ע.א. 30/72 - שמואל פרידמן נגד שמואל סגל, עו"ד
*פיצויים בגין הוצאת דיבה.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א. מני) בת.א. 2950/68 - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).
העובדות:
המערער כתב מכתב למערכת "ידיעות אחרונות". המכתב פורסם ובו הוא מאשים את המשיב (שהוא עו"ד ומראשי תנועת "העולם הזה"), כי בהיותו נער היה חבר תנועה קומוניסטית וכי בתקופת הפרעות של 1929 נתפש בחלוקת כרוזי הסתה בכפר הערבי סומייל שקראו לערבים לטבוח את היהודים, וכן כי המשיב לא עשה מעולם דבר חיובי למען עמו, וכן כי הינו אויב העם וכו'. לאחר שפורסם המכתב והמשיב ראה בפרסום הוצאת דיבה חמורה, הוא תבע התנצלות הן מאת המערער והן מאת מערכת ידיעות אחרונות. המערער סירב להתנצל ואילו העתון פרסם התנצלות מקיפה ושילם למשיב פיצויים בסך 1,500 ל"י. בזאת חוסלו תביעות המשיב כלפי העתון אך הוא הודיע במפורש כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע פיצוי מאת המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע בשלב ראשון של המשפט כי המערער לא הוכיח שהדברים שפרסם היו אמת ובשלב השני של המשפט חייב את המערער לשלם למשיב "פיצויים מוגדלים" בשעור של 10,000 ל"י וכן 2,000 שכ"ט עו"ד. המערער מערער על חיובו בדין ועל סכום הפיצויים ואילוהמשיב טוען בערעורו כי הסכום נמוך מדי.
החלטה - השופט עציוני:
א. תשלום הפיצוי ע"י עתון "ידיעות אחרונות" אין בו כדי למנוע הטלת תשלום פיצוי על המערער לאור הוראות סעיף 61 (1) לפקודת הנזיקין האזרחיים. נראה כי צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי שחרור מתשלום פיצויים לפי סעיף 61 (1), כאשר כבר שולמו פיצויים קודמים, הינו רק כאשר הפיצויים הקודמים שולמו מכח צו של ביהמ"ש ולא מכח הסכם. מה גם במקרה דנא שהמשיב ציין במפורש בהסכם עם ידיעות אחרונות שהוא ימשיך לתבוע מאת המערער פיצויים. כאשר קיים תנאי כזה בהסכם שבין הניזוק לבין אחד ממספר מזיקים, אין שחרורו של אותו מזיק מאחריות משחרר את המזיקים האחרים.
ב. עילת התביעה כלפי המערער היתה הן פרסום המכתב בעתון והן הפרסום שהיה בעצם משלוח המכתב למערכת "ידיעות אחרונות". אפילו אם תאמר שהעילה של הפרסום כבר חוסלה ע"י קבלת פיצוי מהעתון, טענה שנדחתה כאמור, הרי על כל פנים נשארת העילה של הפרסום הנובע ממשלוח המכתב עצמו אל "ידיעות אחרונות".
ג. לענין טענת המערער שהוכיח את העובדות שטען במכתבו - אין יסוד לסטות ממסקנותיו של ביהמ"ש דלמטה, כי המערער לא הצליח להוכיח הגנת "אמת דברתי".
ד. צדק ביהמ"ש כאשר לא הרשה למערער להוסיף את ההגנות לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. ההגנה שהפרסום נעשה לשם הבעת דעה הוגנת לא תוכל לשמש צידוק לנתבע אלא אם הביע דעה, להבדילה מטענת עובדה המשפילה או מבזה את התובע. בעניננו, הדברים שפורסמו מהוים עובדות ולא הבעת דעה.
ה. התעורר ויכוח בין שני הצדדים אם הפיצויים שנפסקו הינם "פיצויים מוגברים" או "פיצויים עונשיים". המערער טוען כי המדובר בפיצויים עונשיים וכי אין לפסוק פיצויים כאלה, ומאידך טוען המשיב כי למעשה צריך היה ביהמ"ש לפסוק פיצויים עונשיים בסכום גבוה יותר מהפיצויים שפסק בהתאם לפסיקת בתי המשפט ישנה סמכות לביהמ"ש בישראל לפסוק פיצויים עונשיים. נוסף לכך ההבחנות בין פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים נטשטשו ובשני המקרים יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצויים אותם השיקולים
ולשניהם לרוב אלמנטים משותפים ובפרט בתביעה שענינה פגיעה בשמו של אדם.
ו. לענין גובה הפיצויים - בהתחשב בחומרת האשמות שהעלה המערער כנגד המשיב ובהתחשב בדרך ניהול המשפט ע"י המערער והצורך להגן מפני פגיעה בשמו הטוב של האדם, הרי הסכום שנפסק הינו נמוך מדי. ברם, בענין דנא לא ימצה ביהמ"ש את מלוא חומרת הדין עם המערער ויסתפק בכך שיכפיל את סכום הפיצויים ויעמידם על 20,000 ל"י ושכ"ט בסך 4,000 ל"י. מסכום זה ניכה ביהמ"ש את הסכום של 1,500 ל"י שקיבל המשיב מ"ידיעות אחרונות".
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד ש. ליבליך למערער, המשיב לעצמו. 30.5.73).
ע.א. 184/72 - הרב מרדכי פרידמן ואח' נגד חיים נחמני ואח'
*פירוש הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 327/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי, כהן, נגד דעתו החולקת של השופט קיסטר).
העובדות:
המשיבים גרים בבית מגורים דו קומתי ברחוב פנקס בת"א ולפי תכנון בנין ערים החלה על האיזור מותר לבנות שם בתים למגורים עד לשתי קומות. המערערים רכשו מגרש ליד בית המשיבים והרסו את הבית הקיים ובקשו היתר בניה של שתי קומות מעל לקומת מרתף שיכיל בית כנסת בקומת הקרקע ומעליו דירת מגורים. תכנית המערערים לבנית בית הכנסת הצריכה שינוי בתכנון בנין ערים והמערערים הגישו בקשה לשינוי כזה. המשיבים התנגדו לשינוי המוצע ולמתן היתר הבניה בחששם שהקמת בנין ציבורי ליד ביתם תהיה להם למטרד. התנהל מו"מ בין הצדדים והוסכם בין היתר כי המשיבים יסירו את התנגדותם ומאידך בבנין שיוקם יהיה בית כנסת בלבד ובית מגורים למערערים וכן נאמר בסעיף 6 להסכם כי "כל הבנין כולל בית הכנסת ודירת המגורים ייבנה בדיוק לפי חוק הבניה ואשורי העיריה". כשנה לאחר חתימת ההסכם קיבלו המערערים היתר בניה וכמחצית השנה לאחר מכן בקשו היתר חדש להוספת שתי קומות על השתיים הקיימות. המשיבים פנו לבימ"ש השלום בתביעה למתן צו מניעה נגד הגבהת הבנין, ובין היתר הסתמכו על החוזה האמור. צו המניעה ניתן, ערעור המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. ההכרעה במחלוקת זו אינה תלויה בכך אם יש לצרף תנאי מכללא להסכם שנעשה בין בעלי הדין אלא לפירוש המסמך שעליו הם חתמו והואיל והפירוש הנכון של המסמך בשאלה זו אינו נעלה מספיק מותר לביהמ"ש לגלות את כוונתם הנכונה של החותמים עליו גם עפ"י הנסיבות שסובבו את עשיית המסמך, ולשם כך מותר לעיין בראיות שמחוץ למסמך וגם בעדויות בע"פ.
ב. כאשר קוראים את הסעיף 6 הנ"ל של החוזה כעומד בפני עצמו על פי מובנו המילולי, ניתן לאמר שהוא תואם יותר את השקפת המערערים. אין בו שום הגבלה לחוקי הבניה ולאישורי העיריה כפי שהם בשעת כתיבת המסמך, ולפיו נראה שמותר לבנות בהתאם לחוקים ולאישורים כפי שיהיו מפעם לפעם.
ג. אולם כאשר מעיינים במסמך כולו על כל סעיפיו על מהות הסכסוך שהיה קיים בין הצדדים והנסיבות האחרות, מגיעים לכלל מסקנה שהצדדים בהסכם התכוונו לכך שלא יבנו בכלל יותר מאשר היה מותר לבנות בעת שנעשה ההסכם, היינו שתי קומות בלבד.
ד. אם תשונה תכנית בנין הערים באיזור והמשיבים מצדם ירצו לבנות בנין רב קומות על חלקתם, הרי אז לא יהיו עוד המערערים קשורים להתחייבותם שלא לבנות יותר משתי קומות, שכן נתינת צו מניעה לקיום התחייבות חוזית היא תרופה מן היושר ואין להניח שביהמ"ש יקיים את צו המניעה נגד המערערים ולא יבטלנו אם המשיבים עצמם יפעלו בניגוד לרוח ההתחייבות שהשיגו מן המערערים.
השופט קיסטר (דעת מיעוט):
סעיף 6 הנ"ל בחוזה שבין הצדדים ניתן לפרשו מתוך עצמו ומובנו הפשוט המילולי וההגיוני של הסעיף הזה שהמערערים התחייבו להקפיד בעבודות הבניה על הוראות חוקי הבניה ואישורי העיריה והכוונה היא לחוקי העיריה והאישורים שיהיו בתוקף בזמן ביצוע העבודות. על כן אם יכולים המערערים להשיג אישור להרחבת הבניה אין מניעה שיעשו כן ואין הדבר נוגד את התחייבותם בהסכם הנ"ל. לא יתכן שהמערערים היו מסכימים להתחייב לצמיתות שלא לבנות יותר משתי קומות ואילו נשאלו אם כוונתם בסעיף 6 להתחייב על כך לצמיתות, ודאי היו עונים על כך בשלילה. אם אדם רוצה ששכנו יקבל על עצמו שעבוד לתמיד שלא להגביה את ביתו, עליו לדרוש התחייבות מפורשת. מה שבקשו המשיבים למנוע היה בנית בית הכנסת שיהיה למבנה ציבורי יותר מאשר בית כנסת רגיל,ועל כך התחייבו המערערים שלא יהיה זה אלא בית כנסת ודירת מגורים.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ. שוב למערערים, עו"ד ש. גראטש למשיבים. 13.5.73).
ע.פ. 441/72 - מרדכי בן בנימין בשן נגד מדינת ישראל
*נסיון לשדל לביצוע עבירה ונסיון לקשור קשר לביצוע עבירה.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 856/70 - הערעור על פסה"ד נדחה והערעור על גזר הדין נתקבל).
.
העובדות:
ביולי 1970 בוצע שוד במלון בת"א שבו השתתפו שלשה אנשים. אלה נעצרו לאחר מכן והועמדו לדין והורשעו. חמשה חדשים לפני ביצוע השוד הנ"ל עבד המערער באותו בית מלון והציע לשניים מן השודדים לבצע את השוד. שניים אלה אמרו לו להביא תכנית המקום ולאחר שבוע הביא תכנית כזו והם דחו את רעיון השוד. מאז לא עמד אתם בקשר. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער משותפות לעבירת השוד. כן זיכה אותו מעבירת הנסיון לפי סעיף 31 לפח"פ לשדל לבצע עבירה, אך לעומת זאת מצא ביהמ"ש כי המערער אשם בנסיון לקשור קשר לעשות פשע לפי הסעיפים 34, 29 לפח"פ, וגזר עליו עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה על תנאי. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אין לאמר כי שני העדים שהשתתפו לאחר מכן בשוד היו שותפים לדבר עבירתו של המערער ושעל כן היתה עדותם צריכה סיוע. הם לא היו שותפים להצעת השוד אלא להיפך,
דחו אותה. גם אם ניתן לראותם כמעורבים בעיסקת העבירה, הנסיון לקשור קשר לעשות פשע, אין בכך כלום הואיל ועדותו של מעורב בעיסקת העבירה יכולה לשמש סיוע לעדותו של מעורב אחר ואף לעדותו של שותף לעבירה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שלא הרשיע את המערער בנסיון לשדל לביצוע שוד. המערער הציע לשניים האחרים תכנית לבצע שוד יחדיו במקום פלוני, כלומר, הוא נשא עיניו לביצוע שוד כפי שהוצע על ידיו ולא התכוון שאם לא יסכימו להתחבר עמו למטרה זו ילכו השניים האחרים ויבצעו את השוד. על כן מבחינה עובדתית, לא נעברה ע"י המערער העבירה של נסיון לשדל לביצוע שוד.
ג. לעומת זאת צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הרשיע את המערער בנסיון לקשירת קשר לעשות פשע, אשר החוק מעניש עליו. כאן ניתח הנשיא באריכות את השאלה אם ניתן להרשיע בנסיון לבצע עבירה כשהעבירה עצמה הינה קשר לביצוע עבירה אחרת. לאחר ניתוח הפסיקה במדינות שונות הגיע הנשיא למסקנה כי אין מניעה משפטית לראות בנסיון לקשור קשר פלילי משום עבירת נסיון בגדר ההגדרה בסעיף 30 לפח"פ.
השופט קיסטר הסכים והוסיף:
אכן ניתן להרשיע את המערער בעבירת הנסיון לקשירת קשר נוסף לכך, מכיון שהמערער הציע לשניים אחרים ביצוע עבירה מסוימת ובמקום מסוים הרי עובדה זו דיה כדי לבסס גם עבירה של נסיון לשידול.
(בפני השופטים : הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד גב' נ. ברנשטיין למשיבה. 17.5.73).
ע.א. 244/72 - פלנטקס בע"מ ואח' נגד .WELLCOME...LTD THE
*הגנת פטנט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 4623/70 - הערעור נדחה).
בערעור דנא הועלתה שאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי למשיבה פטנט על תרופה מסוימת וכי המערערות מפירות פטנט זה. בפס"ד נרחב מנתח השופט ויתקון את השאלה העיקרית שהעלו המערערות, כי ההמצאה הנטענת, בהיותה תהליך לריפוי בני אדם, אינה ראויה למתן פטנט. השופט ויתקון מגיע לכלל מסקנה כי הנטיה היום היא לטובת הממציא למען הגדל מדע והאדר, וכי הכלל שאין להעניק פטנט לטיפול רפואי בגוף האדם אינו כלל רצוי. אין הגיון לנהוג איסור כזה שעה שמותר לקבל פטנט על כל מוצר רפואי, והרי כזה גם זה זקוק להגנת פטנט.
השופט י. כהן בפס"ד נפרד ציין כי על אף הנימוקים החשובים לביטול ההבחנה בין פטנט הנוגע לטיפול רפואי בגוף אדם לבין נושאי פטנט אחרים, אין הוא מוכן להסכים שיש לפרש את פקודת הפטנטים כעת ברוח זו. קיימים גם טעמים כבדי משקל נגד יצירת מונופלין ע"י פטנט בקשר עם טיפול רפואי, ברם לאור ניתוח המקרה הקונקרטי הגיע גם השופט י. כהן למסקנה כי ההמצאה היתה כשרת פטנט על אף האיסור להעניק פטנט לטיפול רפואי בגוף אדם.
השופט קיסטר הסכים לדחיית הערעור מנימוקיו של השופט ויתקון, ובנתון לדברי השופט י. כהן, והביא בקשר לכך את גישת המשפט העברי והמסורת העברית.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד זליגסון למערערת, עו"ד א. גולדברג למשיבה. 9.5.73).
בג"צ 149/73 - אליהו אביהוד נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'.
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה העותר פוטר מעבודתו ותבע ממעבידתו בביה"ד האיזורי לעבודה סכומים שונים וביניהם הפרשי שכר ופיצויי הלנה. ביה"ד האיזורי פסק לו הפרשי שכר ופיצויי הלנה עד לתאריך מסוים ומאותו יום ואילך פיצויי הלנה בשעור של 10 אחוז לשבוע. עתירת העותר לביהמ"ש הגבוה לצדק נדחתה. הטענה היא כי ביה"ד הארצי לעבודה טעה טעות משפטית ושעל כן על בג"צ להתערב בכך. בג"צ לא ימהר להתערב בפסקי דין של ביה"ד לעבודה אלא אם זה טעה טעות משפטית בולטת "בבחינת קראו ליום לילה וללילה יום". טעות משפטית כזאת לא היתה כאן. לכל היותר קיימת כאן שאלה מעורבת של עובדה ושל חוק החייבת לבוא על פתרונה הסופי בתוך המערכת של בתי הדין לעבודה. אין להשוות את מדיניות ההתערבות של בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה לזו שהיתה קיימת בהתערבותו בהחלטות הממונה על גבית השכר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. חרוץ לעותר. 17.5.73).
ד.נ. 7/73 - שרה גורנשטיין ואח' נגד שר החקלאות ואח'.
*התערבות בג"צ בענין שיש לו תרופה בבימ"ש אחר זו עתירה לדיון נוסף בבג"צ 470/72 שבו נדחתה עתירת העותרים נגד מינהל מקרקעי ישראל שגבה מהם דמי הסכמה בגין הסכמה להקים בנין מסוים על חלקה חכורה. בדחותו את בקשת העותרים לדיון נוסף ציין הנשיא כי בבג"צ האמור לא נפסקה כל הלכה המצדיקה עריכת דיון נוסף. בהנמקתו הלך בג"צ לשיטתו שלא להתערב בענין תביעה כספית, המבוסס על יחסים חוזיים, ואשר ניתן להגישה בביהמ"ש המוסמך. זאת גם אם הצד שכלפיו מופנית התביעה היא המדינה או אחת מרשויותיה וגם אם התביעה מעוררת בעיה שיש לה השלכה ציבורית רחבה. זאת ועוד, השאלה אם להפנות את העותר לבימ"ש מוסמך לקבלת תרופה אלטרנטיבית או שבג"צ יתערב בענין בשל השלכתה הציבורית של הבעיה, נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש והוא קבע שהעותרים יכולים לפנות לביהמ"ש המוסמך.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. להיס לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 11.5.73).ב.ר.ע. 31/73 - אדוארד קוסוי נגד בנק פוכטונגר בע"מ ואח'.
*מחיקת בקשה כאשר המבקש לא מוכן להתחיל במשפט אין צידוק להתיר הגשת ערעור על החלטת השופט באשר אין הצדדים רשאים, אפילו הסכימו ביניהם, לכפות רצונם על השופט בענין תהליך הדיון. השופט סירב לדחות את מועד הדיון והודיע על כך לב"כ המבקש, בעוד מועד. משהודיע ב"כ המבקש בעת הדיון כי אינו מוכן לטעון במועד היה השופט רשאי לבטל את הבקשה שנועדה לבירור. קביעת המועד לדיון מסורה לשקול דעת השופט ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 3.5.73).
המ' 263/73 - יוסף לוי נגד אהרן מזלה.
*הארכת מועד נשיא ביהמ"ש העליון נתן למבקש רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ומפאת טעות משרדית איחר המבקש בהגשת הודעת הערעור. הבקשה להארכת המועד נדחתה. אם אכן קיימת אבחנה בין טעות שבחוק של העו"ד לבין טעות משרדית כטענת
המבקש, הרי ההבחנה היא לחומרה ואם בטעות שבחוק אין רואים נימוק להארכת מועד ודאי שאין לראות בטעות משרדית נימוק לכך. העובדה שניתנה רשות לערעור מהווה שיקול נכבד מאד, אבל כאשר המדובר בהארכת מועדים אשר נקבעו בחיקוק אין בכך טעם מיוחד הדרוש להארכת המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גב' א. רדאי למבקש, עו"ד ר. בן- מאיר למשיב. 8.5.73).
ב"ש 65/73 - יצחק בן שושן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה העבירות בהן הואשם המבקש נעברו חדשיים לאחר ששוחרר ברשיון בתום ריצוי חלק מהעונשים שהוטלו עליו בשל עבירות פריצה וגניבה קודמות. אין להכנס עתה לבירור השאלה אם אכן הפעם המבקש חף מפשע, אלא יש להניח שיש לאל ידי התביעה להוכיח את כתב האישום. בנסיבות אלה ונוכח פני עברו של המבקש, אין למצוא פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לשחרר את המבקש בערובה.
(בפני: השופט ח. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 15.5.73).
ב.ש. 78/73 - שמעון אלקיים ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקשים מואשמים במעשי איומים ונסיון סחיטת כספים מאת בעל בית קפה שעליו רצו לכפות שירותי שמירה כביכול. עבירות מסוג זה החלו נפוצות יתר על המידה, יש בהן משום נסיון להשליט את האלימות גם בחיי המסחר והנחה שהאלימות והאיומים בה יענו על הכל וישיגו כל מטרה. עבירה זו נמנית על העבירות שאין לשחרר את החשודים בהן בערובה.
(בפני: השופט ח. כהן. עוה"ד גילפז וטויסטר למבקשים, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 15.5.73).
בה"נ 28/72 - פלוני נגד פלונית
*סמכות שיפוט להתרת נישואין זו בקשה שהוגשה ע"י הבעל לפי סעיף 1 (א) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים) וקביעת שיפוט לשם התרת נישואיו של המבקש עם המשיבה. מטעם המשיבה לא הוגשה כל התנגדות לבקשה, והעובדות כפי שצויינו הן כי המבקש הוא יהודי אזרח ישראל שבא לישראל ב- 1967 כעולה וכי המשיבה היא בת הדת הקתולית ואזרחית צרפתית והמתגוררת כיום בפריז. הנשיא סוקר את השתלשלות הדברים מאז הגשת הבקשה, התצהירים שהוגשו, פגישת פרקליט המבקש עם המשיבה, פניית הנשיא לבתי הדין הדתיים הנוגעים בדבר לקבלת חוות דעת ולבסוף הוא מגיע למסקנה, ובהתאם לבחירתו של המבקש הסמכות לדון ולהכריע בענין התרת הנישואין הינה לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד בן- מנשה למבקש, עו"ד גב' לרנר- נאור ליועהמ"ש לממשלה. 17.5.73 ).
ע.א. 563/72 - ויקטוריה רז'נו נגד הלל מגזומוף
*צו פינוי עקב נטישה המערערת שכרה בשנת 1947 דירת חדר ומטבח בבית שעבר לאחר מכן לבעלות המשיב. בחוזה השכירות נאמר כי הדירה נשכרה כדי לגור בה. לאחר שנת השכירות הראשונה הפכה המערערת לדיירת מוגנת. למעשה, היא לא גרה באותו חדר מעולם, אך גרה עם אחיה בדירה אחרת באותו בית ואילו בחדר החזיקה את בגדיה וחפצים אחרים שלה. בשנת 1966 עזב אחיה את המושכר ולאחר מכן עזבה אף היא את הבית ועברה לגור בבית ים ומאז ביקרה לעתים רחוקות בחדר, וגם זאת, כדבריה, עקב סנטימנטים. משרכש המשיב בשנת 1969 את הבעלות בדירה הגיש תביעת פינוי נגד המערערת.
בימ"ש השלום פסק כי המערערת מעולם לא השתמשה בדירה למגורים ומכיון שבמשך שנים קיבל בעל הבית שכ"ד הרי הוא ויתר על עילת הפרת ההסכם. ערעורו של המשיב נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי ואושר ע"י ביהמ"ש העליון. צדק ביהמ"ש המחוזי כי חל שינוי מהותי בהחזקת הדירה ע"י המערערת כאשר עזבה בכלל את הבית. עד שנת 1966 אפשר לראות במושכר חלק ממקום מגורי המערערת אף על פי שעשתה בו שימוש מצומצם של החזקת חפצים אישיים. לא היה על כן בשימוש שעשתה בחדר הפרת הסכם וממילא אין לראות בקבלת שכה"ד הסכמה מצד בעל הבית להפרת ההסכם. משעזבה את הבית והשאירה בחדר רק דברים שאינם משמשים לכל צורך שהוא, הרי זנחה את המושכר ואבדה את הגנת החוק.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד לוסטיגמן למערערת, עו"ד מצא למשיב. 15.5.73).
ע.א. 282/72 - מחמד סלים כואל נגד עלי סלים כואל ואח'
*הראיות הנדרשות להצהרה בדבר בעלות על מקרקעין המערער ביקש פס"ד הצהרתי שהוא בלבד הבעלים של חלקת קרקע מסוימת שעליה בנוי בית בו מתגוררים המערער יחד עם המשיבים שהם אחיו. הקרקע עדיין לא רשומה י וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה. עדותו של המערער לא היתה מהימנה על ביהמ"ש ובמסמכים שהגיש לא היה כדי להוכיח בעלות ייחודית של המערער. המדובר בקרקע שהיא בלתי רשומה וכדי לקבל מסמך שאיננו תעודת רישום כהוכחה על זכות בעלות צריכה עדותו של מי שמגיש את המסמכים להיות מהימנה על ביהמ"ש. משלא האמין השופט למערער שהמסמכים נעשו על שמו בלבד מכיון שהוא הבעלים הרי אין במסמכים כדי להוכיח דבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד שחאדה למערער. עו"ד פ. ברק למשיבים. 16.5.73).
ע.א. 573/72 - משה הראתי נגד אברהם אלקלעי
*פירוש הסכם פשרה בתובענה קודמת הגיעו בעלי הדין לידי הסכם פשרה ובתובענה הנוכחית ביקש המערער לבטל את הסכם הפשרה, מתוך טענה שהיתה טעות הדדית של הצדדים ולמעשה לא באו לידי הסכם כלל, באשר דעתם לא היתה מכוונת לאותו דבר. בימ"ש השלום דחה את בקשת המערער, ערעורו בביהמ"ש המחוזי נדחה וגם הערעור על כך נדחה. גם שופט בימ"ש השלום וגם שופטי ביהמ"ש המחוזי בדקו את נוסח הסכם הפשרה ופירשוהו כלשונו והגיעו למסקנה שכוונת המתפשרים היתה כפי שפורשה ע"י המשיב. אין די בטעות חד צדדית לפסול הסכם שנעשה, אלא אם כן ירדה הטעות לשורש העיסקה שנעשתה ולעצם מהותה. טעות כזאת ודאי שלא הוכחה כאן.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח.כהן. עו"ד מ. פודזרסקי למערער, עו"ד נ. ישעיה למשיב. 16.5.73).
ע.א. 225/72 - יצחק גלינסקי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*השתק עקב התנהגות המערער והמשיב השלישי היו שותפים בחברה שעסקה בבנית דירות ולחברה היו חשבונות בסניף של המשיב. שני השותפים נתנו ערבויותיהם האישיות לתשלום המגיע בחשבונות החברה אצל הבנק ולבסוף הגיש הבנק נגד החברה ונגד שני הערבים תביעה על סכום של כ- 75,000 ל"י. המערער טען כי הבנק חייב שלא כדין אחד החשבונות של החברה כאשר העביר כספים מחשבון זה לזכות חברה שבבעלות המשיב השלישי לפי הוראות המשיב השלישי בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערער מן הנימוק כי המערער מושתק מלטעון שהחיובים הנדונים של החשבון נעשו שלא כדין והערעור
על כך נדחה. החיובים הנדונים נעשו במשך שלוש שנים והם נכללו בפנקסי החברה ובמאזניה השנתיים ואת המאזנים אישר המערער בחתימתו. כן היה סר מפעם לפעם לבנק, התעניין ועיין בחשבונות ואין זה מתקבל על הדעת שכל השנים הללו לא התעניין ולא ידע על הנעשה. אשר לטענה כי הבנק התרשל בכבדו את הוראותיו של השותף השני ורשלנות זו שקולה כנגד ההשתק שבהתנהגות המערער יתכן שמלכתחילה התרשל הבנק כאשר פעל בניגוד להוראות בכתב שניתנו בעת פתיחת החשבון, אבל בדיעבד נטע המערער עצמו בלב פקידי הבנק את המחשבה שדרך זו של ביצוע תשלומים זוכה להסכמה שבשתיקה. על כן המערער אינו יכול לבוא לבנק בטענת רשלנות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. קיבקוביץ למערער, עו"ד ז. ברוכשטיין למשיב. 14.5.73).
ע.א. 555/72 - אדית ישראל נגד דן... בע"מ
*תביעת נזיקין עקב פגיעה בתוך אוטובוס המערערת נחבלה בתוך אוטובוס כאשר נתקלה במזודה שעמדה בו. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת נגד חברת דן והערעור על כך נדחה. בהתאם לתקנות התעבורה רשאי היה הנהג להרשות הכנסת מזודה לאוטובוס והמקום שנועד לעמידת המזודה תואם את חיובי תקנות התעבורה. החובה להניח מטענים בסורג המיועד למטען או במשטחים של האוטובוס אינה חובה אבסולוטית אלא חובה קיימת בגדר הסבירות בלבד ואין זה סביר לגזור על הנוסעים שלא לקחת עמם מזודה מהסוג הנדון בערעור דנא. אין לאמר גם שנהג האוטובוס התרשל כשהרשה לבעל המזודה לשים את המזודה בצורה שהפכה למכשול בדרך המערערת. מתוך חומר הראיות עולה כי רק באשמת המערערת עצמה נהייתה המזודה למכשול ואף כי אין אשמתה פוטרת את הנהג מאחריותו הרי לא מוטל על הנהג חובה לעקוב אחרי גורל המזודה עד שתצא עם בעלה מן האוטובוס.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ב. לאונר ו-י. וסרצוג למערערת, עו"ד צ. רפפורט למשיבה. 25.4.73).
ע.א. 470/72 - שרה גרין נגד מרכז השלטון המקומי בישראל
*גילוי מסמכים המערערת הגישה נגד המשיב תביעה כספית והשיגה צו לגילוי מסמכים אך תצהיר הגילוי לא היה בהתאם לתקנות ולא נאמר בו כי מלבד המסמכים שנתגלו "מעולם לא היו" בידי המשיב מסמכים אחרים אעפ"כ ראה בכך ביהמ"ש המחוזי קיום הצו לגילוי מסמכים והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי לכאורה זכאית המערערת לסעד שביקשה היינו מחיקת כתב ההגנה, עקב אי מילוי מצוות גילוי המסמכים אלא שאין דרכו של ביהמ"ש לנקוט סנקציה חמורה זו כל עוד נשאר ספק בלבו שמא לא התכוון בעל הדין להמרות את פיו של ביהמ"ש. המשיב טוען כי הינו גוף גדול שעובדים בו מספר נכבד של עובדים וקשה להצהיר בשבועה כי פרט למסמכים המצויים כיום בידיו לא היו מסמכים נוספים בידיו. טענה זו הועלתה בביהמ"ש העליון, אך חייבים היו להעלות אותה בתצהיר של גילוי המסמכים ואז היה ביהמ"ש המחוזי שוקל באיזו מידה היא מצדיקה סטיה מהנוסח הנדרש בגילוי מסמכים למשיב ניתנה אורכה של 7 ימים להגשת תצהיר שיהיה ערוך כחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט מני. עו"ד ח. כהן למערערת, עו"ד ב. טויסטר למשיבה).
ע.א. 451/72 - נג'י צבי נגד חנה פרנק ואח'
*פיצויים בגין הפסד שכר בתי המשפט נוהגים לפסוק פיצויים על בסיס של אחוזי נכות כאשר אין בפניהם נתונים
יותר מדויקים על הפסדי שכר אבל עצם הפגיעה בכושר ההשתכרות איננה מוטלת בספק. אולם כאשר לא הוכח שהנכות הפיסית גורמת או עלולה לגרום בעתיד להפחתה כלשהי בכושר התובע להשתכר בעבודות מן הסוג שבהן היה עוסק לפני התאונה אין הוא זכאי לשום פיצוי. יתכן שבמקרה דנא "הקדיח המערער את תבשילו" בנסיונו הפסול להוליך את רופאיו ואת ביהמ"ש שולל ואילו הגיש תביעת אמת היה עולה בידו להוכיח הפסד הכנסה כלשהו אך משהלך בדרכים בהן הלך ונשאר בסוף ללא ראיה מהימנה אין ביהמ"ש לערעורים יכול להושיע לו.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. ירון למערער, עו"ד י. וולפיילד למשיבים. 15.4.73).
ע.א. 249/72 - צרפתי אברהם ואח' נגד שבתאי כהן
*פירוש וביצוע הסכם המערער והמשיב היו שותפים במוסך ובשנת 1966 הגישה רשות הפיתוח נגדם תביעה לסילוק יד. בעוד התביעה תלויה ועומדת הסכימו השותפים להפרד באופן שהמערער ימשיך לבדו בניהול המוסך. בהסכם הפירוק נקבע כי במידה ויושג הסדר כספי עם "רשות הפיתוח" יקבל המשיב מחצית מהסכום שישולם ע"י התובעת או כל גוף אחר בגין פינוי המוסך. בשנת 1968 ניתן פס"ד בהסכמה לסילוק ידם של השותפים מן הנכס ובשנת 1970 הגישו המערער ואחיו (המערער השני) תביעה לפס"ד הצהרתי שפסק סילוק היד אינו ניתן לביצוע נגד האח משום שלא היה צד לתביעת סילוק היד ויש לו זכויות משלו בנכס. תביעה זו התבססה על טענה כוזבת שכאילו האח מחזיק בנכס עוד משנת 1961. אחרי הגשת תביעה זו הצליחו האחים להוציא מעירית ת"א, שאליה העבירה בינתיים רשות הפיתוח את הקנין בנכס סכום של 50,000 ל"י תמורת ההסכמה לפנות את הנכס. המשיב תבע משני האחים את מחצית הסכום וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיב את המחצית שהוא קיבל מהעיריה היינו סכום של 25,000 ל"י (פחות הוצאות שהוצאו). הערעור על כך נדחה. אפילו נכונה טענת המערערים שלשותפים לא היתה זכות בנכס וכי לא הגיע להם כל כסף - אין המערער יכול להסתלק מהתחייבותו לשלם מחצית התמורה של הפינוי למשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קליינר למערערים, עו"ד י. אמתי למשיב. 25.4.73).
ע.א. 95/72 - מנהל המכס והבלו נגד כימיקלים ופוספטים בע"מ
*שעורי מכס בענין דנא סבר מנהל המכס והבלו כי חומר מסוים של המשיבה נכנס למסגרת פרט מסוים של הצו בדבר הטלת מס קניה ושעורי המס. ועדת הערר לפי החוק סברה כי החלטת מנהל המכס בדין יסודה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נתקבל. אכן, אין המערער צודק בטענתו כי ביהמ"ש לא יכול היה להתערב בענין. השאלה שהתעוררה איננה שאלה עובדתית גרידא אלא שאלה של פירוש החוק והחלתו על סחורה שאין מחלוקת מבחינה עובדתית על טיבה ומהותה. ברם לגוף הענין צדק המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רובין למערער עו"ד ע. לוינטון למשיבה. 15.4.73).
ע.א. 418/72 - מכשירי תנועה בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*שעורי מס רכוש על מלאי המערערת חוייבה בתשלום מס רכוש על מלאי של כלי רכב שייבאה ואשר ביום הקובע טרם שוחררו ממחסני המכס. השאלה היתה אם לצורך קביעת שוויו של המלאי מן הדין להביא בחשבון את המכס שחל עליו אך שטרם שולם ולטענת החברה יתכן שגם
לא ישולם אף פעם שכן חלק מכלי הרכב יירכשו ע"י עולים חדשים הפטורים מתשלום מכס. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש להתחשב בחבות המכס ולקבוע את שוויו של המלאי ככולל את דמי המכס והערעור על כך נדחה. הגדרת "מחיר" לצורך תשלום מס רכוש כוללת את מחיר הרכישה של המלאי לרבות מסי יבוא ותשלומי חובה אחרים. אם כי יתכן שחלק בלתי מסוים מהמכוניות ימכר לפני שחרורו ממחסני המכס לעולים חדשים הפטורים ממכס, אין לאמר כי המכונית פטורה ממכס. הקובע הוא המצב "ביום הקובע" ומכיוון שבאותו יום חב היבואן במכס אין פטורו של הלקוח העתידי עשוי לבטל את חבותו למפרע. אין גם לאמר שהחבות היא על הצרכן ולא על היבואן. תחולת המס מן הבחינה הכלכלית היא אמנם על הצרכן אך כאן יש לנו ענין בחבות המשפטית ולא בתחולה הכלכלית.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. פוטשבוצקי למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 29.4.73).
ע.א. 375/72 - פנחס טולדנו נגד אגד בע"מ ואח'
*תביעת פיצויים בטענה של מצג שוא המשיבה החזיקה בשטח תחנת אגד הישנה בנהריה כחוכרת והשכירה למערער את המזנון שבתחנה. המערער שילם תמורת השכירות 10,000 ל"י כתשלום חד פעמי. משעזבה המשיבה את שטח התחנה הוגשה תביעה ע"י הבעלים נגד המערער לפינוי המזנון, והתביעה נדחתה הן ע"י בימ"ש השלום והן ע"י ביהמ"ש המחוזי, בעוד שביהמ"ש העליון החליט לצוות על הפינוי. משנצטווה המערער לפנות את המקום הגיש תביעה נגד אגד להחזרת הסכום של 10,000 ל"י ששילם וכן לדמי נזק בשעור של 150,000 ל"י, בטענה שהטעו אותו לחשוב שהוא מקבל את המזנון בשכירות מוגנת. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. השופט מני ציין בפסק דינו כי לא היתה כל ראיה שהמשיבה הבטיחה או התחייבה אי פעם כלפי המערער ששכירות המשנה תהיה מוגנת או שהוא יוכל להשאר לאורך ימים.
השופט ח. כהן הסכים והוסיף כי ודאי שאין לאמר שהיה כאן מצג שוא בתרמית ע"י אגד, שכן המשיבה כוונה לדעותיהם של ששה שופטים. ברם אפילו השכירה המשיבה למערער את המושכר תוך כדי מצג שוא אז צריכה תביעת המערער להכשל: ראשית מפני שהמצג היה של המצב המשפטי בלבד; שנית מפני שאם רצה המערער לזכות בשכירות מוגנת צריך היה לדאוג למילוי דרישות החוק בכגון דא; ושלישית והוא עיקר: לאחר שישב המערער במושכר משך 12 שנים אין שומעים לו כאילו בדמי הפתח של 10,000 ל"י ששילם היה משום הוצאת טעות או משום גרימת עושר ולא במשפט למשיבה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד י. אלקיים למערער עו"ד גלזר למשיבה. 15.4.73).
ע.א. 436/72 - יוסף כדורי נגד קצין התגמולים
*מוות עקב שרות צבאי המערער הינו אביו של החייל יעקב כדורי אשר בהיותו בשירות מילואים טבע בבריכת חורשת טל ונפטר. תביעת המערער להכיר במות הבן כאירוע שאירע עקב שירותו הצבאי נדחתה, והערעור על כך נדחה. המנוח וחבר ששירת עמו יצאו בשבת את המחנה ללא נטילת רשות והלכו לרחוץ בבריכה, ותוך כדי רחצה טבע המנוח. גם אם לפי ההסדרים מותר היה לצאת מהמחנה ללא קבלת רשות מיוחדת, כטענת המערער, גם אז אין לראות את המקרה כאילו אירע עקב השירות הצבאי. אין להשוות מקרה זה למצב שבו קיים מקום רחצה בתוך המחנה או שהצבא מארגן מסע להנאת המשתתפים בו וקורה מקרה כזה, שאז לכל הדעות נושא הצבא באחריות למה שקורה בזמן זה וניתן לאמר כי המסגרת הצבאית הולכת בד בבד עם המעשה והצבא אחראי לכל הנעשה והקורה בו. מאידך, כאשר
החייל נמצא בחופשה גם אם זו חופשה ברשות וקורה תאונה אין לראותה כתאונה עקב השירות אם אלא אם כן התאונה קורה בדרך מהמחנה או בדרכו חזרה למחנה שאז החוק קובע במפורש שיש לראות את התאונה כאילו קרתה עקב השירות הצבאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מרקוביץ למערער, עו"ד יאראק למשיב. 15.5.73).
ע.א. 353/72 - ברוך רוטמן ואח' נגד מאיר וולקון ואח'
*הגשת הוכחת חוב כראיה שהתובע בחר לראות הסכם רכישת מקרקעין כבטל המערערים הינם נאמנים לנכסי פושט רגל. המשיב רכש מפושט הרגל (שהיה שותף עם פושט רגל נוסף) חלקת קרקע, ובהסכם הרכישה נאמר כי המשיב רכש %75 מן החלקה. לאחר פשיטת הרגל הגיש המשיב הוכחת חוב לנאמן בפשיטת הרגל ותבע החזרת הכסף ששילם ולא ביקש ביצוע של ההסכם לרכישת החלקה ואף התעניין אצל הנאמן בדבר הדיבידנדים שמחלקים לנושים. רק לאחר שמחירי הקרקע התחילו לעלות בא המשיב ותבע ביצוע בעין של הסכם המכר במקום החזרת הכספים ששילם. תביעתו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. אכן, אין חולקים כי המשיב רכש בעלות שביושר בחלקה. מאידך, הלכה פסוקה היא שבמקרה של הפרת הסכם, הברירה בידי הצד שכנגד לראות בהפרה התנהגות השמה קץ לחוזה, ולדרוש החזרת הכספים, או לעמוד על קיומו של החוזה ולדרוש את ביצועו. צד לחוזה המשתמש בזכותו לביטול החוזה אינו רשאי לאחר מכן לחזור בו מבחירתו ולדרוש את קיומו של החוזה. בהגשת הוכחת החוב הביעו המשיבים את רצונם לקבל חזרה את כספם, ועל ידי כך השתמשו בזכות הברירה שבידם, לשים קץ לחוזה ולא לדרוש את ביצועו. לטענת המשיבים שמתוך טעות הגישו את הוכחת החוב - נטל הראיה בענין הטעות היה על המשיבים, ולא הוכיחו זאת. מן הראוי להוסיף שהמשיבים לא בקשו לחזור בהם מהוכחת החוב הנ"ל ולא הובאו כל אסמכתאות בשאלה האם ומתי ירשה ביהמ"ש לנושה שהגיש הוכחת חוב לחזור בו ממנה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. המערערים לעצמם, עו"ד ש. ירון למשיבים. 21.5.73).
על"ע 72+6/72/4 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*חתימת פס"ד ביה"ד המשמעתי ע"י שופט אחד בענין דנא החזיק המערער בכספי פקדון של לקוח בסכום של כ- 50,000 ל"י וסירב למסור את דמי הפקדון באשר הגיע לו תשלום שכר מהמתלונן. ביה"ד המשמעתי המחוזי השעה את המערער לתקופה של 9 חודשים והורה על פרסום פסה"ד יחד עם שמו של המערער. ביה"ד הארצי אישר את פסה"ד אך קבע כי שמו של המערער לא יפורסם. פסה"ד של ביה"ד הארצי נושא את התאריך 1.2.72 וחתומים בו שניים מחברי ביה"ד. החבר השלישי של ביה"ד, המנוח עו"ד שלף ז"ל, נפטר כ- 6 שבועות לאחר התאריך הנ"ל. המערער טוען כי מכיון שחתומים רק שניים מחברי ביה"ד אין תוקף לפסה"ד. טענה זו נדחתה מפי השופט ח. כהן, שקבע כי בפס"ד של ביה"ד הארצי די בכך שרק אחד מבין השופטים יהיה חתום על פסה"ד. מצד שני, ערער הועד המחוזי על איסור פרסום שמו של המערער. השופט ח. כהן סבר כי אין להתערב במסקנות ביה"ד המשמעתי הארצי שראה להקל עם המערער ע"י איסור פרסום שמו ברבים, ברם ביטל דעתו מפני דעת חבריו שקיבלו את ערעור הועד המחוזי, וקבעו כי יש לפרסם את שמו של המערער. השופט לנדוי שקבע בפסה"ד שיש לפרסם את שמו של המערער, עמד על חומרת המעשה של עיכוב כספי פקדון, ועל כך שענין הנאמנות של עו"ד ללקוח הוא מן הענינים החשובים ביותר ביחסים שבין עו"ד לבין לקוחו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד הגלר למערער, עו"ד ש. סרוב למשיב. 20.5.73).
ד.נ. 15/73 - דוד בן דוד נגד מדינת ישראל
*הגדרת "סוג" העבירה המפעילה מאסר על תנאי בקשת המערער לקיים דיון נוסף בשאלה אם די בהתניית מאסר שיאמר כי המאסר יופעל אם יעבור הנידון עבירה "מסוג פשע" נדחתה. אכן על ביהמ"ש לפרש בגזר דינו מהן העבירות בהן יתפוש התנאי, אך אם רצונו של ביהמ"ש הוא שהתנאי יתפוש בכל הפשעים כולם פשיטא שהוא יוצא ידי חובה זו ע"י ציון "סוג" העבירה שיתפוש בהן התנאי כסתם "פשע".
(בפני: השופט ח. כהן. 20.5.73).
ע.א. 596/72 - יעקב סבג ואח' נגד רפאל חלפון ואח'
*צו פינוי עקב שינויים במושכר ופירוש הסכם המערערים השכירו למשיבים חנות ובסעיף 9 של חוזה השכירות התחייבו השוכרים לא לשנות את מבנה המושכר ולא להוסיף כל מבנה בלי קבלת רשות. הפרת אחד מתנאי השכירות כולל תנאי זה מקנה עילה לפי ההסכם לתבוע פינוי החנות. בתנאים מיוחדים לחוזה נאמר כי על האמור בסעיף 9 הנ"ל ניתנת רשות לשוכר "לעשות שינויים ושיפוצים בחנות" וכו'. לאחר מכן רכשו המשיבים חנות הגובלת עם המושכר, ועל אף מכתבי התראה מצד המערערים פתחו דלת בין המושכר לבין החנות שרכשו, ע"י הריסת הקיר. המערערים הגישו תביעת פינוי נגד המשיבים ובימ"ש השלום נתן צו פינוי, אך העניק למשיבים סעד מן היושר בתנאי שיסתמו את הפתח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי הסעיף המתיר עשיית שינויים ושיפוצים מצדיק פריצת הפתח האמורה. הערעור על כך נתקבל. כאשר ביהמ"ש בא לפרש את התנאים הכלולים בחוזה, יש לרדת לכוונת הצדדים ולהתחשב בנסיבות עשיית החוזה, כאשר המונחים שבחוזה ניתנים לפירושים שונים. בעניננו, לא זו בלבד שכאשר המושכר הושכר למשיבים עדיין לא היתה החנות הצמודה לה שייכת למשיבים ולא יכלו הצדדים בכלל להתכוון במונח "שינויים" לפריצת הפתח, אלא שכלל אין לתת למונח "שינויים" מושג כה רחב שיכלול פריצת הפתח. השינויים האמורים אינם יכולים לחרוג מגדר השינויים המקובלים והדרושים באופן סביר במהלך העסקים הרגיל. אין להעלות על הדעת ששינויים אלה עשויים להרחיק לכת עד כדי שינוי במהות המבנה כפי שנעשה במקרה שלנו, שינוי ההופך את רכוש המערערים ורכוש המשיבים לרכוש משותף, תוך התעלמות מוחלטת מרצון הבעלים החוקיים של החנות המושכרת.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ל. סמוב למערערים, עו"ד ח. זולטי למשיבים. 20.5.73).
ע.פ. 115/73 - מרדכי סלמה נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (אינוס בצוותא) המערער הורשע בעבירות אינוס בצותא ובעילה שלא כחוק של ילדה פחות מגיל 16 ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים על תנאי. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. עובדות המקרה היו שהמערער שהיה בעת המקרה בן שש עשרה וחצי הציע לנערה בת 13 שנה שהכיר להסיע אותה ליעד שאליו רצתה להגיע, אך הוא יחד עם ארבעה חבריו הסיעו את הנערה לשפת הים, ושם בעלו אותה בזה אחר זה, אחרי שהכו אותה באכזריות. לנוכח נסיבות המקרה ובהתחשב בכך שהחוק מטיל עונש מירבי של 20 שנות מאסר עבור אינוס בצותא, צריך היה למצות את חומרת הדין עם המערער. ברם בהתחשב בגילו הצעיר והעדר הרשעות קודמות לא ימוצה הדין עם המערער, אך יש להחמיר בעונשו באופן שיוטל עליו עונש של 5 שנות מאסר.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד ע. עצמון למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 15.5.73).
ע.א. 642/72 - פלוני נגד פלונית
*מזונות המערער חוייב בתשלום סכום של 425 ל"י לחודש מזונות למשיבה ונקבע כי הסכום יהיה צמוד למדד יוקר המחיה. המערער טוען כי כשכיר אין הוא מקבל תוספת משכורת אוטומטית עם עליית המדד אלא מקבל מדי פעם תוספת יוקר לפי הכללים הנוהגים ביחסי העבודה. אי לכך הוא מסכים לשלם תוספת לסכום המזונות באופן יחסי, כאשר הוא מקבל את תוספת היוקר. טענתו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי אכן כך ישולמו המזונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד ברפי למערער, המשיבה לעצמה. 8.4.73).
ע.א. 521/72 - לגזיאל דורי נגד קצין התגמולין
*פיצויי נכות עקב שרות צבאי המערער טוען שלקה בשמיעתו עקב חדירת בנזין לאוזניו, שעה שעבד כמכונאי רכב בשרות הצבא. שני מומחים קבעו כי אין קשר בין התקרית לבין ליקוי השמיעה של המערער ורופא אחד קבע שיש קשר. ועדת הערעורים קבעה שאכן אין קשר סיבתי בין התקרית לחרשות והערעור על כך נדחה. אין בערעור כל נקודה משפטית שתצדיק התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדת הערעורים. אין להחיל כאן את הלכת בוסני שכן אין א4 כאן ענין עם שתי אסכולות רפואיות, אלא היתה זאת הערכה רפואית מקצועית שונה ע"י רופאים שונים דבר שאינו יכול להוות עילה לערעור בפני ביהמ"ש העליון. (בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד זלצר למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 26.4.73).
ע.א. 693/72 - טיולי רמה בע"מ נגד מדינת ישראל
*שעור מס נסיעות המערערת מארגנת טיולים לחו"ל ולשם כך היא חוכרת אוניות מחברת צים. כדמי חכירה היא משלמת את סך הכל המחירים הקבועים לכל המיטות שבאניה. אולם המטיילים משלמים לה סכומים גבוהים יותר וההפרש כולל מס נמל, הוצאות דרכון, פרסום ודמי טיפול, מס נסיעות, עמלת סוכנים, וכן הרווח של המערערת. רק תשלום הסכום הכולל האמור מבטיח למטייל השתתפות בהפלגה. המשיבה תבעה מהמערערת תשלום מס נסיעות חוץ לא מהסכום הנקוב בכרטיס הנסיעה אלא מהסכום הכולל שלוקחת המערערת מאת המטיילים בניכוי הסכומים שהמערערת מוציאה בעד מס נמל הוצאת דרכון ומס נסיעות. ביהמ"ש המחוזי תמך בעמדת המשיבה והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. רימל למערער, עו"ד ל. לוי למשיבה. 2.5.73).
ע.א. 448/72 - ישעיהו שיק נגד היועהמ"ש לממשלה
*פס"ד הצהרתי על אי השתייכות ללאום יהודי בפס"ד דנא קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של המערער שביקש למחוק מתעודת הזהות שלו את שיוכו ללאום היהודי. בהיותו ילד נרשם המערער ע"י אמו במרשם התושבים כיהודי לפי דתו ולאומיותו. כשהגיע לגיל 16 וביקש להוציא תעודת זהות נמנע מלהצהיר על דתו ולאומיותו ומאז הוא מנהל מאבק עם משרד הפנים לבטל את הרישום בפרטים אלה שנעשה בזמנו עפ"י הודעת האם. משרד הפנים נענה לו בדבר מחיקת הרישום בפרט הדת אך מסרב למחוק את הרישום בפרט הלאום. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת פס"ד הצהרתי למחיקת שיוכו ללאום היהודי וכאמור נתקבל ערעורו של המערער. ביהמ"ש העליון קבע כי אין הבדל בין הפריט לאום לבין הפריט דת לצורך קבלת טענתו של אדם שאיננו משתייך ללאום או לדת מסויימים. אכן, יש לציין כי המדובר כאן בהענות לשינויים, כאשר אדם רשום כבן דת או לאום פלוני והוא מבקש לשנות את הרישום על מנת לשלול השתייכותו
לדת או ללאום כלשהם. שיקולים אחרים עלולים להיות באם הבקשה היא לשנות אתהרישום מדת אחת למשנהו או מלאום אחד למשנהו. כמו כן אין זה ענין להלך רוחחולף וקפריזי שאדם יכול היום להכריז על עצמו כבן דת פלונית ולאום פלוני ומחר מחרתיים שלא שייך לשום דת ולאום. הענין מהותי ורציני וכאשר אדם בא לשנות את הרישוםהוא חייב לשכנע את ביהמ"ש שאכן גישתו היא ענינית, מחשבתו היא כנה,וכוונתו היא אמיתית.
(בפני השופטים: ברנזון,ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. הוסיף השופט עציוני.עו"ד בן- מנשה למערער, פרקליט המדינה ג. באך למשיב. 29.4.73).
ע.א. 398/72 - מונד פדריק נגד שילר מריה ואח'
*פסיקת הוצאות בין המערער לבין מורישן של המשיבות היתה קיימת שותפות שנתפרקה עקב מותושל המוריש. המשיבות סגרו את החנות על מנעול והוציאו את המערער מניהול עסקיהשותפות. עקב כך הגיש המערער תובענה וביקש צו לפירוק השותפות ועריכת חשבונות.הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה. לאחר מכן נתמנה כונס נכסים שבירר את החשבונותובכך יושבה המחלוקת בין בעלי הדין. עם תום מלאכתו של כונס הנכסים הובא בעניןבפני השופט שנתן פס"ד כי השותפות פורקה וחוסלה אך הורה שלא יהיה צו להוצאות.הערעור על אי פסיקת הוצאות נתקבל. אכן, ענין ההוצאות מסור לשיקול דעתו שלהשופט שדן בענין, אך החלטת השופט בענין דנא אינה מראה שהוא שקל בדעתו את עניןההוצאות. נוכח מצב הדברים אין לראות מדוע לא צריך היה התובע לפנות לביהמ"שכדי לקבל את הסעד ומדוע לא ייפסקו הוצאות לטובתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד בן- שלמה למערער, עו"ד א. איזמןלמשיבה 2. 8.4.73).
ע.פ. 452/72 - חסין אלסקפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רצח ע"י נער פחות מגיל 18) המערער, בהיותו פחות מבן 18, חנק למוות נער בן 12 לאחר ריב עם הנער. ביהמ"שהמחוזי הטיל על המערער עונש של 12 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. המערערקיפח חיי ילד צעיר ללא זיק של מצפון, וגילו בעת ביצוע הפשע לא היה רחוק מגילהאחריות המלאה בפלילים. מספר ימים לפני הרצח ברח המערער ממוסד לעברינים צעיריםואין ברירה אלא להרחיק אותו לתקופה ארוכה מן החברה האנושית.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד אבו עטה למערער, עו"ד גב' בייניש למשיבה.3.5.73).
ע.פ. 133/73 - מנחם אוחנון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לשוד וסחיטה)
המערער הורשע בנסיון לבצע שוד חמור, נשיאת נשק ללא רשות, וסחיטה בכחבכך שיחד עם שניים אחרים פרץ לדירה וניסה לשדוד אך לאחר שאשת המתלונן פרצהבצעקות ברחו השלושה. כעבור מספר ימים התקשרו בטלפון עם המתלונן ודרשו ממנותשלום של 30,000 ל"י. הם איימו שאם לא יענה לדרישתם יהרגו את אשתו וילדיו.המתלונן הודיע על כך למשטרה ובתאום עם המשטרה נתפש המערער יחד עם חבריו. עלהמערער הוטל עונש של מאסר לשלוש שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורונדחה. המערער הינו בן 17 שנה, והוא בא מבית מסודר, הוריו אנשים עובדים וזו הרשעתוהראשונה. כל הנימוקים לקולא היו בפני ביהמ"ש המחוזי ואלמלא הם היה צריך להחמירהרבה יותר בענשו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. שטבהלץ למערער,עו"ד ברנשטיין למשיבה. 2.5.73).
בתוכן
* ע.א. 30/72 - ..........................294 ─ * פיצויים בגין הוצאת דיבה.
─* ע.א. 184/72 - .................295 ─ * פירוש הסכם.
─* ע.פ. 441/72 - .......................296 ─ * נסיון לשדל לביצוע עבירה ונסיון לקשור קשר לביצוע עבירה.
─* ע.א. 244/72 - ..........................297 ─ * הגנת פטנט.
─* בג"צ 149/73 - התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה..........................298 ─* ד.נ 7/73 - התערבות בג"צ בענין שיש לו תרופה בבימ"ש אחר................298 ─* בר"ע 31/73 - מחיקת בקשה כאשר המבקש לא מוכן להתחיל במשפט................298 ─* המ' 263/73 - הארכת מועד................................................298─* ב.ש. 65/73 - שחרור בערובה..............................................299 ─* ב.ש. 78/73 - שחרור בערובה..............................................299─* בה"נ 28/72 - סמכות שיפוט להתרת נישואין.................................299─* ע.א. 563/72 - צו פינוי עקב נטישה........................................299─* ע.א. 282/72 - הראיות הנדרשות להצהרה בדבר בעלות על מקרקעין...............300 ─* ע.א. 573/72 - פירוש הסכם פשרה...........................................300─* ע.א. 225/72 - השתק עקב התנהגות..........................................300─* ע.א. 555/72 - תביעת נזיקין עקב פגיעה בתוך אוטובוס.......................301 ─* ע.א. 470/72 - גילוי מסמכים..............................................301─* ע.א. 451/72 - פיצויים בגין הפסד שכר.....................................301─* ע.א. 249/72 - פירוש וביצוע הסכם.........................................302 ─* ע.א. 95/72 - שעורי מכס.................................................302─* ע.א. 418/72 - שעורי מס רכוש על מלאי.....................................302─* ע.א. 375/72 - תביעת פיצויים בטענה של מצג שוא............................303 ─* ע.א. 436/72 - מוות עקב שרות צבאי........................................303─* ע.א. 353/72 - הגשת הוכחת חוב כראיה שהתובע בחר לראות הסכם רכישת ─ מקרקעין כבטל..............................................304 ─* על"ע 72+6/72/4 - חתימת פס"ד ביה"ד המשמעתי ע"י שופט אחד..................304─* ד.נ. 15/73 - הגדרת "סוג" העבירה המפעילה מאסר על תנאי...................305 ─* ע.א. 596/72 - צו פינוי עקב שינויים במושכר ופירוש הסכם...................305─* ע.פ. 115/73 - קולת העונש (אינוס בצוותא).................................305─* ע.א. 642/72 - מזונות....................................................306 ─* ע.א 521/72 - פיצויי נכות עקב שרות צבאי.................................306 ─* ע.א. 693/72 - שעור מס נסיעות............................................306─* ע.א. 448/72 - פס"ד הצהרתי על אי השתייכות ללאום יהודי....................306 ─* ע.א. 398/72 - פסיקת הוצאות..............................................307 ─* ע.פ. 452/72 - חומרת העונש (רצח ע"י נער פחות מגיל 18)....................307 ─* ע.פ. 133/73 - חומרת העונש (נסיון לשוד וסחיטה)...........................307 ─
─
─