ע.א. 682/70 - גבאי נגד גבאי
*קיום צואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בת.ע. 4063/69 - הערעור נדחה).
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. המנוחה מטילדה גבאי שנפטרה בגיל 76 הורישה את נכסיה ל- 8 מילדיה והדירה מצוואתה את בעלה ואחת הבנות המערערים על קיום צוואתה. מתוך העדויות עולה כי המנוחה הבינה עברית והתענינה בכל פרטי הצוואה וביקשה לוודא שכל הילדים שחפצה לזכותם בעזבונה מוזכרים בה. כיון שכך אין לקבל את הטענה כי המנוחה לא הבינה את צוואתה.
ב. לא באה בפני השופטים כל ראיה הרומזת על השפעה בלתי הוגנת שהפעיל מי מן הילדים שזכו בעזבון המנוחה. נטל השכנוע להוכחת ההשפעה הפוסלת את הצוואה היה מוטל על המערערים ואלה לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענתם. לא למותר להעיר כי צוואת המנוחה תואמת את רגשותיה כפי שהובררו במשפט.
ג. כאמור נטען בכתב ההתנגדות לקיום הצוואה כי היתה השפעה בלתי הוגנת וזו לא הוכחה. ברם בסיכום טענותיו טען ב"כ המערערים כי יש לפסול את הצוואה מן הטעם שאחת הבנות הנהנות על פי הצוואה נטלה חלק בעריכתה. זאת כיצד ? כיון שאותה בת הביאה את הוראות המצווה לעורך דין וביקשה לערוך את הצוואה ועורך הדין הביא את הצוואה לחתימה כשהיא ערוכה ומודפסת. השאלה אם אמנם עולה פעולה זו של הבת לכדי נטילת חלק בעריכת הצוואה כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה אינה צריכה הכרעה. ממילא היה הדבר פוסל רק את היורשת האחת מלטול את חלקה ולא היה פוסל את הצוואה. ברם אין בכלל לדון בטענה זו שלא הועלתה בכתב ההתנגדות. חוק הירושה מחמיר עם מי שנטל חלק בעשיית הצוואה יותר מאשר הדין האנגלי וחומרת הסעיף מחייבת פירוש ההוראה על דרך הצמצום, שלא להכשיל כוונתו של המצווה. ההתנגדות לקיום צוואה צריכה פירוט מלא והטענה של נטילת חלק בעריכת הצוואה לא נטענה ואין להעלותה אלא ע"י תיקון כתב ההתנגדות בהרשאת בית המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד צ.מ. הכהן למערערים, עו"ד מ. קניאל למשיבים. 24.11.71).
ע.א. 737+724/70 - אחמד חמדאן נגד סולל בונה ואח'
*אחריות העוסק בעבודת בניה לתאונת עבודה.
(ערעורים וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1611/66 - הערעורים והערעור שכנגד נדחו).
העובדות:
חברת סולל בונה קיבלה על עצמה להקים בנין בטבריה והיא התקשרה עם המערער ואדם אחר לביצוע עבודות חפירה. המערער ושותפו קיבלו ממחסן סולל בונה כלי עבודה ובין היתר קיבלו איזמל. לאחר מספר ימי עבודה, כאשר התובע היכה בפטיש על האיזמל ניתז רסיס מהאיזמל וגרם לפציעת התובע. התאונה אירעה בגלל המצב הפגום של האיזמל אך לא הוכח שהאיזמל היה פגום בעת שהוצא ממחסן סולל בונה וקרוב לודאי שהפגם נוצר בעת העבודה בימים שלפני קרות התאונה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא כל רשלנות מצד החברה, אך הטיל עליה אחריות בשל הפרת חובה חקוקה לפי תקנות הבטיחות בעבודה, שהציוד וכלי העבודה שמשתמשים בהם לביצוע בניה יהיו מאיכות טובה. לדעת השופט היתה האחריות לפי התקנות הנ"ל מוטלת על החברה מכח תקנה 7
לתקנות הנ"ל שלפיה רואים את הקבלן הראשי כמבצע עבודת הבניה ורובצות עליו החובות המוטלות על מבצע עבודת הבניה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. טענת המערער שהוא לא היה מעבידו של התובע אין לקבל לנוכח הראיות שבאו בביהמ"ש קמא. אכן התובע בעדותו אמר כי לא היה עובדו של המערער אלא של החברה. ברם אין לומר כי הוא נתפס בכך על הודאתו. הודאת בעל דין הניתנת על ידו בעדותו בביהמ"ש איננה בגדר "הודאה משפטית" אשר קושרת את בעל הדין לגירסתו ופוטרת את יריבו מהוכחת טענותיו, אלא היא ראיה בין יתר הראיות ועל ביהמ"ש לשקול אותה ככל ראיה אחרת. אין מניעה שאם ביהמ"ש מגיע למסקנה שגירסת התובע אינה נכונה שיפסוק אף על פי כן לטובתו.
ב. לטענת סולל בונה כי היא לא עסקה בעבודת בניה באותו מקום - באו ראיות מספיקות שלפיהן אכן עסקה החברה בעבודות בניה ולכן חלות עליה החובות לפי תקנות הבטיחות בעבודה. קבלן ראשי המארגן את העבודה ומתקשר עם קבלני משנה הרי הוא עוסק בעבודות בניה גם אם אין עובדים משלו העובדים במקום. נוסף לכך היתה החברה רשאית לפקח על עבודת קבלני המשנה ובפועל אף פיקחה על העבודה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד א. שור לתובע, עו"ד יודלביץ לנתבע, עו"ד ד. קציר לסולל בונה. 17.11.71).
בג"צ 187/71 - רמט בע"מ נגד החברה לשיקום הרובע היהודי בירושלים בע"מ ואח'
*זכותו של מפרסם מכרז לפרסם מכרז חדש.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
המשיבה פרסמה מכרז לכריית מנהרת שירותים ברחבת הכותל המערבי. מומחי המשיבה הכינו אומדן מוקדם למחיר העבודה. למכרז נענו העותרת וסולל בונה והצעת העותרת היתה זולהבחצי מליון ל"י בערך מהצעת סולל בונה אך היתה יקרה ב- 40 אחוז מהאומדן המוקדם של מומחי המשיבה. לפיכך דחתה המשיבה את ההצעות והחליטה לפרסם מכרז חדש. העותרת טוענת כי היא זכתה במכרז הקודם ועוד היא טוענת כי אסור למשיבה לפרסם מכרז חדש הזהה או דומה למכרז הקודם במטרה ללחוץ על המשתתפים להורדת המחירים. המשיבה התגוננה לגופו של ענין אך גם העלתה טענה טרומית כי אין היא נתונה לסמכות בג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המשיבה הוקמה על פי החלטת הממשלה, המניה העיקרית המקנה זכות למנות הנהלה נמצאת בידי הממשלה, יושב ראש ההנהלה הוא ראש הממשלה וחבריה הם שרי הממשלה וראש עירית ירושלים, התקציב הוא ממשלתי כך שזו חברה מיוחדת במינה. נראה על כן שעל אף צורת ההתאגדות של המשיבה בתורת חברה בעלת הון מניות נתונה היא לבקורת המשפט הציבורי. ברם מכיון שצפויים חילוקי דעות בין חברי ההרכב ומכיון שניתן לדחות את העתירה לגופה אין צורך להכנס במקרה דנא לשאלת הסמכות.
ב. בעצם אין חולק על כך שבעל המכרז רשאי לבטל את המכרז אם המחירים חורגים מעל לאומדן והשאלה היא אם מותר לו לבעל המכרז לפרסם מכרז חדש. לכל מכרז שני אספקטים: האחד הוא לשמור על שיוויון בין המציעים השונים והשני הוא להעניק לבעל המכרז את היתרון של קבלת ההצעה הטובה ביותר. כאשר ההצעה הזולה ביותר בין ההצעות חורגת במידה רבה מהאומדן המוקדם זכאי בעל המכרז לפוסלה מטעם זה בלבד ובעקבות הפסילה לפרסם מכרז חדש. אין לאלץ את בעל המכרז לקבל
את ההצעה הזולה החורגת מעל ומעבר לאומדן. מה יחשב לחריגה בלתי רגילה בהקשר זה תלוי בנסיבות של כל מקרה, בטיב העבודה נשוא המכרז ובנוהג המקובל בעסקות מסוג זה.
ג. אין לקבל את טענת העותרת כי לנוכח העובדה שבעל מכרז מכין לו מראש אומדן, עליו למסור למתחרים את האומדן המוקדם. על המציעים לצפות לכך שקיים אומדן מוקדם ושהוא יהווה יסוד להערכת ההצעה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד שפאר וסיטון לעותרת, עוה"ד בן זאב, הכהן וחשין למשיבות).
ע.א. 571/70 - המפרקים של ניסן כץ ... בפרוק נגד אוצר הקבלנים בע"מ
*העברת חוב.
* פעולה שנעשתה ע"י החברה לאחר התחלת הפירוק.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 3978/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
החברה שבפירוק בנתה עבור מע"צ את היכל המשפט בת"א ונכנסה לקשיים כספיים גדולים. כדי להתגבר על קשייה נעשה הסכם בין מע"צ, החברה והמשיב שלפיו נתן המשיב אשראי לחברה לצורך המשכת הבניה ואילו החברה העבירה את זכויותיה לפי החוזה עם מע"צ למשיב לצורך הבטחת ההלואה. במסגרת ההסדר נתנה החברה למע"צ ביום 22.10.65 את ההוראה דלהלן: "הננו נותנים לכם בזה הוראה בלתי חוזרת להעביר כל הסכומים המגיעים לנו ואשר יגיעו לנו בעתיד עבור העבודה הנ"ל לאוצר הקבלנים בע"מ". מתחת לחתימת החברה אישרה מע"צ כי תפעל בהתאם להוראה אך הוסיפה כי אי העברה בטעות מצדה לא תחייב אותה.
ביום 26.9.67 הוגשה בקשה לפירוק החברה, ביום 4.12.67 ניתן צו הפירוק, ביום 8.10.67 הועבר על ידי מע"צ למשיב סכום של כ- 500 אלף ל"י. מתוך סכום זה נטל המשיב לעצמו 50 אלף ל"י ע"ח החוב של החברה והיתר שולם לזכאים שונים. סכום החוב שנוצר נבע מתשלום 15 אלף ל"י מס בולים כדי לאפשר קבלת התשלום ממע"צ וחלק מתשלום שכר עבודה וכד'. לאחר מכן הגישו המערערים תביעה נגד המשיב להחזרת הסך 50 אלף ל"י ואת תביעתם ביססו על סעיף 180 לפקודת החברות והוראת סעיף 221 לפקודה שאינו מותיר לביהמ"ש כל שקול דעת ומחייב העברת הכספים למפרקים. המשיב התגונן בטענה שלחברה לא היתה זכות בכספים היות והיתה העברת חוב גמורה ומוחלטת בהוראה של החברה למע"צ. כן טען שהענין אינו נכנס למסגרת סעיף 221 של הפקודה אלא סעיף 218(2) של הפקודה. ביהמ"ש דחה את בקשת המפרקים בהיותו סבור כי היום הקובע לצורך סעיף 221 הוא יום מתן צו הפירוק ולא יום הגשת הבקשה לפירוק וכן סבר שעל המקרה חל סעיף 43 של פקודת פשיטת רגל שלפיו על הנאמן להוכיח כי העיסקה נעשתה בכוונת העדפה פסולה של נושה אחד על האחרים ואילו כאן נעשתה הפעולה בתום לב. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אין ספק כי השופט טעה בשני נימוקיו. תאריך התחלת הפירוק של חברה הוא יום הגשת הבקשה לפירוק ולא יום מתן צו הפירוק ע"י ביהמ"ש. כמו כן לא חל כאן סעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל שכן סעיף זה חל רק במקרה של עיסקאות שנעשו בזמן פעולתה הרגילה של החברה ולפני שהוחל בפירוקה.
ב. העברת החוב של החברה למשיב היתה גמורה ומוחלטת. המסמך שנחתם ע"י החברה מילא את התנאים הדרושים לפי פקודת העברת חוב.
ג. אין לקבל את טענת המערערים שזכויות שיגיעו למעביר עפ"י חוזה אינן בגדר סכום קצוב ולכן אין להעבירן. ניתן להעביר חוב עתידי ואפשר להעביר כל הזכויות שתהיינה לפי חוזה ובלבד שזו תהיה העברה מוחלטת ושלא על דרך של שעבוד החוזה.
ד. במסמך שנחתם לא היתה תניה מפורשת או משתמעת שהבנק לא יוכל להפרע ממע"צ אלא רק בגובה חובה של החברה כלפיו. אילו היתה תניה כזו היתה זו העברה על דרך של שעבוד ולא העברת חוב והעברה בדרך של שעבוד אינה עומדת בתנאי הפקודה והיא בלתי מוחלטת.
ה. ההערה של מע"צ כי אי העברת כספים בטעות לא תחייב אותה אינה פוגמת בתוקף ההעברה שאינו תלוי בהסכמת החייב. לא היתה כל הוכחה שהחברה הסכימה לסייג זה. מה גם שזה סייג פחות ערך המתייחס לטעות גרידא ואין בו כפירה בעצם העברת החוב.
ו. אפילו אין העברת החוב מוחלטת דין הערעור להדחות שכן על המקרה חל סעיף 218 (2) שלפיו רשאי ביהמ"ש לאשר עיסקה לפי שקול דעתו והתנאים בענין דנא מצדיקים הפעלת שקול הדעת לאישור העיסקה שנעשתה בתום לב. כאן נעשה הסדר אשראי כדי לאפשר לחברה את מילוי התחייבויותיה החוזיות ואלמלא הסדר האשראי היו חובותיה גדולים בהרבה. העיסקה פעלה לא רק לטובת החברה אלא גם לטובתם של נושי החברה והיא צריכה לכן לזכות באישור ביהמ"ש. יש גם לציין כי הסכומים ששולמו לצורך מס בולים ולשכר העבודה היו סכומים שיש לנושיהם זכות קדימה בפירוק החברה.
השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף):
אין צורך להכריע בשאלה אם היה בהוראה בלתי חוזרת שנתנה החברה למע"צ משום העברת חוב או לא היתה זו אלא הוראת תשלום באמצעות בנקאי. אין ספק כי הענין דנא הוא מן הסוג שעל ביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי סעיף 218 (2) ולאשר את הפעולה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עוה"ד ד. סלומון וא. קורץ למערערים, עו"ד שטיין למשיבה. 29.11.71).
ע.ל.ע. 7/71 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א נגד עו"ד פלוני
*התנהגות בלתי הולמת של עו"ד למשיב היה משפט אישי ובערעור שהגיש כתב "הפסק הופך את הגנב לקדוש ... אין זה צדק אלא רדיפה אישית חמורה וביהמ"ש לערעורים לא צריך לסמוך ידיו על החלטות כאלה אלא לגנות ... ולעשות צדק בין הצדדים". ביה"ד המחוזי קבע שהדברים כפי שנוסחו ע"י הנאשם חורגים מן התחום המותר ומהוים פגיעה בכבוד המקצוע ולכןנגזרה עליו השעה לתקופה של חודשיים. ביה"ד המשמעתי הארצי קבע כי אכן אמירת הדברים דיה כדי לעבור את העבירה המיוחסת לנאשם אך לדעתו חל על הענין סעיף 13(5) לחוק לשון הרע ומאחר שהדברים נאמרו ע"י בעל דין תוך כדי דיון ובקשר לדיון אין הדברים יכולים לשמש עילה למשפט פלילי ולכן גם להליך בבי"ד משמעתי. הערעור על הזכוי נתקבל. סעיף 13(5) לחוק לשון הרע נתן אפשרות לעו"ד ולבעל דין שיטענו בביהמ"ש בלי חשש שיוטרדו ע"י משפטים פליליים. אולם לגבי עו"ד בין אם הוא טוען לעצמו ובין אם הוא טוען ללקוחו מוטלת חובה נוספת והיא לשמור על כבוד המקצוע ולהתייחס בנימוס ובדרך ארץ כלפי ביהמ"ש וכלפי הבריות. אסור לו לצאת מגדרי הנימוס אותו דורש המקצוע. אסור לעו"ד לזרוק לחלל ביהמ"ש דברים שאינם רלבנטיים וכן עליו לנסח את דבריו בסגנון ההולם את המקצוע. כאשר עוה"ד אומר דברים בצורה ובאופן שאינם הולמים את המקצוע אין סעיף 13(5) יכול להגן עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד בנימין למערער, המשיב לעצמו. 7.11.71).
ע.ל.ע. 3+9/71 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א נגד עו"ד פלוני
*קולת עונש שהוטל ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי המשיב הורשע בשלושה תיקים וביה"ד המחוזי השעה אותו ל- 31 חודשים בגין העבירות הנ"ל. ביה"ד המשמעתי הארצי שינה את העונש באופן שהתקופות המצטברות של ההשעיה יהיו 12 חודשים בלבד. ערעורו של המשיב על חומרת העונש נדחה ואילו ערעור הועד המחוזי נתקבל. אמנם אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בהחלטותיו של ביה"ד הארצי שהוא המוסד המשמעתי העליון במקצוע עורכי-דין. אך מאידך אין להתעלם מכך שפסיקתו של ביה"ד הארצי אינה סוף פסוק והמחוקק מסר לביהמ"ש סמכות ערעורית. ביהמ"ש לא ימהר להשתמש בסמכות זו אך יעשה זאת כאשר נראה שגזר הדין שהטיל ביה"ד הארצי נוטה לקולא או לחומרה במידה בלתי סבירה. המקרה דנא הינו כזה שביה"ד הקל בעונש ללא נימוקים מיוחדים. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל בתיק אחד עונש של השעיה ל- 18 חודשים כפי שקבע באותו תיק ביה"ד המחוזי ובתיקים האחרים עונש של נזיפה בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד עמוס נצר למערער. 17.11.71).
בג"צ 225/71 - "שרון ... בע"מ נגד מנהל המכס והבלו ואח'
*קביעת פריט לחיוב מכס העותרת טענה שמכס שהוטל על מדחסים למזגני אויר הוטל לפי פריט הקובע אחוז של מכס גבוה בעוד שלדעתה יש לקובעו לפי פריט שאחוז המכס נמוך יותר. העתירה נדחתה. לעותרת עומדת דרך של פניה לביהמ"ש המחוזי לפי פקודת המכס ולכן היא צריכה להשתמש בדרך זו לפני שתפנה לבג"צ.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עוה"ד מ. בן צור ומ. אלתר לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 16.11.71).
בג"צ 323/71 - "אגד" ... בע"מ נגד עירית ת"א
*גביית אגרות עבור שמוש במים העותרת קובלת על כך שעירית ת"א גובה ממנה אגרות עבור שמוש מים במתקניה לרחיצת אוטובוסים לפי פרט שבו מחיר המים גבוה יותר בעוד שלטענתה יש לחייבה לפי פריט אחר שבו המחיר נמוך יותר. מטענותיה נותרה לה עתה הטענה שהסווג שנעשה בתעריף הוא בלתי סביר והוא מפלה אותה לרעה לעומת עסקים אחרים הצורכים גם הם מים רבים ונהנים ממחיר זול במיוחד. טענת ההפליה יכולה להטען רק נגד יחס בלתי שווה כלפי שווים וכאן העסקים הם שונים. לא די בכך שביהמ"ש היה מסווג את ענפי העסק למיניהם בצורה אחרת מזו שהעיריה עשתה. זו שאלה סבוכה שבכל פרט ופרט יש לה פנים לכאן ולכאן וחלילה לביהמ"ש להתערב בענין זה המסור כולו לשקול השלטון המקומי. אין כאן כל חומר המצביע על כך שקיים חוסר סבירות קיצוני כזה שיצדיק התערבות ביהמ"ש.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קלמוביץ לעותרת, עו"ד גב' קונשטיק למשיבה. 17.11.71).
ע.א. 327/71 - פלוני נגד פלונית
*ויתור של אשה על מזונות בהסכם גירושין בין בני הזוג נחתם הסכם שלפיו יפרדו בגט פיטורין ובאחד הסעיפים נקבע שאם האשה לא תקבל את הגט במועד שיקבע ע"י ביה"ד הרבני יופחת סכום המזונות מסך 700 ל"י לחודש לסך 450 ל"י שיהיה, בהתאם למוסכם, עבור מזונות הילדים של בני הזוג. האשה סירבה לקבל את הגט בתאריך שנקבע וביהמ"ש המחוזי סירב להכיר בתניה הנ"ל שבהסכם באשר ראה בה התחייבות לשלם קנס בשל הפרת ההסכם. הערעור על כך נתקבל. האשה יכולה למחול על מזונותיה אם לא תקבל גיטה ומשמחלה לא יתן ביהמ"ש לחזור בה מויתורה. בין אם יש בכך משום קנס ובין אם אין על כל פנים אין הוא קנס ממין הקנסות אשר בתיהמ"ש לא יבצעו.
מאידך אין ההסכם הנ"ל תופש לגבי סכום המזונות שנקבע לילדים וביהמ"ש יכול לדון אם הסכום שנקבע מספיק למזונות הילדים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד בן מנשה למערער, עו"ד הולין למשיבה. 16.1.71).
ע.א. 114/71 - פלוני נגד פלונית
*מזונות המערער הסכים לחיוב מזונות לאשתו בסכום של 200 ל"י לחודש ועתה ביקש מביהמ"ש לבטל את החיוב או להפחיתו וטענותיו שלפני כן הסכים לחיוב הנ"ל בתקוה שאשתו תחזור אליו. בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. החיוב היה מוחלט ובלתי תלוי במניע שבגללו הסכים המערער לקבלו על עצמו. נוסף לכך החליט בינתיים ביה"ד הרבני בשתי הערכאות שהמשיבה אינה חייבת לחזור אל המערער ופסיקה זו היא בבחינת מעשה בי"ד הסותר למערער את טענתו שהוא פטור מתשלום מזונות בגלל סירוב המשיבה לחזור אליו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד א. שובל למערער, עו"ד בלטר למשיבה. 16.11.71).
ע.א. 132/71 - פלוני נגד פלונית
*מזונות המערער חוייב לשלם לאשתו המשיבה סכום של 600 ל"י לחודש למזונותיה. בני הזוג עלו ארצה בשנת 1957 וירדו כעבור זמן מה לגרמניה אך המשיבה חזרה ארצה מפני שילדיה לא נקלטו בניכר. ביהמ"ש המחוזי קבע לאשה את מזונותיה כאמור ונוסף על כך היא משתכרת כ- 400 ל"י לחודש כמלצרית. הערעור על החיוב נדחה. המערער אמנם הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני ו"כרך" בה ענין מזונות לאשה אך לא היתה זו כריכה אמיתית של תביעת המזונות אלא תכסיס בלבד. כל מה שנאמר בתביעה הוא שאין הנתבעת זכאית למזונות ואם היא זכאית מתבקש ביה"ד לדון בכך ולקבוע את הסכום. יתר על כן, ביה"ד הרבני עצמו החליט בתביעת המזונות של האשה שאין הוא מזדקק לה היות ובני הזוג נישאו ללא קידושין וכתובה.
אשר לסכום המזונות התחשב ביהמ"ש ברמת החיים אשר ניהלו בני הזוג בגרמניה ואם כי הסכום נראה קצת גבוה מדי הרי הסטיה אינה גדולה ואינה מצדיקה שינוי שעור המזונות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מנוסביץ למערער, עו"ד פלדי למשיבה. 17.11.71).
ע.א. 183/71 - פלוני נגד פלונית
*מזונות בפברואר 1970 חוייב המערער לשלם למשיבה ולילדים סכום של 800 ל"י לחודש מזונות ובחודש יוני הועלה הסכום ע"י ביהמ"ש העליון ל- 850 ל"י. בנובמבר 1970 ביקש המערער להקטין שעור המזונות בשל שתי סיבות: המערער חדל לקבל בבית את ארוחותיו; אחת הבנות עזבה את בית האם ועברה לגור בבית אחות האב והמערער דואג לכל צרכיה. מאידך ביקשה האשה להגדיל את סכום המזונות בהסתמך על כך שהכנסות המערער עלו וכן עלו צרכיה בעיקר בשל מחלתה. ביהמ"ש המחוזי דחה במרץ 1971 את בקשת המערער והערעור על כך נדחה. צודק ב"כ הבעל בטענתו על שינוי הנסיבות המצדיקות הקטנות סכום המזונות אך מאידך חלו גם שינויים בכוון ההפוך אחרי מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי שעליה הערעור ואלה מצדיקים שלא להקטין את סכום המזונות. אמנם בדרך כלל אין להתחשב בעובדות שנתהוו אחר מתן פסה"ד או אחרי סיום העדויות בערכאה הראשונה ברם ישנם מקרים שלפי הדין החל עליהם נודעת משמעות לעובדות כאלו וביהמ"ש בשבתו בערעור יתחשב בהן ועל כן גם ישמע עדויות נוספות. במשפטי מזונות פסקי הדין ניתנים לשנוי עם שינוי בנסיבות פסה"ד והכלל הוא שביהמ"ש בערעור
לא יברר אם חלו שנויים בנסיבות. אולם במקרה דנא קיימת אפשרות לקצר בהליכים נוכח נסיבות הידועות לביהמ"ש שנתחדשו אשר לגביהן אין צורך בראיות נוספות. עובדות אלה הן הפיחות שחל; העובדה שהאשה חולה ואינה יכולה עוד לעבוד; ועם התבגרותה של אחת הבנות יש לדרוש מאת המערער שיתמוך במידה יותר רחבה באשתו החולה ובילדיו הקטנים ולא בבת הבגירה. על כן לאור כל הנתונים הנ"ל הרי אילו ביהמ"ש העליון היה בא לפסוק מזונות ביום שמיעת הערעור היה פוסק לאותו יום סכום של 850 ל"י לחודש ועל כן דחה את הערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ע. זמיר למערער, עו"ד א. קורץ למשיבים. 19.11.71).
ע.א. 426/71 - פלוני נגד פלונית
*חיוב הורי הבעל והורי האשה במזונות הנכדים אביהם של המשיבים 2,1 שהם ילדים קטינים עזב את משפחתו ונסע לחו"ל. האם הגישה בשמה ובשם הקטינים תביעת מזונות נגד הורי הבעל וביהמ"ש דחה את תביעת המזונות של האם אך חייב את הורי הבעל לשלם מזונות עבור הילדים. הורי הבעל שלחו הודעה לצד שלישי אל הורי האם וביהמ"ש דחה את התביעה שהוגשה בדרך הודעה לצד שלישי ונימוקו היה שלא קיימת חובת שפוי כזאת. הערעור על חיוב הורי הבעל נדחה. אך מאידך נתקבל הערעור על דחית תביעת השפוי של הורי הבעל נגד הורי האשה. ההורים של שני בני הזוג הם בני אותה קירבה לנכדים וכולם חייבים במזונות הנכדים. לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) רשאי ביהמ"ש לחייב חייבים אחדים בני אותה קירבה יחד ולחוב והוא גם רשאי לקבוע את מידת החובה של כל אחד מהם. פירושו של דבר שביהמ"ש רשאי להטיל חובת שפוי על כל אחד מן החייבים במידה שנתקיימו בו תנאי החיוב שלפי החוק. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל על הורי האם חלק מחובת המזונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. הכט למערערים, עו"ד ע. זמיר למשיבים. 9.11.71).
בג"צ 169/71 - "אל-כטאף" אגודה שיתופית בע"מ נגד שר התחבורה ואח'
*רשיונות למוניות לאגודה שיתופית העותרת ביקשה תוספת רשיונות למוניות והועדה שמונתה לבדיקת שאלת רשיונות למוניות לאגודות השתופיות בסקטור הערבי המליצה להעניק לה שני רשיונות. על סמך הצעה של ועדת המוניות שאין להעניק רשיונות לתאגידים נשלחה הודעת דחיה לעותרת וזאת למרות שההחלטה ניתנה לאחר שביהמ"ש העליון החליט כי אין מניעה שתאגיד יהיה בעל רשיון של מונית. גם ועדת הערר דחתה את הערר של העותרת מן הטעם העקרוני שאין מטפלים בבקשות למתן רשיונות לתאגידים. כיון שהנימוק הנ"ל אינו תופש עוד ומכיון שאין להחזיר את הענין לועדת המוניות שאינה קיימת עוד החליט ביהמ"ש לדון לגופו של ענין ולחייב את המפקח על התעבורה להוציא לעותרת שני רשיונות למוניות.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. עמאר לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 25.11.71).
בג"צ 405/71 - שמעון פרץ נגד שר הדתות ואח'
*מינוי חבר מועצה דתית העותר טוען כי המועצה המקומית שדרות המליצה על מנויו כחבר המועצה הדתית ואילו שר הדתות מתנגד לכך מסיבות לא כשרות ואינו ממנה אותו. ענין זה יש להביא לפי חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים, לפני ועדת שרים והעותר לא פנה עד כה לשר הדתות בדרישה שענינו יעבור לועדת שרים. כיון שכך נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד לויט לעותר. 21.11.71).
בג"צ 366/71 - פרוספר בן הרוש נגד ביהמ"ש המחוזי ירושלים
*החזרת מוצגים לנאשם ביהמ"ש המחוזי ציוה להחזיר לחברת שק"ם חפצים שנתפשו בביתו של העותר ושמשו כמוצגים בביהמ"ש בהליכים פליליים נגד העותר. העותר טוען כי את החפצים צריכים להחזיר לו והעתירה נדחתה. הצו להחזרת החפצים נכלל בפסק דינו של ביהמ"ש ובערעור על פסה"ד לא עורר העותר את ענין החפצים. אם יש בידי העותר תביעה מכח זכות בעלים או זכות אחרת על החפצים האמורים, עדיין הוא יכול לפנות לבימ"ש מוסמך והצו האמור אינו פוגע בכך, אולם אין להביא את הענין בפני בג"צ.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 11.11.71).
בג"צ 437/71 - פלונית נגד פלוני
*סכסוך בין בני זוג בדבר חינוך הילדים בין בני הזוג התעורר סכסוך לגבי חינוך הילדים והאב מחנך אותם בקיבוץ בעוד שהאשה רוצה שילמדו בירושלים. העותרת עתרה לבג"צ ועתירתה נדחתה. אין זה ענין שבג"צ מוסמך לדון בו. המשיב איננו רשות ציבורית ואין טענה שהוא מחזיק את הילדים במעצר בלתי חוקי או אחר. מדובר בסכסוך לגבי חינוך ילדים ולפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כאשר אין הסכמה בין שני ההורים יש להביא את הענין בפני ביהמ"ש הרגיל אך לא לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, ברנזון. העותרת לעצמה. 14.11.71).
בג"צ 320/71 - סולל בונה בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*אי קיום אחד מתנאי מכרז העותרת קובלת על מסירת עבודות סלילת כביש למשיבים ע"י העיריה בעוד שלטענתה הצעתה יותר זולה מהצעות המשיבים האחרים. העתירה נדחתה מן הטעם שהעותרת לא הגישה ערבות בנקאית כנדרש במכרז אלא צירפה ערבות של חברה פרטית. בכך לא עמדה העותרת באחד מתנאי המכרז ולפי תנאיו היתה העיריה משוחררת מלדון בכלל בהצעת העותרת. יש להוסיף כי הדרישה לצרף ערבות בנקאית היא ענין מהותי ולא ענין פורמלי גרידא. העובדה שהעיריה נהגה בעבר לקבל מהעותרת ערבויות מהסוג שהוגש הפעם אינה יכולה לעזור לעותרת. הדרישה לערבות איננה רק תנאי בין מוציא המכרז ובין כל אחד מהמשתתפים בו לחוד, אלא הוא תנאי גם לכל המשתתפים בינם לבין עצמם וזכותו של כל אחד מהם שכל האחרים יקיימוהו ככתבו וכלשונו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' ר. נבט לעותרת, עוה"ד ר. נחמד ע. עצמון וא.ש. שמרון למשיבים. 15.11.71).
בג"צ 434/71 - ר. וקסלמן בע"מ נגד ראש עירית אשדוד ואח'
*אי קיום אחד מתנאי מכרז במכרז לבניית בי"ס נדרשו המציעים לצרף ערבות בנקאית ואילו העותרת צירפה ערבות של חברת ביטוח "ירדניה". מחמת זאת החליטה העיריה שלא לקבל את הצעת העותרת. עתירת העותרת נדחתה. יתכן שערבותה של ירדניה אינה נופלת מערבותו של בנק מבחינת בטיחותה אלא שחברת ביטוח איננה בנק ומשנדרשה ערבות בנקאית ולא הוגשה ע"י העותרת אין הצעתה יכולה להתקבל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד פ. פודז'רסקי לעותרת. 23.11.71).
בג"צ 201/71 - מכון ישראלי למחקר... בע"מ נגד עירית הרצליה
*מסירת עבודה של הכנת תכנית אב לעיריה העיריה פירסמה הודעה בדבר הכנת תכנית אב להרצליה וביקשה מועמדים מבין מתכנני ערים בעלי נסיון. העותרת ואחרים הגישו הצעות וראש העיריה הודיע לעותרת על החלטת העיריה להעסיק את העותרת ומתכנן נוסף במשותף. לאחר מכן התברר שאי אפשר להעסיק שני משרדי תכנון והעיריה הודיעה לעותרת שהיא לא תועסק על ידה.
עתירת העותרת נדחתה. נושא העבודה אינו ענין שצריך למסרו במכרז ובפועל גם לא נערך מכרז. אם סבורה העותרת שנעשה הסכם מחייב בינה לבין המשיבה למסור לה את העבודה הרי אין זה ענין לבג"צ. תובע הבא מקשר חוזי אפילו נעשה לאחר מכרז צריך להביא את דברו בפני ביהמ"ש הרגיל ולא בפני בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ליפשיץ לעותר, עוה"ד ש. טויסטר וש. וולובלסקי למשיבה).
ע.א. 765/70 - דיאב אלרביע נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'
*תביעת בעלות מן היושר נגד הבעל הרשום המערער תבע בעלות מן היושר בחלקת אדמה ובדין נדחתה תביעתו נוכח הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. החלקה עברה תהליך ההסדר ומכח הסעיף הנ"ל מתבטלת כל זכות הסותרת את הרישום החדש ותביעת בעלות מן היושר בכלל זה. ביהמ"ש נטה לקבל את גירסת המערער שלפיה התקשר עם הנפקד עוד לפני ההסדר בהסכם לקניית החלקה והוא מחזיק בה ומעבד אותה מאז ועד היום, אולם לנוכח סעיף 81 הנ"ל ועל פי חוק נכסי נפקדים שעל המערער להוכיח את תביעתו, המופנית עתה נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מעל לכל ספק המתקבל על הדעת, לא יכול היה ביהמ"ש לפסוק לטובת המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד מ. סלמאן למערער, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבים. 23.11.71).
ע.א. 706/70 - בינהורן פנינה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*סמכות הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים ערעורה של המערערת נתקבל והוחלט כי סמכותה של הרשות המוסמכת להאריך מועדים הקבועים בחוק, מטעם מיוחד, ניתנת להפעלה גם לגבי בקשה שהוגשה לפי סעיף 12(ד) של החוק המתקן משנת תשכ"ט, לתשלום נוסף בעד התקופה שבין 1.4.68 לבין יום פרסום החוק המתקן ברשומות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד זיינפלד למערערת, עו"ד בר-סלע למשיבה. 24.11.71).
ע.פ. 118/71 - אברהם שטרנשיל נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן הצהרת הון כוזבת המערער הורשע בהשמטת הכנסות של 2,500 ל"י בשנת מס ובהשמטת סכום של 20,000 ל"י שהגיע לו מעירית רמת-גן מהצהרת הון ליום 31.3.66. ערעורו של המערער על ההשמטה בהצהרת הון לפי סעיף 220(2) נתקבל. קיים ספק אם החוב הנדון מהעיריה כבר התגבש ביום 31.3.66. השאלה אם לפי נוסח טופס ההצהרה חייב נשום להצהיר גם על תביעות שתבע עד לתאריך הקובע אינה צריכה להכרעה במקרה דנא לאחר שב"כ המדינה הצהיר שאם תפול ההרשעה לפי סעיף 220(2) הוא לא יבקש הרשעה בעבירה של מסירת דו"ח לא נכון לפי סעיף 217. כיון שלנוכח הנסיבות אין לדבר על השמטה בזדון של הסכום הנ"ל יש לזכותו מאישום זה. מאידך אושרה ההרשעה בהעלמת ההכנסה הנ"ל. עונש המאסר שהוטל על המערער בוטל ואילו עונש הקנס בשל העבירות האחרות אושר.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד לרר למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 23.11.71).
ע.פ. 460/71 - יוסף אברהמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער התנפל בבי"ד הרבני בנוכחות הדיינים על אשתו ודקר אותה מספר פעמים בסכין ולאחר מכן יצא מחוץ לאולם ביה"ד ודקר את אבי אשתו. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. גם בהתחשב באישיותו של המערער נראה העונש קל מאד. מעשי אלימות כאלה נעשים בהרבה מקרים ע"י בני אדם
בעלי מזג חם שאינם מושלים ברוחם ויש צורך בהטלת עונשים חמורים שישמשו אזהרה לאחרים.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 23.11.71).
המ' 227/71 - זוהרי קומעה נגד היועהמ"ש לממשלה
*הרשעה בעבירה לפי סעיף 222 לפח"פ המערער נדון ל- 3 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירה לפי סעיף 222(א) לפח"פ. לפי כתב התביעה שלף המערער אקדח, כיוונו לעבר ראשו של המתלונן ולחץ על ההדק אך היריה לא נתהוותה. לנוכח העדויות שבאו לביהמ"ש לא היה זה בטוח לקבוע כי אכן כיון המערער את האקדח כאמור לעבר המתלונן ולכן ההרשעה לפי סעיף זה אינה יכולה לעמוד. אין גם עדות מספקת שהמערער כיוון לגופו של המתלונן והתכוון לגרום לחבלה. חמורה, וגם אין יסוד להרשיעו כשותף למעשה עבירה של נאשם אחר שהורשע, שכן לא הובאו הוכחות שהמערער נמצא במקום ביודעו שהנאשם השני עמד לפגוע במישהו ורצה לסייעו ולעודדו בכך.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד עמנואל אליגון למערער, עו"ד בלטמן למשיב. 10.11.71).
ב"ש 147/71 - יצחק גורמן ואח' נגד שרה לביא ואח'
*העברת דיון מבימ"ש לבימ"ש בענין זה החליט מ"מ הנשיא להעביר את הדיון בתובענת המשיבה מביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע לביהמ"ש בת"א. זאת בהתחשב בכך שמקום התאונה היה על ידי בית-ליד באיזור שפוט ת"א, התובעת גרה ברמת-גן, משרד פרקליטה בת"א, הנהג גר בנתניה, וכל זיקת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע לענין נובע מכך שהמעבידה של הנהג הינה המדינה שאותה ניתן לתבוע בכל מקום בארץ.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 10.11.71).
ב"ש 208/71 - אהרון מזרחי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערבות המבקש עצור באשמת שוד מזוין ובקשתו להשתחרר בערבות נדחתה. הערר על כך נדחה. אמנם המבקש הוא בשלב זה בחזקת זכאי אך עובדה זו אינה מכריעה בהתחשב בחומרת העבירה ובעבירותיו הקודמות של המבקש.
(בפני: הנשיא אגרנט. עוה"ד צ. לידסקי למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 18.11.71).
ב"ש 179/71 - יוסף לרנר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד המבקש הגיש ערעור והודעת הערעור נתקבלה במזכירות תוך המועד אלא שחסר בה העתק של פסה"ד והודעת הערעור הוחזרה לעורך-הדין. עד שתוקן המעוות והוגש הערעור מחדש חלף המועד. בקשת המבקש להארכת המועד נדחתה. המבקש מנסה לתלות את הקולר בשיבושים שחלו במסירת דברי הדאר. אולם כאן החמצת המועד נבעה מחמת העדר תשומת לב מספקת ואי הקפדה על סדרי הדין האזרחי בהגשת מסמכי בית-דין מטעם המבקש ולא מחמת שיבושי הדאר. על מזכירות ביהמ"ש העליון מוטל עומס עבודה בלתי מוצדק בשל השיבושים בהגשת מסמכים ע"י עוה"ד. ההתכתבות, שיחות הטלפון, והחזרת מסמכים מטילות עבודות מיותרות על המזכירות. הודעת הערעור הוחזרה בעוד מועד ועל עוה"ד שידע שנותרו מספר ימים בלבד היה מוטל שלא לסמוך על נסים אלא לשגר את הערעור בשרות מיוחד ולודא שנתקבל בזמן.
(בפני: הרשם ברטוב. 24.11.71).
ע.פ. 318/71 - יצחק קיש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות המערער הורשע בעבירת התפרצות על יסוד עובדות שונות שהוכחו נגדו וערעורו על ההרשעה נדחה. העובדות הפוזיטיביות שהוכחו ומשקלן המצטבר מהוות הוכחה נסיבתית אשר די בה כדי לסבך את המערער בעבירה שיוחסה לו, אלא אם היה בפיו הסבר מתקבל על הדעת כדי לעורר לפחות ספק סביר בדבר חפותו מהפשע שיוחס לו. ההסבר שנתן המערער בדבר המצאותו בקירבת מקום הפשע בשעה 5 לפנות בוקר היה הסבר דמיוני ובדין הורשע.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד א. גיפס למערער, עו"ד גב' בניש למשיבה. 28.10.71).
ע.פ. 204/71 - משה מוקה נגד היועהמ"ש לממשלה
*הרשעה בעבירת התפרצות המערער הואשם יחד עם שניים אחרים במעשה פריצה ובעוד השניים האחרים זוכו הורשע המערער ונדון ל- 30 חודש מאסר. ערעורו נדחה. זיכויים של יתר הנאשמים אינו מחייב גם את זכויו של המערער שנגדו היו עדויות ברורות וזהויו היה למעלה מכל ספק. גם העונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 27.10.71).
ע.פ. 344/71 - ראובן וגנר נגד היועהמ"ש לממשלה
*הרשעה בנסיון שוד המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות אינוס; נסיון לשוד לפי סעיף 288(2) לפח"פ ובתקיפה לפי סעיף 250 לפח"פ. הוא זוכה מאשמת האינוס והורשע בשתי העבירות האחרות ונדון לשנתיים מאסר. ערעורו על ההרשעה בנסיון לשוד ועל מידת העונש נתקבל. העובדה כי המערער "קרע את השרשרת מעל צוארה של המתלוננת בנסיון לקחתה כאשר סירבה ... לתת לו 20 ל"י" אין בה משום נסיון לשוד אלא תקיפה במובן סעיף 289 לפח"פ. לנוכח החלפת סעיף ההרשעה די בכך אם המערער ישא בעונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד בנבנישתי למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 27.10.71).
ע.פ. 173/71 - אהרון חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן הצהרת הון כוזבת המערער הורשע בשתי עבירות של מסירת תרשומת כוזבת לפי סעיף 220(ב) לפקודת מס הכנסה ובעבירה של עריכת דו"ח לא נכון לפי סעיף 217 לפקודה והוטל עליו עונש של 3 חודשים מאסר וקנסות בסכום כולל של 17,000 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין חולקין על כך שהמערער מסר שתי הצהרות הון ומתוכן השמיט פרטים על נכסים שונים שהיו רשומים על שמו, שם אשתו וילדיו. כדי להוכיח את העבירה לפי סעיף 220 היה על התביעה להראות שהמערער התכוון להתחמק ממס וביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה שכוונה זו הוכחה לנוכח נסיבות הענין שכללו הסברים כוזבים והעובדה שגידול ההון מקורו בהכנסות שהמערער העלים. אשר לעבירה על סעיף 217 - מכיון שהוכח שההון של המערער גדל במשך התקופה שעליה מדובר בסכום העולה על סכומי ההכנסות שעליהן הצהיר והמערער לא הצליח להסביר גידול זה, עומדת לתביעה חזקה לכאורה שהמערער ביצע את העבירה, ומשנדחו הסברי המערער ביחס לגידול הונו ניתן היה להרשיעו בעבירה זו. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. רוזנבום למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 26.10.71).
ע.פ. 61/71 - סמי פרטוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש בנסיבות הענין שבהן נעצר המערער באוטובוס כשתיק ובו חשיש נמצא על הרצפה בין רגליו כאשר הוא נשאר לבדו באוטובוס, אפשר היה להרשיעו בהחזקת החשיש. העונש של שנתיים מאסר שהוטל עליו אינו חמור מדי בהתחשב בכמות של למעלה מק"ג חשיש שהחזיק שהיא כמות מסחרית, וכן בהתחשב בעברו הפלילי. כמו כן צדק ביהמ"ש כשהפעיל באופן מצטבר שנה אחת מאסר על תנאי שחייב היה להפעיל לאחר שכבר הוארך פעם אחת לפני כן אותו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. דוד למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 26.10.71).
ע.פ. 356/71 - מדינת ישראל נגד ינקו אויססקו
*קולת העונש (התפרצויות) המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בשבע עבירות של פריצה וגניבה ונדון לשנתיים מאסר על תנאי ו- 500 ל"י קנס. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב עבר פלילי עשיר הכולל 33 עבירות של התפרצויות וגניבות והוטלו עליו עונשים שונים כולל מאסרים על תנאי. למרות כל זאת מצא ביהמ"ש המחוזי לנכון להקל בעונשו של המשיב בהיותו סבור שהעבירות האחרונות שבוצעו ע"י המשיב היו מתוך מחאה נגד החברה על שלא קבלוהו לעבודה בגין עברו הפלילי. לא היתה בפני השופט כל עדות על כך שאמנם נכונים דברי המשיב אלא שהשופט הסתמך על התרשמותו. אמנם אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בהתרשמות שופט מדברי עדים אך זאת כאשר ההתרשמות מתייחסת לעד שהעיד ונשבע כחוק ולא לדברים הנאמרים ע"י הנאשם להקלת עונשו ללא כל ביסוס עובדתי. כל שכן במקרה כמו דנא שהמשיב לא הזכיר אפילו מקום עבודה אחד ממנו כביכול נזרק. אי לכך הוחלט להטיל על המשיב מאסר שנתיים בפועל והקנס בוטל.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. בלטמן למערערת, עו"ד ה. משגב למשיב. 24.10.71).
ע.פ. 444/71 - יוסף דרהאני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה וחטיפה) שלושת המערערים הורשעו בבעילת קטינה, המערער הראשון הורשע גם בחטיפה ושני המערערים האחרים הורשעו גם במאסר בלתי חוקי. ביהמ"ש הטיל על המערער הראשון 30 חודשי מאסר ועל שני המערערים האחרים 18 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים, אך לאור הנסיבות האישיות של המערערים כפי שהן משתקפות מן התסקירים של שרות המבחן וכדי לעודדם לחזור לחיי אזרח תקינים וכשרים ניתן להמתיק קצת בעונשם. המערער הראשון ידון ל- 18 חודשי מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, והשניים האחרים לשנה אחת מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד ה. משגב למערערים, עו"ד ע. רובין למשיבה. 11.11.71).
ע.פ. 401/71 - משה נחום ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש (שוד מזוין) שני המערערים יחד עם אדם אחר הורשעו בביצוע שוד מזוין בבנק הפועלים בפרדס כץ, ונדונו הראשון ל- 7 שנות מאסר והשני ל- 6 שנות מאסר. הנשק נגנב סמוך לביצוע הפשע מרשות הצבא והשנים נדונו בבי"ד צבאי ל- 5 שנות מאסר והעונש חופף לעונש שהוטל בביהמ"ש המחוזי. לנוכח הגל הגואה של מעשי השוד ובהתחשב בנסיבות המקרה
אין לאמר שהעונש חמור מדי. העונשים נופלים בהרבה מן העונשים שביהמ"ש נוהג להטילם בשל עבירות דומות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עוה"ד צ. לידסקי וא. סלטון למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. 18.11.71).
ע.א. 377/71 - ישראל הלרונג נגד פרן מרזוק
*דחית תובענה בשל אי ציות לצו גילוי מסמכים ותשובה לשאלונים בשנת 1969 הגיש המערער תובענה נגד המשיב ויסודה היתה טענת שותפות בינו לבין המשיב. המשיב הגיש כתב הגנה כיאות בו טען שהועסק כפועל ע"י המערער. שני הצדדים בקשו וקבלו צוים לגלוי מסמכים ולהצגת שאלונים. המשפט נדחה מפעם לפעם. פעם אחת לא הופיע ב"כ המערער לאחר מכן התחלפו עורכי הדין שלו שבקשו דחית הבירור. המערער גם לא גילה מסמכים ולא השיב על השאלון. לבסוף ביקש המשיב למחוק את התובענה מפאת אי ציות לצווי השופט. בישיבה שבה הועלתה הבקשה לדחייתה של התובענה ביקש המערער להגיש תצהירים והמשיב התנגד לכך בטענה כי את גלוי המסמכים והתשובות לשאלון היה צריך כדי להכין את הגנתו ומאוחר מדי לקבלם עם פתיחת הדיון בתובענה. ביהמ"ש נעתר להתנגדות המשיב ודחה את התובענה והערעור על כך נדחה. אמנם לא בנקל ינקוט ביהמ"ש את הסנקציה של דחית התובענה אך בענין דנא עברו 6 חודשים באפס מעשה ובפרק זמן זה עשה המשיב את המוטל עליו והגיש את תצהירו ואילו המערער לא עשה את המוטל עליו. השהוי הרב סיכל את המטרה של גילוי מסמכים ותשובה על שאלון ואי לכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ב. ברטוב למערער, עו"ד מ. וקסמן למשיב. 23.11.71).
ע.א. 18/71 - מוסיה פריבס ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישוב מס שבח בדירה שבאה למוכר בירושה המערערים הינם בעלי זכות חכירה לתקופה ארוכה של "דירת יחיד" כמשמעותה בחוק מס שבח מקרקעין. מחצית הדירה נרכשה ע"י האשה בשנת 1957 והמחצית השניה באה למערערת בירושה מבעלה המנוח. המחלוקת היא ביחס לאותה מחצית. בעוד שלענין רכישת דירת יחיד קובע מס שבח כי שווי הרכישה של הזכות הוא שוויה ביום רכישתה ע"י המוכר כשהיא פנויה, הרי בשווי הרכישה של זכות שהגיעה למוכר בדרך הורשה קובע החוק כי שוויה הוא השווי ביום פטירת המוריש או השווי שנקבע לצורך מס עזבון. במקרה דנא נקבע השווי לצורך מס עזבון כדירה תפושה. לטענת המערערים יש לקבוע בעת המכירה את שוויה ביום הפטירה כאילו היתה פנויה כמו דירת יחיד רגילה הנקנית כשהיא תפושה ושוויה נערך כאילו היתה פנויה. המשיב סבר כי לפי פירוש החוק הרי למרות שהדירה נמכרת היום כפנויה יש לקבוע את שווי הרכישה כפי שהוערכה לצורך מס עזבון כשהיא תפושה. הערעורים על כך נדחו.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. אורנשטיין למערערים, עו"ד ע. נתן למשיב. 17.11.71).
ע.א. 85/71 - יונה פרשקובסקי נגד ישראל בראשיתה
*פיצויי פיטורין המערערת שעבדה אצל המשיב נתפשה בקלקלתה כאשר תלשה בולים מן המעטפות שהיה עליה לתייקן ומשנאמר לה שיש בכך משום גניבה התרגזה, עזבה את מקום עבודתה והתפטרה. היא טוענת שדין התפטרותה כדין פיטורין אם "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה" ואם מחמת העלבונות שספגה. היא תבעה פיצויי פיטורין, תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. לענין ההרעה בתנאי העבודה . לטענתה שוב אין יחסי העבודה ותנאיה יכולים לחזור לקדמותם. טענה זו אינה טענה. ההרעה האמורה בחוק
אינה אלא עובדה מוגמרת בלבד ולא השערה או חשש למה שיקרה לעתיד לבוא. באשר לעלבונות - המערערת לא היתה חפה מפשע אלא הודתה באשמתה והעובדה שקראו למעשיה בשמם הנכון אינה מהווה פגיעה במובן חוק פיצויי פיטורין. העובדה שהמשיב טען בהגנתו, לחילופין, שאפילו פוטרה המערערת אינה יכולה לתבוע פיצויים, הינה טענה חילופית פשוטה ולגיטימית ואין ללמוד ממנה שלא היתה זאת התפטרות אלא פיטורין. יש וקיימת בידי המעביד עילת פיטורין שהוא נמנע מלהשתמש בה ואין זאת אומרת שהוא מנוע מלטעון אותה כעילת הגנה בפני תביעת פיצויים נגדו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. סופרין למערערת, המשיב לעצמו. 21.11.71).
ע.א. 97/71 - ליאון קרו ואח' נגד סמי קונפורס
*מתן סעד מן הצדק בתביעת פינוי
הצדדים ניהלו במשותף עסק של מוסך ובית מלאכה עד שנת 1963. אותה שנה נפל סכסוך בין הצדדים, השותפות פסקה והשטח שהיה מוחזק על ידם חולק לשניים וכל אחד ניהל בחלקו את עסקו בנפרד. השטח היה שייך לרשות הפיתוח ולאחר עבור זמן הציעו הצדדים לרשות הפיתוח לרכוש את הנכס וזו הסכימה בתנאי שירכשו את כולו. הצדדים הסכימו לכך אך לאחר מכן לא שילם המשיב את המקדמה ע"ח הנכס. לאחר מספר ארכות ואזהרות נרכש הנכס ע"י המערערים. המשיב לא השלים עם מכירה זו ועתירתו לבג"צ נדחתה ב- 1968. מאז לא שילם המשיב שכ"ד למערערים ואלה הגישו נגדו תביעת פינוי בסוף 1968. גם לאחר הגשת התביעה לא שילם דמי שכירות ורק ביוני 1969 הפקיד דמי שכירות עבור חודש אפריל 1969. עד ליום מתן פסה"ד בבימ"ש השלום בפברואר 1970 לא שילם המשיב למערערים דמי שכירות עבור התקופה מספטמבר 1967 עד אפריל 1969. דמי שכירות אלה הפקיד המשיב רק לאחר שבימ"ש השלום פסק פינוי נגדו ולאחר שהגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. בימ"ש השלום נתן צו פינוי בציינו כי הפינוי מתחייב מתוך כך שמדובר כאן בבית עסק ולא בדירה; הוכח אי תשלום שכ"ד במשך תקופה ממושכת; זלזול מצד המשיב בזכויות הבעלים ובתביעותיהם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב והעניק לו סעד מן הצדק בכפוף לכך שישלם למערערים פיצוי בסך 5,000 ל"י. הערעור על הענקת הסעד מן הצדק נתקבל. נוכח נסיבותיו של המקרה טעה ביהמ"ש המחוזי בהעניקו למשיב סעד מן הצדק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. פלדמן למערערים, עו"ד א. פפו למשיב. 21.11.71).