תקציר סביר כרך ז' חוברת 14

ע.פ. 5/72 - אליהו איזיקס נגד מדינת ישראל

*אי דווח על הכנסה למס הכנסה כתוצאה מטעות כנה וסבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.פ. 49/70 - הערעור נתקבל בעיקרו) .

העובדות:
המערער הואשם בשלוש עבירות: אחת לפי סעיף 220 (2) ושתיים לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה. באישום הראשון הואשם המערער במסירת הצהרת הון כוזבת והורשע לפי סעיף 217 משום שביהמ"ש סבר שהמערער לא פעל במזיד ובכוונה להתחמק מהמס, הערעור על הרשעה זו נדחה, אשר לשני האישומים האחרים - פרטי המעשה הם: בשנת 1963 רכש המערער זכויות חכירה בפרדס במחיר של 48,000 ל"י. כעבור מספר חודשים מכר את זכויותיו במחצית הפרדס במחיר של 31,000 ל"י היינו ברווח של 12,000 ל"י, וכעבור תקופה נוספת מכר את המחצית השניה ברווח של 21,000 ל"י, את הרווחים הנ"ל השמיט המערער מדין וחשבון שהגיש לשנים 1963 ו- 1964,טענתו היתה שרווח זה לא היה רווח שבפירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לעסקה היה אופי מסחרי ובהשמיטו את ההכנסות עבר המערער את העבירות לפי סעיף 220 (1) והרשיע אותו בגין עבירות אלה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אילו היה פשוט וברור שהמכירות נשאו אופי מסחרי החייבות במס אין ספק שהמערער היה עובר את העבירות המיוחסות לו. גם לא מן הנמנע שבמשפט אזרחי היה ביהמ"ש מגיע למסקנה שהיתה זו עיסקה מסחרית שרווחיה חייבים במס הכנסה. אולם מכיון שמהות העסקה אינה ברורה הרי אין מקום לדון בשאלה אם זו עסקה מסחרית או לאו. אדם המאמין באמת ובתמים שעיסקה כזאת לא היתה מסחרית ושרווחיה אינם טעונים דיווח וחיוב במס הכנסה אין לאמר עליו שהשמיט הכנסה במזיד ובכוונה להתחמק ממס.
ב. אם האמין המערער, ולו בטעות שהוא אינו חייב במס הכנסה דינו לצאת זכאי. אין להאשימו במעשה שנעשה במזיד ובכוונה להתחמק ממס וגם אין להאשימו בענין דנא לפי סעיף 217. אין צורך להחליט אם עומדת לו ההגנה לפי סעיף 212 לפח"פ, שכן הטעות שטעה, ושהיתה טעות סבירה וכנה, לא טעות בחוק העונשין היתה אלא טעות בגין חיוב במס הכנסה המשמש יסוד מיסודותיה העובדתיות של העבירה. מכל מקום גם לפי סעיף 217 אין להרשיע אלא אם הדו"ח אינו נכון ללא "הצדק סביר" ודי בכך שיש לענין החיוב במס פנים לכאן ולכאן כדי לשמש למערער הצדק סביר לאי הכללת ההכנסה בין יתר הכנסותיו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עוה"ד א. שפאר וא. קמר למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 17.1.73).

ע.א. 173/72 - מוחמד חוסין גנאיים ואח' נגד חודה סאלח מחמד גנאיים ואח'

*ביטול מתנת מקרקעין שכבר נרשמה בטענה של הונאה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט הוארי) בת.א. 30/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ויתקון, י. כהן כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).

העובדות:
המשיבה הראשונה הינה אמם של המערערים 2- 6 שהם קטינים והמערער הראשון (להלן המערער) הוא אפוטרופסם של המערערים האחרים. המשיבה התאלמנה מבעלה בשנת 1967 ואת המקום של ראש המשפחה לקה המערער שהוא קרוב משפחה. המשיבה היתה בעלת מקרקעין שהיו רשומים על שמה ובאוגוסט 1970 חתמה על יפוי כח שבו הסמיכה את המערער להעביר מקרקעיה ללא
תמורה על שם ילדיה הקטינים. המערער פעל לפי יפוי כח זה והעביר את המקרקעין על שם הקטינים. לאחר מכן הגישה תביעה לביטול המתנה שנתנה לילדיה בטענה שהמערער הטעה אותה. היא טענה כי נתנה את יפוי הכח לאחר שהמערער הבטיח לה לתת הסכמתו כל תתחתן עם אחד איברהים וכן כי יתן הסכמתו שתחזור עם אותו איברהים לכפר סכנין בו גרה המשפחה. לטענתה הפר המערער את הבטחתו ולא נתן את הסכמתו ועל כן היא ביקשה החזרת המקרקעין על שמה, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. לא היתה כאן "תרמית" שהיה בה עילה לביטול המתנה. אפילו בהנחה שיכול ויש משום תרמית בהבטחה לעשות מעשה או להמנע מלעשות מעשה בעתיד כשמבטיח ההבטחה מתכוון מראש שלא לקיימה לעולם, הרי בענין דנא יתכן שבעת מתן ההבטחה התכוון המערער לקיימה ורק לאחר מכן חזר בו מכך. במקרה כזה ניתן רק לדרוש קיום ההבטחה.
ב. אם אמורים הדברים כלפי מקבל המתנה עצמו שרק תובעים ממנו מילוי הבטחתו בתמורה למתנה, על אחת כמה וכמה כאשר המתנה ניתנה לא למבטיח ההבטחה אלא לצד שלישי שלא ידע על ההבטחה ואינו שותף למעשה ההפרה, כאן הילדים הקטינים לא ידעו על ההבטחה ולא על ההפרה.
ג. ניתן לבטל יפוי כוח בטרם פעלו על פיו אם הושג בדרך השפעה בלתי הוגנת, אולם משהעביר מיופה כח את המקרקעין לזוכה בהם, רכש עליו זה קנין גמור אם פעל בתום לב, וללא יודעין נהנה ממעשה המרמה של מיופה הכח, כאן רכשו הקטינים את קנינם בתום לבם ואין לייחס להם את מעשה המרמה של האפוטרופוס.
ד. לטענה כי חלה הרעה ניכרת במצבה הכלכלי של המשיבה ולכן היא רשאית לחזור מהמתנה- חוק המתנה מתיר לנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה אם הורע מצבו הכלכלי, אולם אין המדובר כאשר המתנה כבר הושלמה ע"י הקניה גמורה.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. נסיבות הענין מראות שלא היתה הפרת הבטחה בלבד אלא שבעת עשיית ההסכם לא התכוון המערער לקיים את מה שהבטיח, וכן כי הוא רימה את המשיבה כדי להשיג ממנה את יפוי הכח להעברת אדמותיה לקטינים.
ב. חוק המתנה אינו קובע דבר בענין נותן מתנה שרומה ובינתיים המתנה הושלמה והועברה למקבל. יש להחיל על מתנה את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו ע"י חוק המתנה. עפ"י הדין הכללי של חוזים, הבטחה של צד לחוזה לעשות דבר בעתיד שלא קויימה, מהווה מרמה כשהמבטיח לא התכוון בעת עשיית החוזה למלא את הבטחתו, ומרמה נותנת זכות למי שרימו אותו לבטל את החוזה ולדרוש את השבת הנכסים שהוצאו ממנו במרמה.
ג. אין לאמר על הילדים שרכשו קנין בתום לב. המערער פעל בענין כאפוטרופוס של הקטינים ומרמה שלו שוללת רכישת קנין בתום לב מידי הילדים, יתר על כן, מכיון שהילדים לא נתנו כל תמורה אין להם הגנה הניתנת למי שרכש זכות בתום לב ובעד תמורה.

(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן , י. כהן. עו"ד זועבי למערערים, עו"ד אופיר למשיבה. 31.1.73).

ע.א. 403/72 - המרץ...בע"מ נגד צבי קרייב ואח'

*פסיקה מחדש של דמי שכירות לאחר שהצדדים הסכימו על גובה דמי השכירות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט כהן) בע.א. 558/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת היא דיירת מוגנת של בית עסק השייך למשיבים. לפני שנת 1966 שילמה המערערת לקודמיהם של המשיבים דמי שכירות בסך 200 ל"י ואחרי שנכנסו לתוקפן תקנות הגנת הדייר 1966 הוסכם בין המערערת לבין קודמיהם של המשיבים להעלות את דמי השכירות לסך 350 ל"י לחודש. לא נקבע בהסכם לאיזה תקופה נעשה. לאחר מכן פנו המשיבים לביה"ד לשכירות ובקשו לפסוק "מחדש" את דמי השכירות על אף ההסכם האמור שבין המערערת לקודמי המשיבים. בימ"ש השלום דחה את בקשת המשיבים, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והחזיר את הדין לביה"ד לשכירות. השאלה המשפטית המתעוררת בענין דנא, ואשר הגיעה זה עתה לראשונה לביהמ"ש העליון, נסבה על הסעיפים 52 (א) ו- 57 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב תשל"ב 1972). סעיף 52 (א) קובע כי דמי השכירות בבית עסק יקבעו בהסכם בין בעל הבית ובין הדייר ובאין הסכם כאמור רשאי כל צד לפנות לביה"ד לשכירות. סעיף 57 קובע "פסק ביה"ד את דמי השכירות של בית עסק רשאי הוא לפסקם מחדש...". השאלה שהתעוררה היא אם מיסמך ביה"ד לשכירות לקבוע "מחדש" דמי שכירות לא רק כאשר הוא שפסק קודם את דמי השכירות אלא כאשר הישג לפני כן הסכם בין בעל הבית והדייר. בימ"ש השלים סבר כי כאשר הושג הסכם בין בעל הבית והדייר אין הם רשאים לפנות לאחר מכן לביה"ד לשכירות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הם רשאים לפנות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לא נראית קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי לאחר שבעל הבית והדייר הגיעו לידי הסכם על דמי השכירות בבית העסק רשאי כל אחד מהצדדים לבטל את ההסכם ולפנות לביה"ד לפי סעיף 52 (א), אין להניח שהמחוקק התכוון לפתוח פתח להפרתם של הסכמי שכר דירה ע"י ביטולם החד צדדי ולהרשות פניה לביה"ד לשכירות.
ב. כל הסכם בדבר דמי השכירות שאיננו מוגבל בזמן יש להניח שהוא עומד בתוקפו כל עוד לא השתנו שיעורי המקסימום והמינימום שעמדו בתוקפם בעת עשיית ההסכם. ניתן לקרוא לתוך ההסכם תנאי מכללא לפיו נעשה ההסכם לתקופה אשר בה יוסיפו שיעורי המקסימום והמינימום לעמוד בתוקפם, ורק כשאלה ישונו ניתן לפנות לביה"ד לשכירות כאילו לא קיים הסכם בין הצדדים.
השופט עציוני:
א. אכן אין לקבל את דעת ביהמ"ש המחוזי כי על אף ההסכם בין בעל הבית והדייר, תמיד יכולים הם לבטל את ההסכם ולפנות לביה"ד, אך אין גם לאמר שההסכם בתוקפו עומד עד לשינוי שיעורי המקסימום והמינימום. כשם שבמקרה של פס"ד של ביה"ד יכולים הצדדים לפנות מחדש לביה"ד בהתרחש אירועים מסוימים לפי סעיף 57, כך גם כאשר הצדדים מגיעים להסכם יכולים הם לפנות לביה"ד לשכירות אם מתרחשים אותם אירועים האמורים בסעיף 57.
ב. אין לגרוס כי בהעדר תקופה להסכם בין בעל הבית והדייר בדבר דמי השכירות בא ההסכם לקיצו עם שינוי שיעורי המקסימום והמינימום כאילו הוסף תנאי מכללא שאז לבוא ההסכם לקיצו. אכן, שינוי שיעורי המקסימום והמינימום מהווה אחד התנאים שלפיהם יכול צד להסכם לפנות לביה"ד על מנת שיפסוק דמי שכירות מחדש כמו במקרים האחרים שנקבעו בסעיף 57.
ג. כאמור יכול לבוא במקרה דנא שינוי בהסכם שבין הצדדים ע"י ביה"ד לשכירות רק מאחד הטעמים שנזכרו בסעיף 57 לחוק, ומאחר שהמשיבים לא ביססו את עילתם על אחד
מהטעמים הללו יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
השופט ברנזון:
בדרך כלל אנשים העושים הסכם עסקי ואינם קוצבים לו זמן אין כוונתם דוקא שיהיה לצמיתות כי אם לזמן סביר בהתחשב עם טיב הענין ותנאיו. לגבי דמי שכירות בשיטה של הגנת הדייר יש להניח כי בהעדר זמן קצוב בתוך הסכם, הרי הוא לזמן סביר וזמן סביר במקרה כזה הוא הזמן שבו ישארו בעינם שיעורי המינימום והמקסימום שהיו בתוקף עשיית ההסכם.
אפשר לגשר על הפתרונות השונים שבשני פסקי הדין הנזכרים לעיל, באופן שישונה תוכנו של התנאי מכללא שהציע השופט ח. כהן לקרוא לתוך ההסכם. מתקבל על הדעת שהתנאי הבלתי כתוב יהיה שאם וכאשר יחול שינוי בשיעורי המינימום והמקסימום של דמי השכירות ששררו בעת עשיית ההסכם, או שינוי יסודי אחר, יוכל כל צד לדרוש שינוי בדמי השכירות המוסכמים ואם לא יושג הסכם - ממילא נפתחת הדרך לביה"ד לשכירות לקביעתם לפי סעיף 52 (א) לחוק.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"ד מ. בן- דרור למשיבים. 30.1.73).

ע.א. 103/72 - חתמי ללוידס לונדון נגד ממון אליוף

*אי גילוי פרטים בהצעה לפוליסת ביטוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולד) בת.א. 3614/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המשיב ביטח טבעת זהב משובצת יהלומים שהיתה מוחזקת בדירתו. בהצעת הביטוח נשאל "האם...היה מבוטח מקודם..." והתשובה לכך היתה "הטבעת היתה ברשות גיסתי בסייף". כמו כן נשאל אם נגרם לו לפני כן איזה שהוא נזק ועל כך לא נתן תשובה בכלל ולבסוף חתם המשיב כי תשובותיך הן נכונות ומלאות וכי "לא פסחתי על פרטים העלולים להגדיל את הסיכון או להשפיע על החלטת המבטחים לבקשה לקבלת ההצעה", לאחר תקופה קצרה נפרצה דירת המשיב והטבעת נגנבה. המערערים סירבו להשיב את הנזק וטענתם היתה כי תשובת המשיב על השאלות היתה כוזבת הם טוענים כי בשנת 1958 תבע המשיב מחברת ביטוח אחרת תשלום בגין גניבה שאירעה במחסנו וכן בהזדמנות אחרת תבע מחברת בטוח פיצוי על נזק של גניבה. הם רואים תשובות לא נכונות בכך שלשאלה אם היה מבוטח קודם לכן השיב בשלילה ובכך שלא השיב לשאלה אם נגרם לו נזק לפני כן. התביעה נגד חברת הביטוח הוגשה בסדר דין מקוצר וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לרשות להתגונן. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. צדק ביהמ"ש דלמטה כי השאלות שנשאל המשיב בהצעת הביטוח היו ביחס לנושא הביטוח של פוליסה זו בלבד היינו לטבעת שבדירת המשיב, ביחס לכך צדק המשיב כי הטבעת לא היתה מבוטחת לפני כן המבוטח לא נשאל אם מחוץ לטבעת היה עיסקו מבוטח בעבר אין להסכים עם הנוהג של חברות הביטוח לנסח שאלותיהן בצורה גורפת ומעורפלת שיש בה כדי להכשיל את המבוטח. כשנשאל המבוטח אם היה מבוטח קודם לכן, ללא הגבלת זמן אין הוא צריך לפרט את כל הביטוחים שעשה בחייו אלא צריך להתייחס לביטוח נשוא הפוליסה.
ב. אשר לשאלה אם נגרם לו אי פעם נזק, הוא לא ענה לשאלה זו ודבר זה בלט ואין לאמר שאי מתן תשובה מהווה תשובה כוזבת. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא נתן המשיב תשובות כוזבות לשאלות שנשאל.
ג. אולם מלבד חובתו של המבוטח שלא לתת תשובות כוזבות המשמיטות את היסוד מתחת לחוזה הרי חוזה ביטוח הוא ממין החוזים המחייבים יושר מירבי והצדדים חייבים זה לזה חובת גילוי עובדות מהותיות אף אם לא נשאלו על כך. בזה שונה חוזה ביטוח משאר החוזים. ששאר חוזים ניתנים לביטול עקב מצג שוא ואילו חוזה ביטוח גם עקב אי גילוי האמת. אולם בניגוד למתן תשובה כוזבת, הרי כאשר המבטח מתגונן בטענה שעובדות מהותיות הועלמו ממנו חייב הוא להוכיח כי העובדה שהועלמה מהותית היתה והיה בכוחה להשפיע על המבטח שלא להוציא את פוליסת הביטוח.
ד. אם המבטח יוכיח כי הפרטים שהועלמו יש בהם כדי להצביע על מבוטח כ"סיכון מוסרי" הרי הרשות בידי המבטח לפסול את הפוליסה, בעניננו טוענים המערערים על יסוד העובדות המפורשות בתצהירים כי המשיב הוא בבחינת "סיכון מוסרי" אשר מבטח זהיר לא היה מבטח אותו. בשלב זה כשמדובר בבקשת רשות להתגונן אין לדחות טענה זו מיניה וביה, המערערים רשאים להעיד מומחים לעניני ביטוח אם הפרטים שהועלמו יש בהם כדי להצביע על המבוטח כעל "סיכון מוסרי" ולא ניתן לקבוע מראש ובבטחון שלא יעלה בידיהם לשכנע את ביהמ"ש בצדקת ההגנה. כיון שכך יש לאפשר להם להתגונן בטענה של אי גילוי עובדות מהותיות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני. עו"ד א. מלצר למערערים, עו"ד צ. רפפורט למשיב. 30.1.73).

ע.פ. 423/72 - עבדול רחום חרדון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט בהלול) בתפ. 23/72 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער עבד בעפולה במוסך של אחד בשם בלנדר שהיו לו מהלכים במשרד הרישוי. אחד ממכרי המערער נכשל בבחינת נהיגה ופנה למערער בבקשת עזרה. לטענת התביעה קיבל המערער מאת הנבחן סך 150 ל"י שהעבירו לבלנדר על מנת שזה ישפיע על בוחני הרישוי להעביר את הנבחן בבחינה החוזרת. המערער הואשם בעבירות על סעיף 6 (ב)- (ג) לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) בעוד שלא הואשם בסעיף 6 (ד) לחוק הנ"ל. סעיף משנה ב' מדבר על מי שקיבל כסף על מנת שיניע למשוא פנים ואילו סעיף משנה ג' מדבר על מי שנותן כסף על מנת להניע למשוא פנים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא עבר את העבירה האמורה בסעיף משנה ב', אך שהוא עבר את העבירה האמורה בסעיף משנה ג'. בכך שנתן את הכסף לבלנדר. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה כי המערער קיבל את הכסף מידי הנבחן ומסר אותו לבלנדר בלי שישאיר כל רווח בידו. כיון שכך הרי היה בחזקת "מתווך חינם" ולפיכך בדין קבע ביהמ"ש כי לא עבר את העבירה האמורה בסעיף משנה ב'.
ב. תשומת ליבו של ביהמ"ש המחוזי לא הופנתה אל סעיף משנה ד' הקובע "לענין סעיף זה - קבלה לרבות קבלה בשביל אחר או ע"י אחר". כיון שגם בפני ביהמ"ש העליון לא
הסתמכו על סעיף זה התעלם גם ביהמ"ש העליון מן הסעיף האמור ואישורה של החלטת ביהמ"ש המחוזי באה בלא להביא בחשבון הוראת סעיף 6 (ד) לחוק שהמדינה לא הסתמכה עליו.
ג. אשר להרשעת המערער לפי סעיף 6 (ג) - ההרשעה איננה מותנית בכך שבלנדר יובא תחילה לדין ויורשע בעבירה המקבילה לפי סעיף 6 (ב) כאשר מוכחות העובדות המפורשות בכתב האישום נעברות עבירות נפרדות של מתן כסף לפי סעיף משנה ג' ושל קבלת הכסף לפי סעיף משנה ב' וכל אחד מהשניים יכול שיורשע בעבירתו הוא ואין הרשעתו של האחד מותנית בהרשעתו של אחר.
ד. ברם צודק המערער כי אין להרשיעו כל עוד לא יקבע ביהמ"ש שאמנם התכוון בלנדר להניע את הבוחנים למשוא פנים, לפי סעיף משנה 6 (ג) הנ"ל הנותן כסף אינו עובר עבירה אלא אם נתן את הכסף למקבל כאמור בסעיף משנה (א) או (ב), משמע למי שמקבל את הכסף על מנת שיניע עובד ציבור למשוא פנים או להפליה, אין להרשיע את המערער בעבירת מתן הכסף לבלנדר בלא שיקבע שבלנדר קיבל את הכסף על מנת שיניע את הבוחנים למשוא פנים. משנמנע ביהמ"ש לקבוע כך ממילא נבצר ממנו לקבוע שכוונותיהם של השניים היו זהות היינו שכוונתו של בלנדר היתה לקבל את הכסף על מנת להשפיע על עובד ציבור ושכוונתו של המערער היתה לתת את הכסף לבלנדר לאותה מטרה. נמצא הרשעתו של בלנדר איננה תנאי קודם להרשעתו של המערער אך אשמתו של בלנדר צריכה קביעה במשפטו טל המערער ובלעדיה אין להרשיעו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד ליכט למערער, עו"ד ז. לויצקי למשיבה).

בג"צ 340/72 - אברהם ניניו נגד מדינת ישראל

*צירוף אישומים שונים בעבירות מרמה המונע תחולת חוק החנינה .
(התנגדות לצו על התנאי - הצו בוטל)

.
העובדות:
העותר ושנים אחרים שימשו כחברי הנהלה של תיאטרון הבימה ובינואר 1972 הוגש נגד השלושה בביהמ"ש המחוזי כתב אישום שהכיל שבעים ואחד אישומים של קבלת כספים במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה ממעביד. מתוך האישומים יוחסו לעותר 24 אישומים אולם באישום הראשון הואשמו כל השלושה בכך שבשנים 1962/63 קשרו קשר לגנוב ולהוציא בטענות שוא ובמרמה כספים וכי העבירות בוצעו ע"י הנאשמים לפי קשר זה העותר טען כי 24 האישומים שהוגשו נגדו מסתכמים אמנם בסכום העולה על מאה אלף ל"י ובמקרה כזה אין החנינה חלה, אך לטענתו שניים מתוך האישומים המתייחסים לסכום של למעלה משלושים אלף ל"י אין לגביהם אפילו ראיות לכאורה הקושרות אותו לאישומים אלה ועל כן אין סכום המרמה שאפשר לייחס לו ולו לכאורה עולה על מאה אלף ל"י ועל כן חלה לגביו החנינה. לאחר שהוגש כתב האישום הגיעה הפרקליטות למסקנה כי כל העבירות בוצעו למעשה בעצה אחת ואחריותו של כל אחד מהנאשמים משתרעת על נטילת כל הסכומים ולפיכך בקשה לתקן את כתב התביעה ולייחס לעותר אישומים נוספים. ביהמ"ש המחוזי תיקן כתב האישום באשר לדעתו אין לו שיקול דעת והוא חייב לעשות כן. עתירת העותר לבג"צ הינה לצוות על המשיבים לתקן את כתב האישום ע"י העמדתו על סכום של תשעים וחמישה אלף ל"י לגבי העותר וכיון שכך תחול החנינה לגביו. עתירת העותר מבוססת על הטעמים הבאים: כתב האישום הוגדל באופן שרירותי ובמטרה זרה כדי למנוע ממנו תחולת חוק החנינה; תיקון כתב האישום נובע אף הוא מאותה מטרה שרירותית; משבוטל המוסד של החקירה המוקדמת בענין פלילי מחובת בג"צ להכנס לעובי הקורה ולבדוק אם הראיות שבידי התביעה מצדיקות הגשת האישום נגד נאשם; החובה הזו של בג"צ חלה ביתר שאת לאחר שהוחלט ע"י ביהמ"ש העליון כי כתב האישום הוא הקובע לענין תחולת חוק החנינה.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. הלכה פסוקה היא שהתערבות בג"צ בשיקול דעתו של היועהמ"ש להעמיד אדם לדין משתרעת על שטח צר למדי ובג"צ יתערב רק אם השימוש נעשה בחוסר תום לב או מתוך מניעים הגובלים בחוסר תום לב. הוא הדין בהחלטת היועהמ"ש לעכב הליכים פליליים.
ב. העובדה כי המוסד של החקירה המוקדמת בענין פלילי בוטל אין משמעותה שיש לשנות מבחן ההתערבות הנ"ל שכן אין להעלות על הדעת שבג"צ יהפך לשופט חוקר כדי לבדוק אם יש ראיות לכאורה להגשת האישום.
ג. העובדה ששיקול דעתו של היועהמ"ש בהגשת כתב אישום עשוי לשלול מהנאשם את זכויות חוק החנינה אינה משנה את מדיניות אי ההתערבות בשיקול דעתו של היועהמ"ש. מחובת היועהמ"ש לכלכל בכל מקרה ומקרה את החלטתו בענין העמדה לדין מתוך שיקול עניני שקיימות ראיות לכאורה בעבירה נגד הנאשם ולכן האחריות המוטלת על היועהמ"ש הינה שווה מבחינה עקרונית בכל המקרים ולא רק במקרה הקשור בענין החנינה.
ד. תפקיד בג"צ איננו לבחון אם הראיות שבידי הפרקליטות מספיקות לכאורה נגד העותר באותם סעיפים שהוא כופר שיש לו שייכות אליהם אלא בג"צ יבחון אם על סמך החומר שבידי הפרקליטות עולה המסקנה ההכרחית כי התביעה החליטה לכלול את החומר בכתב האישום לא מפני שסברו שכמותו של החומר מספקת אלא ובשל המניע להוציא את כתב האישום מתחולת החנינה דבר שכמוהו כחוסר תום לב, מהחומר שבידי הפרקליטות עולה שלא היה כאן חוסר תום לב.
ה. עובדות הקשר הפלילי שיוחסו לעותר ולשני הנאשמים האחרים בסעיף הראשון מונעות, הן עצמן להחיל על העותר את הוראות חוק החנינה, שכן לפי אישום זה קשרו השלושה קשר לגנוב כספים וכאן לא יכול להיות ספק שנושאי הקשר הפלילי הוא בשווי כולל של למעלה ממאה אלף ל"י.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר עוה"ד י. טוניק וח. סמט לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים).

ע.פ. 476/72 - יצחק טרטקובסקי ובנימין ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בחטיפה לצורך עיסוק בזנות וקולת העונש.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גביזון, מני ובנטל) בת.פ. 1136/71 - הערעור של המדינה נתקבל נגד ביטון).

העובדות:
שני המערערים הורשעו בחטיפת צעירה, שעסקה בזנות, במטרה לגרום לה חבלה חמורה ולשעבדה לחיי זנות ובחבלה חמורה. נוסף לכך הורשע ביטון בהפרעה לשוטר ובמסירת ידיעות כוזבות, ובהעלבת עובד ציבור. ביטון נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וטרטקובסקי נדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ההרשעה של המערערים התבססה על עדותה של המתלוננת אשר עסקה בזנות ותוך עיסוקה הכירה את הנאשמים וקיימה עמם יחסים והם נהנו מרווחיה. בשלב מסוים החליטה להשתחרר מאפוטרופסותם של הנאשמים ונמנעה מלהפגש אתם. אלה חטפו אותה והחזיקו אותה במשך יומיים במקום נידח ותוך כדי נסיון לשכנע אותה שהיא תעבוד איתם איימו עליה באקדח והנאשם טרטקובסקי ירה יריה אחת כלפי
הקרקע והיא נפגעה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על אישיותה של המתלוננת ולאחר שהחליט להאמין לה קבע כי יסמוך על עדותה "אך ורק במידה שזו מצאה לה תמיכה או סיוע בראיות אחרות". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן נמצא סיוע כזה. ביטון מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש טרטקובסקי מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של טרטקובסקי והערעור הנגדי של המדינה נדחו, ערעורו של ביטון נדחה וערעורה של המדינה על קולת עונשו נתקבל.
החלטה - השופט ברנזון:
א. הסימוכין הנדרשים לעדותה של המתלוננת אינם בבחינת סיוע טכני הנדרש בגזירת החוק באשר לא מדובר בעבירות מיניות או בענין שותף לדבר עבירה, מה שנדרש כאן מחמת הזהירות בלבד, הוא סיוע ממשי המביא לחיזוק האימון שביהמ"ש נתן בעדות המתלוננת.
ב. במקצת מן העדויות שביהמ"ש הביא כתימוכין לעדות המתלוננת אין תמיכה כזו, מאידך, גירסת המערערים בביהמ"ש מאשרת במקצת את סיפורה של המתלוננת, כלומר שהיתה בחברתם ונפגעה תוך כדי כך ומשלא נתקבל הסברם על הנסיבות, ניתן לראות בעובדות הנ"ל סיוע לעדות המתלוננת. ברם נימוק יותר איתן למסקנה זו בכך שעדות המערערים בביהמ"ש עמדה בסתירה להודעותיהם במשטרה, וטענות המערערים במשטרה ברור שהן כוזבות על פניהן. אמנם שקר של נאשם אינו יכול לבוא במקום עדות חיובית הדרושה להוכחת העבירה אבל הוא יכול לחזק את ה"יש". השקרים הבולטים של הנאשמים משמשים על כן לחיזוק עדותה של המתלוננת והאימון שנתן בה ביהמ"ש.
ג. בין מניעי החטיפה לפי סעיף 258 לפח"פ - שהחטוף יהיה נתון בסכנה שתגרם לו חבלה חמורה או שהכוונה היא לשעבדו לחיי זנות. במקרה זה קויימו שני הדברים גם יחד. לקיחתה של המתלוננת בכח ע"י שני אנשים מזויינים והסעתה למקום נידח מחוץ לעיר חשפה אותה בפני סכנה של חבלה חמורה, אשר לשעבוד לחיי זנות אמנם המערערים זוכו מהעבירה של שידול למעשה זנות אך בכך אין לפטרם מאחריות על רצונם לשעבד את המתלוננת לחיי זנות. אשה העוסקת בזנות מרצונה החופשי יכולה בכל עת לשנות אורח חיים זה ואילו המערערים רצו למנוע ממנה להשתחרר מחיי זנות בכל עת שתרצה בכך.
ד. לענין ההרשעה בחבלה חמור כל נזק רציני לבריאות או לנוחות נופל בגדר חבלה חמורה כאמור בחוק ואף אפשרות של נזק כזה נכלל בגדר חבלה חמורה.
ה. ביטון הורשע גם בכך שהשפיע על המתלוננת ללכת למשטרה ולחזור בה מתלונתה. היא הלכה למשטרה אך לבסוף לא מסרה את ההודעה הכוזבת, יש לזכות את ביטון מעבירת השידול אך לא משום שההודעה הכוזבת לא נמסרה שכן השידול עשה בפעל את פעולתו. אולם מסירת ידיעה כוזבת כשלעצמה אין בה כדי להוות עבירה לפי סעיף 123 לפח"פ וצריך כי הכוונה במסירת הידיעה הכוזבת תהיה להפעיל את החוק בעוד שכאן הכוונה היתה לשתק את החוק. ברם מעשה המערער נופל בגדרו של סעיף 120 לפח"פ של שדול למתן עדות סותרת.
ו. אשר לעונש - העבירות שבוצעו הן חמורות והעונש שהוטל על ביטון שיש לו גם הרשעות קודמות הוא קל מדי. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל שהוטל על ביטון על שלוש שנים במקום שמונה עשר חודש.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני . עו"ד גב' לידסקי למערער הראשון, עו"ד קנת למערער השני, עו"ד בניש למשיבה. 22.1.73).

בג"צ 507/72 - אריה ארנון ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*תקנות שעת חירום בשטחים המוחזקים.
(בקשה למתן לצו על תנאי - הבקשה נדחתה)

בעתירה זו נדונה התנגדותם של העותרים כי משטרת ישראל תטפל בכך שיובאו ויופיעו בפני ביה"ד הצבאי בחברון הדן בעבירה שעברו בחברון. בדחותו את העתירה דן מ"מ הנשיא זוסמן באספקטים השונים הנובעים מן התקנות לשעת חירום לענין השטחים המוחזקים ותחולתם; שאלת העברתם של נאשמים משטח ישראל לשטח המוחזק; זכותה של המדינה המחזיקה להכריז על מצב צבאי בשטח מוחזק וחובת השלטונית לדאוג לסדר ולחיי הציבור התקינים בשטחים המוחזקים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. 25.12.72).

המ' 797/72 (ע.א. 374/72) - מלון מלכת שבא בע"מ נגד אשר כרמל

*המועד להגשת ערעור שכנגד בערעור דנא הפך ביהמ"ש העליון את ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בהמרצה 253/66 (פד"י כ' (2) 569) ואימץ את דעת המיעוט שבאותו פס"ד הנתמכת ע"י ד"ר זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי לאמור: המועד להגשת ערעור שכנגד הוא 30 יום מן היום שבו הומצאה ההודעה על הפקדת ערבון או ערובה לפי תקנה 360 ולא מיום שהומצא כתב הערעור. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון שאפילו היתה ההלכה כדעת הרוב באותו פס"ד, הרי עצם העובדה שעו"ד סבר כי המועד של 30 יום הינו מיום הפקדת הערבון וסברתו זו סומכת על האמור בספרו של ד"ר זוסמן והוא פעל לפי האמור בספר, הרי זה טעם מיוחד להאריך את המועד וצדק הרשם בהאריכו את המועד כבקשת המשיב.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עוה"ד א. שולביץ וז. וייזל למבקשת, עו"ד ג. לינג למשיב. 2.1.73).

ע.א. 292/71 - בנק אגוד לישראל בע"מ נגד מדינת ישראל

*טענת השתק המבוססת על דחיית עתירה לבג"צ על הסף המערער חוייב ע"י המדינה בתשלום סכומי כסף שונים הנובעים מעיסקות מטבע חוץ ושעילתן הפיחות שהיה ביום 9.2.62. בשעתו פנה המערער לבג"צ באותו ענין ובג"צ דחה את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשת העתירה. לאתר מכן הועלה הענין בביהמ"ש המחוזי וזה חייב את המערער לשלם סכומי כסף שונים. הערעור של המערער נדחה לגופו של ענין בפס"ד מפי השופט ברנזון. בפס"ד נוסף מפי השופט ח. כהן נדחתה טענת המשיבה כי המערער מנוע מחמת השתק, מלטעון להגנתו בתובענה הנוכחית את הטענות ששימשו לו עילת עתירה בעתירתו לבג"צ. אינו דומה פס"ד הדוחה על הסף עתירה לבג"צ לפי סעיף 7 (א) לחוק בתי המשפט תשי"ז לפסק דינו של בימ"ש אחר או אף לפסק דינו של בג"צ לאחר בירור עתירה לגופה, כאשר בג"צ דוחה עתירה על הסף מן הטעמים האמורים בסעיף 7 (א) אין הצד שעתירתו נדחתה מנוע לפנות באותה עילה לבימ"ש אחר.

(בפני השופטים: ברנזון ח. כהן, י. כהן. עו"ד ז. ברוכשטיין למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 8.1.73).

ד.נ. 20/72 - הספקה, חרושת בע"מ ואח' נגד ראובן ליפמן ואח'

*דיון נוסף בענין סופיות מכירת נכס בהוצל"פ בבקשת העותרות לקיים דיון נוסף בענין שנפסק בתיק ע.א. 492/71 - נדחתה. בדחותו את הבקשה ציין הנשיא אגרנט כי ההלכה שנפסקה שם כי לאחר שיו"ר ההוצל"פ הכריז במכירה פומבית על פלוני בתור קונה נכס שרבצה עליו משכנתא אין החייב יכול לפרוע
את סכום החוב כבר לובנה היטב ועל כל צדדיה במספר פסקי דין ואין הצדקה לגרום לכך שביהמ"ש העליון יעביר תחת שבטו בפעם נוספת הלכה זו. אשר לטענה כי בדיון הקודם התעוררה גם שאלה של מעשה בי"ד שיש לבררה בדיון נוסף - ראשית אין סיכוי לערער את הדעה שהובאה בפסה"ד הקודם שאין לראות בהחלטה פלונית של ביהמ"ש המחוזי כמעשה בי"ד: מכל מקום אין לראות בה יותר מאשר שלילת הטענה של מעשה בי"ד בנסיבות המיוחדות של המקרה דבר שאינו מצדיק קיום דיון נוסף לגביה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. גולדברג לעותרות עו"ד א. בר- און למשיב. 12.1.73).

ע.פ. 282/72 - קמאל דקה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בכוונה לגרום לחבלה חמורה וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ובנסיון לגרום לחבלה חמורה ונדון ל- 42 חודשי מאסר שמהם שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו בנסיון לגרום חבלה חמורה נתקבל ובעקבותיו נתקבל גם הערעור על חומרת העונש שהועמד על תשעה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את עדותו של השוטר בדבר זיהויו של המערער ונסיבותיו של המקרה אך ביחס לנסיון לגרום לשוטר חבלה חמורה תוך נהיגה במשאית קבע ביהמ"ש כי קיים ספק אם אכן התכוון המערער לפגוע בשוטר עצמו ולגרום לו חבלה או שרק התכוון לפגוע בקטנוע שעמד ליד המדרכה. בערעור נדונה שאלת הזיהוי של המערער והעדויות בדבר הזיהוי הן בשלב הראשון של המעשה שבו תקף המערער את השוטר והיכהו והן בשלב השני שבו נהג במהירות במשאית בשעת לילה כאמור לעבר השוטר.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן, והשופט עציוני. עו"ד י. רוטמן למערער, עו"ד עדיאל למשיבה. 8.1.73).

המ' 852/72 - דוד ויקטור נגד היועהמ"ש לממשלה

*בקשה להארכת מועד וקולת העונש המבקש הורשע בעבירת גרימת מוות לפי סעיף 218 בתאונת דרכים ועל אף הרשעותיו הקודמות המרובות בעבירות תנועה נדון לששה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי של 4000 ל"י. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי על ההרשעה והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי הוגש באיחור ועל כן לא דן בו ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה שכן המבקש לא הגיש כל ראיה לצידוק האיחור בהגשת הערעור. מאידך, קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור המדינה על קולת העונש וגזר על המבקש עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל, ערעורו נדחה, לנוכח חומרת העבירה, גם העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי איננו חמור כלל ועיקר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד חובב למבקש, עו"ד רובין למשיב. 10.1.73).

ב.ר.ע. 253/72 - ג'והן ווקר בע"מ ואח' נגד נשיונל דיסטילרס בע"מ

*סמכות מקומית של ביהמ"ש בירושלים המערערות עוסקות בייצור ויסקי בסקוטלנד וביצואו והמשיבה מייצרת בארץ וויסקי בשם אסקוט ומיצאת אותו גם לחו"ל. המערערות טוענות שהשימוש בשם אסקוט וצורת הדפוס שעל תויות הבקבוקים מכוונים להטעות את הציבור לחשוב כי הויסקי של המשיבה הוא סקוטי, הן הגישו תובענה לצו מניעה ולנזיקין לביהמ"ש המחוזי בירושלים, אך בימ"ש זה קיבל טענת המשיבה שאינו מוסמך לדון בענין והעבירו לביהמ"ש המחוזי בחיפה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבע כי תוצרת המשיבה נמכרת בירושלים. כן קבע כי התובענה מבוססת על סעיף 59 לפקודת הנזיקין ובציינו כי נזק
איננו אחד מיסודות העוולה הנ"ל סבר שיש לברר את התובענה בחיפה שבה מייצרת המשיבה את הויסקי. אכן מכח תקנה 3 (א) (1) לתקנות סדר הדין הסמכות בידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו מנהלת המשיבה את עסקיה, אולם בידי המערערות לבסס את שיפוטו של ביהמ"ש בירושלים על מסכת עובדות אחרת לפי החלופה 3 (א) (5) לתקנות שכן ירושלים היא המקום שבו אירע המעשה שעליו תובעים" כטענת המערערות. לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין קיימת התביעה בעילה של "גניבת עין" ועילת התביעה יכול שתהא שלמה אם עשה את המעשה המוגדר בסעיף 59. תביעה בעילה של "גניבת עין" הינה כאשר מבוצעת עוולה הפוגעת בזכות הקנין של התובע. הדין מכיר בזכות הקנין של בעל עסק במוניטין של עסקו העלול להפגע על ידי מצג שוא של הנתבע ופורש עליו הגנתו. כיון שכך קיימת כאן עילה לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין המבוצעת בירושלים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. האוזנר למערערות, עו"ד לוינסון למשיבה. 25.1.73).

המ' 3/73 - שרגא הירש נגד הסוכנות היהודית בישראל

*תיקון "טעות סופר" בפס"ד בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נקבע שהמבקש זכאי לחישוב גימלא עפ"י דרגה מסוימת החל מיום פרישתו. טוען המבקש כי נפלה טעות סופר בפסק הדין וכי קביעת ביהמ"ש צריכה להיות שמגיעה לו הדרגה האמורה עוד מלפני יום פרישתו לגימלאות כאשר עוד עבד אצל המשיבה, בקשתו לתקן את פסה"ד נדחתה. הטעות הנטענת, אפילו אמנם טעות היא, איננה בגדר טעות סופר הניתנת לתיקון לפי תקנה 486. סימן ההיכר של טעות סופר הוא שנכתב דבר שונה מזה שהתכוון אליו ביהמ"ש ושכתיבה שונה זו באה בהיסח הדעת או מחמת פליטת קולמוס. בפסה"ד האמור התכוון ביהמ"ש לגימלה המגיעה למבקש מיום פרישתו ולא לשכר המגיע לו. אם היתה טעות בידי ביהמ"ש לא היתה זו טעות סופר אלא טעות שופטים, ברם נחה דעתו של ביהמ"ש שזו כלל וכלל לא היתה טעות וכי השאלה שהיתה שנויה במחלוקת היתה לענין הגימלה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, ח. כהן. 19.1.73).

בג"צ 462/72 - יעקב זהבי ואח' נגד חברת מפעלי ים המלח בע"מ ואח'

*עתירה לבג"צ כאשר קיים סעד מתאים אחר העותרים הם סוחרי מלח והמשיבה הראשונה הינה בעלת הזכיון לשווק מלח לפי חוק זכיון ים המלח. לעותרים חששות שהמשיבה הראשונה עומדת להעניק למשיבה מספר 4 מונופלין לשווק המלח מתוצרתה והם מבקשים לאסור זאת על המשיבה. עתירתם נדחתה. אין חולק על כך שלפי החוק זכאית המשיבה להעניק זכיון משנה לשווק המלח ולמכירתו למשיבה מס 4 ובלבד שתשיג לכך הסכמת הממשלה ואישור ועדת הכספים. טענת העותרת הינה שמלח הוא מצרך חיוני מאוצרי הטבע אשר הופקדו על ידי המדינה בידי המשיבה ועל כן הופכת המשיבה לממלאת תפקיד ציבורי עפ"י דין ובג"צ מוסמך לדון בשיקוליה ולפקח על דרך שימושה של המשיבה בסמכויות שהופקדו בידיה, מבלי להכריע בשאלה אם אמנם כך הדבר הרי על כל פנים אפילו הענין בסמכות בג"צ נמצא הוא גם בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי ואם עומדת לעותרים עילה חוקית לתבוע שהמשיבה מספר 1 תמכור גם להם מתוצרתה ולא תעשה מעשה המונע בעדם מלקנותה במישרין ממנה, אין מניעה לכך שיפנו לביהמ"ש המחוזי ויקבלו ממנו סעד מתאים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן. החלטה השופט ח. כהן. עו"ד בן פורת לעותרים. 14.1.73).

בג"צ 18/73 - חברת ביביס בע"מ נגד עירית רמת גן ואח'

*פסילת הצעה במכרז העותרת השתתפה במכרז לעבודות ביוב ותיעול שפרסמה המשיבה ומלבדה היו עוד
שתי הצעות. משנפתחו ההצעות נמצא שהצעת העותרת היא הזולה ביותר אלא שהיא צירפה הסתייגות לאחד מסעיפי העבודה הדן בקשיים העלולים לצוף בביצוע העבודה. בשל כך נפסלה הצעת העותרת ועתירתה נגד כך נדחתה. לפי סעיף 27 (ד) לתקנות העיריות בענין מכרזים היתה ועדת המכרזים רשאית לעשות כן. אמנם לאחר פתיחת ההצעות הודיעה העותרת ליו"ר ועדת המכרזים כי היא מסירה את ההסתייגות אבל היה זה מאוחר מדי. לאחר שנפתחו ההצעות ונודע תוכנן אין שום תועלת בהסרת הסתייגות שהיתה קודם לכן.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. לוין לעותרת 10.1.73).

בג"צ 10/73 - בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ נגד שר התיירות ואח'

*הגשת עתירה באיחור ענינה של העתירה ביטול הזמנה לארוחה אצל העותרת. מכתב הביטול נשלח מטעם המשיבים ונתקבל ע"י העותרת ביום 1.1.72, הפניה לביהמ"ש הוגשה ביום 5.1.73, הדיון בה נערך ביום 7.1.73 והארוחה נועדה ליום 8.1.73. העתירה נדחתה. בג"צ נוהג לעשות את עבודתו ביישוב הדעת ואין לכפות עליו דיון חפוז, בהתחשב עם לוח הזמנים הצפוף בענין זה היתה חשיבות מיוחדת לפניה לבג"צ כאשר נודע לעותרת על ביטול ההזמנה ולא היה מקום לחכות חמישה ימים גם אם נערך בינתיים מו"מ בין הצדדים.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עוה"ד שפאר וא. הכהן לעותרת, עו"ד בר- סלע למשיבים. 7.1.73).

ע.א. 106/72 - עווד האזן ואח' נגד נימר האזן ואח'

*פירוש הסכם שני המערערים עשו הסכם עם המנוח ד"ר האזן לרכישת 1/4 מתוך 3/4 השייכים לו בחלקה מסוימת. במשך 9 שנים לא עשו דבר לביצוע ההסכם ועתה הגישו תביעה לביצוע בעין של ההסכם. תביעתם נדחתה והערעור על כך נדחה. כמסתבר היה למנוח 1/4 חלקה רשום על שמו.1/4 היה שייך לאפוטרופוס הכללי וביחס ל- 1/2 הנותר היה סכסוך בין המנוח לבין האפוטרופוס ולבסוף התפשר המנוח עם האפוטרופוס וקיבל סכום כסף תמורת החצי. את ה- 1/4 שהיה רשום על שמו מכר למשיבים האחרים ונתן להם יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי במכרו את ה- 1/4 למערערים לא התכוון המנוח לחלק שהיה רשום על שמו אלא לחלק מתוך זה שהאפוטרופוס טען לו והכוונה היתה שכאשר יירשם על שמו או כאשר יזכה בתביעה נגד האפוטרופוס ימסור להם את הממכר ואת הרבע שהיה רשום על שמו היה רשאי למכור כרצונו לאחרים. ביהמ"ש העליון אישר את מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון העיר כי הקונים מצידם לא תבעו ביצוע ההסכם במשך 9 שנים וגם שיהוי ארוך זה עומד להם לרועץ עתה בתביעתם לביצוע בעין.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. טויסטר למערערים, עוה"ד ווקסמן שמאי וסולימאן למשיבים. 29.1.73).

בג"צ 8/73 - רוני ויצחק ליבנד נגד שר השיכון

*מכרז לשיכון זוגות צעירים העותרים נרשמו לתכנית שיכון לזוגות צעירים ומועמדותם אושרה והוקצבה להם דירה עבורה שילמו. לאחר מכן קיבלו הודעה נוספת שיוקצו דירות גדולות יותר ונקבע מועד קובע לתנאי ההקצאה. דירות אלה הוקצו למשפחות עם שני ילדים לפחות אך לעותרים היה ביום הקובע ילד אחד וילדם השני נולד שבועיים לאחר מכן, הם לא קיבלו דירה ועתירתם נדחתה. ראשית, היתה השהיה בפניה לבג"צ ובינתיים זכו זוגות אחרים בדירות, ולא מן המידה שאחרי עבור חודשים אחדים יבוא בג"צ ויהפוך על פיהם את
הסדרים שנקבעו ע"י משרד השיכון ויגרום להוצאת אנשים אחרים מרשימת הזוכים. נוסף לכך, מאחר שהילדה השניה נולדה לעותרים רק לאחר התאריך הקובע הרי שהעותרים לא ענו על הקריטריונים הקבועים ובג"צ לא יתערב בענין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני, עו"ד ולדמן לעותרים. 10.1.73).

בג"צ 300/72 - חימי יוסף נגד המפקח על התעבורה ואח'

*פניה לבג"צ בידים לא נקיות העותר הגיש בקשה לקבלת רשיון למונית, בקשתו נתקבלה ושמו פורסם בילקוט הפרסומים בין המומלצים לקבל רשיון, בעקבות הפרסום הוגשה התנגדות למתן הרשיון וועדת העררים החליטה לשלול מן העותר את רשיונו משנתברר כי המסמכים שהגיש היו מזוייפים וכן כי עדות העותר מלאה סתירות ובלתי מהימנה. עתירתו לבג"צ נדחתה. לא זו בלבד שהעותר הגיש מסמכים מזוייפים לועדה אלא הוסיף פשע על פשע בנסותו להטעות את בג"צ על ידי הגשת אותם מסמכים מזוייפים, הכלל הראשוני והיסודי בבג"צ הוא שהבא בשעריו חייב להיות נקי כפיים ובר לבב. העותר הכתים ידיו באחד הדברים הגרועים ביותר, והוא - לנסות להשיג את מבוקשו בבג"צ ע"י הגשת מסמכים מזוייפים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון, עוה"ד י. שמשי וצ. ששון לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 10.1.73).

ע.א. 494/72 - ויקטור עובדיה נגד כונס הנכסים הרשמי

*סירוב ביהמ"ש לאשר פשרה בין פושט רגל לנושים לבקשת המערער ניתן נגדו צו קבלת נכסים ולאחר מכן הוכרז כפושט רגל. המערער התחייב לדווח לכונס הנכסים הרשמי על הכנסותיו והוצאותיו, אך לא הגיש אפילו דו"ח אחד. לאחר פעילויות שונות הגיש המערער לכונס הנכסים הרשמי הצעת פשרה שלפיה יקבלו הנושים הרגילים 50 אחוז מהחוב. רוב הנושים הסכימו להצעה ואעפ"כ סירב ביהמ"ש לאשר את הפשרה מכיון שלפי דו"ח כונס הנכסים המערער הינו בעל רכוש העולה פי שניים ויותר מסכום החוב בכללו. הערעור על כך נדחה. נכון כי מקום שהנושים מסכימים לפשרה יאשר ביהמ"ש, בדרך כלל את הפשרה, אולם כאשר החייב משתמש במנגנון של פשיטת רגל כדי להגיע להסדר עם בעלי החובות מצווה ביהמ"ש לשמור על כללי ההגינות המסחרית ובתוקף שיקול דעתו לסרב לאשר פשרה שנמצאה פגומה מטעמים שבטובת הציבור.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. פז למערער, עו"ד א. חרוץ למשיב. 14.1.73).

ע.א. 273/72 - היועץ בע"מ ואח' נגד מאיר ויינמן

*הארכת מועד המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן רשות לערער על החלטת ראש ההוצל"פ שסירב להאריך למערער את המועד להגשת התנגדות לביצוע השטר. לבקשה להארכת המועד בפני ראש ההוצל"פ הגיש המערער תצהיר, אך לבקשתו למתן רשות ערעור בביהמ"ש המחוזי לא הגיש תצהיר, אולם ציין כי הוא מצרף את העתק בקשתו לראש ההוצל"פ שיהווה חלק בלתי נפרד מן הבקשה ולבקשה כאמור צורף גם תצהיר. בבקשתו בביהמ"ש המחוזי הסתמך המערער על האמור באותו תצהיר. אעפ"כ דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לרשות ערעור ונימוקו שהמערער לא צירף לבקשתו תצהיר. הערעור על כך נתקבל. בנסיבות הענין די היה באיזכור התצהיר בגוף הבקשה ולא היה טעם להגיש אותו תצהיר פעמיים לצרוך אותה בקשה עצמה. תהיה זו פורמליסטיקה במידה שאין הדעת סובלתה, ביהמ"ש העליון ציין שבהליכי הביניים שעליהם היה מדובר מותר היה למערערים
להביא בתצהיר דברים הידועים למצהיר לפי מיטב אמונתו תוך ציון המקור לידיעתו את הדברים.

(בפני השופטים: לנדוי,ברנזון, ויתקון, עו"ד י. לנדאו למערערים, עו"ד גלרט למשיב. 18.1.73).

ע.א. 191/72 - הנמן נתן נגד אביבה יניב ואח'

*תשלום פיצויים עקב מסירת נכס שהוא קטן מהאמור בהסכם המערער הינו קבלן שמכר למשיבים דירות ביחד עם מוסכים. נתברר שקיים הפרש בין גודל המוסכים לעומת התיאור הטכני שצורף לחוזה המכירה. הוכח שהמוסך קטן באורך וברוחב אך לא הוכח שקיים גם הפרש בגובה המבנים. מהנדס הגיש חוות דעת מקצועית שקבע הפחתת ערך המוסכים בסך 3,000 ל"י וכלל בכך גם את הפרש הגובה. מכיון שהפרש בגובה לא הוכח החליט ביהמ"ש המחוזי להעריך את ירידת הערך ב- 4 מכלל הסכום של 3,000 ל"י. הערעור על כך נדחה. מותר היה לביהמ"ש לנקוט דרך זו של אומדן כי למרות ההפרשים הקטנים שבגודל היתה כאן הפרת החוזים שהקטינה את ערך הממכר ומטבע הדברים אי אפשר היה להגיע להערכה יותר מדויקת בענין כגון זה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר, עו"ד קרמר למערער, עוה"ד לפדור ומשאלי למשיבים. 8.1.73) .

=ע.א. 200/72 - אמנון גלבוע נגד משה קן- תור
*תביעה בהמרצת פתיחה המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה בדרך המרצה לצוות על המשיב לגלות מסמכים בקשר לניהול עסק בטענה שהוא שותף לעסק, המשיב הכחיש בתצהיר נגדי כאילו קיימת שותפות בינו לבין המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את בקשת המערער בציינו כי נוכח הכחשת המשיב בקיום השותפות לא מן הראוי להזקק להליך של המרצה לשם בירור התובענה. הערעור על כך נדחה. מקום שאין מחלוקת של ממש לגבי העובדות והשאלה העומדת לפני ביהמ"ש היא בעיקר שאלת חוק ניתן לברר את השאלה בדרך של המרצת פתיחה. בעניננו קיימת מחלוקת לגבי העובדות אם היתה שותפות או לא בין הצדדים ואין הסכסוך יכול למצוא פתרונו על דרך המרצה אלא בדרך של תובענה רגילה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד בן- ארי למערער, עו"ד קליר למשיב. 10.1.73).

ע.א. 623/71 - גן בועז נגד דוד אנלנדר ואח'

*תביעה לחלוקת מקרקעין

המערער וחמישים ושנים משיבים הם בעלים משותפים בפרדס ששטחו למעלה מ- 68 דונם. המערערת פנתה לביהמ"ש בתביעה לפירוק השיתוף. מתברר שבין המשיבים יש כאלה שחלקיהם קטנים מכדי לאפשר חלוקתם בעין עפ"י דיני התכנון ומשום כך ביקשה המערערת להפריד את חלקה בעין מכלל השטח ולהשאיר את המשיבים האחרים בשיתופם ביתרת השטח. בקשת המערערת נדחתה והערעורים על כך נדחו. משקבע בימ"ש השלום שחלוקת השטח אינה ניתנת לביצוע לפי הוראות חוק המקרקעין על פרוק השותפות במקרקעין, אין מקום לחלק באופן שהמערערת תקבל חלקה וכל השותפים האחרים חלק אחר. החוק הקובע פירוק השותפות מתכוון לפירוק מוחלט של השותפות במקרקעין, ורק כאשר אחדים מן הבעלים מסכימים להשאר בעלים משותפים ניתן הדבר להיעשות. באין הסכמה כזו מצד השותפים האחרים אין לפרק את השותפות אלא באופן מוחלט.