תקציר סביר כרך ז' חוברת 13

ע.א. 377/72 - מרים גייסט נגד משה שטיינברג

*החלת הגנתו של חלוק הגנת הדייר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, אבנור, וארליך) בע.א. 360/71 - הערעור נדחה).

העובדות:
"המערערת התאלמנה מבעלה בשנת 1964 והיתה לה חנות שעמדה ריקה למעלה משנה ובנה עודנו צעיר. היא השכירה את החנות למשיב ובחוזה השכירות הותנה כי השכירות היא לשנה אחת בלבד וכי אם השוכר לא יפנה אותה בתום השנה תוכל המשכירה לתבוע מהשוכר תשלום דמי מפתח של 20,000 ל"י בלי לפגוע בזכויותיה לתבוע פינוי. לאחר מכן נעשו חוזים נוספים בזה אמר זה מדי שנה עד 1969. בשנת 1968 תוקן חוק הגנת הדייר באופן שנכס שנתפנה אחרי תחילת חוק תשכ"ח לא יחולו על שכירותו חוקי הגנת הדייר ובחוזה שנעשה בין הצדדים ב- 1.1.69 הוצא התנאי של תשלום 20,000 ל"י דמי מפתח ובמקומו הוכנסה תניה האומרת כי "המושכר הוא נכס שנתפנה כדין ... ולא שולמו דמי מפתח ... ולכן ... לא יחולו חוקי הגנת הדייר עלשכירות". עברה שנה והמשיב טען כי הוא דייר מוגן. המערערת הגישה תביעת פינוי לבימ"ש השלום, תביעתה נדחתה וגם ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. יש להבחין בין מקרה שבו נעשה חוזה חדש עם דייר שקודם החזיק במושכר כדייר מוגן אלא שמותר היה לפי החוק לערוך את השכירות הקודמת בצורה שאינה מעניקה הגנה, לבין מקרה שבו נעשה חוזה חדש עם דייר שקודם החזיק במושכר כדייר מוגן אך לא היתה דרך חוקית לערוך את השכירות בצורה השוללת ממנו את הגנת החוק.
ב. במקרה הראשון די בכך שנעשה חוזה חדש השולל את הגנת הדייר, אפילו הדייר ממשיך לגור במושכר כל הזמן בלי שיפנה אותו ויחזור אליו כדייר לא מוגן. במקרה השני כאשר הדייר הוא כזה שמלכתחילה אי אפשר היה להוציאו מתחולת הגנת החוק אין הוא יכול לאבד את מעמדו אלא ע"י פינוי המושכר ועריכת חוזה חדש השולל את חוק הגנת הדייר.
ג. במקרה שלפנינו המדובר היה במבנה שאי אפשר היה לשלול בו את הגנת הדייר לפני החוק החדש ומכיון שהמשיב לא פינה את המושכר וחזר אליו, בשנת 1969, אין לפנותו מן המושכר.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד בן דרור למערערת, עו"ד שמורק למשיב. 15.1.73).

ע.א. 566/71 - מנחם פייג נגד לאה שפיצקוף

הצורך בחתימה על שיק בנוסף לחותמת.
הוכחתו של חוב באמצעות שיקים לא חתומים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 162/69 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה הינה בתה היחידה ויורשתה של פרידה שפיצקוף. המנוחה נהגה להלוות למערער כספים והלה היה פורע אותם בשיקים. כשנפטרה האם נמצאו בארנקה ארבעה שיקים. שלשה מהם בסכום כולל של 13,500 ל"י שלא נשאו את חתימתו של המערער אלא חותמת של העסק של המערער. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום של 5,000 ל"י על סמך שיק אחד שהיה חתום על ידי המערער וסכום של 13,500 על סמך חבותו עקב עיסקת הלוואה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. למשיבה זכות קנינית בשיק החתום ע"י המערער מכח ירושה וכן זכות ביחס לסכום הנותר אם אכן היתה עיסקת הלוואה. כשם שלאם עמדה הזכות לתבוע את השבת החוב כך עומדת זכות זו לבתה יורשתה היחידה. אמנם הכותרת בכתב התביעה אינה מפרשת
שהמשיבה תובעת בתור יורשת, אך בכתב התביעה עצמו מפורש ענין זה ודי בכך. יש לציין כי לאחר מתן פסה"ד ניתן צו ירושה פומבי שבו הוכרזה המשיבה כיורשת היחידה של המנוחה. צו ירושה הוא דקלרטיבי והעדרו בזמן המשפט אינו פוגם.
ב. אחד התנאים לתקיפותו של שטר, ושיק בכלל זה, הוא חתימתו של מושך השטר. לשם יצירת חבות כזו צריך שהמסמך ייחתם ע"י המתחייב וכאשר מדובר בהתחייבות של אדם טבעי לא די בחותמת הגומי שהושמה על השטר אלא יש צורך בחתימת ידו או בהטבעת חותם. ייתכן שסוג מסוים של חותמות גומי יהא דינו כחתימה, כגון כאשר החותמת נושאת צורת חתימתו של בעליה והיא שמורה עמו בלבד. אך כאן לא היתה חתימה כזו ועל כן אכן אי אפשר היה לחייב את המערער על יסוד השיקים הבלתי חתומים.
ג. בנסיבות המיוחדות בענין דנא, השיקים שהמערער מסרם מהווים הוכחה לכאורה לכך שהמערער קיבל לידיו את סכומי הכסף הנקובים בהם. חובת הראיה מוטלת על התובע להוכיח את החוב ובמקרה דנא ע"י הצגת השיקים האמורים בצירוף העדויות שהובאו יצאה התובעת ידי חובת הראיה. לאחר שהיא הביאה עדות לכאורה עבר נטל הראיה אל הנתבע וההסבר שנתן הנתבע (המערער) לסתירת טענות המשיבה לא התקבל על דעת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ד. כרמלי למערער, עו"ד א. שלנגר למשיבה. 14.1.73).

ע.א. 588/71 - ניו זילנד חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד רג'ואן נעים

*חיוב חברת בטוח על פי פוליסת בטוח חיים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ש. ולנשטיין) בת.א. 4856/67 - הערעור נדחה).

העובדות:
למשיב עסק של סטקייה בת"א. הוא פנה לסוכן ביטוח וזה יעץ לו לבטח את פועליו באופן שהפוליסה תהיה לטובת המעביד (המשיב) והפועלים הם שיהיו מבוטחים ביטוח תאונות. המשיב הסכים לכך, והסוכן פנה לשני הפועלים ומילא עפ"י תשובותיהם טופס לביטוח אישי בפני תאונות.בין היתר נשאלו שני הפועלים אם אופן בילוי זמנם עלול לגרום להם באופן מיוחד תאונה או מחלה ושניהם השיבו על כך בשלילה. כמסתבר היה אחד הפועלים מסוכסך בסכסוך חמולות שבכפר ערבי ובאחד הימים הרג אחד מהחמולה השניה את הפועל והמשיב הגיש תביעה לתשלום סכום הביטוח בסך 10,000 ל"י. המערערות סירבו לשלם בטענה כי אותו פועל נתן תשובות לא נכונות לשאלון אך ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. ביהמ"ש ציין שבכך שהפועל לא גילה את עברו היה אמנם העלמת עובדות מהותיות, אך המשיב לא ידע על עברו זה של הפועל והוא לא נשאל דבר ולא נדרש לחתום ולא חתם. מכיון שהמבוטח היה המשיב ואילו למצג של הפועל שחייו היו מבוטחים אין המשיב אחראי, חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערת בתשלום סכום הביטוח. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המבוטח היה המשיב ולא הפועלים וזאת ניתן ללמוד מכל נסיבות המקרה. קיימים קשיי פרשנות בחוזה הביטוח אך ניתן להתיר את הספק בעזרת עובדות שונות לטובת המשיב.
ב. המערערת יכלה להשתחרר מן הביטוח אילו המשיב מסר הודעת שוא, אך אין הקשר החוזי נפגם אלא עקב מצג שווא של מי שהיה צד לחוזה או שליחו של זה וכאן לא היה מקרה כזה.
ג. אין לאמר שהפועל היה שליחו של המשיב וכי מצג השווא של הפועל מכשילה את המשיב בתביעתו. שליח, הוא אדם המבצע את עסקו של אחר בעבור שולחו, וכאן המשיב
לא הסמיך את הפועל לערוך את הביטוח, אלא הוא עשה כן בעצמו ואילו הפועל נכנס לתמונה רק לצורך מתן התשובות לשאלות שנדרשו ע"י המערערת. המערערת ידעה כי הפועל חתום על הצעת הביטוח ולא דרשה שהמשיב יערוב לאמיתות הפרטים.
ד. העובדה שפוליסת הביטוח איננה מבוססת על הצעה החתומה בידי המשיב אין בה כדי לעזור למערערת. המערערת ידעה כי לא הפועל מבקש לבטח את עצמו אלא המשיב ולאחר שעשתה למשיב את הפוליסה שביקש אין היא יכולה להשמע בטענה שלא התקשרו איתו בחוזה ביטוח. אפילו לא קדמה להוצאת הפוליסה הצעה מטעם המבוטח כמקובל, כי אז הפוליסה היא הצעת הביטוח של המערערת והצעה זו נתקבלה ע"י המבוטח ששילם את הפרמיה המגיעה ממנו ועקב כך נקשר הקשר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ר. סואן למערערות, עו"ד ב. עמרמי למשיב. 4.1.73).

ע.א. 17/72 - יעקב אליהו נגד פישל גרודה ואח'

*זכויות במקרקעין.
* הגוזל מן הגזלן.
* עתירה לקבלת סעד לפי סעיף 24 לחוק שופטי השלום העותומני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, בן עתו) בע"א 686/70 - הערעור נדחה).

המשיבים מחזיקים בשטחים השייכים למינהל מקרקעי ישראל. תחילה החזיקו לפי חוזה שכירות ולאחרונה סירב המינהל לחדש את חוזי השכירות אך לפי המדיניות שנקט לא הגיש תביעה לסילוק ידם של המשיבים. המערער שם מכוניות וגרוטאות בשטח המוחזק ע"י המשיבים ללא נטילת רשות מהמשיבים ואלה תבעו סילוק ידו ובימ"ש השלום פסק לטובתם וכן ביהמ"ש המחוזי. בדחותו את ערעורו של המערער התייחס ביהמ"ש העליון בשלושה פסקי דין נפרדים ומקיפים לשאלה אם המשיבים הינם בני רשות או משיגי גבול; דין הגוזל מן הגזלן והשלכותיו השונות; תחולת חוק המקרקעין במקרה דנא כאשר התביעה הוגשה לפני תחילתו של החוק; והאם זכויות המשיבים במקרקעין הם בגדר "זכות במקרקעין" לצורך חוק המקרקעין. כמו כן נדונה שאלת ההשהייה בעתירה לביהמ"ש לקבלת סעד לפי סעיף 24 לחוק שופטי השלום העותמני.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. זינגל למערער, עו"ד ד. בנז'מין למשיבים. 11.1.73).

בג"צ 445/71 - נוה מדור השקעות בע"מ ואח' נגד הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואח'

*הכרזה על קרקע כ"קרקע חקלאית".
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

החלטה - השופט ברנזון:
א. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מוסמכת להכריז על קרקע כקרקע חקלאית גם אם זו היתה קרקע המסווגת כאדמת בנין.
ב. לטענה כי אין לייחס למחוקק כוונה לפגוע ברכוש האזרח להפיכת קרקע לחקלאית ללא תשלום פיצויים - במקרה דנא שימשה הקרקע נשוא העתירה גם לפני כן למטרה חקלאית והכרזת הועדה אינה משנה את טיבה אלא מונעת את ניצולה בעתיד למטרה לא חקלאית. נוסף לכך החוק מעניק לועדה סמכויות נרחבות ויש הרבה סוגים של פגיעות בבעלי קרקע שהמחוקק אינו מחייב תשלום פיצויים בגינן.
ג. אין לאמר כי במקרה דנא לא היה הדבר "דרוש לשם שמירה על היעוד של הקרקע החקלאית" כנדרש בחוק. רוב רובו של השטח הנדון הוא פרדס נטוע שעודו מניב פירות והוא מנוצל איפוא למטרה חקלאית ועל זה באה ההחלטה לשמור.
ד. אשר לטענת הפליה של העותרים - בכך שחלקות אחרות באיזור הוכרו כאדמה לבנין - לא נמסרו שום פרטים ביחס לאדמות אלה, מה היה טיבן, וכיצד נוצלו עד שיועדו למטרות בניה. הסכמת הועדה להפוך אדמות אחרות לאדמות בנין ע"י דיון בכל חלקה לגופה מחזקת את הדעה שהועדה אינה פועלת בשרירות לב והיא בודקת ודנה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיה.
ה. הועדה צריכה לשמוע חוות דעת מועצת מומחים לענין הכרזת אדמה כאדמה חקלאית ודי בכך שאותה ועדת מומחים הכינה מפה אשר בה סימנה את החלקות שיש לשמור עליהן כאדמה חקלאית. חוות הדעת של הועדה אינה צריכה להיות מילולית ועצם הגשת המפה מהווה חוות דעת. ועדת המומחים גם לא נדרשה בחוק לנמק את דעתה.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עוה"ד ח. שינה ונ. זיסמן לעותרות, עו"ד מ. חשין למשיבים. 8.1.73).

בג"צ 337/72 - צבי צור ואח' נגד ראש מדור הקניות של המשטרה ואח'

*מכרז של המשטרה לגרירת מכוניות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העובדות:
במשך מספר שנים היה למשטרה הסדר עם איגוד המוסכים בדבר ריכוז הזמנות למכוניות גרר כדי לפנות מכוניות ממקום תאונה כאשר הן מפריעות לתנועה. בשנת 1971 החלה לפעול חברה פרטית בשם "מגור" בגרירת רכב ואז נוסדה ע"י איגוד המוסכים חברה לגרירה בשם "שמגר" שבה מאוגדים יותר מ- 50 גוררים כולם חברים באיגוד המוסכים. המשטרה החליטה לפרסם מכרז להסדר שירות גרירה של מכוניות שנפגעו ובמכרז זכתה חברת מגור. משזכתה חברת מגור במכרז פנו העותרים, שהם חברי איגוד המוסכים, בעתירה לבג"צ נגד סמכותה של המשטרה להוציא את המכרז וכן היו להם טענות נגד תנאי המכרז.
החלטה - השופט י. כהן:
א. פקודת המשטרה מטילה חובה על המשטרה לדאוג לפנוי כלי רכב וגרירתו כאשר יש ברכב משום הפרת סדרי התנועה. כיון שכך רשאית המשטרה לנקוט צעדים מתאימים למילוי חובה זו באופן שהפינוי והגרירה יבוצעו במהירות וביעילות. והיא היתה רשאית, בתנאי המכרז, לדאוג למחירי הגרירה.
ב. אין ממש בטענת העותרים שהתקשרות המשטרה לפי המכרז כמוה כיצירת מונופלין. התקשרות עם זוכה במכרז איננה מהווה מונופלין. ביסודו של מונופלין מונחת העדפה או הענקת זכות יתר בה בשעה שמטרת מכרז היא לתת הזדמנות שווה לאלה שעוסקים באותו ענף כלכלה לזכות בעבודה שבמכרז. גם מבחינה עובדתית לא הצליחו העותרים להראות שכתוצאה מהמכרז תרוכז מרבית עבודת הגרירה בארץ בידי הזוכה ושיש חשש שמהעותרים תשלל פרנסתם. מלבד גרירת רכב לאחר תאונה יש עבודה מרובה. נוספת לגוררי רכב.
ג. לטענת העותרים לא מילאה חברת מגור אחר התנאים שבמכרז. העותרים לאהשתתפו במכרז והטענה שמי שהשתתף בו לא מילא אחרי תנאיו איננה פתוחה בפניהם.
השופט לנדוי:
נכון הדבר שבמקרה דנא נוצר החשש למונופול בגלל המכרז. לא הרי מכרז רגיל שבו מתחרים בענף מסוים על עשיית עבודה מתוך כלל העבודות באותו ענף כהרי מכרז על הייצור בענף שלם שתוצאותיו עלולות לסגור את הענף כליל בפני מי שעסקו בו עד כה פרט לזוכה במכרז. עדיף היה לחלק את העבודה בין ארגון המוסכים ובין חברת מגור בדרך מתן הוראות מתאימות לשוטרים שיפנו את המשיבים לסירוגין למשרד האיגוד ולמשרד
מגור. סעיף 70 (א) של פקודת המשטרה הנזכר לעיל אינו עושה את המשטרה רשות מוסמכת לחלוקת עבודות גרירה ולהסדרת מחירי הגרירה, ולהוציא מכרז שמגמתו יצירת מעין מונופול. אולם, העותרים אמנם הוכיחו חששות של יצירת מונופול אך לא יותר מאשר חששות. לא הוכח שקיימת סכנה ממשית של השבחתם של הגוררים הפרטיים מהעבודה בענף הגרירות והוצאתם מן השוק.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עוה"ד ר. קוזלובסקי וצוקר לעותרים, עו"ד ביניש למשיב, עו"ד שקד לחברת מגור. 8.1.73).

ע.א. 26/72 - עירית הרצליה נגד חנן שטקין

*חיוב עבור סלילת כביש ומדרכה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בת.א. 1401/71 וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל).

העובדות:
המערערת החליטה באוקטובר 1961 על סלילת כבישים ומדרכות ובין היתר ריצוף מדרכה ורצועה לרוכבי אופניים ברחוב שבו נמצאות אדמות המשיבים. ההודעה על ההחלטה פורסמה בעתון. בעת הבצוע, במקום לסלול רצועה צרה לרוכבי אופניים נסלל כביש וההוצאה עלתה ממאה אלף ל"י לשלוש מאות אלף ל"י. העיריה תבעה מהמשיבים השתתפות של 75 אחוז בהוצאות סלילת הכביש ואת מלוא ההוצאות עבור המדרכות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת העיריה עבור סלילת הכביש, אך חייב את המשיבים בהוצאות ריצוף המדרכות, העיריה מערערת על דחית חלק מתביעתה והמשיבים מערערים על חיובם בהוצאות המדרכה.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לענין סלילת הכביש - אכן לא נתקבלה החלטה על סלילת כביש ולכן אין לחייב את המשיבים בהוצאות הסלילה כולן. ברם היתה קיימת החלטה לסלילת רצועה לרוכבי אופניים ועל כן הזכות בידי העיריה לגבות מן המשיבים את חלקם בהוצאות שהיו מוצאות על סלילת הרצועה לרוכבי אופניים.
ב. אשר להוצאות המדרכה - פקודת העיריות קובעת כי העיריה מוסמכת לדרוש מבעלי מקרקעין לסלול מדרכה ורק אם מי שנדרש לכך כדין לא ביצע את הסלילה מוסמכת העיריה לבצע את הסלילה ולדרוש את ההוצאות מבעלי הקרקע. בענין דנא לא דרשה העיריה מאת בעלי הקרקע לבצע את הסלילה בעצמם ולא הזהירה אותם מפורשות, כנדרש בחוק, שאם לא יעשו כן תבצע העיריה את עבודות הסלילה. כיון שכך לא היה מקום לחייב את המשיבים לשאת בהוצאות סלילת המדרכה.
השופט ברנזון מסכים ומוסיף:
ההלכה שאין העיריה יכולה להשתמש בסמכותה לחיוב בעלי קרקע בהוצאות סלילת כביש אלא פעם אחת היא כאשר מדובר באותו חלק של כביש והעבודה שבוצעה היתה תיקון הכביש או החזקתו. ברם כאשר מדובר בהרחבת כביש מוסמכת העיריה לחייב את בעלי הקרקע מזמן לזמן, תחילה בסלילת חלק של כביש ולאחר מכן בסלילת החלק האחר של הכביש. במקרה דנא היתה הרחבת רחוב וביחס להוצאה שהיתה צריכה לעלות סלילת הרצועה לרוכבי האופניים צריכים בעלי החלקות להשתתף בחלק מסלילת הכביש.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד א. שיפר למערערת, עו"ד מ. שוב למשיבים. 9.1.73).

ע.א. 368/72 - אסתר קונויסר ואח' נגד עו"ד י. יעקובי שווילי ואח'

*בטול הענקות שנעשו ע"י פושט רגל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט רבינוביץ) בת.א. 1292/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
ביום 6.7.69 ניתן צו קבלת נכסים נגד המשיב השני והוא הוכרז ב- 11.8.69 כפושט רגל. ביום 20.8.67 העניק פושט הרגל סכומים של 10,000 ל"י לכל אחד משני ילדיו הקטינים (המשיבים 3,2) ובתאריך 15.1.68 העניק לאשתו סכום של 15,000 ל"י. מכיון שהענקות אלה ניתנו תוך שנתיים לפני צו קבלת הנכסים פנה המשיב, הנאמן בפשיטת הרגל, לביהמ"ש וביקש לחייב את המערערים להחזיר את סכום ההענקה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. התאריך הקובע לענין השנתיים שבהן ההענקה בטלה, הינו מעשה פשיטת הרגל המוקדם ביותר ולאו דוקא תאריך צו קבלת הנכסים. מכיון שבענין דנא לא הוכח מתי נעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון יש להניח כי תאריך צו קבלת הנכסים הוא התאריך הקובע.
ב. לטענה כי המענק ניתן בסוף יוני 1967 כאשר פושט הרגל קיבל את הסך 20,000 ל"י ואז אמר "זה בשביל הילדים" - ראשית, לא הובאו ראיות מהימנות על ביהמ"ש כי אכן באותו תאריך נאמר המשפט הנ"ל ע"י האב. שנית, על ההענקה חלו הוראות המג'לה שקטין זוכה במתנה על סמך "הצעה" בלבד וללא צורך בנטילה, אך ההצעה חייבת לבוא לידי גילוי באמירה או במעשה המעידים באופן חד משמעי על הקניית הנכס לקטין בעת המעשה או האמירה ולא בעתיד. לכן אפילו גירסת האב היא כולה אמת הרי אמירתו היא מעורפלת ודו משמעית וניתן להבינה כהבעת כוונה לתת כסף בעתיד לילדים. ג. אשר למענק שניתן לאשה - זו טוענת כי החזירה את הכסף של המענק לבעל בתקופה מאוחרת יותר כאשר נתנה לו 10,000 ל"י לצורך ניהול עסקיו. הנאמן הגיש לביהמ"ש שני תצהירים של הבעל ושל האשה שבשניהם נאמר כי ביוני 1968 הלוותה האשה לבעל כספים וממילא לא היתה כאן החזרת ההענקה אלא מתן הלוואה לבעל על מנת שיחזיר לה הלוואה זו בעתיד.
ד. אין לקבל את הטענה שהאשה זכאית לקזז את סכום ההלוואה כנגד סכום ההענקה שהיא חייבת להחזיר. לפי סעיף 31 לפקודת פשיטת הרגל קיימת זכות קיזוז במקרה של חובות הדדיים וכדומה, אך אין להרחיב זכות קיזוז זו של מתן הלוואה כנגד סכום ההענקה שהנאמן תובע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ש. טויסטר למערערים, עו"ד י. יעקובי שווילי למשיבים. 11.1.73).

ע.פ. 222/72 - מדינת ישראל נגד זכריה בוטנסקי (בן-צבי).

*הרשעה בשוחד וחומרת העונש המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה בעבירת שוחד בכך שביקש כסף על מנת לסדר לזולת שירות המילואים שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אמר לאותו אדם כי הוא צריך את הכסף כדי לתת שוחד וכן כי לא נתן כסף לקציני הצבא על מנת לדחות את המילואים אך הצליח לסדר דחיה הודות לקשריו עם קציני צבא. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכך שלמעשה לא נתן המערער את השוחד, אם כי עפ"י החוק דינו כדין לוקח שוחד, ודן אותו לקנס של 1000 ל"י ולשנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו של המשיב על הרשעתו
נדחה ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. מעשהו של המערער יש בו כדי להוציא לזות שפתיים על הצבא ובעבירות שענינן שוחד נדחות כל הנסיבות האישיות מפני הצורך להטיל עונשים מרתיעים. עם זאת, החליט ביהמ"ש העליון שלא למצות את חומר הדין עם המשיב. לאחר האמור הוטל על המשיב עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד קירש למערערת, עו"ד ש. טויסטר למשיב. 4.1.73).

ע.פ. 464/72 - שרה פינסקי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת רכוש גנוב) המערערת החזיקה רכוש גנוב בסכום של כ- 18,000 ל"י וכמסתבר קיבלה את הרכוש הגנוב מבנה. היא עוסקת כרוכלת בשוק הפשפשים ובדרך זו יש קשר בין המסחר שהיא עוסקת ובין הרכוש הגנוב. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת, שהינה כבת 41, עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וערעורה על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי וקיסטר כנגד דעתו החולקת של השופט ברנזון. שופטי הרוב ציינו את חומרת המעשה והצורך להרתיע לנוכח גל הפשיעה הגואה והולך. לעומת זאת ציין השופט ברנזון את העובדה שלא מן הנמנע שאלמלא הובא הרכוש ע"י בנה לא היתה נכשלת בכך, עובדת עברה הנקי של המערערת, העובדות שעברה את תלאות השואה וכן שהיא אם לילדה בגיל 7. אי לכך הציע להפחית את עונש המאסר לששה חודשים.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד ש. קינג למערערת, עו"ד ז. לויצקי למשיבה. 2.1.73).

ע.פ. 304/72 - מרדכי אבוקסיס נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד שמעון אלפסי

*חומרת העונש (התפרצות) אבוקסיס ואלפסי בצעו ביחד מעשה התפרצות וביהמ"ש הטיל על אבוקסיס עונש של ששה חודשים מאסר והפעיל מאסר על תנאי של שנתיים ואילו על אלפסי הטיל עונש של שנתיים מאסר על תנאי בלבד. אבוקסיס מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת עונשו של אלפסי ושני הערעורים נתקבלו. ביהמ"ש העליון החליט להטיל על אלפסי עונש של ששה חודשים מאסר בפועל ומאידך החליט לקבל את ערעורו של אבוקסיס באופן שהמאסר של ששה חודשים יהא חופף את התקופה של שנתיים מאסר על תנאי שהופעל.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד יאראק למדינה, אבוקסיס לעצמו, עו"ד רובינסון לאלפסי. 4.1.73).

ע.פ. 508/72 - יגאל נחום נגד מדינת ישראל

*עדות שותפים לדבר עבירה המערער הורשע בעבירות זנות וההרשעה התבססה על עדויות של עדים שנתנו אתנן עבור מעשי זנות. המערער טען שיש לראות את העדים משותפים לעבירתו. אמנם אין הם שותפים לעבירת הסרסרות אך מכיון שהנערה קטינה הרי הם שותפים למערער בעבירה של בעילת קטינה. ערעורו נדחה. בעבירה של בעילת קטינה לא הואשמו העדים והרי הם עומדים בחזקת חפים מפשע, שמא יש לאל ידם להוכיח אחת ההגנות הקבועות בחוק אפילו עצם המעשה אינו שנוי במחלוקת. ברם, ספק גדול הוא אם שותפות העדים לעבירה אחרת של המערער, שאיננה משמשת נשוא האישום הנדון, אמנם דיה לענין הדרישה לעדות סיוע בשותפות לעבירה, נראה שאין להרחיב את המסגרת של השותפים לעבירה וליצור באופן מלאכותי סמים חדשים של שותפים לעבירה. גם העונש של שנתיים
מאסר איננו חמור מדי.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לשם למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 8.1.73).

ע.א. 670/71 - עמנואל הקיני נגד נתן סלע ואח'

*זקיפת תשלום כנגד חוב פלוני המערער והמשיב הראשון חוייבו סולידרית לשלם למשיבים האחרים (להלן המשיבים) סכום של 9,000 ל"י. המערער היה חייב למשיבים סכומי כסף נוספים ושילם להם סכום של 9000 ל"י אך לא קבע כי הסכום משולם לסילוק החוב של פסה"ד ועל כן זקפו המשיבים את הסכום ע"ח החוב הפתוח האחר. ערעורו של המערער על זקיפת התשלום כאמור נדחה. ההלכה היא שכאשר קיימים שני חובות רשאי המשלם לציין בעת התשלום איזה חוב הוא משלם ואם לא ציין זאת עוברת הזכות לזקוף את התשלום אל הנושה. מסקנת ביהמ"ש המחוזי תואמת הלכה זו. אמנם הסכום של 9,000 ל"י זהה לסכום החוב לפי פסה"ד ובזה אפשר אולי לראות רמז שהמערער התכוון לשלם ע"ח חוב פסה"ד אך אין די ברמז כזה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד מרקוביץ למשיב מס' 1, עו"ד דר למשיבים. 16.1.73).

ע.א. 146/72 - חברת האחים ויקטור לוי בע"מ נגד דבורה גולדמן ואח'

*הסכם בכתב" למכירת מקרקעין למשיבים היתה חלקת קרקע והם הגיעו לידי הסכם בע"פ עם המערערת למכירת הקרקע למערערת. המשיבים קבלו מהמערערת שיק ע"ס 10,000 ל"י והם פדו את השיק. לא נערך הסכם בכתב אך עו"ד הכין טיוטא של הסכם לפי התנאים שסוכמו בע"פ, אך כיון שהצדדים לא סיכמו דבר למקרה שיוטל מס ערך מוסף התעורר סכסוך בדבר החיוב בתשלום זה והצדדים לא חתמו על ההסכם. המשיבים מכרו את החלקה לאחר ותביעת המערערת נגד המשיבים נדחתה. לפי סעיף 8 של חוק המקרקעין טעון הסכם למכירת מקרקעין מסמך בכתב ובאין מסמך בכתב העיסקה איננה קיימת. המסמך בכתב הנדרש לפי סעיף 8 הוא מהותי ולא בעל ערך הוכחתי בלבד ועל כן אין להקיש על ענין זה מאסמכתאות בדבר ראשית ראיה במקום שנדרש מסמך בכתב כראיה השיק שניתן ע"ח המחיר אינו יכול למלא את חסרון המסמך בכתב. מכיון שאין מסמך בכתב לא היה גם מקום להטיל עיקול זמני על המקרקעין. טעם שני לדחית התביעה היה היעדר הסכם מוגמר בין הצדדים וגם נימוק זה אושר ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. סלונים למערערת, עוה"ד מ. רימל וצ. אברבנאל למשיבים. 16.1.73).

ע.א. 38/72 - רוטזייד שמעון נגד המספנות המאוחדות בישראל בע"מ

*אחריות בתאונה ופיצויי הפסד השתכרות בענין דנא הוגש ערעור וערעור שכנגד בקשר לתאונה שאירעה למערער ואשר אחריות לכך הוטלה על המשיבה. המשיבה ערערה על האחריות שהוטלה עליה וערעורה נדחה ואילו המערער ערער על סכום הפסד השתכרות בעתיד שנפסק לו וערעורו נתקבל. לענין הפסד ההשתכרות - אכן שעור הנכות של המערער הוא 10 אחוז ולפי אחוז זה נקבע הפסד כושר ההשתכרות, אך לפי הראיות שהובאו הסכום של 5,000 ל"י שנפסק למערער הינו נמוך מדי ועל כן העלה ביהמ"ש העליון את הסכום ל- 10,000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ב. שיפמן למערער, עו"ד י. אייזנברג למשיבה. 10.1.73).

ע.א. 181/70 - הנד סמארה יחיא ותר ואח' נגד יורשי עבד יחיא ותר ואח'

*סתירת ההנחה של חזקת יורש בשם היורשים המשיבים החזיקו במשך עשרים וארבע שנים חזקה נוגדת בקרקעות של אביהם בעלי הדין וביהמ"ש המחוזי דחה מחמת התישנות תביעת המערערות בהסדר קרקעות לקבלת
חלק מהמקרקעין. הערעור על כך נדחה. לפי פקודת הקרקעות קיימת הנחה הניתנת לסתירה שחזקתו הבלעדית של יורש היא חזקת שלוח למען היורשים האחרים. אין חולקים שלסתירת ההנחה דרושות ראיות חזקות ובמיוחד בסכסוך בין אחים ואחיות ולאור כלל זה יוכרע כל מקרה עפ"י נסיבותיו. במקרה שלפנינו הובאו ראיות חזקות שעל פיהן ניתן היה לקבוע כי נסתרה הנחת החזקה בשם כל היורשים.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. פיגלין למערערות, עו"ד ש. כהן למשיבים. 18.1.73).

ע.א. 91/72 - ליאון לאודקר ואח' נגד אליהו טובול ואח'

*חלוקת האחריות בתאונת דרכים המערער נהג במכונית בכביש צר יחסית ומולו בא רוכב קטנוע שנסע באופן מסוכן באמצע הכביש. המערער היה ער לסכנה, סטה ימינה וירד במקצת לשוליים אך לא במידה מספקת. הוא פגע במשיב שישב במושב האחורי של הקטנוע. ערעורו של המערער על מידת רשלנות שיוחסה לו נדחה. עצם סטייתו של המערער ימינה מראה שהבחין בסכנה אך בכל זאת המשיך לנסוע במהירות של 70 קמ"ש וכיון שכך לא יכול היה לרדת מספיק לשוליים. עליו היה להאיט את מהירות נסיעתו במידה רבה ולרדת לקצה השוליים באופן שימנע את הפגיעה. צדק ביהמ"ש שהטיל עליו 20 אחוז מן האחריות לתאונה בעוד שעל רוכב הקטנוע הטיל 80 אחוז מן האחריות.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. ילינק למערערים, עו"ד אזולאי למשיב. מס' 1. 3.1.73).

בג"צ 362/72 - משה אבוטבול נגד שר הבריאות ואח'

*רשיון לניהול מסעדה המועצה המקומית קרית שמונה ביקשה לתת לעותר רשיון לניהול מסעדה בקרית שמונה אך המשיבים מתנגדים, באשר המקום נמצא ליד מעין המספק מים למקום וקיים חשש שהמסעדה תגרום לזיהום מי המעין. משרד הבריאות מינה ועדת מומחים בת שלושה לבדיקת הבעיה וזו חיוותה דעתה כי מי המעין המשמשים לצריכה ביתית עלולים להיות חשופים לזיהום וניהול מסעדה מהווה סיכון תברואתי. נוכח פני חוות דעת זו אין מקום לטענת העותר שהמשיבים נוהגים כלפיו בשרירות לב. לטענה שיש מקורות זיהום נוספים באיזור - המשיבים אומרים שיהיה עליהם לפעול לשם הרחקתם, אך אין בכך משום צידוק להוסיף מקור סכנה נוסף.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד מייזליש לעותר, עו"ד קירש למשיבים. 4.1.73).

בג"צ 154/72 - מרדכי אזולאי נגד שר הדתות ואח'

*הרכב מועצה דתית העותר טוען נגד הרכב המועצה הדתית באופקים באשר לדעתו צריך היה לתת ייצוג לגח"ל במועצה הדתית וייצוג כזה לא ניתן. העותר מייצג את גח"ל במועצה המקומית אך את העתירה הגיש בשמו הוא. העתירה נדחתה מן הטעמים דלהלן: ועדת שרים דנה בענין הרכב המועצה הדתית לנוכח חילוקי דעות שהיו במקום ועל כן צריך היה לצרף את ועדת השרים כמשיבה והיא לא צורפה; שאלת הייצוג המתאים במועצה הדתית היא ענינם של הגופים והעדות שהחוק מדבר אודותם והעותר איננו מייצג אף אחד מהגופים והעדות האמורים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. גרינברג לעותר, עוה"ד מ. חשין וע. ביאור למשיבים. 27.12.72).

בג"צ 1/73 - אברהם בורוקובסקי נגד שר האוצר ואח'

*פרסום פס"ד בי"ד רבני עתירת העותר למנוע הדפסתה והפצתה של חוות דעתו של הרב גורן המתייחסת למעמדו האישי של העותר כיהודי נדחתה. פסה"ד של הרב גורן וביה"ד המיוחד, שהעותר איננו נחשב ליהודי, פורסם בעיקרו לפני הפרסום הרשמי והפרסום הרשמי איננו מוסיף כל חדש למה שכבר פורסם לפני כן. אין לאמר איפוא שהוא מוסיף נזק לעותר.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד ח. לוינגר לעותר. 4.1.73).

בג"צ 344/72 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני

*סמכות בי"ד בעיכוב פס"ד מזונות בשנת 1969 ניתן ע"י ביה"ד פס"ד של מזונות נגד בעלה של העותרת (להלן - המשיב), אך במשך שנתיים השהתה העותרת את ביצוע פסק הדין ורק בשנת 1971 פנתה להוצל"פ. הבעל טען שלנוכח סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) אין לגבות המזונות בעד העבר אלא ברשות ביה"ד. הלכה האשה לביה"ד הרבני ובקשה לקבל היתר גביה. התברר לה שאינה צריכה היתר גביה שכן הסעיף הנ"ל אין לו דבר עם ביצועו של פסה"ד הרבני. בינתיים החליט ביה"ד הרבני שגם בלי להתייחס לבקשת ההיתר הוא מוסמך לעכב את ביצוע פסה"ד וכן עשה. עתירת האשה נגד החלטת ביה"ד נתקבלה. מאחר שלא היתה זקוקה להיתר גביה ממילא לא היה ביה"ד הרבני מוסמך לדון בבקשת ההיתר ולעכב הוצל"פ של פסה"ד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד צ. מנור לעותרת, עו"ד מ. הוכמן לבעל. 3.1.73).

בג"צ 428/72 - משה בונה ואח' נגד עירית ת"א יפו

*תשלום עבור צריכת מים בהתאם לחוק העזר של עירית ת"א מותקן מד מים כללי לבנין ומד מים דירתי לכל צרכן של הבנין ולאחר מכן במידה ומד המים הכללי מראה על צריכה העולה על סה"כ מדי המים הדירתיים מחלקים את ההפרש בין הדיירים. העותרים, שהם דיירים במושכר נדרשו לשלם תשלום כזה אך טענו כי "צרכנים" לפי חוק העזר הינם בעלי הבית ולא הדיירים השוכרים ופירושם זה לחוק העזר נדחה. כמו כן טענו כי חוק העזר איננו סביר ועל כן איננו חוקי וגם טענה זו נדחתה. גם לפי קובלנות העותרים אין לראות בחוק העזר אי סבירות כזו שתגרום להכרזת החוק כבלתי תקף. חקיקת משנה של רשות מקומית תפסל רק מחמת אי סבירות קיצונית ביותר ולא בשל אי סבירות של מה בכך. מה גם שבמקרה דנא אין פסול במעשיה של העיריה.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ד. ז'בוטינסקי לעותרים, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 14.1.73).

ע.א. 601/71 - פואד אליהו ואח' נגד יהודה ריינהולר ואח'

*אחריות בתאונה

ענינו של ערעור זה פגיעה שפגע המשיב במערערים שנסעו על אופניים בכביש החוף בקרבת גבעת אולגה. ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי אושרו ע"י ביהמ"ש העליון וביחס לשאלת התנהגותו של המשיב שנהג במכונית, הרי בנוסעו בכביש בינעירוני ולא בשטח בנוי ובהעדר סיבה שתחייבו לתשומת לב מיוחדת (כגון צומת) לא היה צריך לצפות שמישהו יעלה פתאום משולי הכביש ממש לפניו כפי שעשו המערערים כאשר עלו על הכביש לאחר שתיקנו אופניים.