ע.א. 299/71 - עודד מזרחי נגד מקורות בע"מ
* חיוב בנזיקין עקב רשלנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דבורין) בת.א. 375/68 - הערעור נתקבל).
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. כדי לחייב מזיק עבור נזק שנגרם מחמת רשלנות אין צורך שהמזיק צריך היה לצפות מראש מה חמור הנזק שייגרם אלא די בכך שצריך היה לצפות מראש שייגרם נזק ומשניתן לאמר כי אדם סביר צריך היה לחזות שייגרם נזק יש לחייב את המזיק על כל נזק שגרם.
ב. אין לאמר שהניזוק חייב היה להזהיר את המזיק בענין הנדון, שבו נפגע הניזוק לא בסתר ללא ידיעת המשיבה אלא הנזק נגרם בעבודה יום יומית של המזיק בטרקטורים שליד כרמו של הניזוק כאשר האבק גורם נזק לפרי שבכרם והמזיק ידע זאת.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד וינברג למשיבה. 3.7.72).
ע.א. 605/71 - עואד סאלח נגד סלים סעיד ואח'
*עואד סאלח נגד סלים סעיד ואח' * זכות ערעור על הליך במשפט במסגרת ערעור על פסה"ד.
* סמכות בימ"ש בהגנה הנשענת על טענת אריסות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 42/71 - הערעור נדחה פה אחד אולם מנימוקים שונים של השופט מני מחד ושל הנשיא אגרנט והשופט י. כהן מאידך).
העובדות:
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום תביעה נגד המערער לסילוק ידו מחלקת אדמה מסוימת. בכתב תביעתם ציינו כי הם הבעלים החוקיים של החלקה וכי המערער מחזיק בה כמשיג גבול. בכתב הגנתו טען המערער כי הוא מחזיק בחלקה בתורת אריס מוגן. כן טען המערער בכתב הגנתו כי התביעה בתורת משפט בין אריס מוגן ובעלים אינה מסמכותו של בימ"ש השלום אלא של ועדה מיוחדת בהתאם לחוק הגנת אריסים. המערער לא הביא את ענינו בפני הועדה המיוחדת לעניני אריסים אלא בסמוך לגמר המשפט בבימ"ש השלום. בימ"ש השלום החליט לעכב את מתן פסה"ד עד לגמר הדיון בפני הועדה. המשיבים ערערו על החלטה זו בפני ביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור ופסק כי לפי סעיף 35 לחוק בתי המשפט רשאי בימ"ש השלום לדון בענין האריסות בתור ענין נגרר בתביעה לסילוק יד שהיא ענינו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי מכיון שהענין בסמכות בימ"ש השלום הוא מחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי ששופט השלום ישקול אם אין כאן מקום לדון בשאלת מעמדו של המערער כאריס נוכח הוראות סעיף 35 לחוק בתי המשפט. על אותה החלטה של ביהמ"ש המחוזי לא ערער המערער והענין חזר לבימ"ש השלום וזה החליט להשתמש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 35 לחוק בתי המשפט והכריע בשאלת האריסות לרעת המערער. ערעורו של המערער על פס"ד זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ומכאן הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. לטענת המערער שביהמ"ש המחוזי בפסק דינו הראשון התערב שלא כחוק בשיקול דעתו של בימ"ש השלום - טענה זו אינה פתוחה בפני המערער מאחר והוא לא ביקש לערער על אותו פס"ד.
ב. לטענה השניה של המערער כי סעיף 19 לפקודת האריסים מונעת מבימ"ש השלום לפסוק בשאלת אריסות גם כענין שבגררה - סעיף 35 לחוק בתי המשפט מאפשר להכריע
בכל שאלה שהתעוררה בו דרך אגב אף אם הענין שהתעורר הוא בסמכותו הייחודית של בימ"ש אחר או של בי"ד אחר ומכיון שהתביעה לסילוק יד הובאה כדין בפני בימ"ש השלום מוסמך הוא להכריע בשאלת האריסות הדרושה לבירור אותה תביעה. שופט השלום השתמש כדין בשיקול הדעת כאשר החליט להכריע באותה שאלה לצורך התביעה שהיתה תלויה בפניו.
ג. לטענה השלישית של המערער כי הועדה המיוחדת לעניני אריסים אינה מהווה בימ"ש או בי"ד כאמור בסעיף 35 הנ"ל - אין לקבל טענה זו שכן לפי סמכויותיה מהווה הועדה לפי פקודת האריסים בי"ד אף אם אינה נקראת בי"ד.
הנשיא אגרנט:
א. העובדה שעל פסה"ד הראשון לא ביקש המערער רשות ערעור ולא ערער אינה מונעת ממנו לערער על ההחלטה ההיא כיום. משלא נסתיימו ההליכים בסכסוך הנדון והוא הגיע רק עתה בפעם הראשונה לבימ"ש העליון זכאי המערער לבקש שביהמ"ש העליון ידון ויכריע בטענה שהוכרעה בהליכים קודמים בבתי המשפט דלמטה אף אם לא נתבקשה בשעתו רשות ערעור.
ב. פקודת האריסות קובעת הוראה מיוחדת שלפיה רק הועדה לפי הפקודה רשאית לקבוע בסכסוך אם פלוני הוא אריס חוקי או לא ומכיון שזו הוראה מיוחדת הרי ההסדר המיוחד הזה דוחה את תחולת ההוראה לפי סעיף 35 לחוק בתי המשפט ואין בימ"ש השלום מוסמך לפסוק בשאלת האריסות בתור שאלה אינצידנטאלית. (הנשיא העיר אגב אורחא שאם מוסמך בימ"ש השלום לפסוק בשאלה אינצידנטאלית פלונית כי אז חייב הוא להכריע באותה שאלה ואין הדבר כלל נתון לשיקול דעתו).
ג. השאלה האחרונה היא אם העובדה שהמערער פנה לועדה המיוחדת שתכריע בדבר מעמדו כאריס חוקי מחייבת את בימ"ש השלום להשהות את מתן פסק דינו בגין התובענה לסילוק יד. התשובה לכך היא שלילית. אכן אין בימ"ש השלום רשאי לתת צו פינוי כאשר ניתנה החלטה ע"י הועדה המיוחדת שלפיה הנתבע הינו אריס חוקי אך אין כל איסור על כך שבימ"ש יתן פסק פינוי כאשר אין הכרעה בשאלת האריסות. ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש וכאשר נתבע נוקט בכל הצעדים הדרושים, היינו אם הוא מזדרז עם פנייתו לועדה המיוחדת, ומביא בביהמ"ש הוכחה לכאורה שטענת האריסות היא טענה רצינית, וקיים סיכוי רציני שהדיונים בפני הועדה יסתיימו תוך זמן סביר, כי אז בדרך כלל ישהה ביהמ"ש את מתן החלטתו. בענין דנא לא נתקיימו התנאים דלעיל ועל כן לא היה מקום להשהות את הדיון בתובענה לסילוק יד.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. עו"ד ח. נקארה למערער, עו"ד פ. ברק למשיבים).
ע.א. 284/71 - מדינת ישראל נגד פנחס אייזנברג ואח'
* אחריות בנזקים וחלוקת האחריות.
(שלושה ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1814/66 - הערעורים נדחו).
העובדות:
התובע ניהל מסגריה בקיבוץ ובאחד הימים נכנס למסגריה אחד המשיבים, בן שלום, שהיה סגן משנה באותו זמן בצה"ל והביא למסגריה חפץ שהיה מרעום של פצצה. את החפץ קיבל בן
שלום מחברו לניר אף הוא קצין בצה"ל. שניהם השתתפו אותה שנה בתרגיל צבאי שבמהלכו נותרו בשטח מרעומים רבים. בהתאם לפקודה צריך היה לאסוף את כל המרעומים והיה איסור על הוצאתם מן המקום אלא שהוראות אלה לא נשמרו. הוברר כי שני הקצינים וכן החיילים לא ידעו כי החפצים הם מרעומים מסוכנים. כאשר בן שלום הביא את המרעום למשיב (התובע) הפעיל המשיב מכשיר ריתוך לפירוק המרעום וזה התפוצץ והמשיב נפגע. גובה הנזק הוסכם ע"יהצדדים בסכום של 40,000 ל"י וביהמ"ש חילק את האחריות בין המדינה %65, בן שלום %25 לניר %10 ואילו התובע אינו נושא לפי החלטת ביהמ"ש באחריות כלשהי. על אחריות המערערים לתאונה ועל חלוקת האחריות נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. פרסום ההוראות ע"י המדינה שאסרו הוצאת חפצים משדה האימונים לא די בו. המדינה חייבת הייתה לדאוג לכך שהוראות אלה יבוצעו. מהראיות שהובאו ברור שלא נעשה דבר לשם הבטחת קיום האיסור. כמו כן חייבת היתה המדינה להנהיג שיטה יעילה לסילוק המרעומים מהשדה, והמדינה לא עשתה כן.
ב. לטענה שניתק הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה ובין אירוע התאונה בגלל הרשלנות החמורה של לניר ובן שלום שנטלו את המרעומים בניגוד לאיסור כמשיגי גבול לגבי חפצים אלה - מעשהו של המעוול השני אינו מנתק את הקשר הסיבתי, אם המעוול הראשון חייב היה באופן סביר לחזות מראש כי עלולה לקרות תאונה עקב רשלנותו של המעוול השני. בענין דנא חייבת היתה המדינה לחזות מראש שהמשתתפים בתרגיל יתפתו לקחת את המרעומים ושבנסיון לעצב את צורתם מחדש ישתמשו באמצעים מכניים ואחרים.
ג. לטענה שהמדינה פטורה מאחריות באשר לניר ובן שלום היו משיגי גבול - מדובר כאן בהשגת גבול כלפי מטלטלין ולא כלפי מקרקעין ולגבי משיג גבול כזה, גם לפני התיקון בפקודת הנזיקין, אחריות בעל הרכוש היתה אחריות רגילה.
ד. לענין רשלנות לניר ובן שלום - שניהם אמנם לא היו מומחים לחמרי נפץ אך הם עברו קורס חבלה וידעו שהחפץ שאותו לא יכלו לזהות נאסף בשדה אימונים וצריכים היו לחשוש שחפץ כזה שנאסף בנסיבות אלה טומן בחובו סכנה.
ה. מאידך התובע בתור אזרח שלא ידע על מקור החפץ וטיבו לא היה צריך לחשוד כי יש סכנה בשימוש באש.
ו. בכתב תביעתו אמר התובע ששאל את בן שלום אם אפשר להפעיל להבה של מכשיר ריתוך ושזה ענה על כך בחיוב. בעדותו אמר התובע שכלל לא שאל על כך. בכתב הגנתו טען בן שלום שהשיב לתובע שאין הוא יודע. ביהמ"ש האמין לתובע בעדותו שלא נשאל על כך ואין לאמר שהתובע נתפש על הודאתו בכתב התביעה. אפילו אם יש לתפוש את התובע על הנאמר בכתב התביעה הרי ביחס לתשובה חלוקות הגרסאות והשופט האמין לגירסת התובע לאחר שתוכן השיחה הועמד במחלוקת. השופט רשאי היה להאמין לגירסת התובע על אף הסתירה שבין עדות התובע לבין כתב התביעה. סתירה זו לא התייחסה לעובדה המשמשת יסוד לעילת התביעה אלא לאחת הנסיבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד ע. נתן למדינה, עו"ד ה.נ. אריאל לתובע, עו"ד ה. וייס לבן שלום, עו"ד ש. נסים ללניר. 9.6.72).
ע.א. 674/71 - יקותיאל שוחמי ואח' נגד עו"ד שבולת (נאמן בפשיטת רגל)
* ביטול עיסקה שנעשתה לפני פשיטת רגל בכוונת העדפה.
(ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 3137/69 -הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב השני, אחד סוברו ניהל בית מלאכה במושכר של עמידר, ניתן נגדו צו פינוי אלא אם כן ישלם לעמידר סכום כסף מסוים עד למועד מסוים. הוא לא שילם את הכסף בזמן אך עמידר לא ביצעה את הפינוי. לאחר מכן העביר את המושכר למערערים ושילם את חובו לעמידר. 6 ימים לאחר מכן הוגשה נגד סוברו בקשה לפשיטת רגל וניתן צו קבלת נכסים והלה הוכרז כפושט רגל. הנאמן בפשיטת הרגל ביקש מביהמ"ש המחוזי לבטל את העברת המושכר למערערים מכיון שהוא מהווה העדפה במרמה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והורה לנאמן לקנות אחיזה במושכר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לטענת המערערים כי מתוך העדויות עולה כי סוברו לא התכוון להעדיף את המערערים אלא עשה את ההסכם מתוך כניעה ללחצם של המערערים - העובדה שהנושה שהועדף לחץ על החייב יכולה להראות שלא היתה העדפה פסולה, אך אין זו מסקנה הכרחית וביהמ"ש יכול להגיע למסקנה שאמנם היה לחץ אך הכוונה המכריעה היתה העדפה פסולה, וגם אז יפסול את העיסקה. כאן קבע השופט שהלחץ לא היה גורם בעל משקל ממשי בהעברת המשוכר.
ב. לטענה שסוברו לא התכוון להעדיף את הנושים אלא להטיב עם עצמו - אם אמנם כך הדבר גם אז דין העיסקה להתבטל לפי הוראות סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל. לפי סעיף זה הסדר נכסים שנעשה ע"י פושט רגל תוך שנתיים לפני פשיטת הרגל יבוטל אלא אם נעשה לטובת קונה בתמורה בעלת ערך ובתום לב. גם אם המערערים נתנו תמורה בעלת ערך כאשר פרעו את החוב לעמידר, הרי על כל פנים אין הם קונים בתום לב כי ידעו בדיוק את מצבו של סוברו ואף לפי גירסתם עשו הסכם כוזב מתוך שיתוף פעולה עם סוברו כדי להכשיל את הנושים האחרים.
ג. לטענה כי לסוברו לא היתה זכות במושכר לאחר שניתן נגדו צו פינוי ובזמן עשיית ההסכם עם המערערים היה צו הפינוי בתוקפו - פסק דין פינוי, כמוהו כמו כל הסכם בין צדדים, רק נתן לעמידר זכות לפנות את סוברו. אם עמידר ויתרה על זכותה לפנותו ונתנה לסוברו אישור להעברת המושכר למערער הרי שעמידר הכירה בזכויות סוברו כדייר מוגן (לא נטען בענין דנא כי זכות דיירות לפי החוק איננה עוברת לנאמן בפשיטת רגל).
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד א. לובוצקי למערערים, עו"ד ליכטנברג למשיב. 5.7.72).
ע.פ. 522/71 - יצחק בחג'אן ועבדיה דורזיה נגד מדינת ישראל
* זיהוי לפי קול.
* הנחת "החזקה התכופה" של רכוש שנשדד.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלטנר קוורט ובנטל) בת.פ. 427/71 - ערעורו של דורזיה נדחה ואילו ערעורו של בחג'אן נתקבל בחלקו).
העובדות:
באפריל 1971 בוצע שוד בבנק הפועלים בקרית שלום ע"י שלושה בחורים רעולי פנים. אחד השודדים, המערער דורזיה, זוהה לפי קולו ע"י ילדה בת 12 שהכירה אותו היטב לפני ביצוע השוד
כאחד השכנים במקום. המערערים נעצרו שבעה ימים לאחר ביצוע השוד וברשותם נתגלו סכומי כסף וביניהם שטרי פתיון שמספריהם הופקדו בידי הנהלת הבנק. שני המערערים הורשעו בעבירת שוד מזוין. המערער דורזיה נדון ל- 8 שנות מאסר ואילו המערער בחג'אן ל- 11 שנות מאסר. על ההרשעה ועל גזר הדין נסב הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. העדה, ילדה בת 12, אמרה בתחילת עדותה בבטחון כי שמעה את המערער דורזיה מצווה על הנוכחים להרים ידיים וכבר אז זיהתה את קולו שהכירה אותו היטב לפני כן. במהלך העדות נתערער בטחונה של העדה ובחקירה הנגדית אמרה כי איננה בטוחה כי דורזיה היה השודד. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי מקור ההסוסים בעדות נעוץ בהשפעה שהופעלה על העדה ערב מסירת העדות. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להתרשם ממהימנות דבריה של העדה ולייחס את ההסוסים להשפעה שהופעלה על העדה לפני מסירת העדות.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לסמוך על זיהוי הקול בבטחון מלא כאילו נערך מסדר זיהוי, שהרי בשעה שהעדה זיהתה את הקול היה המערער רעול פנים. הזיהוי היה אינסטינקטיבי ומידי וזיהוי כזה מדויק יותר ובטוח יותר מזיהוי המתפתח אצל העד תוך כדי חשיבה. אין הכרח במסדר זהוי כדי לקבוע כי העד מכיר את הנאשם ומסוגל לזהות את קולו, ודי בכך שדברי העד שהוא מכיר את הנאשם מהימנים על ביהמ"ש.
ד. לענין החלת הנחת "החזקה התכופה" של שטרי הכסף הממוספרים בידי המערער - ששה ימים שעברו מיום ביצוע השוד ועד למעצר המערער הינם אמנם תקופה ארוכה, אולם החזקה האמורה איננה חזקה משפטית אלא הנחה המבוססת על נסיון החיים ויש להחיל הנחה זו בהתאם לנסיבות המיוחדות בכל מקרה ומקרה ובהתחשב בטיב החפץ הגנוב. אורך הזמן איננו אלא חוליה אחת בכל הנסיבות שיש להביאן בחשבון. בענין דנא נוספה לחזקה התכופה עדותה של הילדה ושתי הראיות ביחד יש בהן כדי לחזק את המסקנה כי המערער נטל חלק בביצוע השוד.
ה. שונה המצב לגבי המערער בחג'אן כאשר אצלו אין לבסס על החזקה התכופה של שטרי הפתיון מסקנה כי השתתף בביצוע השוד ויש להמיר את ההרשעה בשוד מזוין לקבלת רכוש גנוב.
ו. לאור הנ"ל יש לאשר את גזר הדין של דורזיה ולהמיר את עונשו של בחג'אן ולהעמידו על 6 שנות מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עוה"ד א. מרינסקי וי. הייק לבחג'אן, עוה"ד תמיר והכהן לדורזיה, עו"ד בניש למשיבה. 22.6.72).
ע.א. 550/71 - יששכר שרעבי ואח' נגד אליהו טרטקובסקי ואח'
* תביעת פיצויים בטענה של הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בת.א. 5863/68 - הערעור נתקבל במלואו ברוב דעות בעוד השופט קיסטר בדעת מיעוט סבר כי יש לקבל את הערעור רק בחלקו).
העובדות:
המשיבים בנו בנין בת"א ומכרו את חלקיו לקונים שונים. חלקו הגדול של הבנין נמכר למדינה ששכנה בו מתקני דואר ואילו מרתף נרכש ע"י המערערים. דרך המרתף היה מעבר למקלט
ובהסכם שבין המערערים לבין המשיבים התחייבו המערערים לאפשר מעבר למקלט בשעת חירום. במלחמת ששת הימים לא ניתנה בתחילה אפשרות מעבר למקלט ע"י המערערים אך לקראת המלחמה כבר היה המרתף פתוח ואפשר מעבר למקלט. לאחר מלחמת ששת הימים שוב נטלו המערערים את מפתח המרתף והמדינה עכבה כספים שהיתה חייבת למשיבים ואלה נאלצו לבנות פתח חדש למקלט לפי דרישת המדינה וההוצאות הסתכמו בעשרת אלפים ל"י בקירוב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סכום הפיצויים הקבוע בחוזה בגובה של 25,000 ל"י הינו פיצוי עונשי ולאחר שמצא כי המערערים הפרו את ההסכם עם המשיבים חייב את המערערים לשלם למשיבים את ההוצאות שהוציאו באופן ממשי על בניית הכניסה הנפרדת למקלט. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת הרוב):
א. גם אם היתה כאן הפרת חוזה ע"י המערערים הרי ההפרה לא היתה נמשכת שכן עם פתיחת המקלט בא המצב על תיקונו והמרתף שימש את דיירי הבית בזמן המלחמה. אשר למצב שלאחר המלחמה - לפי החוזה התחייבו המערערים לאפשר את המעבר רק בשעת חירום ולא בזמן שלום.
ב. נוסף על כך אין לראות כיצד ניתן לחייב את המערערים בהוצאות הבניה של הכניסה הנפרדת כאשר המשיבים לא טרחו כלל להודיע למערערים כי הם נאלצים בלחץ הממשלה לבנות את הכניסה באו ודרשו את ההוצאות מן המערערים. המערערים לא ידעו ולא צריכים היו לדעת שמפעילים לחץ על המשיבים לבניית כניסה נפרדת למקלט. (כאן מנתח השופט עציוני את הסוגיה של "ריחוק הנזק" והדרישה כי המפר ידע בעת הפרת החוזה על העובדות המיוחדות העומדות ביסוד הנזק הבלתי צפוי כתנאי להטיל עליו חבות לנזק).
השופט קיסטר (דעת מיעוט):
כלל הוא בביצוע חוזים שעל המתחייב לפעול בהגינות ובתום לב כדי לקיים את מטרת החוזה. למרות שהמצב איננו מצב חירום כיום הרי כדי המעבר יהיה מעבר ממשי דרוש כי בזמן שיהיה צורך לרדת למקלט לא יהיה שום עיכוב ושום מכשול ושלא תהיה שהייה של אף שניה אחת בשל צורך להשיג מפתח למרתף ולמקלט ודרוש שכל הנמצאים בבית ידעו מראש מהי הדרך למקלט ושהדרך תהיה תמיד פנויה. עם זאת, אילו המערערים לא היו מוכנים לשום סדור הוגן היו המשיבים זכאים להקים דלת נוספת ולחייב בהוצאות את המערערים אשר הפרו את החוזה עם המשיבים. ברם המשיבים לא עשו מאומה להקטין את נזקם של המערערים ולא הודיעו להם מראש כי הם עומדים להוציא הוצאות כאלה. אי לכך יש לחייב את המערערים לשלם את הפיצוי של אלף ל"י בלבד שכן הפרת ההסכם על ידם גרמה בכל זאת למשיבים נזק והוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, עציוני. עו"ד א. בר-שלום למערערים, עו"ד דינשטיין למשיבים. 25.7.72).
ע.א. 347/71 - מיכאל סנסור נגד הקונסוליה הכללית של יון והיועהמ"ש לממשלה
* התיצבות היועהמ"ש במשפט נגד נציגות דיפלומטית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים כהן, בן-פורת, לנדא) בע.ש. 27/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הגיש תביעת פינוי נגד הקונסוליה הכללית של יון בעילת אי תשלום שכירות ולאחר שהנתבעת לא הגישה כתב הגנה ניתן פס"ד והמערער פנה להוצל"פ בבקשת ביצוע. עתה התערב היועהמ"ש לממשלה והתנגד לביצועו של פסה"ד באשר הנתבעת הינה נציגות דיפלומטית שעל פי
הלכות המשפט הבינלאומי נהנית מחסינות. המערער התנגד להתיצבותו של היועהמ"ש מן הטעם שראש ההוצל"פ איננו בימ"ש ועל כן אין סמכות ליועהמ"ש להתיצב לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התיצבות היועהמ"ש לממשלה). ראש ההוצל"פ דחה את התנגדות המערער, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ועל כך הערעור הנוסף.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לפי סעיף 1 הוסמך היועהמ"ש לממשלה להצטרף כצד בהליך פלוני שבפני ביהמ"ש או לפני פקיד מסדר כאשר נראה לו הדבר נחוץ בענינים המנויים בסעיף הנ"ל. השאלה מהו "בימ"ש" לענין התערבותו של היועהמ"ש אין ללמדו מדברי חקיקה אחרים אלא יש לגלות משמעותו של כל דיבור בראש ובראשונה מאותו חיקוק עצמו, אם כי אפשר להסתייע מדברי חקיקה אחרים.
ב. בסעיף הנ"ל לא מדובר על זכותו של היועהמ"ש להתייצב בפני בימ"ש אלא להתייצב בהליך פלוני שבפני בימ"ש. ענין הפינוי היה נושא לדיון בבימ"ש השלום ובזה הונח היסוד להתערבותו של היועהמ"ש. השאלה היא אם ההליך נמשך גם לאחר פסה"ד כאשר ענין מגיע להוצל"פ. התשובה לכך היא חיובית. נוכח העובדה שמטרת המחוקק היתה מתן אפשרות ליועהמ"ש להתערב כאשר יחסי המדינה עשויים להפגע הרי אותו ענין ציבורי לא פג עם מתן פסה"ד ועל כן יש לתת לדיבור "הליך" פירוש מרחיב שהוא חל גם כאשר הענין מגיע להוצל"פ.
ג. יש לאפשר הצטרפות היועהמ"ש גם עפ"י תקנה 23 לתקנות ההוצל"פ המאפשרת להזמין כל אדם שיש לו נגיעה בדבר ולשמוע טענותיו. בענין דנא יש לאמר כי ליועהמ"ש יש נגיעה בדבר. כמו כן עפ"י תקנה 23 אין צורך שהיוזמה להזמנת כל אדם תצא מטעם ראש ההוצל"פ ויכול גם אדם מעונין לפנות הוא אל ראש ההוצל"פ שהוא יפעיל את סמכותו ויזמינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד א. הכהן למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 9.7.72).
המ' 374/72 - פלוני נגד פלונית
* שומת הוצאות בבג"צ ע"י הרשם.
(ערעור על שומת הרשם להוצאות בבג"צ - הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש הגבוה לצדק אין נוהגין עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי ולפיכך התקנה 476 בענין שומת הוצאות ע"י הרשם אינה חלה על ההליך. הרשם היה מוסמך לשום את ההוצאות שחייב המבקש לשלם למשיבה בבג"צ עפ"י סעיף 15 לפקודת הרשמים.
ב. זכותו של בעל דין החפץ בבדיקת שומתו של הרשם בבג"צ איננה לפי תקנה 482 שלפיה פנה המבקש בהמרצה דנא, אלא לפי סעיף 12 (ב) לפקודת הרשמים ועל כן תידון בקשת המבקש כערעור לפי סעיף 12 הנ"ל.
ג. עפ"י התוספת השלישית לתקנות סדרי הדין האזרחי אשר נוהגת בביהמ"ש המחוזי ואליה מופנה הרשם בבג"צ לשאוב השראה לשומתו, זכאי בעל דין להפרע כל הוצאות שהרשם אישר ובידי הרשם שקול דעת רחב אשר ביהמ"ש לא יתערב בו כל עוד לא שוכנע שהרשם הניח עקרון מוטעה נר לרגליו.
ד. רשאי היה הרשם לחייב את המבקש לשלם למשיבה סכום כסף ששילמה לחוקר פרטי כדי לגלות מקדם המצאו של הילד שנחטף ע"י המערער. זאת למרות שהכסף הוצא בשלב מקודם כדי לאפשר הגשת העתירה ולא לצורך ניהול המשפט גופו.
ה. צדק הרשם בהחליטו כי יש לשלם הוצאות שהוציאה לשיחות טלפון מביתה בארה"ב עם פרקליטה בת"א לפני הגשת העתירה וזאת בהיקף שקבע הרשם. צדק גם הרשם שחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות שהוציאה כשבאה לישראל והביאה איתה תינוקת. המשיבה לא יכלה להשאיר ילד יונק לבדו במשך שבועות אחדים בניו יורק כשהיא צריכה לבוא לישראל לנהל משפט להחזרת ילד שנחטף והובא לכאן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. רוטמן למבקש, עו"ד י. חרותי למשיבה. 9.7.72).
ע.א. 125/71 - ציון חברה לביטוח ואח' נגד חדרה קייך ואח'
* פיצויים עקב תאונת דרכים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי חיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1616/67 - הערעורים נדחו בעיקרם).
העובדות:
המשיבים נפגעו בתאונת דרכים שנגרמה בעטיה של רשלנות שאחראי לה נהג שהיה מבוטח אצל המערערת. לאחר התאונה, כאשר המשיבה היתה עדיין חבושה בראשה, נסעה במכונית שעצרה עצירה פתאומית ובכך הורע מצבה. ביהמ"ש המחוזי ראה את המערערת אחראית למצבה של המשיבה גם עקב ההרעה כתוצאה מן העצירה הפתאומית ופסק לה פיצויים על כל פגעיה. המשיבים היו חברי קיבוץ ומשכורתם הועברה על ידם לקיבוץ אך ביהמ"ש פסק להם הפסד שכר בלי להתחשב בכך. על מכלול קביעות ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ספק אם האירוע השני שנגרם למשיבה הינו "תאונה". ברם על כל פנים אין זה מקרה יוצא דופן אלא אחד ממאורעות רגילים שכל מי שנוסע במכונית מתנסה בו חדשים לבקרים. כיון שכך אין לאמר שההחמרה עקב העצירה הינה בלתי צפויה וכי האירוע השני ניתק את הקשר הסיבתי בין התאונה ובין הנזק שסבלה המשיבה.
ב. העובדה שהמשיבים העבירו את משכורתם לקיבוץ אין בה כדי למנוע חיוב המזיק לשלם להם את הפסד ההשתכרות.
ג. ביהמ"ש רשאי היה להרשות תיקון כתב התביעה גם בשלב מתן פסה"ד באופן ובמידה שהענינים התבררו היטב במהלך המשפט. התיקון כאן מתייחס רק לשאלת חלוקת הפיצויים בין התובעים השונים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, ל. כהן. עו"ד א. שרויאר למערערים, עו"ד ש. נסים למשיבים. 22.8.72).
ע.א. 493/71 - זליג רוזנר נגד רפאל ליברמן ואח'
* מכירת נכס משועבד בלי לקבוע מי ישחרר את השעבוד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט לרון) בת.א. 362/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבים רכשו נכס, שכלל 6 חנויות, מחברת עמידר אך לא סיימו לשלם את התשלומים עבור הנכס ולפי החוזה אסור היה להם למכור את הנכס או חלקים ממנו כל עוד לא שילמו את מלוא הסכום ולא פדו את המשכנתא שרבצה על הנכס. לאחר מכן היו המשיבים במצב כספי דחוק ומכרו מחצית הנכס למערער. רשות הפיתוח הגישה תביעה נגד המערער לסלק ידו מהחנויות מאחר שהמשיבים נשארו חייבים לרשות הפיתוח כ- 10,000 ל"י. הוגשה פשרה בין המערער לבין רשות הפיתוח שלפיו נמכרו החנויות מחדש למערער תמורת תשלום יתרת החוב ועתה הגיש המערער תביעה נגד המשיבים שיחזירו לו את הסכום של 13,000 ל"י ששילם להם עבור החנויות ולחילופין שישלמו את הסכום של 10,000 ל"י כנזקים בשל מצג שוא או לחילופי חילופין בשל הפרת הסכם. התביעה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. התביעה להחזרת הסכום ששילם המערער למשיבים נדחתה בצדק מן הטעם שתנאי מוקדם לתביעה כזאת הוא כי הקונה יבטל את ההסכם וכאן לא בוטל הסכם המכר והממכר לא הוחזר למשיבים.
ב. אין מקום לתביעת פיצויים בשל מצג שוא. המערער ידע היטב את מצב הדברים או יכול היה לדעת. הוא ידע או יכול היה לדעת על האיסור שבהסכם המקורי בין רשות הפיתוח והמשיבים וכן הוא חקר במשרד רשות הפיתוח ועוה"ד שטיפל בענין אף הזהיר אותו והעמידו על הסכנה שאם המשיבים לא יפרעו לחברה את עודף החוב לא יוכל לקבל את הממכר.
ג. לענין עילת הפרת ההסכם - השאלה היא מי צריך היה לשלם לרשות הפיתוח את עודף החוב. המערער היה ער לשאלה זו ברכשו את החנויות אך הענין לא הוזכר בהסכם בינו לבין המשיבים. שתיקה זו עלולה להתפרש לכאן ולכאן, אם כי נראה שבהעדר כל רמז בגוף ההסכם סביר להניח שקונה היודע שנכס שהוא קונה משועבד קונה אותו כמות שהוא. על כל פנים יש לפרש את העובדות כפי שעשה השופט דלמטה שהמערער ידע שהוא מקבל על עצמו את הסיכון שהמשיבים לא יעמדו בהתחייבויותיהם כלפי רשות הפיתוח והוא לקח על עצמו את האחריות לתשלום הכסף לרשות הפיתוח.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד י.י. שטיינברג למערער, עו"ד מ. חרוץ למשיבים. 29.8.72).
ע.א. 603/71 - בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נגד בנק א"י-בריטניה ואח'
* זכויות קדימה של ממשכן לעומת בעל שעבוד צף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אבנור) בת.א. 1993/68 - הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
בערעור זה הובהרו מפי מ"מ הנשיא זוסמן, זכויות קדימה לגבי נכסים של חברה מתפרקת כאשר הנושים הם בעלי שעבוד צף מחד ובעלי משכנתא של נכסים מאידך. זאת הן כאשר השעבוד הצף הינו רגיל והן כאשר הוא אוסר מישכון נכסים, וכאשר מן הצד השני נמצא נושה אשר הנכס שמושכן נרכש מכספים שהוא הלווה לחברה המתפרקת וכן כאשר הוא הלווה כספים וקיבל משכנתא על נכס אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עוה"ד ז. ברוכשטיין וא. אופנהיים למערערים, עו"ד י. פריבס למשיב. 15.8.72).
ע.א. 180/71 - ישעיהו לביא נגד קצין התגמולים
* קביעת שכ"ט ע"י ועדת ערר.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק הנכים בתיק ע.נ. 3507/66 בענין גובה שכ"ט - הערעור נתקבל).
בערעור זה טען המערער כי סכום שכה"ט שנפסק לו ע"י ועדת הערר בסך 300 ל"י נמוך מדי. נתעוררה שאלה אם בכלל סמכותה של ועדת העררים לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט. השופט ברנזון קבע הלכה כי ועדות ערר מסוג זה מוסמכות לפסוק הוצאות ושכ"ט. מאידך השופטים ויתקון וקיסטר העירו שאין צורך בתיק זה לקבוע הלכה בדבר עצם הסמכות של ועדת הערר לפסוק הוצאות, שכן בתיק הנדון יצאו שני הצדדים מתוך הנחה שהועדה מוסמכת לפסוק והשאלה רק היתה גובה ההוצאות.
באשר לגובה ההוצאות הסכימו הכל כי יש להעלותן מ- 300 ל- 1,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ליאון למערער, עו"ד א. ראב למשיב. 29.8.72).
ע.א. 627/70 - פלוני נגד פלונית
* שיתוף בנכסים בין בעל ואשתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2489/67 - הערעור נדחה בעיקרו).
בפס"ד זה נדונה שאלת שיתוף בנכסים בין בעל ואשתו והשופט קיסטר בפס"ד מקיף דן במכלול הצדדים הנוגעים לנושא זה. כן נדונה שאלת רוכש נכס מהבעל וזכויות האשה כלפי הרוכש כאשר הרוכש לא פעל בתום לב. השופט ברנזון הוסיף אף הוא הבהרות לנושא הנדון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד מ. דינאי למערערים, ב. צנעני למשיבה. 8.8.72).
ע.א. 529/71 - אברהם פיקסלר נגד מדינת ישראל
*הוצאות הנעשות ע"י הזוכה בהוצל"פ בגין נכסי החייב בפס"ד זה אישר ביהמ"ש העליון את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי חובת הזוכה להשיג מראש אישורו של ראש ההוצל"פ לעשיית הוצאות על חשבון החייב במהלך ההוצל"פ אינה חלה על הוצאות שהזוכה, או מי שהוטל עליו תפקיד מטעם ההוצל"פ הוציאן מכיסו. במקרים כאלה רשאי הזוכה או בעל התפקיד כאמור להוציא הוצאות שיש להוציאן ולפנות לאחר מכן ליו"ר ההוצל"פ שיאשר את ההוצאות. קביעת האישור של ההוצאות מסור כמובן לשקול דעתו של המוציא לפועל והוא יכול לאשרן או שלא לאשרן וכן לקבוע את גובהן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ז. בראז למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 8.8.72).
ע.פ. 515/71 - אברהם בן ישראל קאופמן ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות סחיטה מרמה ועושק המערערים הועמדו לדין בגין עבירות מרמה ,סחיטה ועושק בכך שבהיותם סוכנים של החברה "ישליט" שמכרה אגרות חוב הטעו רוכשי האגרות בעשרות מקרים. ביהמ"ש העליון אישר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי באשר לעובדה שפעילות החברה היתה בה מרמה מתחילתה ועד סופה וכן באשר לעצם העובדה שהמערערים הציגו מצגי שוא בפני המתלוננים. ברם ביהמ"ש העליון ניתח את פרטי האישום השונים וזיכה את המערערים מחלק מפרטי האישום ובעקבות זאת שינה גם את העונשים שהוטלו על המערערים.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד מ. כהן ונחושתן למערערים, עו"ד קירש למשיבה. 18.7.72).
בג"צ 132/72 - נורי יעקב נגד ראש עירית ת"א
*ביטול צע"ת עקב אי נקיון כפים העותר ביקש צו מניעה נגד הריסת צריף ע"י העיריה ובשעתו הוצא צו על תנאי לבקשתו אך הצו בוטל. כלל גדול הוא שבג"צ אינו מסייע בידי אדם שלא בא לפניו נקי כפיים ובמקרה דנא העלים העותר מן העתירה את מקום מגוריו ופירט בתצהירו מען לא נכון שמתוכו מתקבל הרושם כי הוא מתגורר בצריף שעומדים להרוס וכמו כן המשיך בבניה לאחר שהומצא לו צו הפסקת בניה של ביהמ"ש העירוני. נוכח התנהגות זו לא יתערב בג"צ בענין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. רסלר לעותר, עו"ד ח. שטיין למשיב. 18.6.72).
בג"צ 212/72 - משה מרקו נגד נציב מס הכנסה
*רשיון לייצוג נישומים במס הכנסה העותר עבד למעלה מ- 12 שנה בשרות המדינה והגיע לדרגת מפקח במשרד מס הכנסה. כשפרש מן השרות ביקש רשיון לייצג נישומים בהתאם לסעיף 236 (3) לפקודת מס הכנסה. לפי הסעיף הנ"ל דרוש בין היתר כדי לקבל רשיון כאמור כי המבקש יהיה בעל השכלה תיכונית ומכיון שהעותר איננו כזה סירב המשיב לרשום את העותר בפנקס יועצי מס. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. כל עוד אין המבקש בעל השכלה תיכונית, או בעל השכלה אחרת המספקת לדעת המשיב, אין המשיב חייב לרשמו בפנקס ואין זה חשוב שהוא עבר קורס מקצועי בהיותו בשרות המדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד י. אזולאי לעותר. 15.6.72).
בג"צ 230/72 - נכסי ליבוביץ בע"מ נגד עירית רמת-גן
*רשיון בניה לעותרת בעלות במחציתה של חלקה ברמת-גן והיא הגישה בקשה לרשיון בניה כאשר הבעלים של המחצית השניה של החלקה לא חתם על הבקשה. עקב זאת סירבה העיריה להעניק לעותרת רשיון בניה. העתירה נגד סירוב זה נדחתה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד א. צימר וש. בן-עמי לעותרת. 12.6.72).
בג"צ 14/72 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האיזורי ופלונית
*טענת חוסר סמכות בי"ד רבני העותר מתדיין עם אשתו בפני בי"ד רבני מאז 1959 וענינו הגיע בכמה מקרים לביה"ד הרבני הגדול ואילו עתה מעלה העותר טענה כי איננו תושב הארץ ולא אזרח המדינה ועל כן אין לביה"ד הרבני סמכות לדון בענינו. עתירתו נדחתה. העותר נמצא בארץ מאז 1959 ואם כי במשך מרבית הזמן היה תלוי נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ הרי היו לו אפשרויות רבות לעזוב את הארץ אילו רצה בכך. הוא לא עשה כן והוא חי כאן כבר כ- 13 שנה ולא ישמע כעת בטענה כי איננו תושב הארץ.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד נוה לעותר. 8.6.72).
בג"צ 90/72 - חברה לבנין של סולל בונה בע"מ נגד עירית ראשון לציון ואח'
*זכיה במכרז ע"י קבלן שנרשם בפנקס הקבלנים לאחר שזכה במכרז המשיבה השניה זכתה במכרז לעבודה קבלנית אע"פ שבזמן שזכתה עדיין לא היתה רשומה בפנקס הקבלנים בהתאם לחוק רישום קבלנים. עם זאת נרשמה המשיבה השניה כדין לפני שנחתם אתה ההסכם למסירת העבודה. עתירת העותרת לפסול את מסירת העבודה למשיבה השניה נדחתה. כאשר בין תנאי המכרז נמצא תנאי הדורש מן המשתתפים כי יהיו רשומים בפנקס הקבלנים אז לא יכול לזכות במכרז קבלן שאיננו רשום.
ברם כאשר אין תנאי כזה במכרז יכול להשתתף ולזכות במכרז גם קבלן שאיננו רשום בפנקס הקבלנים ובלבד שבזמן התחלת ביצוע העבודה, ויתכן שיש לראות את התחלת הביצוע בזמן חתימת החוזה, יהיה האיש רשום כקבלן.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד נ. עמית לעותרת, עו"ד א. בר לעיריה עו"ד א. נביאי למשיבה מס' 2. 29.6.72).
בג"צ 19/72 - ברקו רוזנצוויג נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון למונית התקנה בתקנות התעבורה שלפיה מותנה מתן רשיון למונית בכך שבעל הרשיון לנהוג במונית עסק בנהיגת מונית לפחות 5 שנים רצופות ב- 6 השנים הקודמות להגשת הבקשה הינה תקנה סבירה ואין לפסלה בטענת אי סבירות. אי לכך יש לדחות את עתירת העותר שנמנע ממנו רשיון למונית מן הסיבה שלא מילא אחר התנאים הנ"ל.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. רונן לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 29.6.72).
בג"צ 203/72 - נציגות הבית המשותף ... נגד מדינת ישראל ואח'
*עתירה נגד משרד הדאר עקב חוסר אפשרות לקבל צו מניעה משרד הדאר הינו בעל שתי דירות בבית משותף והוא עומד להתקין כ- 1000 תיבות דאר באחת הדירות. נציגות הבית המשותף חוששת שהדבר יהווה מטרד שכן המעבר לדירה הינו דרך חדר המדרגות. עתירת העותרת נדחתה. עיקר טעמו של פרקליט העותרת שפנה לבג"צ היה כי אין הוא יכול לקבל צו מניעה נגד המדינה אלא בבג"צ. כבר נאמר לא פעם ע"י בג"צ כי חוסר האפשרות להשיג צו מניעה בבימ"ש אחר אינה לכשעצמה עילה מספקת לבקש סעד בבג"צ. ברם בענין דנא פתוחות בפני העותרת דרכי סעד אחרות לפי חוק המקרקעין וכן יוכלו לתבוע פיצויים אם אמנם יגרם להם נזק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. עצמון לעותרת. 29.6.72).
ד"נ 9/72 - האגודה הנוצרית למקומות הקדושים נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה לדיון נוסף בשאלת גישת הפרשנות לסעיף 43 לאמנת האג בדיון הקודם בבג"צ 377/71 הועלתה השאלה אם מעשה חקיקה מסוים של המפקד הצבאי בשטח המוחזק חורג מסעיף 43 לאמנת האג. דעת הרוב נקטה גישת פרשנות מרחיבה לאמנה הנ"ל והצדיקה את מעשה החקיקה של מפקד האיזור ואילו דעת המיעוט סברה שיש לנקוט גישת פרשנות מצמצמת לסעיף הנ"ל. הנשיא העיר כי השאלה מה גישת הפרשנות לענין סעיף 43 לאמנה מהווה לכשעצמה שאלה חשובה ונכבדה שהיתה מצדיקה להעמידה לדיון נוסף, ברם במקרה המיוחד שלפנינו אין הצדקה לכך. זאת מכיון שמעשה החקיקה הנ"ל לא בא אלא כדי להשלים חיקוק ירדני ולאייש מוסד שהוקם ע"י החקיקה הירדנית וכן משום שאיוש מנגנון זה עדיין אין ודאות שיפגע במבקשת, וכן בהתחשב בכך שמעשה החקיקה הנ"ל בא לפתור סכסוך עבודה שנמשך כבר שנתיים. דיון נוסף רק יאריך את הסכסוך הנ"ל.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת, עוה"ד י. ברסלע וי. רוזובסקי למשיבים. 13.6.72).
בג"צ 110/72 - רמדו בע"מ ואח' נגד כלל חברה להשקעות בע"מ ואח'
*פסילת הצעה במכרז שנותרה כהצעה יחידה פורסם מכרז מטעם עירית חיפה ומינהל מקרקעי ישראל והוגשו שלוש הצעות של העותרות, של כלל בע"מ, ושל סולל בונה. ההצעות של כלל וסולל בונה לא תאמו את תנאי המכרז ונפסלו וכך נשארה הצעת העותרות הצעה יחידה. כיון שכך החליטה ועדת המכרזים
של עירית חיפה לפסול את ההצעה בתור הצעה יחידה. עתירת העותרות נדחתה. ביהמ"ש הסביר את הצורך במספר הצעות כדי שבעלת המכרז תדע לבחור בין ההצעות השונות. כאשר מוגשת הצעת יחיד או כאשר ההצעות האחרות נפסלות ואין בהן כלל הצעה שממנה ניתן ללמוד על ההצעה היחידה שהוגשה כדין, רשאי בעל המכרז לפסול גם את ההצעה היחידה בענין דנא לא היה כלל בהצעות שנפסלו, פרטים שמהם ניתן ללמוד ולהשהות את הצעת העותרות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. 8.8.72).
בג"צ 128/72 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול ופלוני
*החזקת ילדים בעתירה דנא התעוררה שאלת החזקת ילדים ע"י אחד מבני הזוג החיים בנפרד וביה"ד הרבני פסק כי בהתחשב בטובת הילדים כפי שהומלץ ע"י רופאים ומומחים פסיכולוגיים ולאחר שדעה זו תואמת את ההלכה יהיו הילדים ברשות האב. בעתירה בבג"צ טען ב"כ האשה כי ההלכה שבנים מגיל 6 ומעלה יהיו בידי האב נוגדת את הסעיף 25 של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בג"צ נמנע מלהתייחס להשגה המשפטית של ב"כ העותרים, בציינו כי למעשה פסק ביה"ד הרבני על יסוד חוות הדעת של המומחים שההחזקה בידי האב היא לטובת הקטינים. ביהמ"ש נמנע מלדון בכלל בשאלה אם ההלכה היהודית בנדון סותרת את החוק המחייב את בתי הדין הדתיים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי (הסכים והוסיף השופט ח. כהן). עו"ד ד. אבי-יצחק לעותרים, עו"ד ש. תוסיה כהן לאב. 27.7.72).
בג"צ 467/71 - עו"ד משה לברן נגד שר התקשורת
*תשלום לדאר עבור קבלה על קניית בולים ענינה של עתירה זו הוא התשלום של 5 אג' שהדאר דורש לשלם כאשר מבקשים קבלה בגין רכישת בולי דאר. עתירת העותר נדחתה. מתן קבלה כזו מהווה שירות הניתן ע"י הדאר ועל שירות כזה רשאי שר הדאר לקבוע תשלום אגרה. אשר לטענה כי לפי חוק מס בולים חייב כל מקבל תשלום ליתן קבלה עפ"י דרישת המשלם גם אם אינה חייבת ביול - תכליתה של ההוראה המחייבת מתן קבלה הינה למנוע השתמטות מתשלום מס. לפיכך חלה החובה לתת קבלה רק כאשר הקבלה חייבת מס בולים. כיון שכל מסמך הנעשה בשם המדינה פטור ממס בולים אין חובה על המדינה, לפי חוק מס בולים, לתת קבלה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד י. ברסלע למשיב. 29.6.72).
בג"צ 291/72 - יוסף רובינשטיין נגד ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית
*הבחירות לרבנות הראשית העותרים הינם חברי המועצה הדתית בחיפה ועתירתם היתה נגד מספר החלטות של ועדת בחירות שהוקמה לצורך הבחירות למועצת הרבנות הראשית ולרבנים הראשיים. ביהמ"ש הגבוה לצדק קיבל את טענת העותרים שיש להם מעמד בבג"צ בענין זה בהרחיבו את זכות העמידה בבג"צ בעניני בחירות כמעט לכל אזרח המדינה, וכן קיבל לגופן טענות העותרים נגד קביעת רבני עיר ע"י ועדת הבחירות ונגד קביעות אחרות של ועדת הבחירות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטות - השופט לנדוי והשופט כהן. עו"ד מ. ינובסקי לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבה. 25.7.72).
ע.א. 376/72 - נחום בוטקובסקי נגד דלתה ... בע"מ
*דרישה לביטול מכר המערער רכש מכונת חישוב מהמשיבה לאחר שביקר מספר פעמים אצל המשיבה ופעולת המכונה הודגמה לפניו. לאחר שקיבל את המכונה טען כי הוסבר לו שהמכונה
ניתנת לאפוס ע"י שתי פעולות בלבד ולמעשה צריך הוא לעשות פעולות נוספות לשם כך. כיון שכך דרש החזרת הכסף מהמשיבה. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לשאלה המשפטית מתי ניתן הסכם לביטול האם על סמך הפרת תניה עיקרית או גם כשהחיוב שהופר איננו עיקרי אלא נתפש ע"י חוק המכר, הרי בענין דנא קבע ביהמ"ש דלמטה כי המכונה לא נמכרה על בסיס של מספר הלחיצות הדרוש לאפיסה וכיון שכך לא הופר שום תנאי שבהסכם הרכישה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. הברמן למערער. 8.8.72).
ע.א. 259/71 - משה רוטשילד נגד ישראל מישליבורסקי
*הפרת פטנט המערער הגיש לרישום פטנט בדבר מסגרות למכונות תפירה ולאחר מכן הגיש תביעה נגד המשיב בטענה שהוא מפר את הפטנט. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין צעד המצאתי במסגרת כפי שתוכננה ע"י המערער ולפיכך דחה את התביעה. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון הבהיר את הקושי לקבוע עפ"י תקדימים מה מהווה התקדמות המצאתית ומה לא, והגיע למסקנה כי בענין דנא אין לראות בתכנון של המערער משום התקדמות המצאתית. זאת למרות הביקוש הרב שהיה למסגרת כפי שתוכננה ע"י המערער. נכון שהצלחה מסחרית של מוצר חדש מהווה גורם בעל משקל רב לענין הקביעה שיש במוצר התקדמות המצאתית אך גורם זה לכשעצמו אינו מכריע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד זליגסון למערער, עוה"ד קוברסקי ובריש למשיב. 25.7.72).
ע.א. 206/71 - אברהם וינשטוק ואח' נגד משה נחשון, עו"ד, כונס נכסים של חברה ... בע"מ ואח'
*טענת נושה מובטח תביעת המערערים כי יוצהר עליהם כנושים מובטחים של החברה המשיבה מספר 2 נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. תביעת המערערים נדחתה ע"י השופט מני מן הטעם שלהתחייבות לרשום משכנתא על נכסי דלא ניידי, אשר טרם בוצעה ע"י רישום בפנקסי המקרקעין, אין תוקף נגד נאמנים בפשיטת רגל. השופט מני גם הסכים לנימוק דחית הערעור שניתן ע"י מ"מ הנשיא זוסמן. נימוק זה הוא שבהתדיינות קודמת בין החברה המשיבה לבין בנק הסכימו המערערים כי ההתחייבות לרישום המשכנתא לא תהא תופשת והחובות שמחוץ לחוב של הבנק יהיה להם דין חוב רגיל. כיון שכך יש מעשה בי"ד שלפיו אין החוב של המערערים חוב מובטח על אף ההתחייבות לרישום משכנתא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד א. וירניק למערערים, עו"ד מ. נחשון למשיבים הראשונים, עו"ד פ. אלבק למינהל מקרקעי ישראל. 12.7.72).
ע.א. 136/71 - מדינת ישראל נגד יצחק אחימן
*הפרת זכות יוצרים המשיב שהוא רואה חשבון הכין טבלת נכויי מס ולטענתו הפרה המדינה זכות יוצרים שלו בטבלה הנ"ל כאשר פירסמה חוברת מטעם מס הכנסה המכילה לוחות הניכויים לפי טבלאות המשיב. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיב לאסור על המדינה שימוש בטבלאות והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון העיר כי אמנם יכולים לוחות מן הסוג שחיבר המשיב להיות נשוא של זכות יוצרים. ברם על המשיב היה להוכיח כי אכן העתיקה המערערת את הטבלאות בחוברת שלה מן החוברת של המשיב וזאת לא הוכיח.
חובת ההוכחה שהנתבעת הפרה את זכות היוצרים מוטלת על התובע. אם כי נטל הראיה יכול לעבור על הנתבע אם השוואת שתי היצירות כשלעצמן נותנת מקום להשערה שהנתבע לא יכול היה לחבר את יצירתו אלא ע"י העתקה, הרי בענין דנא אין המצב כך. ביהמ"ש ציין כי מדובר כאן בהערכת הראיות שהובאו וביהמ"ש לערעורים בדרך כלל אינו מתערב בכך, אולם הפעם אין אחיזה מספקת בראיות למסקנת ביהמ"ש דלמטה כי המדינה הפרה את זכות היוצרים. ביהמ"ש העליון מעיר כי השפורים שהוכנסו ע"י המשיב בטבלאות הם כאלה שיכלו לעלות גם על דעת מומחי המדינה שעסקו בכך.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גולדמן למערערת, עו"ד זליגסון למשיב. 6.7.72).
ע.א. 569/71 - נעים סודאי נגד עבדול ד'וואד עודה
*סופיות מכירת נכס בהוצל"פ המשיב היה חייב כספים למערער והמערער פתח בהליכי הוצל"פ שבמסגרתם עוקלה חלקת אדמה של המשיב. ראש ההוצל"פ החליט למכור את החלקה אולם בהחלטתו נאמר שהמכירה לא תוצא לפועל אם ישלם המשיב את חובו למערער בשעורים חדשיים מסויימים. המשיב לא עמד בתשלומים וראש ההוצל"פ החליט לבצע את המכירה כשהמערער שהשתתף כמציע יחיד במכירה הפומבית הציע סכום העולה על הסכום שהוערך ע"י שמאי שמונה ע"י המוציא לפועל. המערער הפקיד את מחיר החלקה וראש ההוצל"פ נתן לו אישור לפי תקנות ההוצל"פ שישמש אסמכתא להעברת המקרקעין ע"ש הקונה בפנקסי המקרקעין. רישום החלקה ע"ש המערער לא בוצע מחמת עיכובים שונים ובינתיים פנה המשיב לראש ההוצל"פ וביקש לעכב את הליכי המכירה והציע לשלם את החוב. ראש ההוצל"פ, לאחר הליכים מסויימים, החליט לבצע את המכירה אך המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי שהחליט לבטל את המכירה אם המשיב ישלם את חובו למערער תוך 7 ימים. הערעור על כך נתקבל. לאחר החלטת ראש ההוצל"פ בדבר הכרזת הקונה ומתן אישור על כך, זכאי הקונה לקבל את העברת הנכס על שמו ואין לשלול ממנו זכות זו ע"י תשלום החוב או הסדר החוב בין הנושה והחייב. הלכה זו שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון בעבר כוחה יפה הן כשהקונה היה צד שלישי והן כאשר הקונה הוא הנושה בעצמו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. דרוויש למערער, עו"ד י. שמחון למשיב. 6.7.72).
ב"ש 113/72 - משה סביון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עררו של המבקש, הנאשם בעבירה על פקודת הסמים המסוכנים, על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו נדחה ע"י מ"מ הנשיא. עם זאת ציין מ"מ הנשיא כי על השופט השומע את משפטו של העורר לשמוע אותו ברציפות יום לאחר ליום עד גמירא ולא לשמוע את המשפט בהפסקות כפי שנקבעו המועדים לשמיעתו. מ"מ הנשיא העיר כי אם לא ימשיך ביהמ"ש בהמשך הבירור כדין יום לאחר יום תהא לעורר עילה לבקש שחרורו בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 12.7.72).
ב"ש 130/72 - יצחק לוי נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי, ערעורו נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שציוה לשמוע את משפטו מחדש וקבע כי "המערער ישאר במאסר עד לסיום ההליכים" ... העורר נמצא במעצר מנובמבר 1971 והוא מבקש להשתחרר בערובה. בקשתו נדחתה. יש לראות את החלטת ביהמ"ש שלערעור כשמוש בסמכות להארכת מעצר הנתונה לפי סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי לשופט ביהמ"ש העליון. כיון שכך הרי תוקף הארכת מעצר ע"י ביהמ"ש העליון הינה לשלושה חדשים ותקופה זו טרם חלפה.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד א. בן אפרים למבקש, עו"ד גב ז. לויצקי למשיבה. 27.7.72).