תקציר סביר כרך ז' חוברת 11

המ' 899/72 - פלונית נגד פלוני

*תשלום הוצאות שנפסקו במשפט.(בקשה לאישור זמני של הוצאות - הבקשה אושרה).

החלטה:
א. ביהמ"ש הגבוה לצדק נתן צו החלטי שלפיו על המשיב להחזיר את הילדה של בני הזוג המתדיינים אל תחום שיפוטה של מדינת רוד-אילנד בארה"ב. הצו המוחלט היה מותנה ע"י בג"צ בביטולו של צו שניתן ע"י ביהמ"ש בארה"ב אך התנאה זו אינה חלה על ההוצאות כפי שנקבעו בצו.
ב. המבקשת זכאית לאישור זמני של הוצאותיה עד ליום הגשת הבקשה גם אם עדיין אין לה חשבון סופי של ההוצאות שהיא עתידה להוציא. כדי לקבל את הוצאותיה עד ליום הגשת בקשתה אין היא צריכה לנימוק שהעלתה כי היא חוששת שהמשיב יבריח את נכסיו מן הארץ. אין כל פסול בבקשה לקבל בינתיים את ההוצאות שכבר הוצאו.
ג. גם הנימוק של חשש הברחת נכסים הינו מוצדק. אין צורך כי נימוק זה יאומת בתצהיר. בעל חוב רשאי להקדים תרופה למכה ולהיות ער מראש לאפשרות של הברחת נכסים ע"י החייב וחשש כזה אינו חייב לאמת בתצהיר.
ד. אין זה משנה אם הוציאה העותרת את הוצאות הטיסה מארה"ב לישראל מכיסה או שנזקקה לחסדי ידידים ומכרים. אדם המסתייע בכספי ידידים לכיסוי הוצאות חייב עפ"י ההגיון להחזיר את הכספים לידידים, ועל כל פנים לא יכול המשיב להבנות מן העזרה שהעניקו אחרים למבקשת.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. חוצ'נר למבקשת, עו"ד י. בן-דוד למשיב. 20.12.72).

ע.א. 463/71 - מאיר שטיין נגד פקיד השומה ת"א

*חיוב במס בגין פיצויים שנתקבלו עקב הפרת חוזה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בע.מ.ה. 278/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
למערער היתה חנות מכולת ובשנת 1962 השפיע עליו קרובו, קבלן במקצועו, למכור את החנות ולהשקיע את הכסף בעסק משותף של בניה. בהתאם לתכנית נרכשה חלקת קרקע והמערער נעשה לבעל מניות בחברה שעל שמה היתה רשומה הקרקע. בינתיים בא המיתון, הקרוב החליט לרכוש חלקות אדמה נוספות כדי לאפשר הקמת בנין גבוה, וכתוצאה מכך הוצא המערער מהעסק וקרובו הבטיח לו לפצותו. הבנין הושלם רק ב-1970 ועדיין לא קבל המערער את השקעתו ולא פיצויים. ב-1969 נמסר הסכסוך בין המערער לבין קרובו לבורר והבורר פסק כי הקרוב יחזיר למערער את השקעתו ובנוסף לכך ריבית של 300 ל"י לחודש מ-1962 ועד 1970 וכמו כן "בהתחשבבעובדה שמר שטיין (המערער) איבד מקור פרנסה, ישלם... למר שטיין פיצוי כולל וחד פעמי בסך 35,000 ל"י כפיצוי עבור הפרת הסכם ואיבוד מקור פרנסה עם כל ההשלכות שנבעו מכך". אין חולק שהחזרת סכום ההשקעה אינה חייבת במס ואין גם חולק שסכום הריבית חייב במס הכנסה, המחלוקת היתה בעיקרה לגבי סכום הפיצוי של 35,000, וכן אם יש לפזר את התקבול של הריבית על פני כל התקופה של 8 שנים או שזה מהווה תקבול של שנה אחת בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי את הריבית יש לראות כתקבול חד פעמי בשנה האחרונה וכן כי סכום הפיצוי חייב במס הכנסה. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כי את הריבית יש לראות כהכנסה של השנה האחרונה ואין לפזרה על פני כל השנים. התקבול נצמח עם מתן פסק הבורר ורק עם הסכמת המשיב ניתן לייחסו אחורה.
ב. לענין הפיצוי של 35,000 ל"י - צדק ביהמ"ש המחוזי שאין לקבל את דעת המשיב שכל העיסקה היתה בדויה. עם זאת נכון גם שלא השם הקרוי על הכנסה פלונית קובע

את מהותה. יש לבחון את ההכנסה לפי מהותה האמיתית ואין זה מכוחם של צדדים לעיסקה, ואף לא בכוחו של בורר, לשנות את המציאות על ידי קריאת ההכנסה בשם שאינו הולם את מהותה. אכן אין להתעלם מהמציאות של מהות התשלום ויש לראות את העיסקה כפי שהאזרח עושה אותה ולא כפי שפקיד השומה רוצה שיעשו אותה. אך מאידך כשמהות התקבול ברורה והוא הכנסה החייבת במס אין להוציאו מכלל חיוב ע"י הצגתו באור בלתי נכון.
ג. מותר היה איפוא לבדוק את התקבול של 35,000 ל"י לפי מהותו ולא לפי תיאורו או כינויו. אכן המערער קבל בפני הבורר על אובדן פרנסתו מחנות המכולת וטען שאילולא מכר אותה היתה שווה היום יותר, אך העובדה היא שמכר את החנות במחיר השוק ואין לאמר שהפיצוי הוא עבור אובדן מקור הפרנסה, היינו החנות.
ד. יש לאמר כי הפיצוי היה בעד אובדן מקור פרנסתו החדש, היינו העסק שעשה המערער עם הקרוב, והשאלה היא האם פיצוי בעד הפרת הסכם זה הוא פיצוי בעד אובדן מקור הכנסה או אם הוא פיצוי בעד אובדן ההכנסה עצמה.
ה. ההבחנה היא בין פיצוי בעד הפרת הסכמים המתייחסים למבנה הבסיסי של המנגנון המניב פירות לבין פיצוי בעד הפרת חוזים הנעשים במהלך העסק. כאשר ההסכם הוא כל כולו יסודו של העסק וזה כשלעצמו נהרס או נפגע ע"י ההפרה הפיצוי יהיה פטור מתשלום מס כי זה יהיה בעד אובדן מקור הכנסה. מצד שני כשהופר הסכם ואין בכך משום פגיעה בקיום העסק הרי זה פיצוי בעד אובדן ההכנסה עצמה החייב במס.
י. במקרה שלפנינו כשהשקיע המערער את הסך 50,000 ל"י בשותפות הוא רכש נכס הון. זה לא היה רק הסכם הניתן לניצול אלא מעמד של שותף על כל הכרוך בכך. בשעת ההפרה היתה זכות זו רחוקה מלהניב פירות. כשהופר ההסכם אי אפשר היה מבחינה מעשית לקבוע מה גובה ההפסד שסבל המערער מן ההפרה. כבר מטעם זה סביר לאמר שהפיצוי הצנוע שניתן למערער כעבור 8 שנים לא יכול היה אלא להתייחס למקור של ההכנסה. אכן המקרה הוא מקרה גבול אך הדין נוטה לצד המערער ויש לקבל את ערעורו.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד ד. רזומוב למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 25.12.72).

ע.א. 35/71 - חברה ישראלית אוסטרלית... בע"מ ואח' נגד מושב בני דרור... בע"מ

אי הזכרת שמו של תובע בכותרת כתב התביעה. תשלום פיצויים על ניצול מקרקעין של הזולת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בת.א. 5131/65 - בחלקו נתקבל הערעור).

העובדות:
המערערת הראשונה רכשה מבעלים קודמים שלושה רבעים מחלקת קרקע של 46 דונם נטועה פרדס. לאחר מכן רכשה המערערת מן הבעלים הנוסף את הרבע האחרון. המשיבה החזיקה בנכס משנת 1947 ועד 1962 ובמשך תקופה מסוימת נטלה את הפירות מן החלקה לעצמה. המערערת תבעה מהמשיבה תשלום פיצויים בעד כל התקופה משנת 1917 ועד 1962 לפי שווי הפירות שנגזלו, או לפי התמורה שקבלה בעבורם, או לפי הרווחים שהפיקה באותה תקופה, או תשלום דמי שכירות ראויים. בכותרת כתב התביעה לא הזכירה המערערת את הבעלים של הרבע האחרון כתובע אם כי מתוך כתב התביעה היה ברור כי היא תובעת גם בגין הרבע הנוסף. ביהמ"ש המחוזי לא הכיר בתביעה בגין הרבע הנוסף. כמו כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין דין התביעה כדין תביעת מקרקעין שתקופת ההתיישנות היא 15 שנה אלא דינה כדין תביעה כספית רגילה שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים. המערערים טענו כי תקופת ההתיישנות מתחילה מן היום שהמשיבה החזירה לה את ההחזקה במקרקעין ומאז לא עברה תקופת ההתיישנות ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי אין כאן מעשה גזל או מעשה אחד רצוף ממושך והולך,
כי אם מעשי גזל שונים מדי יום ביומו והתובעים רשאים לתבוע רק בעד תקופה של 7 שנים שקדמה ליום הגשת התביעה ולא מעבר לזה. על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בענינים הנ"ל נסב הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. תביעת המערערים הינה גם בגין הרבע הנוסף אף שלא הזכירו את הבעלים של הרבע הנוסף שממנו רכשו את הזכויות כתובע. נכון שנהוג לפרט את שמות התובעים כולם בראש כתב התביעה אך אין זה כלל של חוק. את כתב התביעה יש לראות כמסמך אחד שלם ואם מתוכו ברור שהתביעה מוגשת גם בשמו של תובע שלא נזכר ברשימת התובעים המופיעה בראש כתב התביעה אין לשלול את זכותו בגלל הצורה הבלתי רגילה שבה נעשה הדבר. כדי לצאת גם ידי חובת הצורה יכול ביהמ"ש בכל עת, אף ביוזמתו, לעשות את התיקון הדרוש אם אין בכך כדי לפגוע בנתבע.
ב. אין חולק על כך שאף שמדובר בעילה הנעוצה בתפיסת מקרקעין שלא כדין אין זו תובענה במקרקעין כי אם תובענה כספית אשר לגביה תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי מעשה העוול של המשיבה מוליד עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו ולכן התובע רשאי להפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה של 7 שנים אך תביעתו חסומה במידה שהיא מתייחסת לזמן שלפני אותה תקופה.
ג. כאשר באים לחייב את הנתבע בתשלום נזקי התובע הרי אם מחייבים אותו לשלם את שווי היבול בתקופת החזקתו שלא כדין בחלקה, יש לנכות את הוצאות הנתבע ביצור היבול כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי ואין לקבל את טענת התובעים כי אין להתחשב בהוצאות שהוציאה המשיבה בייצור היבול.
ד. לא ניתן היה במקרה דנא לקבוע את שווי היבול של הפרדס במשך התקופה הנוגעת לענין באשר התנודות לגבי היבול של הפרדס היו גדולות בשנים השונות עד שלא ניתן להקיש משנה אחת לשנה אחרת ומפרדס אחד לפרדס אחר. לפיכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שקבע את הפיצוי על פי אומדן דמי השכירות הראויים בעד הפרדס בתקופה הנדונה.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד קינג למערערים, עו"ד וייגל למשיבה. 21.21.72).

ע.א. 247/72 - אליהו חדד נגד רסקו בע"מ ואח'

*טענת "בר רשות" במקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 554/70 -הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער ובני משפחתו עלו על חלקת קרקע בכפר שלם בשנת 1949, התנהגו במקום מנהג בעלים ע"י בנית מבנים ונטיעת עצים וכדומה באין פוצה פה. הקרקע היתה שייכת לרשות הפיתוח ובשנת 1961 נמכרה לרסקו. בשנת 1964 הוגשה נגד המערער תביעה לסילוק יד בעילה של השגת גבול. המערער טען כי המשיבה איננה הבעלים וכן כי חלה התיישנות ולחילופין כי הוא בר רשות בחלקה ולא משיג גבול. בהמשך המשפט נזנחה הטענה כי המשיבה איננה הבעלים של הקרקע, ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנזנחה הטענה אין המערער עוד יכול לטעון טענה זו והערעור בנקודה זו נדחה. כמו כן דחו הערכאות כולן את טענת ההתיישנות ונקבע כי המערער לא הצליח להוכיח התיישנות כדרוש. מאידך קבע בימ"ש השלום שהנתבע איננו משיג גבול אלא בר רשות, ולא נטענה כל טענה שהרשות בוטלה. הלכך דחה בימ"ש השלום את תביעת המשיבות. בערעור
המשיבים פסק ביהמ"ש המחוזי כי המערער איננו בר רשות. אמנם שתיקת הבעלים במשך תקופה ארוכה, ביודעין, מותר להסיק מתוכה רשות הניתנת בשתיקה, אך לא היה בחומר הראיות כדי לתמוך במימצא שהמשיב הוא בר רשות. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אורך הזמן שבו נמנע בעל הנכס מלנקוט אמצעים נגד משיג גבול אינו מקנה לזה זכות בקרקע. אולם עבירת הזמן יכולה, כשמצטרפות אליה נסיבות אחרות, להעיד על כך שהסכים בדיעבד והשלים עם נוכחותו של אדם ברכוש ואם כך הדבר חדל זה להיות משיג גבול והופך לבר רשות. מתן הרשות אינו צריך מלים מפורשות ויכול שיהא ע"י הודאה שבשתיקה שהבעלים השלים עם המעשה.
ב. בענין דנא אין חולק על כך שהמערער מחזיק בקרקע משנת 1948, ועד ליום הגשת התביעה לא הפריעו לחזקתו. אין זה מתקבל על הדעת ויהא זה בניגוד ל"מנהג המקום" כי המשיבות לא ידעו על פעולות הפיתוח והבניה של המערער.
ג. יתירה מזו, עד התביעה העיד מפורשות כי המחיר ששילמה רסקו לרשות הפיתוח נקבע בהתחשב בצורך לשלם פיצויים למחזיקים בקרקע.
ד. מאחר שעילת התביעה היתה מבוססת על השגת גבול ונקבע כי המערער הינו בר רשות אין לדון בשאלה אם אמנם בוטלה רשות זו ע"י המשיבה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבות. 24.12.72).

ע.א. 299/72 - סנדו רוזנפלד נגד ראובן גוטמן

*החובה לפרט בחוזה את התנאים לאי תחולת חוקי הגנת הדייר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים כהן, ארליך, אבן-אור) בת.א. 536/71 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון, מני, נגד דעתו החולקת של השופט עציוני).

העובדות:
המשיב הינו בעליה של דירה בת 2 חדרים שהושכרה למערער בשנת 1963 לתקופה של שנתיים. החוזה נערך ע"י עו"ד וצויין בו כי: הדירה נבנתה לאחר 1954, כי לא הושכרה עד לתאריך החוזה, כי השוכר לא יהיה מוגן לפי חוקי הגנת הדייר. לאחר תום השנתיים ערך אבי המשיב חוזה עם המערער על טופס סטנדרטי של חוזה שכירות אך הוסיף בו שני סעיפים: בסעיף הראשון מצהירים הצדדים כי ידוע לשוכר שהמושכר נמצא בבנין חדש שבנייתו הושלמה לאחר שנת 1954 ושהושכר לראשונה בשנת 1963 ושלא יחולו על השכירות הוראות הגנת הדייר; בסעיף השני צויין כי דמי השכירות יהיו צמודים לאינדקס יוקר החיים. לאחר מכן שוב הושכרה הדירה למערער במשך שלוש שנים, ובחוזי השכירות לא פורטה התוספת האמורה אלא נאמר "על החוזה החדש חלות שוב ההתחייבות של השוכר לפי תוספת החוזה משנת 1967/1966". לאחר החוזה האחרון הגיש המשיב תביעת פינוי והמערער החגונן בטענה כי הוא דייר מוגן מכיון שבחוזה האחרון לא פורטו תנאים שפירוטם דרוש כדי להוציא את השכירות מתחולת חוקי הגנת הדייר. בימ"ש השלום קיבל את טענת המערער ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וציווה על פינויו של המערער. ביהמ"ש המחוזי ציין כי השכירויות בשנים שלאחר החוזה הראשון היו המשך לחוזה הראשון ולא היו חוזים עצמאיים אלא שכירות מקורית שהוארכה מפעם לפעם. כמו כן ציין ביהמ"ש המחוזי שאין ספק שהדייר ידע היטב מתחילה ועד סוף שדיירותו הינה בלתי מוגנת ובנסיבות אלה, שבהן הדייר לא הוטעה ולא טעה וידע היטב על כל התנאים מהחוזה הראשון הרי הצד הפורמלי שנדרש לפי חוק הגנת הדייר נתמלא ע"י איזכור התוספת שבחוזה הקודם בדבר אי תחולת חוקי הגנת הדייר. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני (דעת הרוב):
א. אין יסוד לקביעה כי מדובר בשכירות מקורית שהוארכה מפעם לפעם. עיון בחוזים
מראה שמדובר בחוזי שכירות עצמאיים אשר כל אחד מהם הוא חי עצמאי הנושא את עצמו.
ב. בחוזה השכירות האחרון לא פורט אף אחד מהתנאים הדרושים לפי סעיף 1 של חוק הגנת הדייר "בנינים חדשים" כדי שלא יחולו חוקי הגנת הדייר. ההפניה הכלולה בחוזה האחרון לתוספת שבחוזה שנערך שלוש שנים לפני כן איננה ברורה לגמרי ואין לאמר כי היא מתייחסת לסעיף הראשון של התוספת בדבר אי תחולת חוק הגנת הדייר, אלא יש לאמר כי היא מתייחסת לסעיף השני בענין הצמדת דמי השכירות לאינדקס.
ג. ההתניות בדבר אי תחולת חוקי הגנת הדייר, לפי סעיף 1 לחוק הגנת הדייר האמור צריכות להיות מפורטות ואין לאמר כי המשיב יצא ידי חובת הפירוט ע"י ההפניה הנ"ל.

השופט עציוני - (דעת מיעוט):
מבלי להתעלם מהלכותיו של ביהמ"ש העליון בדבר הצורך בפירוט התנאים האמורים בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר הנ"ל, הרי מדובר כאן בששה חוזים ואין חולק על כך שבשלושת החוזים הראשונים פורטו כהלכה התנאים הדרושים לפי חוק הגנת הדייר הנ"ל. בבדיקת חוזי השכירות לשלושת השנים האחרונות ברור כי בהפניה הכלולה בחוזה אל התוספת שבחוזה משנת 1967/68 התכוונו הצדדים לכלול בחוזים אלה את התנאים הדרושים לפי סעיף 1 הנ"ל אך לא הזכירום במפורש אלא ע"י הפניה לאותו חוזה בו פורשו במלואם. אין לראות בכך כל פגם או סטיה ממצוות המחוקק. הצדדים יכולים בחוזה ביניהם להתייחס תמיד לחוזה אחר או לחלק ממנו, תוך ציון מפורש כי גם הוא מחייב אותם, והלה ייחשב כחלק מהחוזה הקושר את הצדדים.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד מ. חזן למערער, עו"ד ז. ברעם למשיב. 3.1.73).

בג"צ 279/72 - אילן עובד נגד שר הבטחון ואח'

*התרת חוזה עם חייל בשרות קבע.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

החלטה - השופט לנדוי:
א. העותר שירת בצה"ל שירות קבע ובשנת 1971 החליט הצבא להתיר את התחייבותו של העותר לפני תום מועדה ולשחררו מן השירות. צדקו באי כוח שני הצדדים כי הענין אינו נתון לסמכותו של ביה"ד לעבודה. קשה לאמר על חייל שהוא עושה "עבודה" עבור הצבא ואין לראות את היחסים בין החייל לבין הצבא כיחסי עובד ומעביד. מצבו של חייל הינו במסגרת של מעמד (סטטוס) מכח הדין הציבורי ולא מכח התקשרות חוזית.
ב. השאלה היא, לצורך הדיון בבג"צ, אם היו פגמים בנוהל שעל פיו נהגו שלטונות הצבא ואם צדק הרמטכ"ל בהתירו את התחייבותו של העותר. בענינים אלה אין לקבל את דעת העותר. אין בג"צ שם את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתה של רשות מינהלית. אין שמץ של ראיה שאיזו רשות מן הרשויות שיעצו והחליטו בענין דנא פעלו שלא לפי מיטב הבנתם ושלא פעלו מטעמים עניניים שהיו נגד עיניהם. כאשר שלטונות הצבא המוסמכים סבורים שהעותר אינו מסוגל עוד למלא תפקיד לתועלת הצבא לא יורה להם בג"צ להמשיך להחזיק את העותר בשירות הצבא.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד מזור ודגן לעותר, עו"ד בר-סלע למשיבים. 21.12.72).

בג"צ 256/72 - חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נגד שר הבטחון ואח'

*תחולת חיקוקים שונים בשטחים המוחזקים.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בעתירה דנא נדונה ההחלטה למסור הספקת החשמל לחברון וסביבתה לחברת החשמל הישראלית בעוד שהעותרת סבורה כי הזכויות מגיעות לה עפ"י חוק רשות החשמל הירדנית מאפריל 1967. בפסק דינו סקר השופט לנדוי בהרחבה את החיקוקים השונים הירדניים בענין זכויות העותרת לגבי הספקת חשמל, וכן חילופי המכתבים שבין העותרת לבין השלטונות הירדניים לפני מלחמת ששת הימים, והחיקוקים הירדניים השונים בענין רשות חשמל ממלכתית. כן נדון בפסק הדין מעמדם של חוקים אלה בשטחים ופעולות המימשל לפיהן. בסיכום החליט ביהמ"ש לבטל את הצו על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד שמרון לעותר, עוה"ד ע. נתן וא. לוין למשיבים. 20.12.72).

ב"ש 202/72 - משה אהרון ואח' נגד ד. נוימן.

*הארכת מועד המבקשים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ובקשתם נדחתה. חלה תקלה בהודעה ששלח פרקליטם אליהם על תוצאות המשפט שעליו הם רוצים לבקש רשות ערעור ובינתיים עבר המועד. גם טעות שבחוק מהווה טעם מיוחד רק אם באותו ענין תלוי ועומד בפני ביהמ"ש הליך נוסף, ונוסף על כך אין להשוות טעות שבחוק לטעות שבעובדה. טעות שבעובדה של בעל דין לענין הארכת מועד חמורה יותר מאשר טעות שבחוק שכן בכך יש סימנים בולטים של רשלנות. עיקרן של ההלכות שנפסקו לענין הארכת מועדים הינו שלא להטיב עם הרשלן. בענין דנא צריך היה פרקליט המבקשים להודיעם טלפונית על תוצאות הערעור ולא לשלוח להם מכתב ולהמתין בשלווה לתגובת המבקשים.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. נוה למבקשים, עו"ד פ. הרצברג למשיב. 3.1.73).

ב.ר.ע. 235/72 - טאנרי קרה פיט ושות' נגד נתן שנלר.

*תיקון כתב תביעה תקנה 46 לתקנות סדר הדין חלה על ענין בו עילה אחת מעמידה שני מיני סעד, כגון פיצויים וצו מניעה ואילו מקום שהתובע תבע רק מקצת סכום הפיצוי בשל עילתו, חלות תקנות 44-45 ועם מיצוי זכות התביעה משתיקים תביעה נוספת. ביהמ"ש אף אינו מוסמך לשחרר את התובע מן ההשתק. ברם ההשתק נכנס לכלל פעולתו רק עם מתן פסה"ד בתביעה הראשונה. כל עוד התביעה הראשונה תלויה ועומדת, ביהמ"ש כוחו עמו להתיר את תיקונה מכח תקנה 97, וע"י כך גם להביא את התביעה הנוספת לדיון. לפיכך על המבקשת לעתור אל רשם ביהמ"ש כדי לקבל רשות לתקן את התביעה הראשונה ולהגדיל את סכום התביעה וחזקה על הרשם שהיתר זה יינתן.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 21.12.72).

המ' 707/72 - יצחק קמחי נגד מדינת ישראל.

*העלאת גירסה חדשה בבקשה לרשות ערעור המערער, שהוא נהג אוטובוס, הורשע בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ בכך שגרם למותה של ילדה בת שנתיים כאשר התחיל לנסוע באוטובוס וזו נמצאה ב"שטח מת" שלפני חזית האוטובוס, ולא נקט אמצעי זהירות הנדרשים כדי לוודא אם אחד הילדים שהיו בסביבה נמצא בשטח המת. בעתירתו לרשות ערעור העלה המבקש גירסה חדשה בדבר נסיבות התאונה שלא הועלתה לפני כן. בקשתו נדחתה. במסגרת בקשת רשות ערעור אין מקום להעלות גירסה חדשה בדבר נסיבות המקרה.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. פסקא למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 2.11.72).

המ' 881/72 - המועצה המקומית זכרון יעקב נגד אמה ברגר.

*הארכת מועד המבקשת קיבלה מסמכים של עתירה לבג"צ ביום ששי 6.10.72 ואלה נמסרו לרישום במשרדה של המבקשת ביום ראשון 8.10.72 ועל כן סבר פרקליט המבקשת כי אותו יום נתקבלו המסמכים ולפי זה פעל. התוצאה היתה שהמציא בקשה למסירת פרטים נוספים למשיבה (העותרת בבג"צ) באיחור של יומיים. המבקשת ביקשה הארכת המועד להגשת בקשה לפרטים נוספים וכן בקשה לפרטים נוספים. הרשם האריך את המועד להגשת הבקשה אך דחה את הבקשה לפרטים נוספים. הרשם ציין בהחלטתו כי אין להחיל על מקרה זה את הלכות הטעם המיוחד עפ"י תקנה 488 לתקנות סדר הדין שכן לפי תקנה 2 אין תקנות סדר הדין חלות על ביהמ"ש הגבוה לצדק. מאין סדרי דין להארכת מועדים בבג"צ יש לפעול לפי פקודת הרשמים ובסמכות לפי הפקודה אין הגבלה להארכת מועדים בהוכחת טעם מיוחד. די בכך שהמבקש יתן הסבר מתקבל על הדעת להצדקת האיחור והסבר כזה ניתן במקרה דנא. אשר לדרישת הפרטים הנוספים - דרישת המבקשת חורגת מן המושג של פרטים נוספים ואין להצדיק הגשת הבקשה.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. נחליאלי למבקשת, עו"ד ר. גוטשלק למשיבה. 22.12.72).

בג"צ 373/72 - קאמל עלי קבלן ואח' נגד שפיק נג'יב עלי אסעד.

*עבירה שיש עמה קלון המשיב הינו יו"ר המועצה המקומית של הכפר בית ג'אן והעותרים טוענים כי הוא פסול מלכהן בתפקידו משום שלדבריהם עבר עבירה פלילית שיש בה משום קלון, כאשר הורשע בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי. המשיב טען להגנתו ואף הביא עדים על כך, כי ההוראה שנתן שלא לשלם את השיק היתה בגין סכסוך שנפל בינו לבין מקבל השיק. כיון שכך החליט ביהמ"ש הגבוה לצדק כי הנסיבות המיוחדות של המקרה נוטלות מן העבירה את אות הקלון הדבוק בה בדרך כלל, ואין המשיב פסול להמשיך בכהונתו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד צ. הדסי לעותרים, עו"ד א. טויסטר למשיב. 21.12.72).

בג"צ 489/72 - מזרחי גרציה ואח' נגד פרקליט מחוז חיפה ואח'

*התערבות בשיקולי היועהמ"ש שלא להעמיד לדין פלילי בתאונת דרכים שאירעה בכביש נצרת נפגע ונהרג בעלה של העותרת. נהג המכונית הסביר את התאונה והפרקליטות החליטה שאין אפשרות לסתור את הסברו של הנהג ועל כן אין להגיש נגדו כתב אישום. נמסרה לעותרים הודעה שלא יוגש כתב אישום נגד הנהג. העותרים הגישו ערר לפני היועהמ"ש והערר נדחה. עתירת העותרים לבג"צ נגד ההחלטה האמורה נדחתה. אין בג"צ מעביר תחת שבט הבקורת את החלטת היועהמ"ש להגיש או להמנע מלהגיש כתב אישום, זולת אם ההחלטה נובעת מחוסר תום לב בולט לעין. שקול הדעת לגבי הגשת משפטים פליליים נמסר ליועהמ"ש וכל עוד הוא פועל בתום לב אין בג"צ מתערב בהחלטותיו בין אם שיקוליו נכונים ובין שהם מוטעים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד ש. יציב לעותרים. 19.12.72).

בג"צ 418/72 - יחיא יחיא נגד המועצה המקומית יקנעם עילית ואח'.

*החלטת מועצה מקומית שלא להגיש תביעה אזרחית בניגוד להחלטה קודמת העותר מנהל איטליז ביקנעם ברשיון מהמועצה המקומית ובספטמבר 1970 החליטה המועצה לאשר פתיחת איטליז נוסף, בחנות השייכת למועצה המקומית, והיא העמידה אותה לרשות המשיב השני. הלה הכניס לאיטליז את המשיב השלישי ללא רשות המועצה ואף הוא עצמו דחה חתימת החוזה עם המועצה אם כי קיבל את החזקה בחנות. לנוכח התנהגות המשיב השני החליטה המועצה להגיש נגד שני המשיבים תביעת פינוי. לאחר מכן הגיע המשיב השני להסדר עם המועצה ונחתם חוזה המגן על זכויות המועצה והמונע העברת זכויות כלשהן למשיב השלישי. על יסוד הסדר זה החליטה המועצה שלא להגיש תביעת פינוי נגד המשיב השני ועתירת העותר נגד החלטה זו נדחתה. ההחלטה הראשונה
של המועצה באה מתוך מגמה של שמירת רכושה של המועצה ומשהגיעה למסקנה שרכושה נשמר דיו אין עליה לבצע ההחלטה הראשונה בדבר תביעת הפינוי.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד א. מרקוביץ לעותר, עו"ד ג. לשם למועצה. 26.12.72).

בג"צ 480/72 -מיכאל וגנר נגד לשכת עורכי הדין.

*התמחות לפי כללי לשכת עורכי דין העותר גוייס לשירות סדיר בצה"ל ולאחר שירות של כשנתיים וחצי קיבל דחיה לשארית תקופת שירותו. העותר סיים לימוד משפטים והחל בהתמחות ובאמצע התמחותו נקרא להשלים את יתרת השירות. העותר ביקש כי תקופת השירות תובא במנין תקופת ההתמחות, בקשתו נדחתה ע"י לשכת עורכי הדין והעתירה נגד החלטת הלשכה נדחתה. האמור בכללי לשכת עורכי הדין כי יקחו בחשבון תקופת ההתמחות תקופה שמתמחה שירת "לפי צו שר הבטחון" מתייחס לשירות מיוחד בתקופת מלחמה פעילה ולא להשלמה של יתרת שירות סדיר.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. העותר לעצמו. 21.12.72).

בג"צ 490/72 - יצחק אלגזר נגד מועצת עירית אשדוד.

*סמכות בג"צ בסכסוך עבודה העותר כיהן כגזבר עירית אשדוד וכתוצאה מהתערערות היחסים בינו לבין ראש העיריה וסגנו ננקטו צעדים שונים שבסיכומם הוחלט להעביר את העותר לתפקיד אחר ולמנות גזבר חדש במקומו. עתירת העותר לבג"צ נדחתה. הסכסוך שבין העותר לבין העיריה בא בגדר סכסוך עבודה שבין עובד למעבידים ועל כן סמכות הדיון נתונה לביה"ד לעבודה. אין כל מניעה שביה"ד לעבודה שידון בענין יעביר תחת שבט בקורתו את מעשיה ושיקוליה של המועצה בקשר לסכסוך הנדון.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דורנר לעותר. 7.12.72).

ע.א. 645+652/71 - מנשה עזרא נגד משה מסיקה ואררט חברה לביטוח.

*הוצאות משפט המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבים חוייבו בתשלום נזקיו. הוגשו שני ערעורים הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעים. ערעור הנתבעים נדחה ואילו ערעור התובע תוקן במספר פרטים. כמו כן החליט ביהמ"ש העליון כי מכיון שלפי התעריף המינימלי צריך היה לפסוק לתובע שכ"ט בסך 25,000 ל"י לא צדק ביהמ"ש דלמטה בקבעו 7,000 ל"י בלבד. באין נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק קביעת שכר נמוך על ביהמ"ש לקבוע את שעור השכר בהתאם לתעריף המינימלי. בענין שלפנינו היו גם אחריות הנתבעים וגם שעור הנזק שנויים במחלוקת והתובע חייב היה להוכיח את חבות הנתבעים. כיון שכך הועלה סכום שכה"ט ל-25,000 ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. סטרכילביץ למערער, עו"ד א. מלצר למשיבים. 20.12.72).

ע.א. 165/72 - המפלגה לאחדות העבודה נגד בית בשדרות רוטשילד בע"מ.

*מתן סעד מן הצדק בתביעת פינוי בינואר 1967 הגישה המשיבה נגד המערערת תביעת פינוי בגין פגור בתשלום דמי שכירות ועילה זו הוכחה. פסה"ד ניתן בפברואר 1969 אך ביהמ"ש העניק למערערת סעד מן הצדק ובלבד שתשלם למשיבה 1000 ל"י פיצויים. בנובמבר 1969 החליט ביהמ"ש המחוזי להגדיל את הפיצויים לסך 3000 ל"י ואישר את הסעד מן הצדק. הפיצויים שולמו למשיבה סמוך לאחר מתן פסה"ד. בינתיים, עוד בפברואר 1969, הגישה המשיבה תביעת פינוי חדשה נגד המערערת בגין פיגורים בדמי השכירות לאחר הגשת התביעה הראשונה ולפני הגשת התביעה השניה. בימ"ש השלום דחה את התביעה מסיבות מספר וביניהן כי משקיבלה המשיבה מהמערערת את הפיצויים בנובמבר 1969 ויתרה מכללא על עילות תביעת הפינוי
שנולדו קודם לכן; על כל פנים זכאית המערערת לסעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל נימוקי בימ"ש השלום וציוה על פינוי המערערת. ערעורה של המערערת על ההחלטה שלא להעניק לה סעד מן הצדק נדחה. השופט ח. כהן ציין כי למרות שבדרך כלל הוא מקל במתן סעד מן הצדק, הרי שאין להעניקו לדייר אשר הדירה הנדונה אינה משמשת לו בפועל לא כבית מגורים ולא כבית עסק ושום קורת גג לא תשלל ממנו בעקבות הפינוי. המערערת היתה פעם מפלגה פוליטית עצמאית אך מזמן התמזגה עם מפלגה אחרת שיש לה משרדים משלה אשר בהם מתנהלים כל עניניהם ועניני המערערת בכלל זה. בנסיבות אלה נראה שאפילו היתה המערערת ראויה - אין היא זקוקה לסעד מן הצדק ולא נוצר סעד זה לשכמותה. אשר לנימוק הראשון של בימ"ש השלום כי בקבלה את הפיצויים ויתרה המשיבה על עילת הפינוי, נימוק זה שנדחה בערעור, לא הועמד בביהמ"ש העליון לערעור נוסף ויתכן שענין זה יכול היה לקבוע את גורל הערעור בביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. קלינג למערערת, עו"ד י. רוטנברג למשיבה. 7.12.72).

ע.א. 226/72 - רפאל פרנציס נגד אגד בע"מ.

*בקשה לבטל משפט חברים המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לביטול פסקי דין שניתנו נגדו במשפט חברים של האגודה המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. בתי המשפט אינם יושבים בערעור על החלטותיהם של טריבונלים פנימיים, כגון משפט החברים של המשיבה, אלא סמכותם מוגבלת והם יתערבו רק אם הטריבונל הפנימי חרג מסמכותו או אם הפר את כללי הצדק הטבעי.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד ש. לברון למשיבה. 10.12.72).

בג"צ 502/72 - יהושע מזרחי נגד היועהמ"ש לממשלה.

*עיכוב הליכים וחידושם ביום 13.9.72 הורה היועהמ"ש לעכב הליכי משפט פלילי נגד העותר. טעמו היה כי אחד מעדי התביעה שהורשע בקשר לאותה פרשה ערער וערעורו טרם נסתיים. ביום 12.12.72 הגיש העותר בקשה לצוות על היועהמ"ש שלא יגיש נגדו אישום מחדש. עתירתו נדחתה. אם יש לו טענות נגד עיכוב הליכי המשפט, אשר לדעתו לא היה כדין, צריך היה לעתור נגד עיכוב הליכים ולא נגד חידושם. אשר לעיכוב ההליכים - יש לדחות את העתירה מפני ההשהייה.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד קאזיס לעותר. 14.12.72).

ב"ש 205/72 - תאופיק אל קוטוב ואח' נגד מדינת ישראל.

*הארכת מועד ביהמ"ש המחוזי ציווה על המשיבים למסור לשר האוצר חזקה במקרקעין ורק שנה לאחר מתן צו ביהמ"ש פנו בבקשה להאריך להם את המועד להגשת ערעורים על הצוים האמורים. בביהמ"ש המחוזי הופיעו המערערים ללא עו"ד ולטענתם לא הבינו את החלטת ביהמ"ש המחוזי וזה נימוקם בבקשה להארכת המועד. בקשתם נדחתה. מתוך הפרוטקול עולה כי בכל ישיבה בביהמ"ש היה נוכח מתורגמן ויש להניח כי מילא את תפקידיו כראוי.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. בירגר למבקשים, עו"ד י. הכהן למשיבה. 18.12.72).

ע.פ. 291/72 - פיאד ראשיד נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בשוד וחומרת העונש המערער הורשע בעבירת שוד יחד עם שני אנשים אחרים. השניים האחרים ביצעו את השוד תוך איום בנשק ואילו המערער הסיע את השודדים למקום וממנו כשהוא מחכה להם במכונית. שני הנאשמים האחרים הודו באשמה ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער לא הודה באשמה ונדון לארבע שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם עונש של 4 שנות מאסר איננו חמור מדי אך לאחר שביהמ"ש הקל בעונש של שני הנאשמים האחרים ודן אותם לשנתיים מאסר בלבד יש להקל גם בעונשו של המערער.

=ע.פ. 400/72 - צבי גליק נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירת מס הכנסה) המערער העלים במשך השנים 1969-1963 סכום של כ-140 אלף ל"י מהכנסותיו בכך שהצהיר על שליש מהכנסותיו והעלים שני שליש. הוא נדון לארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהטילו עונש של 4 חודשי מאסר בפועל בלבד כבר התחשב ביהמ"ש בכל הנסיבות המקילות שהעלה המערער. אשר לעובדה שהמערער חולה במחלת לב - אין בכך כדי להצדיק אי הטלת מאסר בעבירות על פקודת מס הכנסה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד ש. תמיר למערער, עו"ד ע. רובין למשיבה. 13.12.72).

ע.א. 410/72 - פלונית נגד פלוני.

*מזונות המערערת נשואה למשיב ולהם שני ילדים בני 7 ו-8, ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המשיב לשלם לכל אחד משני ילדיו סכום של 350 ל"י לחודש למזונותיו. הערעור של המערערים נתקבל. היו ראיות שלא נסתרו כי המערערת היתה מקבלת מהמשיב לניהול משק הבית כ-2500 ל"י בממוצע; נכסי המשיב הוערכו עוד בשנת 1964 בסכום של כ-4 מליון ל"י, והמערערת הגישה רשימת הוצאות שלפיה היא מוציאה על הילדים כ-1600 ל"י לחודש. לנוכח כל אלה יש להעלות לסכום של 1000 ל"י את המזונות שישלם המשיב לשני הילדים.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. בר-שלטון למערערים, עו"ד י. שלזינגר למשיב. 17.12.72).

ע.א. 401/72 - פקיד השומה ת"א נגד מינהלות בע"מ.

*תשלום הוצאות משפט המשיבה כללה בחשבון הוצאותיה במשך שלוש שנים כ-100 אלף ל"י אשר ברובם המכריע הוצא לעניניו הפרטיים של בעל המניות. פקיד השומה סרב להכיר בהוצאות אלה וביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה, פרט לסכום של 7000 ל"י. אעפ"כ לא פסק ביהמ"ש המחוזי הוצאות למערער והערעור על כך נתקבל. לאחר שערעורה של המשיבה על שומתו של המערער נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי לגבי למעלה מ-90 אחוז מהסכום שהיה במחלוקת, צריך היה לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות. אי לכך חייב ביהמ"ש העליון את המשיבה לשלם למערער סכום של 2000 ל"י הוצאות בביהמ"ש המחוזי ועוד 5000 ל"י הוצאות בערעור דנא.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד א. גניהר למשיבה. 20.12.72).

ע.פ. 433/72 - ליליאן גולדמן נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (עבירות מרמה)

המערערת הורשעה בשורה של עבירות מרמה - בהוצאות שיקים ללא כיסוי ובהשגת אשראי בהיותה "פושט רגל" בלי להודיע לסוחרים שנתנו לה את האשראי כי היא פושטת רגל. כל המעשים הללו ביצעה במשך תקופה של חודשיים וזאת כאשר היה תלוי ועומד נגדה עונש של 6 חודשים מאסר על תנאי בגין משיכת שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש הטיל על המערערת עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכמו כן הפעיל את עונש המאסר על תנאי חופף למאסר החדש. הערעור על כך נדחה. בהתחשב בנסיבות המקילות מצד אחד ובנסיבות העבירה מצד שני אין לאמר שהעונש חמור מדי.