תקציר סביר כרך ו' חוברת 5

ע.א. 710/70 - ירדנה ילון נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

*פירוט טענות בבקשת רשות להתגונן ובתצהיר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ' 1459/70 (ת.א. 36/70) - הערעור נתקבל בחלקו)

העובדות :
המשיב הגיש תביעה נגד המערערת ובעלה לתשלום סך של 400,000 ל"י יתרת חוב בצירוף ריבית לפי חשבון חוזר דביטורי שהיה לבעל אצל המשיב. האשה נתבעה לדין כערבה עבור הבעל. הנתבע הוכרז כפושט רגל והמערערת בקשה רשות להתגונן והרשות ניתנה לה לפי התצהיר וכשהגיע המועד לדיון התעורר ויכוח מי צריך להתחיל בהוכחות, היינו, אם המערערת הכחישה את החוב. המערערת הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה ובבקשת התיקון העלתה שתי טענות, האחת הכחשת החוב והשניה טענה שהחוב נוצר מעסקות בלתי חוקיות ובלתי הוגנות. הבקשה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. לענין הכחשת החוב - בתצהיר המשמש ככתב הגנה לא הוכחש החוב אם כי הטענה מוזכרת באחד המסמכים המצורף לתצהיר. בכך לא די לכלול הכחשת החוב בתחומי הטענות שבתצהיר. מי שמבקש רשות להתגונן חייב לפרש את טענותיו בתצהירו. במקרה דנא גם בבקשה לתיקון כתב ההגנה הועלתה הטענה בצורה סתמית ומתחמקת שהמערערת מכחישה את החוב ושאינה חייבת כל סכום לתובע. טענת "איני חייב" איננה טענה של עובדה, אלא מסקנה משפטית ובתצהיר יש להניח את היסודות העובדתיים לביסוסה. אמנם בענין זה מקלים עם ערב שאין בידו ידיעות על פרטי העיסקה אך במקרה דנא טענה המערערת שהיא יודעת את כל פרטי העיסקה.
ב. מאידך פירטה המערערת באופן מלא את טענת אי החוקיות של העסקות ואף נתנה הסבר להצדקת האיחור להעלאת הטענה. ביהמ"ש דלמטה סבר שגם אם העובדות נכונות אין בכך לשחררה מאחריותה לפי הערבות. אולם טענת המערערת מעוררת שאלה שעל ביהמ"ש לדון ולהכריע בה אחרי שכל העובדות יובאו בפניו ואין לדחותה מיניה וביה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן ,קיסטר ,י. כהן. עו"ד שלום ברנר למערערת, עו"ד רות ראנד למשיבים. 26.10.71).

ע.פ. 45/71 - עובדיה גמליאל נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים צלנטר, בנטל, קוארט) בת.פ. 826/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
בין המערער לבין אשתו המנוחה היו סכסוכים והתדיינויות משפטיות. האשה עזבה את הבית ובאחד הימים באה לבית המערער יחד עם פקידי הוצל"פ לעקל מטלטלין לתשלום מזונות שנפסקו לה. האשה הצביעה בפני פקידי ההוצל"פ על רהיטים שונים שיש לעקלם ובין היתר פתחה למטרה זו מגירות בארון. באחת המגרות היה מונח סכין בתוך נרתיק והמערער הוציא את הסכין מתוך הנרתיק וניגש לאשתו שהיתה בחדר הסמוך ודקר אותה 12 דקירות וגרם למותה. המערער הוא אדם לא יציב ופיתח סימנים נאורוטיים רציניים, ברם הרופאים קבעו שהוא מסוגל לעמוד לדין ולהבדילבין טוב ורע. הוא הורשע ברצח ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. העובדה שבמהלך הסיכום של התובע הביעו השופטים דעה כי אין כאן רצח, אינה
מונעת מהם להגיע למסקנה אחרת בפסק הדין. שופט מביע לא פעם דעה במהלך המשפט רק לשם ויכוח או להבהרת בעיה. הסניגור היה צריך להיות ער לכך ואין לקבל טענתו כי לנוכח עמדה זו של השופטים לא האריך בסיכומיו במשפט.
ב. אין צורך להוכיח כי הנאשם התכונן מראש להרוג את אשתו. היסוד של החלטה להרוג מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית. השימוש בסכין וביצוע 12 דקירות בראש, בצואר ובשאר חלקי הגוף מצביעים על כך כי באותו זמן גמלה בלבו ההחלטה להרוג.
ג. אשר ליסוד ההכנה - המערער הוציא את הסכין מהמגרה ואחר מתוך הנרתיק והתקרב אל המנוחה והחל לדקור אותה. פעולות אלה מהוות את היסוד של הכנה.
ד. אשר לטענת קינטור - הכלל של קינטור טומן בחובו גם מבחן סובייקטיבי וגם מבחן אובייקטיבי. המבחן הראשון הוא אם התנהגות הקרבן השפיעה בפועל על הנאשם לבצע את הרצח; המבחן השני הוא אם "אדם מן היישוב" היה עשוי באותו מצב לאבד את העשתונות ולבצע את הרצח. רק אם התשובה לשני המבחנים היא חיובית לא יורשע הנאשם ברצח. בעניננו התקיים המבחן הסובייקטיבי אך לא התקיים המבחן האובייקטיבי. אין להגיד בשום פנים כי אדם סביר היה עלול בנסיבות המקרה לבצע הריגת אדם.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ביניש למשיב. 25.10.71).

ע.א. 779/70 - דוד סלמן ואח' נגד יצחק סלמן

*בקשה לביטול פסק בוררין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נעם) בהמ' 1034/70 - הערעור נתקבל)

החלטה - השופט ברנזון:
א. המבקש לבטל פסק בוררים צריך לפנות לביהמ"ש תוך 45 יום מקבלת הפסק מידי הבורר או תוך 7 ימים מהיום שהומצאה לו הודעת המבקש לביהמ"ש לאישור הפסק, הכל לפי המועד המוקדם יותר.
ב. לא היה מקום להחזיר לרשם את הענין לדיון לאחר שהרשם אישר את פסק הבוררים. המועד לבקשת הביטול עבר. משלא הוגשה בקשה להארכת מועד יכול ביהמ"ש על דעת עצמו להאריך את המועד אך רק במקרים שמצוי בפניו חומר המצדיק צעד כזה ובעניננו לא היה בפני ביהמ"ש חומר כזה. מה גם שלא היה מקום להחזיר את הענין לרשם שאינו מוסמך לא להאריך את המועד ולא לדון בבקשות המשיב לגופן.
ג. ביהמ"ש מוסמך לדחות על הסף בקשה בדרך המרצה ועל ביהמ"ש לנהוג כך כאשר הנסיבות מחייבות את הדבר.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד ד. אבי יצחק למערערים, עו"ד ת. כהן למשיב. 14.10.71).

ע.א. 456/71 - מטילדה פילוסוף ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*המחאה מראש של פירות התדיינות בתביעת נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 5092/71 - הערעור נדחה).

העובדות:
במרץ 1968 ניתן פס"ד בהסכמה שלפיו חוייבו המערערים לשלם למשיב השני (להלן המשיב) סכום של למעלה מ- 7000 ל"י. לפי פסה"ד לא יהיה החיוב בר ביצוע אלא לאחר שנתיים, אולם אם המערערים יזכו בתביעת פיצויים שהגישו נגד המדינה ישולם הסכום הנ"ל מתוך כספי הפיצויים. שנתיים לאחר מכן חוייבה המדינה לשלם למערערים 30 אלף ל"י פיצויים בשל נזק גופני שנגרם להם. שבוע ימים לפני כן ניתן צו קבלת נכסים נגד המערערים. התעוררה שאלה אם זכאי המשיב להיפרע לפי פסה"ד הנ"ל מתוך כספי הפיצויים או שחל על המקרה סעיף 22 לפקודת הנזיקין ש"הזכות לתרופה בשל עוולה ... אינה ניתנת להמחאה". ביהמ"ש המחוזי פסק כי סכום פסה"ד ישולם ע"י המדינה למשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין כאן מקרה של המחאת זכות התביעה לתרופה בשל עוולה, אלא העברה מראש של פירות התדיינות עקב הפעלת הזכות לתרופה בתביעה שהוגשה ע"י הנפגעים עצמם ושנוהלה על ידם.
ב. אין לשלול את עדיפותו של המשיב על פני נושים אחרים. השעבוד נעשה שנתיים לפני פשיטת הרגל ואין בזה עדיפות גדולה יותר מעדיפותו של כל נושה מובטח אחר.
ג. המשיב הגיש לנאמן בפשיטת רגל הוכחת חוב על מלוא הסכום המגיע לו אך בכך לא הפסיד את מעמדו כנושה מבוטח. מה שהחוק קובע הוא שאין נושה מבוטח יכול להיענות בהוכחת חוב בפשיטת רגל אם אינו מוותר על הבטוחה, אך אין הבטוחה מתבטלת ע"י תביעה בהוכחת חוב.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד קונפינו למערערים, עוה"ד גולדמן, חיים וחרוץ למשיבים. 21.10.71).

ע.א. 334/71 - אברהם אבייה נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*ביטול פשרה שבין נושים וחייב בצו קבלת נכסים.
(ערעור על צו ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בהמ' 5326/71 - הערעור נדחה)

העובדות:
המערער הסתבך בחובות ובשנת 1967 ניתן נגדו צו קבלת נכסים. נעשתה פשרה בינו ובין הנושים שדווח עליה לביהמ"ש וקיבלה את הרוב הדרוש של הנושים. לפי הפשרה היה צריך המערער להתחיל בתשלומים חדשיים אך לא עמד בהתחייבותו במשך שנה. אחד הנושים הגיש בקשה לבטל את הפשרה וביהמ"ש נתן לחייב ארכה. במשך תקופת הארכה קנה חתנו של החייב את חובותיהם של חלק מהנושים ובפני הנאמן בפשרה הודיע הלה כי הוא מוותר על חלקו בתשלום החוב ועל כן יסתפק הלה בתשלום החדשי של אותו חלק מהחוב שנותר. אחד הנושים התנגד וכן התנגד כונס הנכסים הרשמי וביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בידי הנאמן להכיר בהמחאת חוב, לפחות לא כאשר הממחה השתתף בהצבעת הנושים על הצעת הפשרה של החייב, והכריז על המערער כפושט רגל. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ענין המחאת החוב הוא ענין של נוהל ואפשר להניח לצרכי המקרה דנא כי ניתן
למצוא דרך להמחות את החוב, מכל מקום באישור ביהמ"ש ניתן להמיר שמו של הנושה הממחה בשמו של הנמחה.
ב. אולם כאן לא מדובר בפגם נוהלי טכני אלא בפגם מהותי והוא נובע מהתנהגותו של החייב. אדם שניתן נגדו צו קבלת נכסים וקונה לעצמו חרות מהליכי הוצל"פ חייב להעמיד נכסיו לרשות כלל הנושים על מנת שכולם יבואו על סיפוקם. כאן ניצל החייב את הארכה שניתנה לו ואת זמני הפיגור ועשה הסדרים עם חלק מהנושים באמצעות חתנו. זו עיסקה המיועדת לערער עד היסוד את ניהולם התקין של עניני פשיטת רגל. תנאי הפשרה הופרו ורשאי כל נושה לחזור בו מהסכם הפשרה והוא זכאי לבקש הכרזת החייב כפושט רגל.
ג. בינתיים הודיע הנושא שהוא מוותר על בקשתו להכריז על המערער כפושט רגל אולם כונס הנכסים הרשמי עומד על ההכרזה הנ"ל ולפיכך יש לקיים את הכרזתו של המערער כפושט רגל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד י. דיאמנט למערער, עו"ד א. חרוץ לכונס הנכסים, עוה"ד קובקוביץ ואברהמי למשיבים האחרים. 18.10.71).

ע.א. 119/71 - תאופיק זהראן ואח' נגד עבד רסלאן ואח'

*טענת רשלנות בתאונת דרכים המשיב הראשון הוא נהג אגד. בהיותו נוהג באוטובוס בכביש עליון נסע לפניו טרקטור הנהוג על ידי המנוח עסן זהראן. רוחב הכביש כ- 4 מ' ומשני צידי הכביש ישנם שוליים. המשיב צפר ולאחר מכן עקף את הטרקטור במרחק כ- 20 ס"מ. כאשר התרחק כ- 30 מ' מהטרקטור צעקו הנוסעים כי הטרקטור התהפך ואכן בהתהפכות זו נהרג נהג הטרקטור. המשיב שוחרר מאחריות לתאונה והערעור על כך נדחה. לפי עדות הבוחן אפשר לעקוף בכביש זה טרקטור ללא כל סיכון. נהג האוטובוס צפר והמנוח לא הופתע מן העקיפה. המנוח היה נהג חדש ובזמן הנסיעה עישן סיגריה. יתכן מאד שבשל העישון לא שלט המנוח בהגה. בכל אופן נסיבות התאונה אינן נסיבות כאלה המצביעות על רשלנותו של המשיב. על המערערים היה להוכיח כי בנסיבות המקרה היה המשיב צריך לצפות שהמנוח עלול להתבלבל וכי הטרקטור עלול להתהפך. למעשה אין לאמר שבנסיבות המקרה ניתן לדרוש צפיה כזו מנהג סביר. מתקבל על הדעת שהתאונה קרתה בגלל רשלנות נהג הטרקטור.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני, עוה"ד ל. יולביץ וב. בדדני למערערים, עו"ד רון למשיבים. 13.10.71 ).

ע.פ. 192/71 - משה וייס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה המערער עבד בתור מוכר ירקות בשוק סיטונאי. המתלונן נטל ארגז מלפפונים בטענה שהארגז נמכר לו ע"י עובד אחר. טענת המתלונן נטענה על ידו בטעות אם כי בתום לב. בין השניים התפתח ריב כששניהם אוחזים בארגז והמערער בעט במתלונן וכתוצאה מכך נוקב לו המעי הדק. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה והערעור על כך נדחה. אמנם ההרשעה מבוססת על עדות יחידה של המתלונן אך השופט נתן אמון מלא בעדות זו ועל עדות המערער התבטא לשלילה. אין להתערב בהערכה זו של העדויות. כמו כן אין ספק שבעיטה בבטנו של המתלונן עלתה על מידת הכח המותרת.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, מני. עו"ד קינג למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 10.10.71).

ע.פ. 236/71 - עואד אלקשחר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פציעה ביריה) המערער עבד כשומר במטע של שקדים והחזיק רובה ברשיון. המתלונן וחברו באו אל
מקום השמירה והתגרו במערער ואף ניסו למשוך מידו את הרובה. כאשר כבר לא היתה צפויה לו סכנה מהמתלונן ירה המערער במתלונן ופגע בחלק התחתון של גבו ופצע אותו קשה. הוא נדון ל- 4 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהעבירה היא חמורה אך מאידך קיימות נסיבות מקילות כגון העדר הרשעות קודמות והתגרות רצינית מצד המתלונן שכללה כנראה קללה כלפי דתו של המערער. אי לכך ניתן להקל בעונשו באופן ש- 3 שנים מתוך 4 השנים יהיו מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. הדר למערער, עו"ד גב' בניש למשיבה. 14.9.71).

ע.פ. 408/71 - מדינת ישראל נגד מחמוד חסין חסן

*חובת הפסילה מנהיגה בשל נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח המשיב הוא בעל רשיון נהיגה לרכב מסחרי עד 4 טון ונהג במשאית שמשקלה הכולל היה 4 וחצי טון. המקרה אירע ביומו הראשון של המשיב לעבודה אצל אותו מעביד והוא נהג במשאית לפי הוראות המעביד. ההבדל במשקל הכולל של המשאית - חצי טון - אינו כה בולט שהמשיב יכול לעמוד עליו בטביעת עין. הוא הורשע בנהיגה ללא רשיון וממילא גם נהיגה ללא ביטוח ונדון לתשלום קנס של 250 ל"י ורשיון הנהיגה שלו נשלל לשנה אחת. ביהמ"ש המחוזי מצא כי בנסיבות המקרה ובהיעדר הרשעות קודמות ניתן היה להסתפק בקנס כספי ועל כן ביטל את עונש הפסילה. המדינה ערערה בטענה כי על נהיגה ללא רשיון נהיגה יש לפסול לתקופה מינימלית של 3 חודשים ובנהיגה ללא ביטוח לתקופה של 12 חודש אם כי בשני המקרים יכולה הפסילה להיות על תנאי. ערעורה של המדינה נתקבל, וביהמ"ש העליון החליט כי בנסיבות המקרה אמנם צריך לפסול את המשיב לנהיגה למשך שנה אלא שהפסילה תהיה על תנאי בלבד.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן, עו"ד גב' בניש למערערת, עו"ד ב. רוזנברג למשיב. 7.10.71).

ע.פ. 248/71 - מדינת ישראל נגד ברוך בן מסעוד דרעי

*הפעלת מאסר על תנאי נגד המשיב היה תלוי ועומד מאסר על תנאי ובתוך תקופת התנאי עבר שתי עבירות נוספות אך ביהמ"ש המחוזי החליט להעמיד את המשיב במבחן ולהאריך את תקופת התנאי בעבירות החדשות. המדינה טענה כי כאשר המשיב הורשע בשתי עבירות חייב ביהמ"ש להפעיל את עונש המאסר על תנאי ובנוסף לכך להטיל עונש מאסר נוסף. ערעורה של המדינה נדחה. אמנם נקבעה הלכה המפרשת את סעיף 22 (ב) לחוק תיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) באופן שאם הנדון למאסר על תנאי עבר יותר מעבירה נוספת אחת לא יוכל להנות מהארכת התנאי ואין זה משנה אם העבירות נדונו בנפרד או במשפט אחד. אולם כאשר מדובר במעשה אחד או במעשים הקשורים זה בזה באופן שמהווים פעולה אחת אע"פ שבאופן טכני מחולקים למספר עבירות רשאי ביהמ"ש להאריך את המאסר על תנאי. בענין דנא הציג המערער את עצמו כמושל צבאי ובצורה כזו לקח מאדם בשתי פעמים סכומי כסף קטנים. לא ידוע מה היה רווח הזמן בין שתי הפעמים ואף נטען כי זה בוצע ביום אחד. במקרה כזה ודאי רצון המחוקק היה שאם יש סיבה טובה להאריך את המאסר על תנאי יוארך המאסר על תנאי ויראו את מסכת המעשים כולה כעבירה אחת.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ביניש למערערת, עו"ד אסולין למשיב. 24.10.71).

ע.א. 565/71 - התאחדות הכדורגל בישראל נגד הפועל חדרה

*הענשת קבוצת כדורגל זה ערעור וערעור נגדי על החלטת ביהמ"ש המחוזי בצו ביניים לאסור על הפועל חדרה להשתתף במשחקי הליגה הלאומית. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת הפועל חדרה כי לפי התקנון של ההתאחדות הפסקת פעולות משחק של קבוצת כדורגל הוא אחד העונשים
שניתן להטילם על קבוצה שנמצאה אשמה בדינה אך הפועל חדרה לא נמצאה אשמה בדין ומן הטעם הזה בלבד אין למנוע בעדה מלהשתתף במשחקי הליגה הלאומית לכדורגל. אם בסופו של דבר ייקבע בדיונים הנמשכים כי על הפועל חדרה לרדת לליגה אחרת לא יהיה בהשתתפותה במשחקים כדי לקבוע עובדה כלשהי לטובתה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד צ. יפה למערערת, עו"ד א. גולדנברג למשיב. 19.10.71).

ע.א. 59/69 - חיים אברהם נגד תאודור הובר ובנו

*תאונת עבודה המערער טען כי חלה עקב תאונת עבודה שעה שעסק בעבודה במכונת אריגה. לטענתו התרשלה המשיבה אך ביהמ"ש לא מצא שהיתה רשלנות מצד המשיבה והערעור על כך נדחה. הפגיעה היתה כאשר "סירה" קפצה מן המסלול והמערער קיבל הלם וחלה. לא הובאו ראיות שהמכונה לא היתה מגודרת ושהמשיבה התרשלה באי גידור. המערער טען כי מידת הזהירות אשר המעביד חב לעובד היא גבוהה ורבה מאד, היינו שעצם העובדה שסירות עשויות לקפוץ אל מחוץ למסלול מטילה על המעביד חובה לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים למנוע מן העובדים את הנזק מן הקפיצות, נשמעו עדויות שקפיצת סירות ממסלוללם היא תופעה תדירה למדי אך לא היו כל ראיות שקפיצות אלה גרמו אי פעם לנזק של ממש. בנסיבות אלה לא היתה המשיבה צריכה לצפות מראש שקפיצת סירה שכזו עלולה לגרום נזק לעובדיה ולגרום למערער את ההלם אשר לטענתו הביאו לידי מחלתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ח. סופרין למערער, עו"ד ד. אחיעזר למשיבה. 21.10.71).

ע.א. 774/70 - המועצה המקומית מג'אר נגד אבו נימר עלי איברהים ואח'

*אחריות מעסיק לתאונה משרד העבודה הקציב כספים למועצה המקומית, המערערת, לביצוע עבודות דחק ורק המועצה המקומית היתה המעסיקה של העובדים ולה הזכות להורות להם איזה עבודה לבצע וכיצד לבצעה. גם מנהל העבודה מונה ע"י המועצה המקומית. המשיב נפצע בתאונה וביהמ"ש קבע כי המערערת אחראית לתאונה בלעדית ולא מדינת ישראל כטענת המערערת. הערעור על כך נדחה. מכל נסיבות הענין עולה שאכן המערערת היא שהעסיקה את המשיב. מאידך ערער המשיב (התובע) על כך שנפסק לו סכום של %11 ריבית ע"ח הסכום של 10,000 ל"י בשל כאב וסבל רק מיום פסה"ד ולא מיום הגשת התביעה. ערעור זה נתקבל וביהמ"ש החליט כי יש לקבוע את הריבית מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד אבו חנא למערערת, עו"ד גולדמן למדינה. 21.10.71).

בג"צ 298/71 - יגאל אראל נגד שר המשטרה

*הענקת רשיון העותר ביקש רשיון להפעלת מכונות משחק בעסקו ומשנדחתה בקשתו עתר לבג"צ שיחייב את משטרת חיפה לאשר מתן הרשיון ולחילופין לנמק את הסירוב למתן הרשיון. העתירה נדחתה. טעם אחד הוא המשך ניהול העסק על אף הודעה מהעיריה על דחית בקשתו למתן רשיון. טעם נוסף שהעותר לא פנה בכתב לבקש החלטה מנומקת על הנימוקים לדחית בקשתו.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, ח. כהן. עו"ד אשרי לעותר. 19.10.71).

בג"צ 188/71 - ויליאם זומור ואח' נגד משטרת ישראל

*סירוב להעניק רשיון לניהול מסעדה

העותרים הם תיירים מצרפת שהשקיעו סכום כסף גדול ברכישת מסעדה בת"א. המשטרה סירבה להעניק להם רשיון לאחר שהגיע לידה מידע שלפיו העותרים הם בעלי עבר לא נקי. לגבי העותר הראשון היו מספר תלונות על עבירות מרמה מעילה באמון גניבה וסרסרות לזנות ואילו העותר השני הורשע בשל מעשה מרמה והוא מבוקש עתה לרצוי עונש של שנתיים מאסר. בנתונים אלה היתה רשאית המשטרה לסרב מתן רשיון בשל עברם הפלילי או מהימנותם כאמור בחוק רשוי עסקים. אפילו אם צודקים העותרים שצריך שיהיה קיים קשר בין העבר הפלילי לבין סכנה אפשרית לשלום הציבור הרי היתה המשטרה רשאית עפ"י הנתונים שבידיה לקבוע שקיים קשר כזה.