצא כאן והצורך להרתיע בפני עבירות מסוג זה שנפוצו בארץ בשנים האחרונות.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן . עו"ד פורז למערער, עו"ד ד. בניש למשיבה. 10.5.72).
ע.א. 704/71 - אגבריה זכריה נגד דוד המאירי ואח'
*אחריות מזיק ראשון בנזיקין כאשר התערב מזיק שני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט כהן) בתיק 2028/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב השני, פסט, היה מעבידו של המערער שעבודתו היתה איסוף אבני כורכר. לצורך איסוף האבנים השתמשו בטרקטור שהיה נהוג ע"י המשיב מאירי שהיה אף הוא עובדו של פסט. המשיבה השלישית, חברת הבטוח סהר, ביטחה את הטרקטור. עבודת איסוף האבנים בוצעה ע"י הטרקטור שהיה מביא את האבנים למשאית. מאירי הניח את הטרקטור ובתוכו מפתח ההצתה ועזב את המקום לכמה רגעים. המשיב הרביעי, נתנאל, שהיה אחד מנהגי המשאיות ושעתו אצה לו, התניע את הטרקטור על מנת להסיעו אך לא הצליח להשתלט על הטרקטור ופגע במערער. המערער תבע פיצוי נזקו ממעבידו, ממאירי, מנתנאל ומחברת הבטוח. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד נגד נתנאל בלבד ודחה את התביעה נגד מאירי והאחראים לו באשר שלל את הקשר הסיבתי שבין הרשלנות לבין מעשהו הרצוני והמחושב של אדם בגיר, הוא נתנאל, שעלה על הטרקטור בלי שיהיה מיומן בהפעלתו. ביהמ"ש המחוזי הניח נר לרגליו את מבחן הצפיות וקבע כי מאירי לא חייב היה לחזות מראש שבהעדרו יפעיל אדם לא מורשה את הטרקטור שבו השאיר את המפתחות תקועים במקומם. אמנם מאירי ידע כי נהגי המשאית המזדמנים למקום מניעים מפעם לפעם את הטרקטורים לצורך עבודתם אך לא האמין שהם עושים כן ללא נטילת רשות מאת נהג הטרקטור ורשות במקרה דנא לא ניתנה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. מהלך העבודה הצריך הפעלת הטרקטור כל כמה רגעים ומאירי ידע שבקרבת מקום נמצאים נהגי משאיות אשר בעבר הפעילו את הטרקטור. אם התרחק מרכבו והשאיר את מפתח ההצתה במקומו אין זה חורג מגדר הצפיות של אדם סביר שאחד מנהגי המשאיות ינצל את העובדה שהמפתח נשאר במקומו כדי להסיע את הטרקטור לצורך המשימה המשותפת של סילוק האבנים.
ב. הממצא של השופט כי התאונה נובעת ממעשהו הרצוני והמחושב של נתנאל מעלה שאלה נוספת לגבי הקשר הסיבתי. בגרימת התאונה פעלו שני גורמים שכל אחד מהם לא היה גורם לבדו לתאונה. אלמלא השאיר מאירי את המפתח בטרקטור לא יכול היה נתנאל להזיזו, ואלמלא התניע נתנאל את הטרקטור השארת המפתח לא היתה מזיקה. השאלה היא אם נוצר קשר סיבתי לענין פקודת הנזיקין בין כל אחד משני הגורמים לבין התאונה.
ג. טרקטור מהווה חפץ מסוכן. בדרך כלל משהתערב בין מעשה הנזיקין המקורי ובין הנזק גורם רצוני חדש שהיה הסיבה המכרעת לנזק נפסקה השרשרת המובילה מהגורם הראשון אל התוצאה המזיקה ואשם הגורם החדש שהתערב באירועים. לא כן הוא כאשר מדובר בחפץ מסוכן. לגבי חפץ כזה דין הוא שרואים את הקשר הסיבתי בין הגורם הראשון לבין תוצאת הנזק כנמשך, על אף התערבותו של הגורם החדש, אם לא ידע הגורם החדש כאשר התערב, מה סכנה נשקפת ממעשיו ואף לא היה חייב לדעת זאת. מאידך אם הגורם החדש הוא בעל תודעת הסכנה הרי התערבותו הרצונית והמחושבת פוטרת את הגורם הקודם מן האחריות לתוצאה.
ד. הדעת נותנת שנתנאל ידע את הסכנה הכרוכה בהפעלת רכב שאינו יודע לטפל בו ולכאורה היה מקום לפטור את המשיבים מן האחריות לתאונה. אך זאת רק לכאורה, שכן יש חריג לכלל של הפסקת הקשר עקב התערבותו של גורם חדש. מקום שחובת הזהירות שהופרה ע"י הגורם הראשון הוטלה עליו דווקא כדי למנוע התערבותו הרצונית של אדם אחר, העלולה להסב נזק, הרי גם הגורם הראשון אחראי. אם לא תאמר כן רוקנת מכל תוכנה את חובתו לנהוג זהירות. לענין דנא מחייב המחוקק נהג רכב מנועי שיוציא את מפתח ההצתה מן הרכב כאשר הוא מחנה אותו, משחוייב נהג רכב להוציא את מפתח ההצתה הרי מחדלו לעשות כן מהווה עילה להטלת חבות עליו גם כאשר מישהו אחר מתערב וגורם נזק.
ה. אין זה חשוב שהמערער לא העמיד את עילתו על הפר חובה שבחוק. גם מקום שהפר חובה שבחוק אינו משמש הוא גופו עילה לתביעה יכול הדבר לשמש ראיה להוכחת רשלנות. הוראת התקנה שעל פיה נוהגים רוב נהגים מראה מהי רמת ההתנהגות הנדרשת מאדם זהיר ואם אינו נוהג כן הוא אשם ברשלנות.
(השופט עציוני הצטרף לפסק דינו של מ"מ הנשיא ובפס"ד מקיף ניתח את מכלול ההלכות הקשורות למבחן הצפיות, להתערבותו של גורם רצוני ואחריותו של הגורם הראשון, וכן ענין קיומה של הוראה סטוטורית שהופרה).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד קורן למערער, עו"ד שפט למשיבים 1, 3. 17.5.72).
ע.פ. 416+429/71 - סמיר עווד ואח' נגד מדינת ישראל
*עדות מעורב בדבר עבירה.
(ערעור על פס"ד וגזרי דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, חלימה, וולנשטיין) בת.פ. 851/70 - הערעור על פסה"ד נדחה והערעורים על גזרי הדין נתקבלו).
העובדות:
שלושת המערערים הגיעו בשעות לילה במכונית אל מגרש התערוכה בת"א ואתם היתה בחורה שהעידה לאחר מכן כעדת התביעה. במקום עמדה מכונית אחרת ובה ישבו המתלונן והמתלוננת. המערערים נטפלו למתלוננים ולאחר מכן לקח המערער השלישי הצידה את המתלונן לאחר שהוכהוהוצא מהמכונית ושמר עליו ואילו המערערים הראשון והשני ניסו לאנוס את המתלוננת ולבסוף בעל המערער הראשון את המתלוננת שלא בדרך הטבע. ניידת משטרה הגיע למקום ואז התחבקה עדת התביעה עם אחד המערערים שישב אותה שעה במכונית של המערערים כדי להטעות את השוטרים כאילו במכונית יושב זוג נאהבים. זה קרה לאחר שהמערערים בצעו את זממם במתלוננת.משנעצרו המערערים הורשעו ע"י ביהמ"ש בנסיון לאינוס ומעשה סדום בכוח והמערער הראשון הורשע גם במשכב שלא בדרך הטבע ועבירות אחרות. המערער הראשון נדון לעונש המקסימלי של 14 שנות מאסר, המערער השני נדון ל- 10 שנות מאסר והמערער השלישי ל- 8 שנות מאסר. ההרשעה באה על יסוד העדויות של המערער השני שנעצר במקום ע"י המשטרה ושל עדת התביעה שהיתה עם המערערים. על ההרשעה ערער המערער הראשון ועל העונש ערערו שלושת המערערים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. המערער השני היה כמובן שותף לעבירות אולם אין לקבל את הטענה שגם עדת התביעה היתה שותפה לעבירות ושלכן טעונות עדויות השניים סיוע. כאשר העדה יצאה עם המערערים לא עלה על דעתה שאלה יסתבכו במעשיהם הפליליים, ולאחר מכן אף ניסתה למנוע את המעשה כלפי המתלוננת. כאשר התחבקה עם המערער כדי להטעות את המשטרה לא היה מצב שהעבירה נמשכה כי בצוע העבירות כלפי המתלוננת כבר הסתיים אותה שעה. לטענה כי העדה היתה שותפה לאחר המעשה באשר באותה התחבקות
בקשה לסייע למערערים להמלט מעונש כאמור בסעיף 26 לפח"פ - אפילו נניח שזו היתה המטרה, והעדה נעשתה שותפת לאחר מעשה למערערים מבחינת הדין המהותי, אין דין הסיוע לעדותו של שותף לעבירה חל עליה כי לצורך דיני הראיות יש לראותה רק כמעורב בדבר עבירה.
ב. ישנו סיוע נוסף לשתי העדויות של העדה ושל המערער השני בזהוי המערער הראשון ע"י המתלוננת במסדר תמונות. במסדר החי לא זיהתה המתלוננת את המערער הראשון שכן הצליח לגלח את שפמו לפני המסדר אולם היא זיהתה אותו במסדר תמונות וזהוי זה יכול לעמוד כראיה בפני עצמה. אכן היה מחדל מצד המשטרה שלא הזמינה למסדר התמונות את סניגורו של המערער אך מחדל זה מפחית ממשקלן של תוצאות מסדר התמונות כראיה אבל אין הוא חמור עד כדי פסילת הראיה הזאת.
ג. הוגשה תעודה שנעשתה ע"י רומא מהמכון לרפואה משפטית שבדק את המתלוננת וקבע את הממצאים העובדתיים בכתב אך נפטר לפני שהגיע זמנו להעיד, מטעם התביעה העיד רופא מומחה אחר אשר לפי ממצאי הרופא המנוח קבע כי בוצע במתלוננת מעשה סדום. מותר היה לקבל חוות דעתו של מומחה שניתנה במלוי תפקידו מחוץ לביהמ"ש ביחס לעובדות כאשר הוא נפטר ואין אפשרות להעידו. סעיף 26 (א) לפקודת הראיות אינו מבטל את הדין שהלה קיים לפני כן ואשר לפיו מותר היה לקבל תעודה כנ"ל כאשר נפטר נותן התעודה.
ד. לענין העונשים הרי בהתחשב בכל נסיבות הענין די בכך אם המערער הראשון ידון ל- 10 שנות מאסר ושני המערערים האחרים ל- 8 שנות מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד פ. הרצברג למערער 1, עו"ד פורסטר למערער מס' 2, מערער מס' 3 לעצמו, עו"ד א. ראב למשיבה. 17.5.72 ) .
ע.א. 624/71 - מדינת ישראל נגד טובה פרידמן ואח'
*פיצויי נזיקין לאלמנה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע השופט לרון) בת.א. 4/70 - הערעור נדחה)
העובדות:
בעלה של המשיבה נהרג בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב צבאי והמדינה חוייבה לשלם למשיבה סכום של 80 אלף ל"י פיצויים. בשעת מותו היה המנוח כבן 21 והאלמנה צעירה ממנו ולא נשארו להם ילדים. הסכום של 80 אלף ל"י נפסק בהתחשב בהכנסות שהמנוח היה משתכר והמזונות שהמשיבה היתה מקבלת. ביהמ"ש המחוזי סרב להתחשב בסיכויי האלמנה להינשא מחדש ,וזאת על יסוד פסיקת ביהמ"ש העליון. בערעור והעלתה המדינה טענה חדשה והיא כי האלמנה כניזק חייבת להקטין את נזקה ולצאת לעבודה ואם היא תתפרנס אין לשלם לה את הסכומים שהיתה מקבלת מבעלה למזונותיה אלמלא עבדה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. חבותו של מזיק להטיב נזקה של אשה התלויה בבעלה שמת ושאלמלא מת זכאי היה לפיצוי מאת המזיק על עוולה שגרם לו הונהגה אצלנו בעקבות חיקוק אנגלי. פסיקת ביהמ"ש העליון שלא להביא בחשבון את סיכויי האלמנה להינשא מחדש היתה אמנם סטיה מעקרון
שהיה נוהג בשומת הנזק אם כי הלכה למעשה לא היה לגורם זה משקל רב להפחתת ושיעור דמי הנזק.
ב. הנזק עליו מפצים את האלמנה בהתאם לסעיף 80 לפקודה הוא נזק הממון שסבלה עקב מות מפרנסה ונזק זה יכול שיהא הפסד שסבלה למעשה אם פרנסתה היתה על הבעל או הנזק שעתידה היא לסבול אם ניתן לקבוע שבעתיד היתה נתמכת ע"י המנוח אף כי לא נתמכה בשעת מותו.
ג. אשה שהתפרנסה בחיי בעלה ממעשי ידיה ולא היתה זכאית לתבוע מזונות מבעלה הרי במות הבעל לא נגרם לה נזק אלא במידה שעלולה היתה בעתיד להיות תלויה בבעלה, אולם תהא זו טעות לערבב את הדבר עם חובת הפחתת הנזק המוטלת על הניזק. אין אומרים לה לאשה שעליה ללכת לעבוד אם הלא לא עובדת. אם בחיי בעלה אין היא חייבת לעבוד כדי להקל על בעלה בנשיאת עול הפרנסה כיצד זה תקום חבות לעשות כן כשבעלה נפטר.
(השופטים לנדוי וקיסטר הצטרפו בפסקי דין נוספים להחלטה (הנ"ל).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד ע. נתן למערערת, עו"ד מ. ויתקון למשיבים. 30.4.72).
ע.א. 153/71 - יורשי המנוחה אלטשולר נגד בנינים...בע"מ ואח'
*מעשה בית דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת שיינבוים, מני) בע.א. 186/70 - הערעור נתקבל).
בערעור זה התעוררה השאלה אם פס"ד שניתן במשפט קודם בין הצדדים מהוה בנסיבות הענין מעשה בית דין במשפט נשוא הערעור שבין אותם צדדים. בימ"ש השלום ראה בפסה"ד הקודם מעשה בית דין החוסם את תביעת המשיבה ואילו ביהמ"ש המחוזי סבר כי פסה"ד הקודם אינו מהוה מעשה בית דין לענין התובענה החדשה, ביהמ"ש העליון, מפי מ"מ הנשיא זוסמן, החזיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום ובפס"ד מקיף נסקרו הדינים השונים הנוגעים למעשה בית דין והשפעתו בתובענות חדשות שבין הצדדים או הבאים מכוחם. נדונו בפסה"ד דיני מעשה בית דין כאשר עילות התביעה אינן זהות ועניני השתק עילה והשתק פלוגתא. כמו כן פסיקה בענין שהתעורר דרך אגב והשפעתה בדיון מחודש באותה שאלה כאשר הענין התעורר בסבוב הראשון בפני בימ"ש אשר באותו ענין אין לו סמכות שיפוט ופסק בו אגב הענין שבסמכות שיפוטו.
(בפני השופטים: מ"מ מהנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. בראל למערערים, עו"ד מ. שחטר למשיבה. 23.4.72).
בג"צ 167/72 - עירית ראשון לציון נגד שר הבריאות ואח'
*דיוני הועדה לענין ביוב אזור גוש דן ענינה של העתירה למנוע מהמשיבים לדון בתכנית הרחבת מפעל הביוב לאזור דן. טענת העיריה היא שהוקם מתקן נסיוני אשר לא עלה יפה והמשיבים עשויים להרחיב את התכנית מעבר לשלב הנסיוני למרות כשלון הנסיון. השאלה הנ"ל הינה שאלה טכנית מקצועית אשר מן הראוי כי העותרת תעלה אותה לפני המשיבים ושאלה יתנו דעתם עליה.
אך אין להביא את הענין לפני בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד א. בר לעותרת. 11.5.72).
בג"צ 130/72 - זיגמונד זינגר בע"מ נגד משרד התחבורה ואח'
*מסירת עבודה במכרז מינהל התעופה ערך מכרז פנימי להתקנת מתקן חשמל מסוים בלוד. בין היתר הגישו הצעותיהם והמשיב השלישי והעותרת. הצעת המשיב היתה הזולה ביותר וועדת הרכישות החליטה לאשר את הצעת המשיב. אולם כאשר נערכה לאחר מכן בדיקת חשבונות של הפריטים השונים נתברר שהמשיב לא מילא אחד הפריטים בהצעתו. בתנאי המכרז נאמר כי אם לא יוצע מחיר בפריט כלשהו אזי יכולה הועדה לגרום לפסילת ההצעה או לראות את ההצעה כאילו כלולות הוצאות העבודה של הפריט הנדון במחירי יתר סעיפי החשבון. כאשר התברר שחסר מחיר באחד הפריטים פנו מיד למשיב והודיעו לו כי רואים את הצעתו כאילו המחיר עבור אותו פריט כלול במחיר הכללי. המשיב השלב כי טעה מחמת חפזונו ולמעשה הוא דורש תוספת תשלום עבור פריט זה. על כך השיבו לו כי לפי תנאי המכרז אין להוסיף מחירים אלא קיימת הברירה האמורה. המשיב הסכים אז לקבל את עמדת ועדת הרכישות. עתירת העותרת בגין כך נדחתה. אין לראות במקרה זה כאילו התנהל מו"מ עם אחד המציעים במכרז המפלה את יתר המציעים לרעה והפוסל בגין כך את החלטת ועדת המכרזים המתקבלת לאחר מו"מ כזה. אין כאן ניהול מו"מ כי למעשה קיבלה הועדה את ההצעה ונהגה בהתאם לתנאי המכרז.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פינצ'וק לעותרת, עו"ד בר סלע למשיבים. 1.5.72).
ע.א. 255/72 - מלון בריסטול...בע"מ ואח' נגד ג. היימן
*אחריות בנזיקין המשיב תושב אנגליה התאכסן במלון בריסטול, נכנס לחדר המקלחת הצמוד לחדרו ובעודו במקלחת נפל מדף זכוכית והתנפץ ואחד הרסיסים פגע בו בירכו ופצעו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום פיצויים בסכום של כששת אלפים ל"י והערעור על כך נדחה. כל הערעור התיחס לממצאים עובדתיים שביהמ"ש אינו נוהג להתערב בהם. המשיב לא יכול היה לקבוע איך בדיוק קרה הדבר שמדף נפל אך ביהמ"ש הסיק מה שהסיק בדבר רשלנות המערערים מצירוף הנסיבות ודברי המשיב. לענין רשלנות תורמת הרי חובת ההוכחה מוטלת על הטוען אותה והמערערים לא הוכיחו כל עובדה שיש בה להצביע על רשלנות תורמת. לענין גובה הנזק - ענין זה נתון בדרך כלל לשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא ואין ביהמ"ש לערעורים מתערב בכך.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד הדר למערערים, עו"ד לוינסקי למשיב. 1.5.72).
ע.פ. 34/72 - יחזקאל לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) על המערער הוטל עונש של שלוש שנות מאסר בשל שתי עבירות של פריצה וגניבה. העבירה השניה ביצע בשעה שהיה משוחרר בין הרשעתו בעבירה הראשונה לבין גזר הדין על מנת לקבל תסקיר קצין מבחן. הערעור על חומרת העונש נדחה. כאשר נאשם מנצל לרעה את האמון שביהמ"ש נותן בו בשחררו אותו בערובה, אות הוא שעומד לפני ביהמ"ש אדם בעל נטיות חזקות לעבריינות ואין מנוס מלהחמיר בדינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. וולובלסקי למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 26.4.72).
ע.פ. 2/72 - עמרם דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק ופיצוץ רימוני יד) המערער הורשע על פי הודאתו בגניבת רימוני יד מצה"ל באזור תעלת סואץ וכן בפיצוץ שני רימוני יד בקרבת בתי מגורים שגרמו נזק לרכוש ופציעת שתי ילדות מרסיסי זכוכית. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש מאסר של שנה וחצי על גניבת הרימונים והחזקתם ושלוש שנים על פיצוץ הרימונים כששני העונשים מצטברים זה לזה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למרות חומרת העבירות והרשעותיו הקודמות של המערער נראה כי העונש הכולל הינו מוגזם, ביהמ"ש העליון החליט כי שלוש שנים יהיו מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד א. גיפס למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 27.4.72).
ע.פ. 475/71 - בסאם עבדול חי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח המנוח טאופיק עבדול חאג' דודו של המערער יחד עם בנו עמדו לדין על רצח אחיו של המערער. תוך מהלך המשפט ירה המערער במנוח והרגו ופצע את בנו. המערער הורשע בעבירת רצח וערעורו נדחה. המערער התגונן בטענה כי המנוח קינטר אותו סמוך לפני המעשה ולפיכך ביקש להפחית את חומרת העבירה מרצח להריגה. מבלי להכנס לשאלה אם הדברים שייחס המערער למנוח מהוים קינטור בעיני החוק בנסיבות המקרה, הרי היו עדויות מהימנות על ביהמ"ש כי הדברים שהמערער טען שנאמרו לו כלל לא נאמרו לו ע"י המנוח. נמצא כי הוכח היסוד של העדר קינטור ובדין הורשע המערער ברצח.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עוה"ד י. טוניק וש. בן יעקב למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.4.72).
ע.פ. 427/71 - דוד רנד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה המערער הורשע בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שבהיותו סוחר יהלומים קיבל יהלומים בשווי של למעלה מ- 150,000 דולר מסוחרי יהלומים בהבטיחו כי ישלם את התמורה תוך תקופה קצובה של שבועיים עד חודש בעוד שידע שלמעשה אין לו כל אפשרות לשלם את הכסף בהיות מצבו מעורער. ערעורו של המערער על הרשעתו בדין נדחה. היה יסוד מספיק לקביעת ביהמ"ש דלמטה כי למערער לא היתה כל תקוה כי יוכל לשלם תמורת היהלומים תוך התקופה שקצב בתנאי האשראי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ,מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תמיר למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 15.5.72).
ע.פ. 432+476/71 - יעקב נאוומה ואליהו לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת דברי דאר וחומרת העונש המערער נאוומה עבד בדאר במחלקת המיון והמערער לוי חברו היה מבקר אצלו. השנים גנבו מכתבים בהם נשלחו שיקים ופדו את השיקים ע"י זיוף תעודת זהות וזיופי חתימות. המערער הראשון הורשע בעבירות זיוף ונדון לשלוש שנות מאסר ואילו המערער לוי נדון לארבע וחצי שנות מאסר. הערעור על ההרשעה בסעיפי העבירה השונים נדחה ובאשר לערעור על חומרת העונש - נדחה ערעורו של נאוומה, בעוד עונשו של המערער לוי הומתק לשלוש שנות מאסר בפועל והשארית הומרה למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. תוסיה כהן למערער מס' 1, עו"ד רבינוביץ למערער מס' 2, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 20.4.72) .
=ע.פ. 48/72 - שמשון כץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י פקיד וחומרת העונש המערער עבד במכון להנדסה חקלאית במשרד החקלאות ושימש בין היתר כאפסנאי. במסגרת עבודתו גנב חומרים שונים והועמד לדין לפי כתב אישום של ששה אישומים. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בארבעה אישומים ודן אותו ל- 4 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 2000 ל"י. ערעורו נדחה. ביהמ"ש העליון אמנם קיבל את ערעורו של המערער ביחס לאחד מן האישומים אולם לענין העונש החליט כי אין לשנותו לקולא על אף הזיכוי באישום אחד. העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות והעונש איננו חמור מדי כאשר העונש המקסימלי לעבירות אלה הינו 7 שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד וגמן למערער, עו"ד ציון למשיבה. 5.5.72).
ע.פ. 53/72 - בסאם עבדל חי נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה לאחר שפרצה קטטה בכפר טירה הובאו המתלונן ואחיו של המערער שניהם פצועים לביה"ח כשכל אחד מהם נמנה על מחנה אחר שבין שני המחנות העוינים, אחיו של המערער מת בחדר המיון ואז תקף המערער את המתלונן בסכין ודקר אותו מספר פעמים. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 235 (א) לפח"פ וטענתו בערעור היא כי ניתן להרשיעו רק לפי סעיף 241 כדעתו של שופט המעוט בביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה, העדות הרפואית היתה שהפצעים שנגרמו למתלונן היו שטחיים, אולם לפי סעיף 235 די בכך אם מי שפצע את הקרבן עשה זאת תוך כוונה לגרום חבלה חמורה ואין צורך שאמנם נגרמה חבלה חמורה. אפשר היה לקבוע כי בפציעה דנא היתה למערער הכוונה לגרום חבלה חמורה. זאת ראשית משום שמדובר בפציעת אדם שכבר היה פצוע, שנית בהתחשב בסוג הסכין בה בוצע הפשע ושלישית, וזה העיקר, המערער דקר את המתלונן פעמיים ואולי שלוש פעמים בגבו כשהוא שוכב על רצפת הפרוזדור של ביה"ח במצב של חוסר אונים. כוונת האדם היא מהדברים שבלב, שאין ביהמ"ש יכול לבררם, אלא להסיקה מנסיבות חיצוניות כגון אלה כאן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד בן-יעקב למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 7.5.72).
ע.פ. 79/72 - סימן-טוב מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) המערער הורשע לפי הודאתו בשתי עבירות על סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה. לפי כתב האישום העלים המערער בשתי שבות מס הכנסה בסך 20,000 ל"י בכל שנה בכוונה להתחמק ממס על המערער הוטל עונש של 6 חודשים בפועל ותשלום 50,000 ל"י קנס והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד מ. שליט למערער, עו"ד מ. קדוש למשיבה. 14.5.72).
ע.א. 438/70 - המועצה המקומית אום אל פחם נגד מדינת ישראל
*תביעה בהסדר מקרקעין בפס"ד זה נדון ערעור המערערת וערעורו נגדי של המשיבה בענין חלקות אדמה אשר המועצה המקומית תבעה אותן כאדמת מתרוכה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי רוב החלקות נשוא המשפט שייכות למדינה וחלק קטן למערערת. ביהמ"ש העליון דן בפרוטרוט
בשאלות השונות המתעוררות באדמה הנתבעת והגיע למסקנה כי צדקה המדינה בטענתה כי החלקות האמורות יש לרשמן על שם המדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד נקארה למערערת, עו"ד ע.נתן למשיבה. 10.5.72).
ע.א. 584/71 - יעקב יעקובזון ואח' נגד פולקמן...בע"מ ואח'
*מתן צו מניעה זמני המערערים בקשו מביהמ"ש המחוזי ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לשווק מוצריה ללקוחות הקשורים עם המערערים ששווקו את מוצרי המשיבה. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת צו מניעה זמני והערעור על כך נדחה. ענין הענקת סעד זמני הוא ענין הנתון לשקול דעתה של הערכאה הראשונה וביהמ"ש לערעורים לא יתערב בשקול דעת זה אלא אם נוכח כי הערכאה הראשונה לא נתנה דעתה על השאלות האמיתיות, מבחינה משפטית, שעמדו בפניה או ביססה את שקול דעתה על מבחן מוטעה. בעניננו שקל ביהמ"ש את עקרון מאזן הנוחיות ושמירת המצב הקיים, את זכויות הצדדים אלו לעומת אלו ואת היחסים הקיימים ביניהם וכדומה, ואין להתערב במסקנה שאליה הגיע עפ"י שקול דעתו.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. למברג לערערים, עו"ד א. בר-שלום למשיבה).
ע.א. 557/71 - פלונית נגד פלוני
*מזונות נשוא הערעור הוא סכום המזונות שעל הבעל לשלם לאשה ולשני ילדיו. בני הזוג גרים בנפרד והילדים נמצאים אצל האם, הבעל הינו קצין בצבא קבע וביהמ"ש בקביעתו התייחס למשכורת של 1000 ל"י נטו שהבעל משתכר ולפי זה קבע לאשה ולילדים 650 ל"י לחודש. כמסתבר משכורתו של הבעל היא 1100 ל"י ולפיכך החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את סכום המזונות על 700 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד א. קורץ למערערים, עו"ד ד. מקרין למשיב. 9.5.72).
ע.א. 702/71 - פלונית נגד פלוני
*מזונות
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם לארבעת ילדיו מזונות זמניים בסך 150 ל"י לחודש. שני בני הזוג עובדים וכל אחד מהם משתכר 700 ל"י לחודש. שני הילדים של בני הזוג מתחנכים במוסד וההורים משלמים שווה בשווה את ההוצאות. מצבה של האם קל יותר ממצב המשיב שכן לרשותה עומדת דירה ובכך גם נפתרה בעיית הדיור של ארבעת הילדים הנמצאים עם האם. המשיב צריך לדאוג לעצמו, הוא מוציא 150 ל"י לחודש לדירה שהוא שכר לעצמו, על אף האמור סכום של 150 ל"י לחודש לכלכלת הילדים נמוך מדי אפילו בנסיבות אלה. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להעלות את שעור המזונות שעל המשיב לשלם לילדיו לסכום של 275 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד גב' הנדלס למערערים, עו"ד גב' אריה למשיב. 11.5.72).