תקציר סביר כרך ז' חוברת 16

ע.א. 237/72 - יעל ירובסקי נגד קצין התגמולים

*הקשר הסיבתי בין תאונה למוות לצורך תגמולים.
(ערעור על החלטה בתיק ערעור משפחות חיילים שנספו במערכה- הערעור נתקבל).

העובדות:
המנוח משה ירובסקי היה אחד מניצולי השואה, חרט ומסגר לפי מקצועו שעלה לישראל עם אשתו באוקטובר 1948. בינואר 1949 גוייס לצה"ל וכעבור ימים אחדים, בתוך מחנה אימונים, נדרס ע"י מכונית המפקד, נגרם לו שבר בשתי רגליו, פצעים בראש וזעזוע מח. מאז עבר המנוח שורה של ניתוחים, עצביו התרופפו, והכאבים והניתוחים וכ- 20 אישפוזים נתנו אותותיהם גם במצבו הנפשי. משרד הבטחון סידר אותו בעבודה כטלפונאי אך גם עבודה זו גרמה לו סבל נפשי. בפברואר 1969 הובא לביה"ח ולאחר שסבל משך מספר שעות נפטר מאוטם בשריר הלב ובגופו נתגלתה טרשת עורקים מפושטת ביותר. אחר מותו תבעה אלמנתו תגמול לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה הקובע כי חייל או חייל משוחרר שמת כתוצאה מחבלה ממחלהאו מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו זכאית משפחתו לתגמולים. לפני הועדה היו עדויות רפואיות סותרות ובהסכמת הצדדים הוגשה חוות דעתו של רופא, ד"ר לב, המומחה למחלות לב שחיווה דעתי כי "אין קשר סיבתי בין הנכות...ובין הפטירה...המתח והמרירות...היו אלה גורמים מסייעים להתוות מחלת טרשת העורקים". מכיון שעברו למעלה מ- 7 שנים מיום השחרור ועד לפטירה מוטל על המערערת להוכיח שהמוח מת "עקב שירותו", היינו כי שרשרת הקשר הסיבתי משתרעת מן החבלה דרך טרשת העורקים עד לאוטם שריר הלב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. לענין חוק הנכים והחוק דנא, הקשר הסיבתי המשפטי איננו כקשר סיבתי במובן ההיסטורי מטפיזי. הדין בוחר מתוך הסיבות שמספרן אין סופי אותן סיבות אשר יש להן משקל מספיק כדי להצדיק את החיוב המשפטי. שיקולים של מדיניות משפטית מביאים לצמצום הסיבתיות ומשתנים מענין משפטי אחד לאחר תהליך ברירת הגורמים הוא תהליך של מיון וצמצום.
ב. אחד מכללי הקשר הסיבתי המשפטי מורה שהתערבותו של גורם חדש זר מפסיקה את שרשרת הקשר הסיבתי מבטל את הגורמים שקדמו לו ורואה את הגורם החדש כסיבה בלעדית לתוצאה. אולם לא כל סיבה מפסיקה את הקשר והדבר תלוי בכך אם יש לייחס לסיבה החדשה חשיבות כזאת שבכוחה להפקיע את הסיבות הקודמות ולשחרר מן החבות אדם הנושא באחריות לאותן סיבות.
ג. תביעת תגמול יכול שתצליח גם כאשר הקשר הסיבתי בין השירות והתוצאה הפטלית היה עקיף וכמו בהלכות פיצויים לעובדים אין אפילו הכרח בדבר שסיבת הנזק תהיה סיבה קרובה. הקשר הסיבתי בין השירות לבין מות החיל אינו חייב להיות ישיר. קשר עקיף הפועל דרך סיבה נוספת המתקשרת לתוצאה המזיקה דיו ובלבד שאותה סיבה נוספת לא תפקיע את הקשר הסיבתי.
ד. משהוכח הקשר הסיבתי זוכים בתגמולים החייל או שאריו ואין בודקים אם התוצאה היתה צפויה מראש הלכת הצפיות מראש שבדיני הנזיקין אינה חלה בדיני תגמולים ולא בדיני פיצויים לעובדים.
ה. נדונו בתביעת תגמולים חייב ביהמ"ש לנהוג רוחב לב כלפי התובע וכאשר הראיות מראות במידה סבירה של הסתברות, שהנזק נגרם עקב השירות לא יחמיר ביהמ"ש עם התובע יתר על המידה.
ו. בענין דנא מגלות העובדות פרשה מזעזעת של סבל שנגרם למנוח מפציעתו, ואין תימה שעיסוקו במלאכתו של נכה נתנה אותותיה גם בנפשו.
ז. העובדה שעברו כ- 20 שנה מפציעתו ועד למותו של המנוח אינה בהכרח בעוכרי המערערת. התקופה הארוכה מצביעה על תהליך איטי של החולי שהכריע את המנוח מקץ הרבה שנות יסורים. אין חשיבות לדבר אם מותו, עקב אוטם בשריר הלב, היתה בגדר הצפיות עת נדרס, שכן קשר סיבתי דיו כדי להעמיד את התביעה. אף העובדה שהצטברות הגורם הנפשי מרחיקה את התוצאה מן התאונה אינה שוללת את זכות המערער הואיל ודי בקשר עקיף. לא התערב כל גורם מבחוץ שיש בכוחו להפסיק את הקשר הסיבתי וכל ההתפתחות נובעת מעצם הפציעה.
ח. ד"ר לב קובע כי אין קשר סיבתי בין הנכות ובין המות, אך זו קביעה השוללת את הקשר הסיבתי הישיר. אולם השאלה אם צריך קשר סיבתי ישיר או די בקשר עקיף היא שאלה משפטית שביהמ"ש צריך להכריע בה. מן המפורסמות הוא שסבל גופני ונפשי יכולים לגרום למחלת לב וכשבאה תביעת חייל או אלמנה בפני ביהמ"ש הרי "אולי" של רופא שהמחלה נגרמה עקב הנכות, בצירוף תולדות חייו של המנוח מספיקים כדי הרמת הנטל המוטל על התביעה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. עו"ד ש. טרלס למערערת, עו"ד רובין למשיב. 11.2.73).

ע.א. 372/72 - דוד טפרסון...בע"מ ואח' נגד מ. בן- חורין ואח'

*הודעה על טען ביניים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 10955/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
בשנת 1968 עשו המערערים, קבלני בנין, חווה עם המשיב השלישי (להלן- המזמין) לפיו התחייבו להקים לו בית ובחוזה הסכימו לתת למזמין ערבות בנקאית להבטחת התחייבויותיהם ובהתאם להסכם הוסמך האדריכל (המשיב) לפנות לבנק ולאשר דרישת המזמין לקבל את הערבות הבנקאית אם המערערים לא יקיימו את התחייבותם. הערבות הוארכה מזמן לזמן ובתום הארכה האחרונה פנה המשיב לבנק ודרש להמציא לו את סכום הערבות בסך 30,000 ל"י. הוא שיגר מכתב למזמין ולמערערים והודיע כי בידו הסכום הנ"ל שישמש למטרות שלהן נועדה הערבות כאשר יחליט אם אמנם יש לשלם למזמין סכום כלשהו ובינתיים ירכוש בכסף מלוה קצר מועד. בעקבות הפעולות הנ"ל הוגשו לביהמ"ש מספר תובענות. באחת התובענות תבעו הקבלנים מאת האדריכל תשלום הסך 30,000 ל"י בטענה כי האדריכל פעל שלא כדין בנוטלו את דמי הערבות ושלמעשה עמדו הם בהתחייבויותיהם והמזמין עוד חייב להם כספים. האדריכל פנה בהודעת טען ביניים למזמין בהתאם לתקנה 293. המזמין הגיש הודעת פרטים לביהמ"ש ותיאר את קורות הערבות וביקש לשחרר לו את סכום הערבות אלא שבהודעת הפרטים אין כל נימוקי תביעה לגבי הסכום האמור. המערערים טענו שאין מקום לטען ביניים במקרה הנדון אך ביהמ"ש אישר את הסעד של טען ביניים ועל כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. טוען בטען ביניים הדורש לעצמו את הכסף נושא הבקשה חייב להביא לפני ביהמ"ש מסכת עובדות שמזכות אותו לקבל מה שדרש. נתבע שביקש סעד של טען ביניים מבקש למשוך ידו מן ההתדיינות ואם נעתר ביהמ"ש לבקשת טען ביניים יצא הנתבע הראשון מן המערכה והמשפט מתנהל בין התובע העיקרי לבין הטוען בטען ביניים טוען כזה שאיננו מעלה מצדו עילה המראה זכותו לנושא המחלוקת אין לו כל זכות לכסף נושא המחלוקת והתובע יכול לקבל את סכום תביעתו. תשומת לבו של ביהמ"ש דלמטה לא הופנתה לעובדה שעקב חוסר עילה מטעם הטוען אין מקום לתת סעד של טען ביניים.
ב. צודקים הקבלנים כי האדריכלים אינם ראויים לקבלת סעד של טען ביניים. אכן אין לקבל את טענת המערערים שלפיה אין להורות על טען ביניים אלא מקום ששתי התביעות המתחרות צמחו ממקור אחד משותף לשתיהן לפי המצב המשפטי כיום חוסר מקור משותף של התביעות המתחרות אינו שולל מהן סעד של טען ביניים.
ג. אולם צודקים המערערים שלא נתקיים באדריכלים התנאי שבתקנה 295 (א) (2) הדורש כי "אין הם בקנוניה עם אחד הטוענים" הדיבור "קנוניה" בתקנה זו אין כוונתו הסכם חשאי כדי להערים על מישהו אלא פירושו שותפות בין הנתבע לבין אחד הצדדים. המבקש סעד בדרך של טען ביניים כדי להפטר מעולו של משפט דורשים ממנו שיוכיח את חוסר הענין שלו במעשיו ובהתנהגותו ביחס של ניטרליות כלפי שני הטוענים. על אחת כמה וכמה יסרב ביהמ"ש לחלץ נתבע מצרת המשפט אם הביא במו ידיו צרה על ראשו כאשר התכוון להיטיב עם אחד הטוענים.
ד. בענין דנא מקנה החוזה לאדריכלים את הכוח לתת אישור לבנק על מנת לאפשר למזמין את חילוט הערבות ואת גבית הכסף אם ימצאו שהקבלנים לא עמדו בהתחייבותם. האדריכלים לא הורשו ליטול את הכסף לעצמם ולהשקיעו בנירות ערך. האדריכלים לא שוכנעו שהמזמין זכאי לקבל את הכסף ושהקבלנים הפרו את התחייבותם והראיה שסרבו להעביר למזמין את הכסף. אם המזמין לא שכנע אותם שזכה בסכום המובטח בערבות לא היו רשאים לחלט את הכסף. הם בקשו בפעולתם להאריך את תוקף הערבות ללא הגבלת זמן ובזה גילו דעתם להעניק למזמין יתרון מעל ומעבר לאמור בחוזה. בכך היטיבו עם צד אחד מן הצדדים. כמו כן הביאו על עצמם את התביעה בכך שהעבירו לידי עצמם את הכספים על כן אין להעניק להם את הסעד של טען ביניים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד גולדנברג למערערים, עו"ד שרון למשיבים הראשונים, עו"ד יעקובוביץ למזמין. 11.2.73).

ע.א. 275/71 - מדינת ישראל נגד משה מיקולינסקי ואח'

*חיוב בערבות ופירוש כתב הערבות.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 3157/65 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

העובדות:
המשיב ושניים אחרים חתמו על ערבות לתשלום כל החובות שיקבע מנהל המכס והבלו כמגיעים מחברה מסוימת עבור מסי יבוא מס קניה ותשלומי חובה אחרים. הערבים טענו כי הערבות היא רק על אותו סכום שהחברה היתה חייבת עד יום חתימת הערבות ואילו המדינה טענה כי הערבות כוללת גם חיובים עתידיים לאתר החתימה. המדינה הגישה תביעה על כמאתיים אלף ל"י, ביהמ"ש המחוזי חייב את הערבים לשלם רק כ- 150 אלף ל"י. בערעור מבקשת המערערת לחייב את הערבים בתשלום מלוא סכום התביעה ואילו המשיב הראשון (להלן המשיב) הגיש ערעור שכנגד וטוען שיש לדחות מכל וכל את תביעת המערערת נגדו.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אמנם נוסח כתב הערבות איננו כליל השלמות אך מתוך כתב הערבות עולה כי אכן צדק ביהמ"ש דלמטה שהערבות היא הן לגבי הסכום שהחברה היתה חייבת ביום החתימה והן לגבי סכומים עתידיים. צדק ביהמ"ש דלמטה כשלא הרשה להביא עדות להוכיח שהצדדים התכוונו לחוב קיים בלבד. הוראות כתב הערבות הן ברורות ולא היה מקום להרשות עדות. בע"פ על מנת לפרש את הוראות הערבות.
ב. המשיב טוען כי המערערת לא מילאה אחרי התנאים המוקדמים הנחוצים לשם חיוב הערבים כנאמר בכתב הערבות ,אך אין לקבל טענה זו שכן היא לא נטענה בכתב ההגנה של המשיבים.לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין אם רצו המשיבים לטעון שתנאי מוקדם לחבותם לא נתקיים היה זה מחובתם להעלות טענה זו במפורש בכתב הגנתם.
ג. הערבות בעניו דנא איננה מנותקת מהחוב של החברה ואיננה מבודדת מעיסקת היסוד כי נאמר בכתב הערבות שהיא ניתנת בעד חוב החברה עבור מסים מסוימים. העובדה שקביעת גובה הסכום המגיע נמסרה למנהל המכס לא ניתקה את הקשר בין מקור החוב לבין הערבות. לפיכך צדק המשיב כי על המערערת היה להוכיח שהסכום הנקבע מגיע מהחייב העיקרי והמערערת לא יצאה ידי חובתה ע"י כך שהסכום נפסק ע"י המנהל אין גם לאמר כי העובדה שהחברה לא מיצתה את דרכי הערר על קביעת מס קניה שהיו פתוחות לפניה הקים מעשה בי"ד נגד הערבים. מעשה בי"ד נגד החייב העיקרי אינו משתיק את טענת הערבים שהחוב איננו מגיע מהחייב העיקרי. עם זאת יש לאמר כי המערערת הצליחה להוכיח בביהמ"ש את קיומו של החוב שנפסק. כמו כן הצליחה להוכיח גם חלק מהחוב הנוסף שנתבע ועל כן יש לחייב את המשיבים בתשלום כ- 20,000 ל"י נוספות.

(בפני השופטים: לנדוי ברנזון, י. כהן. עו"ד ע.נתן למדינת ישראל, עו"ד מ. קובלר למשיב הראשון, עו"ד מ. ויתקון למשיב השלישי. 21.2.73).

ב"ש 12/73 - סעד נאזם נגד אבשלום רובין

*הארכת מועד נגד המבקש ניתנה החלטה בביהמ"ש המחוזי בת"א וניתנה לו רשות לערער על ההחלטה. המבקש הצהיר כי הבין מביהמ"ש ומהמזכירות שברשותו 30 יום להגשת הערעור. במקרה דנא כאשר מדובר באדם המופיע ללא עו"ד הרי התרשמות מוטעית ממה שנאמר לו ע"י המזכירות או ע"י ביהמ"ש דיה כ"טעם מיוחד" להארכת מועד. ברם ערעורו של המבקש לביהמ"ש העליון הוגש ע"י עו"ד שהמבקש העביר לו את ענינו ועוה"ד לא הגיש מיד את הבקשה להארכת מועד אלא הגיש את הערעור ורק משהערעור לא קובל הגיש את הבקשה להארכת מועד.הגשת הבקשה בשלב מאוחר ורק לאחר שביהמ"ש העמיד את עוה"ד על טעותו הרי העובדה שסבר כי המועד לערעור הינו 30 יום אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד" להארכת המועד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. סלטון למבקש, עו"ד הכט למשיב. 15.2.73).

המ' 988/72 - מלון בריסטול בע"מ נגד לובה מילר ואח'

*הארכת מועד הרשם דחה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש העליון והערעור על כך נדחה. כאשר ממילא תלוי ועומד בפני ביהמ"ש ערעור באותו ענין בו מעורבים הצדדים מהווה הדבר טעם מיוחד המצדיק להעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור אחר באותו ענין.בעניננו תלוי ועומד ערעור בביהמ"ש המחוזי ביחס לגובה דמי המפתח שעל המערערים לשלם למשיבים ואילו הערעור השני הוא לביהמ"ש העליון ונסב על עצם השאלה אם חייבת המערערת לשלם דמי מפתח.מכיון שהמדובר בשני בתי משפט נפרדים אין הדבר מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. כמו כן הנושאים של שני הערעורים הם שונים.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. הדר למבקשת, עו"ד זולטי למשיבים. 23.1.73).

המ' 91/73 - צבי טרופה נגד מרגיט בלאושטן

*עכוב בצוע פס"ד בקשת המבקש לעכב ביצוע פס"ד עד לשמיעת הערעור נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון. העותר מסתמך בבקשתו על מצבו הקשה אך הלכה פסוקה כי מצבו החומרי הקשה של העותר איננו מהווה סיבה לעיכוב הוצל"פ. אשר לטענה כי ייגרם למבקש נזק שאי אפשר להשיבו לקדמותו אם יוצא פסה"ד לפועל- לא הובאה כל הוכחה שאין ביכולתה של המשיבה לפצות את המבקש בכל נזק שייגרם לו אם יצליח בערעורו.

(בפני: השופט עציוני. 9.2.73).

בג"צ 2/73 - ישעיהו קולר נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*חשאיות מכרז המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות שליד משרד החנוך הכריזה על תחרות ליצירת סרט ישראלי מתוך מגמה להשקיע סכום של מאה אלף עד מאה שמונים אלף ל"י בסרט שייבחר. העותר ביקש לחייב את הועדה שבפניה יובאו התסריטים כי אלה יוגשו לחבר השופטים בעילום שם כדי שהשופטים לא ידעו מי ומי הם מחברי התסריטים עתירת העותר נדחתה. לא מדובר כאן בפרס לתסריט הטוב ביותר אלא בהשקעה לצורך עשיית רווחים לפי התקנון יחולקו הרווחים העתידים לצמוח מהסרט בין משרד החינוך לבין המפיקים ורק אם הסרט אינו נושא רווחים שנתיים ימים תחשב ההשקעה למענק ללא תמורה. כאשר לא מדובר בפרס אלא בהשקעה עיסקית הרי זכותו הלגיטימית של כל משקיע היא לדעת מראש מי ומי יהיה בעל הדברים שלו.

(בפני השופטים: ח .כהן, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיבים. 6.2.73).

בג"צ 461/72 - שמחה פרלמוטר ואח' נגד הסוכנות היהודית ושר החקלאות

*ביצוע הסכם שהושג בבג"צ קודם בשעתו הגישו העותרים עתירה לבג"צ ובו נדרשו המשיבים לאפשר לעותרים להקים מושב שיתופי בעיר אחת בה התיישבו. הצדדים הגיעו אז לידי הסדר בו הוסכמו סדרי הספקת מים לעותרים. ההסדר ההוא לא יצא לפועל והצדדים חתמו על הסכם בדבר הסדר חדש להספקת המים, לאחר מכן חזרו בהם המשיבים גם מההסדר החדש וביהמ"ש העליון הורה למשיבים לספק מים לעותרים בהתאם להסכם שנחתם ביניהם.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. בן מנשה לעותרים, עוה"ד ז. אור וי. בר סלע למשיבים. 6.2.73).

בג"צ 12+14/73 - אהרון הק ויוסף הראל נגד שר האוצר ואח'

*השתתפות במכרז העותרים בקשו לחייב את המשיבה השלישית (חברת קו צינור אילת אשקלון) לאפשר להם להשתתף במכרז לגבי עבודות שמירה על קו צינור הנפט. העתירה נדחתה. ראשית, חברת קו צינור הינה חברה רשומה לפי פקודת החברות ולא מוטלת עליה כל חובה סטטוטורית לאפשר לעותרים להשתתף במכרז. שנית, ב"כ העותרים לא הביא כל אסמכתא המראה כי בהעדר הוראה סטטוטורית קיימת בידי העותרים זכות חוקית לקבלת השמירה הנ"ל. החברה היתה חופשית איפוא לבחור את אותם הגופים שיתחרו בפניה על העבודה הנ"ל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד לרר לעותרים. 18.1.73).

בג"צ 36/73 - ראובן קלונשר ואח' נגד שר המשפטים ואח'

*החזרת תשלום תוספת מס לפי חוק מס שבח העותרים שילמו למדינה סכום כסף כתוספת מס לפי חוק מס שבח מקרקעין וזאת על
יסוד תקנה 15 א' לתקנות אגרות המקרקעין, טענתם היא שהתקנה 15 א' (ט) (2) איננה עומדת במבחן הסבירות ועל כן היא בטלה ויש להחזיר להם את כספם. עתירתם נדחתה. בקשתם היא החזרת הכסף והם יכולים לפנות לשם כך לבימ"ש השלום. אכן זכות העותרים תלויה בבטלות התקנה הנ"ל אך אם בטלה התקנה מחמת חוסר סבירות גם שופט השלום רשאי לקבוע כך בגדר סמכותו הנגררת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני. עו"ד וגנר לעותרים. 1.2.73).

בג"צ 487/72 - ש.מ.ג.ר. בע"מ נגד ראש מדור הקניות של המשטרה ומגור בע"מ

*שיהוי בהשגת עתירה העותרת פנתה לבג"צ נגד החלטת המשטרה למסור למגור ביצוע גרירת כלי רכב וחילוצם אחרי תאונות דרכים בכל חלקי המדינה. העתירה נדחתה עברו מספר חודשים מאז נודעו תוצאות המכרז והעותרת לא פעלה במהירות וביעילות דרושים כדי לתקוף את תוצאות המכרז הנוגע לענין צבורי חיוני וחשוב של גרירת כלי רכב המעורבים בתאונות.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קוזולובסקי לעותרת. 24.1.73).

בג"צ 27/73 - יהושע חרבון נגד ביה"ד האיזורי לעבודה באר שבע ואח'

*עתירה לבג"צ כשקיים סעד חילופי העותר זכה במכרז פנימי ברשות הנמלים ולאחר שהחל בתפקידו סירבו העובדים להשמע להוראותיו והמדינה הגישה תביעה לביה"ד לעבודה נגד העובדים ולבסוף הושג הסכם בין הצדדים שלפיו ההעמדה בפני ביהמ"ש השאלה אם המכרז היה כדין או לאו. ביה"ד לעבודה קבע כי המכרז נערך שלא כדין ועתירת העותר נגד ההחלטה היא שצריך היה להזמין אותו כצד בתובענה. אם כי טענתו נכונה לכאורה נדחתה עתירתו. בפני העותר פתוחה הדרך לפנות לביה"ד ולתבוע ביטול פסה"ד מן הטעם של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי באשר לא הוזמן לדיון. מכל מקום כיום הסכסוך הוא בין העותר לבין רשות הנמלים בגין הורדתו מהתפקיד שזכה בו במכרז והסמכות לדיון בכך הינה בידי ביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. אסנת לעותר. 24.1.73).

בג"צ 44/73 - חברת קבלנים בונים בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'

*מסירת עבודה לפי מכרז פורסם מכרז להנחת קווי מים בירושלים והעבודה נמסרה למשיב החמישי למרות שהצעתו היתה יקרה מזו של העותרת בעשרים אלף ל"י בקירוב. עתירת העותרת נגד מסירת העבודה כאמור נדחתה. בפני ועדת המכרזים היה דו"ח של מנהל המחלקה להספקת מים שבו נאמר כי העותרת עבדה כבר בעבודות כאלה ונתגלו ליקויים בעבודתה ועל אף אזהרות שקבלו חזרו אותם ליקויים על כן אין למסור לעותרת את העבודה. גם חוות דעת נוספת שהיתה בפני הועדה היתה שיש לשקול בזהירות מסירת העבודה לעותרת על יסוד חוות דעת אלה החליטה ועדת המכרזים למסור את העבודה למשיב החמישי. העותרת טענה בבג"צ כי הליקויים שהיו בעבר מקובלים ושכיחים, אך בג"צ אינו הפורום המתאים לבירור טענות אלה שנדונו ע"י ועדת המכרזים, ועדת המכרזים שקלה את החומר שהיה בפניה והחליטה מה שהחליטה וכל עוד ההחלטה ניתנה בתום לב לא ימיר בג"צ את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו הוא.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד י. קולק לעותרת. 6.2.73).

בג"צ 470/72 - שרה גורנשטיין ואח' נגד שר החקלאות ואח'

*עתירה לבג"צ כשקיים סעד חילופי בין העותרים למינהל התעורר סכסוך אם העותרים חייבים לשלם דמי הסכמה כאשר בקשו להקים בנין חדש על קרקע חכורה. העותרים הגישו עתירה לבג"צ לחייב את המינהל לחתום על אישור בניה אך מכיון שהיו נאלצים להחיש קבלת רשיון בניה שילמו בינתיים את דמי ההסכמה הנדרשים. עתירתם לבג"צ נדחתה. ראשית הקשר שבין בעלי הדין הוא ביסודו קשר חוזי של חכירת מקרקעין ואין בג"צ מתערב בכך. אין זה משנה אם החלטות המינהל על הנוהל בדבר קבלת דמי הסכמה ניתנות לדין בבג"צ שכן השאלה איננה מכח מה נדרשים העותרים לשלם אלא אם לפי תנאי החכירה רשאים העותרים לבנות ואם לאו ואם דרושה הסכמת המחכיר. אם ההסכמה הותנתה בתנאים שלא כדין הרי זה ענין אשר בבימ"ש רגיל יכול לבוא על פתרונו המלא. זאת ועוד מששילמו העותרים את הכסף אחרי השגת הצו על תנאי קיבלו את היתר הבניה ואין עוד עיכוב להקמת הבנין. עתה המחלוקת היא אם על המינהל להחזיר את הכסף או לא ואת זאת ניתן לברר בתביעה אזרחית רגילה. אגב הדיון בתביעה האזרחית יכול ביהמ"ש לפסוק בכל השאלות שהעותרים רוצים להציג לבירור בפני בג"צ.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. עו"ד ש. להיט לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 15.2.73).

בג"צ 48/73 - רחל רימון נגד הועדה המקומית רמת גן ואח'

*עתירה לבג"צ כשקיים סעד חילופי למערערת נכס מקרקעין שהופקע בשנת 1968 ויותר מאוחר הוכנה לאיזור תכנית מתאר חדשה אשר לפיה סווג המגרשים בסביבה נקבע כאיזור ב' שבו מותרת בניה של בתים בני שלוש קומות, אילו היה רכוש העותרת נכלל בסווג זה היה הדבר משפיע על גובה הפיצויים אך מאחר שהנכס הופקע לא שונה סיווגו. העותרת התנגדה לתכנית החדשה ומשנדחתה התנגדותה פנתה לבג"צ ואף כאן נדחתה עתירתה. לעותרת דרכי סעד אחרים ובין היתר תוכל להעלות טענתה בהליך המשפטי שבו ייקבע שיעור הפיצויים. בתביעת הפיצויים יוכל ביהמ"ש לקבוע אם מן הדין לאמוד את הפיצויים לפי שווי המקרקעין באיזור ב' כטענת העותרת אם לאו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד א. צימר לעותרת. 18.2.73).

בג"צ 47/73 - אשדוד זיקוק מתכות בע"מ ואח' נגד מנהל חטיבת המתכת ושר המסחר והתעשיה.

*עתירה לבג"צ כשקיים לבג"צ סעד חילופי העותרים בקשו צו על תנאי נגד המשיבים בגין צו לתשלום חובה שניתן לפני מספר שנים ותשלומי היטל שגבתה המדינה מהעותרת. העתירה נדחתה. ראשית, לעותרים סעד חילופי ע"י הגשת תביעה לבימ"ש מוסמך להחזרת הסכומים ששולמו ואותו בימ"ש יוכל להחליט בדבר הוסר תוקף הצו בשל אי סבירות, ושנית, העותרים השהו את פנייתם לבג"צ יתר על המידה.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עוה"ד שבולת ואבני לעותרים. 15.2.73).

בג"צ 438/72 - שמחה ניר ואח' נגד שר התחבורה

*תקפות התקנה המחייבת חבישת קסדות מגן בעתירה זו ניסה העותר, זו הפעם השלישית, לקעקע את יסודות פסה"ד שניתן ע"י בג"צ בתיק בג"צ 332/71 שלפיו התקנה המחייבת חבישת קסדות מגן בשעת לימוד נהיגה על קטנוע הינה סבירה ואין לפסלה. עתירת העותרים בעתירה זו נדחתה ובג"צ העיר על התופעה שאנשים מופרעים או טרדנים למיניהן מטרידים את בתי המשפט בתביעות
חסרות שחר חוזרות ונישנות ולפי המצב החוקי הקיים קצרה ידם של בתי המשפט לעמוד מול פני תופעה זו. בג"צ הפנה תשומת ליבם של הרשויות המתאימות שיש לטכס עצה כדי למנוע הגשת פניות כאלה לבתי המשפט.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. העותרים לעצמם. 19.2.73).

בג"צ 255/72 - "גן" חברה קבלנית...בע"מ נגד ראש עירית פתח תקוה ואח'

*שינוי יעוד של מגרש מגרש מסוים בפתח תקוה יועד לצרכי ציבור בתכנית בנין עיר של פתח תקוה לבניית בי"ס ולנחיתת מסוקים לשימוש בי"ח השרון הסמוך לחלקה. בעוד תכנית זו שרירה וקיימת רכשה העותרת את המגרש. לטענתה רכשה את המגרש לאחר שהמשיב הודיע למנהל העותרת כי עירית פתח תקוה עומדת לבטל את תכנית ההפקעה לגבי החלקה ולייעד אותה מחדש למגורים. אכן לאחר מכן יזמה העיריה תכנית מפורטת חדשה שלפיה היתה החלקה מיועדת לבניית בתי מגורים אלא שהועדה המחוזית החליטה לא לשנות את הייעוד אלא אם כן העיריה תאתר שטח אחר לנחיתת מסוקים. העיריה לא עשתה כן ולפיכך לא אושרה התכנית החדשה. לטענת העותרת היו לעיריה שיקולים פסולים כאשר לא הציעה מגרש אחר לנחיתת מסוקים ומתוך אותם שיקולים פסולים היתה מעונינת שהתכנית המפורטת החדשה לא תאושר. עתירת העותרת נדחתה. מהשתלשלות הפרשה עולה ברורות כי התכנית בת תוקף היחידה החלה כיום על החלקה היא אותה תכנית המיעדת את החלקה למטרות ציבוריות ותכנית זו היא שהיתה בתוקף כאשר רכשה העותרת את החלקה גם אם נכון שמישהו הודיע לעותרת על כוונה לשנות את הייעוד היה על העותרת לדעת שהאישור הסופי תלוי בועדה המחוזית ואם קנתה את החלקה לפני שהועדה המחוזית נתנה את החלטתה הסופית הרי לקחה את הסיכון על עצמה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עוה"ד טוניק וצימרמן לעותרת, עוה"ד בר ובר- סלע למשיבים. 19.2.73).

בג"צ 500/72 - מרים חליל אבו אל- טין נגד שר הבטחון ואח'

*רישיון לישיבת קבע בשטחים המוחזקים העותרת נולדה ב- 1952 בירושלים וגרה בבית גאלה עד שנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים אף נפקדה בבית גאלה במפקד האוכלוסין, בשנת 1968, בהיותה בת 16, נסעה לרבת עמון ושם נישאה לבעלה וגרה עמו בכווית. בחודש ספטמבר 1972 הגיעה לישראל במסגרת ביקורי קיץ וכעת היא מסרבת לעזוב ודורשת כי ינתן לה רשיון קבע לישיבה בשטח המוחזק וכן לבעלה ולילדיה. בקשתה נדחתה ע"י המושל הצבאי ועתירתה לבג"צ נדחתה. בשני פסקי דין, האחד מפי מ"מ הנשיא זוסמן והשופט מני, והשני מפי השופט עציוני, נידונים מעמדה של העותרת בשטח המוחזק כתושב או כתיירת וכן ההגנה לה היא זכאית לפי אמנת ג'נבה. כאמור הוחלט כי היא במעמד של תיירת שאין לה זכות להשאר במקום. בפסק הדין של מ"מ הנשיא והשופט מני נקבע כי אין צורך לדון אם אמנת ג'נבה חלה על העותרת שכן האמנה אינה מהווה דין פנימי בישראל ואילו השופט עציוני הטעים כי לגופו של ענין אין האמנה חלה בענין דנא ועל כן אין צורך להסתמך על ההלכה כי האמנה איננה בחזקת דין פנימי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד מ. טרנטו לעותרת, עו"ד י. בר- סלע למשיבים. 22.2.73) .

=ע.א. 268/72 - פלוני נגד פלונית
[פ"ד כז (1) 541]*אבהות המשיבה הינה אשה גרושה שחיה עם המערער, שהוא נשוי לאשה אחרת. למשיבה
נולד ילד וטענתה כי המערער הינו אבי הילד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה וחייב את המערער בתשלום מזונות לילד והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון מפי השופט קיסטר ניתח את הגירסאות השונות שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי והגיע למסקנה כי למרות שבמועדים שונים חיה המערערת גם עם אחרים הרי הוכח כי בתקופה הרלבנטית היתה המשיבה ממש מיוחדת למערער. על כן יש מקום לחייב את המערער במזונותיו של הקטין. השופט קיסטר העיר כי לפי ההלכה אמנם ניתן לאמר על אשה פנויה כי כשם שזינתה עם אחד כך זינתה עם אחר, אך הדברים אמורים בעיקר בעניני יוחסין או ירושה. אולם כאשר מדובר בקביעת אבהות לענין מזונות בלבד הרי קובעים מזונות במקרה המתאים אף אם קיים חשש שזינתה גם עם אחר בעיקר במידה וקיימת התנהגות מסוימת מצד הנטען המצביעה על כך שהוא אביו של הילד או אומדנות חזקות אחרות. בעניננו היתה התנהגות כזו ועל כן ניתן היה לייחס למערער את האבהות.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. אייל למערער, עו"ד י. גנון למשיבה. 21.2.73).

ע.א. 207/72 - אריה בן קיקי נגד פקיד השומה חיפה

*שומה לפי מיטב השפיטה המערער הינו בעל חנות לתיקון מערבלים והוא מחזיק מלאי של חלפים המשמשים הן לביצוע תיקונים והן למכירה וכן הוא עוסק במכירת אביזרים לאנטנות טלויזיה ואף מכשירי טלביזיה. הוא לא ניהל בחנותו לא ספר קופה, לא ספר הזמנות, לא ספר מלאי, ולא ספר חייבים. לא נתן ללקוחות חשבונות ובפנקס קבלות ממוספר מראש שהיה לו ושבו רשם את הסכומים שקיבל מהלקוחות לא מופיע שם הלקוח. כך ניהל המערער את עסקו משך מספר שנים ופקיד השומה קיבל את דו"ח הכנסותיו. בשנה הנדונה הצהיר המערער על הכנסה של כ- 3000 ל"י ואילו פקיד השומה פסל את רישומי המערער ושם אותו לפי מיטב השפיטה בסך 25,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה כי הרישומים של המערער אינם ניתנים לבקורת ואין להסתמך עליהם אך מהתחשיבים שהוא ערך הפחית את השומה לסך 16,500 ל"י. ערעורו של המערער נדחה, ביהמ"ש העליון העיר כי התלבט כיצד להכריע בענין, בייחוד נוכח העובדה שהצהרות המערער בשנים קודמות שנעשו על יסוד אותה שיטה של רישומים נתקבלו ללא ערעור וללא הערה. עם זאת בא לכלל מסקנה שאין להתערב במסקנת ביהמ"ש דלמטה. לא הוכח כי המשיב התייחס בשנים קודמות לשיטת הרישומים של המערער והסכים לה. המשיב פשוט ראה בשנים קודמות את התוצאה העיסקית של ההכנסה שהניחה את דעתו ולכן לא נכנס כלל לבדיקת השיטה שהביאה לתוצאה זו. בשנה הנדונה נראה לפקיד השומה כי ההצהרה נמוכה מדי ואז בדק את שיטת הרישומים ופסל אותה. השאלה מה נחשב לניהול תקין של ספרים היא שאלה של עובדה שפתרונה תלוי בטיב העסק ובעדויות שבאו בפני ביהמ"ש (בענין דנא אין חובה על המערער לנהל ספרים). אפילו לא הצליח פקיד השומה להביא הוכחה על השמטות או זיופים ברישומים אין זה מהווה הוכחה שהרישומים מספיקים כתחליף לספרים נאותים ותקינים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חרלף למערער, עו"ד רובין למשיב. 7.2.73).

ד.נ. 24/72 - מדינת ישראל נגד מוחמד עליאן

*זיכוי מאשמת סרסרות במעשי זנות בפסק דינו בע.פ. 221/72 אישר ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים שבו זיכה את המשיב מעבירה של סרסרות במעשה זנות אך קיבל את דרישת התביעה כי אם יאושר הזיכוי מסרסרות יש להרשיע את המשיב בעבירה של נסיון לעבור את העבירה האמורה. ביהמ"ש העליון החזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי
שיתן את דעתו על מהימנות דברי עדת התביעה לצורך הוכחת נסיון לעבור את העבירה האמורה. עתה עותרת המדינה לקיים דיון נוסף בגין הזיכוי מהעבירה המושלמת. עתירתה נדחתה. ראשית, ב"כ התביעה הניע את ביהמ"ש העליון להזקק לטענה החילופית ושופטי הרוב סמכו את ידיהם עליה. לא יהא זה צודק לגרום עתה לדיון נוסף בעבירה המושלמת דבר הכרוך בענוי דין בשביל המשיב. טעם שני לדחית העתירה הוא שמסקנת שופטי הרוב בדיון הקודם לא התכוונה לסטות מההלכה הפסוקה הנוגעת לעדות "על מעשים דומים" או "שיטה". יש להבין משופטי הרוב שסברו כי מעשה חד פעמי של נסיון שלא הסתיים בעבירה מושלמת לא די בו כדי להוות עדות על מעשה דומה או שיטה. מכל מקום אפילו טעו שופטי הרוב בהערכת העדויות לצורך סיוע לעדותה של עדת התביעה, הרי הענין יורד להערכת משקל העדות ואין כאן קביעת הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף.

(בפני: הנשיא אגרנט. 9.2.73).

ע.פ. 549/72 - קמונה סוכר נגד יהושע צבי ואח'

*פיצויי תאונה המערערת נפגעה בתאונת דרכים כשחצתה את רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן במעבר חציה להולכי רגל וכתוצאה מהתאונה אושפזה בבית החולים, נגרם לה שבר ברגל, היתה רתוקה למיטה כשרגלה נתונה בגבס במשך כחצי שנה. כתוצאה מהשכיבה הממושכת ואכילה מופרזת הוסיפה במשקל למעלה מ- 20 ק"ג וחלה הדרדרות במצבה הנפשי. בענין פיצוי על הפסד השתכרותה ציין ביהמ"ש העליון כי אמנם נכותה הפיסית הוערכה בשעור מסוים אך בנסיבות המקרה אין שעור הנכות הפיסי מהווה קנה מידה מתאים להפסד השתכרותה בעתיד ויש לקבוע לה אחוז הפסד יותר גבוה. אמנם חלק מהגבלותיה כיום נובע מהשמנה ולעובדה שאינה נשמעת לאזהרות הרופאים על מנת להוריד ממשקלה אך השומן העודף של המערערת לפני התאונה מצביע על נטיתה הטבעית להשמנה רהתאונה מכבידה עליה לחזור למשקלה הקודם. הכלל הוא כי מזיק אינו יכול להתלונן על חוליו וחולשותיו של קרבנו ועליו לקבלו כמות שהוא וחולשתה של המערערת היא נטיתה להשמנה והתאונה הגבירה חולשה זו. על יסוד הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון להכפיל את הפיצוי על הפסד השתכרותה של המערערת ובמקום 20,000 ל"י להעמיד פריט זה על סך 40,000 ל"י.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. קונפינו למערערת, עו"ד ד. לאלו למשיבים. 29.1.73).

ע.פ. 304/72 - מנחם ביאלר נגד משה ביאלר

*ביטול רשות למגורים ע"י אחד משני בעלים של דירה

המערער הינו בנו של המשיב, הוא רווק בגיל 28 שנה, וכל ימיו גר עם ההורים בדירה הרשומה ע"ש האב והאם. המשיב המסוכסך עם אשתו דרש מהבן לעזוב את הדירה וכשסרב הגיש נגדו תביעה וביהמ"ש המחוזי בערעור מבימ"ש השלום קבע ברוב דעות כי על המערער הבן לפנות את הדירה. הערעור על כך נדחה. רשות המגורים שניתנה ע"י ההורים לבן היתה שלא בתמורה ואינה נובעת מהסכם כלשהו, היא לא ניתנה לזמן קצוב ואין כל סיבה המונעת חזרה ממנה, או יותר נכון, אי המשכתה בכל עת. היא ישות המתחדשת מרגע לרגע ונמשכת והולכת כל זמן שהמרשה רוצה בה. המרשה כאן הם שני ההורים ביחד, ואם אחד ההורים איננו מסכים הרי שאין עוד הרשאה והיא באה לקיצה. כאשר שניים הם בעלים של נכס אין אחד יכול לתת רשות לאדם שלישי להשתמש בנכס ללא הסכמת הבעלים השני. אין נפקא מינה אם המדובר באדם שלישי זר או בבן בגיר שאין להורים כל חיובים כלפיו.