ע.א. 325/71 - ויקטור בלס נגד אברהם סקף
*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שינבוים) בע.א. 292/70 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער השכיר למשיב דירה ובתנאי השכירות נאמר כי הדירה הושכרה "למטרת מגורים בלבד ואך ורק למגורים ולא למטרה אחרת", ובסעיף אחר נקבע כי "הפרתו של סעיף או תנאי של החוזה נחשב כהפרת החוזה, והרשות בידי המשכיר לבטל את החוזה ולדרוש פינוי הדירה". בתושל המשיב היה לה עסק של תפירה שלא בדירת המשיב אולם במשך שנים היתה מקבלת לקוחות גם בדירה זו והיתה עוסקת בה בתפירת שמלות. המערער שיגר מספר מכתבים למשיב בהם דרש כי בתו תפסיק את מלאכת התפירה בדירה אך זו המשיכה בעיסוקה עד לאחר שהמשפט הוגש, ואז הפסיקה את התפירה. בימ"ש השלום קבע כי המשיב הפר את תנאי השכירות וכן כי מאחר שהמשיב לא שעה למכתבי המערער ולאזהרותיו אין הוא זכאי לסעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מוצדק להעניק למשיב את הסעד מן הצדק ולא קבע תשלום פיצוי כלשהו למערער. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. צודק ביהמ"ש המחוזי שהמשיב ראוי לסעד מן הצדק וזאת על סמך משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: היקף ההפרה לא היה גדול כאשר מתחשבים בעובדה שהבת עסקה בתפירה רק בשעות הערב ולא בכל יום; הבת החלה בעיסוק עוד שנים אחדות לפני שקיבלה את המכתב מבעל הבית ובמשך כל הזמן לא היו לה יותר מאשר כ- 150 לקוחות; המערער לא התלונן קודם על השימוש האמור, המערער אמנם לא ידע על כך לפני כן אך עובדה זו מראה שהמשיב לא התגונן בתובענה בחוסר תום לב כאשר טען טענת הסכמה וויתור; ההפרה הופסקה מיד עם תחילת המשפט; לכל אלה מצטרף השיקול החשוב כי המשיב יהיה צפוי לתוצאה החמורה שישאר ללא קורת גג אם לא ינתן לו סעד מן הצדק.
ב. מאידך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא התנה את הסעד האמור בתשלום פיצוי כספי למערער. לפיכך יש להטיל עליו פיצוי של 2,000 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד י. גולדנצוייג למשיב. 22.3.73).
ע.א. 568/71 - יהודה חברה לבטוח בע"מ נגד רות זרחי
*אי מסירת עובדה בהצעת ביטוח חיים(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בת.א. 2533/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה תבעה מן המערערת דמי ביטוח חיים בשל מות בעלה שהיה מבוטח אצל המערערת. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולענין דמי ביטוח חיים סירב הרשם ליתן רשות להתגונן ונתן פס"ד נגד המערערת. טענת המערערת היתה כי המנוח נפגע בתאונת דרכים והיה מאושפז בבי"ח בשנת 1962 וכאשר עשה את הפוליסה בשנת 1969 לא גילה את דבר התאונה ההיא. ביהמ"ש קבע כי בשעת הוצאת הפוליסה היה המנוח בריא ושלם ולא נשאר כל סימן מהתאונה ועל כן "אין לייחס קשר כלשהו למותו של המבוטח בתאונה לתאונת הדרכים שאירעה לפני 8 שנים" ואילו גילה המנוח את פרטי התאונה גם אז היתה המערערת מוציאה לו את הפוליסה. על כך נסב הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין די בקביעה שגם אילו היתה העובדה שהועלמה ידועה למערערת היתה מוציאה
את הפוליסה. עדיין עומדת שאלה אחרת אם לא היתה פה הפרת נאמנות המזכה את המערערת בזכות ביטול הפוליסה.
ב. התשובה לשאלה הנ"ל שלילית. פוליסת ביטוח יש לפרש כנגד המבטח ולטובת המבוטח ואם מצויה בפוליסה תניה המשתמעת לשתי פנים או ניתנת לשני פירושים בוחרים את הפירוש הנוח למבוטח. בענין דנא קיים סעיף בפוליסה כי זו תהיה בטלה אם "עובדות חשובות הנוגעות למצב בריאותו ... של המבוטח הועלמו או הוסתרו מעיני החברה". העובדות שהועלמו או שהוסתרו צריכות להיות נוגעות "למצב בריאותו ... של המבוטח" בעת הוצאת הפוליסה. אם רצתה חברת הביטוח שזכות ביטול הפוליסה תעמוד לה גם בשל העלמת עובדות הנוגעות למצב בריאותו בעבר, היתה צריכה לאמר זאת בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים.
השופט ויתקון:
בכל טפסי הפוליסה אין תניה האומרת במפורש שעל המבוטח למסור פרטים נכונים ביחס למצב בריאותו בעבר, מכאן שלצורך עניננו יש רק מבחן אחד והוא "אם היתה העובדה שהועלמה" חשובה למצב בריאותו של המבוטח בשעת הוצאת הפוליסה. אין ספק שעובדה שקרתה בעבר עלולה להיות חשובה גם לגבי מצב בריאותו של המבוטח בהוה, אך לא נטען בתצהיר שהגישה המערערת שהפציעה שבעבר היתה חשובה בעיניה לצורך קביעת מצב בריאותו של המבוטח בעת הוצאת הפוליסה, ועל כן לא היה מקום ליתן למערערת רשות להתגונן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. עו"ד י. סהר למערערת, עו"ד מ. דותן למשיבה. 22.3.73).
ע.א. 506/72 - יהודה דרום ואח' נגד מרימה יחזקאל
*פיצויי נזיקין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בת.א. 5970/68 - הערעור נדחה פרט לתיקון קל).
.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. ריבית על פיצויי תאונה יש לפסוק כדלהלן: לגבי הנזק שאירע לפני הגשת התביעה - 11 אחוז מיום הגשת התביעה; לגבי תקופת הביניים מהגשת התביעה ועד למתן פסה"ד - חמישה וחצי אחוז ריבית; ובאשר לנזקו המשוער של הנזוק בעתיד - ריבית מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום.
ב. באשר לנזק הממשי של הפסד שכר עד להגשת התביעה יש צורך בפירוט ובהבאת ראיות לנזק הממשי, ואין לקבוע עבור תקופה זו הפסד משוער כמו לגבי העתיד. ברם במקרה דנא לא טענו המערערים שחוייבו בתשלום פיצויים למשיב, בכתב הגנתם, כי כתב התביעה לקוי בכך שלא פורט הנזק הממשי על הפסד שכר עד להגשת התביעה ועל כן אין לקבל את טענתם בערעור נגד קביעת הפסד משוער. למעשה קרוב לודאי כי בתקופה הקרובה לפציעה היה הפסד ההשתכרות גדול יותר מאשר המשוער לגבי העתיד.
ג. בראש נזיקין של הפסד השתכרות בעתיד אין מפצים את הניזוק על פגיעה בגופו אלא על ירידת כושר עבודתו, ולענין זה נודעת חשיבות מכרעת לכאבים שמהם סובל הניזוק ולא למקומות הפגיעה שבהם נפגע. כאבים אלה אינם יכולים שלא להשפיע על כושר עבודתו של הנפגע. הנכות הפיזית של עשרה אחוז שנקבעה למשיב אינה אלא אחד הגורמים המשמשים לעריכת החשבון של הפסד ההשתכרות, אבל הפיצוי לא ניתן עליה. על נכותו של הניזק מפצים בראש נזיקין של כאב וסבל. למעשה משתכר המשיב בפועל במומו פחות מאשר הרויח לפני התאונה והקביעה של הפסד 150 ל"י לחודש אינה גבוהה למעשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני עו"ד ש. יליניק למערערים, עו"ד ע. לויתן למשיב. 25.3.73).
ע.א. 246/72 - משה מנשה נגד שלמה דרומנו ואח'
*נקיטת אמצעי זהירות ע"י מעביד השולח את עובדיו לעבוד אצל אחרים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, ארליך, אבנור) בע.א. 476+498/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא קבלן משנה לעבודות סבלות וקיבל על עצמו לבצע עבודה בשביל המשיב השלישי, קבלן משנה להקמת שלד של בנין. המערער שלח את שני המשיבים להעלות בלוקים בעזרת מנוף על גג הקומה השניה של שלד הבנין. תוך כדי עבודה התמוטט הגג והשניים נפלו ונחבלו. בימ"ש השלום חייב הן את המערער והן את המשיב השלישי בתשלום הפיצויים לנפגעים. ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות קיבל את עמדת בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. צדקו בתי המשפט דלמטה כי חובה על מעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לעשות את מקום העבודה של פועליו בטוח, גם כאשר הם נשלחים לעבוד במקום שאינו בחזקתו או בשליטתו. מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות במקום העבודה.
ב. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות, ומהם אמצעים אלה תלוי בכל נסיבות הענין ומשתנה ממקרה למקרה. לדוגמא, במקום אשר בו נעשות עבודות בניה עלולים להיות סיכונים מסיכונים שונים ויש לצפות ממעביד שיבקר במקום ויבדוק אם אין סיכונים גלויים לעין שניתן לתקנם או לדרוש מהמחזיק במקום לתקנם כדי שהמקום יהיה בטוח לעובדים.
ג. בענין דנא, גם אילו ביקר המערער במקום לא היה מגלה בבדיקה רגילה את הסכנה שגרמה לתאונה. הגג שעליו עבדו הפועלים נראה לכאורה במצב תקין ובטביעת עין רגילה לא היה המערער יכול לגלות את אי יציבותו, על כן אין להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם למשיבים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. עו"ד אופנהיים למערער, עו"ד גולדברג למשיבים הנפגעים. 18.3.73).
ע.א. 264/72 - צילה טיגלר ואח' נגד עירית חברה קבלנית לבנין בע"מ
*ביצועו בעין של חוזה מכירת מקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 5939/68 - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1959 עשה מורישם של המערערים (להלן - המנוח) חוזה עם המשיבה לפיו התחייב למכור לה חלק מנכס ברמת- גן שעמדו בו מבנים שונים ובכללם מאפיה ומבנה של דירה אחת. המנוח התחייב להרוס את המאפיה ואת המבנה של הדירה שהיתה תפושה ע"י דייר מוגן. את המאפיה הרס המנוח ואילו את הדייר של הדירה לא פינה עד היום הזה. התמורה נקבעה לסך 33,000 ל"י ומזה קיבל המנוח 23,000 ל"י. אותה עת תבעו הדיירים מהמנוח דמי פנוי בסך 4,000 ל"י, ואילו היום מסתכמים דמי הפנוי ב- 15,000 ל"י. בשנת 1968 הגישה המשיבה תביעה נגד המנוח לביצועו בעין של ההסכם. טענתם העיקרית של המערערים נגד התביעה היתה שיהוי וביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. עם זאת, לענין הביצוע בעין, סבר ביהמ"ש המחוזי שלא יהיה זה צודק שלא להעניק למשיבה שום סעד של ביצוע בעין כאשר שילמה בשנת 1959 את רובו של מחיר העיסקה, ואילו המקסימום של דמי הנזק שהוא יכול לפסוק נגד המערערים הינו 5000 ל"י כפי שנקבע בחוזה. מצד שני חש ביהמ"ש המחוזי שייגרם עוול למערערים בתורת יורשים אם יחוייבו לפנות את הדירה שמאחורי המאפיה על חשבונם, כאשר עודף המחיר שהם עתידים לקבל הוא 10,000 ל"י, ואילו הפינוי יעלה 15,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי מצא איפוא פתרון שנראה בעיניוהוגן וצודק והוא כי החוזה יבוצע בעיקרו אבל לא בשלמותו. נטל הפנוי של הדירה יועבר משכמם של המערערים לשכמה של המשיבה, ועם זאת תשמר הזכות למשיבה לתבוע מהמערערים תשלום דמי נזק בשל הפרת התחייבות בענין זה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את טענת השיהוי של המערערים וזאת בגין שורה של אירועים שנתלוו לפרשה זו. בין היתר, לא היתה למנוח סיבה להניח שהתובעת לא תעמוד על ביצוע החוזה, במשך כל התקופה משנת 1959 ועד לפטירתו נהנה המנוח מהמחיר שהיה בחלקו הגדול בכיסו, התנהגותו של המנוח מצביעה על כך שראה את עצמו כל הזמן קשור לחוזה וכן סיבות אחרות.
ב. הפתרון שמצא ביהמ"ש המחוזי צודק בנסיבות המקרה אם כי יתכן שיש בו מן החידוש בתחום זה של המשפט. צדק השופט שניתן להפריד בין קיום החוזה כולו לבין קיומו של אחד מתנאיו ולצוות על ביצועו של החוזה פרט לאחד מתנאיו כשניתן להפריד תנאי זה מיתר תנאי החוזה. כאשר ביהמ"ש מצווה על ביצועו בעין של חוזה בשלמותו, בחלקו, או בקירוב, יש לו מרחב גדול של שיקול דעת להתנות את הביצוע בתנאים הנראים לו שעשויים להשיג את מטרת הצדק ואיזון האינטרסים של הצדדים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ע. קוסובסקי- שחור למערערים, עו"ד א. וינשטיין למשיבה. 15.3.73).
ע.א. 202/72 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד החברה הארצישראלית לקירור ואספקה בע"מ
*סמכות חברת החשמל למתוח קוי חשמל במקרקעין של אחרים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 74/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה מחזיקה בחלקת קרקע של למעלה מ- 41 דונם לפי הסכם עם רשות הפיתוח לרישום חכירה ל- 99 שנה עם זכות חידוש ל- 99 שנים נוספות, וכן התחייבה רשות הפיתוח להעביר את הבעלות
על שם המשיבה אם הדבר יהיה אפשרי. המערערת ביקשה להציב עמודים ולניתוח קו חשמל בחלק מן החלקה הנ"ל ובמו"מ שבינה לבין המשיבה התנתה תחילה המשיבה שינוי בתנאי הקו ולאחר מכן הודיעה כי היא מתנגדת בכלל למתיחת הקו, וזאת מכיון שקו החשמל נועד לשכנה של המשיבה והמשיבה ביקשה למנוע הפסקת חשמל לאותו שכן. בימ"ש השלום ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי נתנו צו לסילוק יד נגד המערערת ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לפי סעיף 15 לתוספת לפקודת זכיונות החשמל 1927 צריכה המערערת לקבל הסכמת "בעל" של מקרקעין לצורך מתיחת קו חשמל. מתעוררת איפוא השאלה אם המשיבה היא "בעל" לצורך סעיף 15 הנ"ל והתשובה לכך היא חיובית. הזכויות שרכשה המשיבה מרשות הפיתוח הן רחבות ביותר ועל כן היא נכנסת למונח "בעל" לצורך הפקודה הנ"ל.
ב. המערערת טוענת כי ההסכם בין המשיבה לרשות הפיתוח נוגד את הוראות סעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל ועל כן הוא בטל. אף אם חכירה כמוה כהעברת בעלות האסורה לפי החוק הרי החוק קובע שורה של עיסקאות המותרות ולא הובאה כל ראיה שהעיסקה הנדונה אינה במסגרת העיסקאות המותרות. כאשר נעשה מעשה מסוים ויתכן שנעשה כחוק ויתכן שנעשה שלא כחוק, חזקה על אדם שלא עבר עבירה כל עוד היפוכו של דבר לא הוכח.
ג. אין לראות חוסר נקיון כפים בכך שהמשיבה מנצלת את זכותה כדי להשיג יתרון בסכסוך שבינה לבין השכן שלה שלמענו נועדה מתיחת הקו. על מנת שלא להעניק לה סעד לחכירה שביושר צריך חוסר נקיון הכפים להיות בעצם הזכות שנרכשה ולא לענין הסירוב לתת את ההסכמה.
ד. העובדה שהתנהל מו"מ ובהתחלה הציעה המשיבה הצעות לצורך הסכמתה ואח"כ חזרה בה, אין בה משום מתן הסכמה, ואין לקבל את טענת המערערת שהמשיבה הסכימה לחיבור קו החשמל.
(בפני השופטים: ויתקון, ח.כהן, י. כהן. )
המ' 560/72 - יצחק גולדשמיד נגד יעקב שקד
*תביעת פינוי נגד מחזיק בטענה שלא רכש זכויות דייר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ע.א. 54/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הינו בעל מחסן ברחוב אגריפס בירושלים שהוחזק בידי המערער (להלן - "המחזיק"). בעל הבית הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המחזיק לסילוק יד וטען כי בעבר הרשה למחזיק לאכסן שקי מלט בקשר לעסקים שהיו ביניהם ולאחר מכן ביטל את הרשות. בימ"ש השלום הגיע למסקנה שאכן היה בעבר המחזיק בר רשות, וכן קבע כי המחזיק לא שכר את המחסן ולא שילם דמי שכירות ובכל זאת דחה את תביעת המשיב מן הטעם שזה לא הצליח להוכיח שהמחזיק איננו דייר, ולדעת בימ"ש השלום נטל הראיה היה על בעל הבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של בעל הבית בקבעו שאין להטיל את חובת הראיה על בעל הבית. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. עפ"י מימצאי שופט השלום נתקבלה על דעתו גירסת בעל הבית בחלקה המכריע
כלומר שמלכתחילה לא שכר המחזיק את המחסן, אלא היה בר רשות, והרשות בוטלה, אם כי לגבי חלק מן התקופה לא קבע בימ"ש השלום מה היו היחסים בין הצדדים אם כך אין מתעוררת כלל שאלת נטל הראיה. יש לנו מימצא ברור שהמחסן לא הושכר לא מלכתחילה ולא בתקופה השניה כשבוטלה הרשות, ואם כך מן הדין היה לצוות על הסילוק.
ב. אך אפילו נשאר בלבו של השופט ספק אם הושכר המושכר או לאו, אין לאמר שנטל הראיה על בעל הבית. כאשר המחזיק נכנס מלכתחילה לדירה כבר רשות ולא כשוכר אין בעל הבית חייב להוכיח שהמחזיק לא הפך לשוכר כשנשאר במקום. אין להשוות מצב כזה למצב שבו מלכתחילה נכנס המחזיק כדייר, אם כי כדייר לא מוגן.
ג. אין להחמיר עם בעל הבית ולהטיל עליו את נטל הראיה להוכיח דבר שלילי, היינו שמעולם לא השכיר את הנכס למחזיק. כשעובדת ההשכרה אינה שנויה במחלוקת על בעל הבית להוכיח שעל אף השכירות יש לו עילת פינוי, אך אין לאמר כי די לו לנתבע להעלות בהגנתו את הטענה שהוא שכר את הנכס כדי להטיל על בעל הבית את הנטל להפריך את הטענה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד מ. מצא למערער, עו"ד ע. מאק למשיב. 11.3.73).
ע.פ. 386/72 - שאול רפאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד מיני.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 168/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה בוחן נהיגה באגף הרישוי של משרד התחבורה, והואשם כי ביוני 1969 דרש מאחת הנבחנות "שוחד מיני" על מנת להעבירה את המבחן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. העובדה שהחקירה ע"י המשטרה נפתחה באיחור וחל איחור רב בהעמדת המערער לדין אינה יכולה לשמש יסוד לטענת המערער נגד הרשעתו. קיימת תקופת התיישנות בעבירות וכל עוד לא עברה תקופת ההתיישנות אין מניעה להעמיד את העבריין לדין, ובלבד שכתוצאה מן האיחור לא קופח הנאשם בהגנתו.
ב. כאשר העבירה היא עבירת שוחד, הרי אפילו הרקע לעבירה הוא מיני, אין עדותה של המתלוננת צריכה סיוע. עבירת שוחד אינה הופכת להיות עבירה מינית רק בגלל זה שכרוכה בה הצעה או פעולה מינית המהווה אחד מיסודות העבירה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד רונן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 18.3.73).
בג"צ 229+448/72 - עודד רוט נגד עירית פתח תקוה ואח'
*פסילת מכרז.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
המשיבה הוציאה מכרז להוצאת אשפה מתחום עירית פ"ת. הוגשו הצעות שבהן היתה הצעת העותר רוט הזולה ביותר ואחריה הצעתו של אחד אורי לסר. ועדת המכרזים החליטה לפסול את כל ההצעות ולפרסם מכרז חדש ועל כך הגיש העותר רוט עתירה שבה לא עשה את לסר כמשיב. באשר למכרז השני שבו זכה לסר, הוגשה עתירה נוספת של חברת זבולון ושם היה גם לסר למשיב. בינתיים, לאחר פרסום המכרז השני, משהוגשה העתירה, הוסכם כי העיריה לא תתקשר עם מי שיזכה במכרז השני עד לאחר בירור הבג"צ של רוט. כאשר זכה לסר במכרז נחתם חוזה בינו ובין העיריה ובו צוין במפורש כי לסר יודע שקיימת העתירה בבג"צ וכי ההתקשרות אתו הינה עד להכרעה בתיק הנ"ל.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. העובדה שלסר לא צורף כמשיב בעתירה הראשונה די היה בה כדי לדחות את העתירה אלמלא ההתפתחות שחלה לאחר מכן. משחתם לסר על הסכם עם העיריה וידע על קיומו של הבג"צ יכול היה להצטרף לעתירה ולהשמיע את דברו. בכך נרפא הפגם שלא צורף לעתירה.
ב. לגופו של ענין, לא צדקה העיריה כשפסלה את המכרז הראשון ונימוקה שהמציעים לא התחייבו למלא אחר הפרטים שצויינו במכרז איננו נימוק ברור כי מי שהציע סכום מסוים לביצוע העבודה התחייב אגב כך למלא אחר כל תנאי המכרז. אי לכך לא היה מקום למכרז החדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד ר. שרון לרוט, עו"ד א. בר לעירית פתח-תקוה, עו"ד ויסמן לחברת זבולון, עו"ד מלצר ללסר. 17.3.73).
המ' 56/73 - דרשן... נגד הנזירה תיאודוזיא ואח'.
*הצגת מוצגים בביהמ"ש העליון כאשר צד מבקש להגיש מוצגים בביהמ"ש העליון הרי הוא רשאי להגיש את כל המסמכים הנמצאים בתיק ביהמ"ש המחוזי ועל כן אין לקבל את ערעורה של המערערת על החלטת הרשם להתיר למשיבות הצגת מוצגים מסוימים בתיק ביהמ"ש העליון. אין הרשם מוכרח לפסוק בענין קבילותו של מסמך או ערכו כראיה ועל כך תוכל המערערת לטעון בעת שמיעת המשפט. אך מסמכים המצויים בתיק ביהמ"ש המחוזי, בדין או שלא כדין, רשאי צד להביאם לפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. שרף למערערת עו"ד א. ריפטין למשיבות. 8.3.73).
עש"מ 1/73 - יורם בשן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שוחד) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בקבלת שוחד, בהיותו בוחן משרד הרישוי, מאת נבחנים בעשרות מקרים, במשך מספר שנים, ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר. לאחר מכן הועמד לדין בפני ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה והוחלט לפטרו משירות המדינה ללא פיצויים וללא גימלה. הערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי נדחה. כאשר מדובר בלקיחת שוחד ע"י אדם שהמדינה הפקידה בידיו את הסמכות לקבוע מי יהיה
כשיר לנהוג ברכב בכבישי הארץ יש להחמיר בדין ולהטיל עונשים מרתיעים. לעומת השיקול של הרתעת הרבים נדחים שיקולים אישיים ולו גם נכבדים ביותר. אכן גזר הדין שהוטל על המערער הוא החמור שבדרכי הענישה שביה"ד יכול היה לבחור אך אין מקום להתערב בגזר דין זה. ביה"ד רשאי היה להביא בחשבון את מצבו הכלכלי הטוב של המערער לצורך העונש. העובדה שאדם במצבו של המערער, שגם הוא וגם אשתו הרוויחו יפה והיתה להם הכנסה נאה מפיצויים מגרמניה, קיבל שוחד, יכולה להזקף לחובתו של המערער ולהוכיח כי המניע היחידי היה רדיפה אחרי בצע.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד מ. זנטי למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 14.3.73).
המ' 143/73 - שמעיה מבורך נגד מנחם תבואתשור.
*מחיקת ערעור המערער הגיש לביהמ"ש העליון ערעור שנרשם. מכח תקנה 406 לתקנות סדר הדין הורה ביהמ"ש על סיכומים בכתב. הסיכומים נתקבלו באיחור של יום אחד והכילו שני עותקים במקום ארבעה עותקים הדרושים. הסיכומים הוחזרו לב"כ המערער ואז צירף ארבעה עותקים למכתב חדש ששלח. גם מכתב זה הוחזר בתוספת הערה כי לנוכח האיחור בהגשת הסיכומים על המערער להשיג הסכמת הצד שכנגד או לקבל אורכה מביהמ"ש. המשיב לא הסכים למתן אורכה והמערער לא ביקש אורכה מביהמ"ש ועל כן נמחק הערעור. בקשתו של המערער להחזיר את הערעור לרשימת הערעורים נדחתה לנוכח הנסיבות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד הדר למערער, עו"ד מ. זומרשטיין למשיב. 20.3.73).
ב"ש 49/73 - יוסף שניידר ויואל לרנר נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה נגד העוררים ותשעה אנשים אחרים הוגש כתב אישום בו הואשמו בקשירת קשר לבצע פשע, בנסיון לגרום נזק לרכוש, ושידול לקשירת קשר לביצוע עברה ולגרימת נזק לרכוש, וזאת בעקבות תכנון הצתות במוסדות המסיון. תשעה האחרים שוחררו בערובה עד למשפטם ואילו בקשת העוררים להשתחרר בערובה נדחתה והערר על כך נדחה. הנשיא אגרנט ציין כי לפי כתב האישום מדובר בביצוע תכנית של שימוש באמצעים אלימים נגד מוסדות המסיון והמטרה אין בכוחה לקדש את השימוש באמצעים כאלה. יש לראות את העבירות המיוחסות לעוררים באור חמור. העוררים הם שתכננו, לפי כתב האישום, את הפעולה והם ששידלו את האחרים לביצועה ועל כן אין בכך שיקול מכריע לטובת הערר כי האנשים האחרים שוחררו בינתיים בערובה. מה עוד שנטען כי קיים חשש שהעוררים עלולים להשפיע על עדי המדינה לחזור בהם מעדותם.
(בפני: הנשיא אגרנט. עוה"ד שכטר ושילנסקי לעוררים, עו"ד יאראק למשיבה. 13.3.73).
המ' 52/73 - פלוני נגד פלונית ואח'.
*התנגדות אב לשינוי שם של ילדיו המשיבה התגרשה מהמבקש ושתי הילדות של בני הזוג נמצאות אצל המשיבה שנישאה בינתיים. הבנות הביעו את רצונן לשנות את שמותיהן לשם אביהן החורג. ביהמ"ש המחוזי החליט להעתר לבקשה ולנוכח הנסיבות נדחה ערעורו של המבקש.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. 12.3.73).
ע.פ. 605/72 - דביר מרקוס וג'ימס כהן נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (גניבת דלק מהצבא) המערער הראשון עבד בתחנת דלק שהיתה שייכת לאביו והמערער השני עבד כנהג בחברה שעסקה בהובלת דלק בשביל הצבא ובשתי הזדמנויות גנב המערער השני דלק של
הצבא ומכר אותו למערער הראשון במחיר מוזל. המערער הראשון מהל את הדלק הצבאי בבנזין של התחנה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער הראשון 12 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י ועל המערער השני 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י. לנוכח חומרת המעשה נדחה הערעור על חומרת העונש למרות שאלו הן עבירותיהם הראשונות של המערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד צימרמן וריבלין למערערים, עו"ד ביניש למשיבה. 11.3.73).
ע.פ. 448/72 - מדינת ישראל נגד בנימין אדמוני.
*פסילה מנהיגה המשיב הינו חבר אגד ובעת נהיגה במכונית פרטית גרם לתאונה ונדון לקנס של 350 ל"י ולפסילה לנהיגה למשך 3 חודשים ברכב פרטי. מכיון שהתאונה קרתה בנהיגה ברכב פרטי ומקצועו של המשיב בזמן ההרשעה היה נהיגה באוטובוס הקל בימ"ש השלום עם המערער והורה שהפסילה לא תחול על נהיגה באוטובוס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וביטל את הפסילה לחלוטין מן הטעם שאין הגיון בפסילה החלקית, כאשר נהיגה באוטובוס מהווה סכנה יותר חמורה לציבור מאשר נהיגה ברכב פרטי. ערעורה של המדינה נתקבל. אין חולק על כך שביהמ"ש המחוזי שגה בבטלו את הפסילה כליל שכן עפ"י החוק קיימת פסילת חובה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים. המשיב מבקש איפוא שהפסילה תהיה על תנאי אולם הוראה כזו יכול ביהמ"ש לתת רק בנסיבות מיוחדות ותוך פירוט הנימוקים בפסה"ד. לחילופין, ביקש המשיב שהפסילה תחול על נהיגה באוטובוס דוקא כי בינתיים נתמנה כמנהל באגד ועבודתו זו מצריכה שימוש ברכב פרטי. אף בקשה זו נדחתה. נסיבות רשלנותו של המשיב אינן מצדיקות החלפת הפסילה בנהיגה באוטובוס שכמוה כאילו לא הוטל על המשיב שום עונש ממשי של פסילה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד ראובינוף למשיב. 11.3.73).
ע.פ. 313/72 - פרוספר בן הרוש נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגניבת שיק וזיופו וחומרת העונש בית מלון הולילנד הרים תרומה למפלגה הליברלית העצמאית ומסר למזכירת המפלגה המחאה ע"ס אלף ל"י ללא ציון שם הנפרע. ההמחאה נגנבה ולאחר ארבעה ימים בא המערער לבנק הנמשך והציג את ההמחאה כששמו רשום בו בתור נפרע. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של גניבת ההמחאה, זיופה, שימוש במסמך מזויף וקבלת כסף במרמה ונדון לשנתיים מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו. על סמך הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, רשאי היה לקבוע שההמחאה נגנבה ומכיון שעבר זמן כה קצר בין הגניבה לבין הצגת ההמחאה ע"י המערער חייב היה המערער לתת הסבר כיצד ובאיזו דרך הגיע החפץ הגנוב לידו סמוך לגניבה. הסבר כזה לא ניתן ובדין הורשע המערער. אשר למידת העונש - העבירה בוצעה כאשר נגד המערער היה תלוי ועומד משפט אחר בגין עבירות פריצה וגניבה ועונש המאסר של שנתיים כשלעצמו איננו חמור מדי. ברם על המערער הוטל בעבירות האחרות עונש של חמש שנות מאסר והעונש של השנתיים הוטל עליו כמצטבר לאותו עונש. לנוכח עובדה זו ניתן להעתר למערער ולהורות כי שנה אחת מתוך המאסר של שנתיים תהיה חופפת לעונש המאסר של חמש שנים
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד ר. שמיר למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה 4.3.73)
ע.פ. 241/72 - מאיר הירשלר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירת תנועה) המערער נהג במכוניתו כאשר הצמיג הקדמי השמאלי לא היה במצב ראוי לשימוש ועקב כך נגרמה תאונת דרכים בה ניזקו כלי רכב ונחבלו אנשים בגופם. בימ"ש השלום קבע כי מצבו הרעוע של הצמיג הוא שגרם לתאונה ודן את המערער לקנס של 600 ל"י ולפסילה לנהיגה לשלושה חודשים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חומר הראיות לא היה די בו כדי לבסס בודאות את הקביעה שמצבו הרעוע של הצמיג גרם לתאונה. ברם ביהמ"ש המחוזי, שראה את הצמיג, קבע כי לנוכח מצבו הפגום היה זה מעשה של קלות דעת לנהוג במכונית עם צמיג כזה ומעשה זה היה בו כדי להוות סיכון בטחוני חמור ועל כן קיים ביהמ"ש המחוזי את הענשים שהוטלו על המערער בדרגה הראשונה. הערעור על כך נדחה. אכן משביטל ביהמ"ש המחוזי את מימצאו של בימ"ש השלום שמצב הצמיג גרם לתאונה לא היה חייב עוד לפסול את המערער לנהיגה מכח סעיף 38 לפקודה, ואולם סמכות לעשות כן היתה בידי ביהמ"ש המחוזי והשאלה היא אם העונש שהוטל על המערער הוא כה חמור שיש להתערב בו. לנוכח נסיבות הענין אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד ע. ביאור למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 20.3.73).
בג"צ 430+431/72 - א. בראשי ואחיו והחופר (ישראל) בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*פסילת מכרז עירית ירושלים פירסמה מכרז לסלילת רשת כבישים ועבודות אחרות והוגשו 8 הצעות שהזולות ביניהן היו כסדרן: של האחים ברזאני בע"מ, של אברהם בראשי ואחיו, ושל החופר (ישראל) בע"מ. עירית ירושלים קיבלה את הצעת האחים ברזאני שהיתה ההצעה הזולה ביותר. הוגשה עתירת חברת בראשי שטענה כי הצעת בראזני לא ענתה על תנאי המכרז ועתירת חברת החופר שטענה גם היא שהצעת חברת בראזני לא ענתה על תנאי המכרז אך בנוסף לכך טענה שאין גם לקבל את הצעת חברת בראשי מאחר שזו לא היתה קבלן רשום על הסכום כפי שנדרש במכרז. ביהמ"ש העליון קיבל את עתירת חברת החופר וקבע כי אכן יש לפסול את הצעת חברת בראזני שלא עמדה בתנאי המכרז. יש גם לפסול את הצעת חברת בראשי אשר לא היתה רשומה אצל רשם הקבלנים על הסכום הנדרש במכרז ועל כן הורה בג"צ למסור את העבודה לחברת החופר שהצעתה היתה הזולה ביותר לאחר שנפסלו שתי ההצעות האחרות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. מולכו לחברת בראשי, עו"ד י. זלדמן לחברת החופר, עו"ד י. בר-סלע לעירית ירושלים. 20.3.73).
בג"צ 144/72 - יצחק ליפסקי נגד שר המשפטים.
*הגבלת חופש העיסוק של רואי חשבון על יסוד חוק רואי חשבון כניסוחו לפני תיקונו באפריל 1971, פרסם שר המשפטים תקנות שבהן אסר על רואה חשבון לעסוק במקצוע של שמאי מקרקעין. בג"צ החליט לבטל את התקנות בקבעו כי לפי החוק בניסוחו הקודם לא היה השר מוסמך להוסיף את התקנות הנ"ל. בג"צ הטעים כי כללי הפרשנות המנחים בסוגיה של איסור או הגבלת חופש העיסוק הינם כי חופש זה הוא מזכויות היסוד של האזרח ואין להפקיעו או להגבילו אלא עפ"י הוראת חוק ברורה וחד משמעית ובענין דנא אין לאמר שהמחוקק הסמיך את שר המשפטים להגביל את רואה החשבון בעיסוק של שמאי מקרקעין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גולדנברג לעותר, עו"ד בר-סלע למשיב. 26.3.73).
בג"צ 517/72 - סנוקרסט (ישראל) בע"מ נגד ראש עירית בני-ברק ומהנדס תברואה מחוזי ת"א.
*אי חידוש רשיון לשיווק גלידה העותרת מנהלת עסק של ייצור גלידה ושווקה כשהשווק נעשה ע"י סוכנים הנוהגים במכוניות קירור ומוכרים את הגלידה ישר לצרכנים. במשך מספר שנים נתן התברואן המחוזי אישורו לדרך זו של מכירת הגלידה אך בשנת 1971 הודיע כי אינו מוכן יותר לאשר את השווק בצורה כזו ולא יחדש את הרשיון לרוכלות בגלידה. עתירת העותרת נגד המשיבים נתקבלה. בג"צ העיר כי התברואן המחוזי אינו רשאי לצורך שיקוליו להתחשב בשאלה אם הרשות המקומית נותנת את הרשיון או לא ועליו להחליט רק על יסוד שיקולים תברואתיים.
כאשר התברואן המחוזי נשאל ע"י העותרת מדוע לא יחודש הרשיון השיב כי היא רשאית למכור את תוצרתה במקומות שאין בהם מרכזי מסחר עם מקומות למכירת גלידה, אך אין מקום לדעתו להכניס עסק נייד לשכונות מאוכלסות. בתשובה לבג"צ טען כי הרוכלות גורמת לזיהום סביבתי וכי אין להרשות את המכירה מסיבות של היגיינה אישית. בג"צ ציין כי אם הרשות לא גילתה את טעמי סירובה לאזרח הנפגע והיא מעלה את הנימוק לראשונה בבג"צ, יתייחס ביהמ"ש לנימוק זה בחשדנות מרובה ועל אחת כמה וכמה כשהרשות נתנה לאזרח הנפגע טעמים שונים לגמרי לסירוב. לכן אין לקבל את הנימוק של זיהום סביבתי ופגיעה בהגיינה שהועלה לראשונה בבג"צ. זאת ועוד, אפילו חושש המשיב באמת ובתמים מפני זיהום סביבתי והיגיינה אישית, לא שוכנע בג"צ שיש בחששות אלה עילה סבירה שלא לחדש לעותרת את הרשיונות. חששות אלה לא נתעוררו עקב מעשים שהיו, ולא הובאו כל תלונות שאכן גורמים סוכני העותרת למפגע תברואתי. החששות הם תיאורטיים וצריכים היו להתקיים בעת מתן הרשיונות הראשונים. משניתנו הרשיונות לראשונה והעותרת השקיעה סכומים עצומים כדי לקנות מכוניות קירור רבות להפצת סחורתה שוב אין בנימוקים אלה עילה כדי לסרב לחידוש הרשיונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד ח. הרצוג וי. נאמן לעותרת, עו"ד ברסלע למשיבים. 6.3.73).
ע.א. 76/72 - מדינת ישראל נגד אחמד בקלי ואח'.
*רישום בהסדר מקרקעין בהליכי הסדר הורה ביהמ"ש המחוזי לרשום חלקה מסוימת בנצרת ע"ש שלושת המשיבים למרות שחלקה זו היתה רשומה לפני ההסדר ע"ש מדינת ישראל. ערעורה של המדינה נתקבל. הלכה פסוקה היא שרישום בפנקסי המקרקעין לפי השיטה הישנה איננו ראיה מוחלטת לרשות הקנין של הבעל הרשום, אולם יש ברישום כזה ראיה חזקה לכאורה והטוען נגד הרישום חייב להביא "הוכחה קפדנית". בעניננו לא השכילו המשיבים להביא ראיה כזו שתסתור את הרישום הישן.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ.ד. גולדמן למערערת, עו"ד ר. ג'ורג'ורה למשיבים. 20.3.73).
ע.א. 245/72 - תבורי ביח"ר למשקאות בע"מ נגד יוסף ישעיהו.
*תביעה על פי שטרות תביעתה של המערערת נגד המשיב לתשלום סכום של 5000 ל"י על פי שני שטרי חוב שחתם עליהם בתור ערב נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי בדק את חומר הראיות והגיע למסקנה ששני השטרות האמורים חתם עליהם המשיב כערב כדי לעשות טובה למערערת ולאפשר לה להשתמש בשטרות כיסוד להשגת אשראי בנקאי. על כן איננה זכאית לאכוף את השטרות. למעשה קיים נימוק נוסף לדחיית התביעה
והוא שבידי המשיב כתב בחתימת ידי המערערת שבו הוא שוחרר מכל הערבויות שלו כלפי המערערת עד לתאריך מסוים. השטרות נושאים תאריך שלפני התאריך הנ"ל והמערערת לא הצליחה להוכיח טענתה שחל טעות בתאריך הוצאתם של השטרות. ביהמ"ש העליון העיר כי הערעור הוא למעשה על טענות שבעובדה וביהמ"ש שלערעור תמיד יכבד את המימצאים העובדתיים של דרגה ראשונה כל עוד יש להם יסוד בחומר הראיות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, עציוני. עו"ד רענן למערערת, עו"ד א. ברק למשיב. 18.3.73).
ע.א. 489/72 - החברה לתפעול ולניהול הימורי ספורט בע"מ נגד עזבון המנוח יהודה בן-דוד ואח'.
*תביעה עפ"י חוזה לא חוקי למערערת היה הסכם עם המועצה להסדר ההימור בספורט בדבר ארגון הימורי ספורט והפעילה את המשיבים כסוכניה. בהתאם להסכם שבין המערערת למשיבים היו אלה צריכים לתת למערערת אחוז מסוים מן ההכנסות והם לא נתנו לה אחוז זה. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים ובעוד 12 משיבים הסכימו למתן פס"ד נגדם, טען המשיב הראשון כי החוזה עם המערערת היה בלתי חוקי, כאשר נעשה בשנת 1969, ועל כן אין לפעול לפיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת אי החוקיות ומכיון שקיבל טענה זו לגבי המשיב הראשון דחה גם את התביעה נגד המשיבים האחרים אעפ"י שאלה הסכימו לקבל פס"ד נגדם. הערעור על כך נדחה. לפני התיקונים בחוק שהסמיכו את המועצה לעשות הסכם בדבר הפעלת ההימורים היה ההסכם בלתי חוקי ועל כן אין המערערת יכולה לקבל סעד על יסוד ההסכם עם המשיבים. גם נכון הוא כי משנתגלו העובדות בביהמ"ש יכול היה לפסוק גם לענין המשיבים האחרים כי מדובר בחוזה בלתי חוקי שאין לאכפו למרות שאלה לא טענו טענה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. קנטור למערערת, עו"ד פ. קלינר למשיבים. 18.3.73).
ע.א. 289/72 - אליעזר טויסטר ואח' נגד יוסף הירשנזון ואח'.
*אחריות בנזיקין המשיבים שכרו מהמערערים זרקור לצורך הסרטה וכאשר ניסה אחד מעובדי המשיבים להפעיל את הזרקור התחשמל ומת. ביהמ"ש המחוזי פסק כי החוטים בזרקור לא היו תקינים וכן כי נאמר למשיבים כששכרו את הזרקור כי הכל תקין ונבדק באופן יסודי. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם 60 אחוז מן הנזק והמשיבים 40 אחוז. את רשלנות המשיבים ראה ביהמ"ש בכך שכאשר מדובר במכשיר שתוצאת אי תקינותו עשויה להיות קטלנית חייבים היו המשיבים אף הם לבדוק מפעם לפעם, במשך תקופת השכירות, את המכשיר. הם לא עשו כן במשך שבוע ימים כשהמכשיר היה בידם ולכן יש לחייבם בפיצויים. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בעיקרו. הוא קבע כי רשלנות המשיבים לא היתה כה בלתי צפויה עד שניתן לאמר שהיא שללה הגיונית את קיום הקשר הסיבתי בין מעשיהם הרשלני של המערערים לבין התאונה. עם זאת קבע ביהמ"ש העליון כי בנסיבות המקרה כששוקלים מבחינה מוסרית את רשלנות המשיבים באי נקיטת אמצעי הגנה יחד עם רשלנות המערערים, קשה לאמר מי אשם יותר ועל כן יש לחלק את הרשלנות בין שני המזיקים באופן שווה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד ח. נבות למערערים, עו"ד ד. שפט למשיבים).
ע.א. 488/72 - פלונית נגד פלוני.
*מזונות הערעור דנא נסב על קיצבת מזונות של בעל לאשתו וביחוד על כך שביהמ"ש המחוזי שחרר את הבעל מתשלום מזונות לאשתו אשר עזבה את הבית. הערעור על כך נדחה. הוברר כי האשה שרכה דרכיה עם גברים זרים ובמקרים מסוימים הביאה את הבעל לכך שהרים עליה ידים. ביהמ"ש פסק כי לא היתה הצדקה לאשה לעזוב את הבית וכי הבעל מוכן לחיות עם אשתו באופן תקין אם תשפר דרכיה. לביהמ"ש המחוזי היה על מה שיסמוך בקביעתו שהפירוד בין בני הזוג חל בהשפעת המערערת. אמנם אין להצדיק בשום אופן הרמת יד על אשה אך משקבע ביהמ"ש שהמשיב מוכן לשוב לחיי נישואין תקינים והאשה מונעת זאת יכול היה ביהמ"ש למחול לבעל על שלא משל ברוחו. משלא היה למערערת צידוק לעזיבת בית המשפחה לא מגיעים לה מזונות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. רוט למערערת, עו"ד מ. הס למשיב. 3.4.73).
ע.א. 342/72 - עו"ד מוחמד אל-חג' נאמן בפשיטת רגל נגד שלמה אליהו שריטי ואח'.
*כשרות העברת מקרקעין של חייב שפשט אח"כ את הרגל אין הנאמן יכול לפסול עיסקת העברת מקרקעין של החייב למשיבים אלא אם יש בידו להוכיח שהעסקה באה בגדר סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל. עפ"י הסעיף האמור עיסקה של העברה שנעשתה בתום לב ובעד ערך איננה ניתנת לבטול. בענין דנא היתה תמורה הואיל והמשיב ויתר לחייב על החזרת הלוואה ולא הוכח חוסר תום לב. אין בכך משום חוסר תום לב שחייב שאיננו יכול לפרוע את חובו ואיחר בתשלום החוב במשך שנה בא לידי הסכם עם הנושה לפיו תהפך העברת מקרקעין שהיתה תחילה העברת רכוש לשם בטחון להעברה מוחלטת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד נ. כהן למשיב. 21.3.73).
ע.א. 612/72 - ארזן... בע"מ נגד טחנת השרון בע"מ.
*הזמנת פתיחה המערערת רכשה מהמשיבה לפי הסכם ביניהם, קמחים שונים ומשהתעורר סכסוך ביניהם הועבר הענין לבורר אשר קבע מחירים שונים לקמחים השונים. משהתעורר סכסוך מחודש בין הצדדים בדבר המחירים שיש לפסוק לקמחים שונים בעקבות פסק הבורר הוגש הענין על דרך הזמנת פתיחה לביהמ"ש המחוזי שפסק את המחירים השונים. הערעור על כך נדחה. אשר לטענת המערערת כי לא היה מקום להגיש את הענין לביהמ"ש בהזמנת פתיחה - במידה שלא קבע הבורר מחירי הקמחים מסוג זה או אחר בסכומים מוגדרים ונתעוררה פלוגתה עובדתית בנדון, הרי היתה זו פלוגתה פשוטה שקל היה לפתור אותה ע"י הפניה למחירים הרשמיים באמצעות תצהירי מנהלי הצדדים או בעזרת כל הוכחה אחרת שניתן להביאה בזמן הדיון בבקשה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. שטרן למערערת, עו"ד ש. בן-חיים למשיבה. 1.4.73).
ע.א. 94/72 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד המשביר המרכזי.
*סמכות מנהל מס שבח לקבוע אם היתה התרשלות באי רישום מקרקעין. 258
בתקנות המקרקעין (אגרות) נקבע כי במידה ולאחר רכישת מקרקעין בנה הרוכש מכספו יוערכו המקרקעין לפי שווי בשעת הרישום בלי המבנים שהוקמו ובלבד שהרוכש לא התרשל ברישום. בעניננו התעוררה שאלה אם התרשלה המשיבה ברישום במקרה כזה. מנהל מס שבח מקרקעין סירב להעריך את המקרקעין ללא המבנים והפנה את המשיבה
למנהל אגף רישום והסדר קרקעות לצורך הקביעה אם התרשלה המשיבה ברישום ואם לאו. ועדת הערר שאליה ערערה המשיבה קבעה כי בידי מנהל מס שבח מקרקעין הסמכות לקבוע אם היתה התרשלות או לא. כן קבעה הועדה כי המשיבה לא התרשלה ברישום. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון הטעים כי בניגוד לענינים אחרים של פטורים, הנחות והקלות, שהם בסמכות מנהל אגף רישום והסדר קרקעות הרי בענין דנא, מנהל מס שבח מקרקעין המעריך את המקרקעין לצורך תשלום תוספת מס הוא המוסמך לקבוע אם היתה התרשלות ברישום ואם לאו. משדנה בדבר ועדת הערר והגיע למסקנה שהמשיבה לא התרשלה אין מקום להחזיר את הענין למנהל מס שבת מקרקעין שידון בענין ויש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רובין למערער, עו"ד מ. שוב למשיבה. 29.3.73)