ב.ר.ע. 3/73 - ישראל גלעד ואח' נגד ג'ורגיה סופר ואח'
*ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין.
(בקשה להרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המ' 9832/72 הבקשה נשמעה כערעור והערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים תבעו את המשיבה הראשונה לדין לשם ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין שנערך לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, היינו לאחר 1.1.70, ולפני תחילת תוקפו של חוקהחוזים (היינו לפני 26.3.71). חוק המקרקעין, כשנכנס לתוקפו, ביטל את הזיקה לסימן 46 לדבר המלך ובכך שלל את הזכות לבצע בעין חוזה לקניית מקרקעין. ביטול זכות הביצוע היה בתוקף עד שנכנס לתוקפו חוק החוזים המורה כי חוזים שנקשרו לאחר תחילת תוקפו של אותו חוק יהיו ניתנים לביצוע בעין כיון שהחוזה דנא נערך בתקופה שבין שני החוקים החליט ביהמ"ש המחוזי למחוק את התביעה על הסף. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. יומיים לפני מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי שונה חוק המקרקעין דבר שהשופט והפרקליטים לא ידעו עליו ובתיקון נאמר כי "אין בחוק העיקרי (הכוונה לחוק המקרקעין) כדי למנוע מתן צו של ביצוע בעין לפי הדין שעמד בתוקפו ערב החוק העיקרי, בשל התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין שאדם התחייב בה בתקופה שבין תחילת החוק העיקרי לבין תחילת חוק החוזים.
ב. התיקון האמור הוחק כדי לסתום פרצות שנתגלו בחוק המקרקעין המקורי ואם כי לא נאמר בו כי תחילת תוקפו יהא מתחילת תוקפו של החוק העיקרי הרי אין ספק בכך שזו היתה כוונת המחוקק.
ג. הכלל שלפיו אין תוקפו של חיקוק אלא מכאן ולהבא אינו אלא כלל של פרשנות ובאין ראיה לסתור מפרשים את דבר החקיקה כמכוון מכאן ולהבא אולם כוחו של המחוקק לחוקק חוק בר תוקף למפרע וכאשר משתמע ממטרת התחיקה כי הכוונה היא לתת לתיקון תוקף למפרע חייב ביהמ"ש לפסוק עפ"י הדין החדש לגבי עיסקה שנעשתה קודם לכן.
ד. התיקון בחוק המקרקעין מחייב מתן תרופה עפ"י הדין החדש לביצוע בעין של עסקות שנעשו בתקופת הביניים שבין שני החוקים.
ה. ב"כ המערערים ניסה להסתמך על סעיף 34 לחוק בתי המשפט אך סעיף זה אין ענינו לכאן. סעיף 34 מעניק סמכויות לבתי המשפט להעניק תרופה של ביצוע בעין כאשר הסעד קיים בחוק ויש רק להעניק סמכות לביהמ"ש לתת את הסעד, אך לא כאשר הסעד של ביצוע בעין איננו קיים בחוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד אברמן למבקשים, עו"ד וסטמן וי. רסלר למשיבים. 27.2.73).
ע.א. 442/72 - אנה משה נגד שרה גבירץ
*ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק 4556/72 - הערעור נתקבל).
בערעור דנא התעוררה אותה שאלה כפי שהתעוררה בבר"ע 3/73 דלעיל, היינו שאלה
של ביצוע בעין של הסכם שנעשה למכירת מקרקעין בתקופה שבין 1.1.70 לבין 24.3.71, גם כאן מחק ביהמ"ש המחוזי על הסף את תביעת המערער לביצוע בעין וגם כאן נתקבל הערעור. בפס"ד מפי השופט ויתקון צויין השינוי בחוק מיום 22.12.72 והשופט ויתקון הדגיש כי אין ספק שהחוק תוקן בתוקף למפרע, אף כל המדובר בתיקון מהותי ולא דיוני הרי כאן אין התיקון משתמע לשתי פנים אלא מהותו היא למלא חלל ריק שנתגלה בחקיקה הקודמת והמחוקק גילה כוונתו לתת לחוק המקורי פירוש הגובר על כל פירוש אחר ולאמר כי החוק המקורי מ- 1.1.70 אינו מתכוון למנוע מתן סעד של ביצוע בעין. התיקון למפרע חל גם על מקרה שבו הוגשה תביעה לביצוע בעין לפני התיקון ונדחתה לפני התיקון. השופט ויתקון מעיר כי יש סברה כי מקום שהשתנה המצב החוקי אין אפילו פסק סופי עשוי ליצור מעשה בית- דין ולמנוע הגשת תביעה חדשה ומה גם במקרה שלפנינו שהוגש ערעור ופסה"ד עדיין איננו סופי.
(בפני השופטים: לנדוי ויתקון, י. כהן. עו"ד י. סלטון למערערת, עו"ד טורבוביץ למשיבה. 7.3.73).
ב.ש. 42/73 - מדינת ישראל נגד פרץ בן- מאיר וסלן יחזקאל
*הארכת מעצרו של חשוד.
(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ב"ש 17/73 בענין שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העובדות:
בחצות לילה של ה- 17 בפברואר הונח חומר נפץ ליד דלת דירתו של מפקד כלא רמלה החומר התפוצץ וגרם נזק לבית. העונש המירבי על העבירה הינו 20 שנות מאסר. הרקע למעשה הינו עונש שהטיל מפקד הכלא על שני אסירים בכלא. המשיבים נעצרו ע"י המשטרה כחשודים בביצוע המעשה וב- 18.2.73 נעצרו לשלושה ימים ב- 20.2.73 נעצרו לארבעה ימים נוספים וב- 23.2.73 ביקשה המשטרה להאריך את מעצרם ל- 15 יום נוספים וזאת על סמך מידע סודי שהגיע למשטרה. בימ"ש השלום עיין בחומר הסודי והחליט להאריך את מעצר המשיבים ל- 15 יום. המשיבים הגישו ערר לביהמ"ש המחוזי וזה הורה לשחרר את המשיבים בערבות. ביהמ"ש המחוזי אמר בהחלטתו כי לצורך הארכת מעצר "צריך להיות משהוא, לפחות חלק ראיה, הקושר את המבקשים עם מעשי העבירה...השאלה היא אם מידע הוא מספיק על מנת לעצור חשודים...מניע ומידע בלבד אין הם נימוק מספיק למעצרו של אדם ואפילו קופת שרצים תלויה מאחורי גבו". על החלטה זו הוגש הערר.
החלטה:
א. שופט מוסמך להוציא פקודת מעצר לאחר שחקר בסיבות המעצר והוא מוסמך לשחרר את המעצר. בהוראות החוק לא נאמר מה המבחן לפיו חייב השופט להדריך את עצמו פרט לכך שעליו לחקור בסיבות המעצר.
ב. המבחן שלפיו הדריך את עצמו ביהמ"ש המחוזי כאמור הינו מבחן מוטעה. אין צורך שהחומר המצוי בידי המשטרה יהיה "חלק ראיה" הקושר את החשודים עם מעשי העבירה ואין לאמר כי מידע איננו מספיק. כל אשר חייב השופט להשתכנע הוא אם החומר המצוי בידי המשטרה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם שהמשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנדונה. אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה במשפט או אפילו ראיה בעלת משקל "לכאורי" כי אם כל מידע המצוי בידי המשטרה שיש בו לעורר חשד סביר כאמור מצדיק את המעצר.
ג. השאלה אם החומר בידי המשטרה מעורר חשד סביר נגד החשוד תלויה בנסיבות המקרה. טיב העבירה או העבירות שביצע החשוד בעבר יכול שתהיה לו השלכה אם החומר שבידי המשטרה יש בו כדי לעורר חשד סביר. מניע לבדו אינו מספיק לענין זה אך לא מן הנמנע שמניע יתרום להסקת המסקנה בדבר סבירותו של החשד כאשר הוא מצורף לחומר האחר שמצוי בידי המשטרה.
ד. גם אם נתקיים המבחן האמור בנוגע לטיב החומר אין פירוש הדבר שתמיד ייעצר החשוד והכל תלוי בגורמים האחרים, כגון מהות העבירה מבחינת חומרתה, עברו של החשוד, החשש שימלט מאימת הדין אם יותר לו להתהלך חופשי החשש שיטשטש את עקבות העבירה, החשש שיטיל אימה על העדים וכדומה, בענין דנא יש לאמר כי בנסיבות המקרה קיים החשד הסביר על יסוד החומר שיש בידי המשטרה ובנוסף לכך מצדיקות הנסיבות האחרות את הארכת המעצר.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. ברנשטיין למבקשת, עו"ד נ. קנת למשיבים. 1.3.73).
ע.פ. 312/72 - ברוך מזרחי נגד מדינת ישראל
*סיוע לעדות מתלוננת בעבירות זנות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: גולן, עדן, הלוי) בת.פ. 521/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי מני נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
העובדות:
המערער הועמד לדין בעבירות של בעילת קטינה וסרסרות למעשי זנות של אותה קטינה ונדון לארבע שנות מאסר. בתחילה הכחיש המערער הן את האשמה של הבעילה והן את האשמה של סרסרות למעשי זנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות המתלוננת כמהימנה ובביהמ"ש העליון טעןהמערער רק נגד הרשעתו בסרסרות זנות. היא טען כי לא היו ראיות מסייעות לעדותה של המתלוננת כדרוש לפי החוק. ביהמ"ש המחוזי מצא סיוע בכך שלפני שהמתלוננת באה למשטרה להתלונן פנה המערער לסמל משטרה ואמר לו כי המתלוננת ואחותה עשויים לבוא ולהתלונן עליו שבעל את המתלוננת והעסיק אותה בזנות. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. יכול היה ביהמ"ש המחוזי לראות באמירתו של המערער לסמל המשטרה סיוע לעדות המתלוננת. אלמלא העסיק המערער את המתלוננת בזנות לא היה עולה בדעתו להזכיר ענין זה בשיחתו עם הסמל כדי להקדים רפואה למכה.
ב. כמו כן לא היו למערער בתקופה בה חי עם המתלוננת מקורות הכנסה קבועים משלו ואם כי חוסר מקורות פרנסה קבועים לא מספיק כשלעצמו כראית סיוע מותר להביא עובדה זו בחשבון כראית מה לכך שעיקר פרנסתו של המערער באה לו מרווחי המתלוננת. גם הכחשתו הטוטלית של המערער שהופרכה לכל הדעות לפחות בענין יחסי המין עם המתלוננת יש בה כדי להוסיף תוקף הסיוע הקיימות לחובתו.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
אין לראות בדברי המערער לסמל המשטרה ראית סיוע לעדות המתלוננת. העובדה שהמתלוננת עוסקת בזנות לא היתה בגדר סוד בחוג מכריה ואם המערער קיים אתה יחסי מין סביר להניח שענין עיסוקה בזנות היה ידוע לו. גם בענין חוסר האמצעים של המערער אין למצוא סיוע לעדות המתלוננת כי הוא העיד שחי בצמצום באותה תקופה והיתה לכך תמיכה בדברי המתלוננת עצמה. גם התכחשות המערער לקיום יחסי מין עם המתלוננת איננה מסוג השקרים של נאשם שניתן לראות בהם סיוע לגרסת התביעה קיום יחסי מין כאלה מהווה עבירה נפרדת והשקר של המערער בענין זה אין בו כדי לחזק את עדות המתלוננת בענין עבירת הסרסרות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד מ. ינובסקי למערער ועו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 28.2.73).
ע.פ. 499/72 - סאמי אל שאבי נגד מדינת ישראל
*התחזות כאחר.
* איום במעשה אלימות.
* קבלת דבר במרמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.פ. 175/72 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער שהוא דרוזי נשוי ואב לשני ילדים הכיר בחורה יהודיה כבת 16 והציג את עצמו בפניה כיהודי רווק והם החלו לצאת יחד. הדא הבטיח לבחורה לשאתה לאשה ועל סמך הבטחה זו התמסרה לו וקיימה איתו יחסי מין במשך חדשים והרתה לו. במשך הזמן כשהחלו לחשוד בו מנעו הורי הנערה ממנה לשוחח עם המערער והמערער קיים שיחת טלפון עם אחותה של המתלוננת ואיים עליה שיהרוג אותה. היא ענתה לו שאיננה מפחדת ואז שוב איים שיעשה זאת ובעדותה אמרה כי אמנם פחדה מדברי הנאשם אך זה לא היה כל כך רציני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; התחזות כאחר מתוך כוונה להונות; איום במעשה אלימות. הוא נדון ל- 3 שנות מאסר תוך הפעלת מאסר על תנאי של ששה חדשים באופן מצטבר. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. באשר לאיום במעשה אלימות - אין לקבל את הטענה כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא וכי אין לקבלם ברצינות כאיום של ממש. פרטי השיחה מראים שזו לא היתה פליטת פה אלא איום ממשי חוזר ונשנה המבחן לקיומו של איום הוא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים. דברים כה רציניים שאמר המערער כשהם נאמרים מפי אדם מאוכזב שנמנע ממנו לשוחח עם בחורה שאיתה קיים יחסי מין, אין ספק שהם עשויים להטיל מורה בלבו של אדם רגיל השומע אותם.
ב. אשר לאשמה של התחזות כאחר - מאשמה זו יש לזכות את המערער. סעיף 374 לפח"פ אומר כי "כל אדם...מציג את עצמו בשקר כאיש אחר...". אין אדם עובר עבירה זו אלא אם הוא מתחזה כאדם אחר מסוים פלוני אלמוני ולא די בכך שהוא מציג את עצמו בשם בדוי שאין יודעים אם אדם כזה קיים או היה אי פעם קיים, (אמנם הטענה לא הועלתה בכתב הערעור אך מכיון שמדובר בתחום הפלילי ואשמתו או חפותו של אדם בעבירה פלונית היא בעלת חשיבות ציבורית יש להזקק לטענה).
ג. לענין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - אין מקום לשום ספק כי הבאת אשה להתמסרות והספוק המיני והנפשי שהנאשם שואב ממנה הם בגדר קבלת "טובת הנאה" במובן החוק. כיון שכך ניתן להרשיע אדם בקבלת טובת הנאה במקרה דנא. אין גם ספק בדבר הקשר הסיבתי שבין המרמה של המערער שהציג את עצמו כרווק יהודי ובין תוצאות המרמה גם הנסיבות המחמירות מזדקרות לעין.
ד. לנוכח חומרת המעשה הרי למרות זיכוי המערער מעבירת התחזות כאחר אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד קאסם למערער, עו"ד רובין למשיבה. 28.2.73).
ע.פ. 21/72 - מרדכי צייגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהעלמת הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 549/70 - הערעור נתקבל בעיקרו).
העובדות:
המערער הוא בעל מכבסה וההכנסה שהוא דווח עליה ירדה בהרבה מן הסביר עפ"י התחשיבים.הגנתו היתה שהוא לקח מחירים נמוכים כדי להכנס לחוק והוכיח לכאורה שלקוח גדול אחד שהוא בית חולים שילם לו בעד כמויות גדולות של כביסה מחצית מהמחיר הממוצע. לאחר שביהמ"ש שמע את הראיות דחה את המשפט לסיכומים בכתב ולאחר שקיבל את הסיכומים בכתב רשם ביהמ"ש בפרוטוקול כי הכרעת הדין תנתן לאחר הפגרה ואם ימצא צורך יזמין את הצדדים לישיבת ביניים. לאחר הפגרה התייצבו הצדדים לשמיעת הכרעת הדין אך במקום הכרעת הדין הודיע ביהמ"ש כי התעוררו אצלו ספקות לאחר בדיקת הראיות ועל כן החליט להזמין כעד את נציג ביה"ח שיעיד בדבר הכביסה שמסר למכבסה ב"כ התביעה לא התנגד לשמיעת העד ואילו הסניגור אמר כי הוא משאיר את ההחלטה לביהמ"ש והוסיף כי לדעתו אם יש ספק לביהמ"ש חייב היה ביהמ"ש לפתור את הספק לטובת הנאשם. ביהמ"ש החליט כי לנוכח הספיקות שהתעוררו אצלו הוא יזמין את העד ולאחר ששמע את העד הרשיע את המערער ב- 4 עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ולפי סעיף 51 (ב) לחוק מס רכוש. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. הסניגור רשאי להעלות טענה נגד השמעת העדות אין הוא מנוע מכך בגין עמדתו בביהמ"ש המחוזי. הסניגור לא צריך היה לעשות יותר מאשר עשה. הוא טען לפני ביהמ"ש שאם קיימים ספיקות המצריכים שמיעת עדות נוספת דין הוא שהספיקות יפעלו לטובת הנאשם ויביאו לזיכויו שהרי המשפט נגמר.
ב. הכלל הוא שאם אין השופט מוכן להרשיע את הנאשם על סמך הראיות שבפניו יוצא הנאשם זכאי. בתום פרשת הראיות זכותו של הנאשם לקבל את הדין לשבט או לחסד ובמקרה של ספק שקול יוצא הדין לחובת הצד הנושא בנטל הראיה. הסמכות הנתונה לביהמ"ש לקרוא עדים מיוזמתו הינה בעיקר על מנת לתקן שגיאות ומחדלים שלא יהא מן הצדק ומן ההגינות לנצלם ושניצולם לטובת אחד הצדדים יביא לידי עוות דין. אך לא כדי לפתור ספק שנותר בלב ביהמ"ש.
ג. יכולים גם להיות מקרים ששופט ישתמש בסמכותו כאשר נאשם או צד למשפט אינו מיוצג ע"י עו"ד והשופט חושד שמעלימים מעיניו ראיות שעשויות להועיל לנאשם או לאחד הצדדים.
ד. סמכותו של ביהמ"ש להביא ראיות מיוזמתו הינה בשלבי המשפט לפני הסיכומים אך לא לאחר הסיכומים.
השאלה עתה היא אם נגרם עוות דין למערער ע"י גביית עדות נוספת זו או שמא היו די ראיות להרשעה ללא עדות זו. מתוך קריאת פסק דינו של השופט עולה כי לא היה מרשיע את המערער אילולא עדות נוספת זו. על כן יש לזכות את המערער משני האישומיםהנוגעים להשמטת הכנסה בכוונה להתחמק במזיד מתשלום מס.
ה. אישום אחר מתייחס לשנת מס 1968 שבה לא מילא המערער בדו"ח למס הכנסה את המקום טופס המיועד להצהרה על מלאי וציוד. המערער העיד כי סמך על רואה החשבון שלו שימלא את הטופס כדבעי ורואה החשבון העיד כי מתוך טעות לא מילא פרטים אלה. מסיבות אלה אין לאמר על המערער שמסר הצהרה כוזבת ביודעין אלא שלא מסר הצהרה שחייב היה במסירתה.
ו. באישום אחר הואשם המערער במתן שלוש ידיעות כוזבות בהצהרת הון ונאמר שעשה כן בכוונה להתחמק ממס במזיד ובמרמה כיון שהמערער הואשם במסירת הצהרה כוזבת הרי על התביעה הכללית הראיה שהצהרתו כוזבת ולא הצליחה להוכיח זאת.
ז. לנוכח ביטול רוב האישומים שבהם הורשע המערער הוחלט כי העונש שיוטל על המערער יהיה קנס של 2000 ל"י בעוד שביהמ"ש המחוזי הטיל מאסר ארבעה חודשים וקנס 20000 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד נהיר למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 4.2.73).
ע.פ. 1/72 - חברת אלימור בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף מסמך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - בע.פ 333/70 - הערעור נדחה).
,
החברה המערערת ביקשה לייבא מיפן סכיני דייג שיבואן מותר אך לפי נתוני הפרוספקטהיו אלה סכיני צייד וצריך היה לשנותם לסכיני דייג. בהגשת הבקשה לרשיון יבוא זייפה המערערת את הפרוספקט ואת הקטלוגים ע"י עשיית פוטו מונטז' בקטלוג שהוצג במשרד המסחר והתעשיה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות לפי החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק) וערעורה של המערערת נדחה. הנשיא אגרנט בפסק דין מקיף סקר את השתלשלות הענינים בנושא והגיע למסקנה כי אפילו היה בדעת המערערת להפוך את סכיני הציד לסכיני דייג היינו אפילו המטרה היתה כשרה, הרי לשם מימוש המטרה הכשרה השתמשו באמצעי הטעייה. הנשיא אגרנט מבהיר בהרחבה את האלמנטים הדרושים לצורך העבירה של מרמה והגיע למסקנה כי הוכחה העבירה של הודעה כוזבת של זיוף מסמך, של שימוש במסמך מזוייף ושל נסיון לקבל דבר במרמה, היינו קבלת רשיון היבוא במרמה באמצעות הטענה הכוזבת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר עו"ד י. אדרת למערער, עו"ד בשן למשיבה. 14.2.73).
ע.א. 25/73 - פלוני נגד פלונית.
*החזקת ילד המערער והמשיבה הינם הורים לילד בן 4 שנים ומחצה. האם גרה באנגליה והאב בישראל ועתה תובעת האם את הילד לעצמה. לפי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות אחרות להורות אחרת. הילד הוא בן ארבע וחצי שנים וביהמ"ש המחוזי לא מצא סיבות מיוחדות להורות שילד זה לא יהיה אצל אמו ועל כן הורה שהילד יהיה ברשות האם. הערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער כי השופט לא נתן את המשקל הראוי למה שפרקליטו מכנה בשם "הגורם הלאומי". השופט לא התעלם גם מגורם זה והבהיר היטב כי ידוע לו שהחזרת הילד לאמו פירושה גם הבאתו לאנגליה וחינוכו בסביבה לא ישראלית ואעפ"כ לא היה ספק בלבו שטובת הילד מחייבת שיהיה ברשות האם בגיל רך זה.
(בפני השופטים: ח. כהן קיסטר י. כהן. עו"ד בן - מנשה למערער, עו"ד ס. אריה למשיבה. 4.2.73).
ע.א. 700/71 - אוצר הקבלנים בע"מ נגד אליעזר שרף ואח.
*בטול הסדר שהושג בין נושים לחייב שני המשיבים ערבו לשטרות שנחתמו ע"י חברה מסוימת ואשר נמצאים בידי המערערתבשנת 1966 פתחה החברה בהליכים לעשיית הסדר עם נושיה ובאסיפת הנושים ניתנה הסכמה להסדר שאחד מסעיפיו מורה על שחרור הערבים מחבותם. כעבור שנתיים - בשנת 1968 - הגישו נושים בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את ההסדר וביהמ"ש המחוזי מינה מפרק לחברה משהוגשה תביעת המערערת נגד המשיבים בגין ערבותם טענו אלה כי במסגרת ההסדר שוחררו מערבותם ואינם חייבים בתשלום. המערערת טענה כי היא לא היתה צד להסדר אם כי לא השתתפה באסיפת הנושים אלא בישיבת בית המשפט שאישר קבע כי המערערת היתה שותפה להסדר וכן כי ההסדר לא בוטל ב- 1968 וכי ההחלטהמ- 1968 כמוה כהקפאת המצב ומה שנעשה אין להשיב. הערעור על כך נתקבל. אכן המערערת היתה צד להסדר אם כף לא השתתפה באסיפת הנושים אלא בישיבת בית המשפט שאישר את ההסדר ומשום שהמערערת העלימה זאת בערעורה לא נפסקו לה הוצאות אם כי ערעורה נתקבל מן הטעם השני אשר לשחרור של הערבים בהסדר הרי ההחלטה משנת 1968 אמנם לא ביטלה במפורש את ההסדר אך הבקשה בהמרצה של 1968 שהוגשה לביהמ"ש היתה לבטל את ההסדר ולמנות מפרק לחברה וביהמ"ש מינה את המפרק ולמעשה ביטל בכך את ההסדר. ביטול ההסדר הינו מעשה בי"ד ועל כן אין מקום לדיון אם בימ"ש רשאי לבטל הסדר שהושג ואם לאו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ר. שטיין למערערת עו"ד א. גת למשיבים. 20.2.73).
ע.פ. 416/72 - בנימין אסולין נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש המערער הורשע בעבירה על סעיף 5 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל. ערערו של המערער על הרשעתו נדחה אינה דומה החזקה במלון להחזקה בדירת מגורים והוכח במידה מספקת שהמערער העמיד את חדרי המלון בקביעות לרשותן של פרוצות שהביאו לשם את לקוחותיהן כיון שכך הרי הוכחה העבירה שהמערער החזיק במלון הנדון לשם עיסוק בזנות.
הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן העונש איננו חמור בהתחשב בחומרתהעבירה ברם המערער כבר בן 77 והוא חולה וסובל מנזק בפעולות המח. המלון חוסל בינתיים. אי לכך די אם העונש יהיה תשעה חודשים מאסר בפועל ו- 3000 ל"י קנס.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד י. סלטון למערער עו"ד ר. סוכר למשיבה. 23.1.73).
ע.פ. 600/72 - שלמה בן משה לוי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (זיוף מסמכים והוצאת כסף במרמה) המערער עבד במאפיה כנהג, גבה כסף תמורת תוצרת שמכר ללקוחות נתן קבלות מזויפות ולקח את הכסף לעצמו. בצורה כזו צבר סכום של למעלה מ- 3000 ל"י. כן זייף מסמך שבאמצעותו הוציא מהבנק סכום של אלף ל"י מחשבון אשתו הוא נדון לשתי שנות מאסר וערעורו על חומרת העונש נתקבל. המערער הינו אדם קשיש למעלה מגיל ששים חולה אסטמה ולטענתו ביצע את העבירות כשהסתבך בחובות לאחר נישואיו האחרונים מכיון שכך די אם שנה אחת מתוך השנתיים תהיה מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 7.2.73).
ע.א. 272/72 - עמנואל פרידמן נגד יעקב ירקוני ואח'.
*הוצאות לדוגמה בגין ערעור טרדני בערעור דנא עמדה לדיון בין בעלי הדין שאלה של חלוקת סכום כסף שנתקבל ממס רכוש עבור השמדת שטח מרעה במלחמת ששת הימים. ביהמ"ש העליון ציין כי אין שחר לערעור ובמשך שמיעת הערעור פנה לב"כ המערער מספר פעמים והעיר על חוסר התכלית שבערעור. כיון שהלה לא הרפה מטענותיו החליט ביהמ"ש להטיל על המערער הוצאות לדוגמה בסכום של אלף וחמש מאות ל"י וגם זאת עקב כך שהסכום כולו הכרוך בערעור הוא קטן יחסית, כמה אלפי ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, 22.1.73).
ע.א. 110/72 - יהלומי קרן אור בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים.
*ניכוי חוב אבוד מהכנסה המבוססת על תחשיב למערערת מפעל יהלומים והגישה לפקיד השומה דו"ח על הכנסותיה שלא היה מבוסס על מערכת פנקסים תקינה ועל כן נעשתה לה שומה על בסיס התחשיב שהיה מוסכם בין התאחדות בעלי תעשית היהלומים ובין נציבות מס הכנסה רוב בעלי מפעלי היהלומים בארץ אינם מנהלים ספרים חוץ מחברה אחת או שתיים ולמעשה היתה אפילו מעין הסכמהפוזיטיבית מצד השלטונות לקבלת שיטת השומה עפ"י תחשיב ולא בדרך של ניהול ספרים. התחשיב מבוסס על הוצאות העסק והוצאות אחרות כגון חובות רעים, גניבות, קלקולים, והפסדים. התחשיב אינו מדבר על חוב אבוד לגמרי. בשנה הנדונה לא פרע אחדמלקוחותיה של המערערת ביפן, חוב עבור משלוח יהלומים וההפסד הסתכם בחמישים וששה אלף דולר, פי כמה מהרווח שהיה למערערת באותה שנה. המשיב סירב להתחשב בהפסד זה בטענה כי התחשיב בנוי על אומדנות וצופה את המצוי והממוצע ומי שנמצא מקופח אין לו להלין אלא על עצמו שלא ניהל ספרים. כמו כן הסתמך על סעיף 33 לפקודת מס הכנסה שלפיו כל הניכויים בדבר חובות רעים אין לבצעם אלא אם הוגשו לפקיד השומה חשבונות נאותים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נתקבל. פריטי ההוצאה הרגילים של חובות רעים, גניבות וכדומה שהם בגדר תופעה שגרתית בענף היהלומים מן הדין להניח שנכנסו לאומדן של התחשיב. אולם חוב אבוד החורג לגמרי מן הרגיל אין זה סביר להתעלם ממנו ולהפעיל את התחשיב כאילו התנהל העסק בצורה הרגילה. נוקשות כזאת איננה אלא שרירות. זאת ועוד, בענף דנא אין מנהלים בדרך כלל ספרים, כאמור, ושלטונות המס נתנו לכך הסכמה פוזיטיבית ועל כן אין למנוע מהנישום הוכחת החוב האבוד. המדובר אמנם בשומה לפי מיטב השפיטה אך גם כך אין הדרך חסומה בפני הנישום להראות שהשומה היתה שרירותית.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון, החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד א. מנשה וי. וקסלר למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 5.2.73).
המ' 189/73 - גלי אשדוד ים בע"מ נגד מבנים רמים בע"מ.
*הארכת מועד המערערת מבקשת להתיר לה להגיש תיק מוצגים לאחר שעבר המועד המיועד לכך ונימוקה שבא כוחה סבר כי המסמכים שברצונו להגיש אינם בבחינת מוצגים אלא מעין נספחים לכתב הערעור. הבקשה הוגשה ימים ספורים לפני מועד הדיון ולאחר שהתיקים חולקו לשופטים היושבים בדין ולא נתמכה בתצהיר לגבי העובדה הכלולה בה. אין להעתר לבקשה ולו רק בשל האיחור הרב בהגשתה שלא הוסבר בהסבר מתקבל על הדעת.
(בפני: הרשם ברטוב. 4.3.73).
המ' 240/72 - בנק ורחל ברון נגד מיכאל ומניא דויסון.
*הסכם למניעת תוספת בניה בבית משותף בבית שעמד כמעט כולו על חלקה מסוימת וחלק קטן ממנו על חלקה אחרת היה
הסכם מיוחד בתנאי החכירה של הדירות בין הבעלים שאסר תוספת בניה לבית ללא רשות כל בעלי הדירות. החלקה שעליה עמד רובו של הבנין היתה רשומה ע"ש בעלי הדירות ואילו החלקה שעליה עמד החלק הקטן של הבית לא היתה רשומה ע"ש בעלי הדירות היה הסכם מסוים לרכישת אותה חלקה ולבסוף רכשו אותה המבקשים שהינם מבעלי הדירות וביקשו לבנות על החלק של דירתם שבאותה חלקה ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים והוציא צו מניעה נגד המבקשים שלא יבנו, ערעור המבקשים נדחה. בלי להכנס לשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו שהמשיבים יש להם זכויות שביושר בחלקה הנוספת באשר הוסכם בין בעלי הדירות לרכוש אותה חלקה הרי ניתן לתמוך במסקנת ביהמ"ש המחוזי מהטעם הפשוט שרכישת הבעלות ע"י המבקשים בחלקה הנוספת לא היה בה כדי לגרוע מההוראה שבשטר החכירה שלפיה אין להוסיף כל חלק בנין ולא לבנות על הגג בלי לקבל הסכמת המחכירים כולם. התחייבות המבקשים הינה שלא לבנות על הבית. רכישת חלקה נוספת אינה יכולה לפגום בהתחייבות החוזית שלא לבנות על הבית.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן, החלטה - השופט מני. עו"ד א. קומורניק למבקשים, עו"ד י. גולדברג למשיבים. 21.2.73).
בג"צ 411/72 - טחנת קמח נתניה בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'.
*שינוי שיטת חישוב אספקת חיטים לטחנת קמח הבג"צ דנא ענינו אספקת חיטים ע"י המשיבים לטחנות הקמח הפועלות בישראל. בעבר נקבע כושר הייצור של הטחנות לפי שיטה מסוימת וכיום שונתה השיטה והמשיבים עברו לשיטה אחרת, כתוצאה מכך מקציבים לעותרת כמות פחותה מאשר לפני כן. עתירת העותרת נגד שינוי השיטה נדחתה. העותרת אמנם נפגעה ע"י שינוי השיטה אך לא היתה לה זכות מוקנית שהמשיבים ינציחו את שיטתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה מ"מ הנשיא זוסמן עו"ד ש. פלד לעותרת עו"ד מ. חשין למשיבים. 22.2.73).
בג"צ 295/72 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ופלוני.
*תניה בתעודת גירושין שלא נדונה בתיק הגירושין העותרת התגרשה מבעלה ובבקשת הגירושין נאמר כי האשה חיה עם גבר אחר, לאחר מספר ישיבות החליטו הבעל והאשה להגיש הסכם גירושין והצדדים בקשו שבפסק דין הגירושין לא יירשם הרקע שסיפר הבעל על הגבר האחר אלא יירשם שהאשה מכחישה את דברי הבעל ולא הובאו הוכחות בענין דנא, סודר גט ונעשה מעשה הגירושין אך ב"מעשה בי"ד" שנחתם ע"י ביה"ד וכן בתעודת הגירושין נכללה הערה האומרת כי האשה אסורה לחזור לבעלה ואם תרצה להנשא לגבר האחר טעון הדבר ברור בביה"ד. עתירת העותרת נגד ביה"ד נתקבלה וביה"ד נצטוה למחוק הערה זו. נעשה עוול עניני ופרוצדורלי לאשה המגיע עד כדי חריגה מסמכות. בפסק דין הגירושין אין זכר לשום דבר הנוגע לזנותה של האשה ובזמן הדיון לא הובאה ראיה בענין דנא והאשה לא ניתנה לה אפשרות להתגונן מפני האשמה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. כהן לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 5.3.73).
ע.פ. 414/72 - ציון מגער ושאול שוקד נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בשוד שני המערערים הורשעו בעבירת שוד ואחד מהם הורשע בנשיאת כלי יריה לאחר שאיימו באקדח על נהג מונית ושדדו ממנו את כספו. הם נדונו האחד - לארבע שנות מאסר עבור מעשה השוד ולשנת מאסר מצטברת עבור נשיאת כלי יריה השני לשלוש
שנות מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין השוד - הרי אפילו נכונה טענת המערערים כי האקדח לא היה אקדח אמיתי אין בכך כדי לגרוע ממעשה השוד כי די באקדח כזה לצורך האיום. אולם המימצא שהמדובר הוא באקדח אמיתי יש לו בסיס איתן בחומר הראיות ועל כן אשם המערער הראשון גם בנשיאת כלי יריה. לטענת המערער השני שלא לקח חלק במעשה השוד - ברור שהוא לא נמצא במקום כמשקיף בלתי פעיל אלא השתתפותו במעשה החמור היתה מושלמת והעובדה מסתברת גם מהעצה שיעץ לחברו "לחסל" את הנהג כדי למנוע את גילוי הפשע החמור שביצעו במקום. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון ויתקון, קיסטר. עו"ד י. ברזילי למערער 1, עו"ד ד. מקרין למערער 2, עו"ד הירש למשיבה. 22.2.73).
ע.פ. 515/72 - מחמוד שעבט נגד מדינת ישראל.
*הפקרה לאחר פגיעה בתאונה המערער הועמד לדין על עבירות של הפקרה לאחר פגיעה בתאונה, אי עצירה אחרי פגיעה הזזת רכב ממקום תאונה ואי הודעה למשטרה על תאונה. המערער נהג באוטובוס במזרח ירושלים ב- 4.30 לפנות בוקר ופגע בהולך רגל וגרם למותו. הוא עצר לרגע את האוטובוס ראה את האיש מוטל בקצה הכביש והמשיך בנסיעה הוא לא הועמד לדין על גרימת המוות באשר הוברר שלא יכול היה להמנע מהתאונה. ברם בגין העבירות הנ"ל הוטל עליו מאסר של שלוש שנים ונפסל לנהיגה לתקופה של שלוש שנים. הערעור נתקבל. בביהמ"ש העליון הודיע ב"כ המרינה כי לפי המידע שבידו אכן עצר המערער אתהאוטובוס והנוסעים שהיו בו ירדו יחד עמו לראות את הנפגע וכשראו שהוא מת חזרו לאוטובוס והודיעו זאת למערער. כששמע את הדבר אמר המערער שיש להסתלק מהמקום לפני שיופיע מישהו ממשפחת הנפגע ויהרוג אותו. עובדות אלה משנות כליל את פני התמונה. כשברור לפוגע מעל לכל ספק כמו במקרה דנא כי הנפגע מת הרי שאין הוא עובר את העבירה הנדונה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ואינו מסיע אותו לטיפול רפואי. כמו כן הסיבה שנתן להסתלקותו היתה כנראה כנה ולא הומצאה לאחר המעשה. אמנם המערער הורשע בעבירות הנ"ל על סמך הודאתו אך לנוכח השינוי שחל במצב הדברים יש לדון בערעור גם בהרשעה. לפיכך זוכה המערער מן העבירות של הפקרה לאחר פגיעה ואי עצירה אחרי הפגיעה ונותרו רק שתי העבירות האחרות שאמנם אינן קלות אך נופלות בחומרתן מן העבירות האחרות. יש גם להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער שהוא נהג ותיק ושאין לו הרשעות קודמות ובמצבו המשפחתי. לנוכח כל אלה העונש ההולם יהיה מאסר של ששה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד מוסק למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 25.2.73).
ע.פ. 72/73 - דוד אבוקרט נגד מדינת ישראל.
*הטלת מאסר על תנאי תוך הארכת מאסר על תנאי קודם
. המערער הורשע בהתפרצות ונדון לששה חודשי מאסר והופעלו נגדו שני עונשי מאסר על תנאי קודמים כשכל העונשים מצטברים. הערעור הוא על חומרת העונש. ב"כ המשיבה העלה שאלה אם אחד מעונשי המאסר על תנאי הוטל כדין וזאת באשר הוטל המאסר על תנאי כאשר החליט ביהמ"ש להאריך מאסר על תנאי קודם. ביהמ"ש העליון ציין כי המאסר על תנאי הוטל כדין וכי המניעה להאריך מאסר על תנאי קודם הינו רק כאשר מטילים עונש מאסר ממש ולא כאשר מטילים עונש של מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ד. ביניש למשיבה, 26.2.73).