ע.א. 42/72 - דוד מנדל נגד חתמי ללויד... בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ארליך) בהמרצת פתיחה 11540/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער ביטח משאית עם גרור אצל המשיבה ובהיותו בנסיעה מאבו רודס לירושלים כאשר על הגרור טעון עגורן קרה תקר באחד מצמיגי הגרור ובעוד המערער עסוק בהחלפת הגלגל פרצה אש והגרור ניזוק וכן נגרם נזק לעגורן. המערער נתבע בגין הנזק שנגרם לעגורן ובעקבותזאת פנה למשיבה וביקש שתטיב גם הנזק שנגרם לעגורן. המבטחים טענו בין היתר כי אפילו אם גם חבותו של המערער כלפי צד שלישי כוסה ע"י הביטוח הרי אחריותו בתור נפקד או שומר של רכוש הזולת אינה מכוסה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה כי אין הבטוח משתרע על אחריות המערער בתור נפקד או שומר של רכוש הזולת ולכן דחה את בקשת המערער להצהיר כי הביטוח חל לגבי העגורן. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
אכן ביטוח חבותו של אדם בשל אחריותו לנזק רכוש שגרם לצד שלישי אינו מחייב את המבטח לשפות את המבוטח בכל חבות שהיא תהא אשר תהא עילתה, למשל, אם נגנב חפצו של פלוני מהמכונית של המבוטח, וזה אחראי לבעליו, ללא קשר לשימוש במכונית המבטח איננו חייב, וכיו"ב דברים. השאלה היא איפוא מה היקף הביטוח? ועל כך יש להשיב כי ביטוח החבות הוא טפל לעיקר, והעיקר הוא ביטוח המשאית עצמה, היינו ביטוח כל הסיכונים הנובעים מן השימוש ברכב. כיון שכאן הביטוח הוא ביטוח מקיף ואין תניה הפוטרת את המבטחים מחבותם לפצות את המבוטח על אחריותו לרכושו של צד שלישי, הנזק הוא בגדר הסיכונים המבוטחים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. עו"ד א. מזור למערער, עו"ד ל. וינברג למשיבים. 27.3.73).
ע.א. 79/72 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד יצחק פולק ואח'
*פס"ד במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בע.א. 2356/64 הערעור נדחה).
העובדות:
המשיב הועמד בשעתו לדין פלילי באשמה שהוציא במרמה מקרקעין מאת המנוח מוחמד מטרי והורשע על יסוד עדויותיהם של מוחמד מטרי ועו"ד קינג. כאשר התנהל המשפט האזרחי כבר לא היה מטרי בחיים ואילו עוה"ד חלה ולא ניתן היה להביאו כעד. בתביעה האזרחית תבע האפוטרופוס לנכסי נפקדים את המקרקעין הנ"ל וטענתו העיקרית היתה שעל ביהמ"ש המחוזי לקבל כראיה לכאורה פסה"ד המרשיע שניתן במשפט הפלילי. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שדחה בסופו של דבר את תביעת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. ההלכה הינה כי פס"ד במשפט פלילי אינו יכול לשמש ראיה, לא ראיה לכאורה ולא ראיה כלשהי בהתדיינות אזרחית לאותה פרשה.
ב. הלכה זו כוחה יפה גם לאחר שתוקן החוק לתיקון דיני הראיות וביטל את הצורך בעדות מסייעת במשפט האזרחי. עדיין מחייבים דיני הראיות בחמשת המקרים השכיחים המנויים בסעיף 54 לפקודת הראיות, לפרט במשפט האזרחי מה הניע את השופט להסתפק בעדות ללא סיוע. לשם כך אין ערך בנוסחה חסרת המשמעות ששופטים סיגלו לעצמם כשהם כותבים "שהזהירו את עצמם", על השופט לתת טעם אמיתי, טעם שבהערכת העדות
היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר שיש להעלות על הכתב כמצוות החוק, נמצא שעדיין קיים שוני בנדון זה בין דיני הראיות במשפט הפלילי והאזרחי.
ג. הטעם העיקרי הפוסל שימוש בפסק הדין הפלילי בעת הדיון האזרחי, הינו כי פס"ד של ביהמ"ש הפלילי מעיד רק על כך שאותו ביהמ"ש שוכנע בקיום עובדות מסוימות אך במשפט השני, האזרחי, רשאים הצדדים לפס"ד בו יחתך הדין על סמך המסקנות אליהן הגיע אותו שופט שבפניו מתברר המשפט.
ד. ביהמ"ש המחוזי עיין בפס"ד של המשפט הפלילי ובעדויות של מטרי ושל קינג ובלי צורך להכריע אם עדויות אלה קבילות או לא הגיע למסקנה שאין לסמוך עליהן. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להגיע למסקנה זו למרות שהשופט ששמע את העדים סבר כי אלו עדויות אמת. בפני ביהמ"ש המחוזי במשפט האזרחי היו עדויות נוספות ובמכלול הראיות שבפניו יכול היה לשקול מבחינתו הוא, את מהימנות אותם שני עדים ולהגיע למסקנה שאין הם מהימנים עליו.
ה. כיון שביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו שאין להאמין לעדויות מטרי וקינג, לא מתוך אותן עדויות עצמן אלא בהסתמך על ראיות נוספות שהיו בפניו, אין לאמר שביהמ"ש העליון נמצא באותו מצב כמו ביהמ"ש המחוזי, וכי הוא יכול לשקול מחדש אם עדויות מטרי וקינג מהימנות או לא מהימנות לצורך המשפט האזרחי.
ו. ביהמ"ש המחוזי בנתחו את עדות מטרי ציין כי הוא זוכר את מטרי כאשר דן בענינו בישבו כפקיד הסדר וגם על סמך זכרון זה הגיע למסקנות מסוימות. בכך חרג ביהמ"ש המחוזי מן המסגרת הנכונה כי אסור היה להסתמך על דברים שאינם ממקור של אותו משפט אפילו הוא עצמו ישב במשפט האחר שעליו הסתמך. ברם סטיה זו מן המותר לא ירדה לשורש שיקוליו של ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד מוזר למערער, עוה"ד מ. כספי, פת, ושניצר למשיבים. 4.4.73).
ע.א. 357/72 - שנסי עזיז נגד סוראיה בצלציוני
*טענת אילוץ לביטול הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, אבנור) בע.א. 699/71 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים לנדוי, י. כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן).
העובדות:
ביהמ"ש המחוזי בת"א נתן פס"ד בו חייב את המערער לשלם למשיבה סך 16,500 ל"י ובטרם עבר המועד להגשת הערעור התנהל מו"מ בין המערער למשיבה אשר בסיומו שילם למשיבה 5,000 ל"י וזו חתמה לו על מסמך שקיבלה ממנו את הסך 5,000 לסילוק סופי של פסה"ד ושאין לה כל טענות ומענות. למחרת פנתה המשיבה למשטרה והתלוננה כי המערער ושליחיו איימו עליה כי יחבלו בה, יטילו בה מום וישרפו את ביתה וכי היא נאלצה להסכים לפשרה בגלל האיומים. לאחר מכן באה המשיבה להוציא לפועל את גביית החוב לפי פסק הדין המקורי והמערער ביקש את ראש ההוצל"פ לסגור את התיק בטענה שנפטר מחבותו עקב הפשרה. ראש ההוצל"פ שמע את המערער ואת המשיבים שהגישו תצהירים ונחקרו. עדים לא הובאו אם כי היו נוכחים בעת המו"מ. ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו כי הופעל על המשיבה לחץ ע"י המערער, שאין הוא מאמין
להכחשה הכוללת של המערער בדבר הפעלת איומים מצדו, אך על אף מימצאים אלה מסקנת ראש ההוצל"פ היתה כי הלחצים והאיומים לא שללו את כח רצונה החופשי של המשיבה. הוא הדגיש בהחלטתו שנטל השכנוע היה על המשיבה, שלעדותה לא היה כל סיוע ושלא מצא נימוק לפיו יוכל לקבוע מימצא לטובתה עפ"י עדותה בלבד בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. כיון שכך דחה את בקשת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה, ביטל את החלטת ראש ההוצל"פ והחזיר אליו את הדין שישקול את מסכת הראיות ויתן החלטה חדשה לאור העדיפות שהוא מייחס לגירסה אחת על פני חברתה. נימוקו העיקרי של ביהמ"ש המחוזי היה שראש ההוצל"פ הנחה את עצמו שלא כראוי ביחס לנטל השכנוע שלדעתו היה על המשיבה. לדעת ביהמ"ש המחוזי המערער הוא המוציא מחברו ורק עליו היה מתחילה ועד הסוף נטל השכנוע לקיומה של פשרה תקפה מכל הבחינות, ועל המשיבה היה רק נטל הבאת ראיות על האיומים והשפעתם ולא היה צורך בסיוע לעדותה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן דעת הרוב:
א. נטל השכנוע לא היה על המערער אלא על המשיבה. לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין שהמערער שילם למשיבה 5,000 ל"י וכי תשלום זה נועד לפרעון מלא של החוב לפי פסה"ד. טענת המשיבה היתה שאותו הסכם היה פגום בגלל אילוץ וצד לחוזה הטוען אילוץ הוא שחייב להוכיח את טענתו ועליו מוטל נטל השכנוע ולא רק נטל הבאת ראיות. אין מקרה זה דומה למקרה שבו טוען החייב "פרעתי" ואין המקרה שלפנינו שונה מכל מקרה אחר שבו צד לחוזה רוצה להשתחרר מהתחייבותו בטענת מרמה או אילוץ.
ב. נראה שראש ההוצל"פ אמנם לא האמין למערער אך לא היה מוכן לקבל את גירסת המשיבה במלואה. עדות המשיבה לא היתה חופשיה מספיקות וגם מן הבחינה הכללית ניתן להסביר את הסכמתה לקבל את הסכום של 5,000 ל"י בכך שטרם עבר זמן הערעור ואין לדעת כיצד העריכה את סיכויי הערעור. כן יתכן שהמשיבה העדיפה לקבל מיד סכום כסף לא מבוטל במקום להמשיך בפעולות הוצל"פ שלא תמיד מביאות לגביית החוב.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
אכן, נטל השכנוע היה מוטל על המשיבה ועליה היה להוכיח שאין היא קשורה בכתב ההסכם והאישור שעליו חתמה. ברם מתוך החלטת ראש ההוצל"פ עולה כי האמין למשיבה שהפעילו עליה לחצים, אלא שלדעתו לא היה בהם כדי לשלול ממנה את רצונה החופשי. אם שמים לב לסוג האיומים והלחצים שעליהם ספרה המשיבה ובהסתמך על העובדה שיו"ר ההוצל"פ קיבל את סיפורה כמהימן, הרי אין הסבר טוב וסביר מזה לויתורים שלה ואין טעם לחפש אחר הסברים משוערים מדוע ויתרה על פסה"ד לטובתה. אכן לא היה סיוע לעדותה של המשיבה אך ביהמ"ש רשאי לפסוק גם עפ"י עדות יחידה שאין לה סיוע, כשהעדות היא של בעל דין, אלא שעליו לתת דעתו גם ליחידותה של עדות זו וגם לחוסר הסיוע, ונתינת דעת זו צריכה להשתקף מפורשות בהחלטת ביהמ"ש. בעניננו עולה מתוך החלטת ראש ההוצל"פ כי הוא האמין למשיבה וכי לא האמין למערער ואם כי עצם העובדה שהכחשות המערער שלא היו מהימנות אין בה כדי לשמש סיוע לעדות המשיבה הרי יש בה טעם מספיק להסתפק בעדותה היחידה והמהימנה של המשיבה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד י. אברהמי למערער, עו"ד א. שובל למשיבה. 29.3.73).
ע.א. 548/72 - פלונית נגד פלוני
*הסכם בין בני זוג לתשלום מזונות לבגיר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אולסקר) בתיק מ.א. 452/72 - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט ברנזון:
א. סעיף 12 לחוק המזונות הקובע כי הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה דינם כדין מזונות, מכוון לאו דוקא למזונות של בגיר שאדם חייב במזונותיו, אלא גם למזונותיו של בגיר אשר לפי החוק אין אדם חייב במזונותיו. חבות כזאת תופסת ומחייבת.
ב. כאשר האשה משלמת מזונות לבנה הבגיר ובהסכם עם בעלה התחייב הלה לשאת בהוצאות אלה, אין תביעת האשה כנגד הבעל מהווה תביעת שיפוי רגילה. ההסכם בין הזוג בדבר מזונות אלה היה חלק מהסכם לשלום בית שבא להסדיר את יחסי האישות במשפחה של בני הזוג ותביעת האשה למזונות אחוזה ושלובה ביחסים אלה ומקומם במסגרת תביעת האשה למזונותיה.
ג. לענין פסיקת מזונות זמניים - לצורך קביעת מזונות זמניים אין השופט נכנס לעובי הקורה ומברר את כל השאלות המהותיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. במה הדברים אמורים, כאשר עצם החיוב במזונות אינו שנוי במחלוקת ומה ששנוי במחלוקת הוא גובהן בלבד. במקרה שלפנינו האשה מרוויחה למחייתה, והשאלה היא אם הבעל חייב בתשלום מזונות עבור הבן הבגיר. אי לכך מה ששנוי במחלוקת הוא עצם החיוב במזונות ועל כן אין מקום לפסוק מזונות זמניים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד ד. ישראלי למערערת, עו"ד א. פנדריך למשיב. 29.3.73).
ע.א. 659/72 - מיכאל שטראוס ואח' נגד מיכאל דוקטורס
*ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין.
* טענה כי עיסקה היא לא חוקית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט נוימן) בת.א. 1063/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים מכרו דירתם למשיב בתקופת הבינים שבין צאת חוק המקרקעין לבין כניסתו לתוקף של חוק החוזים האחידים. בין הצדדים נערכו שני חוזים: האחד היה למכירת הדירה במחיר של 53,000 ל"י והאחר היה למכירת הרהיטים של המערערים למשיב בסכום של 4,000 ל"י. המערערים הפרו את החוזה וביהמ"ש המחוזי צווה על ביצועו בעין של החוזה למכירת הדירה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. עם צאת חוק המקרקעין (תיקון מספר 2) תשל"ב המורה כי צד לעיסקה שנעשתה בתקופת הבינים שבין חוק המקרקעין לבין חוק החוזים זכאי לסעד של ביצוע בעין, הורה המחוקק על ביצועם בעין של חוזי מקרקעין ונעשו בעבר לפני חוק התיקון, היינו לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין ועד כניסתו לתוקף של חוק החוזים. לפיכך נופלת טענת המערערים שאין לבצע בעין הסכם דנא.
ב. העובדה שנערכו שני חוזים אינה הופכת את החוזה למכירת הדירה לעיסקה לא חוקית. אכן עריכת שני החוזים נועדה לחסוך מסי העברה אבל מטרה זו היתה לגיטימית כל עוד החוזים שנעשו משקפים את האמת לאמיתה. כאשר החוק מרשה לאדם לבצע
עיסקה בדרכים שונות אין הוא חייב לבחור באותה צורה המטילה עליו עול מסים כבד יותר. בעניננו אין טוען שהמחירים שנקבעו אינם מבוססים על הערכה הוגנת של שווי הדירה לחוד ושווי המטלטלין לחוד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד ר. גוטשלק למערערים, עו"ד רענן רון למשיב).
ע.א. 474/72 - ענת הראלי נגד סעיד ברמי ואח'
*אחריות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 1611+1612/69 - הערעור נדחה).
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. רשלנותו של המנוח, מורישה של המערערת, שנכנס עם רכבו לצומת על אף תמרור עצור אמנם לא פטרה את הנהג השני, המשיב, מן החובה לנהוג זהירות כלפיו. נהג הנכנס לצומת באור ירוק אינו רשאי להמשיך בנסיעתו כאילו היתה הצומת פנויה מרכב אחר ולגרום בכך לתאונת דרכים. ברם בעניננו לא צריך היה המשיב, כאשר נכנס לצומת, לחשוש שהמנוח יכנס לצומת מבלי לעצור על אף השלט עצור, וכאשר הלה לא עצר כבר היה מאוחר מדי ולא ניתן היה למנוע את התאונה.
ב. יש ונהג חייב להתאים נהיגתו אפילו לרשלנות הזולת. במה דברים אמורים - כאשר סימני הרשלנות ניכרים ומתגלים לאותו נהג בעוד מועד. מה שאין כאשר התנהגותו של הנהג הרשלן אינה נראית ורק בדיעבד מתגלה שהתרשל ולא עצר בתמרור עצור.
ג. למשיב לא היה בעת שקרתה התאונה נסיון רב בנהיגה ,ויתכן, כפי שהוא עצמו העיד, שכיום לאחר שרכש נסיון מסוגל היה למנוע את ההתנגשות ע"י "בריחה" ימינה. ברם אין מחייבים נהג בכושר הנהיגה של נהג אלוף העשוי למצוא מוצא גם בלחץ הרגע. מידת הזהירות הנדרשת היא זו של אדם סביר ובה עמד המשיב גם בהיותו טירון.
ד. אפילו תאמר שהמשיב נכשל במילוי חובת הזהירות המוטלת עליו אין הוא אחראי לתוצאות התאונה הואיל ואין קשר סיבתי בין נהיגתו - אפילו היתה רשלנית - לבין התוצאה הקטלנית. זאת משום שהמנוח לא רק שהיה רשלן אלא שרשלנותו הגיעה לדרגה של רשלנות רבתי. כאשר שניים גורמים לתוצאה מסוימת ביחס של סיבה ומסובב, אך בעוד שאחד התרשל, עשה השני מעשה מכוון, הדין מבטל את הקשר הסיבתי בין מעשה הרשלנות והתוצאה המזיקה ורואה את מי שהתכוון לתוצאה כגורם יחיד. אכן אין ראיה שמעשהו של המנוח היה מכוון אך כאשר מדובר ברשלנות רבתי דינה לענין הקשר הסיבתי כדין מעשה מכוון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. עו"ד א. מלצר למערערת, עוה"ד ע. רובין וד. בראל למשיבים. 14.3.73).
ע.פ. 63/71 - שמואל קרבונרו נגד מדינת ישראל
*השמטת '"הכנסות ברוטו" בדו"ח מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופט אלקיים) בת.פ. 30/69 - הערעור נדחה).
החלטה - השופט ויתקון:
א. האמור בסעיף 220 לפקודת מס הכנסה בדבר אדם אשר השמיט מתוך דו"ח הכנסה עפ"י הפקודה, כל הכנסה שיש לכוללה בדו"ח (מכוון לא דוקא להכנסה נטו אלא גם
להכנסה ברוטו. נישום שאינו מגיש מאזן ושאינו מצרף לדו"ח חישובים לגבי הכנסתו נטו, היינו חישוב של ההכנסה ברוטו וההוצאות היוצרות את ההכנסה נטו, אין להאשימו בעבירה לפי סעיף 220. אך כאשר הנישום צירף לדו"ח חשבונות או חישובים והוא מדווח על הכנסותיו והוצאותיו, הרי החשבונות מהווים חלק אינטגרלי מהדו"ח ומשהשמיט מהכנסותיו ברוטו סכומים כלשהם הרי הוא עבר על סעיף 220 הנ"ל.
ב. כאשר השמיט הנישום בחישוביו הנ"ל הכנסה ברוטו, אלא שמשום מה אין לדבר השפעה על חובתו במס, עשוי הדבר לשמש ראיה נסיבתית לחוסר כוונה מצד הנאשם להתחמק ממס, אם כי העובדה האמורה כשלעצמה אינה משמיטה את היסוד של הכוונה להשתמט ממס. לפיכך יש לאפשר לנאשם להוכיח את העובדה שהשמטת ההכנסה ברוטו אינה משפיעה על חבותו למס ושבגין כך אין להאשימו בכוונה להתחמק ממס. משהתברר לביהמ"ש המחוזי כי חלק מהמסמכים שהגיש המערער, להוכיח כי העלמת ההכנסה ברוטו מצד אחד היתה מלווה גם באי דווח על הוצאות, היו בעלי ערך ראייתי מפוקפק, ולגבי חלק רב מההוצאות הנטענות לא היו מסמכים, רשאי היה שלא להרשות המשך ההוכחות בענין זה, גם אם בסופו של חשבון אי אפשר לאמר באופן חיובי ומדויק כמה הרויח המערער, אך ברור שהשמיט הכנסות, והשמטה זו השפיעה על חבותו ניתן להרשיעו. ההכנסות ברוטו לא היו שנויות במחלוקת, ומאידך ההוצאות בדרך כלל אין נישום נוהג להעלימם מחישוביו, ולפיכך היה עליו נטל הראיה בדבר ההוצאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד י. מרש למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 2.4.73).
בג"צ 95/73 - פנינה פריבר נגד הועדה המקומית לתכנון ירושלים
*סעד חילופי ושיהוי העותרת הגישה עתירה נגד מתן רשיון בניה לשכן בבית בו יש לה דירה. בו בזמן תלוי ועומד משפט של העותרת נגד אותו שכן בפני המפקחת לפי חוק בתים משותפים. העתירה נדחתה. ראשית, המבקש לטעון נגד חוקיות היתר בניה שניתן לשכנו פתוחה לפניו הדרך לתקוף בעקיפין את חוקיותו בביהמ"ש המוסמך ולמעשה עשתה זאת העותרת בעניננו; הטעם השני לדחית העתירה הינו שיהוי. מאז שניתן היתר הבניה עברה תקופה של למעלה משנה וחצי ובינתיים נעשתה הבניה וכמעט הושלמה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קאזיס לעותרת. 26.3.73).
בג"צ 120/73 - אברהם טובים ואח' נגד ממשלת ישראל ושר השיכון
*התקנת תקנות שכר דירה העתירה נועדה לחייב את הממשלה להתקין תקנות "סבירות" לשינוי דמי השכירות היסודיים עפ"י סמכותה לפי סעיף 45 לחוק הגנת הדייר. העתירה נדחתה. בעתירה זו התכוונו בעלי הבתים להביא למעשה את ענין שכה"ד לפרסום ציבורי וידעו מראש שלבג"צ אין מקום להתערב בענין. חזקה על מתקין התקנות שכאשר יתקין את התקנות יהיו אלה סבירות וכי מתקין התקנות לא יחרוג מגדר סמכויותיו ויתקין תקנות לא סבירות. במסגרת שלטון החוק בו אנו חיים יש לשמור על הפרדת הרשויות וכאשר הכנסת מעבירה חקיקה לרשות המבצעת אין על ביהמ"ש להתערב בחקיקת המשנה אלא לעתים רחוקות כאשר
חקיקת המשנה חורגת מהסמכות שהוענקה ע"י הכנסת או שהיא כל כך בלתי סבירה שאין להעלות על הדעת כי הכנסת התכוונה להעניק לרשות המוסמכת סמכות להתקין חקיקת משנה שכזו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. הוסיף - השופט עציוני. עו"ד אולשנסקי לעותרים. 29.3.73).
בג"צ 123/73 - הרי וינפלד נגד ועדת השחרורים ואח'
*שחרור מוקדם מהכלא העותר שפוט למאסר של שנתיים וחצי והוגשה נגדו בקשת הסגרה ע"י ארה"ב והוחלט להסגירו. פרקליטות המדינה פנתה לועדת השחרורים להפחית את עונשו של העותר בשליש על מנת שיהיה אפשר להסגירו מיד, אך העותר התנגד לשחרורו בטענו כי השחרור המוקדם הינו פריבילגיה של האסיר וכאשר הוא מתנגד לשחרור מוקדם אין לכוף עליו את שחרורו המוקדם. עתירתו נדחתה. מתן המלצה על שחרורו המוקדם של אסיר מסור לשקול דעת הועדה וזו שוקלת שיקולים שונים לצורך החלטתה. שיקוליה הינם ענינים הנוגעים לטובת הציבור. אין פגם שועדת השחרורים תקבע כי ענין הציבור אינו מחייב את המשך כליאתו של העותר בישראל. הועדה היתה רשאית להביא ענין זה בחשבון שיקוליה. עונש המאסר שהוטל על אדם איננו בחזקת פריבילגיה או זכות שהוקנתה לאסיר אלא גזירה שאסיר חייב לעמוד בה. כדרך שהוא נכלא עפ"י החלטת רשות שהוסמכה לכך בחוק כך הוא משתחרר עפ"י החלטת הרשות המוסמכת לפסוק בשחרורו.
השופט ויתקון העיר כי אין לאסיר שום זכות להיות כלוא בבית הכלא לא במשך התקופה שנגזרה עליו ולא בחלק ממנה, ולכן גם אילולא היה בטוח שהועדה פעלה כדין לא היה רואה יסוד לעתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיבים. 2.4.73).
בג"צ 126/73 - אריה עבודי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד פסיקת ביה"ד לעבודה העותר התפטר ממקום עבודתו וטען שנאלץ להתפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ועל כן תבע פיצויי פיטורין. ביה"ד האיזורי נעתר לו אך ביה"ד הארצי לעבודה מצא שלא חלה הרעה בתנאי עבודתו של העותר ולכן קיבל את ערעור המעביד ודחה את התביעה. עתירת העותר לבג"צ נגד החלטת ביה"ד הארצי נדחתה. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה ולא הוסמך לכך. בג"צ יתערב בעבודת רשות שיפוטית אם חרגה מגדר סמכותה או אם טעתה טעות בולטת בחוק. אם לגבי רשות שיפוטית רגילה כך לגבי ביה"ד לעבודה מידת התערבות בג"צ מצומצמת עוד יותר שכן בי"ד זה מורכב כולו ממומחים להלכות עבודה ובג"צ יעמיד את ביה"ד בחזקתו שעשה את מלאכתו כיאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. העותר לעצמו. 2.4.73).
בג"צ 121/73 - אליהו לפידות נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד פסיקת ביה"ד לעבודה העותר תבע ממעבידתו פיצויי פיטורין וזכה בתביעתו בביה"ד האיזורי לעבודה בנימוק שהתפטרותו היתה מסיבות בריאות. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המעבידה וקבע כי לנוכח הנסיבות אין סעיף ההפטרות בגין מצב בריאות חל במקרה הנדון. עתירת העותר לבג"צ נדחתה. בג"צ אינו מתערב בהחלטותיהן של מערכות שיפוט מיוחדות ובמיוחד בשפיטת ביה"ד לעבודה שבו יושבים מומחים לענין. בג"צ יתערב רק כאשר
יוברר שנעשתה טעות משפטית מהותית ע"י ביה"ד אשר הצדק דורש את תיקונה. לא בכל מקרה שבו היה ביהמ"ש העליון מגיע למסקנה אחרת בשאלה משפטית מאשר זו שאליה הגיע ביה"ד הארצי יתערב ביהמ"ש בפסיקתו של ביה"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. מרגליות לעותר. 4.4.73).
בג"צ 137/73 -ששון מאיר נגד ממשלת ישראל
*מעמד בבג"צ העותר ביקש כי בג"צ יורה לממשלת ישראל לממן את נסיעתה של ילדה בת 12 מאשדוד לארה"ב לצרכי ניתוח. עתירתו נדחתה. ראשית, העותר בא לבג"צ מבלי שפנה תחילה לממשלה לממן את נסיעת אותה ילדה; שנית, אין העותר קרוב משפחה של הילדה ואין הוא דואג לה ומפרנס אותה והוא חסר אינטרס ישיר בנושא העתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. העותר לעצמו. 2.4.73).
ב"ש 50/73 - מורי קולמן נגד מדינת ישראל
*ערבות הנדרשת בשחרור בערובה המבקש הואשם בעבירות שונות על תקנות ההגנה (כספים) ושוחרר בערובה בסך 50,000 ל"י. הוא ביקש היתר לצאת לחו"ל לחדשיים וביהמ"ש המחוזי הסכים לכך בתנאי שהמבקש יתן בטוחה בסך 50,000 ל"י במזומנים או בערבות בנקאית, או בעקול על מקרקעין, ובלבד שהמקרקעין לא יהיו דירת מגורים. הערר הוא כלפי ההגבלה בענין דירת מגורים והערר נתקבל. הנשיא קבע כי אין סיבה לכך שהבטוחה בסכום של 50,000 ל"י לא תהיה בצורת עקול על דירת מגורים ובלבד ששויה בשוק מספיק כדי לכסות את הסכום הנ"ל.
(בפני : הנשיא אגרנט. המבקש לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 27.3.73).
בג"צ 531/72 - שרה פיינשטיין נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*פיצויים לנפגעי הנאצים בבג"צ זה נדון פירוש סעיף בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) לענין המבחנים לדרגות הנכות של נכי רדיפות הנאצים, ונתקבל פירוש העותרת לגבי אותו סעיף באופן שאחוז הנכות שלה הועלה לעומת מה שנקבע לה ע"י הועדה הרפואית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד מ. רבינוביץ לעותרת, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבים. 5.4.73).
ע.א. 665/72 - פלונית נגד פלוני
*אכיפת פס"ד חוץ למזונות הצדדים היו נשואים והם התגרשו ולמערערת היה פסק דין למזונות נגד המשיב שניתן בבימ"ש בשויץ. היא הגישה בישראל תביעה למזונות שעילתה היה פסק הדין של שויץ, תביעה זו הוגשה לבימ"ש השלום ומשהתעכבו הדיונים הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לאכיפת פסק חוץ. כיון שבינתיים עברו למעלה מ- 5 שנים מאז שניתן הפסק דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לאכיפת פסק החוץ והערעור על כך נדחה. העובדה שהמערערת עשתה שיקול לא נכון והגישה תחילה תביעה כאשר פסק החוץ הווה עילה לתביעה ובינתיים עברו חמש שנים, אין בה כדי להוות טעם מיוחד שיצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה
לאכיפת פסק החוץ. בידי המערערת התרופה של המשך המשפט שבו מהווה פסק החוץ עילה לתביעה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. שאוה למערערת, עו"ד מ. וגנר למשיב. 28.3.73).
ע.א. 1/73 - יצחק צפדיה נגד קלדי בע"מ
*סמכות ביה"ד לעבודה אין ספק כי סמכותו של ביה"ד לעבודה משתרעת על סכסוך בין עובד למעביד גם לאחר שנפסקו יחסי עובד ומעביד בין בעלי הדין. מאידך ברור שלא כל תביעה בין מי שהיו בעבר מעביד ועובד ויש לה קשר כלשהו לעבודתו של העובד אצל המעביד נכנסת לגדר סמכותו של ביה"ד לעבודה. בעניננו מדובר בהסכם שבין המערער כעובד לבין המשיבה כמעבידה שהמערער ימנע לאחר שיעזוב את עבודתו אצל המשיבה לבחור באותם ענפי מסחר שהמשיבה עוסקת בהם. במקרה דנא נוצרה עילת התביעה לא כתוצאה ישירה ביחסי העבודה אלא כתוצאה של הפרת ההתחייבות החוזית לאחר שהמערער חדל לעבוד אצל המעבידה. בענין כגון זה הסמכות היא לביהמ"ש הכללי ולא לביה"ד לעבודה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מנחם למערער, עו"ד ליאור למשיב. 2.4.73).
ע.א. 231/72 - עזבון המנוח שמעון אלמליח נגד ישראל זוטא ואח'
*אחריות בתאונת דרכים המנוח שהיה נער כבן 12 שנה נהרג בתאונת דרכים עקב פגיעת מכונית שהיתה נהוגה בידי המשיב. התאונה קרתה בכביש חיפה נצרת כאשר הנער חצה את הכביש בריצה משמאל לימין בכוון נסיעת המשיב. משראה הלה את הנער בלם בלימת חירום אך לא הספיק למנוע את הפגיעה וגרם למותו של הנער. טענת המשיב היתה כי הנער הוסתר ע"י מכונית שבאה ממול וביהמ"ש המחוזי קיבל גירסה זו אך קבע כי אעפ"כ יכול היה הנהג לבלום וחילק על כן את האחריות לתאונה 60 אחוז על המשיב בשל רשלנותו ו- 40 אחוז על הנער בשל רשלנותו התורמת. הערעור על כך נדחה. השאלה היחידה שהתעוררה היתה מכיון שלפי סעיף 54 של פקודת הראיות חייב ביהמ"ש במשפט אזרחי לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה שאין לה סיוע, כאשר העדות היא של בעל דין וכאן לא פירט זאת ביהמ"ש ביחס לעדות המשיב. ברם ללא פרשנות יתירה של סעיף 54 הנ"ל הרי, העזבון צריך היה להוכיח את רשלנותו של המשיב ובשאלה אם הנער הופיע מאחורי מכונית אחרת או לאו, אין שום הנחה לכאן ולכאן, ודי היה למשיב לעורר ספק שמא היתה שם מכונית אחרת כדי שתוכשל גירסת העזבון אשר לא הביא שום עדות להוכחת גרסתו. כיון שכך אין עוד צורך בחובת ההנמקה של סעיף 54 שכן חובה זו מוטלת רק לגבי קביעה פוזיטיבית על יסוד עדות יחידה וכאן מספיקה קביעה מספק אשר אינה טעונה הנמקה עפ"י סעיף 54.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. כהנא למערער, עו"ד י. ריבק למשיבים. 27.3.73).
ע.א. 322/72 - עלי אשדוד ים בע"מ נגד מבנים רמים...בע"מ
*בוררות בהסכם שבין הצדדים בענין בנית בית מלון ע"י המשיבה עבור המערערת היה סעיף בוררות שלפיו ימסרו כל הסמכויות לבוררות, למעט אותם ענינים הדנים בתנאי תשלום או הנמסרים להחלטת המהנדס או האדריכל. בין הצדדים התעוררו סכסוכים והמשיבה הביאה את הדבר בפני בוררים. בישיבת הבוררים סוכם כי לאחר שהמשיבה תגיש את
תביעותיה לבוררים יהיה זמן למערערת לפנות לביהמ"ש שיפסוק מה מבין התביעות הן במסגרת הבוררות ומה לא. לאחר שהמערערת קיבלה את כתב התביעה של המשיבה היא לא פנתה לביהמ"ש והגישה לבוררים את כתב ההגנה ובו טענה חוסר סמכות לגבי תביעות המשיבה וכן ענתה לגופן של התביעות. עד לסוף הבוררות לא טענה עוד המערערת חוסר סמכות ורק משניתן פס"ד נגדה העלתה בביהמ"ש המחוזי טענת חוסר סמכות והתנגדה לבקשה לאכיפת פסק הבוררין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנקבע סעיף בוררות והמערערת טוענת כי ענין פלוני הוצא מגדר הסמכות הכללית של הבוררין עליה ראיה ולא הצליחה בכך. ביהמ"ש העליון אישר את עמדת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שטרית למערערת, עו"ד וייל למשיבה. 26.3.73).
ע.א. 491/72 - שבתאי אליהו נגד אברהם לוי
*פיצויי נזיקין המערער פגע במשיב והפך אותו לנכה בשעור של עשרה אחוז. נפסקו למשיב פיצויים בסך 34,500 ל"י וערעורו של המערער בשני ראשי נזיקין נתקבלו באופן שסכום הפיצויים הופחת ב- 7,000 ל"י. ההפחתה היתה ביחס להפסד ההשתכרות מיד לאחר התאונה באשר הזמן שהמשיב לא עבד בפועל היה קצר מזה שנקבע בביהמ"ש המחוזי וכן בקשר להפחתה הנובעת מהוון סכום הפיצויים, בגין הפסד ההשתכרות בעתיד לקח השופט כקנה מדה את שיעור הנכות של עשרה אחוז ובכך הוא צדק. אולם מאחר שהשופט הלך בדרך של קביעת הפסד חודשי מדויק מן הראוי היה כי יעשה גם את ההוון בדרך המקובלת וביתר דיוק, היינו על בסיס של השקעה בתקופה הרלבנטית הנושאת רווח של חמישה אחוז. לפי דרך הוון זו היה צורך להפחית סכום כסף נוסף מהסכום שנפסק.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מקרין למערער, עו"ד בר- שלטון למשיב. 29.3.73).
ע.א. 327/72 - הלואה וחסכון...בע"מ נגד מדינת ישראל
*תשלום על תנאי" ע"י מסירת פקודת סילוקין
המערערת היתה צריכה לשלם למדינה מס הכנסה בשל רבית ששילמה ללקוחותיה ושממנה היתה חייבת לנכות מס במקור ולהעבירו לפקיד השומה. המערערת מסרה לפקיד השומה פקודת סילוקין לטובת פקיד השומה שהוצאה מחשבון חברת אוטוקרס והמופנית לחשב הכללי. פקודת הסילוקין לא כובדה ע"י המדינה ולכן ביקשה המשיבה לחייב את המערערת בתשלום הסכום שתמורתו ניתנה פקודת הסילוקין. ביהמ"ש דחה את בקשת המערערת לרשות להתגונן והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל תצהיר נגדי של המשיבה שבו הוסברה מהות פקודת הסילוקין על מנת להוכיח כי מסירתה אינה מהווה תשלום. אמנם הכלל הוא שאין התובע מגיש תצהיר נגדי בבקשת רשות להתגונן, אך לעתים מן הראוי שיעשה זאת וכאשר ב"כ המערערת לא התנגד בביהמ"ש המחוזי להגשת תצהיר נגדי אינו יכול לטעון בערעור נגד הגשתו של התצהיר. נוכח ההסברים בדבר מהות פקודת הסילוקין נראה כי אדם הטוען שהנושה קיבל את פקודת הסילוקין כתשלום ולא כתשלום על תנאי, חייב לטעון זאת במפורש בבקשה לרשות להתגונן. הטענה שהקבלה ניתנה ללא הסתייגות אינה מספקת כאשר ההגיון מחייב כי מי שמקבל את פקודת הסילוקין מקבל אותה כתשלום על תנאי ולא כתשלום מוחלט. פקודת הסילוקין אינה יותר טובה משיק אשר לגביו הדין הוא כי קבלתו מהווה קבלת תשלום על תנאי ולא קבלה מוחלטת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד י. ישורון למערערת, עו"ד ע. רובין למשיבה. 22.3.73).
בתוכן
* ע.א. 42/72 - ...............................262 ─ * פירוש פוליסת ביטוח.
─* ע.א. 79/72 - ................262 ─ * פס"ד במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי.
─* ע.א. 357/72 - .............................263 ─ * טענת אילוץ לביטול הסכם.
─* ע.א. 548/72 - ..........................................265 ─ * הסכם בין בני זוג לתשלום מזונות לבגיר.
─* ע.א. 659/72 - .......................265 ─ * ביצוע בעין של חוזה למכירת מקרקעין.
─ * טענה כי עיסקה היא לא חוקית.
─* ע.א. 474/72 - ..............................266 ─ * אחריות בתאונת דרכים.
─* ע.פ. 63/71 - .............................266 ─ * השמטת '"הכנסות ברוטו" בדו"ח מס הכנסה.
─* בג"צ 95/73 - סעד חילופי ושיהוי.........................................267─* בג"צ 120/73 - התקנת תקנות שכר דירה......................................267─* בג"צ 123/73 - שחרור מוקדם מהכלא.........................................268 ─* בג"צ 126/73 - עתירה נגד פסיקת ביה"ד לעבודה..............................268─* בג"צ 121/73 - עתירה נגד פסיקת ביה"ד לעבודה..............................268─* בג"צ 137/73 - מעמד בבג"צ................................................269 ─* ב"ש 50/73 - ערבות הנדרשת בשחרור בערובה................................269─* בג"צ 531/72 - פיצויים לנפגעי הנאצים.....................................269─* ע.א. 665/72 - אכיפת פס"ד חוץ למזונות....................................269─* ע.א. 1/73 - סמכות ביה"ד לעבודה........................................270 ─* ע.א. 231/72 - אחריות בתאונת דרכים.......................................270─* ע.א. 322/72 - בוררות....................................................270─* ע.א. 491/72 - פיצויי נזיקין.............................................271 ─* ע.א. 327/72 - "תשלום על תנאי" ע"י מסירת פקודת סילוקין...........................271 ─
─
─