תקציר סביר כרך ו' חוברת 9

ע.א. 187/71 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד ראובן טיבט

תביעה על דרך המרצת פתיחה.
חיוב עפ"י פוליסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיב שהוא קבלן לעבודות עפר היה מבוטח אצל המערערת נגד סיכוני צד שלישי. באמצעות קבלן משנה ביצע עבודות עפר והנחת כבל טלפון עבור הדאר ותוך מהלך העבודה נגרם נזק לכבל של חברת החשמל, זו תבעה את הנזק מן הדאר, שעיכב את תשלומיו למשיב והמשיב פנה למערערת על יסוד פוליסת הביטוח. המערערת סירבה לשפות את המשיב על נזקו והמשיב פנה לביהמ"ש בבקשה בדרך המרצת פתיחה ובה ביקש פס"ד הצהרתי שהמערערת חייבת לשפותו בהתאם לפוליסה. הצדדים הגישו תצהירים, המערערת טענה שאין לברר את הענין בדרך המרצת פתיחה. לאחר שביהמ"ש החליט לדון בענין כהמרצת פתיחה הודיעו הצדדים כי לא יחקרו את המצהירים ולא יגישו עדויות נוספות והסתפקו בסיכומים על יסוד התצהירים והפוליסה, המערערתטענה כי לפוליסה הוצאה תוספת כשלושה חדשים לאחר עשייתה ובהתאם לתוספת היה על המשיבה להודיע לחברת הביטוח על הסכמי העבודה שהיא עושה והיא לא עשתה כן ולכן לא חלה הפוליסה. כמו כן טענה כי קבלן המשנה עשה ביטוח מצדו לסיכוני צד שלישי ולפי הפוליסה של המשיב אין חובה לשלם סכומים שכוסו בפוליסה אחרת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בשפוי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. ניתן היה לברר את התביעה על דרך של המרצת פתיחה. צדק ביהמ"ש בציינו כי סופו של דיון שבו לא הובאו ראיות מעיד על תחילתו שניתן היה להכריע בו בדרך של המרצה. ידוע הדבר שאף עובדות עשויות להתברר ואף סעד הצהרתי עשוי להנתן בדרך המרצת פתיחה.
ב. לטענה שקבלן המשנה היה מבוטח ביטוח צד שלישי - הדבר נטען בתצהיר מטעם המערערת לפי "מיטב הידיעה" ולא צויין מה מקור הידיעה. בזה לא סגי והטענה לא הוכחה. אך נוסף לכך מדובר בפוליסה על ביטוח אחר שהמבוטח עשה ולא כאשר אדם אחר ביטח אותו נזק של צד שלישי כאשר האדם האחר אחראי אף הוא לנזק.
ג. אשר לתוספת שהוצאה לפוליסה - בסיכום טענותיו טען המשיב כי מעולם לא קיבל את התוספת ומכיון שגם המצהיר מטעם המערערת רק טען שהוצאה תוספת ולא אמר שזו נתקבלה ע"י המשיב אין לחייבו על פי התוספת. כדי שהתוספת תחייב צריך היה לטעון ולהוכיח שהשינוי בפוליסה נעשה ע"י שני הצדדים. אילו קיבל המבוטח את הפוליסה ושתק מותר היה להסיק משתיקתו כי הסכים לה. ברם משלא הוכח שהמבוטח קיבל אותה אין היא מחייבת.
השופט כהן (מסכים ומוסיף):
קשה לדעת מה היה המצב המשפטי אילו הודה המבוטח כי התוספת לפוליסה הגיעה לידיו או אילו הוכח הדבר. קשה להעלות על הדעת ששתיקתו של המבוטח המקבל תוספת המשנה את חוזה הביטוח המקורי תיראה כהסכמה.
לטענת החברה כי לפי הפוליסה מחייבות גם כל ההתניות והתוספות המצורפות לה - אכן הדבר נאמר בפוליסה אך הכוונה היא לתוספות המצורפות לה ביום הוצאתה ולא לתוספות שהחברה מוסיפה לאחר מכן על דעתה בלבד.
לטענת החברה כי גם לפי הפוליסה גופה היתה חובת הודעה על חוזים שעושה המבוטח - ראשית טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה. אך אפילו כן אין החברה יכולה לנער חצנה מחוזה הביטוח כאשר חובת ההודעה לא היתה תנאי מוקדם לחבות החברה ולא הותנה במפורש שאי מתן הודעה תשחרר את החברה מחובתה. יתירה מזו, עצם הוצאת
התוספת לפוליסה מעידה כמאה עדים שגם לדעת החברה הפוליסה עצמה אינה משחררת אותה מחבותה אם לא תקבל הודעה מוקדמת על חוזי הביטוח הנעשים.

(בפני השופטים: ויתקון, ה. כהן, מני. עו"ד פ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד י. רסלר למשיב. 5.12.71).

ע.א. 266/71 - יוסף שקיר נגד אבנר אלוני ואח'

*העדת עד רפואי לאחר שנתמנה מומחה רפואי.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 120/67 (המ' 3576/71) - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער נפגע בתאונת דרכים בהיותו ילד בן 6 שנים והגיש תביעה נגד המשיבים. לענין האחריות לתאונה לא היתה מחלוקת והדיון נסב על שיעור הנזק. המערער צירף לכתב תביעתו חוות דעת של רופא אך משנדרש להבדק ע"י רופא מטעם המשיבים לא נענה לדרישה. על כן היה על ביהמ"ש לקבוע מומחה רפואי כמצוות תקנה 171(1) לתקנות סדר הדין. בקדם משפט הסכימו הצדדים על מינוי פרופסור בלר כמומחה רפואי ובהחלטת המנוי נאמר כי לאחר שתתקבל חוות דעתו יהיו הצדדים רשאים לבקש באמצעות ביהמ"ש הבהרות או השלמות לחוות דעת זאת. בהחלטת המינוי לא נאמר דבר על ויתור מצד בעלי הדין על הבאת עדויות רפואיות אחרות משלהם. בחוות דעתו אמר המומחה הרפואי שלא נותרה למערער כל נכות מהתאונה. הוא נחקר בביהמ"ש ועמד על דעתו זו. לאחר מכן ביקש המערער להביא ראיות רפואיות נוספות וביהמ"ש דחה את הבקשה ועל כך הערעור ברשות שניתנה.
החלטה - השופט כהן:
א. צדק ביהמ"ש בקבעו כי העדת עדים רפואיים כדי לסתור את דעת המומחה הרפואי יהא בה משום סיכול עצם המוסד הדיוני של מינוי מומחה רפואי, והזכות של בעל דין לנסות מזלו ולהביא חוות דעת רפואית משלו אמור לשלב שלפני מינוי מומחה.
ב. כאשר ביהמ"ש ממנה מומחה רפואי בשל אי צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה או כאשר ביהמ"ש ממנה מומחה רפואי במקרה שהתובע מצרף חוות דעת רפואית אלא שאינו נענה לדרישת הנתבע להבדק ע"י רופא מטעמו אין התובע רשאי להביא עדויות רפואיות משלו וביהמ"ש לא יזקק אלא לחוות דעת של המומחה הרפואי.
ג. כאשר מתמנה מומחה רפואי ביוזמת הנתבע או ביוזמת ביהמ"ש כאשר התובע מצרף חוות דעת רפואית ולא נדרש או לא סירב להבדק בידי רופא מטעם הנתבע, זכותו שמורה לו להוכיח תביעתו בעדויות רפואיות משלו.
ד. כאשר מתמנה מומחה רפואי בהסכמת בעלי הדין גם יחד תלויה זכות התובע להביא עדויות רפואיות משלו בטיב ההסכמה ובכוונת המסכימים.
ה. בענין שלפנינו מונה המומחה הרפואי בשל אי הענות התובע לבדיקה ע"י רופא הנתבעים והסכמת בעלי הדין באה רק לאישיותו של המומחה הרפואי. כיון שכך לא יכול התובע להביא עדויות רפואיות משלו.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד סטרכילביץ למערער, עו"ד א. מלצר למשיבים. 1.12.71).

ע.א. 9/71 - גרשון דוד ואח' נגד בנק ליצוא ואח'

*חיוב עפ"י שטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (הנשיא קנת) בת.א. 4426/68 - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

העובדות:
המערער חתם על שטרות על החלק ומסר אותם לידי חברו בשם גולדברג על מנת שהלה ישיג כספים בעזרתם. גולדנברג לא מילא את השטרות כמובטח אלא מסר אותם לאדם בשם סימון שישיג לו את הכספים. סימון רשם את שם קרובו אריאלי כנפרע, החתים את אריאלי כערב וגם חתימת הסב על גב השטר. גם סימון חתם כמסב אחרון ומסר את השטרות לבנק לנכיון. סימון מעל בכספים. השטרות לא נפרעו והבנק תבע לדין את העושה ואת הערבים. המערער חוייב בתשלום סכום השטרות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט כהן:
א. למרות שבזמן החתימה על השטרות היו אלה חלקים לגמרי, הרי אלה שטרות ולכן הוראות סעיף 19 לפקודת השטרות בדבר הרשות לכאורה להשלים את החסר חלים על מסמכים אלה. שטר לצורך סעיף 19 הינו מסמך המעיד על עצמו כי הוא נחתם כדי ליצור מסמך סחיר וטופסי השטרות מהווים מסמכים כאלה.
ב. השטרות נמסרו ע"י המערער לגולדנברג אם כי גולדנברג מעל באמונו ומסרם הלאה. על כל פנים היתה כאן מסירה ראשונה כדין ואין לאמר שגולדנברג גנב את השטרות ושלכן אין בהם זכויות אפילו לאוחז כשורה.
ג. אריאלי חתם על גב השטרות כמסב ולפי עדותו הוא חתם כדי לעשות טובה לקרובו סימון ומתוך כוונה שסימון יעשה בשטרות כרצונו. אי לכך אין לאמר שחתימת אריאלי כמוה כזיוף וכאילו לא נעשתה. כמו כן כיון שאריאלי התכוון שסימון יעשה בשטרות כרצונו הרי מסירת השטרות ע"י סימון כמוה כמסירתם ע"י אריאלי והרי זו מסירה כדין. יתר על כן, משנעשתה מסירה ראשונה כדין עומדת לאוחז כשורה חזקה חלוטה שהיתה מסירה כשרה ע"י כל הצדדים שקדמו לו.
ד. לטענה שהשטרות אינם שלמים ואינם תקינים עפ"י מראיהם ולכן אין הבנק אוחז כשורה - העובדה שלא נתמלאו הפרטים בדבר התמורה אינה פוגעת בשטר. הפרטים בדבר תמורת השטר אינם מיסודות השטר הנקובים בסעיף 3 לפקודה והשטר שלם אם מצויים בו היסודות המנויים בסעיף 3 לפקודה. גם הליקויים האחרים שעליהם הצביע המערער אינם כאלה הצריכים להעמיד על המשמר סוחר סביר ושהיה בהם כדי לעורר את חשדו של הבנק.
ה. נותרה רק הטענה כי משהוכח שבוצע מעשה רמאות בקשר עם סיחור השטרות היה על הבנק להוכיח שנתן בתום לב ערך בעד השטרות אחרי אותה רמאות. הבנק הביא כראיה מסמכים שונים אך שניים מהמסמכים אינם המקוריים וביהמ"ש קיבל אותם למרות התנגדות המערער. בלעדי מסמכים אלה אין ראיה של ממש בדבר מתן תמורה עבור השטרות. על הבנק היה להגיש את המקור של המסמכים ולא את ההעתקים. אעפ"כ אין לדחות בשל כך את התביעה נגד המערער. אילו היה ביהמ"ש מקבל את התנגדות המערער יכול היה הבנק לתקן את המשגה ולהביא ראיה על המסמכים הנ"ל כדין. הטענה נגד המסמכים היא טכנית ודי בכך אם התיק יוחזר לביהמ"ש כדי לתת הזדמנות לבנק להשלים את הוכחותיו.

(בפני השופטים: ויתקון , עציוני, י.כהן. עו"ד משה ח. כהן למערערים, עו"ד ח. רוזנצוויג למשיבים. 7.12.71).

ע.א. 23/71 - לילי דנקנר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חישוב שווי הרכישה לצורכי מס שבח.
(ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין בתיק ע"ש 125/69 - הערעור נדחה ברוב דעות).

העובדות:
המערערים רכשו דירה מחברת שכון ופתוח בשנת 1968 בסכום של 34,000 ל"י וכעבור שנה מכרו את הדירה במחיר של 46,000 ל"י. מנהל מס שבח הטיל על המערערים תשלום מס על ההפרש שבין מחיר הרכישה ומחיר המכירה ואילו הנישומים המערערים, טענו, כי גם כאשר רכשו את הדירה היה שוויה יותר מהסכום ששלמו והמחיר הנמוך יחסית נקבע בתום לב מחמת שהיו קיימים יחסים מיוחדים שהשפיעו על קביעת התמורה. יחסים אלה הם חוזה שכון פקדון שנחתם בין המדינה לבין המערערים עוד בשנת 1961 ושנתן להם מעמד של משתכן בתנאים מועדפים. לכן יש לראות את שווי הרכישה לא לפי התמורה ששולמה אלא לפי השווי של המקרקעין בעת הרכישה אילו נמכרו ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון. פקיד מס שבח דחה את טענת המערערים והועדה דחתה את הערר ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
אמנם נכון שניתן לראות ביחסים שבין המערערים לבין מי שמכר להם בשעתו את הדירה יחסים מיוחדים כהגדרת החוק ולא כדעת המשיב שאין לראות בכך יחסים מיוחדים. ברם דבר זה אין בו כדי להועיל למערערים. הסעיף בחוק מס שבח הקובע את השווי כסכום שיש לצפות במכירה מרצון ולא הסכום שהוצהר עליו בא לאפשר למנהל מס שבח לקחת בחשבון את המחיר האמיתי כאשר הוא סבור שהמחיר שהצדדים מצהירים עליו איננו המחיר הנכון והוא מוכתם בחוסר תום לב. אולם אין הסעיף בא לחייב את מנהל מס שבח לערוך שומה של שווי המכירה לפי מצב השוק כאשר הוא סבור כי המחיר איננו מוכתם בחוסר תום לב אם כי הוא מושפע מיחסים מיוחדים.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
בקביעת שווי הרכישה קובעת ההגדרה את השווי כסכום שיש לצפות במכירה מרצון. זה הכלל והיוצא מן הכלל הוא המחיר המופיע בחוזה. אין להתחשב בתמורה שניתנה כשזו מושפעת מקיום יחסים מיוחדים. אין צורך שהתמורה תהיה מוכתמת בחוסר תום לב כדי שמנהל מס שבח יעריך את השווי כמחיר השוק. אילו נעשתה שומה בשעת רכישת הדירה ע"י המערערים אם עפ"י מחיר השוק ואם עפ"י המחיר שנקבע בחוזה המכירה דאז כי אז היתה השומה הראשונה קובעת לצורך המכירה החדשה. ברם במקרה דנא לא היתה המוכרת חייבת לשלם מס שבח ולא נערכה שומה בשעתו ולפיכך צריך מנהל מס שבח להעריך את שווי הרכישה כמחיר השוק בשעת הרכישה ולא כמחיר ששולם למעשה על יסוד יחסים מיוחדים שהיו בין הצדדים.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד י. יהלומי למערערים. 2.12.71).

ע.א. 705/70 - צבי שמעוני נגד יוסף גרשון

*צו פינוי בעילת נטישה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.א. 77/69 - הערעור נדחה).

המערער שכר דירה בת 2 חדרים בבית המשיב כשהיה נשוי ואב ל- 7 ילדים. במרוצת הזמן נולדו לו 3 ילדים נוספים. כשמנתה משפחתו 12 נפשות והדירה היתה קטנה מדי רכש המערער ע"י חברת פרזות בע"מ דירה בת 3 חדרים ועבר לגור באותה דירה כששלשה
בנים נשארו לגור בדירה ששכר מהמשיב. בימ"ש השלום דחה תביעת פינוי בעילת נטישה, ביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות כי על המערער לפנות את הדירה והערעור על פס"ד זה נדחה. בפסה"ד מפי מ"מ הנשיא זוסמן סקר ביהמ"ש העליון את המצב המשפטי של עילת פינוי בגין נטישה; שאלות הזדהות החזקות של השוכר ובני המשפחה וכוונות המחוקק בחוקי הגנת הדייר; זכויות ילדים של דייר שנטש את דירתו או נפטר וההבדל בין נטישת המושכר הגורמת לפירוק יחידת המגורים המשותפת של השוכר ובני משפחתו לבין נטישה כאשר יחידת המגורים המשותפת מתחסלת מרצון. בנסיבות המקרה דנא, הבנים שנשארו בדירה נפרדו כליל מיחידת המגורים המשותפת של המשפחה ויש לראות את הדייר, האב, כמי שנטש את הדירה, והבנים כמי שנשארו בדירה בתורת מחזיקים עצמאיים שאין הגנת הדייר חלה עליהם.
השופט עציוני בפס"ד נפרד הצטרף, לאחר התלבטות, לפסה"ד של מ"מ הנשיא זוסמן.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד מ. מזובר למשיב).

ד.נ. 15/70 - קוד בע"מ נגד תל-חנן בע"מ

*דיון נוסף בענין חיוב עפ"י שטר חוב בע"א 193/70 נדחה ברוב דעות ערעורה של העותרת על פס"ד שלפיו נדחתה תביעת העותרת נגד המשיבה בגין שטר חוב החתום ע"י המשיבה. בהחלטת הרוב נאמר כי בנסיבות המקרה היה על העותרת לחקור כראוי איך הגיע השטר לידי האדם שממנו נטלה אותו והמנעותה מחקירה זו כמוה כעצימת עיניים המעידה על חוסר תום לב. זו היתה דעת הרוב של השופטים לנדוי וקיסטר נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן שסבר כי לפי נסיבות המקרה היתה לכל היותר התרשלות מצד העותרת שאין בה כדי לפגוע בתום לב של מתן תמורה בעד השטר. בדיון נוסף הצטרפו מ"מ הנשיא זוסמן והשופט י. כהן לדעת המיעוט של השופט ח. כהן וברוב דעות הוחלט לקבל את ערעורה של העותרת, לבטל פסקי הדין הקודמים ולחייב את העותרת לשלם את סכום השטר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן, קיסטר ,י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. זיו למבקשת, עו"ד ש. שרון למשיבה. 6.12.71).

ע.ל.ע. 4+6/71 - פרקליט המדינה נגד עו"ד פלוני

*קולת העונש של ביה"ד המשמעתי המשיב הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי בקבלת כסף מלקוח מבלי למסרו לתעודתו למס הכנסה, מתן קבלות מזויפות על טפסים של מס הכנסה, התנהגות שאינה הולמת עו"ד. ביה"ד המחוזי הטיל על המשיב עונש השעיה לשנתיים עם פרסום פסה"ד ושמו של המערער. ביה"ד הארצי קיבל את ערעור המשיב על חומרת העונש והעמיד את תקופת ההשעיה על 6 חודשים וכן ביטל את הצו בדבר פרסום שם עוה"ד. ביהמ"ש העליון החליט כי בנסיבות המקרה, על אף הנימוקים של מחלת המשיב, אין מקום לעונש הקל שהוטל ע"י ביה"ד הארצי. בהתנגש שקול אישי של המשיב עם שיקולים של טובת הציבור חובה היא להעדיף את טובת הציבור, אם כי תוך התחשבות בשקול האישי, אך לא עד כדי מתן חסינות לעוה"ד מכל עונש ממשי. חסד ייעשה עם עוה"ד במקרה הנדון אם יבוטל פסה"ד של ביה"ד הארצי ויוחזר עונש ההשעיה לשנתיים והפרסום בציון השם.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. ד. גולדמן למערער, עו"ד שמרון למשיב. 2.12.71).

ב"ש 209/71 - שלמה בן דוד ואח' נגד יהושע פולק ואח'

*הארכת מועד זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ברשות והבקשה הוגשה כשבועיים לאחר תום המועד. הבקשה נדחתה. נסיבות המקרה אינן מצדיקות הארכת מועד והטענה שנעלם מעיניו של עוה"ד כי המדובר בערעור ברשות שמועדו 15 ימים אין בה כדי להצדיק הארכת המועד. גם הנימוקים האחרים של המבקשים אין בהם הטעם המיוחד הנדרש. נכון
שהערעור הוא בעל חשיבות ואילו היה סיוע לטעם זה בטעמים האחרים של המערערים ניתן היה להאריך את המועד אך סיוע כזה לא נמצא.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. זיסמן למבקשים, עו"ד י. מושקאט למשיבים. 7.12.71).

המ' 830/71 - חבצלת חדד נגד דן תלמון ואח'

*ביטול החלטה המבקשת צריכה היתה להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור עד ליום 30.8.71 אך הערבון לא הופקד והערעור נרשם לדחיה ליום 12.10.71. אותו יום לא הופיע ב"כ המבקשת והערעור נדחה. לאחר הישיבה הגיעה הודעה טלפונית מב"כ המבקשת כי בגלל מחלה לא יכול היה להופיע. עתה הוא מבקש את ביטול ההחלטה למחוק את הערעור. הבקשה נדחתה. כדי לקבל את בקשת המבקשת צריכים להתקיים שני טעמים: הצדקה מבחינת הסיבה לאי הופעת ב"כ המבקשת; וסיכויים של הצלחה לגופו של ענין. אפילו קיימת הצדקה כלשהי באי הופעת ב"כ המבקשת הרי לגופו של ענין אין סיכויים שההתנגדות למחיקה תתקבל. עברו חודשיים וחצי מתום המועד להפקדת הערבון ועד ליום הדיון במחיקת הערעור וכל אותה עת לא נעשה דבר מטעם המבקשת להארכת מועד ההפקדה. עצם ההמתנה וחוסר מעש מטעם המבקשת אינם מצביעים על דאגה לגורל הערעור.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ששון למבקשת, עו"ד שלוש למשיבים. 30.11.71).

בג"צ 398/71 - עוור אל נבארי נגד שר הסעד

*הענקת סעד לקרובי אסיר העותר נושא בעונש מאסר לתקופה ארוכה מאד והוא דואג לשתי נשיו ולארבעת ילדיו שלדבריו הם זקוקים לסעד. עתירתו היא לצוות על רשויות הסעד שיספקו להם את מחסורם. העתירה נדחתה. הנשים נמצאות עם ילדיהן כל אחת בבית בני משפחתה ומצבם הכלכלי טוב ולפיכך מצא פקיד הסעד שאינן זקוקות לסעד. טענת העותר שאינו רוצה בחסדי קרוביו אין בה ממש. אין המדינה מעניקה סעד אלא למי שהרשויות שהוסמכו לכך בחוק מצאוהו "נזקק". העובדה שמפרנסם של נשים וילדים כלוא בבית סוהר, אין בה בלבד כדי לעשותם נזקקים.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן, העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיב. 1.12.71).

בג"צ 408/71 - עלי מוחמד אסדי נגד פרקליטות מחוז ירושלים

*החזרת מכונית שחולטה לפי פס"ד במשפט פלילי העותר הורשע בביצוע פריצות וגניבות ונדון ל- 5 שנות מאסר ע"י ביהמ"ש המחוזי שצווה גם על חילוט מכונית הטנדר ששימשה להעברת החפצים והחומרים הגנובים. בערעור על גזר הדין הופחת העונש ל- 3 שנות מאסר וכנימוק להקלת העונש ציין ביהמ"ש את העובדה שמכונית הטנדר של העותר חולטה לטובת האוצר. עובדה זו שימשה גם נימוק ערעור בהודעת הערעור של העותר. עתה טוען העותר שלא היה מקום לחילוט הטנדר היות והוא רכש אותו רק לאחר ביצוע העבירות. העתירה נדחתה. הטענה הנ"ל לא נטענה בערעור הפלילי ולא זו בלבד אלא שחילוט הטנדר שימש לביהמ"ש בערעור כנימוק להקלת העונש.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבה. 1.12.71).

בג"צ 452/71 - דירות עם בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ירושלים

*סדר הדין בבי"ד לעבודה העותרת הינה משיבה בערעור שהוגש לביה"ד הארצי לעבודה על פס"ד של ביה"ד האזורי. המערער באותו ערעור לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולטענת העותרת אין כתב הערעור מנוסח כהלכה והמערער בפני ביה"ד הארצי טען טענות על עובדות שלא הוכחו. עוד קובלת העותרת שרשימות השופטים בביה"ד הארצי אינן מהוות פרוטוקול המשקף את מה שהתרחש בעת בירור הערעור. העתירה נדחתה. אין ממש בטענת העותר שביה"ד פגע
בעקרונות הצדק הטבעי. אפילו שמע ביה"ד טענות על עובדות הרי ניתנה ההזדמנות לעותרת לענות על טענות המערער. חזקה על שופטי ביה"ד הארצי שהם ידעו להבחין בפסק דינם בין טענות ובין ראיות ולא יחתכו את הדין על סמך עובדות שאין להן הוכחה ושהעותרת לא הודתה בהן. יש לציין שלפי חוק ביה"ד לעבודה אין ביה"ד קשור בדיני ראיות, ובהעדר סדר דין לענין מסוים רשאי ביה"ד לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. כמו כן אי קיום התקנות של סדר הדין בביה"ד לעבודה אינו פוסל שום הליך אלא אם הורה כך אב ביה"ד. אין זה מתפקידו של בג"צ לפקח על קיום סדרי דין בביה"ד הארצי לעבודה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. 1.12.71).

ע.א. 614/71 - אליאס נקולא ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*מחיקת ערעור המערערים היו זקוקים לבקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי וביחד עם הבקשה לרשות ערעור הגישו גם את הודעת הערעור. מזכירות ביהמ"ש לא שמה לב ובטעות נרשם הערעור בספר הרישומים לפני קבלת רשות ערעור. הערעור נמחק. אין ספק כי המערערים זקוקים לרשות ערעור ומאחר שהרשות לא ניתנה אין לו מקום בביהמ"ש.

(בפני: הרשם ברטוב. 30.11.71).

ע.א. 339/71 - פלוני נגד היועהמ"ש לממשלה

*אימוץ למערער נולד ילד שלא בנישואין ובהתנגדות המערער החליט ביהמ"ש המחוזי להורות לאפוטרופסו של הקטין למסור את הקטין לאימוץ. הן האב והן הורי האב הגישו התנגדות לאימוץ בעוד שהאם הסכימה לאימוץ. הערעור נדחה. לפי החוק קיימה סמכות, אמנם במקרים נדירים, להוציא צו אימוץ ע"י ביהמ"ש אף ללא הסכמת האב והמקרה שלפנינו הוא אחד מאלה המצדיקים זאת. בנסיבות הענין הוברר שהאב אינו מפרנס את אשתו החוקית וילדיה ואין לו כל רצון לגדל קטין זה וכל שהוא רוצה הוא רק לסחוט כספים תמורת האימוץ. אין איפוא ספק כי הסירוב בא מתוך מניעים בלתי מוסריים ולמטרה בלתי חוקית של קבלת כסף עבור הילד. אשר להתנגדות הסבים לאימוץ, היה מקום לקבל את דעתם אילו הם היו מוכנים לבוא במקום ההורים ולתת לילד בית, אך לפי העדויות אינם מוכנים ברצינות לעשות זאת. הם רוצים רק כי הילד ישאר במוסד והם לא ישתתפו בחזקתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד רייך למערערים, עו"ד גב' אלבק למשיב. 28.11.71).

ע.א. 253/71 - אריה צירינג נגד אברהם שנקר ואח'

*עיכוב כספים בביטול הסכם המערער בא לידי הסכם בדבר מכירת דירתו למשיבים, קיבל מהם דמי קדימה בסך 25,000 ל"י ואלה נכנסו לגור בדירה. עיסקת המכר לא יצאה לפועל והתעוררה מחלוקת בין הצדדים לגבי הסכומים שנדרשו ע"י המערער עבור דמי שמוש בדירה ותשלומים אחרים. מחלוקת זו נמסרה להכרעת בורר ועם חתימת הסכם הבוררות הוסכם כי פרקליטו של המערער יעכב תחת ידו כ- 13,000 ל"י מתוך הסך של 25,000 ל"י והעודף הוחזר למשיבים. הפרקליט נתן אישור לפרקליטם של המשיבים כי הוא מעכב תחת ידו את הסך של 13,000 ל"י וישתמש בסכום זה לפי פסיקת הבורר. הבורר חייב את המשיבים בתשלום כ- 8,500 ל"י וכאשר דרשו המשיבים החזרת עודף הפקדון נתקלו בסירוב בטענה שנתגלו פגמים בדירה שנגרמו ע"י המשיבים ואשר למערער לא היו ידועים לפני כן. המשיבים תבעו תשלום העודף בסדר דין מקוצר, הרשם דחה את בקשת המערער לרשות להתגונן והערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לשאלה אם רשאי המערער לבוא אל המשיבים בתביעה נוספת לזו שנמסרה להכרעת הבורר, הרי אם אמנם יש לו תביעה נוספת והוא חפץ להגיש תביעה הוא
יכול לעשות כן, אך לפי הסכם ההפקדה אין ספק כי כספי הפקדון נועדו לכסות את הסכומים שייפסקו ע"י הבורר ואילו העודף יש להחזיר למשיבים. נסיבות הענין אינן מצביעות לא על זכות עכבון מפורשת ולא על זכות עכבון מכללא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ע. רבינוביץ למערער, עו"ד הולצמן למשיבים. 5.12.71).

ע.א. 636/70 - אסתר מוסקוביץ ואח' נגד עלי בנעיד גמאעה ואח'

*פיצויים בתאונה המערער השני (להלן - המערער) ואמו המערערת הראשונה נפצעו בתאונת דרכים ולמערער נגרם פצע בשוק ובכף הרגל ובהתאם לחוות הדעת הרפואיות נגרמה לו נכות של 5 אחוז. ביהמ"ש פסק תשלומים של 5,000 ל"י עבור כאב וסבל, 500 ל"י הוצאות רפואיות בעתיד ועוד סכומי רבית והוצאות אחרות של כ- 1,500 ל"י. מאידך לא נפסקו למערער סכומים כלשהם ע"ח הפסד השתכרות בעתיד. הערעור על כך נדחה. המערער הוא עדיין נער ופתוחים לפניו מקצועות רבים, מהם כל המקצועות שאינם דורשים מאמץ גופני, וגם עבודות שבהם צריך מאמץ פיזי מסוים אך אינן מטילות מעמסה על הרגל שנפגעה. הסכון שיכולתו של המערער להשתכר תפחת הוא אפסי ומותר היה לשופט שלא לפסוק כל פצוי בשל כך.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. גלזר למערערים, עו"ד אברהמי וגבאי למשיבים. 2.12.71).

המ' 510/71 - ליפקה משה נגד מדינת ישראל

*ציות להוראת שוטר ועבירה על תקנות התעבורה אגב כך המבקש נסע למחנה בקשר עם צעדה שהתקיימה ובכניסה עמד שוטר שאמר לו שאין כניסה למחנה. הוא שאל את השוטר "איפה אפשר להחנות" והשוטר ענה לו "תחנה כאן" והצביע על מקום שבו חנו מכוניות רבות ואשר שם החניה אסורה באשר המקום הוא שולי כביש בדרך בינעירונית. לאחר מכן נערך למבקש דו"ח על החניית רכב במקום אסור. הוא הורשע בעבירה של חנייה אסורה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו והערעור על כך נתקבל. להגנתו טען המבקש כי לפי תקנה 23 לתקנות התעבורה "עובר דרך חייב לציית להוראות הניתנות ע"י שוטר אף אם ההוראה... בניגוד לתמרורים או להוראות כלליות אחרות בענין סדרי תנועה". בעוד שבתיהמ"ש דלמטה דחו הגנה זו של המבקש החליט ביהמ"ש העליון לקבלה. לפי התקנה הנ"ל הוראה שניתנה ע"י שוטר משמשת הגנה טובה לאדם המציית לה, אף אם אותה הוראה לא ניתנה דוקא בלשון של צווי ואף אם בנסיבות המקרה, היתה הברירה בידי מקבל ההוראה לוותר על המטרה שהציב לפניו כשהגיע למקום. אין לדרוש מהנהג שיחקור בנסיבות הענין מהן ההוראות שניתנו לשוטר ואם השוטר פועל בגדר סמכותו. משאמר לו השוטר להחנות את רכבו במקום מסוים מותר היה לראות בכך הוראה לפי התקנה הנ"ל הניתנת ע"י שוטר הפועל לפי ההוראות שניתנו לו.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד וינברג למשיבה. 29.11.71).

ע.פ. 264/71 - החברה לבנין של סולל בונה בע"מ נגד מדינת ישראל

*הרשעה של מבצע עבודת בניה לפי תקנות בטיחות בעבודה המערערת התקשרה עם משרד השכון ועם מועצת מנחמיה להשלים ולבנות מספר בתים במושבה. המערערת מסרה את העבודה כולה לקבלני משנה שהתחייבו כלפיה לנהוג בהתאם לפקודת הבטיחות. עם זאת שמרה המערערת לעצמה זכות פיקוח על העבודה ובפועל השתמשה המערערת בזכות זו. המערערת הועמדה לדין על עבירות לפי פקודת הבטיחות שכללו אי משלוח הודעה על ביצוע פעולות בניה ואי הצבת שלט במקום הבניה כנדרש. ביה"ד האיזורי לעבודה זיכה את המערערת מכל אשמה, ביה"ד הארצי הרשיע את
המערערת בעבירות הנ"ל והערעור על כך נדחה. הצבת השלט לא בוצעה לא ע"י המערערת ולא ע"י קבלני המשנה בעוד שהודעה על ביצוע פעולות בניה נשלחה ע"י קבלני המשנה. אין לקבל את טענת המערערת שהיא איננה נכללת במסגרת של מבצעי פעולות בניה. המערערת לא העבירה את החוזה שלה לאחר אלא לקחה קבלני משנה. נוסף לכך שמרה לעצמה את הזכות של פיקוח על העבודה ואף ביצעה את הפיקוח. כיון שכך היתה המערערת חייבת בביצוע הוראות תקנות הבטיחות הנ"ל ובדין הורשעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. קומיסר למערערת, עו"ד ע. נתן למשיבה. 5.12.71).

ע.פ. 505/71 - מדינת ישראל נגד לוסי חמאנה ואח'

*קולת העונש (עבירות סמים) המשיבים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של החזקת סמים מסוכנים ומכירתם ונדונו המשיב הראשון לפיקוח קצין מבחן למשך שנתיים והמשיב השני למאסר על תנאי של שנתיים. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. התסקירים של קציני המבחן הם שליליים ולא כללו המלצות למבחן. ביהמ"ש התחשב בנסיבות האישיות של המשיבים אך נסיבות אלה אינן מצדיקות את קולת העונש. מדובר כאן בעשיית עיסקה מסחרית גדולה בסם מסוג מסוכן ביותר. יש להטיל עונשים שיהיה בהם כדי לבער את הנגע וביחוד כאשר מדובר בעיסוק מסחרי. אין להתחשב בשיקול האישי כאשר העבירות הנדונות פוגעות בבריאות הציבור. נוסף לכף יש למשיבים הרשעות קודמות. העונש ההולם את המשיבים יהיה שנתיים מאסר בפועל לכל אחד מהם. עונש זה הינו קל וניתן בהתחשב בנסיבות המקילות של המקרה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד הבר למשיבים. 2.12.71).

ע.פ. 417/71 - אריה עמיר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת מוות בתאונה המערער נהג במכונית משא בכביש בילו-גדרה כאשר לפניו נסעה מכונית מסחרית. מהירות נסיעתו היתה מתונה והמרחק בינו לבין כלי הרכב שלפניו היה כ- 20 מטר. נהג המכונית המסחרית האיט את מהירותו וסטה שמאלה על מנת לחצות את המסלול הנגדי, בלם על המקום והמשאית התנגשה בו מאחורנית ודחפה אותו למסלול הנגדי כאשר אוטובוס הגיע ממול התנגש במכונית המסחרית וגרם למות נהגה. המערער הורשע בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ ונדון ל- 3 חודשי מאסר, קנס של 2,000 ל"י ופסילה למשך 3 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. התרשלותו של המערער היתה בזה שכאשר המנוח ביצוע את התפנית שמאלה חייב היה הדבר לשמש למערער אות ואזהרה שהמנוח עומד לחצות את הכביש ונוכח האוטובוס הנוסע במסלול הנגדי יהא עליו להיעצר. מחובת המערער היה לבלום ולעצור כליל או לעקוף את המנוח מצד ימין אם כי במקרה כזה היה צריך לרדת לשוליים בגלגל אחד. אולם המערער לא עשה לא את זה ולא את זה אלא המשיך לנסוע כאילו הכביש פנוי וכך התנגש במנוח. המסקנה היא שהמערער לא גילה עירנות למתרחש על הכביש. העונש של 3 חודשי מאסר הוא העונש המינימלי הקבוע בחוק ובנסיבות הענין לא היה מקום שלא לפסוק את עונש המינימום.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. רים למערער, עו"ד גב' ד. בניש למשיבה. 6.12.71).

ע.פ. 509/71 - מדינת ישראל נגד אברהים מוסלאם

*קולת העונש (עבירות תנועה) המשיב הודה בביהמ"ש בנצרת בארבע עבירות תנועה חמורות בכך שהסיע 16 אנשים במכונית כאשר לא היה לו רשיון לנהוג במכונית משא, נהג ללא ביטוח, נהג תחת השפעת משקאות משכרים, ונהיגה בלתי זהירה. כתוצאה מחוסר זהירותו נגרמה תאונה בה נפצעו מספר אנשים מהם שניים שאושפזו. בימ"ש השלום הטיל על המשיב 6 חודשי מאסר, 6,750 ל"י קנס ופסילה לשנתיים. ביהמ"ש המחוזי הפחית את הקנס לסך 2,500 ל"י ואת המאסר
לתקופה של 3 חודשים. ערעורה של המדינה נתקבל. לא היתה הצדקה מספקת להתערבות ביהמ"ש המחוזי בגזר הדין של הערכאה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי העונש חמור מהעונשים שנפסקו בעבר בשל עבירות דומות אולם בכך לא צדק ביהמ"ש. המדיניות הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון היא שבעבירות כגון אלה אין להקל לנוכח הנעשה בכבישי הארץ. לפיכך יש להחזיר על כנו את גזר דינו של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד חשין למערערת, עו"ד ג'רג'ורה למשיב. 1.12.71).

ע.פ. 495/71 - היועהמ"ש לממשלה נגד יוסף מזרחי

*קולת העונש (מעילה בכספים ע"י פקיד בנק) המשיב שימש כפקיד בכיר במחלקה למטבע חוץ של בנק כללי לישראל ובפרק זמן של חצי שנה גנב סכום של 68,000 ל"י ולמטרה זו ביצע זיופים של רישומים בבנק. ביהמ"ש דן אותו ל- 3 חודשי מאסר בפועל, 21 חודשי מאסר על תנאי ותשלום קנס של 5,000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. הנסיבות שציין ביהמ"ש המחוזי לקולא אינן מצדיקות את העונש הקל שהוטל במקרה זה. אמנם על ביהמ"ש להתחשב בנסיבות האישיות אך אין להתעלם ממהות העבירה, מן העונש המקסימלי הקבוע בחוק ומהשפעת העונש על עבריינים פוטנציאליים אחרים, וכן מעונשים שהוטלו בנסיבות דומות במקרים אחרים. העונש שהוטל כאן אינו עומד בכל יחס לחומרת המעשה ולעונשים שהוטלו על מעשים כאלה במקרים אחרים. עבירות מרמה ועושק די נפוצות בקרבנו ויש להחמיר בעונשים. המועלים למיניהם בכספי ציבור או בכספי הפרט צריכים לדעת שעליהם לתת את הדין ולשאת בכל האחריות למעשיהם הנפשעים יהיו נסיבותיהם האישיות כאשר יהיו. אי לכך הוחמר העונש לתקופה של שנתיים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד רובין למערערת, עו"ד א. חלד למשיב. 1.12.71).

ע.פ. 494/71 - מדינת ישראל נגד יהודה יהלומי

*קולת העונש (מעילה בכספים ע"י פקיד דאר) המשיב עבד בדאר בנתניה בתפקיד אשנבאי וקופאי ובתפקיד זה גבה כספים ששולמו לדאר בעד שירותי טלפון. במשך תקופה ארוכה מעל בכספים בשיטה מסוימת של גלגול חשבונות עד שלבסוף הגיע למצב בו ראה שהוא שוקע יותר ויותר וסכום המעילה הולך וגדל. הוא התייצב במשטרה ודווח על מעשיו ובאותה שעה היו בידו כ- 40,000 ל"י מכספי המעילה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את נסיבות המקרה ואת העובדה שללא ספק יפוטר ללא פיצויים לאחר 16 שנות עבודה. הוא הטיל עליו 3 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי ו- 4,000 ל"י קנס. הערעור על קולת העונש נתקבל. מכת המעילות ע"י עובדי ציבור הולכת ומחריפה ובתיהמ"ש חייבים לתרום את חלקם להפסיק מעשים אלה ע"י הטלת עונשים מרתיעים. עונש המאסר בפועל הועלה לתקופה של 9 חודשים במקום 3 חודשים ועוד 6 חודשים מאסר על תנאי. עונש הקנס נשאר בעינו.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד רובין למערער עו"ד בריאר למשיב. 1.12.71).

ע.פ. 262/71 - אברהם אשכנזי נגד מדינת ישראל

*הרשעה לאחר הודאה בעובדות ללא הודאה באשמה

המערער הואשם בכך שבשמשו כיו"ר ועד מושב עגור מכר משאית של המושב ומתוך התמורה לקח לעצמו 6,700 ל"י. לאחר הקראת כתב האישום ענה לשאלת ביהמ"ש שהוא מודה בעובדות. על פי הודאה זו הורשע ונדון למאסר על תנאי. עתה הוא טוען כי לא הבין את דברי ביהמ"ש והודה בעובדות מתוך אי הבנה שעל ידי כך הוא כאילו מודה באשמה. למעשה, יש לו, לטענתו, הגנה טובה, היינו שכאשר לקח לעצמו את הסכום הנ"ל הגיעו לו מועד המושב כספים העולים על סכום זה, והוא אף העלה טענה זו בהודעתו במשטרה. כיון שכך הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי שישמע את המשפט מחדש תוך מתן אפשרות למערער לכפור באשמה.