ע.א. 206/72 - מיגן בע"מ נגד אילן פאר ואח'
*צו מניעה זמני בענין גילוי סודות מסחריים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 3707/71 (המ' 9979/71) - הערעור נדחה).
העובדות:
שני המשיבים עבדו במשך שנים מספר אצל החברה המערערת המייצרת ציוד למעשיה. אחרי שהמשיבים עזבו את עבודתם אצל המערערת פתחו בית מלאכה ובו הם מייצרים מוצרים הדומים בכל פרטיהם למוצרים של המערערת. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים לצו מניעה וכן בקשה צו מניעה זמני. הבקשה לצו מניעה נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אשר לעילה של גניבת עין לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין לא היתה כל ראיה שמישהו מציבור הלקוחות מייחס בטעות את מוצרי המשיבים למערערת ושקיימת סכנה שקהל הלקוחות יוטעה ע"י הדמיון שבין המוצרים. לא הוכח על כן היסוד ההכרחי לביסוס העילה של גניבת עין.
ב. אשר לעילה של הפרת חובת נאמנות שחב עובד למעבידו - זו מבוססת על העקרון שאין אדם רשאי לנצל לטובת עצמו מידע שנמסר לו מתוך יחסי אימון בין המוסר לבין המקבל. עקרון זה מקורו בדיני היושר ומבוסס על תנאי מכללא בחוזה עבודה שבין המעביד לעובד האוסר גילוי סודות מסחריים והפקת תועלת לרעת המעביד מן הסודות המסחריים. אולם התחייבות זו מוגבלת לידיעות סודיות ואינה חלה על ידיעות שהן נחלת הכלל והן מקצועיות כלליות ועל נסיון מקצועי שרוכש העובד בתוך עבודתו. המערערת לא הראתה לכאורה, לצורך צו מניעה זמני, שהמשיבים השתמשו בידע סודי שלה לשם ייצור המוצרים שלהם.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד א. גבריאלי למערערת, עו"ד ש. חיים למשיבים. 6.3.73).
ע.א.326/72 - נכסי בן יהודה ואח' נגד דב גטליכרמן
*העברת דיירות חוקית של עסק ליורשים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך ואבנור) בע.א. 359/71 -הערעור נדחה).
העובדות:
המנוח גטליכרמן שכר חנות אצל המערערת בשנות ה- 30 והחזיק בה עד לשנת 1965 בה נפטר. אלמנתו המשיכה לנהל בחנות את העסק של המנוח אך לאחר כמחצית השנה נפטרה אף היא והמשיב, בנם של בני הזוג, החל לנהל בחנות את העסק. בהתאם לחוק הגנת הדייר, משנפטר דייר של בית עסק, יהיה בן זוגו לדייר אם הוא מוסיף לנהל במושכר את העסק. משנפטר האדם שהיה לדייר עקב פטירת הדייר המקורי יבואו ילדיו במקומו ובלבד שאלה הוסיפו לנהל אותו עסק. בבימ"ש שלום טענו המערערים כי מכיון שהמשיב נכנס לעבוד בעסק לאחר פטירת האם ולא אחרי פטירת האב אינו מוגן ע"י החוק. בימ"ש השלום דחה טענת המערערים וקבע כי מחצית השנה מהווה בנסיבות הענין זמן סביר לצורך המשכת העסק של הדייר המקורי. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום אך לא מטעמו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הדרישה שהיורש השני יוסיף לעבוד באותו עסק היא מפטירתו של מי שהיה לדייר לאחר מות הדייר המקורי ולא מפטירתו של הדייר המקורי. לפיכך סבר ביהמ"ש המחוזי, אין להכנס לשאלה אם פרק זמן של חצי שנה הוא סביר או לא סביר. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
א. אדם הרוכש את זכות הדיירות מכח החוק יש לתת לו שהות סבירה מיום הווצרה של הזכות כדי לנהל במושכר את העסק. השאלה מהי סבירות תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובענין דנא כאשר המשיב עבד במשרה קבועה כ- 20 שנה הרי הזמן של מחצית השנה הינו זמן סביר כיון שכך אין צורך להכריע בשאלה אם הזמן הסביר מתחיל עם פטירת הדייר המקורי או מפטירת הדייר השני, אם כי פירושו של ביהמ"ש המחוזי נראה עדיף על פירושו של בימ"ש השלום.
הנשיא אגרנט:
אכן הזמן של מחצית השנה בענין דנא הינו זמן סביר ועל כן, בין אם נקבל את הפירוש של המערערים שהיורש השני צריך להתחיל לפעול בעסק עם מות הדייר המקורי ובין אם נקבל את הפירוש של המשיב כי די בכך שיתחיל לעבוד בעסק עם מות היורש הראשון הרי דין הערעור להדחות. לגופה של המחלוקת האמורה נראית דעתו של ביהמ"ש המחוזי, היינו שדי בכך שהיורש השני יתחיל לעבוד בעסק עם מות היורש הראשון, ואין צורך שיתחיל לעבוד בעסק עם מות הדייר המקורי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. עו"ד א. תורי למערערים, עו"ד ז. רוזן למשיב. 25.2.73).
ע.א. 582+599/71 - דניס דהן ואח' נגד פרומקיס אריה ואח'
*אחריות בנזיקין.
(ערעורים וערעורים נגדיים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גבינזון) בת.א 4459/66 5121/67, 5587/68 - ערעור המערערים נתקבל וכל הערעורים האחרים והערעורים הנגדיים נדחו).
העובדות:
המנוח מאיר דהן עבד בנמל אשדוד בצביעת עגורן של רשות הנמלים כשהוא עומד על פיגום אלומיניום שאותו ייצרה חברת שושנה בע"מ. האחים פרומקיס הם קבלנים לעבודות צבעות שהזמינו את הפיגום מחברת שושנה והם העסיקו קבוצת עבודה וביניהם המנוח דהן. הפיגום התמוטט והמנוח נפל ונהרג והוגשה תביעת פיצויים. ביהמ"ש המחוזי פטר את רשות הנמלים מאחריות כלשהי, חייב את חברת שושנה ואת האחים פרומקיס בתשלום פיצויים לעזבון המנוח אך הטיל %15 מהאחריות לתאונה על המנוח. כן דחה את תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד האחראים לתאונה. על כך הערעורים.
החלטה - השופט י. כהן:
א. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שמבנה הפיגום היה לקוי והיתה סכנה של התהפכות בגלל מבנהו הלקוי מבוססת על חומר הראיות.
ב. היה מקום להטיל על חברת שושנה אחריות לתאונה עקב בנית הפיגום הלקוי.
ג. כשהובא הפיגום ע"י האחים פרומקיס למקום דרש הממונה על הבטיחות כי הפיגום יחוזק, באשר לדעתו איננו יציב ועבודה זו צריכה היתה להעמיד את האחים פרומקיס על המשמר ולהביאם לכך שמומחה מטעמם יבדוק את היציבות של הפיגום. על כן אין הם יכולים להתנער מאחריות בטענה כי הם רכשו את הפיגום מחברה שהיא מומחית ושהיא יצרן בעל מוניטין שעליו היו רשאים לסמוך.
ד. חובת הראיה בענין סיבת התאונה היתה מוטלת על התובעים ואלה הרימו את נטל הראיה כשהראו מהי הסיבה הנראית כמתקבלת על הדעת ביותר לאירוע התאונה. אין התובעים צריכים להוכיח את סיבת התאונה באופן מוחלט ודי להוכחת קיום הקשר הסיבתי הבאת ראיות המשכנעות את ביהמ"ש כי קיימת אפשרות מתקבלת על הדעת
של קשר סיבתי.
ה. בין האחים פרומקיס לבין המנוח היו יחסי מעביד ועובד שכן לפי פקודת הנזיקין, הקובע בענין קיום יחסי מעביד ועובד הוא מבחן "השליטה הגמורה". בענין דנא היתה שליטה כזו של האחים פרומקיס על המנוח. גם אם היה המנוח בקבוצת העובדים שלו בגדר קבלן, אחראים האחים פרומקיס לתאונה באשר הם היו חבים למנוח חובת זהירות כמספקי ציוד לביצוע עבודה ולא יצאו ידי חובה זו.
ו. צודקים התלויים במנוח ובעזבונו שלא הוכח אשם תורם של המנוח ועל כן יש להעמיד אחריות חברת שושנה ואחים פרומקיס על מאה אחוז.
ז. בענין חלוקת אחריות בין שושנה לבין האחים פרומקיס סברו שופטי הרוב ח. כהן וי. כהן כי יש להטיל על שושנה 70 אחוז ועל אחים פרומקיס 30 אחוז מן האחריות ואילו השופט קיסטר הציע לחלק את האחריות בין שני הגורמים בחלקים שוים.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, י. כהן. עו"ד ש. בן- יעקב למערערים, עו"ד ויינברג לפרומקיס, עו"ד י. אלמוג לחברת שושנה, עו"ד ולנט לרשות הנמלים. 14.3.73).
ע.א. 663/71 - נכסים להשכרה ... בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי
*תביעה לדמי שימוש ראויים.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 8082/71 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המערערת היא הבעלים של אולם בבת ים והשכירה אותו בזמנו לאדם בשם סיילס ולבסוף השיגה נגד אותו אדם צו פינוי. ביולי 1970 בוצע הפינוי ע"י הוצל"פ, המנעול הוחלף למנעול חדש והמפתח נמסר למערער. אותה שעה היו באולם ציוד ומכונות שהיו שייכים לחברת שטרק בע"מ בפירוק ואשר שימשו לפני כן בידי השוכר סיילס לצורך ניהול מפעלו. המערערת דרשה מאת כונס הנכסים של חברת שטרק לפנות את הציוד והמכונות וחזרה על דרישה זו מספר פעמים. לבסוף בינואר 1971 פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות לכונס הנכסים לסלק את הציוד מהמושכר ולשלם לה דמי שימוש סך 10,000 ל"י. הציוד סולק וביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערת רק סכום של 1800 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. בין המערערת לבין כונס הנכסים לא היו יחסים חוזיים ואם עילת התביעה היא _ "דמי שימוש ראויים" המושתתת על סעיף 742 למג'לה הרי ספק גדול אם עילה כזו היה לה מקום בעניננו. לפי סעיפים 472 ו- 596 שיש לקרוא אותם יחדיו, כוונת המג'לה היתה להכשיר תביעת שכר ראוי במקרים בהם עשה הנתבע שימוש בנכסים "שלא אגב קשר ושלא ברשות" וכאשר החזיק בהם שלא כדין. בעניננו פונה השוכר מן האולם והמערערת קיבלה לידיה את החזקה, ומשקיבלה לידיה את החזקה, כל שיכלה לתבוע, אם בכלל, הוא שווי השירותים שנתנה לכונס הנכסים בעד אחסנת החפצים להבדיל מתביעת שכר ראוי בעד שימוש באולם בידי כונס הנכסים.
ב. אפילו אין השקפה זו נכונה כי אז אין להצדיק את ערעורה של המערערת ולכל היותר עליה להגיש תביעה רגילה לשכר ראוי. המערערת לא הגישה ראיות מספיקות כדי להניע את ביהמ"ש בהליכי פירוק.
ג. אין גם מקום לתבוע לפי העילה של השגת גבול שכן משנקבע כי לאחר פינוי המקום ע"י השוכר לשעבר קיבלה המערערת את החזקה בנכס וכונס הנכסים לא היה משיג גבול הרי שעילת הנזיקין איננה קיימת.
ד. כאשר כונס הנכסים לא נענה לדרישת המערערת לסלק מיד לאחר פינוי השוכר את הציוד והמכונות, היתה לה למערערת התרופה לפנות מיד לביהמ"ש שיורה לכונס הנכסים לפנות את המושכר. המערערת לא עשתה זאת אלא לאחר כמחצית השנה. במשך תקופה זו הפיק כונס הנכסים הנאה מאחסנת החפצים באולם המערערת, והשאלה היא אם הצדק איננו מחייב שהמערערת תקבל תמורה כספית בעד הפקת ההנאה. על שאלה זו יש להשיב בהתאם לחוק השומרים. לפי חוק זה השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו הוא שומר חינם, כך שהמערערת היתה כאן שומר חינם ובמקרה כזה חייב בעל הנכס לשפות את שומר החינם רק על הוצאות. הסכום של 1800 ל"י די בו לשפות את המערערת על הוצאות סבירות שהוציאה, אם הוציאה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני עו"ד א. נאמן למערערת, עו"ד א. חרוץ למשיב. 8.3.73).
ע.פ. 365/72 - מרדכי סויסה נגד מדינת ישראל
*הוכחת טענה של דחף לאו בר כיבוש בעבירת רצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: בהלול, הווארי, זיגלמן) בת.פ. 77/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של רצח בכוונה תחילה ושל נסיון לרצח בכך שגרם למותם של ששה אנשים ולפציעתם של 12 אחרים ע"י זריקת ארבעה רימוני יד לתוך שלושה חדרים מלאים אנשים, בבית הורי אשתו שבמגדל העמק. בהודעה מפורטת שמסר במשטרה לאחר המעשה הודה המערער במעשהו והשאלה היחידה שעמדה לפני ביהמ"ש המחוזי ואשר עומדת בערעור היא אם פעל המערער מתוך דחף לאו בר כיבוש שנבע ממחלת נפש. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. עצם המעשה שעשה המערער אינו מעיד עליו שאין הוא שפוי בדעתו. אין ללמוד מן המעשה עצמו שרק חולה נפש ינהג כך. כבר היו דברים מעולם ומעשים מחרידים כאלה נעשו ע"י שפויי נפש. זאת ועוד, אפילו היה בעצם המעשה לכאורה כדי להצביע על טירוף דעת, הרי התיאור המדויק של המאורעות מפי המערער לאחר המעשה ופעילותו השקולה לאחר המעשה להציל את אשתו וילדיו יש בהם לכאורה כדי להצביע על שפיות הדעת.
ב. מבלי להכנס לשאלה אם צריכה התביעה להוכיח שפיות דעתו של הנאשם או שהוא צריך להוכיח אי שפיות דעת, הרי ביהמ"ש המחוזי שאל את עצמו אם הוכיחה התביעה שאמנם היה הנאשם שפוי בדעתו, ועל שאלה זו ענה ביהמ"ש בחיוב. ממצאו החיובי של ביהמ"ש מושתת על ראיות מספיקות.
ג. לפני ביהמ"ש היו עדויות של פסיכיאטרים - עדות אחת שהמערער לא היה שפוי ועדות אחרת שהמערער היה שפוי וביהמ"ש קיבל את מסקנות הפסיכיאטר שהמערער היה שפוי. אין חובה על ביהמ"ש לקבל את הגירסה הרפואית המטיבה עם הנאשם. עדות רפואית כמו כל ראיה אחרת תכליתה לשכנע את ביהמ"ש ולהניח את דעתו. אם שוכנע
ביהמ"ש ע"י חוות דעת פלונית בנגוד לחוות דעת אחרת יפסוק עפ"י חוות הדעת שהשתכנע באמיתותה. גם בשאלות רפואיות כמו בכל שאלה מקצועית, לא המומחה הוא הפוסק כי אם ביהמ"ש, וזאת לאחר שהוא השתכנע שהעדות ראויה להתקבל על דעתו. ביהמ"ש רשאי לבחור בין שתי עדויות מומחים הסותרות זו את זו לקבל אחת ולדחות אחת, וביהמ"ש בערעור לא יהרהר אחר ביהמ"ש שראה להעדיף עדות מומחה אחת על פני עדות מומחה סותרת.
ד. גם מקום שהערכאה הראשונה פסקה על פי חוות דעת בכתב בלבד לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בשקול דעת ביהמ"ש קמא כל עוד לא הניחו דעתו שנפלה טעות במסקנות ביהמ"ש דלמטה. מה גם בענין שלפנינו שבו נחקרו המומחים וביהמ"ש יכול היה להתרשם מעדויותיהם. הוא הדין ביחס לממצאו של ביהמ"ש כי המערער מסוגל לעמוד בדין.
ה. למעשה לא עוררו במהלך המשפט הסניגורים כל טענה שהמערער אינו מסוגל לעמוד בדין והשאלה הועלתה רק בחוות דעת המומחים. בדרך כלל אין צורך בטענה מפורשת של נאשם שאינו יכול לעמוד בדין, והשאלה יכולה להתעורר עפ"י הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש. אבל מקום שהנאשם מיוצג ע"י עו"ד, הדעת נותנת שעוה"ד יהיה הראשון שיעמוד א4 על כך שמרשהו איננו מסוגל לעמוד בדין. בבוא ביהמ"ש לבחור בין דעות סותרות של שני מומחים רשאי הוא לתת משקל נאות לעובדה שהסנגוריה לא ראתה פסול בהעמדת הנאשם לדין ולא עוררה שאלת יכולתו לעמוד בכך.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד מלחי למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 4.3.73).
בג"צ 160/72 - אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נגד האגודה למען הזקן ... ואח'
*סמכות בג"צ לפקח על גופים שאינם משתייכים לרשויות המדינה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרת השתתפה במכרז לבנית בית אבות בעפולה שפורסם ע"י המשיבה, ולטענתה הצעתה היתה הזולה ביותר, ואעפ"כ נמסרה העבודה למשיבה מספר 19, החברה לבנין ולעבודות ציבוריות, שהצעתה היתה יותר יקרה. לטענת העותרת, מוסמך ביהמ"ש הגבוה לצדק להתערב בענין הן לפי סעיף 7 (ב) (2) לחוק בתי המשפט בהיות האגודה, לדעת העותרת, גוף הממלא תפקיד ציבורי עפ"י דין, ולחילופין לפי סעיף 7 (א) לחוק הנ"ל באשר לדעת העותרת היא זכאית לסעד מן הצדק.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין חלות סעיף 7 (ב) (2) לחוק - לפי סעיף זה מותנית סמכות בג"צ בקיומם ש של שני יסודות החייבים להתקיים בכל גוף - היסוד האחד הוא שהתפקיד הוא תפקיד ציבורי, והיסוד השני שמילוי התפקיד הנדון יהיה עפ"י דין. בעניננו האגודה אמנם ממלאת תפקיד ציבורי אך אין זה מילוי תפקיד עפ"י דין. כאשר מדובר בסעיף זה על "גופים ואנשים אחרים" אין אלה צריכים להשתייך לרשויות המדינה או רשויות מקומיות אלא די בכך שהגוף ממלא תפקיד בעל אופי ציבורי וזאת עפ"י דין אעפ"י שאיננו בבחינת רשות של רשויות המדינה.
ב. אשר לחלות סעיף 7 (א) - לפי סעיף זה ידון בג"צ בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק. סעיף 7 (א) פותח פתח רחב להושטת סעד הרבה יותר רחב משאפשר להושיט לפי סעיף 7 (ב). לפי סעיף זה מוסמך בג"צ להושיט סעד כללי אלא שסמכותו מסויגת בשני תנאים: שהתערבותו דרושה למען הצדק ושהענין הנדון אינו
בסמכותה של רשות שיפוטית אחרת. מלבד זאת לא נתחמו שום תחומים לא לסוגי הענינים שבג"צ רשאי לדון בהם ולא לטיב הסעד שהוא רשאי להושיט, ולא לזהות הגופים שניתן לדרוש מהם להתייצב בפני בג"צ. העולה מכך כי לפי סעיף זה מוסמך בג"צ לדון בעתירה נגד המשיבה. ברם הסמכות מוגבלת בשיקול הדעת הנתון לבג"צ שלא להזקק לענינים אשר אינו רואה צורך להתערב בהם למען הצדק. בענין שלפנינו אין לאמר כי התערבות בג"צ דרושה למען הצדק.
מ"מ הנשיא זוסמן, השופט ח. כהן: מסכימים.
השופט י. כהן:
אין צורך במקרה דנא להכנס לעובי הקורה בשאלה מה היקף סמכותו של בג"צ לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט, שכן משהוברר שהמשיבה איננה גוף סטטוטורי אין להטיל עליה חובות בעניני מכרזים המבוססות על חיקוקים או על הנוהל הקיים במוסדות ממשלתיים וגופים ציבוריים הפועלים עפ"י דין. די בכך כדי לדחות את העתירה, גם אם הוראות סעיף קטן (א) לסעיף 7 מסמיכות את ביהמ"ש לתת צוים נגד גופים שאינם כלולים בסעיף קטן ב'.
הנשיא אגרנט:
נכון כי המקרה איננו ממין המקרים שעליהם חלה הסמכות הנתונה לבג"צ לפי סעיף 7 (ב) (2) לבתי המשפט, כפי שקבע השופט ברנזון, ונכון גם שאין צורך לדון בהיקף סמכותו של בג"צ לפי סעיף קטן (א) לסעיף האמור כדי להווכח שמן הנמנע להושיט לעותרת את הסעד המבוקש לפי סעיף קטן זה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עוה"ד ג. לשם ומ. בן- דוד לעותרת, עוה"ד מ. חשין, ברגמן, י. פוקס, נבט וי. עציוני למשיבים. 27.2.73).
ע.א. 162/72 - פלוני נגד פלוני ואח'
*תביעה לשיפוי של אב נגד גרושתו על יסוד הסכם הגירושין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בתיק מ.א. 612/72 - הערעור נתקבל באופן עקרוני אך נדחה באשר לביצועו המעשי).
בערעור זה התעוררה שאלה אם גרושתו של המערער חייבת בשיפוי חיובו של המערער לשלם לילדיו מזונות מעל לסכום של 75 ל"י לחודש כפי שנקבע בהסכם הגירושין שבין המערער וגרושתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין למערער זכות שיפוי נגד גרושתו והערעור על קביעה זו נתקבל. ביהמ"ש הטעים כי באופן עקרוני קיימת למערער זכות שיפוי לפי החוזה, אך למעשה נוכח הכנסותיה של האשה אם תבוצע זכות השיפוי כעת, עלול הדבר לפגוע בילדים. אי לכך לא תבוצע זכות השיפוי אלא בהחלטת ביהמ"ש כאשר הילדים הקטינים יגיעו לגיל 18 או כשיתברר כי האם מסוגלת לשלם מבלי לפגוע בכלכלת הילדים.
ביהמ"ש העליון דן גם בשאלה אם יש לראות בחתימת האשה לשיפוי לקראת הגירושין משום איום או לחץ והגיע למסקנה שאין בנסיבות הענין איום או לחץ הדרושים כדי לבטל את התחייבות האשה. ביהמ"ש העליון הטעים כי הטענה הנשמעת בבתי המשפט שאשה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו כי אחרת בעלה לא היה נותן לה גט, היא טענה בלתי רלבנטית בתביעה לביטול ההסכם.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. עוה"ד י. אברהמי ור. אברהמי למערער, עו"ד משעלי למשיבים. 8.3.73).
ע.פ. 599/72 - דוד זהבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) המערער נהג בטנדר באשדוד והתנדב לתת שעור נהיגה לבחורה שלא ידעה לנהוג. השניים איבדו את השליטה על הרכב וכתוצאה מכך נהרגה בחורה בת 17. המערער הורשע בעבירה על סעיף 212 לפח"פ ונדון לשנה אחת מאסר קנס בסך 3000 ל"י ופסילה לנהיגה למשך שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי אין זה מן הדברים הקלים להתערב במידת העונש בענין דנא אולם בהתחשב בנסיבות המקרה יש להקל בעונש. מדובר בצעיר בן 21 בעל אופי טוב המשתדל לבנות את חייו כאדם ישר, והמקרה מהווה אסון גם עבורו שהכיר את המנוחה אישית. גם משפחת המנוחה מגלה כלפיו יחס של הבנה. בכל נסיבות המקרה די אם תקופת המאסר תעמוד על ששה חודשים בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד ברנשטיין למשיבה 15.2.73).
ע.פ. 28/73 - אליאס מוכטייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השתמטות משירות צבאי) המערער הורשע באי התיצבות מתוך כוונה להשתמט משירות בטחון ונדון לששה חודשי מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השופט יכול היה להסיק את המסקנה לענין הכוונה להשתמט מהשירות מכל הנסיבות שהוכחו לפניו. כמו כן אין לאמר שהסמכות לדון אדם שלא התייצב הינה לביה"ד. הצבאי גם העונש איננו חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. קנת למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 12.2.73).
ע.א. 153/72 - משה שפירא נגד כונס הנכסים הרשמי
*הבהרת פס"ד להוצאות בפשיטת רגל בצו ביטול פשיטת רגל הוטל על המערער - החייב - לשלם לכונס הנכסים הרשמי 3000 ל"י עבור טיפולו בהליך פשיטת הרגל שנמשך כ- 11 שנים. השופט לא דייק בלשונו וכתב בהחלטתו כי הסכום הנ"ל הוא לכיסוי האגרות המגיעות לכונס הנכסים. כיון שכך טען החייב שהוא צריך לשלם רק את האגרות המסתכמות בסכום של כ-1000 ל"י בלבד. ביהמ"ש המחוזי שבפניו בא הענין להבהרה קבע כי כוונתו היתה שהסכום הנ"ל ישולם כהוצאות לרבות אגרות. הערעור על כך נדחה. ראשית, ברור שכוונת ביהמ"ש היתה לשלם 3000 ל"י כהוצאות ושכ"ט ואגרות. שנית, ביהמ"ש רשאי היה עפ"י פקודת פשיטת הרגל לעיין מחדש בצו שנתן ולשנות החלטתו הקודמת כך שאפילו ההחלטה החדשה לא היתה הבהרה של החלטה הקודמת, הרי ההחלטה החדשה ניתנה כדין.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד נ. פרוכטר למערער, עו"ד א. חרוץ למשיב. 5.3.73).
ע.א 223/72 - מכרות נחושת תמנע בע"מ נגד זמוז ג'מיל
*פיצויי נזיקין המשיב נפגע בתאונת עבודה אצל המערערת וביהמ"ש קבע לו שעור נכות של %25 ועל יסוד כך גם קבע לו הפסד השתכרות בעתיד. הערעור על החלטת ביהמ"ש נדחה. אמנם לא היה מקום לקבוע שעור נכות של %25, באשר לפי העדויות הנכות הינה של %10 בלבד. ברם אעפ"כ אין להפחית מסכום הפיצויים של 45,000 ל"י שנפסק בראש נזיקין של אומדן הכנסות בעתיד. לפי חישוב המשכורת שאליה יכול היה המשיב להגיע
והמשכורת שהוא מקבל למעשה, נמצא שהפסד השתכרותו בפועל הוא הרבה יותר גבוה מאשר %25.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח.כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. מכלביץ למערערת, עו"ד פורר למשיב).
ע.א. 492/72 - חי שממה נגד משה עגיב ואח'
*חיובו של נאמן בתשלומים לאחר מסירת דו"ח המערער והמשיבה מספר 6 שהיא אמם של המשיבים 1 עד 5 נתמנו כאפוטרופסים של הקטינים והמערער היה גם הנאמן של המשיבה מספר 6. המערער גבה כספים ממקורות שונים השייכים לקטינים, ונצטווה ע"י ביהמ"ש להגיש דו"ח משוער על ההכנסות וההוצאות. המערער הגיש תצהיר בשבועה בצירוף מספר קבלות ונחקר על תצהירו. ביהמ"ש קבע כי המערער חייב לשלם למשיבים סכום של כ- 21,000 ל"י והערעור על כך נדחה. אין המערער צודק בטענתו כי משהגיש את תצהירו הנזכר היה הדיון צריך להתנהל,לענין עריכת הבקורת על הדו"ח שלו, לפי שיטת "החיוב והמחיקה", ואשר על כן היתה מוטלת על המשיבים החובה להוכיח כי לא היה מקום לזיכויים שהם לא הכירו בהם. ברור כי נוכח יחסי הנאמנות שבין המערער כאפוטרופוס ונאמן לבין המשיבים, היה עליו להוכיח את הזיכויים האמורים, וצדק השופט במסקנתו שהוא לא הרים את הנטל הזה. שיטת החיוב והמחיקה יש לה מקום בדרך כלל כאשר מדובר "בחשבון מוסכם" דבר שלא היה בעניננו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ע. שטבהולץ למערער, עו"ד א. לפיד למשיבים. 14.1.73).
ע.א. 288/72 - מרדכי שטרק נגד עמנואל קופרמן ואח'
*דחיית כתב הגנה בטענת "פלוגתה פסוקה" הגנת המערער כנגד תביעת המשיבים בתביעה לפינוי או לסילוק יד נדחתה על יסוד טענת התובעים (המשיבים) כי טענות ההגנה הן בבחינת "פלוגתה פסוקה" בדיון קודם שהיה ביניהם. בימ"ש השלום החליט כטענת המשיבים, וכך החליט ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערער וקבע כי אשר נפסק בהתדיינות הראשונה אינו מהווה "פלוגתה פסוקה" בדיון החדש. הדברים שנאמרו במשפט הראשון נאמרו תוך כדי תביעת המשיבים נגד המערער, ובדחיית התביעה נקבע מימצא לרעת המערער שזכה באותה תביעה. הלכה היא שאין בעל דין מושתק ע"י מימצא שנקבע לרעתו במשפט כשלא היה בידו לערער על ההחלטה עצמה. כיון שנדחתה תביעת המשיבים נגד המערער לא יכול היה לערער על ההחלטה וממילא לא יכול היה לערער על המימצא שנקבע.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. וקסמן למערער, עו"ד נ. צפרידי למשיבים. 12.12.73).
ע.א. 232/72 - חברת רח' פינסקר נגד פאולה גרבורג ואח'
*בקשה לביטול מכירת נכס ע"י הוצל"פ המשיבים רכשו במכירה של הוצל"פ נכס שהיה רשום ע"ש החברה המערערת ושרבצה עליו משכנתא. בעת שנתקיימו הליכי המכירה בהוצל"פ טענה המערערת כי המשכנתא איננה תופשת. אך הנכס נמכר. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה ובה ביקשה כי המכירה תבוטל וכן יימחק הרישום ע"ש המשיבים במשרד רושם הקרקעות. ביהמ"ש המחוזי מחק את תביעת המערערת על הסף בקבעו שדרך ההשגה על צו המכירה היא כאמור בסעיף 80 לחוק ההוצל"פ. הערעור על כך נדחה. אמנם על המקרה
דנא עדיין חל החוק העותומני לענין הוצל"פ ולא חוק ההוצל"פ החדש ולפיו הדרך לערער הינה כפי שנהגו המשיבים. ברם כאשר דנים בשאלה אם החלטת ראש ההוצל"פ ניתנת לערער לפי החוק החדש או לפי החוק הקודם, אין שואלים לפי איזה חוק היה צריך ראש ההוצל"פ לפעול, אלא הדבר תלוי בכך אם פעל למעשה לפי החוק החדש או החוק הישן. משנעשתה פעולה ע"י מוציא לפועל מכח החוק החדש, נפתחים בפני הקובל שערי ערכאת הערעור לפי סעיף 80 לחוק החדש והטענה שראש ההוצל"פ צריך היה לפעול לפי החוק הישן יכול שתשמש נימוק ערעור אשר בעטיו תבוטל החלטתו בערכאת הערעור. כך שאפילו נהג ראש ההוצל"פ שלא כדין, התרופה היתה לנהוג לפי סעיף 80 לחוק ולא בדרך שפעלה המערערת. לגוף הענין - התביעה לביטול הרישום איננה מראה עילה הואיל וכתב התביעה עצמו מצביע על כך שניתן צו מכירה ע"י מי שמוסמך בחוק לתיתו. כאשר מועלית טענה שהיו פגמים בהליכי הוצל"פ יש לברר אותם בדרכים הקבועות בסעיף 80. טענה זו אינה מראה אפילו לכאורה שרישום הבעלות ע"ש המשיבים ניתן ללא יסוד חוקי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד עזריאלי למערערת, עו"ד ש. גראטש למשיבים. 8.2.73).
ע.א. 62/72 - פלוני ואח' נגד פלונית
*ביטול העברת מחצית דירה ע"י הבעל ע"ש אמו המערער הראשון והמשיבה נישאו בשנת 1966 ובשנת 1968 פרצו ביניהם סכסוכים והמשיבה עזבה את הדירה של בני הזוג שהיתה רשומה בשם הבעל. הבעל העביר מחצית מן הדירה ע"ש אמו (המערערת השניה) וזו באה לגור בדירה כחודשיים לפני שהאשה עזבה את הבית, ומאז היא יושבת בדירה. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המשיבה פס"ד הצהרתי כי מחצית הדירה שייכת לה וכי יש לבטל את רישום המחצית ע"ש האם. ביהמ"ש המחוזי הורה לבטל את הרישום של המחצית ע"ש האם וכן קבע כי לאם אסור לגור בדירה וכי המשיבה רשאית לחזור ולגור בדירה. ערעור המערערים על כך נדחה. עיקר הערעור נסב נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי שהאם לא רכשה שום זכות קנין בדירה. ביהמ"ש המחוזי דן ביסודיות בשאלה זו והגיע למימצא עובדתי שהאם לא נתנה כספים לרכישת הדירה והמערערים לא הצליחו לערער מימצאים עובדתיים אלה. כמו כן רשאי היה ביהמ"ש להצהיר שאם המשיבה תחזור לגור בדירה תהיה המערערת חייבת לצאת ממנה, לנוכח העובדה שבגינה אין האשה יכולה לגור בדירה. צו זה אינו חורג מפרשת התביעה שבה נתבקש ביהמ"ש להצהיר שלאם אין כל זכויות בדירה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אבני למערערים, עו"ד כהנא למשיבה. 25.2.73).
ע.א. 667/72 - זאב זנדהאוז נגד שרגא גורני ואח'
*בקשה לעיכוב הליכים בגין סעיף בוררות המערער, שהוא קבלן, התחייב לבנות למשיבים את ביתם ובהסכם נקבע כי איחור במסירת הדירה הנובע מסיבות אובייקטיביות שונות יזכה את המערער לדחות את מועד השלמת העבודה. נקבע כי מהנדס מסוים יתן את האישורים בדבר התאריך החדש שעל הקבלן לסיים את עבודתו. חל איחור אשר בחלקו אושר ע"י המהנדס ובחלקו לא הוצדק ע"י המהנדס. המשיבים הגישו תביעה לביהמ"ש ובקשו הצהרה כי המערער הפר את החוזה ולא סיים את העבודה בזמן. המערער ביקש לעכב את ההליכים מאחר שבחוזה קיים סעיף בוררות לגבי כל חילוקי הדעות שבין הצדדים, פרט לכל ענין שנמסר לשיקול דעת המהנדס - ולדעתו האיחור איננו נכנס למסגרת הענינים המסורים למהנדס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. סעיף הבוררות היה מצומצם לפירוש
ההסכם ולביצועו, המוציא בפירוש מכלל הבוררות ענינים המסורים להחלטת המהנדס. בענין דנא היתה השאלה של מועד השלמת העבודה והארכת מועד כזה היתה נתונה למהנדס ואין ענין זה נתפש ע"י סעיף הבוררות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. מזובר למערער, עו"ד ח. אורין למשיבים. 27.2.73).
ע.א. 363/72 - כפר יעבץ בע"מ נגד עזריאל מושב עובדים בע"מ
*תביעה לסילוק יד בין שני המושבים היתה מריבה ממושכת בדבר עיבוד אדמות והוגשו משפטים ביניהם ולבסוף הושג הסכם שקיבל תוקף של פס"ד שלפיו קיבל המערער לעיבוד חלקה 19 בגוש מסוים והמשיב קיבל לעיבוד חלקה 29 באותו גוש. בשעת ההסכם האמור לא היו שתי החלקות בבעלות הצדדים אלא בבעלותם של אחרים. לאחר שהושג ההסכם עמד המשיב ורכש את חלקה 19 ואז תבע את סילוק ידו של המערער מהחלקה. בימ"ש השלום דחה את תביעתו ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב וציוה על סילוק ידו של המערער והערעור על כך נדחה. כאשר רכש המשיב את הקנין בחלקה 19 נוצרה עילה חדשה בידי המשיב לתבוע סילוק ידו של המערער. מה שהושג לפני כן בפסה"ד אינו מהווה מעשה בי"ד. במשפט הקודם היה המצב העובדתי שונה כאשר שני הצדדים לא היו בעלים של האדמות ומששונה המצב המשפטי נולדה העילה החדשה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד מ. דינאי ומ. ברונשטיין למערער, עו"ד פ. הרצברג למשיב. 21.2.73).
ע.א. 10/72 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד יוסף חליווה ואח'
*אי מתן פרטים נכונים בהצעת ביטוח בהצעת ביטוח רכב מנועי לא גילה המשיב כי נפסל מנהיגה בגין תאונה שאירעה למעלה משלוש שנים לפני תאריך הביטוח, ומשאירעה תאונה ביקשה המערערת ביטול הפוליסה מחמת אי מסירת הודעה כאמור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אמנם סוכן הביטוח אמר למשיב כי אין צורך לדווח על הפרט הזה אך סוכן הביטוח הינו סוכנו של המבוטח ולא של המבטח. ברם מתוך חומר הראיות ברור שכל חברת ביטוח אחרת ואף המערערת היתה מסכימה לבטח גם אילו ידעה את המצב לאמיתו. על כן לא הצליחה המערערת להוכיח כי הביטוח הושג עקב העלמת עובדה חשובה או הצגת עובדה שהיא כוזבת בפרט חשוב.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. וייל למערערת, עוה"ד פרי והיימן למשיבים. 28.1.73).
ע.א. 241/72 - נחמיה אידלברג נגד חיים ביטון ואח'
*פיצויי נזיקין המערער נפצע בתאונה ונשארה לו צלקת מהאוזן ועד העין באורך של 7 ס"מ, יש לו כאבים והוא מרגיש את הצלקת ובמצב זה לא יחול שיפור בעתיד. ביהמ"ש המחוזי פסק לתובע סכום של 1500 ל"י עבור כאב וסבל וביהמ"ש העליון העלה את הפיצוי בסעיף זה ל- 4000 ל"י. גם עבור הפסד השתכרות עד הגשת התביעה פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 5000 וביהמ"ש העליון העלה פיצוי זה ל- 8000 ל"י. מאידך לא קבע ביהמ"ש המחוזי פיצוי בעד הפסד השתכרות בעתיד על אף שעור הנכות של התובע שהועמד על %5, וביהמ"ש העליון אישר קביעה זו שכן לא הובאה כל ראיה שהנכות האמורה הפחיתה מכושר ההשתכרות של התובע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מאירסון למערער, עו"ד יאראק למשיבים. 19.2.73).
ע.א. 308/72 - עירית קרית אתא נגד כימיקלים ופוספטים בע"מ
*חיוב בתשלום אגרת ביוב בערעור זה התעוררה שאלה אם המשיבה חייבת לשלם אגרת ביוב עבור תוספת בניה ובניגוד לעמדת העיריה פסקו כל הערכאות דלמטה כי אין היא חייבת לשלם ועמדה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון סקר את סעיפי החוק והגיע למסקנה כי במקרה הנדון כאשר עם חקיקת חוק העזר כבר היה ביוב ששימש את נכסי המשיבה וכל שהיא חפצה הוא להוסיף תוספת בניה, אין היא צריכה לשלם אגרת ביוב.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד ב. פלינט למערערת, עו"ד י. לוינסון למשיבה. 25.2.73).
ע.א. 257/72 - שאול בוקובזה נגד יונה בוקובזה ואח'
*אישור פסק בוררין בפסק בורר חוייבו המשיבים לשלם למערער סכומי כסף שונים וביהמ"ש המחוזי, שבפניו הוגשו בקשתו של המערער לאכוף את פסק הבורר ושל המשיבים לבטלו, החליט שלא לבטל את הפסק, אך החליט להחזיר את הפסק לבורר לשם שמיעת ראיות משלימות. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור הנגדי של המשיבים על אי ביטול פסק הבורר, ומאידך החליט שלא להחזיר את הענין לבורר, אלא להשתמש בסמכותו לפי תקנה 423 והורה על אכיפת הפסק כמות שהוא.
ביהמ"ש העליון ציין כי אמנם בשעתו הגישו המשיבים בקשה לרשות ערעור ובקשתם נדחתה, אך מכיון שהוגש הערעור העיקרי לאחר מכן רשאי היה המשיב להגיש ערעור שכנגד ללא קבלת רשות.
כן החליט ביהמ"ש העליון כי בורר שלפי תנאי מינויו שוחרר מן הזיקה לדיני ראיות, מותר לו להזקק לידיעתו המומחית הכללית לשם הערכת נכסים. הבורר הגיע למסקנתו עפ"י ידיעתו האישית, ואף כי לא ציין זאת במפורש לא היה מקום להחזיר אליו את הענין לשמיעת ראיות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. מיכלביץ למערער, עו"ד ר. טלמון למשיבים. 6.3.73).
ע.א. 193/72 - סוכנות לאמנים בע"מ נגד עירית ת"א יפו
*הגדרת "תיאטרון עברי" לצורך הקלות במס ערעור זה סובב על השאלה באם המערערת היא "תיאטרון עברי" במובן חוק העזר בת"א לצורך הנחה בהיטל עינוגים. העיריה וכן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי אין המערערת "תיאטרון עברי" לצורך ההנחה והערעור על כך נדחה. בשני פסקי דין נפרדים קובעים השופט ברנזון והשופט עציוני הנחיות לגבי הגדרת "תיאטרון עברי" לצורך חוקי העזר האמורים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד ג. מרגלית למערערת, עו"ד ש. הרצוג למשיבה. 4.3.73).
ע.א. 446/71 - מ. דיזנגוף ושות' ... בע"מ נגד החברה הישראלית לביטוח ... בע"מ
*העלמת עובדה מהותית בהצעת ביטוח החברה המשיבה עוסקת בביטוח יצואנים ישראליים נגד סיכוני סחר חוץ במקרה של מכירה באשראי כשהקונה אינו פורע את החוב. המשיבה אינה מבטחת עיסקה בודדת ויצואן החפץ בביטוח חייב לבטח את כלל עסקות היצוא במשך שנה ולשלם פרמיות על היצוא. חברת אמקור בקשה לבטח עיסקת יצוא מסוימת והמשיבה סירבה ואז עשתה את הביטוח ע"י המערערת. זו ביטחה אותה שנה את היצוא שלה והסכימה לשמש סוכן לאמקור לצורך בצוע העיסקה המסוימת ובאופן פורמלי התייצבה המערערת כלפי הקונה
כמוכרת הסחורה. למעשה לא קנתה המערערת את הטובין מאמקור ולא התחייבה לשלם את מחירם אלא אם כן תגבה מהקונה את המחיר. תמורת זאת היתה זכאית לעמלה בעד שירותיה. לבסוף לא שילמה הקונה את מחיר הסחורה והמשיבה, לאחר שנודעו לה פרטי העיסקה סירבה לשלם את דמי הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת והערעור על כך נדחה. דין הוא שהצדדים לחוזה ביטוח חייבים לנהוג יחס מירבי של כנות וגילוי לב. חוזה ביטוח יכול להפגם לא רק עקב מצג שוא אלא גם עקב העלמת עובדות מהותיות. עובדה היא מהותית אם יש בה כדי להשפיע על שיקול דעתו של המבטח אם יקבל עליו את הסיכון ובאלו פרמיות ותנאים. בענין דנא היתה על המערער חובה של גילוי העובדות, ובין היתר חייבת היתה לגלות את צורת העיסקה. כמו כן המערערת לא יכלה לסבול כל הפסד עקב העיסקה, שכן היתה צריכה לשלם לאמקור רק במקרה שהיא תקבל את התמורה, וכיון שכך לא היה לה ענין בר ביטוח. המבטח חייב לשפות את המבוטח רק אם הוא - הוא ולא אחר - ניזוק ע"י אי תשלום ע"י הקונה וכאן המבוטח איננו ניזוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. טל למערערת, עו"ד א. הגין למשיבה. 12.2.73).
ע.א. 335/72 - זלוף גוליט נגד טפחות בנק למשכנתאות בע"מ
*הוכחות בע"פ נגד מסמך בכתב המערערת ובעלה עשו הסכם בכתב עם הבנק המשיב על קבלת הלוואה בסך 7,000 ל"י והקרן והרבית צמודים למדד יוקר המחיה. הלווים לא עמדו בתשלומים והבנק פתח בהליכי הוצל"פ למימוש משכנתא. המערערת הגישה המרצת פתיחה בה התבקש ביהמ"ש להצהיר שסכום המשכנתא אינו 7,000 ל"י כי אם כ- 5000 ל"י. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. קיים מסמך בכתב שסכום ההלוואה הוא 7000 ל"י ואין להביא עדות בע"פ כנגד עדות בכתב כדי לסתור את תכנו. אכן נטענה טענת תרמית שאותה ניתן להוכיח בעדות בע"פ אך אין כל ראיות לטענה זו בחומר ההוכחות שהוגש.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. נוה למערערת, עו"ד י. מובל למשיב. 15.3.73).
ע.א. 235/72 - פסיה בירנבאום נגד עזבון המנוח יעקב לוין ואח'
*תביעת ידועה בצבור לפי חוק הירושה המשיבה השניה (להלן המשיבה) הינה בתו של המנוח יעקב לוי אשר נספה בתאונת דרכים בפברואר 1971 בהיותו בן 67. המנוח התגרש מאשתו בשנת 1956 ובמשך הזמן חי עם נשים שונות ובין היתר קיים יחסי אישות עם המערערת. זו טענה כי היחסים בינה לבין המנוח היו כאלה שחל לגביה סעיף 55 לחוק הירושה ושמגיע לה חלק בעזבון. ביהמ"ש המחוזי ניתח את היחסים שבין המנוח והמערערת והגיע למסקנה שאין היא יכולה להנות מן העזבון כיורשת. הערעור על כך נדחה. לצורך סעיף 55 לחוק הירושה צריך כי האיש והאשה חיו חיי משפחה במשק בית משותף אם כי אינם נשואים זה לזה. חיי משפחה אינם מתמצית ביחסי מין והמחוקק לא השתמש במונח "חיי אישות" לציון הקשר בין בני הזוג, אלא השתמש במונח "חיי משפחה במשק בית משותף". לפי חומר הראיות אין לאמר כאן שכוונת המנוח היתה להקים או לקיים חיי משפחה עם המערערת, ושחסר רק המעמד הרשמי של נישואין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד הוכמן למערערת, עו"ד א. פרידלנדר למשיבים. 8.3.73).
ע.א. 281/72 - מחמד עמראם נבולסי נגד סאלם יעקב זערור
*ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין שוב לפנינו ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בו דחה על הסף תביעה לביצוע בעין של הסכם למכירת מקרקעין שנעשה בין 1.1.70 לבין 24.3.71, היינו בין תחילת חוק המקרקעין לבין יום תחילת חוק החוזים. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המערער והערעור על כך נתקבל בעקבות תיקון חוק המקרקעין ע"י הכנסת בדצמבר 1972, אשר פירש למעשה את חוק המקרקעין המקורי וקבע כי ניתן לדרוש ביצועו בעין של הסכם שנערך לאחר תחילת חוק המקרקעין. אף כי מדובר בתיקון מהותי ולא דיוני, הרי כאן אין התיקון משתמע לשתי פנים וברורה כוונת המחוקק כי החוק יהיה בתוקף למפרע.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. כהן למערער, עו"ד י. גנון למשיב 7.3.73).
ע.א. 305/71 - שוחט כרים נגד יהונתן רצון ואח'
*אחריות בתאונת דרכים המערער נפגע בתאונת דרכים בתוך מעבר חציה במבואות חיפה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי אמנם היתה הפגיעה בתוך מעבר חציה, אלא שבנסיבות המקרה אין לייחס רשלנות לנהג. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המערער וקבע את רשלנותו של הנהג ורשלנות תורמת של המערער בשעור של שליש. ביהמ"ש העליון קבע כי אילו המשיב היה שם לב למתרחש בכביש, היה רואה את מעבר החציה, והיה עליו להסתכל אם אין אדם במעבר החציה או על סף מעבר החציה במצב כזה שהוא מתכונן לחצות את הכביש, שכן רק אז יכול היה להמשיך בדרכו. אכן, גם הולכי רגל צריכים להזהר בחציית כביש במעבר חציה, אך לגבי הנוהגים ברכב - חובתם להאיט לפני מעבר חציה ולשים לב לכל רוחבו של המעבר, שמא נמצאים בו הולכי רגל, משום שלהולכי רגל ישנה זכות קדימה במעבר חציה. כיון שאין שטח הפרדה באמצע הכביש, אין לראות את מעבר החציה כמחולק לשני חלקים, אלא כמעבר חציה לכל רוחב הכביש אשר לכולו חייב הנוהג לשים לב.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד מ. גור למערער, עו"ד י. שלוש למשיבים. 4.3.73)
ע.א. 67/72 - יהודה נגד יצחק גרודזנסקי
*תביעה עפ"י שטר המערער הגיש תביעה נגד המשיב בגין שטר ע"ס 10,000 ל"י. גירסת המשיב היתה כי השטר הוא שטר ישן שנעשה בשנת 1962 וכי אין הוא חייב בגינו לנוכח ההסדר שלפיו נעשה. התובע טען כי השטר נעשה לאחרונה בגין עיסקה המחייבת את הנתבע בתשלום. ביהמ"ש המחוזי קיבל גירסת הנתבע ודחה את התביעה. בביהמ"ש העליון העלה ב"כ המערער טענה חדשה שלא הועלתה בביהמ"ש המחוזי, והיא שלפי ערך הבולים שעל השטר רואים שהוצא לאחר שנת 1966 שאז הוגדל מס הבולים. הטענה לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ויתכן כי לנתבע יש הסבר מתקבל על הדעת לעובדה זו לכן לא ידון בה ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד ש. עידה למשיב. 7.3.73).
ע.א. 243/72 - משה זאב וינברג ואח' נגד זבידאת חוסיין מוחמד ואח'
*בקשה לביטול תביעה נגד אחד הנתבעים המערער נהג ברכב פרטי בכביש חיפה נצרת ובסמוך למשטרת ג'למה עצר את מכוניתו כדי לאסוף חייל, אך לא ירד לשולי הכביש, ומפאת הרטיבות התנגשה בו משאית שנסעה בעקבותיו ושנהג בה המשיב ונפצעה נוסעת שהיתה במכונית הראשונה. הנוסעת הגישה תביעה נגד המשיב ונגד המערער. בכתב הגנתו ביקש המשיב כי ביהמ"ש יחלק את הנזק בין הנתבעים לבין עצמם. לאחר מכן בקשה התובעת למחוק את התביעה נגדהמערער, וביהמ"ש קבע כי נהג המשאית יבקש רשות לשלוח הודעה לצד ג' נגד המערער ולאחר מכן ימחוק ביהמ"ש את התביעה נגד המערער. לבסוף לא נשלחה הודעה לצד ג' וביהמ"ש סירב למחוק את התביעה נגד המערער ובפסק דינו קבע כי שני הנהגים אחראים במידה שווה לנזק, וחייב את שניהם בתשלום סכום הפיצויים בשעור שווה. הערעור נדחה. אכן הדרך הדיונית שנהג ביהמ"ש המחוזי נוגדת את סדרי הדין שכן לנוכח רצון הנוסעת לחזור בה מתביעתה נגד המערער, לא היה צידוק שלא להתיר הפסקת התובענה נגדו. אלא שצריך היה להאריך למשיב את המועד להגשת הודעת צד שלישי למערער. ברם למעשה לא נגרם כל עוול למערער, כי כל המחלוקת שנותרה היא לגבי תביעת ההשתתפות, ושאלה זו באה על פתרונה בפסק דינו של ביהמ"ש. לגוף הענין הרי אפילו הזהיר המערער את המכונית שבאה אחריו שהוא עומד לעצור, ברור שהוא התרשל בכך שלא הסתכל כדי לוודא שמא נוסעת מכונית אחריו כה קרוב שמרחק העצירה לא יספיק לבלימתה על אף האזהרה שנתן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, עציוני. עו"ד י. מצא למערערים, עו"ד ד. שפט למשיבים. 28.2.73) .
=ע.א. 280/72 - נחמן רן נגד דפוס הארץ בע"מ ואח'
*תביעה לפיצויים עקב פיטורין המערער היה מנהל דפוס הארץ מאוקטובר 1965 ופוטר בפברואר 1967. המערער תבע פיצויים בסך מאה אלף ל"י בטענה שבהסכם העבודה האישי שבינו לבין המשיבה הוסכם כי יועסק עד לגיל הפרישה לגימלאות. כן טען כי הפיטורים מהווים הפרת ההסכם הקיבוצי שבין המשיבה ובין עובדיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה עפ"י שתי עילותיה והערעור על כך נדחה. המערער לא הוכיח כלל שהובטח לו כי יועסק עד לגיל הפרישה לגימלאות. כל אשר הוכח הוא שהוסכם כי המערער יהיה עובד קבוע בעל כל הזכויות הנובעות מכך. אשר לעילה השניה - אין לאמר כי לא נתמלאו התנאים הנדרשים בהסכם העבודה הקיבוצי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. נוסילביץ למערער, עו"ד ש. ליבליך למשיבים. 11.3.73).
בג"צ 68/73 - מרדכי נשיא נגד ועדת העררים לרשיונות מוניות
*רשיון למונית העותר היה נהג מונית משנת 1957 ועד לשנת 1968. באפריל אותה שנה נבחר לתפקיד מנהלי באגודת נהגי המוניות. בשנת 1971 הגיש בקשה לרשיון למונית אך מכיון שלא עסק ברציפות במשך חמש שנים מתוך שש השנים שקדמו לבקשתו בנהיגה במונית, נדחתה בקשתו. עתירתו נדחתה. הוא הגיש תצהיר כי עבד באופן חלקי גם כנהג מונית, אך אין די בכך. עליו להוכיח כי עיסוקו העיקרי היה נהיגה במונית ולא יצא ידי חובתו להוכיח זאת ע"י המצאת תצהיר סתמי וכללי של מעסיקו בנהיגת מונית. מילוי תפקיד מינהלי באגודת נהגי המוניות איננו בגדר נהיגה במונית ובהעדר הוכחה כי העבודה הנוספת כנהג מונית שכיר מהווה עיסוקו העיקרי, לא היה מנוס מדחיית בקשתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מועלם לעותר. 5.3.73) .
=בג"צ 94/73 - משה גבאי נגד שר הבטחון
*הקמת ועדת חקירה ממשלתית העותר פנה לביהמ"ש בבקשה לצוות על ממשלת ישראל כי תקים ועדת חקירה עפ"י חוק ועדות חקירה בענין הפלת מטוס הנוסעים מלוב. עתירתו נדחתה. בלי להכנס לשאלה אם לעותר מעמד בעתירתו ומבלי לאמר דברים לגוף הענין, הרי העתירה נדונה לדחיה משני טעמים: הטעם הראשון הוא שהעותר צריך היה לפנות תחילה לממשלה ורק אילו נדחתה בקשתו היה מקום לפנות לבג"צ; והטעם השני הוא שענין הקמת ועדת חקירה נתון לשיקול דעתה הסובייקטיבית של הממשלה, וגם אם התנאים להקמת ועדת חקירה קיימים, עדיין רשאית הממשלה להקים ועדת חקירה ואין היא חייבת לעשות כן. אין זה אחד המקרים הנדירים שבהם יש לקרוא את מתן הרשות כאילו מדובר בהטלת חובה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. 11.3.73).
ב.ר.ע. 16/73 - רסקו ... בע"מ נגד מיכאל בן דוד ואח'
*בוררות בין המבקשת למשיבים חוזה רכישת דירות ובו סעיף בוררות. המשיבים בקשו מביהמ"ש מינוי בורר והמבקשות הסכימו לכך בתנאי שהבורר יפסוק לפי פקודת הבוררות ולא לפי חוק הבוררות. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. אמנם החוזים נעשו לפניתחילת חוק הבוררות, אך בהתאם לחוק הבוררות רק במקרה שהבוררות החלה לפני תחילת החוק תחול הפקודה, ואילו כאשר הבוררות מתחילה לאחר תחילת חוק הבוררות יחול החוק. לטענה כי התביעה התיישנה - אפילו התיישנה התביעה הרי כח שיפוט של הבורר לא התיישן, והגנה היכולה לעמוד לבעל דין בפני הבורר לגוף הענין איננה עילה שלא לקיים את הבוררות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ז. שלוש למבקשות, עו"ד א. מינקוביץ למשיבים. 7.3.73).
ע.פ. 501/72 - משה נירנברג ואח' נגד מדינת ישראל
*מתן הודעה כוזבת למשטרה המערערים הורשעו בעבירות לפי סעיף 123 (1) ו- 142 לפח"פ ונדונו - המערער ל- 4 חודשי מאסר והמערערת לתשלום קנס של 3,000 ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. המערערים מסרו למשטרה הודעה כוזבת על זיוף חתימתם על מסמך פלוני ונדחתה טענתם שהודיעו בתום לב מה שהודיעו בלי לדעת שהודעתם היא הכוזבת. היה די בחומר הראיות כדי להצדיק דחיית טענה זו. ברם משהורשעו המערערים בעבירה הספציפית לפי סעיף 123 (1) לא היה מקום להרשיעם גם לפי סעיף 142. אשר למידת העונש - אכן העונש חמור מדי. המערערים הם אנשים באים בימים בני כ- 60, המתפרנסים מיגיע כפיהם כחנונים ואין זה הכרחי או מוצדק לשלוח עבריין ראשוןבעבירה כזו למאסר. לפיכך החליט ביהמ"ש להטיל על כל אחד מן המערערים קנס בסך 1500 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח.כהן, מני. החלטה - השופט ח.כהן. עו"ד פלדמן למערער, עו"ד נתן למשיבה. 5.3.73).
המ' 957/72 - פנחס חזן נגד החברה לבנין של סולל בונה בע"מ
*דחית תשלום אגרות המבקש ביקש לדחות תשלום אגרות ערעור וכן לפטור אותו מחובת ערבון להבטחת הוצאות המשיבה בערעור. בקשותיו נתקבלו ע"י הרשם. המבקש הצהיר כי אין ביכולתו לשלם את אגרת המשפט והרשם שוכנע בכך. לפיכך השאלה היא אם יש לו סיכויים להצליח בערעור. אמנם הערעור כולו סובב על קביעות עובדתיות שנקבעו ע"י ביהמ"ש
המחוזי אך קיים סיכוי כלשהו שביהמ"ש העליון יעביר תחת שבט הבקורת את מסקנותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא. הרשם ציין כי לצורך בקשה זו רשאי הוא להסתפק בסיכוי כלשהו כדי להעתר לבקשה. כמו כן אין להוציא מכלל ספק שביהמ"ש לערעורים יתן גם דעתו לטענה שיש להטיל חבות על המשיבה מכח הכלל "הדבר מדבר בעדו".
(בפני: הרשם ברטוב. עוה"ד טויסטר ואבנרי למבקש, עו"ד קומיסר למשיבה. 7.3.73).
ע.א. 473/72 - פלונית נגד פלוני
*החזרת מזונות ששולמו לפי צו זמני כאשר התביעה נדחתה המערערת הגישה בשעתו תביעה למזונות נגד בעלה המשיב והשיגה צו זמני למזונות והמשיב שילם כספים לפי הצו הזמני. בעת שימוע פסה"ד בו נדחתה התביעה למזונות הודיע ב"כ המשיב כי אין הוא מתייחס בשלב זה לבקשה להחזרת תשלומים שכבר שולמו. על כך ביקש ב"כ המערערת את ביהמ"ש להתייחס לענין החזרת המזונות הזמניים. השופט החליט באותו מעמד להשאיר לצדדים אפשרות לפנות מחדש לביהמ"ש בהמרצה ולבקשו להחליט בענין זה. לאחר מכן פנו הצדדים לביהמ"ש והוא החליט כי על המערערת להשיב למשיב את כל הסכומים שקיבל. הערעור על כך נדחה. אמנם קיימת שאלה אם לנוכח הוראת סעיף 18 לחוק ההוצל"פ מוסמך ביהמ"ש לדון בשאלת ההשבה, שמא הענין בסמכותו של יו"ר ההוצל"פ, אך ב"כ המערערת הוא שביקש שביהמ"ש ידון בשאלת ההשבה וההחלטה ניתנה בהתאם למבוקשו ועליה לא הוגש ערעור, ולכן אין המערערת יכולה לבוא בטענה מדוע דן ביהמ"ש בבקשת המשיב. גם לגופו של עניןצדק ביהמ"ש המחוזי. לטענת ב"כ המערערת כי מזונות שנפסקו בצו הזמני אין לדרוש השבתן אפילו מבטלים את הצו הזמני מעיקרא - יש ובמהלך הליך כמו גירושין פוסק ביהמ"ש או ביה"ד מזונות שישולמו כל עוד הליך הגירושין תלוי ועומד, וצו שכזה מכוון להיות צו סופי לגבי אותה תקופת ביניים ואין מקום לבטל את הצו למפרע ולצוות השבת תשלומים ששולמו. מאידך קיים צו זמני מסוג אחר כגון הצו דנא, שמטרתו היא שעד שיתברר משפט המזונות יקבלו האשה או הילדים סעד זמני. במקרה של תשלומים כאלה הרי ברור שאם שולם סכום שאיננו מגיע יש להחזירו, וזהו גם הבסיס של סעיף 18 לחוק ההוצל"פ. בדונו בשאלת ההשבה קבע ביהמ"ש מימצא עובדתי ברור שלא היתה כל חובה על הבעל לשלם מזונות לאשתו, ועל כן צדק בחייבו את האשה להשיב לבעלה את הסכומים שקבלה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד א. שבי למערערת, עו"ד ד. ישראלי למשיב. 21.2.73).
ע.א. 116/72 - אינטרנשיונל צברה קורפוריישן נגד החברה הימית להובלת פרי בע"מ
*ביטול חוזה המשיבה הובילה בשר קפוא עבור המערערת לישראל עפ"י הסכם ביניהם לשנה אחת שבו הופיע הסכום של 68 דולר לטונה. בנוסף להסכם זה נעשה בין הצדדים הסכם חשאי נוסף שלפיו קבלה המערערת הנחה של %6 ממחיר ההובלה. כמסתבר שילמה הממשלה למערערת את מחיר הבשר בתוספת 68 דולר עבור ההובלה וההסכם ההדדי של ההנחה היה בו למעשה כדי להונות את הממשלה שתשלם את מלוא סכום ההובלה. בתום השנה ביטלה המשיבה את הסכם ההנחה והמערערת טענה כי הסכם ההנחה איננו לשנה אחת כמו ההסכם על מחיר ההובלה אלא הסכם תמידי. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת בקבעו כי התוספת להסכם הינה לתקופה כמו ההסכם גופו, היינו לשנה. ביהמ"ש העליון מפי השופט ברנזון אישר הנחה זו, אך הוסיף כי יש לדחות את התביעה, גם מן הטעם שהסכם זה הינו בלתי חוקי מחמת הכוונה הטמונה בו להונות את משרד המסחר והתעשיה שישלם את מלוא תמורת ההובלה. בהתאם להלכה הסכם שנעשה במטרה להונות
אדם שלישי הינו בלתי חוקי. המטרה הבלתי חוקית שהצדדים הציבו לעצמם בעשיית התוספת פוסלת אותה מעיקרה וכל תביעה המבוססת עליה חייבת להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אוריאל גורני למערערת, עוה"ד שבלת ואבני למשיבה. 6.3.73).
ע.א. 436/71 - חיים ליבוביץ נגד בנק לפיתוח התעשיה בע"מ
*פירוש כתב ערבות בערעור זה התעוררה שאלה אם המערער אישית חב לבנק סכומי כסף בגין ערבות שערב לחברה מסוימת. המחלוקת נסבה על פירוש כתב הערבות והשאלה אם הבנק קבל את הערבות בהתאם לתנאי שהתנה המערער. בסכומו של דבר קבע השופט מני, בדעת מיעוט, כי יש לשחרר את המערער מכלל ערבותו באופן מוחלט, ואילו השופט קיסטר, בדעת הרוב, קבע כי יש לקבל את ערעור המערער רק לגבי מחצית סכום הערבות ולחייבו במחצית אחת של הסכום בהתאם לתנאי שהתנה המערער שערבותו תהיה למחצית הסכום.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד ב. לוינבוק למשיב. 11.3.73).
ע.פ. 300+479/72+269 - מדינת ישראל נגד עמי יערי ואח'
*קולת העונש (הברחת חשיש) בערעור זה נדונו מידות העונשים שהטילו בתי המשפט דלמטה על נאשמים בנסיון להבריח כמות של כ- 70 ק"ג חשיש, ובו נדונו ערעורי המערערים וערעורים שכנגד של המדינה. ביהמ"ש העליון אישר מאסר של 5 שנים על שני נאשמים, העלה לחמש שנים עונש מאסר של נאשם אחד שנדון לשלוש שנים מאסר בלבד, ובעונשו של אחד הנאשמים אישר ביהמ"ש העליון עונש מאסר של שנה אחת, אך הטיל עליו קנס בסכום של 50,000 ל"י. באשר לנאשם אחד שערער גם על ההרשעה, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי נאשם זה היה שותף לקשר של הנאשמים האחרים, ומכיון שכך ניתן להרשיע את המערער בקשירת קשר (ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מאותה אשמה) ולקיים את ההרשעה בסעיפים אחרים לפי פקודת הסמים המסוכנים שביהמ"ש המחוזי הרשיע בהם את המערער. עם זאת השאיר ביהמ"ש העליון לגבי נאשם זה עונש מאסר של שנה וחצי, אך בנוסף לכך הטיל עליו קנס של 50,000 ל"י.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. 5.3.73)
בג"צ 379/72 - רפאל גיגי ואח' נגד מפקד מרחב יפו משטרת מחוז ת"א ואח'
*רשיון למועדון משחקים העותרים הינם בעלי בית קפה שצמוד אליו מועדון משחקים. משהוטלה חובת רשוי על מועדוני משחקים לא ניתן להם רשיון מחמת התנגדות המשטרה, הרואה במועדון זה סכנה לשלום הציבור. העתירה נגד עמדת המשטרה נדחתה. המשטרה הביאה לפני הבג"צ את המידע המצוי ברשותה ביחס לאופיים של חלק ניכר מבאי המועדון, שהם אנשים החשודים במעשים פליליים, וכמו כן המשטרה סבורה כי ריבוי מועדוני קלפים טומן בחובו סכנות לשלום הציבור. אין צורך להכריע בטעמים אלה שכן בפני המשטרה היתה עדות שמסר אחד מבאי המועדון על משחקי קלפים במועדון, משחקים האסורים עפ"י החוק, משחקים שבהם מפסידים אנשים אלפי לירות רבות, ועד כדי כך שאחד המשחקים ניסה להתאבד. המידע האמור שבא ממקורות שונים מגלה תמונה מזעזעת על מה שמתרחש באמת במועדון העותרים. לנוכח המידע הרי שיקולי המשטרה מבוססים על חומר עובדתי והמסקנה כי המקום מהווה חממה לעבריינות היא סבירה. העובדה שהעותרים ניהלו עד כה עסק שלא היה טעון רשיון והוטלה חובת רשיון אין בה להצדיק טענת העותרים לנהוג עמהם לא כמו במקרה של הוצאת רשיון חדש אלא כמו מקרה של חידוש רשיון.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד ד. מועלם לעותרים, עוה"ד טויסטר וחשין למשיבים. 21.2.73) .
=ע.פ. 31/73 - חאלד מוסטפה קרקעין נגד מדינת ישראל
*מתן הודעה כוזבת במשטרה המערער עמד בקשרים עם קבלן באילת ומשנתגלו סכסוכים ביניהם סיפר כי הקבלן גנב ממנו פנקס שיקים והשתמש בשיקים. על סמך הודעה זו נעצר הקבלן ועד שנתברר שההודעה כוזבת הוחזק הקבלן תשעה ימים במעצר. המערער נדון ל- 18 חודשי מאסר, מזה ששה חודשים מאסר בפועל, ולנוכח חומרת המעשה נדחה הערעור על חומרת העונש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד קירש למשיבה. 22.2.73).
ב.ש. 43/73 - מדינת ישראל נגד יורם לנדסברגר ואח'
*שחרור בערובה נגד שלושת המשיבים הוצאה פקודת מעצר ע"י בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל את ערר המשיבים ולשחררם בערבות וערעור המדינה על כך נתקבל. לפני שופט השלום היתה עדות של עדה כנגד המשיבים ובנוסף לכך מידע חסוי מפי מודיע וב"כ המשטרה הראה את המידע לשופט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים והתייחס לעדות בפני בימ"ש השלום ולא למידע החסוי, בציינו כי אינו חפץ לעיין במידע החסוי. ביהמ"ש המחוזי העיר כי לצורך הארכת מעצר לא מספיק חשד ואפילו חשד חזק אלא צריך ראיה מספקת לכאורה. בקבלו את ערעורה של המדינה ציין השופט עציוני את החלטת הנשיא אגרנט בב"ש 42/73 בה קבע כי אין צורך בראיות לכאורה וכי די בחשד סביר. השופט עציוני העיר גם כי על השופט היה לעיין בחומר החסוי שהוגש לו וביהמ"ש בבואו להאריך מעצרו של חשוד רשאי לעיין בכל חומר הנמצא בידי המשטרה מבלי שהחומר יובא לידיעת החשודים.
עם זאת העיר השופט עציוני כי עד לישיבה שהתקיימה בפניו לא נאמר למשיבים במה הם חשודים, אלא בכך שקשרו קשר לבצע פשע. הסניגור לא העלה ענין זה אך השופט הפנה תשומת לב התביעה שיש לאמר לנאשמים במה הם חשודים. ציון מהות העבירה כפי שהיא מופיעה בספר החוקים לא די בו למלא אחרי דרישת החוק לגילוי טיב העבירה ועל התביעה לגלות באורח כללי לנחשד את פרטי העבירה המיוחסת לו.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד י. בלטמן למבקשת, עו"ד מ. רום למשיבים. 9.3.73).
ע.פ. 396/72 - משה אשור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה)
המערער הורשע בקטטה במקום ציבורי ומעשים המכוונים לגרום חבלה חמורה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על כך נדחה. האיש שבו פגע המערער הוא שהתחיל בריב ותקף את המערער ואת אחותו, ורק אז תפש המערער מוט ברזל, על אף מאמצי שוטר, שהזדמן למקום, למנוע את הקטטה הלם המערער במוט בראשו של האדם השני וגרם לו לפציעה, אם כי פציעה קלה. בדחותו את הערעור על חומרת העונש ציין ביהמ"ש העליון את העובדה שהמערער עשה מה שעשה כתוצאה ממעשהו של האדם האחר, אולם המערער השתמש במכשיר כזה ויכול היה להביא לתוצאה קטלנית. הדבר חמור במיוחד שהמעשה נעשה לא רק במקום ציבורי אלא בנוכחות שוטר, ויכול היה המערער לסמוך על השוטר שישלים את מלאכתו לאחר שהתחיללטפל בבריון שתקף את אחותו. יש למנוע את "תרבות הסכינים" ואלימות בכללה וזאת ע"י הטלת עונשים חמורים.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. מילנוב למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 25.2.73).
בתוכן
* ע.א. 206/72 - ................................226 ─ * צו מניעה זמני בענין גילוי סודות מסחריים.
─* ע.א. 326/72 - .........................226 ─ * העברת דיירות חוקית של עסק ליורשים.
─* ע.א. 582+599/71 - ....................227 ─ * אחריות בנזיקין.
─* ע.א. 663/71 - .....................228 ─ * תביעה לדמי שימוש ראויים.
─* ע.פ. 365/72 - ................................229 ─ * הוכחת טענה של דחף לאו בר כיבוש בעבירת רצח.
─* בג"צ 160/72 - .........230 ─ * סמכות בג"צ לפקח על גופים שאינם משתייכים לרשויות המדינה.
─* ע.א. 162/72 - ...........................................231 ─ * תביעה לשיפוי של אב נגד גרושתו על יסוד הסכם הגירושין.
─* ע.פ. 599/72 - חומרת העונש (גרימת מוות)...................................232 ─* ע.פ. 28/73 - חומרת העונש (השתמטות משירות צבאי)..........................232 ─* ע.א. 153/72 - הבהרת פס"ד להוצאות בפשיטת רגל..............................232─* ע.א. 223/72 - פיצויי נזיקין..............................................232─* ע.א. 492/72 - חיובו של נאמן בתשלומים לאחר מסירת דו"ח.....................233 ─* ע.א. 288/72 - דחיית כתב הגנה בטענת "פלוגתה פסוקה"........................233─* ע.א. 232/72 - בקשה לביטול מכירת נכס ע"י הוצל"פ...........................233─* ע.א. 62/72 - ביטול העברת מחצית דירה ע"י הבעל ע"ש אמו....................234 ─* ע.א. 667/72 - בקשה לעיכוב הליכים בגין סעיף בוררות........................234 ─* ע.א. 363/72 - תביעה לסילוק יד............................................235 ─* ע.א. 10/72 - אי מתן פרטים נכונים בהצעת ביטוח............................235─* ע.א. 241/72 - פיצויי נזיקין..............................................235─* ע.א 308/72 - חיוב בתשלום אגרת ביוב......................................236 ─* ע.א. 257/72 - אישור פסק בוררין...........................................236─* ע.א. 193/72 - הגדרת "תיאטרון עברי" לצורך הקלות במס.......................236─* ע.א 446/71 - העלמת עובדה מהותית בהצעת ביטוח.............................236─* ע.א. 335/72 - הוכחות בע"פ נגד מסמך בכתב..................................237 ─* ע.א. 235/72 - תביעת ידועה בצבור לפי חוק הירושה...........................237─* ע.א. 281/72 - ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין..........................238 ─* ע.א. 305/71 - אחריות בתאונת דרכים........................................238─* ע.א. 67/72 - תביעה עפ"י שטר.............................................238─* ע.א. 243/72 - בקשה לביטול תביעה נגד אחד הנתבעים..........................239 ─* ע.א. 280/72 - תביעה לפיצויים עקב פיטורין.................................239─* בג"צ 68/73 - רשיון למונית...............................................239─* בג"צ 94/73 - הקמת ועדת חקירה ממשלתית....................................240 ─* בר"ע 16/73 - בוררות.....................................................240─* ע.פ. 501/72 - מתן הודעה כוזבת למשטרה.....................................240─* המ' 957/72 - דחית תשלום אגרות...........................................240─* ע.א. 473/72 - החזרת מזונות ששולמו לפי צו זמני כאשר התביעה נדחתה..........241 ─* ע.א. 116/72 - ביטול חוזה.................................................241─* ע.א. 436/71 - פירוש כתב ערבות............................................242 ─* ע.פ. 300+479/72+269 - קולת העונש (הברחת חשיש)............................242─* בג"צ 379/72 - רשיון למועדון משחקים.......................................242─* ע.פ. 31/73 - מתן הודעה כוזבת במשטרה.....................................243 ─* ב.ש. 43/73 - שחרור בערובה...............................................243─* ע.פ. 396/72 - חומרת העונש (גרימת חבלה)...................................243─
─
─