המ' 29/73 - נעמן צור נגד מדינת ישראל
*נהיגה ללא זהירות ואי מסירת הודעה על גרימת חבלה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע.פ. 197/72 - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל).
העובדות:
המערער הינו נהג אוטובוס וביום הנדון עמד להסיע תלמידים ממגרש ביה"ס בכפר שריגים למקומות מגוריהם שבכפרי הסביבה. כאשר האוטובוס היה כבר מלא ובטרם הפעיל הנהג את המנוע הוציא אחד הילדים את ראשו מן הדלת הקדמית ובאותה שעה סגר המערער את הדלת על ראשו של המתלונן. המערער ירד מיד מן האוטובוס ושוחח עם מזכיר ביה"ס והלה הציע להסיע את הילד לקופ"ח. כיון שלא נתגלה דם אך סימן חיצוני אחר שהעיד על גרימת חבלה לנער הסיע הנהג את התלמידים למקומות מגוריהם. בשעה יותר מאוחרת פגש המערער באחד הרחובות של בית שמש שוטר שהיה אז בתפקיד אחר וסיפר לו על המקרה. למחרת היום הובא הילד לקופ"ח לאחר שסבל מסחרחורת. המערער הורשע בעבירת נהיגת רכב ללא זהירות לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה ואי מסירת הודעה למשטרה על התאונה לפי תקנה 144 (א) (4) לתקנות. על העבירה הראשונה נדון לתשלום קנס של 600 ל"י ולפסילת רשיון נהיגה לתקופה של ארבעה חדשים ועל העבירה השניה נדון לתשלום קנס בסך 300 ל"י ופסילה למשך חדשיים. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. תקנה 21 (ג) אומרת כי "לא ינהג אדם...בלא זהירות", אין ספק כי פעולת סגירת דלת האוטובוס מהווה שלב ראשון בתהליך של הנהיגה ואין לאמר כי מכיון שהמנוע של האוטובוס טרם הודלק אין המקרה נכנס לגדר תקנה 21 ולמשמעות של "נהיגה".
ב. המבקש צריך היה למסור הודעה על התאונה מיד ובכך שסיפר לשוטר בשעה מאוחרת לא יצא ידי חובתו. מטרת התקנה היא לאפשר לממונים בתחנת המשטרה הקרובה למקום אירוע התאונה לחקור בהקדם את התאונה. מטרה זו איננה מושגת ע"י כך שהודעה נמסרת לאיש משטרה במקום אחר ברחוב בעת שהלה נמצא בסיור למטרה משטרתית אחרת.
ג. מאידך בהתחשב בנסיבות המקרה די בכך אם בעבירה לפי סעיף 144 יוטל על המערער עונש של 100 ל"י קנס ושלושה חדשים שלילה על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד י. צור למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה).
בג"צ 409/72 - פלוני נגד ביה"ד הדתי הדרוזי בחיפה ואח'
*סמכות ביה"ד הדתי הדרוזי בחיפה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
בעלי הדין העיקריים בעתירה הם בעל ואשה דרוזים תושבי כפר דרוזי שברמת הגולן. השניים, שהם דרוזים, חיו ביחד כ- 36 שנה, לפני מלחמת ששת הימים גרו כמה שנים בחיפה ואח"כ הם גרים ברמת הגולן. לאחרונה גירש העותר את אשתו מהבית, הביא לביתו אשה אחרת אתה חי ללא נישואים חוקיים והשאיר את אשתו בחוסר כל. האשה תבעה בביה"ד הדתי הדרוזי במושבו בחיפה התרת נישואיה עם העותר, פינוי הבית בו הוא גר ומסירתו לידיה וכן מזונות ופיצויים. ביה"ד הדרוזינעתר לה. ערעורו של העותר בפני ביה"ד הדתי הדרוזי לערעורים נדחה ועל כך עתירתו.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין הרכב ביה"ד ומקום מושבו - ביה"ד דן בהרכב של שני קאדים ובאותו זמן היה הרכב זה מקוטע ולא ענה לדרישות החוק. ברם לאחר מתן פסה"ד יצא חוק בתי הדין
הדרוזים (תיקון) שהתיר לביה"ד לשבת בהרכב של פחות משלשה וביחס לעבר קבע כי "הליך שנתקיים...לא יפסל מחמת שדנו בו בפחות משלושה" אין ספק כי "הליך" כולל גם פס"ד שניתן ועל כן כל פס"ד שניתן לפני התיקון בהרכב של פחות משלושה ונקף עפ"י החוק. גם עובדת מקום מושבו של ביה"ד בחיפה ולא ברמת הגולן אינה נוגדת את החוק.
ב. סמכותו של ביה"ד הדתי הדרוזי הישראלי הינה כשהצדדים הם "בישראל, אזרחי המדינה או תושביה", העובדה שהשניים הופיעו בפני ביה"ד בחיפה עונה על הדרישה הראשונה כי הם יהיו בישראל. מאידך אינם תושבי ישראל שכן הם תושבי רמת הגולן, אולם באשר לשאלת האזרחות טען ב"כ הבעל בפני ביה"ד לערעורים כי הן המערער (הבעל) והן המשיבה הינם אזרחים ישראליים. לצורך הדיון בין הצדדים הודאת העותר כי הוא אזרח מחייבת את העותר ואין הוא יכול לטעון כי הוא איננו אזרח.
ג. באשר לסמכות הענינית של ביה"ד - משניתן בחוק לביה"ד סמכות לדון בעניני נישואין וגירושין עומדת השאלה אם ניתן להרחיב ענינים אלה כדי לכלול את הבעיות המתעוררות בין בני הזוג בהתפרק חיי המשפחה, אין צורך כאן להכריע בשאלה זו באשר הטענה לא הועלתה בעתירה והיא נזכרה רק בעיקרי הטיעון אך אין זה המקום להרחיב את יריעת העתירה ולפתוח בכך טיעון חדש שאיננו נובע מכתבי הטענות של הצדדים.
ד. לענין הסכמה לסמכות יש להוסיף כי בעל דין המבקש לעורר את שאלת סמכותו של ביה"ד חייב לעשות זאת בהזדמנות הראשונה הניתנת לו לפני שביה"ד מתחיל לדון בגוף הענין ואם הופיע ושתק לא ישמע לאחר מכן בטענה של חוסר סמכות.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד קמאל קאסם לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים הראשונים, עו"ד א. אבנרי לאשה. 5.2.73).
ע.א. 80/72 - מחמוד זידאן ועלי זידאן נגד גנטוסה זידאן ואח'
*מכירת נכס לאחר שניתן במתנה ביפו"כ בלתי חוזר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט אל הוארי) בת.א 191/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הראשון (להלן האב), היה בעל אדמות כולל חלקה פלונית (להלן החלקה) ועליה בית בן 2 חדרים. המשיבה הראשונה הינה אשתו השניה של המערער, והמערער השני היה בנו מנישואיו הראשונים. בשנה 1967 חילק האב נכסיו בין בנו ובין אשתו השניה ובתה. לבן נתן את רוב נכסיו ע"י מסירת יפוי כח לטובתו ואילו לטובת המשיבים עשה יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לגבי החלקה, ובו נאמר כי החלקה ניתנת בדרך מכר ללא תמורה ושהמשיבות קיבלו את האדמה בפועל בתאריך חתימת יפוי הכח וכן כי יפוי הכח איננו ניתן לביטול ושתי המשיבות יכולות לדרוש בכל עת רישום הקרקע על שמן. לאחר מכן התיימר המערער לבטל את יפוי כח הבלתי חוזר שנתן לטובת המשיבות ורשם את החלקה ע"ש הבן. המשיבות הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את רישום החלקה ע"ש הבן, ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. יפוי הכח ניתן לפני תחולת חוק המתנה תשכ"ח וביהמ"ש המחוזי החיל על הענין את דיני המג'לה. הלכות המתנה שבמג'לה שיקפו את הדין העותמאני ביחס למתנות מכל הסוגים גם ביחס למקרקעי מירי.
ב. עם זאת הרי הענין שלפנינו לא יוכרע עפ"י סעיפי המג'לה כי אם עפ"י דיני היושר
שאותן הרכיבה הפסיקה על דיני המתנה והעברה ללא תמורה של מקרקעין כפי שהיו לפני חוק המקרקעין החדש.
ג. כלל גדול הוא בדיני היושר שביהמ"ש לא יושיט סעד של ביצוע בעין לתובע שלא נתן תמורה בעד ההתחייבות אותה הוא מבקש לבצע, ובדרך כלל אין לראות מתנה של מקרקעין כמושלמת אלא אם ירשמו בשם מקבל המתנה. בעניננו השאלה היא אם האב עשה את כל הנדרש כדי להשלים את המתנה ולעשותה מחייבת גם מבלי שנרשמה ע"ש המשיבות. התשובה לשאלה זו היא חיובית. ביפוי הכח נאמר כי נשוא המתנה נמסר למשיבות וזו הודאה בכתב מצד האב שלא נסתרה. יפוי הכח הוא בלתי חוזר ומכאן שלמשיבות קמה זכות כלפי מיופה כח לביצוע ההעברה בכל עת עפ"י דרישתן והאב שלל מעצמו כל אפשרות להתערב ולמנוע את הרישום. די באלה כדי לעשות את המתנה מושלמת עד כמה שהאב נוגע בדבר.
ד. גם בלאו הכי ידן של המשיבות עפ"י יפוי הכח על העליונה כאשר שוקלים את זכותן במאזני היושר לעומת זכות הבן. זכותן קודמת בזמן, הבן קיבל את החלק הארי בנכסי אביו, העברת החלקה ע"ש הבן נעשתה ללא תמורה וללא תום לב מצד הבן. אין בכוחו של רישום שנעשה בנסיבות כאלה כדי להוסיף תוקף לזכות הבן כנגד זכות המשיבות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. עו"ד י. פיגלין למערערים, עו"ד פ. שלמן למשיבים. 14.2.73).
ע.א. 161/72 - האפוטרופוס הכללי ואח' נגד רפאל פרידמן ואח'
*מכירת נכס של אדם מאושפז ע"י האפוטרופוס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט ד. בכור) בתיק ב"ש 571/71 - הערעור נדחה).
בערעור דנא התעוררו שאלות הקשורות במכירת נכס של אשה שאושפזה בבי"ח לחולי נפש ואשר אפוטרופוס הכללי ביקש הרשאת ביהמ"ש למכירת הנכס ולאחר שניתנה ההרשאה חזר בו האפוטרופוס וסירב לבצע את המכירה. זאת כאשר הבעל שמכר את חלקו הוא בנכס עמד על כך שההרשאה בביהמ"ש תבוצע. השופט לנדוי בפס"ד מקיף סוקר את סמכויותיו השונות של האפוטרופוס הכללי ושל ביהמ"ש בענינים כגון דא וכן היחס שבין סעיף 34 (3) של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לבין סעיף 27 (א) לחוק לטיפול בחולי נפש, וכן הסמכויות השונות לפי כל אחד משני סעיפים אלה. כן נדונה השאלה אם ההרשאה שניתנה ע"י ביהמ"ש היא בגדר פסק מחייב או רק מתן רשות והוחלט כי בנסיבות הנדונות ההרשאה הינה הטלת חובה ולא רק מתן רשות. השופט ח. כהן בפס"ד נפרד מתייחס אף הוא לענינים הנדונים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד מ.ד. גולדמן לאפוטרופוס הכללי, עו"ד ר. בריקמן לאשה, עו"ד א. אשל לבעל ולרוכש הנכס. 4.2.73).
ע.א. 105/72 - גדעון דקל נגד פקיד השומה
*הכנסה החייבת במס המערער הוא אופטיקאי לפי מקצועו והוא פתח חשבונות בבנק דיסקונט בחיפה. באמצעות מנהל מחלקת נירות הערך, אחד בשם ברגר, ביצע עיסקאות שונות באופן
שברגר היה קונה ומוכר נירות ערך מטעם המערער והרווחים קיבל המערער. בצורה כזו קיבל המערער כ- 400,000 אלף ל"י אך לבסוף נתברר כי ברגר ביצע מעילות בבנק, כי כל העסקאות היו מדומות וכל הרווח שהפיק המערער נבע ממעשי תרמית שביצע ברגר כלפי הבנק. משנתגלתה הרמאות תבע הבנק מאת המערער את החזרת הכסף ולבסוף הגיעו המערער והבנק לידי הסכם שלפיו החזיר המערער כמאתיים אלף ל"י לבנק ואילו מאתיים אלף הנותרים נשארו בידיו. פקיד השומה ראה בסכום זה הכנסה החייבת במס והערעור על כך נדחה. אין ספק כי אילו בוצעו העיסקות כדין היו הרווחים בחזקת הכנסה החייבת במס. אין לאמר עתה כי אותו כסף שנשאר בידי המערער לא היה תוצאה מן העיסקות שבוצעו. המערער נתן לברגר הוראות לבצע עיסקות מתוך כוונה להפיק רווחים והעיסקאות בוצעו אם כי לא באותה צורה שהורה המערער. העובדה היא שעיסקאות אלה הן שהולידו את התוצאה שהמערער זכה לסכום כסף. במידה ולא נדרש להחזיר את הכסף אין נפקא מינה בין עיסקה אמיתית שהמערער ביקש לבצע ובין העיסקה המדומה שבוצעה והוא חייב במס על ההכנסה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 10.1.73).
ע.פ. 522/72 - נמר מחמוד מוסא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) המערער הורשע בנשיאת רימוני יד ונדון לשנים עשר חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. בביהמ"ש המחוזי נאמר כי המערער שיתף פעולה עם המשטרה אך לא הוברר מה היה שיתוף הפעולה. בביהמ"ש העליון הובהר כי המערער התייצב מרצונו הטוב במשטרה וגילה את פרשת הרימונים והבאתם לכפר. דברים אלה לא היו ידועים, כאמור, לביהמ"ש המחוזי, ואילו היו ידועים לו יתכן שהיה מסתפק בעונש קל יותר משהטיל למעשה. לפיכך העמיד ביהמ"ש העליון את עונש המאסר בפועל שעל המערער לרצות על שמונה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד מ. דבאה למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 17.1.73).
ע.פ. 75/72 - משה פרץ נגד מדינת ישראל
*החזקת רכוש גנוב בידי המערער נתפש רכוש גנוב שהושג בדרך של פריצות לבתי מגורים והורשע בעבירות של קבלת רכוש גנוב בידעו שהושג בדרך של פשע ונדון ל- 4 שנות מאסר שמהן שנה וחצי חופף למאסר אחר. ביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה ואת העונש. הרכוש, ובו פריטים רבים מאד, נתפש בחדרו של המערער בתוך משבוע ועד חודש מהזמן שהרכוש נגנב בדרך של פשע. צירוף שני הנתונים: של סמיכות הזמן שבין מציאת הרכוש לבין גניבתו ומהות הרכוש (תכשיטים, אלבומים של בולים, מטבע זר ועוד) וכמותו דים להרשעה בסעיף של קבלת רכוש ביודעין שהושג בדרך של פשע. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי י. כהן, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ז. לויצקי למשיבה. 9.1.73).
ע.פ. 434/72 - אדמונד בלילה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מות בתאונה) המערער נהג במכונית באופן רשלני בכביש בינעירוני, ללא רשיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח. הוא נהג בצד שמאל של הכביש, התנגש במכונית שבאה ממול וגרם למותם של שני אנשים. הוא נדון לשמונה עשר חודשים מאסר בפועל, לשנה אחת מאסר על תנאי
ולתשלום קנס בסך 5000 ל"י, וכן נפסל מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של חמש שנים. לנוכח חומרת המעשה נדחה ערעורו של המערער על חומרת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 21.12.72).
ע.פ. 239/72 - חיים מאור נגד מדינת ישראל
*הארכת מאסר על תנאי המערער עבר ארבע עבירות מרמה שמהן שתיים בחודש ינואר 1969 אחד בחודש פברואר ואחרון בנובמבר אותה שנה. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בשני גזרי דין קודמים לתקופות של ששה חודשים וחודשיים. ביהמ"ש המחוזי ראה את עצמו מחוייב עפ"י ההלכה הפסוקה להפעיל את המאסרים על תנאי באופן מצטבר ועל העבירות בתיק הנוכחי הטיל על המערער מאסר בפועל של תשעה חודשים החופף את המאסרים על התנאי באופן שלמעשה העונש על העבירות החדשות הינו חודש מאסר בלבד. ערעורו של המערער נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להאריך את תקופת התנאי שכן המערער עבר יותר מעבירה נוספת אחת תוך הפרת התנאי ואין לאמר על כל העבירות שעבר שהן מהוות למעשה עבירה אחת בלבד. מדובר כאן בארבעה מקרים נפרדים, המעשים הם שונים והם נעשו כלפי אנשים שונים ובזמנים שונים, ואינם כולם מאותו סוג של עבירה. אין להשוות מקרה זה למקרה שבע.פ. 2118/71 שבו ראו מספר מעשים כעבירה אחת לצורך הארכת תקופת התנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ברקלי למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 16.1.73).
ע.פ. 226/72 - שמעון אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) המערער הואשם בשתי עבירות לפי סעיף 152 (2) (א) לפח"פ, הוא הודה בעובדות שבכתב האישום והורשע בהתאם. המערער הודה בעובדות שבכתב האישום המהוות למעשה עבירה לפי סעיף 152 (1) (ב) שהוא סעיף יותר חמור מסעיף משנה (א). ביהמ"ש גילה את הטעות שבכתב האישום, אך התביעה לא ביקשה לתקן אותו ולפיכך עומדת בעינה ההרשעה לפי סעיף קטן א' ולענין מידת העונש יש לראות את המערער כאילו עבר את העבירה לפי סעיף א' שעונשה פחות מאשר לפי סעיף ב'. המערער נדון ל- 8 שנות מאסר ובהתחשב בכך שביצע את זממו בשתי עוברות דרך תמימות שבקשו מאתו להסיען בכלי רכבו וכן שכבר הורשע בעבר באונס ובמעשה מגונה הרי העונש של 8 שנות מאסר שהוטל עליו איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 9.1.73).
המ' 1010/72 (=בג"צ 463/72) - אמינה גאבר נגד שר הפנים ואח'
*גילוי מסמכים בבג"צ העותרת הגישה צו על תנאי נגד המשיבים בענין אזרחותה בארץ ובהמרצה דנא הוגשה עתירה לגילוי מסמכים. אכן תקנות סדר הדין בענין גילוי מסמכים אינה חלה בבג"צ וב"כ העותרת ביקש כי התקנות לענין גילוי מסמכים יוחלו בענין דנא דרך תקנה 18 (ב) לתקנות סדר הדין בבג"צ. לפי תקנה זו ניתן להשתמש בתקנות סדר הדין האזרחי בדיונים בבג"צ בתנאים מפורשים ובחריגי חריגים וכאשר ביהמ"ש משתכנע שהדבר דרוש לעשיית צדק. ב"כ המשיב הצהיר כי אינו מעלה טענה אם הרשם מוסמך לנהוג עפ"י תקנה 18 האמורה. לגופו של ענין מדובר בעותרת שעברה טלטולים רבים והיא לא יכלה לשמור על תעודותיה והצדק מחייב שהמשיב יאפשר לעותרת להזדקק למסמכים השמורים אצל
המשיב והקשורים לאזרחותה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פ. רבינוביץ למבקשת, עו"ד י. ברסלע למשיבים. 24.1.73).
בג"צ 456/72 - דני מגיד נגד ועדת השחרורים
*רשיון להלך חופשי ועדת השחרורים החליטה להעניק לעותר רשיון להלך חופשי במשך מחצית השנה האחרונה למאסרו ולא לכל תקופת השליש למאסרו. עתירתו נדחתה. למרות המלצות מנהל בית הסוהר ועובד סוציאלי למתן רשיון לכל תקופת השליש הרי ועדת השחרורים דנה בכובד ראש בענינו של העותר והיא רשאית היתה להחליט כי לאור הנסיון שהיה עם העותר בעבר אין לשחררו כדרישתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 9.1.73).
בג"צ 371/72 - מוריס בן אבו נגד ועדת המכרזים שליד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*פסילת מכרז שלא כדין בענין דנא הוגשו שני עתירות לבג"צ האחת ע"י בן אבו (להלן העותר) והשניה ע"י שאול שפורן ואח' (להלן העותרים).
המינהל הוציא מכרז בדבר חכירת ארבעה מגרשים לבנית בתים במבשרת ירושלים והעותרים זכו במכרז אולם מפאת ליקויים שונים בהגשת המכרז שהעותרים לא היו אחראים להם, החליט המינהל לפסול את המכרז. העותר טוען כי יש לקיים את המכרז אלא לפסול את הצעות העותרים כך שהוא יבוא בתור אחריהם ואילו העותרים טוענים נגד פסילת המכרז. בג"צ החליט לקיים את המכרז ולהעתר לבקשת העותרים. העותרים לא היו אשמים בפגמים שהיו בהליכי המכרז והליקויים לא היו בעצם המכרז אלא בהליכים שונים שלא פגמו בחשאיות המכרז ובהליכים המהותיים שלו. על כן לא היה מקום לבטל את המכרז ולערוך הגרלה בין המועמדים כפי שהמינהל החליט.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד לוסטיגמן לעותר, עו"ד מ. וגנר לעותרים, עו"ד מ. חשין למינהל, עו"ד י. נחושתן למועצה המקומית מבשרת ציון. 12.1.73).
ע.א. 595/72 - דרור צורף נגד אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה
*צו מניעה זמני המערער הוא סטודנט באוניברסיטה של חיפה וחבר במועצה של אגודת הסטודנטים. המועצה החליטה להפסיק כהונתם של שמונה עשר מחברי המועצה כחברים בה והמערער שאיננו נמנה על שמונה עשר אלה פנה לביהמ"ש המחוזי לצוות על האגודה כי תבטל את הודעות הפיטורין. בינתיים ביקש המערער צו מניעה זמני ומשנדחתה בקשתו ערער לביהמ"ש העליון שדחה את הערעור. מדובר על החלטה של סעד ביניים שהוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין וביהמ"ש של ערעור לא יתערב בהחלטה כזו אפילו כרוכה בה שאלה משפטית בדבר פירושו של מסמך. לחברים המודחים זכויות שונות ולא פנו לביהמ"ש. אם הנפגעים הישירים לא עשו כן מה לו למערער כי ילין ? עיקר עתירתו של המערער בביהמ"ש המחוזי הוא מתן פס"ד הצהרתי אשר כידוע הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש והוא משתמש בו רק לגבי אדם המוכיח שיש לו אינטרס ממשי בתביעה. אינטרס כזה אין למערער. אכן בביהמ"ש המחוזי הסכימו ב"כ הצדדים שלא להעלות את הטענה של חוסר אינטרס של המערער אך אין הסכמה זו קושרת את ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. בלומנפלד למערער, עו"ד י. וינטר למשיב. 9.1.73).
ע.א. 130/72 - חברה לבנין ... סולל בונה בע"מ נגד דדוש חיים
*ניכוי גמלאות בטוח לאומי מכספי פיצויי תאונה המשיב איבד את עינו בתאונת עבודה וביהמ"ש המחוזי קבע פיצויי נזק עבור הפרשי שכר כ- 2000 ל"י ועבור כאב וסבל 20,000 ל"י. המשיב קיבל מביטוח לאומי גימלאות, לאחר הוון, סכום של 36,000 ל"י. ביהמ"ש העליון ציין כי ערעורו של המשיב ביחס לכמה פריטי נזקים יש לו מקום כגון פיצוי על הפסד שכר לשעות נוספות בימי העדרות בגלל כאבים, וכן סכנה של אי כושר עבודה גמור אם המשיב יאבד את כושר הראיה בעין שנותרה לו. אולם ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון את סכום הגימלאות מהביטוח הלאומי בעוד שמסכום הפיצויים הכולל יש לנכות את הגימלאות שהמשיב קיבל ואת הערך המהוון של גימלאות שהוא עומד לקבל בעתיד. גימלאות אלה מסתכמים ב- 35,000 ל"י, ואפילו יוסיפו אותם פריטים שביהמ"ש המחוזי לא התחשב בהם, עדיין אין סכום הנזק מגיע לסכום של 35,000 ל"י. כיון שכך ביטל ביהמ"ש העליון את חיוב המערערת בתשלום הפיצויים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. קומיסר למערערת, עו"ד א. זר למשיב. 31.1.73).
ע.א. 199/72 - עזרא אבישר ואח' נגד עו"ד ליבוביץ נאמן בפשיטת רגל ואח'
*בקשת ביצוע בעין של חוזה כאשר הנכס כבר נמכר בהוצל"פ במאי 1968 נרשמה משכנתא על נכס לזכות בנק ישראל למשכנתאות בע"מ. בספטמבר 1969 נמכר הנכס למערער הראשון ובפברואר 1970 מכר המערער הראשון את הנכס למערער השני. בנובמבר 1970 הוכרז בעל הנכס הראשון כפושט רגל והמשיבים נתמנו כנאמנים. המשיב השלישי (הבנק) נקט בהליכי הוצל"פ של המשכנתא וראש ההוצל"פ החליט על מכירת הנכס לקונה. המערערים הגישו תביעה לביצוע בעין של מכירת הנכס למערער הראשון אך ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם על הסף בציינו כי אי אפשר לצוות על ביצוע בעין של ההסכם שכן ביצוע בעין יסכל את המכירה של יו"ר ההוצל"פ. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי הקונה מן ההוצל"פ הוא למעשה בעל הדברים האמיתי של המערערים אך אותו לא צירפו לתביעה. אין המשיבים, הנאמנים בפשיטת רגל, יכולים לעשות דבר נוכח צו יו"ר ההוצל"פ. זכות המערערים לביצוע בעין עברה מן העולם ולא היה מקום להגיש את התביעה נגד המשיבים. ביהמ"ש העליון הדגיש כי מכיון שהקונה לא צורף לתביעה אין צורך להתייחס לסעיף 34 (א) לחוק המכר. אגב אורחה ציין ביהמ"ש העליון כי אילו נתקבלה טענת המערערים וניתן תוקף ל"זכות" הביצוע בעין, היה בכך כדי לרוקן את זכות הקונה לבעלות על הנכס מכל תוכנה. זכות שביושר החפצית של קונה נכס איננה זכות סטטית שיכולה להוסיף ולהתקיים בצד זכותו של מי שקנה את הנכס בהוצל"פ, אלא כל מגמתה היא לטרוף מן האחרון את כל מה שרכש ואין לאמר כי לכך התכוון המחוקק בסעיף 34 (א).
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. לוינבוק למערערים, עו"ד י. סלטון למשיבים. 28.1.73).
ע.א. 380/72 - אריה שיצר נגד עו"ד הרי קב ... נאמנים בפשיטת רגל ואח'
*תשלום ריבית המערער נתבע ע" הנאמנים בפשיטת רגל על יסוד שיק שהיה משוך על ידו לפקודת פושט הרגל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום סכום השיק וכן בתשלום רבית מתאריך השיק, היינו מאוגוסט 1964. ביהמ"ש העליון דחה את כל טענות המערער נגד חיובו בתשלום הנזק ברם קיבל טענת המערער ביחס לרבית. המערער טען כי נוכח השיהוי הארוך בהגשת התביעה אין להכביד עליו את עול הרבית אלא מיום פסה"ד. ב"כ המשיבים
הכיר בצדקת הטענה בחלקה והסכים בביהמ"ש העליון להסתפק בחיוב ברבית מנובמבר 1969, היום שבו נקרא המערער להחקר בביהמ"ש לפשיטות רגל. נוכח הכרה זו של ב"כ המשיבים החליט ביהמ"ש העליון להרחיק לכת עוד קמעה וקבע את חיוב הרבית מיום הגשת התביעה ביולי 1970.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד ה. קב למשיבים. 29.1.73).
ע.א. 233/72 - ברטה נקר נגד עו"ד יעקב לביא נאמן בפשיטת רגל
*תביעת אשה לשיתוף בנכס כאשר בעלה פושט רגל בעלה של המערערת עסק במסחר ובשנת 1962 קנה מחציתו של בית בו ניהל את עיסקו. בשנת 1968 פשט את הרגל ואז באה האשה בתביעה לשיתוף במחצית הבית עפ"י הכללים הידועים לגבי שיתוף נכסים בין בני הזוג. למעשה לא הצליחה המערערת לשכנע את ביהמ"ש דלמטה שהיה זה אחד הענינים בהם קמה חזקת שיתוף בנכסים בין בעל ואשה. ברם אפילו תאמר שהם היו שותפים כי אז היתה זו שותפות כללית ובשיתוף כללי שכזה אם זוכה האשה בחלק מהנכסים עליה גם לשאת בחלק מן החובות, ומכיון שהחובות עולים פי כמה וכמה על שווי הנכסים הרי כל מה שמגיע למערערת לפי כלל שיתוף הנכסים נאכל ע"י החובות שמתשלומם אינה יכולה להתחמק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. מלחי למערערת, עו"ד י. ליבא למשיב. 30.1.73).
ע.פ. 26/73 - דומיאן ריקרדו נגד היועהמ"ש לממשלה
*חומרת העונש (סמים) הנאשם הוא אזרח יוגוסלבי המשרת באניה שפקדה את נמל חיפה. שוטר מכס גילה אצלו כמות של קרוב לשני ק"ג חשיש. המערער הורשע בהחזקת הסם וביהמ"ש המחוזי הסכים עם טענת התביעה שהענין הוא רציני, אך העדיף, כלשונו, "להפטר מהנאשם" ועל כן דן אותו לתשלום קנס בסך 2,000 ל"י ולגרוש מן הארץ. המערער לא שילם את הקנס והוא נכלא עקב כך למשך ששה חדשים. הערעור מצד המערער הוא על חומרת העונש ומצד המדינה על קולת העונש. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את ערעורה של המדינה. כמות החשיש שנתגלתה הינה גדולה והנסיבות מעידות שכוונת המערער היתה לעשות מסחר בחשיש. בעבירה כזו אשר ביצועה מכניס לעבריין רווח כספי גדול הטלת עונש כספי אינה משמשת את מטרת ההרתעה ולא כל מטרה אחרת. אין להמנע במקרה כזה מהטלת עונש של מאסר ממש, וזאת כדי שאחרים ידעו שנסיון להבריח חשיש גורר אחריו עונש של מאסר. במקרה דנא ניתן לאמר להקלת העונש רק זאת שכאשר ביהמ"ש שלערעור מחמיר בעונשו של נאשם אין הוא מטיל אותו עונש שראוי היה להטילו בדרגה הראשונה. מטעם זה הוחלט להטיל על הנאשם עונש של מאסר שנה אחת. תשלום הקנס בוטל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד י. אנגלר למערער, עו"ד סוכר למשיב. 30.1.73).
ע.פ. 447/72 - משה בן רחמן כהן נגד מדינת ישראל
*השמטת הכנסות וחומרת העונש המערער הואשם במתן הצהרות הון כוזבות ביום 31.12.69 תוך השמטת סכום של 17,000 ל"י ובהגשת דינים וחשבונות כוזבים על הכנסותיו ב- 4 שנות מס בסכום של 11,000 ל"י. הוא נדון לחמישה חודשי מאסר בגין העבירה הראשונה וחודשיים מאסר בגין העבירה השניה כששני העונשים חופפים וכן לתשלום קנס בסך 10,000 ל"י ותשלום
10,000 ל"י בקשר לסכום ההכנסה שהעלים. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש נתקבל. בארבע השנים הנדונות הצהיר המערער על הכנסה כוללת בסך 6,000 ל"י ומכיון שחל גידול של 17,000 ל"י במשך ארבע שנים נותר סכום של כ- 11.000 ל"י שלא נכלל בדוחו"ת. נכון שהצהרת ההון מתייחסת ליום 31.12.69 ואילו דוחו"ת ההכנסה מסתיימים ליום 31.3.69, ברם לפי הדווחים של המערער היתה לו הכנסה של 1,000 עד 1,700 ל"י לשנה ולא יתכן כי בתשעה חודשים שבין מרץ לדצמבר 1969 נסגר הפער הגדול של כ- 11,000 ל"י שלא דווח עליהם עד אז.
אשר לעונש הרי הוא מוגזם בחומרתו. המערער הוא רווק בגיל מתקדם, חולה במחלה רצינית, וחי עם אחותו, הרוקה גם היא, וקיומם תלוי במידה לא מעטה בתמיכה שמקבלים מאחים מחו"ל. הסכום שהועלם איננו גדול ביותר וכשהוא מתחלק לתקופה של קרוב לחמש שנים הרי שמס ההכנסה שהיה צריך להשתלם עליו גם הוא היה קטן. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להטיל על המערער עונש של שלושה חודשים מאסר, תשלום קנס בסך 3,000 ל"י ואלפיים ל"י בקשר להעלמת ההכנסה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 14.1.73).
ע.פ. 385/72 - יפה הלוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת תאונת דרכים בעקבות התנגשות בין מכוניתה של המערערת ובין מכונית אחרת, הורשעה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה בנהיגת רכב ללא זהירות או חוסר תשומת לב מספקת. הערעור על הרשעתה נתקבל. מנסיבות המקרה עולה כי הנהג השני נסע שלא בהתאם "לכלל הדרך" החל על תנועת כלי רכב בכך שסטה למחציתו השמאלי של הכביש בעת פניה לרחוב אחר. אין להאשים את המערערת על כך שלא צפתה מראש שהנהג השני יעשה כך. אכן שומה על נהג זהיר לצפות מראש כי נהג שני לא יקיים את החובה המוטלת עליו וינהג לפעמים בניגוד ל"כלל הדרך". ברם לא תמיד ניתן לייחס רשלנות לנהג הנוהג לפי תקנות התעבורה בכך שצריך היה לצפות שהשני לא ינהג כך. ההרשעה לפי תקנה 21 (ג) הנ"ל תלויה תמיד בנסיבות המקרה ויש למוד את התנהגותו של הנהג לפי מצב מבנה הכביש, מצב התאורה, עוצמת התנועה וכו', ולאור זה לשקול אם אמנם התעלם הנהג מכל הגורמים העלולים לתרום לסכון הנסיעה. במכלול הגורמים הללו לא מוטלת חובה על נהג זהיר להביא בחשבון את נסיעתו הפרועה והנוגדת את "כלל הדרך" של נהג אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. עליאש למערערת, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 17.1.73).
המ' 490/72 - ראובן כץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של גרימת מות בתאונת דרכים המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של גרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ ונהיגה ללא זהירות. ערעורו בביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. המקרה אירע בואדי ערה כאשר המבקש סטה לצד שמאל של הכביש, התנגש ברכב אחר וגרם לתוצאה קטלנית שבה נהרגו שלושה אנשים ושניים אחרים נפצעו. משהתנגש המבקש ברכב אחר כשהוא במסלול הנסיעה השמאלי עליו ליתן הסבר על שום מה חדר אל תחום לא לו. העדויות על מצב הכביש אין בהן כדי להועיל למבקש. כביש ואדי ערה הוא אחד מעורקי התחבורה הראשיים במדינה ומאות מכוניות עברו בתואי של הכביש כל יום ללא תקלה, ועל כן אין לאמר כי צורת המבנה של הכביש היא שגרמה לתאונה. אילו בתום
גבית הראיות נשאר ספק בלבו של השופט שהמכונית החליקה שלא עקב נהיגה רשלנית, זכאי היה המבקש להנות מן הספק. אולם לא די להגנה להצביע על אפשרות תיאורטית של גרימת התאונה ללא רשלנות, אלא צריך שהטענה תהא מעוגנת בחומר הראיות ושמהן יעלה ספק סביר. בעניננו, עובדת היות הכביש רטוב מגשם, אין בה להצביע על החלקה שלא עקב רשלנות, צבור הנהגים נוהג גם בימי גשם ואין בכך סכנה, אם מתאימים את הנהיגה לתנאי מזג אויר ולתנאי הכביש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד א. טויסטר למבקש, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 28.1.73).
ב"ש 20/73 - מדינת ישראל נגד יוסף בן מאיר גלזר
*ערבות להרשאה לצאת לחו"ל המשיב הורשה לצאת לחו"ל בתנאי שיתן ערבות בסך 100,000 ל"י שתובטח בנכסים בנוסף למאה אלף ל"י שהיו כבר מובטחים בערובה קודמת. ביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה והתנה את יציאת המשיב במתן ערבות בנקאית או ערבות במזומנים של מאה אלף ל"י. המשיב הואשם במספר עבירות חמורות הקשורות בתפקידו כיו"ר מועצת המנהלים ובעל מניות של בנק, והוא חשוד בעבירות נוספות שהן יותר חמורות. אין הוא אזרח או תושב הארץ וגם משפחתו אינה נמצאת כאן. אדם כזה העוסק בארץ בתפקיד נכבד הקשור עם בנקאות ונופל עליו חשד חמור, עליו להשלים עם העובדה שעד גמר ההליכים אין לאפשר לו לצאת לחו"ל. מטבע הענינים קיימת סכנה שלאחר שהסתבך בארץ לא יחזור הנה מרצונו הטוב כדי לעמוד בדין.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד קירש למבקש, עו"ד אדרת למשיב. 28.1.73).
ע.פ. 379/72 - רפאל טסי נגד מדינת ישראל
*התפרצות וחומרת העונש המערער הורשע בביצוע פריצה וגניבה וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש של שנתיים מאסר נדחה. הוא הואשם בפריצה לחדר שבו התאכסן תייר מארה"ב וגניבת פנקס שיקים וכסף. הרשעתו התבססה על עדות התייר שראה אותו למחרת באחד מבתי הקפה כשהוא מחזיק בידו שיק שלפי העדות נגנב מהתייר. העד ראה את השיק בשבריר של שניה אך ביהמ"ש קיבל את העדות ואכן זה היה השיק בהתחשב בנסיבות המקרה. הערעור על כך נדחה. בנוסף למסקנת ביהמ"ש כי העד יכול היה לזהות את השיק היו נסיבות נוספות שחיזקו את עדותו של התייר. גם העונש של שתי שנות מאסר איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. עו"ד ג. לוי למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 28.1.73).
ע.פ. 246/72 - אליעזר הורה נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי חוק רישוי עסקים
למערער מזנון בשתי מכוניות ניידות והן עוברות ממקום למקום. יש בידו רשיון שהוצא לו ע"י המועצה המקומית בקרית אונו עפ"י סעיף 5 (ב) לחוק רישוי עסקים תשכ"ח לעסק נייד שמרכזו נמצא בקרית אונו שם הוא גר. הוא הועמד לדין כאשר הציב אחת המכוניות שלו "בשטח הגדול" ביפו ועסק שם בעיסקי המזנון. הוא הורשע בביהמ"ש המחוזי בערעור מביהמ"ש העירוני, והערעור על כך נדחה. העובדה שיש למערער רשיון מן המועצה המקומית בקרית אונו איננה משחררת אותו מקבלת רשיון לפי חוק העזר של עירית ת"א.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מזן למערער, עו"ד ע. לפיד למשיבה. 29.1.73).