ע.א. 451/71 - אברהם גרין נגד שמעון סעדה ואח'
*חישוב פיצויי נזיקין(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 213/69 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערער נפגע בעת שרכב על אופניים כאשר משאית צבאית פגעה בו. ביהמ"ש המחוזי קבע אשמת נהג המשאית כשהטיל על המערער אשם תורם של %10. למערער נקבעה נכות בשעור של %37, המערער ניהל חנות בה הרויח 1,000 ל"י לחודש ואשתו עבדה אתו, לאחר הפגיעה לא יכול היה יותר לנהל את החנות. ביהמ"ש המחוזי ניכה מהסכום של 1,000 ל"י סך 350 ל"י כערך עבודת אשת המערער בחנות ומן היתרה חישב השופט את הפסד ההשתכרות לפי אחוזי הנכות היינו %37. על חישובי השופט השונים נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אין יסוד להתערב בקביעתו של ביהמ"ש דלמטה שיש להוריד לצרכי חישוב הפסד ההשתכרות סכום של 350 ל"י מהכנסות החנות כערך עבודה האשה.
ב. מאידך לא צדק ביהמ"ש כאשר חישב את הפסד ההשתכרות לפי אחוזי הנכות שנקבעו מבחינה רפואית השופט קבע שהמערער לא יכול עוד להמשיך לנהל את החנות, הוא בן 54 שנים ומחוסר כל מקצוע ובגלל נכותו אין ספק שקשה יהיה לו להשיג עבודה אחרת. כיון שכך יש להעריך את הפסדי ההשתכרות של המערער לפי שעור של %60 מן ההכנסה הנ"ל של 650 ל"י.
ג. לא היה מקום לנכות מהפסדו בעתיד רבית בשעור של %11 על סך 16,000 ל"י שקיבל המערער ממכירת חנותו לאחר התאונה. הכנסה בגובה של %11 איננה שומרת על ערך הקרן בפני הפחתת ערך המטבע ואילו היה המערער מוכר את עסקו בהגיעו לגיל פרישה היה זוכה לתמורה הרבה יותר גבוהה מסך 16,000 ל"י לפיכך יש לנכות מהפסדי ההשתכרות של המערער רבית בשעור %5 בלבד על סך 16,000 ל"י הנ"ל מכיון שזהו שעור רבית שניתן להשיגו מתוך הצמדת הקרן למדד יוקר המחיה.
ד. היו ראיות שלא נסתרו שישנם בעלי חנויות מכולת הממשיכים לנהל עסקם כאשר גילם עולה על 65 שנה ולכן לא היה מקום לקבוע למערער הפסד השתכרות עד גיל 65 שנה. ביהמ"ש העליון העלה את הפסד ההשתכרות עד גיל 68 שנה.
ה. לא היה מקום לזכות את חשבונו של המערער בסכום של כ- 2,500 ל"י עבור ריפוי וכדומה שכן המערער זכאי לקבל סכומים אלה כטיפול רפואי מהמוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, י. כהן. עו"ד ד. כהן למערער, עו"ד א. ראב למשיבים. 20.9.72).
ע.פ. 215/72 - אחמד בהלוואן ואח' נגד מדינת ישראל
*כשרות הודאות * הנסיבות המהוות עבירת שוחד (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט גולן) בת.פ. 24/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער השני עבד ברשות הרשוי במימשל באיזור הגדה. הוא עבד עפ"י חוזה עבודה ולא עפ"י מינוי כמשמעותו בחוק שירות המדינה. המערער הראשון והמערער השלישי העבירו רשיונות של מוניות של הגדה מנהג לנהג תוך זיופי מסמכים ובין היתר נעזרו במערער השני (להלן- עובד המדינה) ובהתאם לחומר הראיות קיבל עובד המדינה מהמערער הראשון 350 ל"י כמתנת נישואין ו- 150 ל"י הלוואה וכן ניתנו לעובד המדינה עטים כמתנה ואף הועמדה לרשותו מכונית בהשאלה ללא קבלת שכר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל שלושת המערערים בזיופי מסמכים; את עובד המדינה בקבלת שוחד ואת המערער הראשון במתן שוחד. עונש המאסר שהוטל על
המערערים היה - המערער הראשון שנתיים מאסר וקנסות בסכום כולל של 5,000 ל"י, המערערהשלישי תשעה חודשי מאסר וקנס של 10,000 ל"י ועובד המדינה למאסר שלוש שנים וחצי שמהן שנה חופפת תקופת מאסר שהוא מרצה בשל עבירות אחרות. על ההרשעה ועל מידת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לעניין כשרות ההודאות שנתנו המערערים השונים - אין לאמר שהיה בנסיבות חקירתם משום הפחדה. מתוך ההודאות והעדויות ביחס אליהן עולה כי אלה ניתנו מרצונםהטוב והחופשי של המערערים ללא כל הפחדה וללא כל לחץ שהוא, גם לא הוכחו תנאי מעצר קשים שהיה בהם משום לחץ כדי לפסול הודאת מערער זה או אחר.
ב. לטענתו של המערער הראשון כי במתן ההלוואות, המתנות והשירותים, לעובד המדינה ולעובד מדינה אחר לא התכוון לתת שוחד - כוונת השוחד רשאי היה ביהמ"ש להסיק מכל הנסיבות של הענין ואין מנוס מלהסיק מנסיבות אלה שאמנם התכוון המערער לשחד את הפקידים. בענין זה אין נפקא מינה שהמערער עצמו סבר כי ההלוואות, השירותים והמתנות אינם נכנסים לגדר שוחד. הוא הדין בעובד המדינה אשר גם לגביו אין מנוס מן המסקנה שהתכוון לקבל שוחד כאשר קיבל את ההלוואות והשירותים.
ג. לטענת עובד המדינה שלא היתה לו כוונה פלילית למעול באימון שכן פעל בהתאם להוראות הממונים עליו - משקבע ביהמ"ש כי מערער זה ידע שההוראות סותרות את החוק שוב אינה יכולה לעמוד לו הגנת הציות להוראות הממונים עליו.
ד. העובדה שמומחה לגרפולוגיה מטעם המשטרה קבע בעדותו שאינו יכול להגיע לידי למסקנה שהמערער השלישי זייף את הרשיונות אין בה כדי למנוע מביהמ"ש לקבל עדות של מומחה אחר לגרפולוגיה שזיהה את כתב ידו של המערער השלישי כמי שזייף את המסמכים. ביהמ"ש רשאי להעדיף גרסתו של מומחה אחד על פני גירסתו של מומחה שני. ה. העובדה שעובד המדינה נתמנה לא עפ"י חוק שירות המדינה (מינויים) אלא עפ"י חוזה כאמור אינה שוללת את מעמדו כעובד מדינה. לא נשמע כל הסבר עובד של מי היה מערער זה אם לא של המדינה.
ו. כל אשר ביקש המערער הראשון מידי עובד המדינה היה בגדר "משוא פנים בדרך כלל" תוך כדי מילוי תפקידיו הרשמיים והוא זכה למשוא פנים כזה וממילא נעברה עבירת השוחד.
ז. לענין העונשים מצא ביהמ"ש העליון שאין מקום להתערב בגזירת העונש של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן עו"ד מ. שרף למערער בהלוואן, עו"ד י. הדר למערער ווהבי, עו"ד ג. רם למערער חמואן, עו"ד קירש למשיבה. 13.9.72).
ע.א. 687/71 - עירית ת"א נגד יעקב אביזוב ואח'
*תשלום מס עסקים ע"י מחלקי סחורה בתחום העיריה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בע.ש. 687/71 - הערעור נדחה).
. העובדות:
המשיבים עוסקים בחלוקת סחורות של חברת עסיס לחנויות בת"א ובסביבתה. החלוקה מבוצעת במשאיות השייכות לחברת עסיס ברמת- גן, המכוניות מוחזרות מידי ערב לאחר גמר העבודה לחצר בית החרושת ברמת גן, את הסחורה שיש לחלקה בין הקונים מקבלים המשיבים מבית
החרושת ברמת גן, בבית החרושת נמצא חדר מיוחד המיועד לסוכנים בו שולחן ומגירה לכל אחד מהסוכנים, הלקוחות יכולים להתקשר בשעות מסוימות עם הסוכנים בבית החרושת לשם בירורים בקשר עם הספקת הסחורה. שני המשיבים גרים בת"א ולכל אחד מהם טלפון בדירתו ומספר הטלפונים רשום לצד שמותיהם כי הם סוכני עסיס והלקוחות מתקשרים לפעמים, לאחר שעות העבודה, לדירות המשיבים לבירור ענינים שונים הקשורים בהספקת הסחורות, כל אחד מהמשיבים מקבל מעסיס תשלום קבוע לכיסוי ההוצאות וכן שכר בשעור של אחוז מסוים ממחיר הסחורות שהוא מפיץ. עירית ת"א תבעה מכל אחד מהמשיבים מס עסקים וביהמ"ש המחוזי קבע שאין הם צריכים לשלם מס באשר אין להם מקום עסק בתחומי עירית ת"א. ב"כ המערערת טוען שהמשיבים הם קבלנים עצמאיים שלכל אחד מקום עסק בתחומי ת"א והוא דירתו של כל אחד מהם.
החלטה - השופט י. כהן:
א. השאלה מתי יש לשם מס עסקים התשובה לה משתנה. בהתאם לנסיבות בכל מקרה והיא נקבעת בהתאם למקובל בין הבריות. הבנתם והרגשתם של הבריות תשמש לביהמ"ש אמת מידה לקביעה אם מקום מסוים מהווה בית עסק אם לאו. לפי מבחן "הבנתם והרגשתם" של הבריות. צדק השופט דלמטה כאשר קבע שאין למשיבים מקום עסק בתחומי העיריה המערערת.
ב. אפילו נניח שהמשיבים אינם "עובדים" של חברת עסיס ושהם מנהלים את עסקיהם כקבלנים עצמאיים הרי אין לקבל את טענת המערערת כי לפי המימצאים שהתבררו משמשת דירת כל אחד מהמשיבים כמקום עסק שלו.
ג. העובדה שהמשיבים לא נדרשו לשלם מס עסקים ברמת- גן אין בה כדי לחייבם לשלם מס כזה בת"א, יתכן שאם יידרשו לשלם מס עסקים ברמת- גן לא יוכלו להשתמט מהמס אך אין זה ענין לעיריה המערערת.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י, כהן עו"ד א. רמרז למערערת, עו"ד י. קנטור למשיבים. 21.9.72).
ע.א. 199/71 - עמוס דוידי ואח' נגד ישעיהו פריד ואח'
*זכרון דברים" ונסיבותיו אימתי מהוים קשירת הסכם סופי(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 896/69 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לנדוי ומני נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
העובדות:
המשיבים ניהלו מו"מ עם המערערים לרכישת דירות המערערים. השלב המכריע במו"מ היה בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד רנד שפעל מטעם שני הצדדים. בפגישה זו ערך עו"ד רנד רשימות על מה שדובר בין הצדדים ואלה מכילות את עיקרי הפרטים, שהיו צריכים להכלל בהסכם המכר: מחיר הדירות; מועד מסירת הדירות לקונים; תשלומי המסים וכו'. לענין תנאי התשלום דובר כי עם חתימת ההסכם ישולם סך 5,000 ל"י לכל אחד מהדירות והיתרה בעת מסירת החזקה וההעברה בטאבו. באותו פגישה הכין עוה"ד זכרונות דברים ביחס לדירות שבהם נאמר כי "הוסכם בין הצדדים, כי המוכרים ימכרו לקונה את הדירה ...בסכום...לפי תנאיםשייקבעו בהסכם מפורט שייחתם בין הצדדים". על זכרון דברים זה חתמו הצדדים. עו"ד רנד הכין טיוטות שני הסכמי מכר אך אלה לא נחתמו ולבסוף הודיעו המערערים על סירובם למכור את הדירות. המשיבים ראו בכך הפרת ההסכם שנקשר, לפי גירסתם, סופית בפגישה אצל עו"ד רנד וביהמ"ש דלמטה פסק כגירסתם והורה על ביצוע בעין של ההסכם. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. בדרך כלל אין בימ"ש לערעורים נוהג להתערב בהערכת העובדות ע"י הערכאה הראשונה. אולם כאשר זו מבססת את ממצאיה העובדתיים על ראיה מסוימת, ומתברר שאין באותה ראיה תמיכה למסקנתה, חייב ביהמ"ש לערעורים להתערב, ואם המימצא
העובדתי הושתת בחלקו על יסוד ראיות שאינו קיים במציאות על ביהמ"ש לערעורים לעיין במכלול הראיות כדי לברר אם המימצא העובדתי יכול לעמוד גם בלעדי אותו יסוד שאינו קיים.
ב. השאלה היא אם בפגישה אצל עו"ד רנד הגיעו הצדדים להסכם מוגמר וביהמ"ש דלמטה השיב על כך בחיוב בהסתמך לא על עדות המשיבים בלבד אלא קבע כי גירסת התביעה נסתייעה בעדותו של עו"ד רנד. אין לקבל את הפירוש שנתן ביהמ"ש לעדותו של עו"ד רנד שגם הוא ראה את הענין כגמור. להיפך מתוך דבריו של עו"ד רנד עולה שהנתבעים לא הסכימו להצעת המשיבים שישולם סכום של 5000 ל"י בלבד דמי קדימה וענין זה לא סוכם באותה פגישה. ענין זה נשאר למו"מ נוסף, גם ענין גובה הפיצויים למקרה של הפרת ההסכם לא סוכם ע"י הצדדים.
ג. לנוסח זכרונות הדברים נודעת חשיבות מיוחדת לשם גילוי כוונת הצדדים, אם נגמר הסכם ביניהם אם לאו, בזכרונות הדברים נקבע במפורש כי תנאי המכר ייקבעו בהסכם מפורט שייחתם בין הצדדים ולכאורה נראה כי התנאים טרם נקבעו אלא ייקבעו בעתיד.
ד. אחרי ככלות הכל לא שילמו המשיבים למערערים אצל עוה"ד שום כסף כדמי קדימה, אמנם אין הכרח בתשלום דמי קדימה כדי שהסכם מכר מחייב יווצר ומצד שני גם תשלום סכום כסף אינו מעיד תמיד על קשירת הסכם דוקא, אבל בנוהג שבעולם משמש תשלום סכום כלשהו על חשבון המחיר כסימן חיצוני לגמירת דעתם של הצדדים, פרט זה איננו בעל משקל מכריע אבל הוא מצטרף ליתר הדברים המעידים נגד הגירסה של קשירת הסכם מחייב במשרד עו"ד רנד.
ה. גירסת המשיבים נסתרת בראיות חשובות אחרות כולל עדותו של עו"ד רנד אשר ביהמ"ש דלמטה סבר כי היא תומכת בגירסת המשיבים.
ו. משהתנהל בין הצדדים מו"מ והוא טרם נגמר עד תומו אין להזקק לסעיף 5 לחוק המכר המאפשר לביהמ"ש להשלים, לפי הנהוג בין צדדים סבירים, את הפרטים שטרם נקבעו ביניהם. ע"י עצם התמקחותם על פרטים אלה הם גילו את דעתם כי עבורם אלה אינם פרטים טפלים ושאיכפת להם מה ייקבע ביחס לפרטים אלה, גם בלאו הכי לא ידוע על נוהג קבוע ביחס לשעור דמי הקדימה שיש לשלמם על חשבון המחיר או ביחס לשעור הפיצויים הקבועים מראש.
ז. מן האמור עולה כי היתה הסכמה למכור את הדירות אך בתנאי שהצדדים יגיעו עוד לידי הסכם באותם ענינים שעליהם טרם הוסכם, תנאי זה לא נתמלא.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. השאלה אם נעשה הסכם מחייב אם לאו היא שאלה שבעובדה, התשובה עליה תלויה תמיד בכוונת הצדדים ומשקבע ביהמ"ש המחוזי, עפ"י ראיות שהיו מהימנות עליו, שהצדדים התכוונו להתקשר ואף התקשרו, בהסכם מחייב, אין לו לביהמ"ש לערעורים להתערב, בדרך כלל, בקביעה עובדתית זו.
ב. טענת המערערים שלא היה מקום להשתית מימצאים על ראיות בע"פ כאשר בפני ביהמ"ש היו מונחים זכרונות הדברים בכתב - כוונת הצדדים יש להסיק לא רק מלשון ההסכם המוקדם שביניהם אלא גם מהתנהגותם תוך כדי מעשה ולאחר המעשה והתנהגות זו אין להוכיח אלא בראיות בע"פ.
ג. שני הדברים שלגביהם לא היתה גמירת הדעת - סכום דמי הקדימה וסכום הפיצויים לא היו נחשבים, בעיני המערערים או בעיני המשיבים לחשובים ולמעכבים את ההסכם. גם אם לא הגיעו הצדדים להסכם על דמי הקדימה ועל סכום הפיצויים הרי הדברים
שהוסכם עליהם דיים להרכיב הסכם הניתן לביצוע. לא קביעת פיצויים מראש ולא קביעת תשלום דמי קדימה הם בגדר תנאי שבלעדיהם לא יתכן מכר של מקרקעין.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד שרויאר למערערים, עוה"ד י. גונן וי. פלק למשיבים. 3.10.72).
ע.א. 657/71 - אבא יקותיאל ואח' נגד שר האוצר
*ביטול רשות לחזקת מקרקעין שניתנה ל"בר רשות" (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בהמ' 4989/68 - הערעורים נדחו פרט לתיקון קל בענין הריבית).
החלטה - השופט ברנזון:
א. רשות להחזקת מקרקעין יכולה להנתן גם ע"י הודאה בשתיקה ובהתחשב בכך שהמערעריםהחזיקו בשטח נשוא ההתדיינות תקופה ממושכת וגם נהלו בו עסק ללא התנגדות וללא עוררין מצד המינהל, יפה עשה המשיב שזנח את הטענה שהמערערים לא היו ברי רשות.
ב. רשות חינם אמנם ניתנת לביטול בכל עת, ברם אם השימוש בקרקע היה מלווה, בידיעת בעל המקרקעין, בהשבחת הקרקע ע"י מבנים וכיו"ב אין לבטל את הרשות אלא ע"י פיצויו של בעל הרשות בשווי השבחתו, אי לכך זכאים המערערים לפיצוי על ההוצאות שהוציאו להשבחת השטח נשוא הדיון ועל ההפסד הכרוך בחיסול העסק שהחזיקו בו.
ג. אכן רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת אך יש והביטול אינו תופש אלא אחרי מתן הודעה סבירה בהתחשב עם הנסיבות המיוחדות של המקרה. לא זו בלבד אלא שבעל המקרקעין חייב לגלות את דעתו בצורה ברורה וישירה על ביטול הרשות ועל דרישה לסילוק יד, לפיכך, פרסום הודעה ברשומות אינו יכול להחשב כהודעה מספקת לצורך הענין שלפנינו. צדק על כן ביהמ"ש כאשר זיכה את המערערים בפיצוי עבור הפסד הכנסה לתקופה יותר ממושכת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. עו"ד א. דגן למערערים, עו"ד גולדמן למשיב. 2.10.72).
ע.א. 265/72 - רוקייה מחמוד אל רחמן נגד מדינת ישראל
*צירוף נתבע חלקת קרקע הופקעה ליד אבו גוש והמשיבים 2, 3, ו- 4 תבעו זכויות בחלק מן הקרקע מאת המדינה וכתוצאה מכך שילמה להם המדינה מלוא הפיצויים עבור החלקות. המשיבים חתמו על התחייבות לפצות את המדינה אם תחוייב בתשלום פיצויים לצד ג' בגין ההפקעה המתייחסת לחלקה הנ"ל. לאחר מכן הופיעה המערערת ובבקשה בדרך המרצה תבעה מהמדינה פיצויים בטענה שבחלקות הנ"ל הינה יורשת של 3/20 מהחלקות המדינה ביקשה לצרף את המשיבים האחרים כנתבעים ומשנעתר לכך ביהמ"ש המחוזי הוגש הערעור דנא. ביהמ"ש העליון, מפי השופט לנדוי, קבע כי למרות העובדה שהמדינה עשויה לצאת נפסדת אם לא יצורפו המשיבים האחרים לתביעה, שכן מצד אחד עשויה המערערת לזכות נגד המדינה ומצד שני עלולה המדינה להפסיד בתביעתה נגד
המשיבים האחרים הרי מבחינת דיני הדיון אין נתבע יכול לצרף נתבעים אחרים לתביעה. צירוף נתבע נוסף לפי תקנה 24 לתקנות באה רק כאשר הענין דרוש "כדי לאפשר לביהמ"שלפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" היינו התובענהענה כפי שהתובע ניסח אותה וזכאי התובע לנסח תובענה כך שתהיה נגד נתבע פלוני בלבד ללא צורך בצירוף נתבעים אחרים. יכול נתבע להבטיח יצירת מעשה בי"ד שיחייב את כל הנוגעים בדבר ע"י משלוח הודעת צד שלישי אך משלוח הודעה כזו אינה פחותה בידי משיב בבקשה בדרך המרצה. אי לכך הדרך הנאותה בענין דנא היא להפוך את הבקשה בדרך המרצה של המערערת לתובענה רגילה ולאפשר למדינה לשלוח הודעת צד שלישי לשלושת המשיבים האחרים.
השופט י. כהן העיר כי לדעתו ניתן להצדיק במקרה דנא צירוף המשיבים 2, 3, 4 כנתבעים לפי תקנה 24 הנ"ל שכן הדבר דרוש כדי להכריע ביעילות ובשלמות בשאלה הממשית של המחלוקת, שהיא אם המערערת זכאית לפיצויים בחלקן או שהזכות לפיצויים הינה למשיבים בלבד, ברם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ש. תוסיה כהן ואברמזון למערערת, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 15.8.72).
ע.פ. 349/71 - ישראל איינשטיין נגד מדינת ישראל
*מעילה המערער היה סגן הממונה על מחוז הצפון וערב מלחמת ששת הימים מילא תפקיד של ראש מטה משק לשעת חירום במחוז הצפון. הוא הורשע בביהמ"ש המחוזי ב- 4 פרטים של גניבת כספים ע"י סוכן ונדון למאסר על תנאי לשנה אחת ולתשלום קנס של 2000 ל"י. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער ביחס ל- 2 פרטים שבהם הורשע ואישר את ההרשעה ביחס ל- 2 פרטים אחרים. ביהמ"ש העליון ניתח את העדויות השונות שהושמעו והגיע למסקנה כי בשני פרטי אישום לא היה יסוד מספיק להרשעת המערער וקיים ספק סביר שמא הוציא המערער את הכספים האמורים בשני פרטי אישום אלה כדין. מאידך אין לקבל את גירסת המערער ביחס לשני פרטי אישום אחרים בדבר גניבת שני סכומים של 900 ל"י ו- 400 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד א. טויסטר וצ. גרובר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 29.8.72).
ע.א. 662/71 - עירית ת"א יפו נגד שרה ברנדה ואח'
*תשלומי פנסיה כפולים בערעור זה שוב התעוררה השאלה אם עירית ת"א צריכה לשלם תגמולים של עובד העיריה שנספה בשירות צבאי. שארי העובד זכאים לתגמולי פנסיה בתור שאריו של מי שהיה עובד העיריה עפ"י תקנות הפנסיה של העיריה וכן הם זכאים לתגמולים מאוצר המדינה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי העיריה חייבת לשלם את הפנסיה למרות שהשאירים מקבלים פנסיה אחרת מהממשלה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את תקנות הפנסיה של העיריה וההפניות והאימוץ של תקנות הפנסיה לפי חוק שירות המדינה גימלאות לעובדי המדינה והגיע למסקנה כי הפנסיה המשתלמתלעובדי העיריה היא לפי פקודת העיריות ואין כאן תשלום גימלאות כפל כמשמעותן בחוק שירות המדינה (גימלאות) שכן שתי הגימלאות נובעות מחוקים שונים. (בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ב. גור למערערת, עו"ד מ. קשת למשיבים. 6.9.72).
ע.א. 509/71 - אברהם זילברשטיין נגד ד"ר פאול סלבנדי ואח'
*רשלנות עקב התקנת נברשת שגרמה לחישמול המערער התקין בדירתו נברשת חשמל ועקב ליקוי בנברשת נגרם חישמול והמשיב שהתקלח בדירה השכנה והחזיק בידו את ידית צנור המקלחת לקה במכת חשמל ונפגע, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום נזקיו של המשיב והערעור על כך נדחה, אפילו בלי לסמוך על סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעל המערער היה להוכיח את חפותו, הרי נראית מסקנת ביהמ"ש דלמטה שעלה בידי המשיב להוכיח את רשלנותו של המערער, עקב רשלנות זו, גרם לכך שהחשמל עבר לדירת השכן ולמכת החשמל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד לבני למערער, עו"ד וקס למשיב. 21.9.72).
בתוכן
*ע.א. 451/71 - ..............................14 ─ * חישוב פיצויי נזיקין─*ע.פ. 215/72 - ............................14 ─ * כשרות הודאות─ * הנסיבות המהוות עבירת שוחד─*ע.א. 687/71 - ..............................15 ─ * תשלום מס עסקים ע"י מחלקי סחורה בתחום העיריה. ─*ע.א. 199/71 - ........................16 ─ * "זכרון דברים" ונסיבותיו אימתי מהוים קשירת הסכם סופי─*ע.א. 657/71 - ...............................18 ─ * ביטול רשות לחזקת מקרקעין שניתנה ל"בר רשות"─*ע.א. 265/72 - צירוף נתבע..................................................19─*ע.פ. 349/71 - מעילה.......................................................19─*ע.א. 662/71 - תשלומי פנסיה כפולים.........................................19─*ע.א. 509/71 - רשלנות עקב התקנת נברשת שגרמה לחישמול........................20─