ע.א. 780/70 - עירית תל-אביב נגד שולמית ספיר
*אימוץ חוק שירות המדינה ע"י העיריה.
* טענת השתק כלפי רשות ציבורית הפועלת על פי דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בהמ 9364/70 - הערעור נדחה)
העובדות:
חוק שרות המדינה (גמלאות) קבע בשעתו כי אלמנה הזכאית לקיצבה מאוצר המדינה והיא גם עובדת ומקבלת משכורת מאוצר המדינה או מקופה ציבורית אחרת תנוכה לה המשכורת בחלקה מהקיצבה. עירית ת"א אמצה את חוק שרות המדינה בכל הנוגע ליחסים עם עובדיה. המשיבה היתה זכאית לקיצבת שארים מהעיריה ויחד עם זאת היא עבדה במוסד שהוכרז כקופהציבורית לצורך חוק שרות המדינה. המשיבה דווחה למערערת שהיא עובדת באותו מוסד אך מחמת טעות לא נכו לה כספים במשך שנים בהתאם לסעיף האמור. רק לאחרונה הודיעו לה עלכך שיש לנכות מקיצבתה חלק בגין המשכורת ואז עברה לעבוד במקום עבודה פרטי. העיריה בקשה לקזז מקיצבת הפרישה את הסכומים ששולמו לה בעבר בטעות וזאת על יסוד חוק שרות המדינה המתיר את הקיזוז. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לנכות הסכומים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. החלטות מועצת העיריה לאימוץ חוק שרות המדינה הן תקנות. לפי פקודת העיריות אין חובה לפרסמן ברשומות אבל יש לפרסם ברשומות הודעה על התקנתן. הודעה כזו לא פורסמה אך אין במחדל זה כדי לפגום בתוקפן המשפטי של ההחלטות כתקנות פנסיה. פרסום ההודעה הוא בעל אופי אינפורמטיבי גרידא ואי פרסומן לא גרמה תקלה כלשהיא למשיבה.
ב. לטענה כי התקנה האמורה בדבר ניכוי כספים כאשר העובדת משתכרת "מקופה ציבורית" איננה סבירה כי היא מפלה בין אלמנות - הנכוי ביסודו הינו בחוק הכנסת ודבר שהכנסת חוקקה אין לאמר עליו שהוא בלתי סביר. אין להעלות טענת אי סבירות נגד גוף ציבורי ההולך בעקבות חוק הכנסת.
ג. קביעת קופה פלונית "כקופה ציבורית" ע"י הממשלה היא יצירת עובדה כלפי עלמא ובין שהמערערת אימצה לעצמה את הצו ובין שלא אימצה אותו, העובדה שהקופה היא ציבורית בעינה עומדת.
ד. השאלה העיקרית היא אם המערערת מנועה מלתבוע מהמשיבה החזרת הסכומים ששולמו בטעות או שיש כלפיה טענת השתק. אמנם אין להפעיל עקרון ההשתק לגבי מעשה שנעשה ע"י עובדי רשות צבורית ללא סמכות ובנגוד לחוק. אולם אין זאת אומרת שתורת המניעות אינה חלה בכלל על רשות צבורית הפועלת עפ"י דין. ה. בנגוד למקרים אחרים של פעולה ללא סמכות ובנגוד לחוק, הרי כאן זכותה של המערערת היא לשלם קיצבה מופחתת אולם המשיבה אינה דורשת מהמערערת לשלם את כל הקיצבה אלא מבקשת למנוע אותה מלנכות מהקיצבה השוטפת את עודפי הסכומים ששלמה בעבר. זכות זו לקיזוז לפי לשון החוק, היא בגדר רשות בלבד, כך שאפשר להעלות טענת מניעות.
ו. לגופו של ענין טענת המניעות בדין יסודה. המשיבה לא תרמה במאומה לטעות והמערערת עמדה על הטעות לאחר למעלה מ- 5 שנים. בינתיים הוציאה המשיבה את הכסף ואילו ידעה שיפחיתו לה את הקיצבה יכלה למצוא עבודה במקום אחר.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
טענת אי סבירות הנשמעת נגד תקנה אינה מוזמת ע"י העובדה בלבד שאותם הדברים ממש הכתובים בתקנה כתובים גם בחוק. אולם אין צורך לקבוע כאן אם התקנה סבירה או לא שכן אפילו התקנה היתה סבירה למהדרין מנועה המערערת מלקזז את הסכומים ששילמה.
השופט י. כהן מסכים ומוסיף:
א. טענת אי הסבירות של ההוראה הנ"ל נראית כמחוסרת יסוד. המערערת אימצה לה את מה שהמחוקק מצא לנחוץ לקבוע בחוק וכאשר המערערת הלכה בעקבות המחוקק הראשי אין לאמר שמעשיה בלתי סבירים ושעל כן חקיקתה היא מחוסרת סמכות.
ב. תביעת המערערת להחזרת הסכומים נובעת למעשה מדיני עשיית עושר ומבוססת על דיני מעין חוזה. בתביעה מעין חוזית להשבת כסף ששולם בטעות השאלה היא אם מן הדין ומן היושר שהכסף ישאר בידי הנתבע. בענין דנא אין ספק שאין זה מן הדין ומן היושר להחזיר לתובעת את הכספים. אין לאמר על הנתבעת שהיא "עשתה עושר" שכן אילו ביצעו את הניכויים היתה מחפשת עבודה במקום פרטי.
ג. ענין השתק כלפי רשות ציבורית מוכרע בכל מקרה ע"י ביהמ"ש לפי נסיבותיו. השאלה היא תמיד האם לפי הצדק והיושר יש לקבל את טענת ההשתק. אין ספק שאין להשתיק טענת השתק בתביעות להשבת כסף ששולם בטעות כשהנסיבות הן כאלה שמידת הצדק דורשת שטענה זו תישמע.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ב. גור למערערת, עו"ד הרי קב למשיבה. 26.9.71).
ע.א. 797/70 - אמנון כפיר נגד אחמד בדראנה
*פיצויים עקב תאונת עבודה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 276/68 - הערעורים נדחו)
העובדות:
המשיב עבד אצל המערער כטרקטוריסט ולאחר שהמערער הורה לבצע עבודה מסויימת והלך מהמקום התהפך הטרקטור מחמת השיפוע של המקום המכוסה צמחיה והמשיב נפצע קשה. נקבע לו אחוז נכות גבוה ואינו יכול עוד לעבוד בעבודת כפים קשה. עם זאת עובד כיום המשיבכנהג מונית ומשתכר יותר מאשר בעבודתו הקודמת. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע סכום של 10 אלפים ל"י עבור כאב וסבל, תשלום עבור שנה שלא עבד ופיצוי על הפסד שכר בעתיד בסך 35 אלף ל"י. על כך הערעורים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. התובע לא היה בעל נסיון קודם בעבודה בטרקטור עם יעה (מעמס) שגרמה להגדלת חוסר היציבות. הנתבע הוא אשר לימד בימים הראשונים את התובע לעבוד על הטרקטור ושליחת התובע לביצוע הרמת אבנים כבדות בנסיבות הקיימות תוך שהוא עוזב את המקום מהוה מעשה רשלנות מצידו.
ב. בנוגע לתקופה של אבדן השכר הממשי היו לביהמ"ש ראיות מספיקות ואין לקבל את ערעור התובע על קביעת ביהמ"ש. כן אין לקבל את ערעורו בדבר סכום הפיצוי על כאב וסבל.
ג. לענין הפיצוי על אבדן השתכרות בעתיד - אמנם התובע משתכר כיום יותר בעבודה כנהג מונית, אולם אין לדעת מה צופן העתיד בחובו ועלול לקרות שאי פעם
מסיבה כל שהיא לא יוכל להמשיך בעבודתו כנהג מונית ואז לא יוכל התובע לעבוד עבודה קשה בשל נכותו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד ח. נבות למערער, עו"ד ד. קציר למשיב. 7.10.71).
ע.א. 573/70 - חנה מודובוי ואח' נגד לאה בנדל ואח'
*חובת הראיה כי כסף שניתן הינו הלוואה ולא מתנה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת.א. 68+1855/66/113 - הערעור בתיק הראשון נדחה בעיקרו והערעור בתיק השני נתקבל)
העובדות:
המערערת הראשונה היא אמם של המערער השני ושל המשיבה הראשונה. האם ובעלה המנוח היו בעלי זכות חכירה בחלקת אדמה ונתנו יפוי כח בלתי חוזר לבת (המשיבה הראשונה) בגיןמחצית החלקה לצרכי בניית דירה ואילו לאחר פטירת האב ניתן צו ירושה ללא התחשבות ביפויהכח האמור. צו הירושה לגבי אותו חלק בוטל ובעיקרו בוטל גם הערעור על כך. מאידך תבעה האם מהבת להחזיר לה סכום של 12 אלף ל"י שנתנה לה, לדבריה כהלוואה, סמוך לאחר חתימת יפוי הכח. הבת התגוננה בטענה שלא קיבלה מהאם סכום כזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת האם שהסכום הנ"ל ניתן לבת, אך לא שוכנע שהסכום נמסר לבת כהלוואה אלא שניתן "כפי שנותנים הורים לילדיהם" היינו במתנה ולכן דחה את התביעה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. נטל ההוכחה שכסף ניתן כהלוואה מוטל על נותן הכסף. עצם מתן הכסף ע"י אדם אחד לאחר עדיין אינו יוצר הנחה שמקבל הכסף מחויב להחזירו. אולם כאן ניתן לומר כי המערערים הוכיחו את טענתם. הנסיבות של הענין מתישבות יותר עם גרסת האם מאשר עם גרסת הבת.
ב. המשיבים לא טענו כי קיבלו את הכסף במתנה, אלא טענו שלא קיבלו כלל את הכסף. כך שלא היתה בפני ביהמ"ש כל גירסה שהכסף ניתן במתנה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד א. בר שלום למערערת, עו"ד א. מזור למשיב. 30.9.71).
ע.א. 145/71 - מרים ורמברנד נגד מנדל אגולסקי, עו"ד, ואח'
*מחיקת תביעה בטענה שהיא מוקדמת.
* צירוף נתבעים בתובענה אחת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 12593/70 (ת.א. 1277/69) - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערערת התקשרה לרכישת דירה עם קבלן ולאחר מכן התברר לה כי הקרקע שייכת לאדם שלישי שהקצה לקבלן חלק מהקרקע תמורת דירות. הקבלן לא סיים את הבניה ובעל הקרקע סיים אותה ודרש מהמערערת תשלום תמורת ביצוע התחייבויות הקבלן. המערערת הגישה תביעה נגד הקבלן ונגד בעל הקרקע לביצוע בעין. כמו כן תבעה את המשיב שערך לדבריה את החוזה מטעמה בגין מחדלו לגלות לה את זכויות הקבלן ובכך גרם לה נזק. המשיב ביקש למחוק את תובענת המערערת נגדו או להפריד את הדיון. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה משני נימוקים:התביעה היא מוקדמת שכן כל עוד לא ניתן פס"ד הדוחה את תביעתה לביצוע בעין היא לא סבלה נזק; אין התביעות נובעות ממעשה אחד או עסקה אחת ולא היה מקום לצרף את המשיב עם בעלי המגרש והקבלן כנתבעים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אין לומר על התביעה שהיא מוקדמת. אם נגרם נזק הרי שהעילה הושלמה עם חתימת ההסכם עם הקבלן או שעה שהקבלן נטש את הבנין. פסה"ד בתביעה לביצוע בעין אם
ידחה את התביעה אינו אלא ראיה לכך שהמערערת לא הצליחה להשיג את הדירה אך אין הוא ממרכיבי העילה לתביעת הפיצויים נגד עורך הדין. המערערת לא היתה צריכה כלל לתבוע את הקבלן ובעל המגרש ויכלה להגיש תביעה ישר נגד עורך הדין. אמנם אז יכול היה עורך הדין להתגונן שהתובעת יכולה להשיג את דירתה אך זו רק טענת הגנה.
ב. אשר לצירוף המשיב והנתבעים האחרים - ניתן להגיש תביעה אחידה נגד שני נתבעים לחילופין וכאן תביעת הסעד היא חילופית. כמו כן הסעד הנדרש כאן נובע מעיסקה אחת וכן מתעוררות שאלות משותפות לשתי התביעות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד א. בר שלום למערערת, עו"ד א. מזור למשיב. 30.9.71).
בג"צ 141/71 - פלונית נגד ביה"ד הרבני האיזורי ופלוני
*הקניית סמכות לבי"ד רבני כאשר אחד הצדדים הינו תושב חוץ.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי)
העובדות:
המשיב השני והעותרת נישאו בארה"ב. העותרת הינה אזרחית ישראלית ואילו הבעל הוא אזרח ותושב של ארה"ב. האשה הגישה בישראל לביה"ד הרבני תביעת מזונות. בסוף ינואר 1971 הגיע הבעל לישראל וכאן ניתן נגדו צו עיכוב יציאה. בישיבה בביה"ד הרבני בה הופיעו הבעל והאשה הסכימה האשה לביטול צו עיכוב היציאה לאחר שהופקדה ערבות של הבעל להבטחת מזונותיה. באותה ישיבה נמסר לאשה כתב תביעה לגירושין שהוגש ע"י הבעל יום אחד קודם לכן. לצורך הערבות חתמו שני הצדדים על מסמך לפיו יקבע ביה"ד את סכום הערבות "וזאת להבטחת תביעת מזונותיה של האשה או כל תביעה אחרת שלה בקשר לגירושין". לאחר מכן הגישה בקשה למחוק את תביעת הגירושין על הסף מחוסר סמכות וביקשה לבטל את תביעת המזונות. ב"כ העותרת טען שאין לביה"ד סמכות לדון בתביעת הגירושין אך ביה"ד החליט שיש לו סמכות לעשות כן. על כך העתירה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. כדי להעניק סמכות לביה"ד הרבני כאשר צד אחד איננו תושב או אזרח ישראל צריכה לבוא הסכמה של שני הצדדים גם של תושב החוץ וגם של האזרח הישראלי ולא די בכך שאזרח החוץ בלבד הביע את הסכמתו. יתכן שאפשר לטעון שבעניני נישואין וגירושין אפילו הסכמה של שני הצדדים אינה עשויה להעניק סמכות לביה"ד הרבני לפי סעיף 9 לחוק שפוט בתיה"ד הרבניים אך טענה כזו לא נטענה ואין צורך להכריע בה בענין דנא.
ב. נכון כי הסכמה לסמכות בי"ד דתי יכול שתינתן מכללה או אף בשתיקה אולם אין לאמר על אותו מסמך שהוגש לביה"ד הרבני ע"י שני הצדדים שיש בו הסכמה לסמכות ביה"ד הרבני מטעם האשה. זאת הן מבחינת הפירוש הדווקני שיש לתת למסמך והן מבחינת השקול הרחב יותר שאין לחטוף הסכמה ושהסכמה הניתנת בהיסח הדעת אינה הסכמה.
ג. טענת חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה אך אם לא היתה לעותר הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה ע"י ביה"ד הדתי רשאי ביהמ"ש לבטל את ההחלטה שניתנה ללא סמכות. היינו שההזדמנות הראשונה שבה יש
לטעון את טענת הסמכות צריכה להיות הזדמנות סבירה ולא כל דיון עשוי לשמש הזדמנות ראשונה סבירה. ההופעה שבה אוחדו התיקים ונקבע מועד לדיון לא היתה יותר מאשר פעולה טכנית של קביעת תאריך ובעל דין שלא העלה בישיבה כזאת את שאלת הסמכות אין לאמר עליו שהחמיץ את ההזדמנות לטעון טענת חוסר סמכות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד ח. אליגון לעותרת, עו"ד ד. אבי-יצחק למשיב השני. 7.10.71).
ע.א. 541/70 - נקניק נהריה . . . בע"מ נגד עירית נהריה ואח'
*תשלום מס עסקים המערערת מנהלת בתחום העיריה עסק של יצור נקניק ומוצרי בשר אחרים. בחלקה הסמוכה למפעל קיים בנין ובו חנויות ובחנות הסמוכה למפעל המערערת היא מנהלת עסק של אטליז. בין המפעל לבין החנות מפרידה רצועת קרקע צרה ברוחב כ- 6 מטר. המשיבה חייבה את המערער לשלם מס עסקים בגין שני עסקים שונים המתנהלים בשני מקומות שונים והערעור על כך נדחה. ברור כי שני העסקים הם שונים ונפרדים ולא מדובר כאן בעסקים שונים המתנהלים באותו מקום.
העובדה שהחלקות גובלות ושרק רצועת קרקע צרה מפרידה ביניהן אין די בה כדי להפוך את המקומות למקום אחד. קיים שוני בין העסקים המתנהלים בשטח, קיימת הפרדה ברורה בין העסקים ואין לאמר כלל ועיקר שהעסקים מתנהלים בערבוביה בשטח כולו עד כדי לעשותו למקום עסק אחד.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. קיסלר למערערת, עו"ד ג. דרנס למשיבים. 1.9.71).
ע.א. 511/70 - יעקב אלפנדרי נגד אסתר בן-טוב ואח'
*נטל הראיה ונטל השכנוע בהוכחת חוסר תמורה בשטרות המשיבים ערבו לשטרי חוב על סך 15,000 ל"י שנמסרו על ידי עושה השטרות למערער כשטרי בטחון ברי פרעון לפי דרישה. העושה נתן אותם למערער כאשר נכנסו לעסק של שותפות כדי להבטיח את המערער על השקעותיו. עושה השטרות פשט את הרגל והמערער הגיש את התביעה נגד הערבים. אלה התגוננו בטענה שהשטרות נמסרו לבטחון ושלא מגיעים למערער כספים כל שהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נתקבל. משחתם עושה השטרות על המסמכים הוא עומד בחזקה שקבל תמורה עבור חתימתו ועל המשיבים היה להוכיח שעושה השטר לא נשאר חייב למערער כל סכום מעסקי השותפות. בענין דנא קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים הביאו כמות מספקת של ראיות שלא נשאר חוב כדי להעביר על התובע את החובה להוכיח כי השותף נשאר חייב לו כספים. צדק ביהמ"ש בכך שהעביר את נטל הבאת הראיות על המערער אך נטל השכנוע להוכחת חוסר התמורה היה מוטל על המשיבים עד הסוף. ביהמ"ש המחוזי הסיק לרעת המערער מן העובדה שספרי החשבונות לא הוגשו לביהמ"ש. נוכח פני העובדה שהמשיבים היו חייבים לשכנע את השופט בצדקת הגנתם ולאחר שהמערער העיד שהשותף נשאר חייב לו לפי הספרים יותר מ- 50,000 ל"י, היה על המשיבים לדאוג לכך שספרי החשבונות יובאו בפני ביהמ"ש. כל עוד לא נקבע סופית שהמערער אינו זכאי לכל סכום שהוא מעסקי השותפות לא היה צידוק לדחיית תביעתו.
אשר לטענה שהשטרות לא הוצגו - שטרות ברי פרעון לפי דרישה חבותו של החייב אינה מותנית בהצגה וחבות הערבים כחבות החייב העיקרי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. פסי למערער, עו"ד ח. רוקח למשיבים. 27.9.71).
בג"צ 285/71 - אדי מלכה נגד משטרת ישראל
*רשיון לקיום הפגנה העותר ביקש צו על תנאי נגד המשטרה על שלא ניתן לו רשיון לעריכת הפגנה ולטענתו ארגונו הופלה לרעה לעומת אחרים במה שנוגע לזכות ההפגנה. העתירה נדחתה. לפי פקודת המשטרה רשאי "הממונה" מטעם המשטרה לתת את הרשיון או לסרב לתיתו והענין נתון לשקול דעתו. ברור שהוא רשאי לשקול סכנה של הפרת הסדר הציבורי כשהוא בא להחליט על בקשה להרשות הפגנה בחוצות העיר. כמו כן מן המפורסמות הוא שלאחרונה קרו הפרעות חמורות של הסדר בעת ההפגנות בעיר.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. העותר לעצמו. 15.9.71).
בג"צ 245/71 - "רוייזמן" חברה להובלה בע"מ נגד שר העבודה ואח'
*מכרז לביצוע עבודה מחלקת עבודות צבוריות פרסמה מכרז להספקת חומר מסוים ממחצבות בארץ. העותרות הגישו מספר הצעות באיזורים שונים ובין היתר גם במכרז נשוא העתירה. העותרות לא עמדו באחד מתנאי המכרז היינו המצאת מסמך של התקשרות עם בעל מחצבה להספקה שוטפת של החומר המוצע. אולם לאחר הגשת ההצעה ולאחר דין ודברים הודיעו העותרות למע"צ כי יש להן הסכם עם מחצבה להספקת החומר ומע"צ קיבלה את הצעת העותרות לאחר שאלה הפקידו ערבות בנקאית כי יעמדו בהתחייבויותיהם. למשיבה השלישית נודע על דבר ההסדר הנ"ל והיא פנתה למע"צ והפנתה תשומת לבה כי העותרות לא קיימו את התנאי שבסעיף 12 למכרז שיש להמציא הסכם עם בעל מחצבה ולכן יש להתעלם כליל מהצעת העותרות. על יסוד פניה זו וחוות דעת משפטית של היועץ המשפטי למשרד העבודה החליטה מע"צ שלא לקבל את הצעת העותרות ולהתקשר עם המציע הזול ביותר שעמד בכל תנאי המכרז. עתירת העותרות נגד החלטה זו נדחתה. העותרות לא עמדו בתנאי שבסעיף 12 הנ"ל מתנאי המכרז והתנאי הזה מהווה תנאי מהותי חשוב שכן המגמה היא שהמציעים יהיו בעלי מחצבות או בעלי הסכם עם מחצבות כך שיוכלו לעמוד בביצוע העבודה. מי שאינו ממלא אחרי תנאי זה אינו יכול לבוא בחשבון המשתתפים במכרז.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ברגמן לעותרות, עו"ד חשין למשיבים 2,1, עו"ד ר. כספי למשיבים 4,3. 3.8.71).
בג"צ 154/71 - דוד לויתן פרצ'יון נגד נציב שירות בתי הסוהר
*הטלת מאסר אזרחי על אסיר השפוט למאסר פלילי העותר שפוט למאסר פלילי ותוך כדי ריצוי עונשו הוטל עליו מאסר אזרחי. לפי החוק נפסק המאסר הפלילי ומתחיל המשפט האזרחי תחילה. לפי החוק צריך גם להביא חייב שנאסר תוך 3 ימים מיום מאסרו בפני יו"ר ההוצל"פ לבירור ענין המאסר. במקרהו של העותר לא הובא בפני יו"ר ההוצל"פ ולכן נתקבלה עתירתו ובג"צ הורה כי המאסר שריצה יחשב למאסר פלילי ורק הימים הראשונים של המאסר האזרחי לפני תום שלשת הימים יחשבו למאסר אזרחי.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד ברסלע למשיב. 7.9.71).
המ' 661/71 - שמעון בן אברהם כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש המערער הורשע בבימ"ש בעבירות שונות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ולשנה אחת מאסר על תנאי ובגזר הדין נאמר "את המאסר בפועל הנאשם ירצה . . . חופף לכל מאסר אחר שהנאשם מרצה כיום". מתברר שהמערער התהלך חופשי על תנאי למשך שליש של תקופת מאסר קודמת ובגין העבירה הנדונה הופקע הרשיון וכתוצאה מזה היה על המערער לשאת את המאסר של 10 חודשים לפי גזר הדין הקודם. החוק קובע שתקופת מאסר זו תהא מצטברת לכל מאסר אחר, כך שעל המערער לשאת את העונש של שנה מאסר במצטבר
למאסר של 10 חודשים למרות שביהמ"ש קבע כי העונש יהיה חופף. מכיון שהתוצאה היא שכוונת השופט אינה מתגשמת נוכח הוראתו המחייבת של החוק, החליט ביהמ"ש העליון לקבל את ערעור המערער על חומרת העונש בתיק השני ולקבוע מאסר בפועל של 6 חודשים בלבד כמצטבר לעשרת החודשים הנ"ל.
(בפני השופטים: קיסטר, י. כהן, לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיב. 15.9.71).
המ' 901/70 - אריה בן חיים שובל נגד מדינת ישראל
*תקיפה כתוצאה מהתנגשות בין מכונית בה נסעו שני המערערים לבין מכונית אחרת יצאו שני המערערים מהמכונית שלהם ולאחר דין ודברים עם המתלונן תקף אחד מהם את המתלונן וגרם לו חתך עמוק בפניו. אין המבקשים חולקים על כך שאחד מהם תפש את המתלונן בדש מעילו והרי זו תקיפה כמשמעותה בחוק הפלילי וכן אין חולק על כך שאחד המערערים סטר למתלונן על לחיו. כששני המבקשים יצאו יחדיו ממכוניתם כדי להוכיח את המתלונן על המעשה המיוחס לו, מעשיהם של כל אחד מהם מחייב גם את השני עפ"י סעיף 24 לפח"פ. כיון שכך בדין הורשעו המערערים. גם העונש הכספי שהוטל עליהם אינו חמור. ביהמ"ש דחה את הבקשה לרשות ערעור לאחר שביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת ביהמ"ש השלום. ביהמ"ש העליון ציין כי רק בנסיבות יוצאות מהכלל כשמתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות רבה, יצדיק הדבר מתן רשות להגשת ערעור נוסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ארנון למבקשים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 12.9.71).
ע.פ. 197/71 - יעקב בן יצחק בן נחום נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר כאשר התביעה הגיעה להסכם עם העבריין שיודה ולא תבקש מאסר המערער הועמד לדין יחד עם שני נאשמים אחרים לפי כתב אישום בו יוחסה למערער עבירה של קבלת רכוש גנוב ביודעין ולשני הנאשמים האחרים יוחסה עבירה של התפרצות לבנין וגניבה. המערער הודה בעובדות ושני הנאשמים האחרים כפרו בהן. התובע ביקש לגזור מיד את דינו של המערער כיון שהתביעה מתכוונת להביאו כעד. התובע הודיע שאינו מבקש להטיל עונש מאסר על המערער מאחר שזה גילה למשטרה את כל פרטי המקרה לאחר שנתפש והתביעה זקוקה לעדותו נגד הנאשמים האחרים. ביהמ"ש המחוזי אמר בגזר דינו שאין הוא מוכן לקבל את עמדת התביעה נוכח עברו הפלילי העשיר של המערער וגזר עליו עונש מאסר של 9 חודשים. הערעור על כך נדחה. נכון שזו תופעה נפוצה למדי בארצות שונות, וגם אצלנו, שקיים הסכם בין התביעה והנאשם שלפיו מודה הנאשם באשמה תמורת הסכמת התביעה לתמוך בהקלה בעונש. אולם אין ביהמ"ש קשור בכל הסכם מסוג זה והשופט השומע על הסכם מעין זה יבהיר היטב לנאשם שביהמ"ש לא קשור להסכם. אילו ביקש המערער לחזור בו בשלב זה מן ההודאה יתכן שביהמ"ש לא היה מסרב לבקשה זו אך בקשה כזו לא הובאה בפניו והרשעת המערער בעינה עומדת. אשר לעונש אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד מ. גולדמן למשיבה. 1.9.71).
ב"ש 130/71 - משה בסון ואח' נגד וולטר מיכאל אדלר
*העברת דיון נשוא התביעה של המשיב נגד המבקשים הוא עיסקת מקרקעין הנמצאים ברמת גן. בעיר זו קיים בימ"ש שלום שאיזור שפוטו מקביל לזה של ביהמ"ש בת"א, מכאן שהברירה בידי התובע להגיש תובענתו או לביהמ"ש בת"א או לביהמ"ש ברמת גן. אולם הדעה נותנת כי תביעה בגין החזרת חזקה במקרקעין אשר ברמת גן תובא בפני בימ"ש זה ולא לבימ"ש השלום בת"א אשר ממילא עמוס עבודה. התובע בענין דנא לא עשה כן והגיש
את תביעתו בת"א ועתירת הנתבעים (המבקשים) להעביר את הדיון לרמת גן נדחתה. אילו הזדרזו הנתבעים ופנו מיד בבקשה להעברת הדיון היה ביהמ"ש נעתר להם. אולם כאן חל שיהוי בהגשת הבקשה לאחר שכבר הוגש כתב ההגנה, וכתב תביעה מתוקן וכתב הגנה חדש ובינתיים נתקיימו דיונים בביהמ"ש בת"א. לא יהיה זה מן הראוי בשלב מאוחר זה להעתר לבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד דוויק למבקשים, עו"ד גינת למשיב. 15.9.71).
ע.א. 652/70 - בנק הלואה וחסכון לישראל (לשעבר יפו-ת"א בע"מ) בע"מ ואח' נגד הלואה וחסכון ירושלים אגודה הדדית בע"מ
*צו מניעה נגד שימוש בשם העשוי להטעות הבנק המערער פתח סניף בירושלים והאגודה המשיבה ביקשה צו מניעה נגד השימוש בשם הנ"ל לבנק בירושלים. ביהמ"ש המחוזי נתן את צו המניעה והערעור על עצם האיסור נדחה פרט לכך שהמערער הורשה להשתמש בשמו בסניף בירושלים ובלבד שימחק משמו את המלה "לישראל" וכן שבפרסומיו ובכל מסמכיו לא ישמיט את המלים "לשעבר יפו-ת"א" וכן שמלים אלה יהיו באותו גודל כמו המלים האחרות שמהן מורכב השם.
ביהמ"ש ציין כי המלה "לישראל" עשויה להטעות אנשים שיחשבו כי המערער מהוה מוסד גג של כל אגודות "הלואה וחסכון" ברחבי הארץ. מאידך אין פסול בשימוש בשם "הלואה וחסכון" שכן במלים אלה משתמשים עוד מוסדות בירושלים והתוספת "לשעבר יפו ת"א" דיה כדי למנוע הטעיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א.ש. שמרון למערערים, עו"ד ע. עצמון למשיבה. 27.9.71).
ע.א. 437/71 - פלוני נגד פלונית
*תשלום מזונות המערער חוייב לשלם מזונות של 600 ל"י לחודש לאשתו ולשלושת ילדיו הקטינים. ערעורו נדחה. המערער הוא מורה נהיגה וקשה היה לקבוע את הכנסותיו. לטענת האשה אין הוא עושה את המאמץ הדרוש להשתכר מה שהוא יכול להשתכר במקצועו. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי במקצועו של המערער כמורה נהיגה יש ביכלתו לשלם את סכום המזונות האמור.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד גב' קנצפולסקי למשיבים. 22.9.71).
ע.א. 719/70 - יצחק ויסלר נגד פקיד השומה
*מס הכנסה מכספי ריבית לאחר שכספי החוב לא הוחזרו המערער הינו נישום שכיר שהלוה כספים ברבית ופקיד השומה חייבו לשלם מס הכנסה על ריבית במשך שלוש שנים. דא עקא שלאחר אותן שלוש שנים פשט הלווה את הרגל וסכום הקרן ירד לטמיון. טענתו של המערער כי אין הוא חייב לשלם מס הכנסה נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. חזקה על מי שמלוה כספים שאת הסכומים שהוא גובה הוא זוקף לחשבון הריבית ולא לחשבון הקרן כטענת המערער. גם הנסיבות האחרות של היחסים בין המערער ללווה והתביעות שהגיש נגד הלווה מצביעות כי המערער ראה את הלווה כמי שחייב לו עדיין את מלוא סכום הקרן וכי את התשלומים זקף על חשבון הריבית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד צנעני למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 14.9.71 ).
ע.א. 147/70 - דבוש מני נגד הסוכנות היהודית
*תיקון כתב תביעה בשלב הערעור התובע שעבד כעגלון טען בכתב התביעה כי נפגע כשהסוס השתולל והעגלה התהפכה. מאידך טען בעדותו כי הוא נפל מהעגלה בגלל המבנה שלה כאשר הסוס השתולל. גירסה זו נגדה את גירסתו בכתב התביעה ותביעתו נדחתה. ביהמ"ש העליון החליט כי בנסיבות המקרה, לאחר שכתב התביעה תוקן וגם התיקון לא פתר את הסתירה הנ"ל, אין להעניש את המערער בגלל טעות שלוחו. אי לכך אופשר לו בשלב הערעור לתקן את כתב התביעה והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד א. בכר למערער, עו"ד צוקר למשיבה, 6.10.71).
המ' 630/71 - מדינת ישראל נגד חג' מוחמד משפרעם
*שלילת רשיון נהיגה לנוהג ללא ביטוח הנאשם היה עובדו השכיר של בעל מכונית שלא היה עליה ביטוח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עובדה זו משמשת נימוק להימנע מפסילת העותר. אין ספק כי בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. כאשר אין ביטוח למכונית צריך כל נוהג להימנע מלנהוג בה. ברם שאלה זו כבר עמדה לפני ביהמ"ש העליון וכבר נפסקה בה הלכה כאמור ופסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן לפני פסה"ד האמור של ביהמ"ש העליון. כיון שכך אין כבר חשש שפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ישפיע בעתיד. מאין חשיבות עקרונית של הבעיה אין מקום להרשות את הערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גולדמן למבקשת, עו"ד זיו למשיב. 22.9.71).
המ' 670/71 - משה כובשי ... בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*הגשת פרטים נוספים בבג"צ המבקש ביקש פרטים נוספים בקשר לתצהירים שהוגשו מטעם המשיבים בעתירתו לבג"צ. מטרת הפרטים הנוספים היא להבהיר את הטענות של בעלי הדין בבג"צ. אי לכך יכולים הפרטים הנוספים להתיחס לכל טענה שהועלתה בכתבי הטענות, ואין לקבל את טענת ב"כ המשיבים כי הפרטים הנוספים צריכים להיות רלבנטיים לענין הנדון בעתירה וכי אין המבקש זכאי לקבל פרטים נוספים לפרטים שאמנם נטענו בתצהירי התשובה אלא שאינם רלבנטיים לענין הנדון.
(בפני: הרשם ברטוב. 1.10.71).
ב.ש. 177/71 - מדינת ישראל נגד מאזן תופיק חי
*שחרור בערובה המשיב עצור בעבירה פלילית והמשפט נגדו התנהל במהירות אלא שבאחת הישיבות לפני כחצי שנה נפצע המשיב ביריות באולם ביהמ"ש ואושפז תקופה ממושכת בבית החולים. תקופת השנה שבה עצור המשיב עומדת להסתיים והמשך המשפט נקבע לארבעה ימים רצופים בחודש אוקטובר. המשיב נאשם בסיוע לרצח ונוכח חומרת העבירה ובשים לב שהדיון השתהה עד כה מתוך סיבה שלצדדים לא היתה שליטה עליה אין לסרב את הארכת המעצר. אולם לא עד לסיום המשפט אלא עד חודש ימים מתוך תקוה כי עד אז יסתיים הדיון.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גולדמן למבקשת, עו"ד ברקלי למשיב. 22.9.71).
ב.ש. 166/71 - מדינת ישראל נגד מסעוד אילוז ואח'
*שחרור בערובה המשיבים עצורים בגין עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים וביהמ"ש המחוזי ציוה לשחררם בערבות בעוד נציג התביעה ביקש לעצרם עד לגמר ההליכים נגדם. הערעור על החלטת השחרור נתקבל. העבירה המיוחסת לנאשמים היא חמורה ביותר, והיא מבוצעת על פי רוב על ידי קבוצת אנשים בצוותא חדא; יש חשש של השפעה על עד התביעה; כמו
כן יש לנאשמים עבירות קודמות וביניהן עבירות של סחר בסמים מסוכנים.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד ר. יאראק למבקשת, עו"ד רדומסקי למשיב 1, משיב 2 לעצמו. 12.8.71).
ב.ש. 182/71 - אליעזר אברושמי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה אין ספק ששחרורו של המבקש בערובה עלול לסכן את שלום הציבור ומעשיו בשעה ששוחרר בערובה קודם לכן יוכיחו. אלא שלא טיבה של העבירה ולא הסיכון שבשחרורו בערובה אינם יכולים לעמוד כנגד רצונו של המחוקק כפי שבא לידי ביטוי ברור בחוק סדר הדין הפלילי. מיום "התחלת המשפט" ועד לתאריך שנקבע לברורו (21 לנובמבר) יעברו 120 יום ולדברי התביעה ביקשה להקדים את המשפט וכל מאמציה לא נשאו פרי. אי לכך יש לשחרר את המבקש בערובה ביום 13 באוקטובר אם ביום ההוא או לפניו לא יימשך הבירור של המשפט. אם יימשך הבירור יחליט ביהמ"ש המחוזי בדבר המשך המעצר.
(בפני: השופט ח. כהן. 26.9.71).
בג"צ 378/71 - ראם שמעון נגד שר הדתות
*מינוי עובד משרד הדתות כחבר מועצה דתית העותר הינו פקיד משרד הדתות בחיפה ושמו הוצע ע"י אחד הגופים בחיפה לחברות במועצה הדתית. שר הדתות החליט שלא למנותו למועצה הדתית מן הטעם שקיים חשש כי עבודתו עלולה להביא לסתירה או אי התאמה בין תפקידיו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה הדתית. עתירתו של העותר לצו על תנאי נדחתה. אין ב"כ העותר טוען כי השיקול של שר הדתות הינו שיקול פסול אלא שלדעתו אין סתירה בין עבודת העותר לבין חברותו במועצה הדתית. אולם בענין זה יש להעדיף את דעתו של השר על דעתו של העותר. חזקה על השר היודע לא רק מהם תפקידי חברי המועצה הדתית כי אם גם מהם תפקידי פקידיו בחיפה על פרטיהם ודקדוקיהם, ואם הוא חושש להתנגשות כאמור יש להניח שקיימת בידיו עילה טובה לכך.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. מייזליש לעותר. 30.9.71).
בג"צ 282/71 - מוריס בנין נגד שר האוצר
*הפקעת קרקעות אדמות העותר בשכונת תלפיות בירושלים היו תפושות ע"י הצבא וב- 1960 פורסמה הודעת הפקעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
התנהל מו"מ עם הבעלים בדבר הפיצוי אך עד היום לא קבלו כל פיצוי עבור המקרקעין בגלל סכסוכים שבין בעלי החלקות. בשנת 1961 פורסמה הודעה ע"י המשיב בדבר הקניית החלקות למדינת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים פינה צה"ל בהדרגה את המחנה ובשנת 1969 פנה העותר למינהל מקרקעי ישראל וביקש שהחלקות יוחזרו לבעלותו. פנייתו הושבה ריקם. בקשתו למתן צו על תנאי נגד המשיב נדחתה. אמנם כיום אין הקרקעות דרושים עוד לצרכים שבשבילם הופקעו אולם בשעה שהופקעו שמשו את המטרה שלשמה הופקעו. לא היו כאן כל טענות שוא בכל מובן שהוא מצד הרשות המפקיעה; העותר לא הצביע על כל דין שלפיו חייב המשיב להחזיר לו את הקרקעות.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותר. 5.10.71).
ע.פ. 272/71 - אלי אזולאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער הורשע ב- 5 עבירות פריצה וגניבה, תקיפה וגרימת נזק, עישון והחזקת חשיש ונדון לשנה אחת מאסר. כמו כן הופעל נגדו באופן מצטבר עונש של שנה וחצי מאסר.
בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו של המערער נדחה הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד ש. גוראל למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 30.9.71) .
=ע.פ. 359/71 - יוסף שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה על יסוד ראיות לא מספיקות המערער הואשם והורשע במעשה פריצה וגניבה. לגרסת התביעה נכנס לדירת המתלונן וגנב מתוכה קופה קטנה ובה כסף מזומן בסך 5,000 ל"י והלך עם הקופה לביתו. שם הוציא מתוך הקופה סך 2,750 ל"י ולאחר מכן חזר לביתו של המתלונן והניח על האדמה בקרבת הבית את הקופה עם יתרת הכסף. ערעורו של המערער על הרשעתו נתקבל. על פיו זהו ספור משונה ויוצא דופן וכדי שיוכל להיות מהימן יש צורך בראיות בעלות משקל מכריע שאין כלל להרהר אחריהן. הראיות שהובאו בענין דנא ושהיו מהימנות על ביהמ"ש רחוקות היו מלהגיע למדרגה כזו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. העותר לעצמו, עו"ד גב' זיוה לויצקי למשיבה. 16.9.71).
ע.פ. 210/71 - מימון פדידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפת שוטר והתחברות למטרה משותפת של גרימת נזק בעיירה שדרות ארעו הפגנות ונופצו חלונות ראוה. כשהגיעו שניים מאנשי המשטרה למקום התפאר בפניהם המערער כי הוא שניפץ את החלונות. השוטרים דרשו ממנו להלוות אליהם לתחנת המשטרה אך הוא סירב לעשות כן וחבריו סייעו בידו ועודדוהו שלא לציית לשוטרים. משהגיעה תגבורת שוטרים ושוטר שם ידו על המערער והודיעו שהוא עצור תקף המערער את השוטר. ארבעה האנשים שהתחברו עם המערער צעקו "היום נגמור עם כל החשבונות" ודברי הסתה אחרים. בשלב זה הלך המערער ושבר חלון ראוה נוסף. המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 87 לפח"פ ועבירה לפי החוק לתקון דיני עונשין תקיפת שוטרים ונדון ל- 30 חודשי מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין תקיפת השוטר הרי ברור שפגיעה בכוח בשוטר תוך כדי התנגדות למעצר מוצדק מהווה עבירה של תקיפה. לענין התחברות למטרה משותפת לגרום נזק לבנין - אחד היסודות של העבירה הוא שאנשים מתקהלים התקהלות פרועה ואם התקהלו כך ואחד מהם גרם נזק לבנין כי אז הוא אשם בעבירה על סעיף 87 הנ"ל. מטרת ההתקהלות אינה צריכה להיות מטרה של גרימת נזק לבנין אלא כל מטרה אחרת העושה את קבוץ האנשים שהצטברו להתקהלות פרועה.
אשר לעונש, הרי בהתחשב בנסיבות הענין ועברו של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד מ. אסולין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 9.9.71).
ע.פ. 182/71 - רפאל עוזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה מסוכנת) המערער עבר עבירות של נסיעה ללא רשיון ברכב גנוב, בריחה מהמשטרה, נסיעה מהירה, עקיפות מסוכנות ופגיעה תוך כדי כך ברכב אחר ונהגו ותקיפת שוטר לאחר מכן. במשפט אחר הורשע בנסיעה מהירה, פגיעה בקטנוע ובריחה מהמקום, נסיעה בכוון אסור ובמהירות מופרזת, חציית רחובות ראשיים בצורה מסוכנת ובגין כל העבירות הוטלו עליו בשני משפטים שונים עונשי מאסר שביחד מצטברים ל- 4 שנים וכן נפסל לנהיגה במשך 10 שנים. לנוכח עבירותיו האמורות של המערער אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד ר. לייסטר למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 14.9.71).
ע.פ. 267/71 - ציון סופר נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר על תנאי בעבירת רצח המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברצח אשתו באכזריות רבה. בביהמ"ש טען הסניגור כי בעבירת רצח רשאי ביהמ"ש להטיל כחלק ממאסר העולם עונש של מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו אך החליט כי בנסיבות ענין זה אין צידוק להפחית מענשו של המערער. ביהמ"ש העליון הביע תמיהה על ביהמ"ש המחוזי שדן בפסקי דין נפרדים בהרחבה בשאלה משפטית כאשר לגופו של ענין סבר שאין מקום להקל בענשו של המערער. ביהמ"ש העליון החליט לבטל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי וקבע כי בעבירת רצח חובה על ביהמ"ש להטיל עונש מאסר עולם בפועל ואין בסמכותו ובאפשרותו להטיל חלק מעונש זה כמאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. ארידור למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 27.9.71).
ע.פ. 277/71 - יעקב מורנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) המערער הורשע במעשה מגונה בכח ובתקיפה ונדון לשנה אחת מאסר מצטבר לעונש מאסר אחר שהוא מרצה. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה היתה עדות המתלוננת מהימנה על ביהמ"ש והיה סיוע מספיק לעדות זו. אמנם הסברו של המערער אינו מופרך מיסודו ביחס לאירועים של המקרה, ברם ההכרעה בין הגרסות תלויה בהערכת הראיות על ידי הערכאה הראשונה וזו האמינה לעדות המתלוננת שהיה לה סיוע חזק. אשר לעונש - הרי בנסיבות הענין אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד ב. מור למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 30.9.71).
ע.פ. 317/71 - קאמל חמאז ושמעון עסיס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) שני המערערים הורשעו בעבירות התפרצות וגניבה ושמוש ברכב ללא רשות. המערער הראשון נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים על תנאי והערעור על כך נדחה. המערער השני הוא צעיר לימים ועברו אינו נקי. נגדו הפעיל ביהמ"ש מאסר של שנתיים על תנאי וכמו כן דן אותו לשנתיים מאסר כששני המאסרים מצטברים. בהתחשב בדו"ח שרות המבחן ובסיכויים שקיימים עדיין לשיקום מערער זה אפשר להקל במידת מה בעונשו באופן שאחת משתי שנות המאסר שהוטלו על המערער תהיה חופפת את המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. המערער 1 לעצמו, עו"ד אבלס למערער 2, עו"ד גב' בניש למשיב. 22.9.71).
ע.א. 767/70 - ולדהורן טובה נגד מנופקצ'ורס לייף
*מסירת פרטים לא נכונים בפוליסה ביטוח בעלה המנוח של המערערת ביטח עצמו בפוליסה לביטוח חיים אצל החברה המשיבה ובבדיקה הרפואית לא גילה כי חלה במחלת לב שנים מספר קודם. לאחר מות המבוטח נודע הדבר למשיבה ולכן סירבה לשלם את דמי הפוליסה. הגנת המשיבה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש דלמטה כי המבוטח ידע והבין את השאלות בטופס הרפואי והעלים את העובדה שהינו חולה.
בלי להכנס לשאלה אם החברה צריכה להחזיר את הפרמיות ששולמו, שכן דבר זה לא נתבע, הרי אין לקבל את טענת המערערת כי המשיבה מנועה מלבטל את הפוליסה עקב אי החזרת דמי הפרמיה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד תורי למערערת, עו"ד וקסלר למשיבה. 17.10.71).
ע.א. 740/70 - ימיני אבינועם נגד אלישע בנימיני ואח'
*תביעת פיצויים עקב תאונת דרכים בהיותו בן 11 נפגע המערער בתאונת דרכים וביהמ"ש דלמטה קבע כי הנהג לא התרשל ודחה את תביעת הפיצויים שהוגשה. הערעור על כך נדחה. המשיב נהג במהירות של 40 קמ"ש בכביש עירוני בראשל"צ ולא היתה תנועה בכביש. הילד עמד לצידי הדרך והסתכל במכונית המתקרבת ובהיותה קרובה אליו פרץ בריצה וחצה את הכביש. המשיב לא הספיק לבלום והמערער נפצע. נכון שמידת הזהירות שחב נהג לילדים גדולה מזו שחב למבוגרים. אולם כאן מדובר בילד בן 11 המבין כבר את הסכנה הכרוכה בחציה לא זהירה של כביש. הוא עמד ולא עשה כל סימן שהוא עומד לחצות ולא היתה כל סיבה שהמשיב יאיט נוספות את מהירות נסיעתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד י. זילברגבר למערער, עו"ד הלפרין למשיבים. 30.9.71).
ע.א. 714/70 - יובל בוטבול ואח' נגד משה מזר ואח'
*תביעת פיצויים עקב תאונת דרכים המערער נפגע בתאונה בהיותו בן ארבע שנים. הוא יצא לכביש בין שתי משאיות חונות והופיע פתאום לנגד עיני המשיב שנהג במהירות של 20 - 30 קמ"ש לשעה. אין ספק כי המשיב לא יכול לראות את הילד לפני צאתו מבין המשאיות, המהירות בה נסע לא היתה מופרזת ולא יכול היה למנוע את התאונה. אי לכך צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו תביעת המערער לפיצויים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. קליר למערערים, עו"ד י. אלמוג למשיבים. 7.10.71).
ע.א. 781/70 - פאול פישר נגד יעל וולף ואח'
*הרשאה שניתנה לבורר אינה פגה עם מות המרשה מורישי המשיבות והמערער התקשרו בחוזה בו מינו בורר. משנפטר מוריש המשיבות פנו אלה לביהמ"ש וביקשו הצהרה כי אינן קשורות לבוררות. ביהמ"ש נתן את ההצהרה המבוקשת והערעור על כך נתקבל. אין חולק על כך שעל הליכי בוררות אלה חלה עדיין פקודת הבוררות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יורשים אינם קשורים לבוררות החתומה ע"י המוריש, אולם כבר נפסקה הלכה בביהמ"ש העליון כי הרשאה שניתנה לבורר היא הרשאה שזכותו של צד שלישי צמודה אליה ואין תקפה פג עם מות המוריש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. לאופר למערער, עו"ד י. שאנן למשיבות. 12.10.71).
ע.א. 32/71 - תחנת שירות לאוטובוסים בע"מ נגד חברת א' אילין תעשיות בע"מ
*קבלת שיק כפרעון על תנאי של שטר המשיבה חבה למערערת סכום של 630 ל"י עבור שמנים ועבודות וזו שילמה למערערת בשטר של אחד מלקוחותיה. השטר לא כובד והמערערת, לפי בקשת המשיבה, פנתה לעושה השטר וזה נתן לה שיק דחוי במקום השטר אך גם זה חולל. המערערת תבעה מהמשיבה את תשלום החוב המקורי ובימ"ש השלום פסק לטובתה בעוד שביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות סבר שהשיק הדחוי נתקבל ע"י המערערת לא כפרעון על תנאי אלא כפרעון מוחלט וכיון שכך נפרע השטר וסולק החוב. הערעור על כך נתקבל. השאלה אם הפרעון היה מוחלט או רק מותנה היא שאלה עובדתית והדבר תלוי בכונת הצדדים. בימ"ש השלום קבע כי המערערת קיבלה את השיק לא כפרעון מוחלט ולאור העדויות שבאו לפניו אין למצוא פגם בקביעה זו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד א. גת למערערת, עו"ד ג. לוי למשיבה. 3.10.71).
בג"צ 360/71 - יוסף צרפתי נגד יו"ר המועצה לבנין ולתכנון ראשון לציון ואח'
*דיון בתכנית בנין ערים נגד העותר תלוי ועומד משפט פלילי על בניה בניגוד לתכנית והמשיבים מסרבים לדון בבקשה לאשר את תכנית השינויים כל עוד לא נגמר הבירור בתביעה הפלילית. עתירת העותר להורות למשיבים לקבוע לאלתר את הדיון בתכנית השינויים נדחתה. לעותר סעד חילופי לפי סעיף 28 (א) של חוק התכנון והבניה ע"י פנייה לועדה המחוזית ואין מקום לדון על כך בבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני, עו"ד יחיאל לעותר. 7.10.71).
בג"צ 355/71 - יהושע בן שלום נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ת"א
*הגדלת אחוזי בניה עתירת העותר היא שהועדה המחוזית תגדיל לו את אחוזי הבניה בחנות פרחים שהוא מבקש לפתוח בגבעתיים. העתירה נדחתה. הענין נתון לשקול דעתה של המשיבה והיא שקלה את הענין ולא ראתה להשתמש בסמכות להגדיל את אחוזי הבניה מטעמים שיש להם על מה שיסמכו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד שגיא לעותר. 7.10.71).
בג"צ 274/71 - עלי אברהים נגד משרד ההוצל"פ
*מאסר אזרחי תוך ריצוי מאסר פלילי העותר שפוט למאסר פלילי למשך 3 שנים. בינתיים הוצאו נגדו 3 פקודות מאסר על אי תשלום חוב אזרחי וכל פקודה לתקופה של 21 יום. המאסר האזרחי מפסיק את המאסר הפלילי וזה מתחדש לאחר המאסר האזרחי. לפי החוק יש להביא את מי שנאסר על אי תשלום חוב לפני יו"ר ההוצל"פ תוך 3 ימים מיום המאסר. הוראה זו לא מולאה לגבי העותר. אי לכך אין לזקוף לחשבון מאסר אזרחי יותר מאשר 9 ימים, היינו 3 ימים בגין כל פקודת מאסר.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. 6.10.71).