ע.א. 706/71 - יעקב וילנר ואח' נגד ראש עיריית ראשון לציון ואח'
*תקנה בת פועל תחיקתי.
* גביית אגרות שחיטה.
* תביעת השבה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 3445/65 - הערעור נדחה).
העובדות:
עפ"י חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (להלן החוק) הוציא שר החקלאות צוים לביצוע וביניהם צו לענין הסדרת שחיטה, לפי הצו ונאסר לשחוט אלא לפי "היתר בכתב" מאת מי שהוסמך ע"י שר החקלאות. כן נקבע בצו כי "בעד היתר...תשולם אגרה..." ונקבעו שיעורי האגרות.בדצמבר 1960 הוציא שר החקלאות מינוי שלפיו הסמיך את ד"ר שומרוני רופא וטרינר של עירית ראשון לציון ליתן היתרי שחיטה לפי הצו כאמור, ואגרות השחיטה נגבו בעירית ראשל"צ והועברו למועצה לייצור ושווק בקר (להלן המועצה) בניכוי 10 אחוז דמי עמלה לעירית ראשל"צעפ"י הסדר זה שילמו המערערים את האגרות במשך קרוב ל- 5 שנים עד שבתחילת שנת 1965 נראה להם כי הבסיס החוקי לגביית האגרה לקוי, והם פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה להשבת הסך 61,000 ל"י ששילמו במשך השנים בגין הוצאת היתרי שחיטה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. הד"ר שומרוני והמועצה מונו ע"י השר כרשויות מבצעות לענין החוק ולא היתה כל אצילת סמכויות מן השר למועצה ולד"ר שומרוני. רק במקרה של אצילת סמכויות קיימת חובה לפרסם הודעה ברשומות אך לא כן במקרה של מינוי רשויות מבצעות לביצוע צוים.
ב. מינויו של הד"ר שומרוני איננה תקנה בעל פועל תחיקתי, ועל כן לא היה צורך לפרסמה ברשומות. המינוי הינו בבחינת יצירת נתון עובדתי חדש המפעיל נורמה קיימת, החובה לשלם אגרה כבר היתה קיימת בחוק והרשות שנתמנתה לגביית האגרה רק מוציאה חובה זו מן הכח אל הפועל. מינוי כזה הוא אקט אינדיבידואלי שאיננו תקנה בעל פועל תחיקתי הטעון פרסום ברשומות.
ג. בין מטרות החוק מצויות מטרות כלכליות, בטחוניות ושמירת ההיגיינה ובריאות העם. השר רשאי לשקול שיקולים מתחומים שונים כאשר הוא משתמש בסמכותו לפי החוק ושיקולים שבהיגיינה הם שהנחו אותו במינוי הד"ר שומרוני ועל כן לא חרג השר מסמכויותיו לפי החוק.
ד. לטענה כי המועצה מוגבלת בפעולותיה לענינים המוזכרים בתזכיר ובתקנות שלה והאפשרות לגביית כספים מן הציבור אינה נמנית בין מטרותיה - עפ"י סעיף 37 לחוק הנ"ל, כל תפקיד ששר רשאי למסרו לפי החוק הרי הוא רשאי למסרו לתאגיד ומשעשה זאת לא יהיה תוקף לכל הגבלה שהוטלה על אותו תאגיד בין עפ"י דין ובין באופן אחר. לכן יש לדחות טענה זו. נוסף על כך הרי לכל חברה מטרות כמפורט בתוספת השניה נוסף לאלה המפורטות בתזכיר אם לא נקבע ההיפך מכך. לפי התוספת השניה האמורה מוסמכת החברה לעשות סידור עם הממשלה לקבלת זכויות כלשהן. גביית הכספים האמורה הינה זכות כזו.
ה. הכספים ששולמו ע"י המערערים אינם "מחיר", אשר לטענתם לא קיבלו תמורתו, אלא שילמו אגרה ובאגרה יש אלמנט של "מס". על כן אין לשקול זה בצד זה את הסכום ששילמו ואת התמורה שקיבלו ולכן אין מקום לתביעת ההשבה של המערערים.
ו. אין לקבל טענת המערערים כי יש להשיב את הכספים מאחר שהתשלום היה בלתי חוקי. אפילו היה התשלום בלתי חוקי אין בכך כדי לחייב השבת הכסף.
ז. גם אין לקבל את הטענה כי היה כאן סיכול טוטאלי של התמורה מצד המשיבים באשר לא ניתן הטופס הקרוי "היתר שחיטה" אלא קבלה שלפיה איפשרו להם לשחוט. למעשה לא ציפו המערערים לקבל עבור תשלום האגרה טופס הקרוי "היתר שחיטה", אלא ציפו לשחוט את צאנם ובקרם וזאת ניתן להם.
ח. אין גם לקבל את הטענה כי הכסף שולם בטעות מאחר שהמערערים חשבו שמוציאים עבורם "היתרי שחיטה" כדין ואלה לא הוצאו. לא היתה מצד המערערים כל טעות יסודית, הטעות לא הוותה גורם מכריע בתשלום שכן התשלום לא שולם עבור "היתר שחיטה" אלא המשלם הושפע לאמיתו של דבר משיקולים אחרים היינו שתינתן להם האפשרות לשחוט. יתר על כן הטעות, אם היתה, הינה טעות שבחוק שכן המערערים טעו בכך שראו במתן הקבלה משום "היתר שחיטה". המקרים בהם יפסקו בתיהמ"ש השבה עקב טעות שבחוק יהיו מצומצמים יותר לעומת המקרים של מתן סעד עקב טעות שבעובדה.
ט. אשר לטענת אילוץ - הזכות להשבה מחמת אילוץ קמה כאשר הרשות דורשת תשלום תמורת פעולות שהאזרח זכאי להנות מהן בחינם, אך כאן חוייבו המערערים בתשלום האגרה משום החובה הקבועה בדין ולא משום כפייתם ע"י הרשות.
י. יתר על כן, אפילו היו המערערים זכאים להיתרים חינם וידעו על כך, היה עליהם לנקוט מיד בצעדים לביטול הדרישה, אך אלה שילמו במשך שנים ללא מחאה ובהתנהגות זו יש משום הסכמה לתשלום ואין לאמר ששילמו בלית ברירה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד ש. שדות למערערים, עוה"ד צ. ברטפלד וי. עדיאל למשיבים. 25.12.72).
ע.א. 506/71 - חיים חפץ נגד פקיד השומה חיפה
*חיוב במס הכנסה בגין פיצויים על הפרת הסכם עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת פרידמן) בע.מ.ה. 2/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוזמן לשמש כסגן מנהל כללי בחברה והוא נכנס לתפקיד זה באפריל 1963. לצורך כך העתיק המערער את מקום מגוריו מירושלים לחיפה, ואשתו אף נאלצה להתפטר מעבודתה במשרד החינוך. ביחס לאורך תקופת העבודה לא נקבע דבר אך המערער ראה את עצמו כמועסק "לכל ימי חייו" אם כי בהסכם נאמר שהוא "יכנס לעבוד באופן קבוע..." עברו 28 חודשים והמערערפוטר מעבודתו. המערער דרש פיצויים על ביטול ההסכם בטרם עת, הגיש תביעה לביהמ"ש לתשלום סכום של כ- 140,000 ל"י ולבסוף קיבל המערער לפי פשרה תשלום של 85,000 ל"י. סכום זה היה מורכב משמונה פריטים וביניהם פיצויי פיטורין כ- 7000 ל"י וכן סכום של 45,000 ל"י בתור "דמי נזק ופיצויים בקשר עם ביטול הסכם עבודה קבוע לכל החיים". פקיד השומה ראה בתשלום סכום זה הכנסה שבפרות החייב במס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את המסקנה כי אכן מדובר בהכנסה שבפירות החייבת במס. כיון שכך לא דן ביהמ"ש בשאלה אם אין לראות באותו תשלום מענק עקב פרישה במשמעות הסעיף 9(7א)(א) לפקודה. על החיוב בתשלום מס נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בצדק ראה ביהמ"ש דלמטה בהסכם העבודה, בפרשת התביעה שהוגשה, בתנאי הפשרה ובהסברים שנתן ב"כ המערער באותו משפט, חומר רלבנטי להכרעת השאלה אם התשלום הינו הכנסה שבהון או הכנסה שבפירות, כיון שכך מותר היה להגיש כל אותו חומר כראיה בביהמ"ש.
ב. אין לראות את הפיצוי הנ"ל כהכנסה שבפירות, מקובלת אצלנו ההלכה המבחינה בין תשלום פיצויים הנובע מהסכם העבודה עצמו המהווה הכנסה שבפירות ובין תשלום המשתלם כתמורה בעד הפקעת הזכויות שהיו לצד השני לפי החוזה ותשלום כזה נחשב להכנסה שבהון. לגבי ביטול חוזים אתרים, כגון חוזי סוכנות או חוזים להספקת טובין וכדומה, פיצוי שניתן כולו בעד הפסד הרווחים הצפויים ייחשב בדרך כלל כפיצוי הבא במקום אותם רווחים ודינו כדין רווחים. מאידך כשמדובר בחוזה עבודה הרי ביטולו גורם להריסת "המנגנון המניב פירות" בשלמותו, והרי זה פיצוי על אובדן נכס הון.
ג. מאידך יש לחייב את המערער בתשלום מס מכח סעיף 9 (7א)(א) לפקודה. לפי סעיף זה כל מענק פרישה שמשלמים לעובד הפורש, ואשר עולה על 2250 ל"י לכל שנת עבודה חייב במס לגבי אותו סכום העולה על הסך 2250 ל"י. במקרה דנא ניתן לראות את התשלום של 45,000 ל"י כמענק פרישה ואין זה חשוב אם הסכום משולם כפיצויים עקב הפרת חוזה העבודה מצד המעביד או כפיצויי פיטורין סתם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד מ. שליט למערער, עו"ד ע. נתן למשיב. 28.12.72).
ע.א. 346/72 - פלונית נגד היועמ"ש לממשלה ואח'
*אימוץ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק אימוץ 100/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת גרושה ויש לה ששה ילדים מנישואיה ובהיותה גרושה ילדה עוד שני ילדים. מפאת התנהגותה של המערערת לגבי אחד משני ילדים אלה, ולאחר שמונתה פקידת סעד כאפוטרופוס נוספת על הילד, החליט היועהמ"ש לנקוט בצעדים לקראת אימוץ הילד. ב"כ היועהמ"ש נקט שיטה דיונית מיוחדת לקראת אימוץ הילד וחילק את ההליכים לשני שלבים: בשלב הראשון הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד הורי הילד בבקשה לתת פס"ד הצהרתי כי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 11 בחוק אימוץ ילדים ושלכן אפשר למסור את הילד לאימוץ. לאחר מכן החל בהליכים לקראת צו האימוץ. בשלב הראשון של ההליכים כאמור הוזמן אבי הילד ולא הגיב כלל על ההזמנה, ואילו האם הגישה כתב הגנה באמצעות עו"ד ולא הסכימה לאמוץ, אך לבירור התביעה לא הופיעה וביהמ"ש שוכנע ששני ההורים הפקירו את הילד כאמור בסעיף 11 (1) של החוק והצהיר צל כך. עתה נפתח השלב השני של ההליכים כאשר המשיבים מספר 2 (ההורים המאמצים) פנו לביהמ"ש המחוזי בת"א ובקשו מתן צו לאמץ את הילד. כמשיב לבקשה הזמינו רק את היועהמ"ש לממשלה והילד נמסר, לפי החלטת ביהמ"ש, לאימוצם של המשיבים. מספר חודשים לאחר מכן הגישה המערערת בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול צו האימוץ. נימוקה היה שלא קיבלה הודעה מביהמ"ש על הליכי האימוץ של השלב השני ולא הוזמנה לדיון. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא היה צורך להזמינה ודחה את הבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין מניעה לכך שהדיון יופרד לשני שלבים כפי שנהג ב"כ היועהמ"ש בענין דנא, ולאחר שנקבע כי נתמלאו התנאים לפי סעיף 11, היינו שההורה הפקיר את הילד או מסרב להסכים לאימוץ מתוך מניעים בלתי מוסריים או למען מטרה בלתי חוקית, יפתח השלב השני של מתן צו האימוץ.
ב. לאחר שביהמ"ש מצא לגבי ההורה בשלב הראשון כי הסכמתו לאימוץ איננה דרושה מפני שהוכחו לגביו התנאים המנויים בסעיף 11 של החוק, אין צורך להזמין את ההורה
הזה לדיון למתן צו האימוץ. להורה ניתנה ההזדמנות הראויה להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו בשלב הראשון, ומשנקבע מה שנקבע בשלב הראשון אין עוד להורה כל זכות התערבות ואין צורך להזמינו לדין.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
אכן מבחינת ענינית לא היה צורך להזמין את המערערת לדיון בשלב השני, אך גם בלעדי זאת אין צורך לבדוק אם היו פגמים בדיונים. לא נתמלאו התנאים המסמיכים את ביהמ"ש לבטל צו אימוץ לפי חוק אימוץ ילדים, וגם לא נתמלאו התנאים שנותנים סמכות כללית בידי ביהמ"ש לפי תקנות סדר הדין לבטל החלטה שניתנה עפ"י צד אחד. גם מטעם זה לא היה מקום לבטל את צו האימוץ,
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד א. אשרי למערערת, עו"ד ע. בלום למשיב. 31.12.72).
ע.א.77/72 - מפעלי ניר אמריקאיים בע"מ נגד עבדלה חסן
*פיצויים עקב תאונת עבודה התובע נפגע בתאונת עבודה במפעלה של המערערת ונקבעה לו נכות נפשית של 20 אחוז לצמיתות. לטענת המערערת לא סבל התובע כמעט כל נזק של הפסד השתכרות שכן אם לא השתכר אחרי התאונה הרי זה בגלל חוסר שיתוף פעולה מצידו לשקמו. כיון שכך עשה השופט דלמטה אומדן הפסד כושר השתכרות על בסיס של 12 אחוז, ערעורו של המשיב, בערעור שכנגד, על קביעה זו נדחה, השופט לא צריך היה לקבוע שעור הפסד כושר השתכרות בגובה אחוזי הנכות ויכול היה לקבוע כי אחוז הנכות אינו משקף את הפסד כושר ההשתכרות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ט. שטרסברג למערערת, עו"ד א. שמואלי למשיב. 28.12.72).
ע.א. 111/72 - פלונית נגד פלוני
*בעלות על רכוש בסכסוך בין בני זוג הצדדים הינם בעל ואשה וביניהם סכסוך הנמשך מזה שנים. המשיב עובד בתור נהג מונית והמכונית שלו היתה מעוקלת לטובת האשה ע"י ביה"ד הרבני. משביקש המשיב להחליף את המכונית במכונית אחרת לצורך עבודתו הסכים ביה"ד הרבני להעביר את העיקול מהמכונית הקודמת למכונית החדשה בציינו כי כל הזכויות הקיימות לאשה מהמכונית הישנה יעברו למכונית החדשה. בביהמ"ש המחוזי נתקבלה טענת המשיב כי המספר הירוק שייך לו ולא לאשה כי האשה לא הוכיחה טענתה כי השקיעה כספים לשם רכישת המספר הירוק. אכן הצדדים עמדו להתגרש, ובהסכם, שלא נחתם, התחייב הבעל להעביר את המספר הירוק לאשה, אך מכיון שההסכם לא נחתם והגט לא נתקבל אין ההסכם מחייב איש. אשר לזכויות המערערת במכונית גופה, הרי הבעל הודה שהמכונית נקנתה מכספה שלה ועל כן לפי דיני היושר היא היתה בעלת המכונית הראשונה. משנרכשה המכונית השניה הזכות בידי האשה לעקוב אחרי הנכס שבא במקום הנכס הנמכר ועל כן הם להצהיר על קנינה שביושר של המערערת במכונית השניה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד א. קיבקוביץ' למערערת, עו"ד י. אמיתי למשיב. 24.12.72).
ע.א. 463/72 - פלוני נגד פלונית
*ויתור על מזונות בערעור דנא והעלה המערער טענה כי המשיבה באה לידי הסכם לקבלת גט והתחרטה ואם כי בהסכם אין ויתור מפורש על מזונותיה הרי יש לקרוא בתוך ההסכם תנאי מכללא שהיא מוותרת על מזונותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו והערעור על כך נדחה, בענין דנא ויתור האשה על מזונותיה איננו תנאי הכרחי כל עיקר ואינו מן התנאים שבלעדיהם אין ההסכם יכול לעמוד. ועל כן אין לקרוא בו תנאי מכללא כאמור. ברם, אפילו ניתן היה לקרוא בתוך ההסכם דנא ויתור מכללא, לא היה בו כדי לפטור את המערער ממזונות אשתו. ויתור מכללא על מזונות אשה יכול לתפוש רק לגבי מזונות לתקופת העבר, אבל פרט לכך כל מחילה על מזונות חייבת להיות מפורשת. כל ספק בלשון המחילה פועל לטובת המוחלת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. פרוינד למערער, עו"ד א. אליגון למשיבות. 27.12.72).
ע.א. 82/72 - נפתלי יצחק נגד עו"ד יהורה זפט ואח'
*ביטול החלטה בהליכי פשיטת רגל המשיב הינו נאמן בפשיטת רגל של אחד ליפמן ובמסגרת הליכי פשיטת הרגל הגיש לביהמ"ש בקשה וקיבל אישור להעברת שכירות של חנות למערער בסכום של 25,000 ל"י. המערער נתן לנאמן, בעקבות החלטת ביהמ"ש, המחאה על הסכום הנ"ל. ברם, העיסקה טרם נגמרה באשר הנאמן לא נתן הוראה סופית לבעלת החנות להעביר את השכירות למערער. לאחר מכן נתן ביהמ"ש צו לעכב לשבעה ימים את ביצוע העברת השכירות למערער. מכיון שנמצאו אנשים שעמדו לסייע לחייב ולמנוע את הצורך במכירת הזכויות, כשהמערער שמע על החלטה זו פנה לנאמן וקיבל חזרה את והסכום שהפקיד בידיו. לאחר מכן החליט ביהמ"ש סופית לבטל את הוראת העברת הזכויות למערער, לאחר שידידי החייב סדרו עבורו את הסך של 25,000 ל"י לשם תשלום לנושים, והערעור על ההחלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. אילו נגמרה העיסקה עם המערער לא היה מסמכותו של ביהמ"ש לשנות את הצו שנתן לפני כן, ברם לפי נסיבות הענין לא הגיעו עדיין לידי גמירת העיסקה. כל זמן שבעלת הבית לא קיבלה את חלקה בדמי מפתח ולא היתה מוכנה לעשות את העיסקה עם המערער ולא נחתם כל חוזה בין המערער ובעלת הבית לא נגמרה העיסקה עם המערער.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט מני, הוסיף השופט י. כהן. עו"ד פ. קליינר למערער, עו"ד י. זפט לעצמו, עו"ד א. חרוץ לכונס הנכסים. 29.12.72).
ע.א. 92/72 - סוניה אג'י ואח' נגד חברת רבה- אביב בע"מ ואח'
*מחיקת תביעה על הסף מחמת "טרדנות" המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה בגין הסכם שנעשה בינם לבין כונסי הנכסים של חברה בשם רבה- ארביב בע"מ. התביעה הוגשה נגד החברה ונגד כונסי הנכסים אישית והיא היתה לביצוע בעין של ההסכם או לפיצויים על הפרתו. השופט המחוזי שבפניו התנהלו דיונים רבים הנוגעים לחברה ולמערערים קבע על יסוד ידיעתו האישית ודעתו על הענין, כי אין התביעה מגלה עילה והיא טורדנית, אע"פ שכתב התביעה מגלה עילה, באשר "הכל יודעים שאין ההסכם ניתן עוד לביצוע". כמו כן ראה טרדנות וקנטרנות בכך שהתביעה הוגשה אישית כנגד הכונסים. ערעור המערערים נתקבל. לענין הקנטור שבצירוף הכונסים אישית הרי על הכונסים לבקש למחוק את שמותיהם מכתב התביעה לפי תקנה 24, אך אין למחוק תובענה כקנטרנית באשר צורפו כנתבעים מי שלא היה מן הדין ומן הצורך לצרפם. לגופו של ענין, לפי תקנה 105, כדי למחוק תובענה מפאת היותה טורדנית צריך שהדבר יעלה "מתוך כתב התביעה" ובעניננו
אין כתב התביעה מגלה כל סימן של טרדנות. השופט הסתייע בידיעתו האישית על ההליכים השיפוטיים המרובים שבנדון אך פרקליטי הצדדים גוללו את כל הענינים הנ"ל בפני ביהמ"ש העליון וזה לא גילה כל סימן טרדנות בכל מה שקדם להגשת כתב התביעה .גם מעשה בי"ד אין בענינים דנא שכן כל ההחלטות הקודמות היו החלטות בהליכי ביניים הניתנות לשינוי ואינן מהוות מעשה בי"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, הוסיף השופט לנדוי, עו"ד א. פפו למערערים, עוה"ד יצחקי, פוקס, וולנטין למשיבים. 31.12.72).
ע.א. 141/72 - חברת מ"ש בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*שטח קרקע הנזכר בהסכם ואינו מתאים לשטח שבמפה המערערת רכשה מהמשיב קרקע ובהסכם נאמר כי המשיב הינו הבעלים של החלקות "לפי התרשים המצורף בזה... באשר שטחו הרשום הוא 9043 ממ"ר בערך". השטח לפי המפה הועבר לשם המערערת לאחר שנעשו פעולות הסדר מקרקעין במקום אך נתברר כי אותו שטח היה קטן ב- 350 מטר מן השטח הנקוב בהסכם. תביעת המערערת לפיצויים נדחתה והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 47 לחוק הקרקעות העותומני החל על המקרה דנא כשמועברת קרקע עם קביעת גבולות וציונם אין מתחשבים בשטח שנזכר אלא בגבולות שצויינו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח,כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. סלומי למערערת, עו"ד גב מ. לינר למשיב. 28.12.72).
ע.א. 147/72 - חיים שטרן נגד קצין התגמולים
*תגמולים לנכה צה"ל המשיבה, אשתו של המערער, תבעה מאת המערער סכום של 2000 ל"י לחודש למזונות זמניים במסגרת תביעת מזונות. הוברר כי עד לסכסוך קיבלה 250 ל"י לשבוע וגם לאחר פרוץ הסכסוך נותן הבעל לאשה את התשלום של 250 ל"י לשבוע. אעפ"כ נתן ביהמ"ש המחוזי צו למזונות זמניים של 1250 ל"י לחודש. החלטת ביהמ"ש המחוזי בוטלה. כאשר מתבקש ביהמ"ש לפסוק לאשה מזונות זמניים לה או לילדי בני הזוג עליה להראות כי הנסיבות מחייבות מתן סעד כזה בטרם תתברר התובענה. בענין שלפנינו אין קיימות נסיבות כאלה כאשר הבעל ממשיך לתת את סכומי המזונות כמקודם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד י. טיטונוביץ למערער, עו"ד מ. יקרקלר למשיבים. 19.12.72).
ע.א. 174/72 - חיים שטרן נגד קצין התגמולים
*תגמולים לנכה צה"ל לפני למעלה מעשרים שנה המערער היה שבוי אצל הסורים במשך למעלה משנה. עם שובו התברר שהוא לוקה במחלת נפש אך תביעה לתגמולים הוגשה לאחר שעברו עשרים שנה מיום שחרורו. חוק הנכים קובע תקופת התיישנות של שנתיים להגשת תביעה לתגמולים אך מסמיך את קצין התגמולים להאריך את המועד להגשת תביעה כאמור. ועדת הערעורים שדנה בענין דחתה את תביעת המערער בשל התיישנות אך יחד עם זאת קבעה כי הוחמרה מחלתו של המערער עקב שירותו ובפרט עקב שביו בשבי הסורי, ביהמ"ש העליון החליט להחזיר את הענין לקצין התגמולים שידון אם להשתמש בסמכותו להאריך את המועד להגשת התביעה. ביהמ"ש העליון דחה את טענת הפרקליטות כי מכיון שהשהייה בהגשת הבקשה עשויה להקשות על השגת הראיות לא יוכל קצין התגמולים להאריך את המועד. ביהמ"ש העליון העיר כי לא שוכנע כי ההשהיה במקרה זה עשויה להקשות על השגת ראיות. המדובר הוא במחלת נפש שהוחמרה עקב השבי ואין צורך בראיות מיוחדות כדי להוכיח שחויה טראומטית שכזאת אמנם החמירה את
מחלתו של המערער. על כל פנים קצין התגמולים הוא המוסמך לשקול אם ההשהייה גרמה לקושי בהשגת ראיות, והוא מצווה להשתמש בשקול דעתו בהתתשב בכל נסיבות הענין ובפרט בטיב הראיות שאילולא ההשהייה היו יכולות לבוא בפניו. כמו כן ישקול קצין התגמולים אם המערער היה במשך כל הזמן בגדר של חולה נפש שלא היה לו אפוטרופוס דבר המונע חלות ההתיישנות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד ע. דיין למערער, עו"ד ר. יאראק למשיב. 26.12.72).
ע.א. 467/72 - פלוני נגד פלונית
*מתן סעד זמני בתביעת מזונות המערער הינו קטין התובע באמצעות אמו מזונות מאת המשיב שהוא אביו. בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד הסכימו ההורים בשמו של הקטין להסדר מזונות שלפיו המשיב ישלם 100 ל"י מזונות לחודש לקטין. המערער הגיש תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי ובקשה למזונות זמניים. בבקשה למזונות זמניים טען המשיב חוסר סמכות לנוכח ההסכם שנעשה בביה"ד הרבני וביהמ"ש המחוזי החליט כי אכן אין לו סמכות, הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון הטעים כי מדובר בסעד זמני ולא היה מקום כלל להגיש את הערעור שכן הענין עצמו ידון ממילא בתביעה העיקרית. אך מכיון שהוגש הערעור דן בו ביהמ"ש העליון ודחה אותו לגופו. בענין סעד זמני אין ביהמ"ש חייב להכנס לעבי הקורה. מתן סעד זמני או סירוב לתתו נתונים לשיקול דעתו של ביהמ"ש בערכאה ראשונה וביהמ"ש לערעורים לא בקלות יתערב בשיקול דעתו. בענין דנא צדק ביהמ"ש כאשר סבר כי לכאורה אין לו סמכות לדון בענין. יצויין עוד כי כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי הסכמים בין ההורים מן הסוג הנדון כאן מחייבים את הצדדים וממילא הם אחיזה מספקת למסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד שרשבסקי למערער, עו"ד ליבוביץ למשיב. 31.12.72).
ע.א. 552/71 - כהן נסים ואח' נגד ולד אלכסנדר
*תשלום פיצויי תאונה כאשר גמלאות הביטוח הלאומי גדולות מסכום הפיצויים המשיב מועסק ע"י המדינה בתור מחסנאי במתקן צבאי של משרד הבטחון שבו עוברת שלוחה של רכבת ישראל. במהלך עבודתו נפגע ע"י קטר של רכבת וביהמ"ש קבע כי רשלנות עובדי הרכבת גרמה לתאונה. שעור הנזק שנקבע למשיב (התובע) הסתכם בסך 30,000 ל"י, אך מאידך הוכרה התאונה כתאונת עבודה והמשיב מקבל מהמוסד לבטוח לאומי גימלאות בסך 43,000 ל"י. כך שסכום הגמלאות שמקבל המשיב עולה על סכום הפיצויים. השאלה היתה אם חלה על המקרה סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי שלפיו זכאי לגימלה שהגיש תביעה לפיצויים נגד צד שלישי שגרם לתאונה יהא זכאי לפחות ל-25 אחוז מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה, גם אם הגימלה עולה על סכום הפיצויים. סעיף זה אינו חל כאשר המעביד הוא המזיק הצד השלישי, וזאת לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי חייב את הנהלת הרכבת לשלם 25 אחוז מסך הפיצויים בסברו כי אם מחזיק אדם שני מפעלים, כאן המדינה, אפשר לראותו כמעביד לגבי מפעל אחד וכצד שלישי לגבי מפעל אחר. קביעה זו בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי כאשר המעביד הוא שגרם לנזק, ולא חשוב אם במפעל שבו מועסק הניזוק או במפעל אחר אין הניזוק זכאי לקבל את 25 האחוזים האמורים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ר. יאראק למערערים, עו"ד א. אבנרי למשיב. 27.12.72).
ע.א 648/71 - שרגא הירש נגד הסוכנות היהודית לא"י
*פירוש הסכם ענינו של המערער הגיע זו הפעם השני לביהמ"ש העליון בשאלה אם הסכם בין
הסוכנות היהודית לבין ארגון העובדים חל גם על המערער ביחס לקביעת דרגתו לצורך קבלת פנסיה עם פרישתו מן השירות בסוכנות. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבה והערעור על כך נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי פירושו של המערער להסכם הקיבוצי המיוחד של המשיבה הוא הפירוש הנכון והפנסיה שלו יש לקבוע לפי דרגה יותר גבוהה מזו שקבעה המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד שריג למשיבה. 31.12.72).
ע.א. 109/72 - פלוני נגד פלונית ואח'
*ערעור על החלטה שניתנה ע"י שופט שהחל לדון בענין כרשם בין המערער ובין המשיבים מתנהל משפט. בביהמ"ש המחוזי בת"א המערער הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי להצגת שאלון למשיבים. השופט ולך החל לברר את הבקשה כרשם ביהמ"ש המחוזי ביום 16.6.71. בינתיים נתמנה השופט ולך כשופט ביהמ"ש המחוזי והוא נתן את החלטתו לאחר שנתמנה כשופט ובה פסל שאלות שונות שבשאלון. המערער קיבל רשות ערעור לביהמ"ש העליון וערעורו נשמע ונדחה מן הטעם שהשופט ולך שהחל את הדיון כרשם ביהמ"ש המחוזי סיים אותו כרשם, אף כי היה שופט ביהמ"ש המחוזי (ועל החלטתו כרשם צריך הלה לערער לפני ביהמ"ש המחוזי ואין בסמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בערעור בין אם ניתנה רשות למערער ובין אם לא ניתנה. לפי ההלכה של ביהמ"ש העליון שופט שדן בענין בתור רשם אין הוא יכול לסיים את הדיון בתור שופט, ועל כל פנים עליו להעמיד את בעלי הדין על כוונתו לעשות כן ולתת להם הזדמנות להשמיע את דבריהם בדבר השינוי בערכאה. כיון שזה לא נעשה הרי ניתנה ההחלטה כהחלטת רשם ללא זכות ערעור בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הכהן למערער, עו"ד ד. אבי- יצחק למשיבים. 4.1.73).
ע.א. 274/72 - רבקה קליין נגד קצין התגמולים
*תגמולים לנכה צה"ל המערערת שירתה בצה"ל, חלתה ומצב בריאותה הלך והתערער לאחר שחרורה מצה"ל. נקבעו לה אחוזי נכות שונים אך הועדה הרפואית קבעה כי מנכותה יש לזקוף 20 אחוז על חשבון ההחמרה עקב השירות. שני מומחים רפואיים חוו דעתם כי האירועים שלאחר השירות הינם מהלך טבעי של המחלה ואין לה קשר עם השירות. וכך גם קבעה הועדה הרפואית. ערעור המערערת נדחה. נכון שהמשיב (קצין התגמולים) הוא, ולא הועדה הרפואית, צריך היה לקבוע את שעור החמרת המחלה שיש לייחסה לשירות הצבאי אך העובדה שהועדה הרפואית קבעה זאת והמשיב אימץ את הקביעה אינה מצדיקה החזרת הענין למשיב, המערערת הצביעה על פגימות נוספות שאירעו לה ולטענתה הרי אלה פגימות הנובעות באופן בלתי אמצעי מן המחלה ויש להן קיום עצמאי בנפרד מן המחלה ולפי תקנה 9לתקנות הנכים יש להכיר בפגימות אלה באופן מיוחד לענין הזכות לתגמולים. טענה זו נדחתה שכן אין זו טענה משפטית אלא טענה רפואית מובהקת וכבר קבעו המומחים הרפואיים שאין לראות בפגימות אלה מחלות נפרדות אלא סימפטומים חדשים של המחלה הותיקה ובמחלה זו כבר נקבע האחוז שיש לייחס לשירות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. גרינברג למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 26.12.72).
ע.א. 220/72 - פקיר השומה חיפה נגד אריה רוזנברג
*שומה נפרדת לבעל ואשה לבעלה הקודם של אשת המשיב היה עסק ומשנפטר עבר עסקו ליורשיו מחציתו לבנו
הבכור מנישואיו הקודמים, רבע לאלמנתו וכו'. שנה וחצי לאחר הפטירה נישאה האלמנה למשיב ואז העביר הבן הבכור לבני הזוג את מחציתו בעסק כך שהיו להם ביחד 75 אחוז והם חילקו ביניהם חלק זה שווה בשווה. בני הזוג בקשו כי פקיד השומה יעשה להם חישוב נפרד. פקיד השומה סירב, ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב והערעור על כך נדחה. אין ספק כי הסעיף בחוק הקובע זכות בני הזוג לדרוש שומה נפרדת חל במקרה דנא כאשר לאשה היתה הכנסה מהשותפות למעלה משנה לפני שלבעלה היתה זכות כלשהי בשותפות. אין נפקא מינה אם היו לבני הזוג הכנסות מהשותפות לפני הנישואין או שרק לאשה היתה הכנסה מהשותפות לפני הנישואין ובעקבות הנישואין השתנה חלקיהם של האיש והאשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד י. אנגל למשיב. 25.12.72).
ע.פ. 59/72 - ברוך גנשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד המערער הורשע ע"י ביהמ"ש בקבלת שוחד במסגרת עבודתו כתברואן במחלקת התברואה של עירית ת"א. ערעורו על ההרשעה נתקבל. האיש שלפי האישום נתן דמי השוחד הכחיש הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בביהמ"ש את דבר מתן השוחד. ההרשעה מבוססת על עדותו היחידה של אחד המרמש שעבד גם הוא במחלקת התברואה ואשר הודה בקבלת שוחד מעשרות אנשים. ביהמ"ש תיאר אותו כאדם מושחת שמעל בתפקידו בצורה בולטת בחומרתה ובכל זאת ביסס את ההרשעה על עדותו היחידה של עד זה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, לאחר ניתוח העדויות שנמסרו, כי לא היה מקום להרשיע את המערער על יסוד עדותו היחידה של עד מפוקפק, המרמש, שהיה בעבר מעורב גם בקבלת שוחד לעצמו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד הייק למערער, עו"ד לרנר- נאור למשיבה. 29.12.72).
ע.פ. 63/72 - ששון דאלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ומעשה מגונה) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות שונות של פריצה וגניבות ובמעשה אחד של פריצה לילית לבית מגורים וחטיפת ילדה כבת ערובה ממיטתה ועשיית מעשה מגונה בה בכח. הוא נדון למאסר 7 שנים והופעל נגדו מאסר על תנאי לתקופה נוספת של שנה במצטבר והערעור על כך נדחה. אכן המערער מובל כפי הנראה מהפרעות נפשיות. וביהמ"ש המחוזי ציוה כי בבית הסוהר יטפלו בו. אולם היא הנותנת שהמערער מסכן את שלום הציבור, והגנה על טובת הכלל, ובפרט על שלומן של קטינות, מחייבת כליאתו לתקופה ממושכת. (בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. נלוף למערער, עו"ד לרנר- נאור למשיבה. 24.12.72).
ע.פ. 487/72 - מדינת ישראל נגד מיכאלה סויין
*קולת העונש (עברות מרמה וסמים) המשיבה הורשעה בשורה ארוכה של עבירות הונאה והחזקת סם מסוכן ונדונה לשלושה חדשי מאסר, המשיבה גנבה המחאות נוסעים, זייפה עליהן החתימה והוציאה סכומים גדולים ע"י כך. כל זאת עשתה על מנת להשיג סמים ומסוכנים להם היתה מכורה. היא עשתה נסיונות להגמל מן הנגע ובעת מתן גזר הדין נראה היה כי הנסיון לגמילה עלה יפה. ברם מיד לאחר מתן גזר הדין, שביצועו נדחה לחודש, ביצעה המשיבה עבירות נוספות, מאותו סוג. ביהמ"ש העליון החליט להחמיר בעונשה של המשיבה, בציינו כי יש לשמור על
הציבור בפני מעשים דומים מצידה ואולי דוקא ריצוי העונש ישפיע עליה לחדול מדרך הפשע. ביהמ"ש העליון הטיל על המשיבה עונש מאסר של שנה אחת וכן הפעיל עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי במצטבר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. עו"ד עדיאל למערערת, עו"ד א, קדר למשיבה. 25.12.72).
ע.פ. 376/72 - יעקב בן אבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י שוטר מכס) המערער היה שוטר מכס ויחד עם שוטרי מכס אחרים גנב רכוש בעל ערך כספי רב ממחסני הנמל באשדוד. את העבירות ביצע במשך חדשיים, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 2500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. על אף הנסיבות המקילות של המערער, הרי מאידך קיים האספקט הציבורי של הענין המחייב להטיל עונשי מאסר מרתיעים, על אלה הממונים על שמירת הרכוש של הציבור המועלים בתפקידם זה כאשר הם שולחים בו את ידם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר, החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד לויט למערער, עו"ד בייניש למשיבה. 7.12.72).
ע.פ. 219/72 - מדינת ישראל נגד שלמה ביטון
*קולת העונש (גניבה ע"י פקיד דאר) המשיב עבד כפקיד דאר בקרית שמונה ובתוקף תפקידו הגיע לידיו מכתב אשר בו שמו של הנמען היה זהה לשמו של המשיב. במכתב היה שיק של 400 ל"י והמשיב גנב את השיק וגבה את תמורתו. אין לו הרשעות קודמות והוא פוטר מעבודתו, אחרי שלוש שנות עבודה בדואר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 18 חדשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. בעבירות מן הסוג הנ"ל אין מנוס מהטלת מאסר ממש כדי להגן על הציבור ויש להעדיף שיקול זה על פני הנסיבות האישיות של הנאשמים, אי לכך הטיל ביהמ"ש העליון על המשיב עונש של מאסר שנה אחת בפועל.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד גולדמן למערערת, עו"ד שמעוני למשיב. 13.12.72).
ע.פ. 218/72 - מדינת ישראל נגד מאיר טויג
*קולת העונש (גניבה ע"י פקיד דאר) המשיב עבד בדואר וגנב חבילה של מעטפות שהכילו תעודות מלווה שנשלחו ע"י בנק ישראל אל נמענים שונים בסכום של למעלה מ- 3000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. על אף הנסיבות המקילות וההתחשבות בעברו של המשיב כחבר מחתרת באחת מארצות ערב כאשר סיכן את חייו כדי להציל מאות יהודים אין מנוס מהחמרת העונש. על מנת להרתיע עבריינים מביצוע עבירות כאלה יש להעדיף שיקול זה על נסיבות האישיות של הנאשם. אי לכך הוטל על המשיב עונש של מאסר שנה אחת בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד גולדמן למערערת, עו"ד הבר למשיב. 13.12.72).
ע.פ. 305/72 - ד"ר לזר כץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מס הכנסה) המערער שהינו רופא העלים בשנת המס 1971 הכנסה של 80,000 ל"י בכך שהצהיר על 20,000 ל"י הכנסות בעוד שהכנסותיו היו מאה אלף ל"י. הוא נדון לששה חודשים מאסר בפועל וקנס בסך 80,000 ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הינו חולה לב
ומצבו קשה אך אין זו סיבה לא להטיל עליו עונש מאסר בגין עבירת מס הכנסה. במסגרת הוראות פקודת בית הסוהר על שלטונות בית הסוהר לתת למערער טיפול נאות עקב מחלתו כפי שמצבו יחייב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 21.12.72).
ע.פ. 557/72 - מדינת ישראל נגד אלי כליפא ושלמה אמסלם
*קולת העונש (תיווך בקבלת שוחד) המשיבים היו מעורבים בשורה של מקרים בהם טפלו בהשגת דירות מחברת עמידר עבור תושבים נזקקים לדיור באשדוד והם קיבלו תשלומים והתחלקו בהם עם פקיד עמידר על מנת להעדיף את המשלמים בהענקת דירות, ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיבים עונש מאסר של שלושה חודשים ולמשיב הראשון התווסף קנס של 2000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. מצוקת הדיור בארץ ידועה לכל, מחירי הדירות הולכים המאמירים ופשוטי עם אין ידם משגת שיכון מתאים או שיפור מצב דיורם. חברת עמידר נוהגת למסור דירות מתפנות לדיירים חדשים המובלים ממצוקת דיור אך ההיצע הוא קטן מן הביקוש. את המצב הזה ניצלו המשיבים כדי לקבל שלמונים מהנזקקים לדיור. תופעת השוחד היא אחד הנגעים החמורים ביותר בחיי חברה ויש לעשות הכל כדי לעקרו מן השורש. אדם המקשר בין נותן השוחד למקבלו חטאו כפול כי לרוב הוא מחטיא את שניהם, הגיע הזמן למצות במקרים כאלה את חומרת הדין ולהטיל את העונש המירבי של שלוש וחצי שנות מאסר הקבוע בחוק. במקרה הנדון, בשל הנסיבות המקילות, יש להטיל על המשיב הראשון שנתיים וחצי מאסר ועל המשיב השני שנתיים מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קרוסר למערערת, עו"ד ד. חוטר ישי למשיבים. 20.12.72).
ע.פ. 399/72 - שמעון מנחם ואברהם אקרישבסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המנוח יוסף מזרחי נורה ונפצע בשעות הערב באחד מערבי ינואר 1972 וכעבור כארבעים שעות מת מפצעיו. כאשר הועבר לביה"ח אמר לנהג את שמותיהם של שני המערערים, לאתר מכן אמר לאח בביה"ח את שמותיהם, כאשר בדק אותו הרופא בביה"ח אמר לרופא ששני המערערים הם שהרגו אותו ודברים אלה אמר לאחר מכן לאחד השוטרים. שני המערערים נעצרו ומסרו במשטרה הודאות מלאות בהן הודו במעשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירת רצח עפ"י הודאותיהם ואת ה"דבר מה" שצריך כתוספת להודאות מצא ביהמ"ש באמרותיו של הפצוע שהזכיר את שמות המערערים. הערעור על ההרשעה נדחה. האמרה של הפצוע לרופא כאשר הובא לביה"ח היתה סמוך לאחר המעשה 4 וגם "בהזדמנות ראשונה" שהיתה לו למנוח. לא עברה ההזדמנות הראשונה להתלונן שכן סביר הוא שלפני שיתלונן ידאג הפצוע תחילה לטיפול רפואי בפצעיו. גם האמרות לנהג ולאח שבהן רק הוזכרו שמות המערערים, ולא נאמר ע"י הפצוע שהם שירו בו, די היה בהן לשמש את "דבר מה" הדרוש. למעשה די היה באמרותיו של הפצוע כדי להרשיע על פיהן בלבד את המערערים, די היה בהן אילו היה צורך בראיות סיוע של ממש להודאות של המערערים וקל וחומר שדי בהן לשמש "דבר מה" לחיזוק הודאות המערערים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן, המערער הראשון לעצמו, עו"ד נ. לאונר למערער השני, עו"ד ביניש למשיבה. 17.12.72).
ע.פ. 193/72 - דניאל חלואני ומנחם שטרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) המערערים יחד עם אחרים אנסו צעירה שישבה יחד עם חברה בפרק הלאומי ברמת- גן לאחר שאיימו עליהם ונדונו - המערער הראשון לשש שנות מאסר והמערער השני לארבע
שנות מאסר. ערעורם נדחה. על אף גילם הצעיר ונסיבותיהם האישיות הרי צדק ביהמ"ש דלמטה שיש להחמיר בעונש. לא יתכן שזוג לא יוכל לטייל לבטח בגן ציבורי וכי בחורה צעירה תהיה מטרה לאונס בלב מרכז הארץ וכי קבוצת צעירים יטילו אימה ופחד על אזרחים שלווים שניסו למנעם מהמעשה. עבירות מן הסוג הנדון הן נפוצות כיום בארץ ודרוש לעקרן מהשורש ע"י הטלת עונשי מאסר לתקופות ארוכות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ל. פיין למערער 1, עו"ד א. לוצקי למערער 2, עו"ד רובין למשיבה. 4.12.72).
ע.פ. 474/72 - אפרים כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערער הוא כבן 27. בנערותו עבר עבירות רבות אך מאז 1963 ועד 1969 לא עבר עבירות. בשנת 1969 נדון בעבירות של התפרצות וגניבה ל- 36 חדשי מאסר על תנאי לשלוש שנים. במהלך שנתיים וחצי לא עבר כל עבירה, התחתן, נולדו לו שני ילדים ועבד בעבודות אינסטלציה באופן רצוף במקומות שונים. במרץ 1972 ביצע גניבה ואת הרכוש הגנוב בסך 7500 ל"י ביזבז ולא החזיר מאומה. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי לשלוש שנים ובשל העבירה האחרונה הוסיף לו במצטבר 18 חדשי מאמר בפועל. ביהמ"ש העליון ציין כי למעשה אין העונש חמור, ברם לאחר התלבטות החליט בכל זאת להקל במקצת עם המערער באופן שמתוך 18 החדשים של המאסר המצטבר יהיו תשעה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ג. רווה למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 6.12.72).
ע.פ. 116/72 - מדינת ישראל נגד עמוס בנימיני
*טענת דחף לאו בר כיבוש המשיב הואשם במספר עבירות בביהמ"ש המחוזי, הוא הודה בכל העבירות המיוחסות לו אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו שאיננו בר עונשין הואיל וביצע את העבירות עקב דחף לאו בר כיבוש הנובע ממחלת רוח. ערעורה של המדינה נתקבל. הלכה היא שמעשה שנעשה ע"י אדם מתוך דחף, אשר הנאשם מפאת טירוף הדעת לא יכול היה להתגבר עליו הינו מעשה מחוסר רצייה ואין העבריין נושא באחריות פלילית בגינו. ברם בענין דנא הובאו עדויות רופאים כי המשיב הינו פסיכופט, ומעשה של פסיכופט אינו מעשה ללא רציה. הם הפרעה פסיכופטית שניתן לסווגה כמחלת רות הפוטרת מהעמדה לדין פלילי אך לא כל הפרעה פסיכופטית היא כזו. כאשר השופט נדרש לקבוע אם נושא נאשם באחריות למעשיו ואם הוא פטור מחוסר רציה עליו לקבוע אם המחלה עולה לכדי טירוף הדעת כמשמעותו בחוק. קביעה זו צריך שתתבסס על עדות רופא מומחה, אך הרופא רק יתן את סימני המחלה ואילו השופט יקבע אם אלה מצדיקים קביעה של טירוף הדעת במשמעותו המשפטית. בענין שלפנינו מראות העדויות שהמשיב אמנם מתקרב למחלת רוח אך דרגת ליקויו איננה מביאה אותו בגדר פטור מעמידה לדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. בייניש למערערת, עו"ד קינג למשיב. 27.12.72).
ע.א. 290/72 - מרום אינטרנשיונל בע"מ ואח' נגד יוסף קופילוביץ חברה רשומה
*טענה שעיסקה נגועה באי חוקיות המשיבה שהיא חברה זרה הרשומה בניו יורק, תבעה סכום של שבעים אלף ל"י מהמערערים עפ"י שטרי חוב. הועלו טענות הגנה שונות שנדחו אך ביהמ"ש המחוזי קיבל טענת המערערים כי מתן השטרות היה נגוע באי חוקיות לאור הוראות תקנות ההגנה
(כספים) באשר לא נתקבל היתר לפי התקנות הנ"ל. עם זאת חייב, ביהמ"ש המחוזי את המערערים בתשלום השטרות בתנאי שתוך 4 חודשים תמציא המשיבה היתר משר האוצר המאשר למפרע את הוצאת השטרות ואת התשלום לפיהם. המשיבה הגישה את ההיתר הנ"ל וערעור המערערים על פסה"ד נדחה. אין לקבל את טענת המערערים כי צריך היה לדחות את התביעה בגלל אי חוקיות. אין בתיהמ"ש מתייחסים באהדה לטענת אי חוקיות, במיוחד כשגם הנתבע הטוען זאת אשם בקשר עם אי החוקיות. בעניננו אפשר לרפא כליל את אי חוקיות ע"י מתן היתר וזה מקרה מובהק שבו על ביהמ"ש להושיט סעד לתובע ע"י התנאת פסה"ד בהשגת היתר. גם טענת המערערים שההיתר שניתן איננו ממלא אחרי תנאי פסה"ד איננה מבוססת.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. אור למערערים, עו"ד י. אברהמי למשיבה. 9.1.72).
ע.א. 66/72 - פיגלירז בנימין נגד אלומות...בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה המערער נפגע בתאונת עבודה שעה שעבד במאפיה של המשיבה ליד מכונה וזו לא היתה גדורה גידור בטוח כנדרש עפ"י פקודת הבטיחות בעבודה, יחד עם זאת נקבע כי " גם המערער התרשל במידה ניכרת וביהמ"ש חילק את האחריות בין העובד למעבידה בשעור של 40 אחוז נגד 60 אחוז. בהתחשב בעובדה שזהו מקרה של רשלנות עובד לעומת הפרת חובה חקוקה של מעביד, אף שרשלנותו של העובד היתה גדולה למדי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש אם להקטנת שעור האשמה של העובד כטענתו הוא ואם להגדלתו כטענת המעבידה בערעור שכנגד. אין גם להתערב בחישוב הפיצויים. לענין התנאים הסוציאליים, מן המפורסמות הוא שהעובדים זוכים בתנאים סוציאליים המתווספים לשכר העבודה ותנאים אלה יש להביא בחשבון דמי הנזק. אולם תנאים אלה שונים מענף עבודה אחד למשנהו ובלי הוכחה על שעורם הממשי במפעל פלוני אין לדעת מהו. יכול היה ביהמ"ש לקבוע סכום כלשהו על דרך האמדן כפי שקובעים בפריטי נזק אחרים, אבל משנמנע ביהמ"ש מלעשות כן, מחוסר כל הוכחה, אין מקום להתערב בזה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קגנובסקי למערער, עו"ד נ. סמואל - סימון למשיבה. 3.1.73).
בג"צ 162/72 - ד"ר יעקב קינרוס נגד מדינת ישראל ואח'
*חוקיות תקנות הגנת הדייר המבטלות מכסימום שכה"ד במקרים שונים המערער ביקש לפסול את התקנה מתקנות הגנת הדייר שלפיה בוטל השיעור המקסימלי של שכ"ד בבית עסק המשמש רופאים. עתירתו נדחתה. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי קשה להעלות על הדעת מקרה שבו עשויה טענה של אי סבירות נגד חקיקת משנה מהסוג הנדון להצליח אלא אם ברור לתלוטין שהיא בלתי צודקת בצורה משוועת ואין לה כל בסיס עובדתי ציבורי או חברתי. התקנות האמורות נקבעו ע"י הממשלה כולה, ונקבע במפורש כי התקנה תבוטל אם ועדת הכנסת תחליט על כך. לעתים רחוקות יתערב בג"צ בתקנות כאלה. יש להעמיד את הממשלה בחזקתה שהיא שקלה את הענין כדבעי מכל בחינותיו, והחלטותיה נובעות ממידע מוסמך על המצב לאשורו. אשר לטענה כי התקנות מפלות בין סוגים שונים של בתי עסק, הרי עצם הסמכות שניתנה לממשלה היתה להפלות בין סוג אחד ובין סוג אחר של בתי עסק, להשאיר חלק מהם בתחום ההגנה לגבי שעורי מקסימום של דמי שכירות ולהסיר את ההגנה מחלק אחר, ואת זאת עשתה הממשלה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. תגר לעותר, עו"ד מ. חשין למדינה, עוה"ד א. אולשנסקי וא. מילשטיין להתאחדות בעלי הבתים. 27.12.72).
ב"ש 1/73 - מדינת ישראל נגד מקס לביא
*שחרור בערובה המשיב הועמד לדין באשמת גניבה ובמשפטו עמד להעיד עד אשר ראה את המשיב כשהוא מבצע את הגניבה ומשהתקרב מועד המשפט פגש המשיב את העד והזהיר אותו כי אם יעיד נגדו "ישבור את כל עצמותיו". העד התאונן במשטרה על האיום ונגד המשיב הוגש כתב אישום שני לביהמ"ש המחוזי בקשר לאיום הנ"ל. בקשת המדינה לעצור את המשיב עד לגמר ההליכים במשפט האיום נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. משהואשם אדם בעבירה של נסיון להשפיע באיום של מעשי אלימות על מתן עדות, ומה גם שהוא בעל הרשעות קודמות כמו המשיב, לכאורה אין מנוס מלעצור אותו כדי להבטיח ניהול תקין של המשפט התלוי ועומד. במקרה כזה דרושות נסיבות מיוחדות שיש להביאן בפני ביהמ"ש כדי להמנע ממעצרו של הנאשם, שאם לא תאמר כן קיים סיכון רציני של סיכול הצדק.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ביניש למבקשת, עו"ד קינג למשיב. 2.1.73).
בג"צ 473/72 - טוביה בוגץ נגד מדינת ישראל
*ביטול רשיון להתהלך חופשי ועדת השחרורים נתנה לעותר היתר להתהלך חופשי לאחר שריצה שני שלישים מעונשו, היינו 18 חודשים. בעוד הרשיון בתוקף נעצר העותר עד לסיום ההליכים באישום של אונס. משפט האונס טרם הסתיים אך ביום 3.11.72, ששה ימים לפני תום השליש האחרון של תקופת המאסר שלגביו ניתן רשיון להתהלך חופשי, החליטה ועדת השחרורים לבטל את הרשיון האמור. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. הפניה לביטול הרשיון לפני הרשעת המערער באשמת האינוס באה מכיון שב- 9 בנובמבר מסתיימת התקופה של 9 חודשים ולאחר מכן לא יכולה הועדה לבטל את הרשיון. יחד עם זאת יכולה ועדה לבטל רשיון גם בלי שהאיש מורשע בעבירה ודי בכך שהועדה משתכנעת על יסוד חומר הראיות שלפניה שיש לבטל את הרשיון. הועדה כוחה עמה לבטל רשיון לפי שיקול דעתה ולאו דוקא מפאת הפרת תנאי מהתנאים הקבועים בחוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט זוסמן. העותר לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 28.12.72).
ע.א. 64/72 - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נגד ד"ר בועז מואב ואח'
*סמכות ביהמ"ש לדון בסכסוך בין חבר הסתדרות לבין ההסתדרות
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערת ובה דרש כי לא תקצה כספים לסיעות שבתוך ההסתדרות. המערערת ביקשה לדחות את התביעה על הסף בטענה כי אין סמכות לביהמ"ש לדון בה וכי הסמכות הייחודית היא לביה"ד לעבודה. טענתה נדחתה והערעור על כך נדחה. לטענת המערערת נכנסת התובענה לגדר "תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות" שכן המשיב מבסס את תביעתו על היותו חבר במערערת והרי זה סכסוך הקשור בחברות בארגון. ביהמ"ש העליון ציין כי ההסתדרות הינה גוף בעל תפקידים נרחבים ביותר כמעט בכל שטחי החיים במדינה ואין לאמר כי בכל סכסוך שבין חבר להסתדרות בכל אחד מהענינים האלה נמסרה הסמכות לביה"ד לעבודה. יש לפרש את המלים "הקשורות בחברות" כמכוונים לתובענה שהיא עצמה קשורה בחברות ושבה עומדת לדיון השאלה בדבר חברותו או אי חברותו של עובד בארגון. פסה"ד ניתן מפי השופט ברנזון והשופט עציוני הוסיף, כי הכלל הוא, כי כאשר מדובר בסמכותו של בי"ד שתחום עיסוקו מצומצם לתחומים מיוחדים והסמכות שהוענקה לו באה לשלול סמכותם של בתיהמ"ש הכלליים, יש לפרש את הוראות החוק המעניק את הסמכות פירוש דווקני ומצמצם.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד י. טוניק למערערת. 3.1.73).