ע.פ. 145/71 - איסר גנדלמן נגד מדינת ישראל
*הראיות הנדרשות כאשר עובדות האישום נשמעות כדמיוניות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלונים) בת.פ. 120/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המתלונן ניסה להתאבד והשאיר מכתב בו האשים את המערער בכך שהיה חייב למערער סכום של 40 ל"י ותוך איומים מצד המערער גדל החוב לאלפי לירות וזאת לאחר שכבר שילם למערער אלפי לירות ע"ח החוב. ביהמ"ש המחוזי קבע שאמנם הספור פנטסטי אך בכל זאת הרשיע את המערער ונתן אמון בעדות המתלונן אף שהיו בה סתירות. בעיקר היו שני מניעים שהניעו את ביהמ"ש המחוזי לתת אמון בספורו של המתלונן: המכתב שכתב המתלונן לפני נסיון ההתאבדות ובו האשים את המערער; שתיקתו של המערער בחקירתו ע"י המשטרה. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. הסיפור נשמע כדמיוני וצריך הוכחות מבוססות מאד ככל שהסיפור מתקבל פחות על הדעת. כל שכן כשההרשעה מתבססת בעיקרה על עדות של אדם אחד בלבד. מה גם שעדות המתלונן כללה סתירות לא מועטות ומהותיות בהשוואה להודעותיו במשטרה ולמכתב ההתאבדות. בהרשעה עפ"י עדות יחידה יש צורך במשנה זהירות ועל השופט לתת דעתו על הסתירות המתגלות בדברי העדות.
ב. מכתב ההתאבדות לא היה קביל כראיה ולא היה מקום להסתמך עליו. אמנם הסניגור לא התנגד לקבלת המסמך אף שחובתו להתנגד בזמן הנכון לקבלת ראיה לא קבילה, אולם גם בדיעבד ניתן לפסול ראיה לא קבילה. המבחן המכריע הוא עוות דין ואי התנגדות במועד לא תמנע את הערכאה הערעורית מלבדוק את פסה"ד לאור המבחן האמור. ביהמ"ש ייחס חשיבות רבה לאותו מכתב וספק אם היה מרשיע את הנאשם ללא מכתב זה. לפיכך על ביהמ"ש לערעורים להתערב ולבטל את פסה"ד.
ג. גם הנימוק הנוסף להרשעה - שתיקתו של המערער אינו נימוק כשר. הלכה פסוקה היא כי אין להסיק מסקנות כנגד הנאשם משתיקתו שעה שהוא מואשם במעשה עבירה אלא במקרים יוצאים מן הכלל כשבנסיבות המקרה יש מקום סביר לצפות שהנאשם יגיב על האישום המיוחס לו. אין השתיקה יכולה להוות תחליף להוכחה שעל התביעה להביא בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, עציוני. עו"ד טויסטר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה.)
ע.פ. 160/71 - יצחק בן אברהם נגד מדינת ישראל
*מהימנות עדות מתלוננת בעבירות על המוסר והסיוע לעדותה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: צלטנר, בנטל, קוארט) בת.פ. 880/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בעבירות של שידול המתלוננת לעסוק בזנות תוך כדי איומים וכשהיא סירבה חתך את פניה בסכין גילוח וכן בכך שגנב ממנה באותו מעמד צמידים וטבעת. היסוד להרשעה היה עדותה של המתלוננת. למערער היה עו"ד שהתפטר בתחילת המשפט ולא מונה לו סניגור. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר המצטבר לעונש מאסר אחר שהוא מרצה. הערעור מכוון נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש.
החלטה - השופט כהן:
א. אין זה מחובתו של ביהמ"ש לעזור למערער בניהול הגנתו. על ביהמ"ש להדריך את הנאשם שאין לו סניגור בניהול ההגנה ולהשתדל לעזור לו בכך אך אין לדרוש מביהמ"ש שימלא את כל התפקידים שסניגור ממלא. בענין דנא עשה ביהמ"ש את כל המוטל עליו כדי להדריך ולעזור לנאשם.
ב. ביהמ"ש שקל את מהימנות עדות המתלוננת ולא התעלם מהסתירות שנתגלו בעדותה פה ושם. סתירות אלה אינן יורדות לשורשו של הענין ואין בהן כדי לערער את מהימנותה.
ג. לעדות המתלוננת היה סיוע די והותר. המערער הודה שהיה בחברתה כאשר נגרמו לה הפצעים אלא שלדבריו היא גרמה אותם לעצמה ע"י סיכה. גירסה זו הופרכה לחלוטין ע"י עדות רופא שהפצעים יכלו להגרם רק ע"י סכין. ראיות אלו מהוות סיוע מספיק לעדות המתלוננת לענין הפציעה והן גם מסייעות לעדותה בענין השידול. העובדה שנקבעה שלמתלוננת נגרמו חתכים בסכין גילוח בעת ששהתה בחברתו של המערער מאמתת את דבריה שהמערער איים עליה שתעסוק בזנות.
ד. המערער הורשע גם בהחזקת חשיש ובהתחשב בעברו של המערער ובחומרת העבירות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. עו"ד פונדמינסקי למערער, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה. 7.10.71).
בג"צ 166/71 - עווד הלון נגד ראש המועצה המקומית עוספיה ואח'
*מתן רשיון להשמיע מוסיקה בבית קפה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותר הוא בעל בית קפה בעוספיה ובקש רשיון להשמיע מוסיקה מערבית (ג'אז) בשעות הלילה. תחילה החליטה המועצה לתת לו הרשיון בהגבלות שונות. אך כשנודעה ההחלטה ברבים פנו רבים מתושבי המקום לעיריה בקובלנות ועצומות בכתב נגד מתן הרשיון ואף היו בפניות איומים בהפרעת שלום הצבור. בעקבות זאת החליטה המועצה שלא לתת את הרשיון. בעתירתו טוען העותר שאם יש חשש להפרעת הסדר על השלטונות למנוע זאת אבל לא ע"י כניעה לקנאים המאיימים במעשי אלימות. מאידך טוענת המועצה בתשובתה שבית הקפה נמצא בתוך שכונת מגורים שבה הרוב בני העדה הדרוזית ודיירי הבתים הגובלים בבית הקפה הם דרוזים. הרעש והמוסיקה יפריעו למנוחת התושבים וכבר כיום בית הקפה גורם רעש. יתר על כן, השמעת המוסיקה נוגדת את הדת והמסורת של העדה הדרוזית ומהווה פגיעה חמורה בתושבים אלה, דבר העלול לגרום לפעולות התנגדות שיפגעו בשלום הציבור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. חששם של המשיבים להיווצרותו של רעש בלתי נסבל שיפריע למנוחת התושבים בלילה הוא סביר למדי בנסיבות הענין. סידורים שימנעו בקיעת קול המוסיקה החוצה אינם פותרים את הבעיה כי הרעש במקום כזה הוא של כלי הרכב הבאים ושל התנהגות המבקרים בבואם ובצאתם. אין לשכוח כי המדובר באיזור כפרי שהוא בדרך כלל שקט.
ב. אין לשלול את רצון הגוף הנבחר להמשיך ולשמור על צביונו ואופיו המיוחד של הישוב שלהם כאזור כפרי ולפי רוח ותרבות הרוב הגדול של תושביו שהם בני עדה בעלי ארחות חיים, מנהגים ומסורת מיוחדים במינם.
ג. גם הנימוק הנוסף של המועצה בדבר רצונה לשמור על הסדר הציבורי הוא נימוק לגיטימי ובגדר סמכותה. ברם קיום הסדר אין פירושו כניעה לקנאים המאיימים בהפרתו, כי אם להיפך מתן הגנה לקרבנותיהם של אלה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד נ. י. ממן לעותר, עו"ד מ. עמאר למשיבים. 15.10.71).
ע.א. 92/71 - אליעזר בן אריה ואח' נגד עזבון המנוח ברוס ואח' ומדינת ישראל
*רשלנות בתאונת דרכים וכלל "ההזדמנות האחרונה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 5905/67 - הערעור נגד מדינת ישראל נתקבל ונגד המשיבים הראשונים נדחה).
העובדות:
המנוח ברוס רכב על טילון בכביש סביון אור יהודה כשמשאית כבדה נהוגה בידי המערער נסעה אחריו. לפתע איבד המנוח את השליטה על הטילון והתחיל לנסוע בזיגזגים. כעבור כמה מטרים נכנס לבור שעמקו כ- 12 ס"מ שנתהווה על מסלול האספלט ונפל מרכבו. תוך כדי נפילתו נפגע ע"י המשאית שבאה מאחוריו ומחצה אותו למוות. תביעת הנזיקין הוגשה נגד המערערים ונגד מדינת ישראל כאחראית למצבו הפגום של הכביש. בפסק דין חלקי החליט ביהמ"ש המחוזי שהמערער גרם למוות עקב רשלנותו החמורה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים שהמנוח תרם ברשלנותו למוות וכן דחה את התביעה נגד המדינה. השופטת קבעה כי אמנם גם המדינה התרשלה אלא שלדעתה רשלנות המערער היתה "רשלנות חמורה" וכיון שכך ניתק הקשר הסיבתי בין רשלנות המדינה ובין קרות התאונה ועל המערער נופלת האחריות המלאה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. היו ראיות מספיקות להוכחת רשלנותו של המערער אשר התבטאה בהתקרבותו היתרה אל הטילון שנסע באופן שלא יכול היה לבלום בעוד מועד, ובחוסר תשומת לב לנעשה לפניו בכביש. עם זאת אין לומר בבטחה כי היתה זו רשלנות חמורה אך אין לזה חשיבות מכרעת.
ב. אפילו היתה רשלנותו של המערער רשלנות חמורה אין בכך כדי לשחרר את המדינה מאחריותה לתאונה. השופטת קבעה כי הרשלנות החמורה ניתקה את הקשר הסיבתי והזכירה בקשר לכך כי למערער היתה "ההזדמנות האחרונה" למנוע את התאונה. אין לשער שבזה התכוונה השופטת להחיות את כלל "ההזדמנות האחרונה" ככלל נוקשה ששבק חיים מזמן. מזיק שני יכול להביא לניתוק הקשר הסיבתי וזאת כאשר מזיק זה פעל במתכוון או בלא איכפתיות, וכן כשרשלנותו היתה חמורה עד כדי כך שלא היה בידי המזיק הראשון שעה שיצר את הסיכון לחזותו מראש. כך שהשאלה היא שאלת חזותו מראש של המזיק הראשון והמבחן של "ההזדמנות האחרונה" חדל להיות נוקשה. הכל תלוי בבחינת כל נסיבות המקרה. כל אשר ניתן לומר הוא שפעולת הגורם המתערב הנעשית בזדון ובלא איכפתיות אין המזיק הראשון חייב, בדרך כלל, לחזות מראש. אך אין זה כלל מוחלט אפילו כאשר היתה שם פעולה זדונית.
הסכון שנוצר עקב רשלנות המדינה היה עלול לגרום כשלעצמו לנזק גופני למשתמשים בו והראיה שהמנוח נפל ויכול היה להנזק גם ללא הפגיעה ע"י המערער. אם בפועל נגרם נזק כזה תוך כדי רשלנות חמורה של המערער אין בזה כדי לשחרר את המדינה מאחריות. לשון אחרת, שתי הרשלנויות, זו של המערער וזו של המדינה פעלו את פעולתן. את האחריות בין המדינה למערער יש לחלק ביחס של 20 אחוז למדינה והיתר למערער.
ג. לענין רשלנות תורמת של המנוח - לא היו כל ראיות על רשלנות תורמת מצדו.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד לאלו למערערים, עו"ד קפלינסקי לעזבון, עו"ד גולדמן למדינה. 21.10.71).
ע.א. 782/70 - שושנה רדומילסקי נגד יצחק פרידמן
*תביעת בעל בית לצו מניעה נגד הדייר בענין מתיחת חוט לטלביזיה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, שמיר, שינבוים) בע.א. 72/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הינה הבעלים של דירה המוחזקת ע"י המשיב כדייר מוגן. המשיב הוא בן 85 ולאחר פטירת אשתו לפני כשנתיים החלה בתו הנשואה להתגורר אתו. המערערת הגישה תביעת פינוי בשתי עילות: הפרת תנאי השכירות ע"י השכרת משנה או הרשאת שימוש לבת והעברת חוט אנטנה לטלביזיה מהדירה לבית הסמוך. לחילופין בקשה המערערת לחייב את המשיב להסיר את חוט הטלויזיה. תביעתה נדחתה ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי, ורשות ערעור ניתנה לשאלה אם מתיחת חוט הטלויזיה מדירת המשיב לגג הבית הסמוך מהווה השגת גבול המזכה את המערערת לצו מניעה להסרת החוט. מעדויות המערערת ובעלה ברור שהם מוכנים להסכים למתיחת החוט בתנאי שהמשיב יאשר כי הבת שלו שוהה במושכר כאורחת ללא שום דרישה של זכויות שכירות.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
אפילו נניח שסעיף 11 לחוק המקרקעין מגלם את העקרון שבידי הבעלים זכות מוחלטת לשטח האויר מעל רכושו עד לחלל החיצון, ואף כי נכון כי כשמדובר בזכות קנינית אין ביהמ"ש נוהג לסרב סעד של צו מניעה מטעמים של יושר הרי אין פירושו של דבר שביהמ"ש יוציא צו מניעה בגין דבר של מה בכך. אילו חפצה המערערת להקים מבנה בחצר והחוט היה מפריע לה היתה זכאית לסעד אולם למעשה אין זה כך. למעשה יצא הקצף על המשיב על שסירב לחתום על אישור שהבת איננה דיירת. בתביעת צו מניעה שאינה מראה כל פגיעה של ממש אלא רצון לגמול לדייר על התנהגותו יש משום התעמרות בדייר המצדיקה המנעותו של ביהמ"ש ממתן סעד בדרך צו עשה.
השופט כהן מסכים ומוסיף:
על אף קיום יחסי השכירות בין המערערת למשיב עדיין יכולה המערערת להעלות עילות תביעה עפ"י פקודת הנזיקין לגבי החצרים בהם נמצא המושכר ובנדון זה אין לקבל טענת המשיב שרק עילות הנוגעות ליחסי השכירות יכולות לעמוד למערערת.
מאידך העובדה שחוק הגנת הדייר קובע דרך לבקשת רשות להתקנת אנטנה גם כאשר החוזה אוסר זאת עדיין אינה אומרת שהדייר אסור לו לעשות אנטנה ללא רשות ביה"ד לשכירות בהעדר כל התנייה על כך בחוזה. כאשר אין התנייה כזו והדייר עושה את האנטנה שמורות לבעל הבית דרכי הסעד הרגילות הפתוחות לפניו נגד משיג גבול שלא כדין.
בהנחה שהמשיב עשה מעשה עוולה כלפי המערערת ע"י מתיחת חוט אין המערערת זכאית לתבוע פיצויים שהרי לא סבלה נזק ממון ואין היא זכאית לצו מניעה באשר הפגיעה בה היא אפסית ואילו במתן הצו יהיה משום התעמרות קשה במשיב. לביהמ"ש שקול דעת בענין הוצאת צו מניעה גם כאשר מדובר בזכות קנינית אם כי במקרה כזה אין לו אותו שיקול דעת רחב הנתון לו בתביעה פוססורית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד א. שרים למערערת, עו"ד ג. בירן - בודנסקי למשיב. 12.10.71).
ע.א. 397/70 - עמידר בע"מ ואח' נגד סולומונוב שלמה ואח'
*טענת הזדהות החזקות בתביעת פינוי.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 496/69 - הערעורים נדחו).
בענין הנדון שכר המשיב דירה מעמידר (בינתיים נמכר הנכס למערער השני) ונכנס לגור בה יחד עם הוריו ואחיו. המשיב עזב לאחר מכן את הדירה עם בני ביתו ואילו ההורים והאח נשארו לגור בדירה. לאחר מכן נפטר האב. בעל הבית הגיש תביעת פינוי נגד המשיב ואחיו בגין נטישת המושכר ע"י המשיב אך אלה טענו "הזדהות החזקות" בין שני האחים. טענת הזדהות החזקות בין האחים נדחתה ובימ"ש השלום נתן צו פינוי. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדין לביהמ"ש השלום שידון בשאלה אם קיימת הזדהות החזקות בין המשיב לאמו ואם חזקת ההורים היתה חזקה עצמאית ולא נאצלת. ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים ובשלושה פסקי דין נדונו שאלות הזדהות החזקות; זכויות ילדים שנכנסו לגור בדירה יחד עם הוריהם שעה שההורים מוגנים ע"י החוק מכח הזדהות החזקות והאם הבן ייהנה מהמצב המשפטי שייווצר אם יוחלט כי קיימת הזדהות חזקות בין האם למשיב (בענין זה נחלקו הדעות); שכירת מושכר ע"י אדם כשמלכתחילה ברור כי בדירה יגורו אחרים.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. עו"ד ש. רובינשטיין למערערים, עו"ד א. ירון למשיבים. 21.10.71).
המ' 740/71 - אריה חיימסון ואח' נגד יפה עזראן
*הארכת מועד להפקדת ערבון המערערים החמיצו את המועד להפקת ערבון המיועד להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. מתוך תצהירים שהוגשו מתברר שאי הפקדת הערבון נבעה מטעות של המזכירה במשרד המבקשים. בתצהירים הוסבר מנין נבעה הטעות והרשם השתכנע מעדות המזכירה לפניו כשנחקרה על תצהירה כי אכן טעויות אלה גרמו להחמצת המועד. היה כאן חוסר עירנות אך אין לחרוץ משום כך את גורל הערעור. כיון שאין לדרוש כאן "טעם מיוחד" להארכת המועד ומספיק הסבר מתקבל על הדעת יש להאריך את המועד המבוקש.
(בפני: הרשם ברטוב. עוה"ד וולפיילר וסהר למבקשים, עו"ד ל. ליאור למשיבה. 15.10.71).
המ' 739/71 - פרופ' דוד לביא ואח' נגד פרופ' דב קולר
*הענקת סעד זמני ע"י ביהמ"ש העליון לפני מתן רשות ערעור המבקשים והמשיב הם בעלי חלקות סמוכות ברחובות והמשיב בונה בית ומוסך למכונית סמוך לחלקת המבקשים. אלה טוענים כי בנית המוסך היא בניגוד לחוק הבניה והתכנון ויהווה להם מטרד. בימ"ש השלום נתן צו מניעה זמני נגד המשיב ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו המניעה הזמני. על החלטת הביטול הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור ויחד עמה בקשה כי צו המניעה הזמני המקורי יעמוד בתוקפו עד שתוכרע הבקשה לרשות ערעור. השופט ברנזון החליט לתת את הצו שלפיו יעמוד בעינו צו המניעה הזמני של בימ"ש השלום עד שיוכרע גורל הערעור. אמנם סמכותו של ביהמ"ש העליון לתת סעד זמני לתקופת הערעור מותנית בכך שיהא ערעור תלוי ועומד בו וכאן רק הוגשה בקשת רשות ערעור ועדיין אין ערעור. ברם במקרה דנא ביקש ב"כ המשיבים מביהמ"ש המחוזי להוציא את צו הביניים לתקופת הבקשה לרשות ערעור ולא נענה והשופט אף סירב לרשום את הבקשה והפנה את המבקשים לביהמ"ש העליון. כיון שכך אין למבקשים ההחלטה בכתב בענין הבקשה לסעד זמני ואין להם על מה לערער. לפי תקנות סדר הדין האזרחי שמורה הסמכות לתת סעד זמני בידי ביהמ"ש שבחן את ההחלטה המבטלת החלטה קודמת של בימ"ש אך כאן שגה ביהמ"ש המחוזי כשלא דן בבקשה כאמור. במצב זה של הדברים על ביהמ"ש העליון להשתמש בסמכותו הטבעית כדי לעזור למבקשים
להתגבר על התקלה שקרתה שלא באשמתם ולהושיט את הסעד הזמני הדרוש כדי למנוע סיכול המטרה של בקשתם לרשות ערעור.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד מ. בליזר למבקשים, עו"ד ב. לאונר למשיב. 15.10.71).
בג"צ 394/71 - המועצה האיזורית מטה יהודה ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*השתלבות לכביש ירושלים תל אביב ענין העתירה הינו הכביש החדש המחבר את ירושלים לת"א ואשר לפי הסדרי התנועה הזמניים נמנעת מן העותרים השתלבות בכביש הראשי מכבישי הגישה עד שייבנה מחלף על פני גשר מעל הכביש ובינתיים נשארה להם נקודת התחברות אחת עם הכביש הראשי. העתירה נדחתה. הפניה לבג"צ בענין זה אינה במקומה שכן אין כאן ענין לבירור משפטי. השיקול של המשיבים היה שקול של בטיחות ולכאורה הרי זה שקול לגיטימי וסביר. אם יש לעותרים על מה לקבול הרי זה ענין אשר נציב התלונות יכול לדון בו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד ש. שגב לעותרים. 17.10.71).
בג"צ 384/71 - הלל דודאי נגד רמון הראל מנהל משרד התחבורה ואח'
*שינוי רישום שנת ייצור ברשיון מכונית בעתירה זו קובל העותר על כך שמשרד הרשוי שינה את רישום שנת הייצור של מכוניתו הפרטית משנת 1967 לשנת 1966. לטענתו הקטין שינוי זה את ערך המכונית בשוק. העתירה נדחתה. לפני הגשת העתירה נכנס לתוקפו החוק המקנה למבקר המדינה תפקיד של נציב תלונות הציבור והעותר יכול להפנות את תלונתו לנציב, כי המעשה שהוא מתלונן עליו הוא מסוג הענינים שהחוק הסמיך את הנציב לטפל בהם. אם אחרי גמר טיפולו של הנציב עדיין יראה העותר את עצמו מקופח יוכל לפנות מחדש לבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד חנן לעותר. 14.10.71).
ע.א. 12/71 - ניסן מינקוביץ ואח' נגד יצחק מדד
*התנגדות לתשלום שטרות בטענת ריבית קצוצה המערער עשה שטרי חוב ומסרן לאחד אליעזר דרור להבטחת הלוואות שקיבל ממנו. כאשר ההלוואות לא נפרעו מילא דרור בשטרות את שמו כנפרע ואת זמן הפרעון והסב את השטרות על החלק ומסרם למשיב שהגיש את התביעה. המערערים חוייבו לשלם את סכום השטרות והערעור על כך נדחה. מתוך טענות המערערים מתברר שבצעו תשלומים אך אלה היו ע"ח ריבית, לכאורה ריבית קצוצה. צדק ביהמ"ש דלמטה שרבית קצוצה אין המערערים יכולים לקזז נגד קרן השטרות אלא לתבוע החזרתה בתביעה נפרדת נגד אליעזר דרור. לטענת המערערים שלא הרשו לדרור למלא את הפרטים החסרים בשטרות - טענה זו לא הוכחה. אדרבא, השטרות ניתנו להבטחת סילוק הלואות ומשלא נפרעו ההלואות היה דרור רשאי למלא בהם את הפרטים ולסחרם.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד ד. גושן למערערים, עו"ד ארגמן למשיב. 13.10,71).
ע.א. 735/70 - יחזקאל פרץ נגד מדינת ישראל ואח'
*גובה תשלומי נזק בתאונה
נשוא הערעור גובה הנזק שעל המשיבים לשלם למערער, בגין תאונה בה נפגע המערער. המערער לא סבל הפסדי השתכרות בתקופה של 8 שנים מהתאונה ועד מתן פסה"ד אך כיון שהוא סובל מנכות ויש סכנה של החמרת מצבו נקבע לו הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 5,000 ל"י, ודרגת הנכות של התובע נקבעה ב- %19. המערער כיום בן 35 שנה, אין לו מקום עבודה קבוע ויתכן מאד שיזדקק לחפש עבודה בשוק החופשי. במצב כזה מן הדין להעלות את סכום הפסד ההשתכרות בעתיד לסך 12,000 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. 6.10.71).