בג"צ 372/71 - המהנדס א. פראניו ואח' נגד שרי הבריאות והפנים
*התקנת תקנות לפי החוק למניעת מפגעים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה להחלטי).
החלטה - השופט ויתקון:
א. העותרים הגישו תצהיר ובו טענו כי אבק הנפלט מבית חרושת למלט "נשר" גורם לזיהום האויר בחיפה בניגוד לחוק למניעת מפגעים 1961. המשיבים לא הגישו תצהיר תשובה ובכך הודו בקיום המפגע. המשיבים בקשו לטעון שאין ראיה על קיום המפגע ופגיעתו בתושבים. בהעדר הכחשה בתצהיר לדברים הנ"ל שפורשו בעתירה אין הדברים צריכים בירור נוסף.
ב. המדובר כאן במטרד ציבורי ולכל נפגע זכות עמידה בבג"צ להתגונן. המדובר בפגיעה אישית, ישירה ומוחשית ואין נפקא מינה שהתובע איננו היחידי שנפגע או שאינו נמנה עם קבוצה מיוחדת של נפגעים וצרתו היא צרת הציבור כולו. כיון שכך יש לעותר זכות עמידה בעתירה.
ג. עברו כבר 10 שנים מחיקוק החוק והיה למשיבים זמן די והותר להתקין תקנות שיקבעו את כל הפרטים הטכניים הקשורים במידת הזיהום המותרת והמידה החורגת מן המותר והמהווה עבירה. כיון שעד עתה לא פורסמו התקנות שיאפשרו מניעת עבודה במפעל הגורמת למפגע נצטוו המשיבים להתקין את התקנות תוך 6 חודשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד רון לעותרים, עו"ד חשין למשיבים. 5.6.72).
בג"צ 243/71 - בלה אייזיק (שי"ק) נגד שר הפנים
*רישום שינוי שם של "ידועה בצבור".
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות הנשיא אגרנט והשופט י. כהן כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא זוסמן).
העובדות:
העותרת ואחד ישעיהו שי"ק חיים ומתגוררים יחד כבעל ואשה ולהם שתי בנות. בעתירה צויין כי הם מכריזים קבל עם ועדה במקום מגוריהם ובמקום עבודתם ובכל משרדי הממשלה שאיןהם נשואים כדין. העותרת מבקשת כי שמה ישונה מאייזיק לשי"ק כשם האיש שהיא גרה אתו וכשם הבנות הנקראות גם הן שי"ק. שר הפנים דחה את הבקשה לשינוי השם ומכאן העתירה.
החלטה - הנשיא אגרנט (דעת הרוב):
א. ראשית, יש לציין כי יש לראות את העותרת כמי שידועה בציבור כאשתו של ישעיהו שי"ק. למושג אשה הידועה בציבור כאשתו של פלוני יש לתת את הפירוש ההגיוני היחידי, היינו שהאשה עקב חייה עם בן זוגה כחיי בעל ואשה נחשבת בעיני הציבור כאשתו בין אם הציבור יודע שהם לא נשואים כדת וכדין ובין אם הוא חושב שהם כן נשואים.
ב. ההלכה הפסוקה היא כי אין לאפשר שינוי שם של ידועה בציבור כאשר שינוי השם עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת נשואה כדת וכדין לאיש שאתו היא חיה
כידועה בציבור. שינוי השם עשוי להטעות את הציבור לחשוב שהיא נשואה כדין ומכאן שפסילת שינוי שם המשפחה היא מוצדקת. זוהי ההלכה של ביהמ"ש העליון שחזרה ונשנתה מספר פעמים ומגמת יציבות ההלכה מחייבת שביהמ"ש לא ימהר לסטות מההלכה הפסוקה ובייחוד אם היא נקבעה ולו רק ברוב דעות בדיון שנתקיים בפני הרכב של חמישה שופטים.
ג. הנשיא העיר כי למסקנתו האמורה שהסירוב הוא מוצדק די ביסוד של הלכות ביהמ"ש העליון ומגמת היציבות המחיבת שלא לסטות מכך. עם זאת ניתח נשיא ביהמ"ש העליון את הוראות חוק השמות בדבר האפשרויות השונות של שינוי שם. מפירוש החוק עולה כי הלכת הרוב מבוססת. אין בה משום הגבלה יתירה על זכות מזכויות החופש טל האזרח, אף לא על זכותה של ידועה בציבור להשתמש בשם המשפחה של הגבר שאתו התקשרה שלא לצורך רשמי משפטי או שלא למטרה בלתי כשרה. מה שנמנע מן האשה הידועה בציבור הוא להקרא באופן רשמי על שם הבעל ולא חשוב אם היא מתכוונת לשנות את שמה מתוך מגמה להטעות או לאו. הענין של הטעיה הינו ענין אובייקטיבי ואינו קשור בכוונת המבקש את שינוי השם.
השופט י. כהן:
אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם נחשבת העותרת כידועה בציבור כאשתו של שי"ק על אף העובדה ששניהם מכריזים שאינם נשואים והעותרת כלל אינה רוצה שהציבור יחשוב שהיא אשתו של שי"ק. על כל פנים אפילו אין לזכות את העותרת בתואר של ידועה בציבור הרי שינוי שמה עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור ועל כן יש להצדיק את עמדת שר הפנים.
מ"מ הנשיא זוסמן (דעת מיעוט):
אכן בדרך כלל חלילה לביהמ"ש העליון מלקעקע יסודותיה של הלכה פסוקה זולת במקרים יוצאים מן הכלל ולפנינו אחד המקרים היוצאים מן הכלל שבו חייב ביהמ"ש העליון שלא ללכת בתלם של התקדים ולשנות את ההלכה. לאחר שמ"מ הנשיא סוקר את חוק השמות על סעיפיו השונים הוא מגיע לכלל מסקנה כי המחוקק גילה דעתו לאפשר לידועה בציבור לשנות את שם משפחתה לשם משפחתו של האיש שעמו היא גרה. שר הפנים אינו רשאי במקרה דנא להשתמש בשיקול דעתו כדי לקבוע הסדר שלפיו אשה נשואה בלבד תישא את שם בעלה ואילו כאשר הזוג לא התחתן ישאר שוני השמות לנצח. מעשה זה של המינהל עומד בסתירה למטרת החיקוק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. עו"ד י. בן-מנשה לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב. 31.5.72).
בג"צ 159/72 - פלונית נגד פלוני
*חטיפת ילד בניגוד לפס"ד בימ"ש בחו"ל.
(התנגדות לצו על תנאי הצו נעשה החלטי).
העובדות:
המשיב נשא את העותרת לאשה בארה"ב ונולד להם בן. באוקטובר 1969 נתן ביהמ"ש בניו-יורק
פסק גירושין ובו מסר את הילד למשמרתה של האם העותרת בקבעו שהרשות בידי האב לפנות לביהמ"ש בבקשה לקבלת הילד כעבור ששה חודשים ממתן הצו. המשיב לא פנה עוד לביהמ"ש בבקשת שינוי המשמורת של הילד. בחודש אוגוסט לקח את הילד לרשותו לחופשת קיץ בת שבועיים אך בתום תקופה של שבועיים לא החזיר את הילד לבית אמו, נטל את הילד ועלה עמו לישראל. העותרת באה ארצה ומבקשת להחזיר לה את הילד.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. משפסק בימ"ש מוסמך בחוץ לארץ בענין משמורתו של הילד, יכבד ביהמ"ש בארץ פסקו אלא אם כן ישוכנע כי טובת הילד מחייבת שלא לקיים מצוותו של ביהמ"ש הזר. טוען האב שטוב לו לילד בביתו ואשתו השניה דואגת לו. לא זו השאלה העומדת בבג"צ אלא אם הביא המשיב ראיות התומכות בטענתו שהילד יפגע אם יחזור לבית אמו בניו יורק כפי שצווה ביהמ"ש שם.
ב. המשיב טוען שהעותרת נישאה לנוצרי קתולי והיא גרה ברחוב עני וירוד שרבים בומעשי פשע וכי האב מגלה יחס רע לילד. האם נישאה, לפי הטענה, בחודש אפריל 1970 ואם אמנם מצבו של הילד בבית האם הוא כה גרוע מדוע לא פנה המשיב לביהמ"ש שישנה את קביעתו בענין משמורתו של הילד. הטענה שנישואי התערובת ישפיעו לרעה על התפתחות הילד כשאין לה סיוע בראיה של ממש אין לקבלה. הטענות שמעלה המשיב יכול הוא להעלותן בפני ביהמ"ש האמריקאי שיוכל לשקול אותן ויוכל גם לקבוע אם נישואי התערובת ותנאי המגורים של האם מחייבים את שינוי המשמורת. העובדה שהאב לא עשה דבר במשך חודשים רבים יש בה לשכנע שהענין אינו כה חמור שיצדיק התנכרות ביהמ"ש הישראלי לפס"ד שיצא בבימ"ש מוסמך.
(בפניה לרשם ברטוב לענין ההוצאות שחוייב המשיב לשלם למבקשת החליט הרשם כי על המשיב לשלם לעותרת הוצאות הטיסה שלה מארה"ב לישראל והוצאות הטיסה של תינוק שנולד לה ושהביאה אתה לישראל. כן חייב אותו לשלם את הוצאות איתור הילד הנעדר וכן חלק מן ההוצאות לשיחות טלפוניות של העותרת לישראל).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עוה"ד חרותי, וחימוביץ לעותרת, עוה"ד ב. ר. רוטמן למשיב. 18.5.72).
בג"צ 403/71 - מוסה אלכורדי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*סמכות בג"צ לבקר החלטות ופסקי דין ביה"ד לעבודה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה להחלטי בחלקו ברוב דעות).
העובדות:
העותר הועסק כטבח ע"י המשיב השני (להלן המשיב) במסעדה שבמזרח ירושלים משנת 1950 ועד 1969. על רקע של סכסוך עזב את העבודה והגיש לביה"ד האיזורי לעבודה תביעה לפיצויי פיטורין, דמי פדיון חופשה, גמול שעות עבודה נוספות ופיצוי הלנה. ביה"ד האיזורי קיבל את התביעה לגבי דמי פדיון חופשה וכן פסק פיצוי הלנה בשעור מופחת על סכום מסוים. המשיב הגיש ערעור לביה"ד הארצי לעבודה שנתקבל בחלקו ולפיו הוקטנו דמי פדיון החופשה למחצית הסכום ופיצויי ההלנה בוטלו לגמרי. בעתירה טוען העותר שפסק הדין של ביה"ד הארצי לעבודה ,מגלה טעויות משפטיות חמורות המראות שלא היה צידוק חוקי לשינוי פסק דין ביה"ד האיזורי ואילו המשיב מאידך טוען כי לבג"צ אין כלל סמכות לדון בפס"ד שניתן ע"י ביה"ד הארצי לעבודה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין הסמכות - לפי סעיף 7 של חוק בתי המשפט הוסמך בג"צ לבקר החלטות ופסקי דין של בתי דין שונים פרט לאלה שהוצאו במפורש מגדר סמכות בג"צ. ביה"ד לעבודה לא הוצא מגדר סמכות בג"צ ועל כן רשאי בג"צ לבקר את פעולותיו של ביה"ד
לעבודה. ההוראה בחוק ביה"ד לעבודה כי סמכות השיפוט של ביה"ד בענינים אזרחיים היא ייחודית איננה מצביעה על כוונת המחוקק לתת לביה"ד מעמד מיוחד כלפי בג"צ.
ב. לגופו של ענין, התעוררה השאלה אם לפי פירושו הנכון של חוק חופשה שנתית שהוחל על מזרח ירושלים יש לקחת בחשבון העבודה אותן שנים שעבד העובד אצל המעביד לפני החלת החוק הישראלי היינו עד יוני 1967, ביה"ד האיזורי סבר כי יש לקחת בחשבון את כל שנות העבודה, ביה"ד הארצי סבר שיש להתחשב רק בשנות העבודה תחת השלטון הישראלי. השאלה היא שאלה משפטית טהורה הנוגעת לפרשנות של חוק ועל בג"צ לאמר בה את דברו. לאחר בדיקת נוסח הסעיף בחוק חופשה שנתית הגיע השופט ברנזון למסקנה כי צדק ביה"ד האיזורי.
ג. לענין פיצוי הלנה - החוק נתן שיקול דעת לביה"ד להפחית את הפיצוי או לבטלו. ביה"ד האיזורי השתמש בשיקול דעתו להפחית את הפיצוי ואילו ביה"ד הארצי השתמש אף הוא בשיקול דעתו לבטלו כליל. הענין נתון לשיקול דעת ביה"ד וביה"ד הארצי הוא ערכאת ערעור על ביה"ד האיזורי ובענין התלוי בשיקול דעת גרידא אין שיקול דעתו שלו נופל בערכו משיקול הדעת של ביה"ד האיזורי. מכיון שמדובר בבג"צ שאינו יושב כערכאת ערעור נוספת לא יעביר בג"צ תחת שבט בקורתו שיקול דעתו של ביה"ד הארצי אלא אם הוא נגוע בחריגה מסמכות או באי חוקיות או כשהוא תלוי על בלימה.
השופט ח. כהן (דעת המיעוט):
שערי בג"צ פתוחים בפני העותר אם ביה"ד לעבודה חרג מסמכותו החוקית, בין באשר דן בענין שאינו נתון לסמכותו ובין באשר הפר עיקר מעיקרי הצדק ואם העותר אינו יכול להוכיח שהיתה חריגה מן הסמכות אין הוא יכול לעמוד בעתירתו בבג"צ. כל הטעויות שמונה העותר בעתירתו אינן אלא טענות ערעור מובהקות המוסוות בכינויים מטעים ומוטעים של "פגיעה בעקרונות הצדק" ושל "חריגה מסמכות" אך למעשה אלה הן טענות ערעור. משלא העניק המחוקק לעותר זכות ערעור על פס"ד ביה"ד הארצי אין להזקק לעתירה.
בחוק ביה"ד לעבודה גילה המחוקק בצורה חד משמעתית את כוונתו שהענינים שהוא מסר לסמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה ידונו אך ורק על ידיהם והדיון בהם יסתיים בתוך כתליהם.
(בפני השופטים: ברנזון, ה. כהן, מני. עו"ד מימון לעותר, עו"ד וגנר למשיבים. 7.6.72).
ע.א. 254/71 - רנביט אימפורט בע"מ נגד לנגלייב ואח'
*סמכות שיפוט נגד תושב חוץ.
* תביעה על גרם הפרת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ליבנברג) בת.א. 2081/70 -הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת היתה סוכנת של המשיבה הרביעית למכשירי טלויזיה גרץ וזו ביטלה את ההפצה באמצעות המערערת ומסרה אותה למשיב הראשון שלפני כן עבד אצל המערערת. המערערת הגישה תביעה בין היתר נגד המשיבה הרביעית (להלן המשיבה) ונגד המשיב. את התביעה נגד המשיבה
ביססה על הפרת הסכם ההפצה אם כי זה לא היה הסכם בכתב ואי מתן הודעה מספיקה מראשעל ביטול הסוכנות ונגד המשיב באשר לטענתה גרם לביטולו של הסכם הסוכנות ע"י גרץ.ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד המשיבה שהיא פירמה גרמנית מחוסר סמכות ונגד המשיבמשום שלא מצא כל עילה בכתב התביעה נגד המשיב. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לפי תקנה 467(5) (א) ניתן להכניס בגדר השיפוט הישראלי תובענה לקבלת דמי נזקבשל הפרת חוזה שנעשה בתחום המדינה ואילו כאן ההסכם בע"פ שהמערערת מסתמכתעליו נקשר בגרמניה. תקנה 467(6) דנה בתובענה על הפרת חוזה בתחום המדינה. כאןהופר ההסכם (אם אמנם הופר) ע"י משלוח מכתב ע"י המשיבה ומכתב זה נמסר למשלוחבגרמניה. הלכה פסוקה היא כי חוזה שהופר ע"י משלוח מכתב או מברק הופר במקום בוהמכתב או המברק נמסרו לדאר.
לפי תקנה 467(9) יש שיפוט כשתובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה.אפילו נאמר שההוראה חלה לא רק בתביעת נזיקין אלא גם בתביעה על הפרתחוזה קשה לייחס לה משמעות רחבה יותר מאשר לתקנה 467(6).
ב. לא נותר איפוא למערערת לצורך סמכות השיפוט אלא הסתמכות על תקנה 467(8)שלפיה ניתן להגיש תביעה נגד אדם שמחוץ לתחום המדינה כשהוא בעל דין דרוש בתובענהשהוגשה כהלכה נגד אדם אחר שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה. מבחינת סמיכות הפרשיות יש ללא ספק מקום לכרוך את המשיבים הישראלים והמשיבים הזריםבתובענה אחת. אולם תנאי מוקדם להפעלת השיפוט לפי תקנה זו הוא שהתביעה נגדבעל הדין הישראלי עומדת להתברר ואין דינה להמחק על הסף בשל חוסר עילה. הענייןנתון לשיקול דעת ביהמ"ש שלא ירשה לצרף נתבע לפי תקנה זו לתביעה נגד תושבהארץ המתגלית מראש כתביעת סרק. כאן נמחקה התביעה נגד המשיב שהוא תושבהארץ וכפי שיתברר להלן נמחקה התביעה כדין וממילא אין סמכות שיפוט לגבי תושבחוץ שצורף לתביעה.
ג. התביעה נגד המשיב מבוססת על סעיף 62 לפקודת הנזיקין שלפיו עושה פעולתנזיקין הוא מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה וכו'. בכתב התביעהדנא לא נאמר דבר על שני היסודות הללו של "ביודעין ובלי צידוק מספיק". כתב התביעה מאשים את המשיב שגרם לביטול הסכם הסוכנות אך לא עומד על כך כי זהנעשה ביודעין ובלי צידוק מספיק. אגב, השאלה אם היה הסכם שהופר מתבררת במסגרתהתביעה על גרם הפרת הסכם ואין צורך להתדיין לפני כן עם הצד שהפר את ההסכםולקבוע באותו משפט אם היה הסכם מחייב או לאו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. גורני למערערת, עוה"ד ג. קראוס, י. רפפורט וא. קלימובסקי למשיבים. 29.5.72).
ע.פ. 540/71 - יוסף קליין נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשה מגונה המערער הורשע במעשה מגונה בכח שעה שנהג במשאית מאילת ואסף את המתלוננתכטרמפיסטית. הוא נדון ל- 18 חודשי מאסר שמהם 9 חודשים מאסר בפועל ולפסילהמלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלש שנים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת
העונש נתקבל בחלקו. נוסף לעדות המתלוננת היתה בפני ביהמ"ש עדות חיילים שעקפואת המשאית וראו שהנהג לוחץ אליו את המתלוננת והיא אותתה להם בבקשת עזרה.עדות החיילים היא עדות מסייעת למעשה של המערער ולהתנהגות המתלוננת בשעתמעשה ולא עדות על התנהגות המתלוננת לאחר מעשה. לעניין העונש - אמנם המתלוננתהתנהגה בקלות דעת כאשר החלה לשוחח עם המערער על ענייני מין כאשר עלתה למכונית,אבל גם צעירות קלות דעת ראויות להגנת החוק. כדי להגן על נערות התופשותטרמפים אין להקל בעונש המאסר. מאידך החליט ביהמ"ש כי הפסילה לנהיגה תהיה פסילה על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. קאזיס למערער,עו"ד מ. קירש למשיבה. 16.5.72).
ע.פ. 91/72 - יוסף מרציאנו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) המערער הורשע בעבירת פריצה וגניבה ונדון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשיםמאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. היתה זו עבירתו הראשונה של המערערמצד אחד אך מאידך היתה זו עבירה חמורה בעלת ממדים גדולים ומבחינה זו צדק ביהמ"שכאשר הטיל על המערער עונש של מאסר בפועל. עם זאת מתברר שלא הופנתה תשומתלבו של השופט לכך שהמערער הביא את המשטרה למקום בו הוחזק הרכוש הגנוב בשווישל כ- 23,000 ל"י ומלוא הרכוש הוחזר. כיוון שכך ניתן להקל בדינו של המערער באופןשחודשיים מאסר יהא בפועל ואותם כבר ריצה לפני ששוחרר בערובה, וכל היתר יהיהמאסר על תנאי. כן הוטל על המערער קנס של 2000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד י. גרטי למערער, עו"ד מ. קירשלמשיבה. 22.5.72).
ד.נ. 20/71 - מזיד מהטאוי ואח' נגד חברת קו צינור אילת בע"מ
*בקשה לדיון נוסף בפס"ד הקודם הוכרע הערעור בשאלות עובדתיות וההלכות בנוגע לשאלות העובדתיותנדונו בפסקי דין קודמים רבים וביהמ"ש רק החיל את ההלכות על העובדות המיוחדותשל המקרה. חילוקי הדעות שנתגלו בין השופטים הן בביהמ"ש המחוזי והןבערעור התייחסו להערכת העובדות המיוחדות של המקרה הנדון ומחלוקת כזו אינהיכולה להיות עילה להצדקת דיון נוסף. אי לכך נדחתה בקשה לדיון נוסף.
(בפני: השופט ברנזון. 5.6.72.).
המ' 180/72 - מדינת ישראל נגד מחמוד חליף
*קלות העונש (מעשה מגונה) המשיב הורשע בעשיית מגונה בילדה בת 6 ונדון לתשלום קנס של 800 ל"יולמאסר על תנאי של 5 חודשים. ביהמ"ש העליון העיר כי המעשה שנעשה ע"י המשיבהינו שפל, כהגדרת בימ"ש השלום, ואין ספק כי מלכתחילה היה המעשה ראוי לעונשמאסר בפועל על אף עברו הנקי של המשיב. ברם לאחר שהערכאות דלמטה לא הטילומאסר בפועל ובינתיים עברו קרוב לשנתיים, ובהתחשב שהמשיב פוטר ממקום עבודתולאחר 13 שנות עבודה ללא פיצויים, אין ביהמ"ש העליון שולח את המשיב למאסר,ברם תקופת המאסר על תנאי הועמדה על 18 חודש לתקופה של 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. נתןלמבקשת, המשיב לעצמו. 24.5.72).
המ' 337/72 - דוד סימן- טוב נגד מדינת ישראל
*עיכוב פסילה מנהיגה עד לבירור הערעור המבקש זוכה בביהמ"ש השלום מעבירה של גרימת מוות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער בעבירה הנדונה והטיל עליו עונש אשר כלל בין היתר פסילה מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 18 חודש. המבקש הגיש בקשה כי ביצוע הפסילה יעוכב עד גמר בירור הערעור שהוגש בביהמ"ש העליון ברשות. הבקשה נדחתה מן הטעם שעיכוב עונש של פסילה נתון לסמכות ביהמ"ש בשעת גזירת העונש, אולם משנגזר הדין ובמעמד גזר הדין לא נדחה הביצוע אם משום שלא נתבקש ואם משום שביהמ"ש דחה את הבקשה אין לנאשם זכות לערער על אי דחיית הביצוע.
(בפני: השופט י. כהן. 2.6.72.).
ב"ש 78/72 - יחזקאל ויסגרוט נגד א.פ.ה ארגון פועלי ההובלה חיפה והצפון בע"מ
*דיני הגשת ערעור על החלטה בענין ביטול פסק בוררין המבקש עתר בפני ביהמ"ש המחוזי לביטול פסק בוררין ובקשתו נדחתה. ב"כ המבקש סבר כי הוא רשאי לערער על החלטת הדחיה בזכות ולכן הגיש ערעור שקובל במזכירות ונרשם. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור וזאת שמא דרושה רשות כזו. בקשתו נדחתה. אין עוררין על כך שההחלטה בבקשה לביטול פסק בוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד. מאידך תביעה נוספת שעמדה בפני ביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי אילו היתה עומדת בפני עצמה היתה ניתנת לערעור בזכות. כאשר נדחתה העילה המקורית חייבת היתה המבקשת להיזקק לרשות ערעור ומשלא הוגשה הבקשה לרשות לערער תוך המועד הקצוב לא תוכל המבקשת לחפש תרופה לתקלה זו בטענה כי בזכות העילה הנגררת לעילה העיקרית תקום לה הזכות לערער. הטעות שבחוק שטעה עוה"ד אין לראותה במקרה דנא כטעם מיוחד להארכת המועד. לטענת עוה"ד שלא מצא פתרון בסדר הדין לבעייתו - אם אכן התלבט בבעיה יכול היה להגיש גם בקשה לרשות ערעור וגם ערעור וזאת על מנת להבטיח את עצמו מכל ספק.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. וקסמן למבקש, עו"ד א. שילה למשיבה. 26.5.72).
ב"ש 92/72 - עבד טואשי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העורר הועמד לדין יחד עם אדם אחר באשמת קשר לביצוע שוד ובאשמת שוד ולא כפר בעובדות שבכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המבקש, הטענה העיקרית של ב"כ העורר היא שהנאשם האחר שעומד לדין יחד עם העורר שוחרר בערבות ואין סיבה להפלות בין השניים. הערר נדחה. העורר הודה בעובדות המהוות עבירה לפי החוק הפלילי ולעורר הרשעות קודמות על גניבות ופריצות בניגוד לנאשם השני שהוא יותר צעיר ויש לו עבירה קלה אחת קודמת. כיון שכך אין לקבל את הערר.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד גב א. דורון למבקש, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 2.6.72).
ב"ש 94/72 - מדינת ישראל נגד אהרון ביטון ושמעון עזריאל
*שחרור בערובה שני המשיבים הואשמו בבימ"ש השלום בעבירת תקיפה וגרימת נזק לרכוש והתנהגות פרועה במקום ציבורי. התובע ביקש שהמשיבים יעצרו עד גמר בירור משפטם מכיון שהם מסוכנים לציבור אך שתי הערכאות דלמטה דחו את הבקשה. עררה של המדינה נתקבל. מגליון ההרשעות הקודמות שהוגשו מסתבר שלכל אחד מהמשיבים שורה ארוכה של הרשעות בעבירות חמורות ומלבד האשמות האמורות שבהן מואשמים המשיבים, תלויים ועומדים נגדם עוד 6 תיקים של פריצות בביהמ"ש המחוזי. לנוכח נסיבות הענין יש לעצור את המשיבים עד גמר בירור משפטם.
(בפני: השופט י. כהן, עו"ד גב' ד. ביניש למבקשת, המשיבים לעצמם. 2.6.72).
ב"ש 93/72 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה - שחרור בערובה המבקש הואשם בהדחה לעדות שקר. העבירה בוצעה לפני כשנתיים והתלונה על כך הוגשה בספטמבר 1971 ע"י עדה אחת ובאוקטובר אותה שנה ע"י עד אחר כאשר ריצה המבקש עונש של מאסר. ב- 29.3.72 שוחרר המבקש ברשיון ממאסרו ונעצר מחדש ב- 24.5.72 לפי החלטת ביהמ"ש המחוזי בגין האשמה של הדחה לעדות שקר. למבקש שורה ארוכה של הרשעות קודמות ואין לאמר שהחשש של התביעה שינסה להשפיע על העדים מחוסר יסוד. אעפ"כ עובדה היא שהמבקש היה חופשי במשך תקופה של קרוב לחודשיים ולא נטען שניצל לרעה תקופת חופש זו. יש גם אפשרות להבטיח ע"י תנאי ערבות במידה סבירה שימנע מגע בין המבקש ובין עדי התביעה. אי לכך הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את המבקש בתנאי שימצא מחוץ לירושלים.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד מ. מוסק למבקש, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 2.6.72).
המ' 236/72 - טנוס זחלאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש והפעלת מאסר על תנאי המערער הואשם בבימ"ש השלום בחיפה בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות ולאחר שהודה והורשע ביקש לצרף תיקים אחרים שהיו תלויים ועומדים נגדו שכללו משיכת שיקים ללא כסוי, זיוף שיק והפצת שיק מזויף וכדומה. ביהמ"ש החליט לבסוף להטיל על המערער עונשים שונים בגין העבירה של שימוש ברכב ללא רשות ובגין כל התיקים האחרים שהיו תלויים נגדו. כמו כן הפעיל ביהמ"ש נגד המערער עונש של מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו בגין משיכת שיקים ללא כסוי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. ברם מסתבר שבימ"ש השלום אמנם לקח בחשבון את כל העבירות האחרות במתן גזר הדין אך לא הרשיע לפני כן את המערער באותן עבירות. מכיון שלא הרשיעו באותן עבירות לא יכול היה להפעיל את המאסר על תנאי שלא היה מותנה בביצוע עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. לפי הוראת סעיף 193 (3) לחוק סדר הדין הפלילי החליט ביהמ"ש העליון להשתמש בסמכותו ולהרשיע את המערער בעבירות של משיכת שיקים ללא כסוי ולאשר את העונש ואת הפעלת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח, כהן, עציוני, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שומסקי למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 29.5.72).
ב"ש 59/72 - אוריאל חפץ נגד בנק יפת בע"מ
*הארכת מועד המבקש המופיע בשלב זה ללא עו"ד סבר כי יום שבת אינו נכנס למנין הימים הקצובה להגשת ערעור ובהגישו ערעור במזכירות ביהמ"ש העליון ביום ראשון בשבוע התברר שחל איחור של יום אחד והערעור לא קובל, הרשם החליט להאריך למבקש את המועד להגשת ערעור. במקרה דנא טעה המבקש טעות שבחוק, אולם בכל הזריזות האפשרית ניסה לתקן את טעותו וביום שעמד על הטעות הגיש מיד בקשה מנומקת להארכת המועד. נוכח העובדה כי לא עו"ד טעה כאן בחוק אלא המבקש עצמו החליט הרשם להכיר בכך כי טעות שבחוק עשויה לשמש טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד ש. צור למשיבה. 30.5.72).
ע.א. 303/71 - ישראל דגני ואח' נגד עזבון המנוח זיידה ואח'
*ערעור הסובב כולו על עובדות שנקבעו בערכאה דלמטה ערעור זה סובב כולו על עובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בקשר לתאונת דרכים שבה קיפח את חייו נהג מונית ונפצעו כמה מנוסעיה והתביעה נוגעת לשניים מהנוסעים שנפצעו בתאונה. ביהמ"ש המחוזי מצא שהאשמה כולה נופלת על נהג המשאית ובעת
הערעור העיר ביהמ"ש העליון מספר פעמים לב"כ המערערים לחדול מטיעונו בענינים עובדתיים אך עוה"ד לא שעה להערות ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון העיר שיש לדרוש מעורכי דין המייעצים ללקוחותיהם לשקול בזהירות בענין של ערעור על עובדות כדי למנוע הוצאות מיותרות ובזבוז מיותר של זמנו של ביהמ"ש העליון המוטרד לעתים קרובות בערעורי סרק חסרי שחר. כדי להחדיר לתודעתם של עורכי הדין ולקוחותיהם כי לא זו הדרך החליט ביהמ"ש העליון כדלהלן: לפי התעריף המינימלי השכר המגיע למשיבים לפי גודל הסכום בערעור הוא כ- 2000 ל"י ובשים לב לאופי של הערעור ישלמו המערערים למשיבים שכ"ט בסכום של 6000 ל"י וכמו כן ישלמו המערערים כפל אגרת המשפט.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני, עו"ד מ. ריבק למערערים, עו"ד ד. שרויאר למשיבים. 30.5.72).
ע.א. 71/72 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים סכום של 900 ל"י לחודש למזונותיהם. טענת המערער היא שזמן קצר קודם לכן נעשה הסכם בינו לבין המשיבות שקיבל תוקף של פס"ד ובו התחייב לשלם למזונותיהן סך 600 ל"י לחודש צמוד למדד המחירים לצרכן. טענתו היא שלא חל כל שינוי בנסיבות שיש בו כדי לשמש עילה לשינוי סכום המזונות. ואם השינוי שחל הוא בעליית המחירים הרי הוצמדו המזונות למדד המחירים. הערעור של המערער נדחה מן הטעם שעליית המחירים אינה העילה היחידה לשינוי מאז עשיית ההסכם. עיקר השנוי הוא שהבנות גדלו וצרכיהן השתנו וכאשר מדובר במזונות ילדים הגדלים ומתפתחים לא יקפיד ביהמ"ש יתר על המידה בהוכחת שינוי הנסיבות הנובע מטבע הדברים ויזדקק לבקשה לשינוי שעור המזונות. מאידך החליט ביהמ"ש לקבל את הערעור הנגדי של המשיבים שכן ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער משלם את חוב המסים לרשות המקומית ובביהמ"ש העליון הבהיר המערער שהוא איננו משלם חוב זה. כיון שכך הועלה סכום המזונות לסך 1000 ל"י לחודש למשיבות, אשת המערער ושתי בנותיו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' א. המר למערער, עו"ד ש. בן-יעקב למשיבים. 29.5.72).
ע.א. 718/71 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו ולבתו הקטינה מזונות בסך 550 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי יצא מהנחה שיש לפסוק את המזונות לפי יכולתו הממשית להשתכר ולא לפי השתכרותו המעשית בלבד ולדעתו יכול המערער לעבוד במקצועו במסגרת בנין וישתכר יותר מעבודתו הקבועה במפעל מסוים. בכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי. מתברר שאין כאן מקרה שעזב עבודה כלשהי כדי להקטין את סכום המזונות. המערער עבד בעבודתו הקבועה עוד לפני פרוץ הסכסוך וקיים גם ספק אם הוא בעל מקצוע במלוא מובן המלה במסגרות בנין. בהתחשב במשכורתו של המערער מחד גיסא ובצרכי בתו ואשתו מאידך גיסא הועמד סכום המזונות על 500 ל"י לחודש.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י.כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד בסוק למערער, עו"ד ד. שילנסקי למשיבות. 24.3.72).
ע.א. 638/71 - זאב קרמפף נגד עזרא ואסתר עזורי
*זכות קדימה של רוכש דירה על פני נושה מעקל המערער הוא נושה של חברה שעל שמה היה רשום בנין ולפי בקשתו הוטל עיקול זמני על המקרקעין הנ"ל. בזמנו התנהל משפט בין קונה של דירה במקרקעין ששילם את מלוא תמורת הדירה לפני שהוטל העיקול לבין מעקלים אחרים וביהמ"ש פסק כי זכויותיהם
של הקונים ששילמו את מלוא תמורת הדירה לפני העיקול קודמת לזכויות המעקלים. המשיבים דנא רכשו אף הם דירה מאותה חברה והמערער דנא הינו אחד המעקלים. המשיבים בקשו בהמרצת פתיחה להסיר את העיקול ולקבל על שמם את רישום הדירה וביהמ"ש המחוזי החליט להסיר את העיקול. הערעור על כך נדחה. המערער לא הגיש ראיות במועד להוכחת טענתו כי המשיבים שילמו את תמורת הדירה לאחר הטלת העיקול ולא היה מקום להרשות הגשת ראיות כאשר המערער ביקש זאת. לגוף הענין אין מקום לקעקע את ההלכה שנפסקה בשעתו כי זכויות הקונים כאמור עדיפות על זכויות המעקלים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. כהן למערער, עו"ד ח. נועם למשיבים. 18.5.72).
ע.א. 442/71 - השקעות מארש בע"מ נגד מנהל מם שבח מקרקעין ירושלים
*יום המכירה" לצורך חוק מס שבח מקרקעין בערעור זה התעוררה שאלה מתי הוא יום המכירה לצורך מס שבח מקרקעין, כאשר ההסכם לביצוע המכירה נחתם בתאריך מוקדם יותר ואילו התנאי המחייב בתשלום המס לפי סעיף של לחוק מס שבח נתקיים במועד מאוחר יותר (התנאי הוא: היות החזקת המקרקעין בידי הקונה; או תשלום סכום העולה על %50 מן המחיר; או מתן יפוי כח בלתי חוזר). מנהל מס שבח מקרקעין סבר שיש לראות את היום שבו נחתם הסכם המכר כיום המכירה והחלטתו אושרה ע"י ועדת הערר ברוב דעות. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע כי יום המכירה הוא היום שבו נעשה ההסכם בר חיוב לפי סעיף 51 הנ"ל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. שפאר למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 30.5.72).
ע.א. 710/71 - יסקי בע"מ נגד רשם החברות ירושלים ואח'
*הארכת מועד לרישום משכנתא אצל רושם החברות בשנת 1965 נרשמה משכנתא בסך 70,000 ל"י על נכסי החברה המשיבה השניה בספרי האחוזה. עפ"י סעיף 127 לפקודת החברות היתה אותה המשכנתא טעונה רישום גם אצל רושם החברות תוך מועד של 21 יום. הרישום אצל רושם החברות לא נעשה. בינתיים נכנסה החברה, המשיבה השניה, לפירוק ובשנת 1971 ביקשה בעלת המשכנתא להאריך את המועד לרישום המשכנתא אצל רושם החברות. הבקשה נדחתה וגם הערעור על כך נדחה, המשיבה השניה היא חברה קבלנית והקימה בנין על המגרש המשועבד ויחידות הבנין נמכרו. הדירות לא הועברו על שם הקונים עד היום. המשכנתא שנרשמה איננה בתוקף בשל אי רישומה אצל רושם החברות וצדק ביהמ"ש כשלא האריך את מועד הרישום אצל רושם החברות. בדונו בהארכת מועד כאמור הכלל הוא שמשניתן צו פירוק אין נותנים אורכה אלא אם אין נפגעות זכויותיהם של נושים בלתי מובטחים שעקב מתן תוקף לשעבוד בדיעבד עלולים להדחות מפניהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עוה"ד אגולסקי ורובין למערערת, עו"ד י. בר-אל למשיבים. 18.5.72).
ע.א. 665/71 - שושנה ברוקר נגד קצין התגמולים
*טענה של פגיעה עקב שירות צבאי ותביעת תגמולים המערערת שירתה בצה"ל והיתה בתורנות במיתקן צבאי. ללא קבלת רשות ובניגוד לאיסור של הממונה עליה עמדו המערערת ועוד חיילת והנהג התורן לצאת מן המחנה ללא אישור. בצאתם התנגשה המכונית בשער והמערערת נפצעה. תביעתה לתגמולים נדחתה והערעור על כך נדחה. מן העובדות הנ"ל ברור שהחבלה לא קרתה עקב שירותה של המערערת ועל כן אין המדינה חייבת בתשלום תגמול. התאונה אמנם קרתה כאשר הנפגעים היו עדיין בין שערי המחנה אך זאת אירעה תוך כדי ביצוע תכנית של נפקדות
עליה החליטו וכמובן שאין לאמר שתאונה שקורה לחייל עקב ביצוע כוונה להסתלק מן המחנה היא חבלה שנגרמה לו עקב שירותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ירון למערערת, עו"ד ע. נתן למשיב. 24.5.72).
ע.א. 26/71 - תרכיבי בית דגן נגד כפר ויתקין ... ואח'
*טענת חסיון מסמכים בבקשת עיון במסמכים בענין דנא הוגש ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בו נדחתה טענת חסיון שטענה המערערת לגבי ארבעה מסמכים שבהם בקשו המשיבים לעיין. ביהמ"ש המחוזי החליט לאפשר למשיבים לעיין במסמכים הנ"ל והערעור על כך נדחה, טענת המערערת היתה כי המסמכים הוכנו לצורך הטיפול המשפטי בתביעה ושלפיכך יש לראות בכך מסמכים שהוחלפו בין הצד המתדיין לבין פרקליטו שחל עליהם החסיון. ביהמ"ש המחוזי שעיין במסמכים קבע שלא הוכנו לצורך הטיפול המשפטי בתביעה. יתכן שביהמ"ש המחוזי סטה מן הפרוצדורה הנוהגת בדיון של הצגת מסמכים לעיון, אך לאחר שהשופט חקר את המצהיר ועיין במסמכים אין יסוד לאמר שהיה עליו להעלים עין מן החומר שהועלה בפניו. אם מתוך העיון במסמכים עולה שהמסמכים אינם חסויים חייב היה ביהמ"ש להחליט לפי מה שעיניו רואות. יש לאפשר לצד לעיין במסמכים גם אם אלה מכילים מידע העשוי להועיל לענינו של הצד המבקש ובלבד שגילוי המסמכים נועד לאפשר דיון הוגן. בענין דנא שקל ביהמ"ש דלמטה שיקולים שצריכים להדריך את השופט בענין חסוי מסמכים ומשהגיע למסקנתו אין להתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן. קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ג. ראובינוף למערערת, עו"ד א. בן נפתלי למשיבים. 28.5.72).
ע.א. 134/72 - חברת גן לותן בע"מ ואח' נגד יוסף רייך
*דיון בהטלת עיקול רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א החל בדיון בהטלת עיקול זמני על מקרקעין. במשך הדיון נתמנה הרשם לשופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי. הוא נתן החלטה עליה חתם בתוספת המילים "בתפקידי כשופט ביהמ"ש המחוזי". זאת בלי להודיע לבאי כוח הצדדים שהוא מתכוון להמשיך בדיון כשופט ולא כרשם. ב"כ המשיב טען שאין תוקף לתוספת המילים הנ"ל לחתימת השופט ושיש לראות את החלטתו החלטת רשם שניתן לערער עליה בזכות בפני ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. משפתח השופט את הדיון בתור רשם לא יכול היה לגמור את הדיון בתור שופט. אם רצה להעביר לעצמו את הענין בכהנו כשופט ואם נניח שהיה מוסמך לכך צריך היה לתת הודעה על כך לבאי כוח הצדדים ולאפשר להם להשמיע דברים על שינוי כזה בערכאה שבפניה הם הופיעו וטענו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני, החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. כהן-צידון למערערים, עו"ד א. הררי למשיב. 4.6.72).
ע.פ. 172/72 - יחאל ויץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת דבר במרמה) המערער נמצא אשם בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בכך שמכר דירה שהיתה בבעלות בתו הקטינה ואף מכר אותה פעמיים. תחילה קיבל מאחד הקונים 10,000 ל"י ע"ח המכירה ולאחר מכן מכר אותה שנית וקיבל כ- 4,000 ל"י. הוטל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל והערעור על כך נדחה בהתחשב בחומרת העבירה ובנזק שנגרם למתלוננים כאשר למערער אין להחזיר להם את הסכומים שנטל מהם.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד שורר למערער, עו"ד גב ר. סוכר למשיבה. 30.5.72).
ע.פ. 100/72 - עמרם יפרח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) המערער עם עוד אחד הותקפו ע"י אנשים אחרים ולאחר מכן מסר הודעה למשטרה בה האשים שלושה אחים. אלה הועמדו לדין ובביהמ"ש חזר בו המערער מהודעתו במשטרה. במשפט נשוא ערעור זה הודה המערער שהעיד עדות שקר במשפטם של שלושת האחים והגנתו היתה שעשה כן לאחר שאלמונים איימו עליו. ביהמ"ש העיר כי לא הוכח בפניו שהיו איומים כאלה אך אפילו היו אין לכך הצדק לשבועת שקר ודן את המערער לשנה מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. שבועת שקר חותרת תחת יסודות עשיית המשפט ועל כן אפילו יתחשב ביהמ"ש בטעמים האישיים לטובת המערער ולמרות ענין האיום על המערער כגורם אפשרי להמתקת הדין הרי בהתחשב בחומרת העבירה והעונש שהמחוקק קבע לה אין עונש המאסר נראה מוגזם.
(בפני השופטים: לנדוי ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 16.5.72).
ע.פ. 43/72 - מאזן תופיק חי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (כוונה לגרום חבלה חמורה) בריב בין שני פלגים של משפחה בכפר טירה השתתפו המערער ואביו וגרמו למות אחד מבני הפלג השני כאשר האב ירה בקרבן. האב והבן הואשמו בביהמ"ש המחוזי באשמה רצה אך תוך כדי המשפט ירה אחד מבני הפלג השני והרג את האב ואילו המערער נפצע ושכב תקופה ארוכה בביה"ח. לבסוף זוכה המערער מאשמת רצח אך הורשע בכוונה לגרום חבלה חמורה ובנסיון לדקור את הקרבן בסכין ונדון ל- 4 שנות מאסר. ביהמ"ש העליון החליט כי בדרך כלל אמנם יש להחמיר בענשיהם של עוברי עבירות אלימות ובדרך כלל לא מתערב ביהמ"ש שלערעור בשקול דעת של ביהמ"ש גזר את העונש ולכאורה העונש של 4 שנות מאסר אינו חמור מדי, אולם בהתחשב בכך שהמערער נפצע קשה ע"י איש הפלג היריב בהתחלת המשפט וסבל קשות עקב פציעה זו יש להקל במקצת בעונשו ולהעמיד את תקופת המאסר על שלוש שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד ציון למשיבה. 25.5.72) .
=ע.פ. 4/72 - רפאל אלקבי נגד מדינת ישראל
[פ"ד כו (1) 821]*הרשעה במתן שוחד זה ערעור נוסף בפרשת השוחד של מחלקת התברואה בת"א הקשורה באחד יוסף אדלר שנתן שוחד לפקידים רבים באגף התברואה של העיריה. בענין דנא נתן אדלר למערער שתי הלוואות ופעם אחת נתן לו מתנה לרגל נישואיו. בפני ביהמ"ש עמדה השאלה אם ההלוואות ומתנת הנישואין ניתנו בכוונה להשפיע על המערער שיסטה מן השורה וישא פנים לאדלר וללקוחותיו תוך כדי תפקידו כתברואן. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שההלוואות והמתנה היו מכוונות להטות את המערער שישא פנים לאדלר. המערער העיד שקיבל רק הלוואה אחת וזאת כמעשה ידידות סתם ולא בקשר עם מילוי תפקידו וכן כי מתנת הנישואין ניתנה כמתנת ידידות גרידא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באמרו שכוונת אדלר היתה לגרום שהמערער יקבל טיפול אוהד בעניניו וכן כי מתן הכספים לא נבע רק מיחסי אהדה שבין השניים. ערעורו של המערער על הרשעתו נתקבל. עפ"י חומר הראיות לא היה יסוד בטוח למסקנות ביהמ"ש המחוזי בדבר כוונת מתן הכספים. אדלר העיד שראה במערער אדם ישר שאינו מוכן להכנס לעסקי שוחד. אם אדלר לא נחקר בפירוט יתר על כוונותיו כלפי המערער כפי שכותב ביהמ"ש דלמטה, המערער הוא שצריך להנות מדרך חקירה כזו כי חובת הראיה היתה מוטלת על התביעה להוכיח את כוונת מתן הכסף וקבלתו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד טל למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 16.5.72).
בג"צ 191/72 - שיש גזית בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*עתירה למנוע גביית מס החברה העותרת עוסקת ביצור שיש מלאכותי ומזה למעלה מ- 5 שנים מתנהלת חליפת מכתבים בינה לבין הממונה על המכס והבלו לגבי תשלום המס הנגבה ממנה עפ"י חוק מס קניה לבסוף הגיע מצב שבו החליט מנהל המכס לפתות בהליכים לפי פקודת המסים (גביה) לשם גבית המס. אז באה העותרת לבג"צ וביקשה צו על תנאי נגד המשיבים שימנעו מגביית המס. העתירה נדחתה. מ"מ הנשיא זוסמן הבהיר כי סכום המס הנדרש הוא כ- 11,000 ל"י ואין זה סכום כה גדול שידה של העותרת אינה משגת אותו, והלא יכולה לשלם את הסכום תוך מחאה וע"י כך תפתח בפניה הדרך לפנות לביהמ"ש ולדרוש השבת התשלום בתור ממון ששולם ונתקבל. השאלה העיקרית שעומדת לדיון היא אם הסכם מסוים שנעשה בין העותרת לבין הממונה על המכס תופש או לאו לגבי העבר וזו שאלה אשר בימ"ש רגיל יטיב לפסוק בזה מאשר בג"צ. השופט ברנזון הוסיף כי אין להזקק לעתירה מן הטעם של שהוי. המחלוקת בין הצדדים נמשכת כבר 5 שנים ואזרח הנדרש לשלם מס והוא כופר בחובתו צריך לנקוט בהקדם האפשרי בצעדים החוקיים המתאימים על מנת לבחון את חוקיות הדרישה. אם הוא ממתין במשך שנים אין זה דרוש למען הצדק שבג"צ יבחון למענו את חוקיות הענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. קלר לעותרת 24.5.72).
בג"צ 156/72 - רפאל בן-קיקי נגד כב' השופט תאודור אור ואח'
*הפעלת רשם קול ע"י נאשם להקלטת דיוני ביהמ"ש העותר הואשם בבימ"ש השלום בטבריה בעבירות שונות וביקש מביהמ"ש שהפרוטוקול יירשם ע"י הפעלת רשם קול. בקשה זו נדחתה ע"י בימ"ש השלום. עתה מבקש העותר כי בג"צ יורה להרשות לו להפעיל רשם קול בשעת הדיונים. העתירה נדחתה. אכן העותר ביקש כי יופעל רשם קול לרישום הפרוטקול ואת זאת השופט לא חייב לעשות והדבר נתון לשיקול דעתו. ברם אין כל מניעה לכאורה שאדם יפעיל רשם קול בדרך שאינה מפריעה את מהלך הדיון כדי להקליט את הדיונים בביהמ"ש. אך בקשה כזו לא הוגשה בפני שופט השלום ועל כן אין לבג"צ לדון בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו. 1.6.72).
המ' 242/72 - משה ליבוביץ' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות המערער הורשע בגרימת מותם של חמשה אנשים בתאונת דרכים בה ביצע עקיפה אסורה וגרם לתאונה. הוא נדון לששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים על תנאי וכן לפסילה לנהיגה במשך חמש שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לנוכח האמון שנתן שופט השלום בעדויות התביעה אין סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב בהרשעה; בהתחשב בחומרת המעשה של עקיפה אסורה והעובדה שעקיפות אסורות נהוגות בכבישי הארץ וגורמות לקטל בדרכים אין סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב במידת העונש שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי בערעורה של המדינה על קולת העונש שגזר שופט השלום.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. חוטר ישי למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 6.6.72).
המ' 290/72 - עדר אבוגורה נגד מדינת ישראל
*דחיית מאסר המבקש הורשע על פי הודאתו בקבלת רכוש גנוב ונדון לעונש של שנה וחצי מאסר וקנס וערעורו מופנה כלפי חומרת עונש המאסר, למבקש גם הרשעות קודמות ובהתחשב בסוג העבירה וההרשעות הקודמות אין להיעתר לבקשתו להשתחרר בערובה עד לבירור
הערעור. כמו כן אין להתערב בשיקול דעתו של השופט שסירב לדחות את ביצוע גזר הדין אפילו ליום אחד.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. לוי למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 10.5.72).
ע.פ. 142/72 - יהודה ברכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השתמטות משרות) המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של השתמטות משרות בטחון במשך 20 שנה. רק בשנת 1970 התייצב משהיה זקוק לרשיון נהיגה. הוא נדון ל- 6 חדשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב בחומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד הגלר למערער, עו"ד ברסלע למשיבה. 31.5.72).
ע.פ. 26/72 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*בעילת קטינה וחומרת העונש המערער הורשע בבעילת קטינה בת 15 ונדון לששה חדשי מאסר בפועל וקנס בסך 2000 ל"י. ערעורו על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה- רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על עדות המתלוננת למרות הסתירות בעדותה וזאת משהגיע למסקנה כי הנערה מאוהבת במערער ומכאן מעצוריה בעדות. אשר לעונש- אמנם צדק ביהמ"ש המחוזי כי בהתחשב בכך שהמדובר בגבר בן 28 שהוא פי 2 בגיל מאשר המתלוננת אין עונש המאסר חמור מדי, ברם כל ענין וענין ונסיבותיו. בענין דנא לא המערער פיתה את הנערה אלא היא היתה הצד הפעיל ביחסים והוא לא עמד בפני הפיתוי של הנערה. כמו כן הודיע ב"כ התביעה כי אינו מבקש עונש מאסר, ואם כי אין ביהמ"ש קשור לעמדת הפרקליטות, על כל פנים יש משקל לדברי התובע הסבור כי בנסיבות הענין אין מקום להטיל מאסר. בהתחשב בכך בוטל עונש המאסר בפועל והומר במאסר ל- 18 חדשים על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר, עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 6.6.72).
ע.פ. 89/72 - דוד גבאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש התפרצות המערער הואשם בשתי עבירות פריצה שביצע ולאחר שנעצר ושוחרר בערובה ביצע 3 התפרצויות נוספות. לפי בקשתו של המערער הובאו כל עבירותיו בהשבון בגזר הדין וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 30 חדשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. כאשר נאשם הורשה להתהלך חפשי והוא מנצל חופש זה לרעה כדי לעבור עבירות חדשות מחובתו של ביהמ"ש להחמיר בדינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד א. וייס למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 6.6.72).
ע.א. 548/71 - חיים קופמן נגד שמואל ליפשיץ
*חיוב בתשלום שטר
המערער חוייב לפרוע למשיב שטר שזמ"פ חל לפני כשבע שנים ואשר התובענה בגינו הוגשה חדשים ספורים לפני תום תקופת ההתישנות. ערעורו על החיוב נדחה. טענת ההגנה של המערער היתה "פרעתי" וזו לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש דלמטה. לטענה כי המשיב השהה את הגשת התביעה במשך שבע שנים - תביעת המשיב היתה מן הדין ולא מן היושר וכל עוד לא עברה תקופת ההתישנות רשאי היה המשיב לאכוף את השטר על חותמו. טענת שיהוי בהקשר זה יכולה לכל היותר לשמש גורם אשר השופט חייב להביא בחשבון בשקלו את הראיות שהובאו בפניו כאשר נטען שהחוב נפרע או נמחל, אך כאן קיבל השופט את הסברו של המשיב לסיבת ההשהיה בהגשת התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון קיסטר. עו"ד א. קנטי למערער, עו"ד א. לין למשיב. 4.6.72).