ע.א. 440/70 - הודה מוחמד גאנם נגד ריא מוחמד גאנם ואח
*עקיבה אחר נכס נגזל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ידיד הלוי המנוח) בתיק 12/שעב הערעור נתקבל בחלקו).
בערעור זה נתעוררו בעיקר שאלת עקיבה אחר נכס נגזל וכן השאלות הקשורות במעשה בי"ד ובהשתק הנובע מכך, כן נדונה השאלה של טענת מעשה בי"ד בין הצדדים שלא היו אותם צדדים לפס"ד המהווה מעשה ביה"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד ח. נקארה למערערת, עו"ד ד. גושן למשיבים, עו"ד מ. גולדמן לרשות הפיתוח. 28.6.72).
=ע.פ. 538/71 - יצחק קרפ נגד מדינת ישראל
*שוחד מיני.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 221/71 - הערעור נדחה).
בפס"ד זה נדונה עבירת שוחד, בכך שהמערער שהיה תובע במשפט שוד קיבל שוחד מיני, היינו שאשת הנאשם סיפקה לו נערה לצורך מגע מיני. הנשיא אגרנט סקר בפס"ד מקיף הן את נסיבות הענין והן את המניעים של הצדדים ואת העובדות המהוות שוחד והכוונות של הצדדים ההופכות טובת הנאה לשוחד, כאשר זו ניתנת מלכתחילה או בדיעבד. נדונה גם שאלת מצבו הנפשי של המערער ומשמעות עדות רופא בדבר כושר שיפוט לקוי של המערער. הועלתה גם שאלת השלמת פס"ד בשלב שלאחר מתן פסה"ד בדבר שהושמט באקראי מתוך פסה"ד. גם בענין העונש של 6 חודשי מאסר צויינו העובדות המחייבות הטלת מאסר בפועל בעבירות שוחד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. טויסטר למערער, פרקליט המדינה עו"ד ג. בך למשיבה. 3.7.72).
ע.א. 49/72 - פלוני נגד פלוני
*תביעת סב נגד אב להחזרת סכומים שהוציא למזונות הנכדים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צ'רנובילסקי) בתיק מ.א. 1871/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הינו אביה של מי שהיתה אשתו של המשיב והסבא של שני הילדים שלהם. בהסכם הגירושין שנעשה בין בני הזוג לפני גירושיהם נקבע כי הילדים יהיו עם האם והמשיב ישלם להעבור מזונותיהם סכום של 150 ל"י לחודש. האשה לקחה את הילדים אך הסכום האמור לא הספיק, לטענת המערער, למילוי צרכי הילדים ועל כן פרנס המערער את הילדים במשך כשלוש שנים ועתה הוא תובע את הסכום שהוציא מהמשיב, אבי הילדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין להביא ראיה במקרה דנא ממקרה אחר שבו חייב ביה"ד הרבני את האב לשלם לסב את הוצאות החזקת הילדים. במקרה ההוא לא הוסכם על סכום קבוע של מזונות שאינו קשור לשינויים ביוקר מחיה ואילו כאן הוסכם על סכום כזה והחובה היחידה שהוטלה על האב היתה לשלם דמי מזונות חדשיים קבועים. כל זמן שדמי המזונות לא שונו כדין והאב מילא את חובתו לשלם אותו סכום, אי אפשר לאמר שהזניח את הילדים ואין לאמר שהסב יש לו דין אפוטרופוס הרשאי לתבוע מאבי הילדים את החזרת ההוצאות שהוציא.
ב. אין להצדיק את תביעת המערער גם עפ"י חוק המזונות לפי סעיפיו השונים.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
אין גם לחייב את האב מן הטעם שכאילו הילדים קבלו מהמערער הלואה לסיפוק צרכיהם כשלוחיו של האב שכן הילדים כשרים להיות שלוחים רק לפעולה שהם עצמם כשרים לעשותה. אשר לעילה מעין חוזית הנטענת ע"י המערער - הוא תמך את יתדותיו בדיני התורה ואולם אין לעילה מעין חוזית ולדיני תורה ולא כלום.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עו"ד שטיינמץ למערער, עו"ד נודלמן למשיב. 20.6.72).
ע.א. 384/71 - חברת מעון יפה בע"מ נגד הרי צבי כץ ואח'
*מסירת שימוש במושכר בניגוד לחוזה השכירות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שינבוים) - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט ויתקון:
א. מסירת השמוש במושכר לאדם אחר מזה הנקוב בחוזה השכירות מהווה הפרת התנאי בחוזה בדבר מטרת השימוש. במסירת המושכר משתנה מטרת השימוש האמורה בחוזה. התחומים של מטרת השימוש ושל הרשאה או איסור למסור את השימוש במושכר לאחר יונקים זה מזה. יש לפרש את האיסור בדבר מסירת השימוש לזולת תוך זיקה להגדרת מטרת השכירות כמטרה בלעדית.
ב. המשיב הראשון הוא ששכר את המושכר למטרת שימוש שלו ואין ספק שרשאי היה להעזר בבנו בעבודתו. ברם למעשה קבע בימ"ש השלום כי האב לא הסתפק בעזרת הבן אלא שהבן קיבל במושכר לקוחות משלו ונטל מהם את שכרו, הציב שלט חדש וכל אלה מעידים על שינוי המצב. אי לכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הפך את ממצאיו של בימ"ש השלום. לאב אסור היה לפי תנאי החוזה למסור את המושכר לאחר ואם "מסירה" פירושה לא רק העברת חוזה או מסירת חזקה אלא גם מסירת השימוש הרי אף מסירת חלק מן המושכר לצורך שימוש אחר במשמע. פירוש סביר של האיסור דורש להחילו גם על המקרה שבו ממשיך הדייר המקורי בשימוש בכל שטח המושכר ומרשה לזולת להשתמש אף הוא באותו מושכר.
ג. על יסוד הנ"ל יש להחזיר אל כנו את פס"ד בימ"ש השלום ולצוות על הבן לסלק את ידו מן המושכר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד ו. סימון למערערת, עו"ד י. שכטר למשיבים. 22.6.72).
ע.א. 428/71 - אהרון טחן ואח' נגד פרג' שחתא ואח'
*צו סילוק יד נגד שותף מסיג גבול בחלקת קרקע משותפת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שינבויים) בע.ת. 699/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבים רכשו בשנת 1946 מתוך חלקה בגודל כ- 3 וחצי דונם, 346 חלקים וחלקם מסתכם ב- 345 מטר. בקנותם את החלקה קבלו שטח מוגדר כשעור חלקם הנ"ל. לאחר מכן נסעו למצרים וחזרו לישראל בשנת 1956. המערערים רכשו בשנת 1952 חלק מאותה חלקה בגודל של 170 חלקים המסתכמים ב- 170 מטר. המערערים תפשו חזקה בחלק מהחלקה המשתרעת על 337 מטר שהוא
שטח כפול מזה שהם רכשו ובתוך השטח הזה גם חלק מהשטח שבשעתו נמסר למשיבים. משחזרו המשיבים לישראל תבעו צו לסילוק ידם של המערערים או לחילופין צו לחזקה משותפת ובשתי הערכאות דלמטה ניתן צו לסילוק יד נגד המערערים ביחס ל- 167 מטר שביחס אליהם הודו כי הם מחזיקים בהם ללא זכות. בערעור דורשים המערערים בעלות משותפת בכל החלקה היינו במלוא 337 המטר שבהם תפשו חזקה ואילו המשיבים בערעור נגדי טוענים כי יש לפנות את המערערים מן החלקה כולה מאחר שהם בעלי זכות חזקה בה הקודמת לזו של המערערים, ולפיכך המערערים הם משיגי גבול בכולה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. מאחר שהמשיבים לא הצליחו לזהות את החלק שבו תפסו בשעתו חזקה אין מקום לטענתם כאילו המערערים תפשו חזקה בשטח שהם החזיקו בו ושעל כן הם משיגי גבול בכולו. מה גם שהמשיבים רכשו בשעתו חלק בלתי מסוים בחלקה ולכן ספק אם בכלל יכלו לרכוש חזקה בחלק כלשהו.
ב. מאידך ברור כי לפחות ב- 167 מטר מתוך החלקה המצויים בסמוך לחדר שבחלקה שהמשיבים תפשו בו חזקה בשעתו, המערערים הם משיגי גבול, משום שמעולם לא רכשו אלא 170 מטר בלבד. המערערים הם משיגי גבול אפילו אם בשעתו קבלו זכות לשבת באותו חלק בין אם מי שהעניק להם זכות זו היה מוסמך ובין אם לאו. אין נפקא מינה אם השותף המחזיק חזקה בלעדית ללא זכות, תפש חזקה מלכתחילה כמשיג גבול או אם הורשה מלכתחילה לתפוש חזקה ולאחר מכן בוטל הרשיון.
ג. כאשר מדובר בשותף שהוא משיג גבול הרי לגבי החלק שהוא משיג גבול לא תעמוד לו זכות היותו שותף בחלק מן הנכס. לגבי החלק שהוא משיג גבול די בתביעת אחד השותפים כדי לפנותו ואין צורך בהצטרפותם של שאר השותפים לתביעה. לגבי 167 מטר אין למערערים כל זכות וניתן לסלק ידם לבקשת אחד השותפים בלבד. הובאו ראיות להנחת דעת ביהמ"ש כי היתה כאן חלוקה החזקה בפועל ולכן יש מקום להעניק למשיבים חזקה ייחודית בחלק שהוקצה להם.
ד. אשר לטענה כי שווי המבנים שהוקמו על הקרקע ע"י המערערים גדול משוויה של הקרקע, במקרה של משיג גבול הבונה על קרקע הזולת הרי בעל הזכות במקרקעין רשאי לקיים את המחוברים בידיון או לסלקם על חשבון משיג הגבול.
ה. ביחס לחלק הנותר של 170 המטרים זכאים בהם המערערים לחזקה משותפת עם כל שאר השותפים ולענין זה לא די בתביעתו של שותף אחד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. בן-חרוץ למערערים, עו"ד מ. גוטסמן למשיבים. 13.7.72).
ע.א. 531/71 - נתן לוכביצר נגד גדעון רודה
*התנהגות סבירה של נהג שנפגע בתאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בת.א. 1168/69 -הערעור נדחה).
החלטה - השופט עציוני:
א. קנה המידה לפיו נבחנת התנהגותו של נהג הנקלע לתוך מצב פתאומי שונה מזה שלפיו נבחן נהג הנקלע לתוך מצב מסוכן שאינו מפתיע המותיר בידו זמן תגובה שדי בו כדי להתחמק מן המצב הזה. קל וחומר כאשר הנהג נפגע בתאונה שבמקרהו סביר להניח כי יאבד את עשתונותיו ואין לדרוש ממנו כי יבחר בקור רוח באפשרות הסבירה מבין האפשרויות העומדות לרשותו.
ב. כאשר נפגע רכבו המיוחד של המשיב לא ידע כמה זמן יארכו התיקונים ועל כן אין לבוא אליו בטרוניה על שלא טרח ומצא מיד רכב מיוחד לצורך עבודתו על מנת להקטין את הנזק שהיה צפוי לו במשלוח ידו. לא זו אף זו, אין הניזוק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו. הוא צריך לעשות את אשר סביר לעשות בנסיבות של המקרה ובדרישה זו עמד המשיב. אין לדרוש ממנו כי יעשה הרבה מעבר לזה.
ג. מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את התביעה לפיצויים.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד ארגמן למערער, עו"ד גרובר למשיבה).
ע.א. 43/72 - פלונית נגד פלוני
*החזקת ילד בני הזוג נשואים וחיים בנפרד מאז שנת 1967 וכאשר נפרדו היה להם ילד בגיל שנה וחצי, הילד סודר אצל משפחה אומנת עד 1971 ובתוקף נסיבות שונות נטלה המערערת, האם, את הילד אליה. ביהמ"ש המחוזי ציוה להחזיר את הילד למשפחה האומנת וערעורה של האם נדחה. ביהמ"ש העליון גולל את כל נסיבות הענין והגיע למסקנה שעדיין אין לשנות את המצב הקיים עד להחלטה של בימ"ש שתוגש אליו בקשה. פסה"ד ניתן ע"י השופט י. כהן והשופט עציוני הוסיף כי לדעתו אין להסדר הנוכחי משום פתרון לשאלה מי צריך להחזיק בילד, ועתה הוא הזמן לפנות לביהמ"ש שיפסוק בשאלה זו לפני שהילד מתקשר יותר מדי למשפחה האומנת.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. מלחי למערערת,עו"ד ש. פרוידנברגר למשיבים. 19.6.72).
ע.א. 382/71 - גד וינברגר נגד מדינת ישראל
*אחריות בתאונה המערער נהג באופנוע בשעות לילה בכביש שבו בוצעו תיקונים ולא שם לב למחסום שניצב, התהפך ונפגע. תביעתו לפיצויים נדחתה והערעור על כך נדחה. בהתאם לנסיבות הענין ננקטו צעדים מספיקים וסבירים כדי לתת לנהג סביר סימן אזהרה בפני הסכנה. מי שמתקרב לאיזור של תיקוני כביש בעירנות סבירה צריך לראות את התמרור, החביות והאור המהבהב שהותקנו במקום.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. הררי למערער,עו"ד א. ראב למשיבה. 1.8.72).
ע.א. 683/71 - התעשיה האוירית לישראל בע"מ נגד יהודית רוצקי ואח'
*אחוזי היוון וריבית בפיצויי נזיקין בתאונה שאירעה במפעלה של המערערת ואשר המערערת אחראית לה נספה המנוח, מורישם של המשיבים, בהיותו בן 36. הוא השאיר אחריו את אשתו, בן שנולד שנתיים לפני המקרה ובת שנולדה חדשיים לאחר התאונה. המשיבים הגישו תביעה נגד המערערת על נזק שנגרם להם בתורת תלויים במנוח. ביהמ"ש קבע את הכנסת המנוח לצורך הערכת הפסד התמיכה של התלויים ע"י חישובים של תקופות שונות. המערערת תוקפת
את שיעורי אחוזי ההיוון שנקבעו ע"י ביהמ"ש לכל אחת מתקופות ההיוון הנזכרות בחישוביו ולטענת המערערת התעלם ביהמ"ש מכך שהתשלומים העיתיים המצטברים אשר הגיעו למנוח עבור כל תקופה ותקופה הוקדמו למעשה עד ליום מתן פסה"ד. הערעור נתקבל. באופן רגיל חישוב ההיוון לתקופה מסוימת מבוססת על כך שהמנוח זכאי במשך אותה תקופה לתשלומים עיתיים עבור הפסד השתכרות אותם הוא מקבל בתשלום אחד מראש. לא כן הדבר כאשר מדובר בתשלומים עיתיים שלהם יתחיל המנוח להיות זכאי רק בתקופה עתידה, כגון תשלומי פנסיה. במקרה כזה ע"י תשלום חד פעמי מקדימים את התשלומים העיתיים גם בתקופה שהמנוח עדיין אינו זכאי להם ולפי חישוב מתמטי התקופה שבה עדיין אין המנוח זכאי לתשלומים עיתיים צריכה לבוא פעמיים בחישוב אחוזי ההיוון.
גם ביחס לתשלום רבית טעה ביהמ"ש בכך שחייב את המערערת בתשלום רבית של %9 על כל הסכום החל מיום הגשת התביעה. יש לקבוע על הפסד התמיכה של המשיבים בתקופה של בין יום התאונה לבין יום הגשת התביעה %11 החל מיום הגשת התביעה; על סכום הפסד התמיכה בתקופה שבין יום הגשת התביעה ליום מתן פסה"ד %5.5 החל מיום הגשת התביעה; על סכום ההפסד בתקופה שלאחר מתן פסה"ד %11 החל מיום מתן פסה"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד ציון למערערת, עו"ד ד. ג'רסי למשיבים. 11.7.72).
בג"צ 292/72 - אפרים יפהר נגד שיכון ופיתוח בע"מ ושר השיכון
*חוקיות הגרלת דירות לזוגות צעירים העותר טוען נגד הגרלת דירות לזוגות צעירים ע"י משרד השיכון ולטענתו ההגרלה היא בלתי חוקית באשר לא ניתן לה היתר לפי החוק לתיקון דיני העונשים (משחקים אסורים הגרלות והימורים). העתירה נדחתה. מאחר שההגרלה נערכת ע"י המדינה, הרי לפי הוראות סעיף 42 לפקודת הפרשנות, משלא נאמר בחוק האוסר הגרלות שהוא מחייב גם את המדינה, אין בו להטיל חובה על המדינה ורשויותיה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו. 18.7.72).
בג"צ 141/72 - קימברלי קורפורשיין נגד רשם הפטנטים ואח'
*הגנת סימן מסחר המערערת היא בעלת סימן מסחר הרשום בארץ למוצריה שהם ניר סופג ומוצרים העשויים ממנו. היא התנגדה לרישום סימן מסחר של המשיב השני למוצרים המוגדרים ככרית לניקוי והברקה. רשם הפטנטים דחה את התנגדות העותרת והערעור על כך נדחה. אמנם שני הסימנים זהים זה לזה מבחינה פונטית אך אין כל דמיון בין השימושים שלהם מיועד כל אחד מהם. אין כל סכנה שקונה יטעה ויערבב בין מוצריהם של שני בעלי הדין ואין יסוד להשערה כי מישהו יחשוב בטעות שהמערערת החלה ביצור כריות מסוג סחורתו של המשיב השני.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה השופט לנדוי. עו"ד ג. גינת לעותרת, עו"ד א.מ. שפירא למשיב מס 2. 11.7.72).
בג"צ 234/72 - אמנון זכרוני נגד ועדת החקירה בענין נתיבי נפט ואח'
*זכות עמידה בבג"צ העותר ביקש מבג"צ לדון בגובה ההוצאות שנפסקו ע"י ועדת ויתקון בענין נתיבי נפט ועתירתו נדחתה לאמר שבג"צ קבע כי אין לעותר זכות עמידה בענין הנדון. העותר ביסס את זכות עמידתו על כך שבתור עו"ד נפגע יחד עם ציבור עורכי הדין מן הבקורת הנמתחת על עוה"ד בעקבות שכה"ט הגבוה שנקבע, וכן שהוא אזרח מדינה המשלם מסים
ובתור שכזה הוא מעונין שהעוול יתוקן. בקבעו שאין לעותר זכות עמידה ציין בג"צ כי מעותר הפונה אליו נדרש שיצביע על אינטרס מעשי ואישי שלו אשר נפגע ע"י מעשה הרשות ואין בג"צ מכיר במה שנקרא "פגיעה ציבורית". אין העותר יכול לשים עצמו אפוטרופוס על כלל ציבור עורכי הדין. גם כשהוא פונה כאחד מאלה הנמנים עם מקצוע מסוים שנפגע הרי כאשר הוא לא נפגע אישית אלא כחלק מהציבור הזה אין לו עמידה בבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד סגל לעותר. 25.6.72).
בג"צ 244/72 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הבאת "אשורי מזונות" בפני יו"ר ההוצל"פ העותר נעצר בשל אי תשלום מזונות ובית הסוהר במעשיהו מסרב לקבלו בדרשו כי תחילה יובא העצור בפני יו"ר ההוצל"פ בהתאם לסעיף 70 (ב) לחוק ההוצל"פ. מאידך מסרבים יו"ר ההוצל"פ לשמוע עצורים כאלה מאחר שלדעתם לא חל עליהם הסעיף הנ"ל. אי לכך הוחזק העצור בבית המעצר בירושלים והגיש עתירה נגד החזקתו שם. בינתיים שוחרר העותר. אלום בג"צ נתבקש ע"י ב"כ המדינה לקבוע אם אכן יש להביא בפני ראש ההוצל"פ בהתאם לסעיף 70 (ב) גם מי שנאסר בשל אי תשלום מזונות. בג"צ החליט בנקודה זו כי סעיף 70 הנ"ל חל גם כאשר אדם נאסר בשל אי תשלום מזונות וראשי ההוצל"פ חייבים לשמוע אסירים כאלה.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד ברסלעלמשיבה. 12.7.72).
בג"צ 273/72 - וליד דיאב ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה בגליל ואח'
*הריסת מבנים שהוקמו ללא רשיון נגד העותרים ניתן צו להרוס צריפים שהקימו בשדותיהם אלא אם ישיגו תוך 6 חדשים מיום מתן הצו, רשיון עפ"י החוק והם לא פנו בבקשה רשמית לקבלת רשיון. לטענתם ישנם בסביבה כ- 250 צריפים כאלה שנבנו ללא היתר ואשר המשיבה נצטוותה ע"י ביהמ"ש להרסם אלא שהיא ממתינה עד שיקבע דגם חדש של צריף שיבוא במקום הצריפים הקיימים ולטענתם הובטח להם ע"י המפקח שדינם יהיה כדין החקלאים האחרים. עתירתם נדחתה. אין לעותרים אלא להלין על עצמם על אשר נתנו לששת החדשים לעבור באפס מעשה. כעת מוטלת חובה על המשיבה לבצע את צווי ההריסה בהתאם לצו ביהמ"ש. ההבטחה שניתנה כביכול ע"י המפקח לעותרים אין לה כל ערך או נפקות משפטית. משניתן צו הריסה אין הועדה ולא מישהו אחר יכול להתעלם מחובתו לנהוג לפי צו ביהמ"ש. אשר לטענת הפליה לעומת אחרים - המשיבה מצווה ע"י ביהמ"ש להרוס את המבנים שנבנו שלא כדין ע"י העותרים והעובדה שאינה עושה כן לגבי כל המבנים מסוג זה יכולה אולי לשמש עילה לתלונה נגדה על שאין היא ממלאת את חובתה. אך אין בכך להצדיק התערבות בג"צ למנוע אותה מלמלא את חובתה במקום שהיא מתכוונת לעשות כן.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. שאנן לעותרים. 10.7.72).
בג"צ 246/72 - משה זילברמן נגד מינהל מקרקעי ישראל ועמידר
*מכירת בית תפוס ע"י עמידר העותרים הם דיירי בית של המינהל המנוהל ע"י עמידר ונשלחה להם הודעה כי מחזיקי הבית יכולים לרכוש את הבית במחיר מסוים. במכתב נאמר במפורש כי המכירה טעונה אישור מינהל מקרקעי ישראל. לאחר מכן הודע לעותרים כי המינהל מסרב למכור את הנכס לפי ההצעה הקודמת וכי יוצא מכרז למכירה. עתירת העותרים
נגד ביטול ההצעה המקורית נדחתה. ראשית, השהו העותרים את עתירתם לבג"צ. נוסף לכך, בהצעה המקורית של עמידר נאמר במפורש כי העיסקה כפופה לאישור המינהל. מכיון שהמשיבים לא סטו מן הכללים הנקוטים בידיהם בענינים כגון דא ולא הפלו לרעה את העותרים אין להיעתר לבקשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. שמיר לעותרים. 3.7.72).
ב"ש 132/72 - מדינת ישראל נגד בנימין סויד
*שחרור בערובה התביעה מאשימה את המשיב בנסיון לאיים על עד שישנה את עדותו במשפט פלילי מסוים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות עד למשפטו והערר על כך נתקבל. נסיונות להשפיע על עדים הפכו למכת מדינה המשבשת את עשיית הצדק בבתי המשפט. מן הצורך שבתי משפט יגיבו בחומרה מיוחדת על תופעה זו ואפילו בשלב המוקדם של הדיון במעצרו של נאשם כדי שעדים יוכלו לאמר את דברם בביהמ"ש ללא מורא ופחד. אם המשיב יורשה להתהלך חופשי עד למשפטו יש לחשוש לנסיונות נוספים להשפיע על המתלונן.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד בלטמן למבקשת, עו"ד קזז למשיב. 25.7.72).
ב"ש 111/72 - סעדיה מרציאנו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש הואשם ע" התביעה בעבירת קשר לביצוע פשע של הצתת משרד של ארגון מסוים בירושלים. יחד עם המבקש הואשם אדם אחר ששוחרר בערבות מן הטעם שאין לו הרשעות קודמות ואילו נגד המבקש ניתן צו מעצר עד לסיום משפטו. עררו נדחה. יתכן שלא היה מקום לשחרר גם את הנאשם השני ונכון גם ששחרור נאשם אחד יש לו משקל מסוים לגבי השאלה אם יש להחזיק את שאר הנאשמים במאסר. אולם בענין דנא יש בידי המדינה הוכחה לכאורה על חלקו של המבקש בעבירה ועבירותיו הקודמות של העורר דנא הן מרובות. כמו כן עומד המשפט להתקיים סמוך לשמיעת הבקשה. נוכח כל הנסיבות אין מקום לשחרר את המבקש.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הרציון ושגב למבקש, עו"ד לויצקי למשיבה. 4.7.72).
ד"נ 13/72 - אברהם טל נגד מדינת ישראל
*בקשה לדיון נוסף בהרשעה לפי עדות מומחה לכתב יד העותר ביקש להעמיד לדיון נוסף את השאלה אם צדק ביהמ"ש העליון בהשקפתו כי ניתן היה לסמוך את הרשעת המערער בזיוף שיקים על עדות יחידה של מומחה לזהוי כתב יד. העתירה לדיון נוסף נדחתה שכן השאלה הנ"ל כבר נדונה בשני פסקי דין קודמים של ביהמ"ש העליון ובשניהם התשובה שניתנה היתה חיובית. זאת ועוד, השאלה אם התפתחות מדע הגרפולוגיה הגיעה למדרגה כזאת שאפשר להסתמך במשפט פלילי על עדות מומחה לכתב יד היא ביסודה שאלה עובדתית שאינה מצדיקה דיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ח. קאזיס לעותר, פרקליט המדינה ג. באך למשיבה. 12.7.72).
ב"ש 131/72 - יהושע הלוי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה מתוך פרטי כתב האישום נראה שהתביעה מאשימה את העותר במעשה מרמה תוך הסוואת זהותו הנכונה. אם אמנם כן הוא, יש סיכון רב בשחרור אדם כזה בערבות וכדי לקדם פני הסיכון הזה יש צורך לפחות בערובה בטוחה לגמרי. ערובה כזו לא הובאה. לפיכך יש לדחות את הערר על צו המעצר של המבקש.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד גב' א. בן אפרים למבקש, עו"ד ז. לויצקי למשיבה. 27.7.72).
ע.פ. 204/72 - נסים מרגן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) המערער הורשע באינוס וגרימת נזק בזדון לרכוש המתלוננת ונדון ע"י ביהמ"ש המחוזי לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. לאחר ביצוע המעשה התחתן המערער ובינתיים הסתדר בעבודה ולפי המלצת שירות המבחן הוא עובר תהליך שיקום ועושה מאמצים להגיע למצב שבו לא יסתבך עם החוק. ביהמ"ש המחוזי הקל משום כך בדינו של המערער אך החליט שלא יתכן שאדם העושה מעשים כאלה לא ידון למאסר בפועל. ביהמ"ש העליון העיר כי אמנם בלי מאסר אי אפשר, אבל בנסיבות המיוחדות של המקרה די בכך אם 9 חודשים יהיו מאסר בפועל והשארית תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. עצמון למערער,עו"ד ד. ביניש למשיבה. 19.6.72).
ע.פ. 143/72 - סלים עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בניהול מזנון ללא רשיון אבי המערער ניהל מזנון לפי רשיון של עירית חולון אך תוקף הרשיון פג בסוף שנת 1970. בשנת 1971 הוגשו נגד המערער כתבי אישום לביהמ"ש שבהם הואשם בעיסוק ללא רשיון בעסק הטעון רשוי. המערער הורשע לפי הודאתו וכעת טוען פרקליטו כי למעשה הודה במעשים אשר אינם מהוים עבירה. ביהמ"ש העליון דן בפרוטרוט בסעיף 14 לחוק רשוי עסקים והגיע למסקנה כי מכיון שהעובדות המפורטות בכתב האישום מהוות עבירה והמערער הודה בעובדות שוב אין צידוק לקעקע את יסודות ההרשעה. נכון כי מקום שאדם הורשע עפ"י הודאתו בעובדות שאינן מראות עבירה יבטל ביהמ"ש שלערעור את ההרשעה. אולם כתבי האישום בענין דנא אינם לוקים בחוסר תיאור עובדות העולות לכדי עבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. רוט למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 21.6.72).
ע.א. 257/71 - נחמן הרשקו נגד פוסידון בע"מ ואח'
*אחריות בנזיקין כלפי "מוזמן" המערער נסע באניה של המשיבים והחליק על רצפת הסלון שהיתה מצופה לינוליאום ונוקתה בחומר נקוי מיוחד ומבריק. אין ספק שהיה קשר סיבתי כלשהו בין מצבו של הלינוליאום אחרי הברקתו לבין נפילת המערער וגם נכון שלרצפה היתה מידה מסוימת של חלקלקות. ברם תביעת המערער נדחתה באשר לא הוכח שהרצפה היתה חלקה ומסוכנת עד כדי שבעלי האניה הפרו חובת הזהירות שחבו למערער. הערעור על כך נדחה. המשיבים היו חבים חובת זהירות ואחראים לנזק הנגרם רק עקב סכנה שבשביל בני אדם מסוגו של המוזמן אינה מן הרגילות בעוד שמפני סכנה רגילה חייב המוזמן להזהר ולדאוג לבטחונו. ביהמ"ש דלמטה רשאי היה שלא לפסול את השימוש בחומר מבריק מפאת סכנה שבו ובהערכה זו של העדויות שבאו לפני ביהמ"ש אין להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד שרין למשיבים. 9.7.72).
ע.א. 604/71 - מעלות הנביאים בע"מ ואח' נגד דניאל שולר
*ביטול רשות הצמודה לשכירות מוגנת בשנת 1960 שכר המשיב מרשות הפתוח דירה למגורים. שנה יותר מאוחר קיבל המשיב רשות לנהל באחד מחדרי הדירה חנות לצילום וקיבל רשות להתקין בחזית הבית חלון ראוה לתמונות. נחתם הסכם בין הצדדים לגבי חלון הראוה. לאחר כ- 8 שנים נמכר הבית למערערות ואלה דרשו מהמשיב לסלק את חלון הראוה. בתי המשפט דלמטה דחו את התביעה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש ניתח את ההסכמים שנחתמו בין המשיב
לבין רשות הפיתוח והגיע למסקנה שהרשות לחלון הראוה צמודה לשכירות של הדירה וכל עוד שהשכירות נמשכת אין בידי המשכיר לבטל את הרשות להתקנת חלון הראוה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. זינגר למערערות, עו"ד ע. רנד למשיב. 15.6.72).
ע.א. 715/70 - רבקה לוינסון ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*פיצויים בגין הפקעת קרקעות בערעור זה התעוררה שאלת פיצויים המגיעים למערערים בעקבות הפקעת קרקע לצורך הקמת המכון האוניברסיטאי של חיפה. לפני ההפקעה היה השטח מיועד לשמורת טבע ובתור שכזאת נפקעה הקרקע משוק המקרקעין הניתנים לפיתוח בגדר בניה רגילה. ביהמ"ש העליון אישר את הסכום שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי בציינו כי ביהמ"ש דלמטה העריך נכונה את כל הנתונים הנוגעים לחישוב ערך הקרקע בעת ההפקעה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד דגן למערערים, עו"ד תירוש למשיבים. 13.6.72).
ע.א. 271/71 - אברהם פיקסלר ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויים על שטח שהופקע ושהוחזק ע"י המחזיק שלא כדין המערער החזיק בדירה כדייר של עמידר וללא רשות השתמש בשטח אדמה הצמוד לדירה. האדמה הופקעה וביהמ"ש דלמטה פסק למערער פיצויים רק בגין הדירה וקבע כי לגבי הקרקע הסמוכה שבה השתמש לא היתה לו כל זכות ולכן לא מגיע לו כל פיצוי על כך. ערעורו של המערער נדחה. גם אם היה ידוע לעמידר שהמערער משתמש בשטח הקרקע הסמוכה וכי הפך את המושכר ממגורים לבית מלאכה עדיין אין להסיק שעמידר הסכימה מכללא לשינוי תנאי השכירות ואין לראות בשתיקה של עמידר משום השלמה או מניעות לתבוע סילוק יד של המערער מן השטח שתפס. בנסיבות אלה אין לפצות את המערער אלא על אובדן זכותו כדייר בית המגורים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בן ציון ישראל למערערים, עו"ד ד. גולדמן למשיבים. 2.7.72).
ע.א. 158/72 - אילוק חנייה נגד ביטון ארמונד וחברת ביטוח הסנה
*בקשה להשמעת עדויות חדשות בענין דנא תבע המערער פיצויים מהמשיבים וסירב להבדק ע"י רופאי חברת הביטוח. החברה הגישה בכתב הגנתה חוות דעת רפואית וכמו כן מינה ביהמ"ש מומחים רפואיים לאחר הגשת חוות הדעת של המומחים הרפואיים והגשת חוות דעת רפואיות מטעם ההגנה בעקבות חוות דעת זו, וחוות דעת משלימה של המומחים שנתמנו ע"י ביהמ"ש, בקשו המשיבים להביא עדים רפואיים מצדם כדי לסתור את חוות הדעת שניתנה ע"י המומחים הרפואיים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל. לנוכח נסיבות הענין אין הנתבעים יכולים להשמע בטענה שלא היה להם "יומם בביהמ"ש" לענין כל הבעיות הרפואיות שהתעוררו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. ענבר למערער, עו"ד מ. ריבק למשיבים. 13.6.72).
ע.א. 349/72 - מרכז החשמל בע"מ נגד גובה המכס חיפה
*צו הצהרתי המבקשת נדרשה לשלם מכס בסכום העולה על ששים אלף ל"י בגין יבוא סחורות מסוימות. בין הצדדים התעוררה מחלוקת לגבי מהות הסחורות וסעיף המכס החל לגביהם. המבקשת ביקשה בביהמ"ש צו הצהרתי שאין היא חבה דמי מכס אלא בשעור הקבוע לגבי הסוג שלדעתה מסווגת הסחורה שהובאה. יחד עם זאת ביקשה הצהרה זמנית למנוע
את המשיב לגבות את הפרשי המכס. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. השאלה מה היו הסחורות המיובאות תעמוד לדיון בבוא התובענה לבירור ומן המפורסמות הוא שאין נותנים סעד זמני שיש בו להקדים את ההכרעה הסופית ולמעשה להעניק לתובע את כל אשר הוא תובע בתובענתו. (16.6.72).
ע.א. 660/71 - פנטריסה בע"מ נגד פי.אי.די ... בע"מ
*רשות להתגונן בין הצדדים היה חוזה שלפיו התחייבה המשיבה לשלם למערערת סכומי כסף שונים תמורת התחייבויות המערערת. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה לשלם את התשלומים האמורים, והמשיבה ביקשה רשות להתגונן ובתצהיר מטעם המשיבה אין עילת הגנה אלא טענות העשויות לשמש עילה לתביעה נגדית מטעם המשיבה. הרשם דחה את הבקשה לרשות להתגונן, ביהמ"ש המחוזי נתן את הרשות להתגונן והערעור על כך נתקבל. הלכה פסוקה היא שקיום עילה לתביעה נגדית כשלעצמה אינו מצדיק מתן רשות להתגונן. בנסיבות מיוחדות, ובפרט שהתביעה הנגדית כבר נוסחה בתצהיר כחלק מטענות ההגנה או בתוספת אליהן עשוי ביהמ"ש לסטות מכלל זה, אולם התצהיר דנא לא נוסח כך ובנסיבות הענין אין כל סיבה להצדיק הפסקת ההליכים בסדר דין מקוצר כשהמשיבה יכולה להגיש תביעתה בהליכים נפרדים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט כהן. עו"ד מ. כספי למערערת, עו"ד ג. שגיא למשיבה. 4.7.72).
ע.א. 523/71 - פלסקוב יעקב נגד איתן הלוי
*פירוש זכרון דברים בין הצדדים נחתם זכרון דברים בדבר עיסקה מסוימת שלפיו השקיע המערער 3000 ל"י אצל המשיב והיה רשאי למשוך כספו חזרה תוך 10 ימים ואם לא יעשה כן יהפוך ההסכם להחלטי והכסף ישמש כהשקעה לצורכי שותפות בין השנים. לפי ההסכם נתן המשיב למערער שיק בטחון למקרה שידרוש החזרת הכסף כאמור. המערער לא ביקש את הכסף תוך 10 הימים אלא לאחר מכן והגיש את השיק לביצוע. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. משלא נדרש הכסף ע"י המערער בתוך התקופה האמורה בהסכם חייב המערער להחזיר את השיק למשיב ואינו יכול לתבוע עפ"י השיק. המערער לא הגיש כל תביעה עפ"י העילה המקורית ולא ביקש להרחיב את עילת תביעתו ולפיכך אין הוא יכול עתה להרחיב את תביעתו על העילה המקורית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ז. קובלר למערער, עו"ד א. סלונים למשיב. 11.6.72).
ע.א. 369/71 - אהרון ישר מיכקשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*דין החזרת מושכר בתום תקופת השכירות המערערים הם בעלי הבית בו שכן משך הרבה שנים ביהמ"ש המחוזי בת"א. החוזה שבין המדינה לבין המערערים שנחתם לאחרונה ב- 1954 קובע כי השוכר מתחייב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות וכן מתחייב להחזירו במצב בו קיבל אותו ולשמור על נקיונו ועל תקינותו. המדינה הודיעה למערערים בשלהי 1967 כי המושכר יוחזר להם בסוף השנה ודמי השכירות שולמו עד ליום 31.3.68. המערערים סירבו לקבל את המושכר בטענה כי על המדינה לבצע בו תיקונים בסכום של למעלה מ- 150 אלף ל"י בעוד המדינה טענה כי התיקונים שיש לבצע הם בשווי של 15,000 ל"י. המדינה שלחה למערערים את המפתחות אך אלה סירבו לקבלם. לאחר מכן הגישו המערערים תביעה לשכר דירה עבור שנה וחצי בסכום של 135 אלף ל"י. לטענתם חייבת המדינה לשלם להם שכר דירה כל זמן שלא בוצעו התיקונים. תביעתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שהדרישה
לבצע תיקונים של למעלה מ- 150 אלף ל"י היתה מופרכת מעיקרה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי יש לדחות את תביעת המערערים קודם כל על סמך טענתה החילופית של המדינה שבתום תקופת השכירות באה השכירות לקיצה ואין השוכר מוסיף להיות חייב בתשלום דמי השכירות. אם אינו מפנה את המושכר עשוי הוא להתחייב בתשלום שכר ראוי או נזקים ותביעה כזו לא היתה כאן. כמו כן לפי ההסכם היו על השוכר שתי התחייבויות: לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ולהחזירו באותו מצב בו קיבל אותו. אין ספק שאת חובת הפינוי קיימה המשיבה ואילו הטענה שלא החזירה את המושכר למצב בו קיבלה אותו היא טענה של הפרת חוזה העלולה לחייב את המדינה לפצות את המערערים בדמי נזקים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 5.7.72).
ע.א. 323/71 - חיה אזולאי עו"ד נגד יוסף לאלו
*פירוש חוזה שכירות בפברואר 1964 הושכרה חנות ע"י המשכיר שהמערערת משמשת כנאמנה על נכסיו והשוכרים צויינו "יוסף לאלו את ארגלג'י חיים". חודשיים לאחר מכן נוסדה שותפות של לאלו וארגלג'י. השותפות פורקה בשנת 1967 כאשר ארגלג'י נטש את העסק והמערערת הגישה תביעת פינוי נגד השותף השני (המשיב) שנשאר בחנות מן הטעם שהחנות הושכרה לשותפות ובהתפרק השותפות ונטישת אחד השותפים חדלה השוכרת להתקיים ואין על מי לפרוש את חוקי הגנת הדייר. בימ"ש השלום ציוה על פינוי המשיב, ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום והערעור על כך נדחה. לא היה בחומר הראיות כל הוכחה שהחנות הושכרה לשותפות. נראית יותר טענת המשיב כי החנות הושכרה לו ולארגלג'י באופן אישי ולא לשותפות כלשהי. העובדה שבחוזה השכירות כתוב כי השוכר הוא "יוסף לאלו את ארגלג'י חיים" אינה אומרת עדיין שההשכרה היא לשותפות. עובדה היא שהשותפות נרשמה רק כחודשיים וחצי לאחר שהושכרה החנות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ח. אזולאי למערערת, עו"ד מ. בן-דוד למשיב. 10.7.72).
ע.א. 6/72 - ישעיהו קאופמן ואח' נגד משה לוין ואח'
*הוספת תנאי מכללא לפשרה שהושגה בבית המשפט תובענה של המערערים נגד המשיבים נסתיימה בפשרה שלפיה ניתן פס"ד על מלוא סכום התביעה אולם ניתנה ברירה למשיבים למסור תוך 7 ימים מיום מתן פסה"ד שטרי חוב למערערים על סכומים קטנים יותר, והיה ויעמדו המשיבים בתשלומים לפי שטרי החוב ייחשב פסה"ד כמבוצע. בפשרה נאמר כי אם לא ישולמו תשלומים כלשהם יבוצע פסה"ד במלואו. לגבי שנים מהשטרות האמורים היו צריכים המשיבים להמציא ערבות לשביעות רצון התובעים ובפשרה נאמר כי ערבותו של יהלומן פלוני תחשב כערבות מספקת. לפשרה ניתן תוקף של פס"ד. דא עקא, שהיהלומן הנקוב בפשרה לא נמצא בישראל וחזר לאחר תום המועד של 7 ימים. בתוך התקופה של 7 ימים הציעו המשיבים ערבים אחרים ועמדו במו"מ עם ב"כ המערערים. כאשר הומצאו באיחור השטרות למערערים סירבו אלה לקבלם ופתחו תיק בהוצל"פ נגד המשיבים. המשיבים שילמו את מלוא סכומי השטרות טעוני הערבות עוד לפני המועד. לאחר מכן פנו לביהמ"ש בהמרצת פתיחה לקבלת הצהרה שתשלום סכום הפשרה דינו כדין מילוי פסה"ד. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבים והערעור על כך נדחה. המקרה שלפנינו היה מקרה מתאים שבו יכול ביהמ"ש להשתמש בסמכותו ולהוסיף תנאי מכללא שמכיון שהאיחור בא ללא אשמת המשיבים ולא גרם שום נזק לצד שכנגד אין על המשיבים לשלם את מלוא סכום פסה"ד.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. טורבוביץ למערערים, עו"ד א. פרוינד למשיבים. 10.7.72).
ע.א. 644/71 - אליהו שאבי נגד עובדיה בן יצחק ואח'
*תיקון סכום התביעה בשלבים השונים של הליכי משפט נזיקין בערעור זה החליט ביהמ"ש העליון כי תובע זכאי לתקן את סכום התביעה לפי תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי לאחר קבלת חוות דעת רפואית בלי נטילת רשות מביהמ"ש. כמו כן החליט ביהמ"ש העליון כי במקרה שמיום הגשת התביעה עברו מספר שנים וחלו שינויים בתחשיבים השונים לצורך תשלומי פיצויי נזיקין, בעיקר על הפסד שכר, ואף עברו מספר שנים מקיום קדם משפט, הרי מן הראוי להתיר תיקון תביעה ביחס לסכום הנזק. זאת הן לפי תקנה 149 לתקנות סדר הדין כדי למנוע עוות דין, והן לפי תקנה 97 לתקנות סדר הדין כדי שביהמ"ש יכריע בענין שהוא באמת שנוי במחלוקת בין הצדדים. ביהמ"ש העליון העיר כי בדרך כלל, כאשר מבוקש תיקון פרטי הנזק בתביעת נזיקין, אין להכביד על המבקש ויש להרשות את התיקון כדבר המובן מאליו. אי לכך קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של המערער על סירובו של ביהמ"ש המחוזי להרשות לו תיקון כתב התביעה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. מצא למערער, עו"ד ש. בן-יעקב וג. פרייטג למשיבים. 10.7.72).
ע.א. 598/71 - פטיש בע"מ נגד אברהם חג'אני
*אחריות בנזיקין המשיב עבד במחלקת היציקה של החברה המערערת וכאשר עסק ביציקת גוף מאלומיניום ניתזה כמות קטנה מהנוזל ופגעה בעינו של המשיב. המערערת חוייבה בתשלום פיצויי נזק והערעור על כך נדחה. אכן בנוהג שבעולם, כטענת המערערת, אין פועלים במלאכת היציקה נוהגים להרכיב משקפיים. אעפ"כ אין לקבל את טענת המערערת שאין להאשימה ברשלנות. נכון כי ביהמ"ש הדן בשאלה אם נעשה מעשה נזיקין ואם המעשה חייב היה להיות בגדר צפיותו של אדם סביר, משמש נוהג הבריות לשופט מורה דרך. במה דברים אמורים, מקום שהנוהג מראה שאיש לא ראה את הנולד. מה שאין כן כאן כאשר הושמעה עדות מומחה שהעבודה ללא הגנה נאותה היא בחזקת סכנה שמקובל להזהר מפניה. זאת ועוד, במפעל המערערת עצמה היה כבר מקרה של התזה, אם כי באותו מקרה לא נפגע פועל בעינו אלא בבגדיו. גם אם הפגיעות הן נדירות וגם אם במשך עשרות שנים נגרמו אצל המערערת רק שתי תאונות הרי כשהפגיעה הצפויה באדם היא חמורה ואמצעי הזהירות הדרוש הוא קל, מחובתו של אדם סביר שלא לזלזל בכללי הבטיחות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד ע. קריספין למשיב. 27.6.72).
ע.א. 518/71 - יהושע שוורצברג נגד משרד הבטחון.
*תשלום דמי נזק לרכב מגוייס שניזוק בתביעה על נזק שנגרם לרכב שגוייס לפי תקנות שעת חירום (רישום ציוד וגיוסו) יש לשלם לבעל הרכב פיצוי בסכום השווה לדמי התיקון של כל נזק שנגרם, בין סכום שכבר הוציא ובין סכום שהוא עשוי להוציא. אין הוא צריך אלא להוכיח את הנזק שנגרם והסכומים הנדרשים לתיקון. אי לכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר חייב את המדינה בתשלום אותו סכום שכבר הוציא המערער לתיקון רכבו ולא בסכומים שהוא עוד צריך להוציא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. רוסינסקי למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 13.7.72).
ע.א. 21/72 - עיוש ממון ואח' נגד יעקב כהן
*הזמנת עד שעדותו ניתנה בצורת תעודה ציבורית ע"י ביהמ"ש המשיב הגיש תביעה נגד המערערים. במסגרת תביעתו הגיש עדותו של עד בצורת תעודה ציבורית. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו. בהמשך המשפט החליט השופט, לאחר
שבדק את חומר הראיות, כי התעודה אינה שלמה ואינה ברורה והזמין את העד לביהמ"ש כדי שיבהיר דברים שבתעודה. ב"כ הנתבעים התנגד לכך אך ההתנגדות נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. השופט רשאי היה בהתאם לתקנה 186 לתקנות סדר הדין האזרחי להזמין את נותן התעודה, שהוא בבחינת עד, בכל שלב משלבי הדיון להופיע בפני ביהמ"ש ולענות על השאלות שיוצגו בפניו ע"י ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' שפיר למערערים, עו"ד חטר ישי למשיב. 9.7.72).
ע.א. 459/71 - משה דזובס נגד ציון חלואה
*השאלה אם המטרה שעבורה נרכש נכס מהוה יסוד מיסודי העיסקה למשיב היה מחסן שבו ניסה בשעתו להתקין בית מלאכה לליטוש יהלומים אך הדבר נמנע ממנו ע"י העיריה. עברו מאז 5 שנים ובאחד הימים פנה המערער למשיב וביקש לרכוש את המחסן. המערער נזקק למקום באופן דחוף להעביר אליו כריכיה. בהסכם שבין המערער למשיב לא צויין כי המטרה היא כריכיה. רק לאחר שהמערער נתן דמי קדימה בסך 5,000 ל"י התברר לו כי לא יוכל להתקין במקום כריכיה. הוא דרש החזרת כספו אך ביהמ"ש קבע כי הוא הפר את ההסכם ולפיכך רשאי המשיב לחלט לעצמו את סכום הפיצויים שנקבע בחוזה ועליו רק להחזיר לו את העודף. הערעור על כך נדחה. השאלה אם צריך היה המוכר לספר לקונה שלא ניתן להשיג במקום רשיון לליטוש יהלומים ויתכן שלא ישיג רשיון לכריכיה תלויה במו"מ שהיה בין הצדדים. ביהמ"ש קבע כי לא דובר בין הצדדים על אפשרות להשיג רשיון לניהול עסק זה או אחר ועל כן לא צריך היה המוכר לספר לקונה מה שהיה בעבר בדבר המלטשה, גם אם שמע מפיו שהוא צריך את המקום לכריכיה. אילו היה מקום לראות בתגובת המוכר או בחוסר תגובתו משום מצג שוא שכאילו ניתן להשיג רשיון לכריכיה כי אז גם רשלנותו של הקונה שלא בדק את המצב בעיריה לא היתה שוללת ממנו את הזכות לבטל את ההסכם. ברם העובדה שהקונה חתם על הסכם בלי להזכיר את מטרת הרכישה יש בה כדי לחזק את דעת השופט כי לא היה זה מיסודי העיסקה שניתן להשיג רשיון לכריכיה. על אף הכינוי "קנס" לגבי הסכום שעל המפר לשלם אין זאת אלא קביעה סבירה של הנזק העלול להגרם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. מולודיק למערער, עו"ד י. תוסיה כהן למשיב. 5.7.72).
ע.א. 328/71 - צדקה משה נגד עו"ד סטנלי רוזינג נאמן בפשיטת רגל וכונס הנכסים הרשמי.
*הגדלת סכום התשלום החדשי של פושט רגל המערער עסק בתווך שטרות והוכרז כפושט רגל בשנת 1968. הוא נצטווה אז לשלם לנאמן סך 50 ל"י לחודש ועתה ביקש הנאמן להגדיל את סכום התשלום. ביהמ"ש החליט להעלותו לסך 250 ל"י לחודש והערעור על כך נדחה. אמנם לא באו בפני ביהמ"ש ראיות שלפיהן יכול היה לקבוע את שיעור הכנסותיו של המערער, ברם ביהמ"ש המחוזי אמר במפורש שהוא קובע את סכום התשלום "לפי אומד הדעת" וזאת על סמך אמרתו של המערער "שהוא מסתובב ברחובות לילינבלום ואחד העם" ובהתחשב בעסקים שניהל לפנים. בהתחשב בכך יכול היה ביהמ"ש, לפי אומד דעתו, להחליט את אשר החליט ואין מקום להתערב בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. רגב למערער, המשיב מס' 1 לעצמו, עו"ד א. חרוץ לכונס הנכסים הרשמי. 12.7.72).
ע.א. 602/71 - קבלאן עלי נגד מדינת ישראל
*זכויות בהסדר מקרקעין הערעור נסב על דרישת המערער בהסדר זכויות מקרקעין לרשום על שמו חלקה בת 25 דונם. בהסכמת המדינה נרשמו על שם המערער 10 דונם מתוך החלקה והיתרה נרשמה ע"ש המדינה. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה. המערער לא הוכיח שהוא החזיק ועיבד את הקרקע במשך תקופה של 15 שנים רצופות כנדרש. לענין הגשת תצלום אויר שנעשה בידי הבריטים כראיה כי חלקה זו לא היתה מעובדת - המערער לא התנגד בביהמ"ש המחוזי להגשת התצלום וע"י כך ויתר על טענותיו בענין קבילות המסמך כראיה. העובדה שהמערער אינו מיוצג ע"י עו"ד אינה מקנה לו זכויות יתר ואין בה כדי לאפשר לו להעלות כעת טענות שלא הועלו בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. כהן למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 12.7.72).
ע.א. 316/71 - ביינגולד שבתאי נגד כהן אהרון ואח'
*התחייבות בהסכם מכירת עסק שלא לעסוק באותו סוג עסק למערער היתה חנות שאותה מכר למשיבים ובחוזה המכר הוגדרה החנות והעסק שבה כ"מכירת מצרכים חקלאיים". בחוזה התחייב המערער שלא לפתוח "חנות למכירת מצרכים חקלאיים" וכו' ללא הגבלת זמן. לאחר מכן פתח המערער חנות שבה הוא מוכר מצרכים כאלה שמכר בחנות הקודמת. המערער טען כי הכוונה ב"מצרכים חקלאיים", היא מצרכים שהחקלאים צורכים, ולא תוצרת חקלאית שכל אדם צורך אותה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כוונת הצדדים היתה שהמערער לא יפתח חנות שבה ימכור אותם מצרכים שנמכרו בחנות הראשונה. אי לכך אסר על המערער מכירת אותם מצרכים בחנותו החדשה. הערעור על כך נדחה. מתוך החוזה ברורה כוונת הצדדים שמה שנסחר בעסק הראשון יהא אסור לסחור בו בעסק החדש. הטענה שהאיסור נוגד את תקנת הציבור היא טענה סתמית ובצדק נדחתה ע"י ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. אלטר למערער, עו"ד ל. פרידמן למשיבים. 12.7.72).
ע.א. 654/71 - ברשקב, חברה לבניה בע"מ נגד מרדכי כהן
*אחריות בתאונת עבודה המשיב נפגע בתאונת עבודה וביהמ"ש המחוזי פסק כי התאונה נגרמה עקב שיטת עבודה רשלנית שהנהיגה המערערת ועל כן עליה לשאת במלוא האחריות לנזק. המערערת טענה בערעור כי בעת קרות התאונה מילא המשיב תפקיד של מנהל עבודה ובתפקידו זה צריך היה לדאוג לשיטת עבודה מתאימה ולנקוט אמצעי בטיחות נאותים לפי תקנות הבטיחות ועל כן התאונה נגרמה באשמת המשיב. לחילופין טענה יש להקטין את שעור הנזק בגלל רשלנות תורמת של המשיב. הטענה הראשונה נדחתה והשניה נתקבלה. לענין הטענה הראשונה - תקנות הבטיחות באו להבטיח בטיחות בעבודה לעובדים המועסקים בבניה ואין בה כדי לפתור את בעית האחריות ביחסים שבין המשיב בתור עובד ובין המערערת בתור מעבידה שלו. בצדק פסק ביהמ"ש דלמטה בענין זה לפי דיני הרשלנות הרגילים ולפי החובות שדינים אלה מטילים על מעביד בגין פגיעה בעובד.
מאידך יש ממש בטענת המערערת שחלק מהאשמה לאירוע התאונה נופל על המשיב שהיה עובד מומחה במקום ולפיכך יש להטיל עליו %25 מן האחריות לתאונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. מוריץ למערערת, עו"ד גלברד למשיב. 3.7.72).
ע.א. 443/71 - אריה חיימסון ואח' נגד יפה עזראן
*חלוקת האחריות בתאונת דרכים המשיבה נפצעה בתאונת דרכים כאשר הלכה בצד השמאלי של הכביש בכוון הליכתה, בצד שלא היתה בו מדרכה, בעוד שבצד השני היתה מדרכה. ביהמ"ש המחוזי קבע תרומת רשלנותה בשעור של %25 וערעור הנהג על שעור זה נדחה. גם בהתחשב ברשלנות התובעת, הרי מידת רשלנותו של הנתבע עלתה בהרבה על רשלנות התובעת וחלוקת אחוזי האחריות בין בעלי הדין תלויה בהשוואת התנהגותם זו לעומת זו עפ"י מידת אשמתם המוסרית. היינו, גם רשלנות תורמת ניכרת של תובע יכולה להתבטא באחוז נמוך יותר באחריות כאשר רשלנות הנתבע היתה רבה מאד כמו כאן. לענין דחיית חוות דעתו של מומחה רפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש - הוא רשאי היה להעדיף את דעתם של שני רופאים אחרים על פני חוות דעתו של המומחה הרפואי. ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות המתעוררות ויכול לסטות מדעתו של מומחה רפואי ולקבל דעת רופא התובעת. לענין קביעת סכום של 18,000 ל"י ע"ח כאב וסבל - אין למצוא בסכום זה סטיה של ממש משעור הסכומים הנפסקים כרגיל בפריט זה.
ביהמ"ש העליון קיבל לעומת זאת ערעור נגדי של התובעת וקבע שיש לפסוק %11 רבית על פריט כאב וסבל מיום הגשת התביעה ולא %7 כפי שקבע ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. ולנט למערערים, עו"ד ליאור למשיבה. 2.7.72).
ע.א. 324/71 - נחלת ישראל טרסט נגד אנציו הולדינגס בע"מ
*בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר שהנתבע הסכים שינתן נגדו פס"ד לפי כתב התביעה המקורי המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת ולאחר מכן בקשה תיקון כתב התביעה. כאשר התבררה בקשת התיקון הודיעה המערערת כי היא מסכימה שינתן נגדה פס"ד על מלוא סכום התביעה שבתובענה. יחד עם התביעה האמורה עמדה גם לדיון המרצת פתיחה של המשיבה נגד המערערת ובה לא נתבקש מתן פס"ד. ביהמ"ש החליט להרשות את תיקון כתב התביעה והערעור על כך נתקבל. תיקון כתב תביעה בא לאפשר דיון בעובדות השנויות במחלוקת וכאשר הנתבע מסכים למלוא הסעד עפ"י כתב התביעה המקורי אין מקום לתקן את כתב התביעה. לטענה כי עמדה לדיון עדיין המרצת הפתיחה שבין הצדדים - הרי התיקון לא נתבקש בהמרצת הפתיחה אלא בתובענה האזרחית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. ארנון למערערת, עו"ד י. פיקל למשיבה. 18.6.72).
ע.א. 669/71 - חברת חלקה ... בע"מ ואח' נגד עזבון המנוחה שוורצברד
*נטישת מושכר המנוחה שוורצברד היתה דיירת מוגנת בדירה שבבית המערערת וקרוביה חפשו עבורה מקום בבית אבות. התנהל מו"מ בין קרובי המנוחה ובין המערערת שבסיכומו הסכימה המערערת לשלם למנוחה סכום כסף תמורת פינוי הדירה. הזקנה עברה לבית האבות ושם נפטרה והעזבון תבע מהמערערים את סכום הכסף המובטח. תביעתם נתקבלה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש דלמטה קבע כעובדה כי ההסכם בדבר התשלום נעשה בטרם עזבה המנוחה את הדירה והיה די חומר לבסס קביעה זו של ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון הוסיף שהוא רחוק מלקבל את הטענה שבכל מקרה שאדם זקן עובר לבית אבות מן הדין לראות בכך מיד מעשה של נטישה. הכל תלוי בנסיבות ולא פעם קורה שתכנית כזו מתבטלת בשל טעמים מטעמים שונים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. ויסברג למערערים, עו"ד י. הראל למשיב. 22.6.72).
ע.א. 573/71 - אולמי נוי בע"מ נגד אלעזר לזרוב ואח'
*תשלום נזקים ממשיים ופיצוי על צער עקב ביטול השכרת אולם לחתונה המשיבים עשו חוזה עם המערערת בדבר עריכת חתונה ביום מסוים באולמי המערערת וזמן קצר לפני היום הקבוע הודיעה המערערת למשיבים כי האולם תפוש באותו יום למטרה אחרת. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים תשלום כ- 1,500 ל"י נזק ממשי וכן 750 ל"י כפיצוי על צער וטרחה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור ביחס לתשלום הסכום של 1,500 ל"יאך קיבל את הערעור באשר לתשלום של 750 ל"י. ביהמ"ש העליון אמר שלא הובאה שוםאסמכתא שתצדיק תשלום סכום זה וכידוע בדרך כלל אין פוסקין פיצוי על צער וכיו"ב שנגרם עקב הפרת חוזה עסקי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חורי למערערת, עו"ד כרמל למשיבים. 18.6.72).
ע.א. 310/71 - יוסף ראש ואח' נגד פקיד השומה ת"א
*שומה לפי מיטב השפיטה המערערים הם עורכי דין המטפלים בפיצויים מגרמניה שלא ניהלו פנקסים בהתאם להוראות החלות על מקצוע עריכת דין ופקיד השומה חייב אותם לשלם מס הכנסה לפי מיטב השפיטה. ערעורם נדחה. היה לו לפקיד השומה על מה להשתית את שומתו וחסד עשה ביהמ"ש המחוזי עם המערערים כאשר הקטין את האחוז שקבע המשיב בתחשיב הכנסת המערערים מסכום הפיצויים שגבו עבור לקוחותיהם. העובדה שהמשיב לא חקר את העדים שהעידו בביהמ"ש לביסוס השומות לפני שהוציא את שומותיו אין בה כדי להטיל ספק בנכונותם. פקיד השומה פעל לפי מיטב הידע והמידע שבידו ודי בכך שעל פי הראיות שבביהמ"ש נמצאה שומתו מוצדקת. ביהמ"ש העליון החליט גם לקבל את ערעורו של פקיד השומה על סכום ההוצאות שחוייבו המשיבים לשלם ע"י ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עו"ד עצמון למערערים, עו"ד רובין למשיב. 22.6.72).
ע.א. 675/71 - נאיף כניפס ואח' נגד זיד סלמן ואח'
*העברת קרקע מקונה שלא בתום לב לקונה קודם שקיבל יפו"כ בלתי חוזר המערער הראשון נתן יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר ביחס לקרקע מסוימת לטובת המשיבים וביפוי הכח הודה שקיבל את כל התמורה בסך 8,000 ל"י. המערער העביר את הקרקע למערער השני מספר ימים לפני שהוגשה תביעה לביצוע עין נגד המערער. במשפט טען המערער כי יפוי הכח הוצא במרמה וכן כי קיבל סכום של 4,000 ל"י ולא 8,000 ל"י כנאמר ביפוי כח. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לבצע העברת האדמות ע"ש המשיבים והערעור על כך נדחה. לענין סכום הכסף ששולם קבע ביהמ"ש המחוזי כי מבחינה עובדתית נראה לו שצודק המערער ברם טענתו לא הוכחה הואיל ולא סתר על ידי מסמך בכתב את ההודאה הכלולה ביפוי הכח. מסקנה זו של ביהמ"ש בדין יסודה. אמנם ב"כ המשיבים לא התנגד לשמיעת עדויות בע"פ נגד יפוי הכח אולם העדר התנגדות יכול להכשיר קבלת ראיה שאיננה קבילה לפי הדין כאשר בעל דין יכול להתנגד להגשת הראיה ואיננו עושה כן. במקרה דנא טענו המערערים מעשה מרמה והיו רשאים להוכיח את המרמה ע"י עדויות בע"פ. על כן לא יכלו המשיבים להתנגד לשמיעת עדויות כאלה ואין לראות בהעדר התנגדות השלמה עם שמיעת ראיות שאינן קבילות לפי הדין. אשר לטענת המערער השני שרכש את הקנין במקרקעין הרי אילו פעל בתום לב יכול היה להצליח להחזיק במקרקעין אולם לפי קביעת ביהמ"ש ידע המערער השני לפני שהנכסים נרשמו בשמו על ההתקשרויות בין המערער הראשון והמשיבים ועל כן נשלל תום לבו וזכות הקונה הראשון עדיפה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. פיגלין למערער מס' 1, עו"ד א. איראני למערער מס' 2, עו"ד וקסמן למשיבים. 5.7.72).
ע.א. 723/71 - ניסן טגנסקי ואח' נגד רמט ... בע"מ
*הפרת זכות מדגם רשום המשיבה רשמה אצל רשם הפטנטים והמדגמים מדגם לגבי ידית לברז העשויה מתכת. המדגם נרשם בסוג 1 לפי התוספת השלישית לפקודת הפטנטים והמדגמים. סוג 1 הנ"ל מכיל מוצרים העשויים ממתכת או המורכבים בעיקר ממתכת. לאחר מכן התחילו המערערים לייצר אותו מוצר ולהשתמש באותו מדגם אלא שמוצריהם לא עשויים ממתכת כי אם מפלסטיק ולכן אין הם נופלים במסגרת סוג 1 לתוספת השלישית לפקודת הפטנטים. ביהמ"ש המחוזי הוציא צו מניעה זמני נגד המערערים והערעור על כך נתקבל. לפי חוק הפטנטים והמדגמים מוגן רק רישום לפי הסוג שנרשם ומכיון שכך מוגבל הרישום וההגנה לפיו רק לפי סוג 1 של התוספת לגבי מוצרי מתכת בעוד שסחורה העשויה מחומר פלסטי נכללת בסוג 3 של התוספת ובסוג זה לא נרשם המדגם הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד רפפורט וטלמון למערערים, עו"ד זליגסון למשיבה. 2.7.72).
ע.א. 397/71 - קופת חולים של ההסתדרות נגד שמחה זינו
*תשלום פיצויים בגין תאונת עבודה המשיבה עבדה אצל המערערת בניקוי שמשות ותוך כדי עבודה נשמט מתוך ציריו חלק אחד מהחלון והמשיבה נפלה ונחבלה ונקבעו לה %10 נכות. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבה 26,000 ל"י פיצויים והערעור על כך נדחה. בלי להכנס לשאלה של הדבר מעיד על עצמו ואם נתמלאו התנאים לשימוש בכלל זה בענין הנדון הרי נוצרה בנסיבות המקרה חזקת רשלנות מצד הנתבעת ואת החזקה הזו לא עלה בידה לסתור בראיות.
לטענה כי אמירה זו או אחרת של התובעת ושל העדים שלה יש בה כדי לסתור את המסקנות העובדתיות של ביהמ"ש דלמטה - כידוע אין בעל דין קשור בכל מה שיצא מפי עדו וכולל עדות בעל הדין עצמו וביהמ"ש יכול לקבוע עובדה גם בניגוד לעדות של עד שהיה בדרך כלל מהימן עליו למשל אם נסתרת אמירת העד בנסיבות אוביקטיביות העולות מכלל הראיות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ר. וייס למערערת, עו"ד י. וינטר למשיבה. 6.7.72).
ע.א. 389/71 - חלפו פרפרה נגד ד"ר ברוך ליפסון ואח'
*תביעה נגד רופא בגין נזק שנגרם בהזרקת זריקה המשיב הזריק למערער זריקת קורטיזון בשנת 1964 אך במקום להביא לו מרפא גרמה לו כאב וסבל וחליים ממושכים. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בטענת רשלנות, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. גם אם נניח, כפי שעשה ביהמ"ש דלמטה, לטובת המערער שחלה על הענין הוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין וחובת הראיה על המשיבים שלא התרשלו, הרי צדק ביהמ"ש דלמטה כי המשיבים הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענתם שלא היתה כל רשלנות מצידם שגרמה לתוצאות האמורות. אמנם המשיבים לא העידו על מקרה מיוחד זה שכן לאחר 7 שנים לא יכלו לזכור בדיוק כיצד התנהגו במקרה זה. אולם די בכך שהוכיחו כי השיטה שהיתה נהוגה בידיהם היתה דיה ולא רשלנית וניתן לקרוא את עדותם כך שלא זו בלבד שנהגו במידת הזהירות בכל מקרה ומקרה אלא שגם לא סטו משיטתם זו אף במקרה אחד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ה. שיפטר למערער, עו"ד י. ולנט למשיבים. 28.6.72).
ב"ש 53/72 - מדינת ישראל נגד אברהם אלמקיים ואח'
*העברת משפט מבאר שבע לת"א נגד המדינה הוגשה תביעה ע"י המשיב בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע הטוען כי נגרמו לו נזקים שהמדינה אחראית להם. המקרה אירע במושב גמזו שליד לוד הנמצא
בשטח שיפוט של ביהמ"ש המחוזי בת"א. המדינה מבקשת להעביר את המשפט לת"א בטענה שהתאונה נחקרה במשטרת רמלה וכל העדים מתגוררים במחוז ת"א. הבקשה נדחתה. במידה שמדובר בעדים של המשיב הרי יש להניח שהם נאותו מראש לתת את עדותם בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע והמדינה אינה צריכה לדאוג לנוחותם. אשר לעדי המדינה הרי אלה הם בעיקרם קציני צה"ל (מדובר בתאונה שאירעה בשטח אימונים של צה"ל) ובשבילם אין נפקא מינה אם ימסרו עדות בבאר-שבע או בת"א מבחינת נוחותם לנסוע לכאן או לשם. גם הבדלי מרחקי הנסיעה מאיזור לוד לת"א מזה ולבאר-שבע מזה הוא רק הבדל של שעה לערך ואינו מצדיק העברת הדיון. על יסוד הטעמים הנ"ל באופן מצטבר אין להענות לבקשת המדינה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד גולדמן למבקשת, עו"ד אורן למשיבים. 13.6.72).
ב"ש 99/72 - פנחס כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
המבקש עצור כחשוד בביצוע שוד וביהמ"ש ציוה לעצרו עד לגמר משפטו. הערר מבוסס על כך שנאשם אחר באותו מעשה שוחרר בערבות ע"י ביהמ"ש. לכאורה נראה שכשם ששחררו את הנאשם האחר אפשר היה לשחרר גם את המבקש הזה הקובל על הפליה. ברם זאת רק לכאורה. שחרורו של נאשם אחר אינו מחייב שחרורו של העורר. העורר הוא שגנב את המכונית, לפי האישום, לשם ביצוע השוד והוא שבתור חייל החזיק באקדח. נוכח חומרת המעשה המיוחס לעורר חייב ביהמ"ש לסטות מהכלל שאדם עומד בחזקת חף מפשע כל עוד לא הורשע ושעל כן זכאי להתהלך חופשי. יתכן ששחרורו של הנאשם האחר יש בו משום סכנה לציבור ויתכן שלא, אך אין להוסיף על הסכנה ההיא ע"י שחרור נאשם נוסף שלפי טענת המשיבה לקח חלק פעיל בהכנת המזימה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד אברמזון למבקש. 20.6.72).