תקציר סביר כרך ו' חוברת 7

ע.פ. 152/71 - יהושע פיינזילבר ואח' נגד מדינת ישראל

הרשעה בהשלכת רימון על מכונית משטרה.
תקיפת אדם המנסה לעצור את התוקף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים גביזון, חלימה, ולנשטיין) בת.פ. 722/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערערים הואשמו בזריקת רימון על רכב משטרתי ובריחה מהמקום והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו בכך שמנעו מהשוטר, שהיה לבוש אזרחית, מלעצרם, לאחר שאמר להם שהוא שוטר. ביהמ"ש הרשיעם בהטלת הרימון אך באשמת הכשלת השוטרים זוכו, מהסיבה שלא ידעו כי האיש הוא שוטר. מאידך הורשעו בתקיפת אדם משום שתקפו את השוטר שניסה לעצרם. הם נדונו ל- 5 שנות מאסר וערעורם נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט כהן:
א. לא היה מקום להרשיע את המערערים בתקיפה. אזרח שלא היה שוטר לא היה רשאי לבצע מעצר כי הפשע לא בוצע בפני העד שהותקף באופן המצדיק מעצר ע"י אזרח. כיון שבתור אזרח לא היה רשאי האיש לעצור את המערערים רשאים היו לתקפו כדי להתגונן.
ב. המערער הראשון נראה נכנס לבית שמתוכו נזרק הרימון ואיש אחר לא נראה נכנס לתוכו. כמו כן נראו המערערים במקום לפני ואחרי הפיצוץ ובכל נסיבות הענין, רשאי היה ביהמ"ש לסמוך על העדויות שהובאו בפניו ולהרשיע את המערערים. מסקנה זו מתחזקת לא במעט נוכח בריחתם של המערערים מהמקום; סרובם למסור הודעה למשטרה לאחר מעצרם וסיפורי הבדים שסיפרו בביהמ"ש על המטרות והעיסוקים שהביאום לאותו מקום - אין בשקרים להוכיח את האשמה אבל יש בהם כדי לחזק את הראיות שהובאו נגדם לפחות במובן זה שנוכחותם והתנהגותם במקום המעשה נשארו ללא הסבר אחר מזה העולה מן ההוכחות המפלילות; כמו כן הורתעו עדים מלהעיד נגד המערערים בביהמ"ש וחזרו בהם מעדויותיהם במשטרה - בשביל אדם חף מפשע אין מי שירתיע עדים שלא יעידו בביהמ"ש.
ג. המערער הראשון החזיק את חומר הנפץ ופוצצו ואילו המערער השני חיכה לו ברכב וסייר במקום לפני המעשה. הוא הורשע כמסייע ומן הנסיבות אמנם ניתן להסיק שגם למערער זה היתה כוונה פלילית כמו למבצע וכי שניהם תכננו וביצעו יחדיו את המעשה לאחר שחילקו ביניהם את התפקידים.
ד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. לענין העונש על המערער השני - אמנם בדרך כלל נהוג להמתיק את דינו של המסייע לעומת המבצע אולם רשימת הרשעותיו הקודמות של המערער השני ארוכה יותר מזו של המערער הראשון ולפיכך יש לאשר את גזר הדין כפי שהוא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מ. כהן, עציוני. עו"ד א. קדר למערער הראשון, עו"ד מ. אלוני למערער השני, עו"ד ע. נתן למשיבה. 10.11.71).

ע.פ. 308/71 - ראובן הרשקוביץ נגד מדינת ישראל

הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים.
החובה להאיט את הנסיעה באופן יחסי לטווח האורות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים סלונים, פרידמן, פורטונה) בע.פ. 252/70 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער נהג באוטובוס בדרך בינעירונית בשעות חשיכה ופגע בעגלה שנסעה לפניו ללא
אור וללא מחזירי אור. כתוצאה מכך נהרג רוכב בעגלה ושנים מנוסעי האוטובוס נפצעו. עובר לתאונה בא רכב ממול והמערער נסע באורות נמוכים. בימ"ש השלום מצא כי מהירותו היתה מופרזת באופן שנוצר פער גדול מדי בין טווח הראיה שאפשרו האורות העמומים ובין מרחק בלימה וכן כי הבחין בעגלה ממרחק קטן מדי בזמן שביכלתו היה לראותה ממרחק גדול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המהירות שנקבעה ע"י בימ"ש השלום לא הוכחה וכי למעשה נסע המערער במהירות של 60 קמ"ש בלבד, ברם גם לדעתו התרשל המערער בכך שהבחין בעגלה במרחק של 21 מטר בלבד בעוד שצריך היה להבחין בה במרחק של 32 מטר. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. מהירות הנסיעה המותרת בכביש הבינעירוני הינה 80 קמ"ש, הדרך היתה תקינה ולא הוכח שהמערער היה צריך לדעת כי במקום זה הוא עלול להתקל בעגלה בלתי מוארת.
ב. החובה המוטלת על נהג לפי סעיף 14(ג) לתקנות התעבורה להתחשב באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה בתוך טווח הראיה, אינה חובה מוחלטת אלא חובה שעל הנהג לשוותה לנגדו ועליו להיות במצב שיוכל למלאה כאשר הנסיבות מחייבות זאת. למרות שהיחס בין מהירות הנסיעה ובין טווח האורות הוא אחד מהגורמים הנלקחים בחשבון לצורך קביעת רשלנותו של נהג, תקבע רשלנות זו רק אם יוכח שקיים יחס בלתי סביר בין טווח האורות ובין מהירות הנסיעה. כאן לא התעלם המערער מטווח אורותיו והאיט למהירות של 60 קמ"ש בדרך בה המהירות המותרת היא 80 קמ"ש.
ג. לענין הקביעה שהמערער לא נתן דעתו על הנעשה בכביש והבחין בעגלה מאוחר מדי - אין צורך להכנס לשאלה אם יכול היה המערער להבחין בעגלה במרחק שנקבע ע"י ביהמ"ש שכן גם אילו היה שם לבו לעגלה במרחק של 32 מטר לא היה מצליח למנוע את התאונה במהירות שבה נסע. כיון שכך יש לזכותו מהאשמה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד ש. אייל למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 2.11.71).

בג"צ 294/71 - מגדל בנין חברה לביטוח נגד המועצה המקומית תל מונד

*פסילת מכרז.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
רכוש המועצה היה מבוטח בחברות הסנה וציון. כאשר פיזרה המועצה ומונתה ועדה קרואה פרסמה זו מכרז לביטוח הרכוש והועדה קיבלה את הצעת העותרת אך לא הספיקה להודיע לה על כך. בינתיים הוחלפה הועדה הקרואה במועצה ממונה וראש המועצה כתב מכתב לעותרת בו הודיע לה כי המועצה לא תבטל את הביטוחים אצל החברות הקיימות ורק אם יהיו ביטוחים חדשיםתובא העותרת בחשבון. לאחר מספר ימים, כדי להכשיר את מטרת המכתב הנ"ל, חיפש ראש המועצה תואנה חוקית לפסילת המכרז וגילה פגמים בניהול המכרז ואז החליטה המועצה לבטל את המכרז ותוצאותיו. נגד החלטה זו הוגשה העתירה. לאחר שהוגשה העתירה מצאה המשיבה עילה חדשה לביטול הצעת העותרת והיא שהעותרת לא עמדה בתנאי המכרז ולכן יש לפסול את הצעתה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. העותרת השהתה הגשת עתירתה לבג"צ משך חודש ימים ובזמן זה פנתה לבימ"ש שלום בתביעה לצו מניעה. פרק זמן זה אינו מהוה השהיה והחוזה שנחתם בינתיים בין המשיבה לחברות ביטוח אחרות ניתן לביטול על פי תנאיו.
ב. העותרת לא היתה צריכה לצרף כמשיבות בעתירה את חברות הביטוח האחרות העשויות להפגע כתוצאה מהבג"צ. אלה קיבלו את הביטוח לא כתוצאה מהמכרז אלא על
ידי התקשרות חוזית רגילה עם המועצה ובתור שכאלה אין להן מעמד בעתירה הנוגעת למכרז.
ג. הליקויים במכרז שעליהם הצביעה המועצה לא היה בהם משום פגיעה מהותית במישהו ולא עוררו חשש כלשהו של משוא פנים או פגיעה אחרת בטוהר המידות. אעפ"כ לו על סמך ליקויים אלה היתה המועצה פוסלת את המכרז בכנות על מנת לתקן את המעוות בדרך של פרסום מכרז חדש אפשר היה להצדיק את פעולתה. אך כאן ביטל ראש המועצה תחילה את תוצאות המכרז ורק לאחר מכן חיפש עילה חוקית לכך. נוסף לכך באה המועצה כהמשך וכיורש של הועדה הקרואה ואין היא רשאית, ואין זה נאה, שתעשה את אשמתה שלה עילה להכשיל זכויות העותרת כאשר הפגמים הפורמליים לא גרמו לשיבוש כלשהו שיצדיק את פסילת המכרז.
ד. ברם צודקת המועצה בטענתה שהעותרת לא עמדה בתנאי המכרז והצעתה לא תאמה את דרישות הביטוח של המכרז. המגרעות של הצעת העותרת פוגעות באופן מהותי בהצעה ויוצרות מצב של אי שוויון בינה לבין המשתתפים האחרים במכרז. אמנם עילה זו הועלתה רק לאחר שהוצא הצו על תנאי, אך ביהמ"ש הגבוה לצדק חייב לראות נכוחה את המצב המתגלה לעיניו בשעת הדיון בעתירה ולהכריע על פי מצב זה ולא רק על פי המצב שקדם לו.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ש. גור אל לעותרת, עו"ד ש. הורביץ למשיבה. 16.11.71).

ע.א. 764/70 - אברהם פרנקל נגד פאולינה מרקובה ואח'

*חתימת ערב על שטר והשלמתו של שטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 1082/69 - הערעור נדחה)

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. כשטוענים שפלוני חתם על שטר כערב יש להוכיח זאת ע"י ראיה פוזיטיבית. במקרה דנא שמו של המערער מופיע בתורף השטר כערב וחתימתו מופיעה במקום המיועד לערב, והרי זו ראיה שאכן הוא חתם כערב. על המערער היה להוכיח כי הרישום הנ"ל הינו רישום כוזב. אפילו נניח, כטענתו, שהרישום נעשה לאחר שהוא חתם, על כל פנים אין להניח, ללא ראיה מהימנה, שנעשה שלא על דעתו של המערער.
ב. בעת עשיית השטר לא מילאו בו תאריך פרעונו. המשיבה החזיקה בכל הזמנים הרלבנטיים בשטר והיא העידה שלא היא אשר השלימה את החסר בשטר ואין היא יודעת מי ומי השלימו. המשיבה היא אשה זקנה ומישהו מידידיה מילא את הזמן. אף ללא ראיה מפורשת שהמשיבה הרשתה למישהו להשלים את החסר בשטר הרי ע"י הצגתו לפרעון והגשת התובענה הנוכחית אשררה המשיבה למפרע מה שיכלה להרשות מראש.
ג. את השטר יש להשלים "תוך זמן סביר" כנאמר בסעיף 19 לפקודת השטרות, אולם זמן סביר הינו שאלה שבעובדה ולכן גם אם הושלם לאתר זמן ההתישנות שבפקודת השטרות אין לאמר שעבר הזמן הסביר; זאת ועוד, ההרשאה האמורה בסעיף 19 להשלמת השטר עומדת לו למחזיק בשטר לענין זמן הפרעון אף לאחר תחילת תקופת ההתישנות.
(עו"ד י. פלק למערער, עו"ד ש. אבני למשיבים. 2.11.71).

ע.א. 181/71 - פלונית נגד פלוני

*כריכת מזונות בתביעת גירושין בני הזוג נשואים והמשיב הגיש לביה"ד הרבני תביעה שמהותה "כפיה לגירושין, מזונות, ולחילופין, היתר נישואין". בפרשת התביעה נאמר שהסכום הדרוש למזונות האשה הינו 250 ל"י לחודש ושאין הבעל יכול לשלם יותר. כן נאמר להלן בכתב התביעה שאין לחייב את הבעל במזונות האשה כי האשה אינה בת בנים וכן משום שיש לה הכנסות המספיקות לקיומה. לאחר מכן הגישה האשה תביעת מזונות נגד הבעל לביהמ"ש המחוזי ותבעה 3000 ל"י לחודש. הבעל טען שאין לביהמ"ש סמכות לדון בבקשה משום שענין המזונות נכרך בתביעת הגט אך הציע מזונות זמניים של 500 ל"י עד למתן ההחלטה. ביהמ"ש קבע שאכן אין לו סמכות והערעור על כך נדחה. אין למצוא בכל נסיבות הענין חוסר כנות מצד הבעל בכריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. ההחלטה ניתנה ע"י השופט י. כהן והצטרף אליה "לא בלי היסוס" השופט ח. כהן. עו"ד מ. נחשון למערערת, עו"ד מ. כרמלי למשיב. 5.11.71).

ע.א. 308/71 - פלוני נגד פלוני

*גובה סכום המזונות המערערים, שני ילדי המשיב, תבעו מזונות מהמשיב וביהמ"ש פסק שהמשיב מרויח 350 ל"י לחודש ומחמת מצב בריאותו אינו יכול להרויח יותר גם אם ישתדל ולכן פסק 200 ל"י מזונות לחודש למערערים. הערעור על כך נדחה. השאלה אם האב יכול להשתכר יותר או לא הינה שאלה שבעובדה וביהמ"ש קמא שראה את המשיב ושמע את עדותו קבע שאינו יכול להשתכר יותר ולכן אין להתערב בממצא זה.

(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. כהן-צידון למערערים, עו"ד א. סופי למשיב. 8.11.71).

ע.א. 578/70 - האניה "פדה" ובעליה נגד "לוידס" ואח'

*סמכות ביהמ"ש לימאות בפס"ד זה נדונה שאלת סמכות ביהמ"ש לימאות בתביעת המשיבות נגד המערערת וביהמ"ש פסק, לאחר ניתוח מקיף של השאלה, כי בענין הנדון שבו הוגשה תביעה לשפוי מבטחים ע"י בעלי האניה על סכומים ששלמו עבור פעולות ישע הנובעת ממעשה רשלנות של המערערת ובהתחשב בכל נסיבות הענין, אין לביהמ"ש לימאות סמכות דיון. אך משום כך אין צורך למחוק את התביעה אלא ניתן להעבירה לדיון לביהמ"ש המחוזי המתאים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ר. נבט למערערת, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבות. 10.11.71).

ע.א. 536/70 - סלימה מנסור נגד אניסה דראושה

*שתי עדויות נוגדות ללא סיוע בתביעה אזרחית המשיבה ביקשה לכלול את עצמה בתור יורשת של המנוח מנסור בטענה שהיא אלמנתו ואילו המערערת התנגדה לכך בטענה שהמנוח גירש את המשיבה. בביהמ"ש המחוזי העידו שתי הנשים. זו טענה שהיו גירושין וזו טענה שלא היו גירושין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא הצליחה להוכיח את הגירושין והערעור על כך נדחה. גם אם אין צורך בסיוע בכל ענין בו ניתן פס"ד עפ"י עדותו של עד אחד שהיא נסתרת בעדות אחרת עדין רשאי ביהמ"ש שלא לבסס את פסק דינו על עדותו של עד אחד ללא סיוע. אשר לבקשת יורשי המערערת, שנפטרה בינתיים, להגיש תצהיר חדש - ביהמ"ש המחוזי לא היה חייב בשלב המאוחר שאליו הגיע הדיון להרשות הגשת התצהיר על ראיה נוספת, שכן לא הוכח שראיה זו לא ניתן היה להשיגה בעוד מועד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ח. אסד למערערת, עו"ד ד. סועבי למשיבה. 4.11.71).

ע.א. 567/70 - שמעון ורחל שרייבר נגד יהושע גולדמן

*הפרת חוזה המשיב היה נשוי לחמותו של המערער וברצותו לבוא לישראל עם אשתו רכש את דירת המערערים לצרכי דיור ושילם על החשבון כ- 8,000 ל"י. כשהגיעו המשיב ואשתו ארצה החליטו להתגרש והמערערים מסרו את מפתחות הדירה לידי האשה סמוך לגירושיה. המשיב תבע את החזרת המחיר ששילם למערערים. המערער חוייב בתשלום והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי הדירה נקנתה מהכספים המשותפים של המשיב ואשתו לשעבר וביהמ"ש העליון העיר כי אפילו תתקבל הטענה שהכספים היו משותפים אין ביכולתה לעזור למערער. הקשר למכירת הדירה נקשר בין המשיב מצד אחד ובין המערער מצד שני ואין זה ענינו של המערער מה היה מקור הכספים שקיבל מהמשיב. ענין שתוף הנכסים בין בני הזוג אינו יכול לשמש עילה לצד ג' שלא לקיים התחייבות שאותו צד ג' קיבל על עצמו כלפי אחד מבני הזוג.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, ח. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. חלד למערער, עו"ד מ. רום למשיב. 3.11.71).

ע.א. 131/71 - במאיור דוד נגד תאטרון קומדיה ואח'

*השלמת חוזה ע"י ביהמ"ש ע"י הוספת תנאי מכללא בענין דנא התעוררה שאלה של הוספת תנאי מכללא ע"י ביהמ"ש לתוך חוזה שנעשה ע"י הצדדים ואשר אחד מתנאיו לא נראה כמוסכם. מ"מ הנשיא זוסמן סבר בדעת יחיד, כדעת הרוב בביהמ"ש המחוזי כי אין זה מקרה שעל ביהמ"ש להוסיף תנאי מכללא כדי למצוא פתרון לפלוגתא שלגביה לא נאמר דבר בחוזה. לעומת זאת קבעו השופטים קיסטר ועציוני, בשני פסקי דין, שיש להוסיף כאן תנאי מכללא באופן שהמשיבים יחוייבו לשלם למערער סכום כסף שקיבלו ממנו במסגרת עיסקה מסויימת. הדעות היו חלוקות הן לגבי נסיבות מקרה זה במיוחד והן לגבי המדיניות הכללית בכגון דא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד י. בראל למשיבים. 14.11.71).

ע.א. 538/70 - עוף ירושלים בע"מ נגד ישראל רוזנר

*כשלון תמורה המערערת תבעה את המשיב לדין בסדר דין מקוצר עפ"י שני שיקים שהמשיב עשה לטובתה. טענת ההגנה של המשיב היתה כשלון תמורה היינו שהסחורה שבעבורה חתם על השיקים - בשר עוף ממינים שונים - היתה פגומה והוחזרה בשל כך למערערת. טענת המשיב נתקבלה והערעור על כך נדחה. אין ספק שעל המשיב היה להוכיח את ההגנה של חוסר תמורה כנגד חזקת התמורה העומדת למערערת אך המשיב הצליח להוכיח הגנתו זו. העובדה שהמשיב לא הגיש סכום טענותיו אינה מהווה מניעה למתן פס"ד לטובתו אם ביהמ"ש החליט ליתן פסה"ד ללא הגשת הסיכומים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד חמן פ. שלח למערערת, עו"ד הדר למשיב. 7.11.71).

ע.פ. 301/71 - ויקטור בורביע נגד מדינת ישראל

*שימוש בכח מופרז תוך הגנה עצמית בסערת הויכוח בין המערער לאשה בגין סכסוך ילדים העליב המערער את העדה המרוקנית שעליה נמנית המשפחה האחרת. בעקבות זאת התערב בויכוח המתלונן ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי הרים המתלונן את רגלו כדי לבעוט בבטנו של המערער שהיה לאחר ניתוח בבטן. המערער חשש מפני הפגיעה, תפש את רגלו של המתלונן והפילו ארצה ובכך גרם לו חבלה חמורה והמתלונן נזקק לניתוח בביה"ח. כיון שגירסה זו היתה מהימנה על ביהמ"ש הרי שהמערער פעל לשם הגנה עצמית והשאלה היתה אם בהתתגוננותו לא עבר את גבול המותר באופן סביר לשם הגנה עצמית. ביהמ"ש המחוזי
סבר שהמערער הגזים במידת הכח שהפעיל והסתמך על כך שבמשטרה אמר המערער שדחף חזק את המתלונן וזה נפל, ולדעת ביהמ"ש המחוזי היתה מספיקה דחיפה קלה ולא חזקה. הערעור על כך נתקבל. בנסיבות המקרה כאשר המתלונן עמד לתקוף את המערער בבעיטה במקום רגיש וזאת באופן פתאומי אין לאמר שהיתה למערער שהות מספקת לשקול מה מידת הכח הדרושה כדי להתגונן מפני הפגיעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 1.11.71).

ע.פ. 93/71 - אליהו רביע נגד מדינת ישראל

*גרימת חבלה חמורה תוך כדי הגנה עצמית המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה למתלונן תוך כדי קטטה ונדון ל- 9 חודשי מאסר שמהם 5 חודשים מאסר ממש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא שהתחיל בקטטה וכן שאפילו התחיל המתלונן בקטטה הרי שהמערער השתמש בכח מופרז כדי להחלץ מהמתלונן. ביהמ"ש העליון סבר כי לא היה זה בטוח לקבוע שהמערער התחיל בקטטה אך מאידך נכון שהשתמש בכח מופרז לצרכי הגנתו. לאור מסקנה זו די בכך ששלושה חודשים בלבד יהיו מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ר. סוכר למשיבה, המערער לעצמו. 21.10.71).

ע.פ. 284/71 - משה תעשה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מות בתאונת דרכים) המערער הורשע בגרימת מות בתאונת דרכים בה נפגע נער חרש אילם מפגר בשכלו כבן 16 שנה. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של 4 חודשי מאסר, קנס בסך 400 ל"י ופסילה ל- 3 שנים שמתוכן שנתיים על תנאי. לענין ההרשעה היה חומר מספיק בפני ביהמ"ש דלמטה להסיק כי המערער התרשל וכי מחובתו היה לראות את הקרבן ולמנוע את הפגיעה. מאידך היתה רשלנות תורמת חמורה מצד הקרבן ונוכח עובדה זו די בכך אם עונש המאסר יהיה עונש המינימום של 3 חודשים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד אליקים הררי למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 3.11.71).

בג"צ 206/71 - אסיף רייכרט נגד שר הפנים

*רישום פריט "יהודי" בתעודת לידה העותר נולד בדצמבר 1970 ובהודעת הלידה שנחתמה ע"י אבי העותר נאמר בפריט "דת" כי הוא יהודי. לאחר מכן פנה האב למשרד הפנים וביקש לא למלא את הפריט "דת" בתעודת הלידה של הילד. בינתיים קיבל תעורת רישום ובו בפריט דת צויין "יהודי". האב ביקש למחוק את הפריט, שר הפנים סרב לבקשה והעתירה לבג"צ נדחתה. לטענת האם שרק האב חתם על טופס מילוי הפרטים ואילו היא מתנגדת לכך - לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות חזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. חזקה זו תואמת את המציאות שכן בנוהג שבעולם לא לגבי כל פרט ופרט הנוגע לילדים נוהגים הורים להיוועץ זה בזה. נוכח חזקה זו פעל המשיב כדין בעת הרישום, ורישום שנעשה כדין אין לשנותו אלא על פי תעודה ציבורית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד בן מנשה לעותר, עו"ד בר סלע למשיב. 9.11.71).

בג"צ 429/71 - יוסף ידיד נגד ראש עירית ירושלים ואח'

*בקשה להיתר בניה

העותר הגיש בקשה לרשיון בניה ולטענתו החליטו הועדות המתאימות להעניק לו את הרשיון ואף הודיעו לו על כך בע"פ. אולם כשהחל לבנות החליטה ועדת המשנה לתכנון ולבניה לבטל את ההחלטה הקודמת של הועדה המקומית וניתן צו להפסקת הבניה. העתירה נדחתה. על פי חוק התכנון והבניה אין לבנות ללא היתר, היינו היתר בכתב, ולעותר לא ניתן היתר. אילו היה כיום בידי העותר היתר בכתב קרוב לודאי שהועדה לא היתה יכולה לחזור בה מההיתר. למעשה נדחתה כעת בקשתו ובידי העותר לערור לפני הועדה המחוזית ואין מקום להביא את הענין לבג"צ.