תקציר סביר כרך ז' חוברת 24

ע.א. 122/73 - מרוק מרגולין נגד נחמה קפלן

*העברת דירה לפי חוק דמי מפתח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי (השופטים: ב. כהן, ארליך, בן עתו) בע.א. 5/73 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשיבה היא דיירת מוגנת עפ"י החוק בדירה של שלשה חדרים השייכת למערער. היא סובלת מהסתיידות עורקים כללית וממחלת פרקינסון. בתעודה רפואית נקבע כי אינה מסוגלת לדאוג לעניניה. היה צורך להעביר את המשיבה, מפאת מצבה, למקום שבו תזכה לטיפול מתאים ובתה וחתנה מצאו דייר שהיה מוכן לשלם דמי מפתח עבור דירתה והם חתמו על תצהיר שבו הם אומרים כי לאחרונה מצב בריאותה של האם החמיר, כי אין היא מסוגלת לדאוג לעצמה וכי הם טיפלו במציאת דייר ולהלן כל הנתונים הנדרשים לפי חוק דמי מפתח. בעל הבית, המערער, התעלם מן התצהיר ולא הגיב עליו כלל. אז הוגשה בקשה לביה"ד לשכירות לפי חוק דמי מפתח ובבקשה צויין כי התובעת היא נחמה קפלן "ע"י קרוביה וידידיה הקרובים ... המבקשים בזה גםלהתמנות לאפוטרופוסים אד לטם". בספטמבר 1972 מינה ביה"ד לשכירות את הבת ובעלה כאפוטרופסים ובאוקטובר 1972 ביקש ב"כ התובעת לדחות את המשך הדיון כדי שיפנה לביהמ"ש המחוזי שימנה אפוטרופוס לתובעת. הדיון נדחה ובביהמ"ש המחוזי ניתנו בסוף אוקטובר שתי החלטות: באחת הוכרזה המשיבה כפסולת דין ובתה וחתנה מונו כאפוטרופוסים; בהחלטה השניה הוחלט "לאשר את מסירת הדירה וכל הפעולות שנעשו עד כה" ע"י האפוטרופסים. בהליכים אלה בביהמ"ש המחוזי היה היועץ המשפטי המשיב והמערער לא הוזמן להשתתף בהם. האפוטרופסים חזרו אל ביה"ד לשכירות עם החלטות ביהמ"ש המחוזי וביה"ד לשכירות התיר לקבל את החזקה במושכר בתנאים שקובע חוק דמי המפתח. מכאן הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. את השאלה אם יש תוקף לתצהיר או לאו כאשר האפוטרופסים חתמו על התצהיר לפני שנתמנו כאפוטרופסים, יש לפתור בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
ב. יש להניח כי ביהמ"ש המחוזי שאישר את פעולות האפוטרופסים שנעשו לפני מנוים סמך על סעיף 44 של חוק הכשרות המשפטית שלפיו רשאי ביהמ"ש, לבקשת האפוטרופוס, לאשר פעולה שעשה. אין טעם להגביל את תחולת ההוראה הזאת רק לפעולות שנעשו ע"י האפוטרופוס אחרי מינויו וניתן לאשר פעולה שנעשתה על ידו לפני מינויו כאשר הוא פועל לטובתו של החסוי כשהפעולה דרושה בדחיפות. לפי הראיות שהובאו כבר היתה המשיבה בבחינת "חסויה" בתקופה שבה עשו חתנה ובתה את התצהיר האמור.
ג. הבעת הרצון לעזוב את הדירה יכולה לבוא לא רק מהדייר עצמו אלא מפי כל מי שהוסמך לדבר בשם הדייר, כאשר קיים קושי במתן הצהרה ע"י הדייר עצמו.
ד. אכן היה פגם באי הזמנתו של המערער אל ביהמ"ש המחוזי כאשר נדון שם מתן האישור למפרע, אולם אין לפסול את פסה"ד מסיבה זו שהינה טכנית גרידא. למערער ניתנה הזדמנות מלאה לטעון את טענותיו בעת הדיון בפני ביה"ד לשכירות. כמו כן יכול היה לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את ההחלטה בטענה שהיא פוגעת בו.
ה. העובדה שהמשיבה הינה אשה בודדת בעוד שהדייר המוצע הוא בעל משפחה ובזה פוחתים סיכויי המערער לקבל אי פעם בעתיד את החזקה בדירה עקב התפנותה בדרך הטבע, כטענת המערער, אינה מהווה הצדקה לאי מתן ההרשאה. המטרה התחיקתית העומדת מאחורי זכות הדייר להעביר את הדירה תמורת דמי מפתח אינה מתיישבת עם חישובי קיצין שכאלה מצד בעל הבית. עליו לקבל את הדייר המוצע כפי שהוא במצבו המשפחתי. שאלה אחרת היא אם ריבוי הנפשות בדירה עלול לגרום לבלאי מוגבר אך על כך לא ביסס המערער את התנגדותו.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד מ. שמיר למערער, עו"ד ג. בן- זמרה למשיבה. 24.5.73).

ע.פ. 298/72 - יהודה איווזי נגד מדינת ישראל

*הרשעה עפ"י עדות מתלוננת בעבירת אינוס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גביזון, מני, בנטל) בת.פ. 1029/71 -הערעור נתקבל בעיקרו).

העובדות:
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א באינוס וכן בהכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וקנס 2000 ל"י, וכן לשלילת רשיון נהיגתו לשלוש שנים. את ההרשעה באינוס ביסס ביהמ"ש המחוזי על עדותה של המתלוננת. היא סיפרה כי בהיותה חיילת הסיע אותה המערער במכוניתו בשעת בוקר מוקדמת, סטה מהדרך, בכביש הטייסים, ותוך איומים נכנעה לו והוא בעל בה. לפי גירסתה המשיכה אתו בנסיעה עד לרמלה שם היתה צריכה לקבל הסעה למקום שירותה ברמאלה. בדרך פגשו חיילת אחרת ששירתה עם המתלוננת ולפי בקשת המתלוננת אסף המערער גם את החיילת ההיא. כאשר הגיעה לרמלה וירדה מהמכונית החלה המתלוננת בצעקות היסטריות כי נאנסה ע"י המערער. מאידך טען המערער כי קיים יחסים עם המתלוננת בהסכמתה. את הסיוע הדרוש לגירסת המתלוננת מצאו השופטים בהתנהגותה של המתלוננת שהיתה התנהגות היסטרית כאשר נפרדה מן המערער ברמלה וכן בעובדה שכאשר בא סמל משטרה לעצור את המערער בלילה שלאחר המקרה נמלט מהמקום והסגיר את עצמו רק למחרת היום למשטרה. על כך הערעור.

החלטה - השופט לנדוי:
א. ההרשעה באינוס אינה יכולה לעמוד. לעדות המתלוננת צריך היה להתייחס בזהירות מיוחדת בהתחשב עם אופיה המפוקפק שהוכח - התנהגותה בבסיס הצבאי שבו היא משרתת היתה פגומה מבחינה מוסרית והיא החליפה את מאהביה בין חיילים בתדירות עד שהקצינה הממונה עליה מצאה צורך לנזוף בה על כך. בפס"ד לא נמצא זכר לכך שביהמ"ש המחוזי שקל את אופיה זה של המתלוננת בין יתר השיקולים.
ב. ישנן סימנים בעדות המתלוננת עצמה התומכים במידת מה בגרסת המערער שהבעילה היתה בהסכמה. היא הודתה בחקירתה הנגדית ששאלה את המערער אם הוא מצפה ממנה לצורת נשיקה מיוחדת, לאחר המגע המיני המשיכו בנסיעה ובבית דגון אספו את החברה וזו העידה כי הנסיעה נראתה לה שגרתית כמו כל טרמפ וגם המתלוננת נראתה כמו כל חיילת שנוסעת בטרמפ. בדרך רשמה המתלוננת את מספר הטלפון הנכון שלה על ידו של המערער ואחרי שירדה מן המכונית חזרה ורשמה לו את המספר על קופסת סגריות; רק אחרי שהגיעו לרמלה והמערער התרחק מן המקום פרצה המתלוננת בהיסטריה וניתן להניח שזו היתה היסטריה מעושה ולא אמיתית. הפסיקה מיחסת משקל של ראיית סיוע לסימני התרגשות של קרבן תקיפה מינית אחרי המעשה, אך בענין דנא לא הראתה המתלוננת התרגשות כזו מיד לאחר המעשה כאמור לעיל.
ד. העובדה שהמערער ברח כאשר סמל המשטרה בא לעצור אותו אינה מוכיחה בהכרח על מצפון לא נקי. עצם הבריחה יכולה להעיד על מצפון לא נקי ולשמש ראיית סיוע. אולם משקל הראיה הזאת פוחת לנוכח העובדה שלמחרת היום הסגיר המערער את עצמו למשטרה. למערער היה עבר פלילי ויתכן שבריחתו היתה מעשה ספונטני כדי למנוע את אי הנעימות שבעצם מעצרו אפילו הרגיש עצמו חף מפשע.
ה. מאידך יש להרשיע את המערער בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו בכך שברח מהמקום. עונשו של המערער הופחת והועמד על שלושה חודשי מאסר בפועל ו- 2000 ל"י קנס.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד קירש למשיבה. 28.5.73).

בג"צ 302+306/72 - שיך סולימאן אבו חילו ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*סגירת שטחים ע"י צה"ל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בעתירה דנא קבלו העותרים, שהם ראשי שבטים בדואים שהתגוררו בפיתחת רפיח, על כך שצה"ל סגר את מקומות מגוריהם וצווה עליהם לעבור לשטח אחר בסביבות רפיח. ביהמ"ש העליון, בשלושה פסקי דין נפרדים ומקיפים עמד על הבעיות המשפטיות הנובעות מן הצווים שהוצאו בדבר סגירת השטחים המדוברים, וכן ההשלכות של אמנות בינלאומיות לגבי הצווים דנא. בסיכומם של פסקי הדין הגיעו שלושת השופטים למסקנותיהם כי יש לבטל את הצווים על תנאי ולדחות את העתירות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עוה"ד ה. הולצמן ז"ל וב. גלזר לעותרים, עו"ד ע. נתן למשיבים. 23.5.73).

ד"נ 23/72 - פלוני נגד פלונית

*סמכות בג"צ בסכסוך על החזקת ילד על יסוד פס"ד זר.
(עתירה לקיום דיון נוסף - פסה"ד הקודם אושר).

בעתירה קודמת בבג"צ 330/72 (שפורסם בפד"י כ"ו (2) 634) עשה ביהמ"ש הגבוה לצדק להחלטי צו נגד העותר שנועד לממש את זכותה של המשיבה לביקור אצל בתם, אשר לפי פס"ד שבארה"ב היה בחזקת הבעל (העותר). לפי פסה"ד הזר היתה לאם זכות לביקורים בתקופות זמן מסוימות אצל הבת. האב ברח עם הבת לישראל וביהמ"ש בארה"ב החליט שהאב אשם בבזיון ביהמ"ש בכך שבהוציאו את הילדה מתחום ארה"ב הפר את זכויות הביקור של האם אצל הבת. בהחלטה הקודמת של בג"צ הוחלט לאכוף על האב להחזיר את הבת לארה"ב. לבקשת האב הוחלט על דיון נוסף בפני חמישה שופטים בשאלה אחת בלבד - אם עפ"י העובדות כפי שנקבעו בבג"צ הקודם מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק לפי סעיף 7 (ב) (1) של חוק בתי המשפט לצוות על מימוש זכות הביקור של העותרת אצל בתה. ביהמ"ש העליון, בדיון הנוסף, בחמישה פסקי דין של חמשת השופטים שישבו לדין, אישר את פסה"ד הקודם של בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד ד. אבי- יצחק לעותר, עו"ד א. חוצ'נר למשיבה. 29.5.73).

ע.פ. 419/72 - סלאמה אבו כטראן ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש שלושת המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בהחזקת 15 ק"ג חשיש ושלושה ק"ג אופיום ונדונו לארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן לקנסות כספיים שונים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. העדות העיקרית לחובת המערערים היתה עדותו של סמל משטרה בשם צדוק שהתחזה לקונה סמים וניהל מו"מ עם המערערים במשך כשעה וחצי ולבסוף שכנע אותם לבוא לתוך שטח מדינת ישראל וכאן ביקש לעצרם בהודיעו כי הוא שוטר. הוא הצליח לתפוש נאשם אחר שהיה מעורב בעיסקה אך שלושת המערערים ברחו מהמקום ורק כחצי שנה לאחר מכן נעצרו. הסמל צדוק זיהה את שלושת המערערים בבטחון וביהמ"ש המחוזי נתן אימון מלא בעדותו. אכן מסדר הזיהוי במשטרה לקה בפגמים ממשיים במידה כזאת שעליו אי אפשר לסמוך, ברם בנסיבות המקרה דנן היה יסוד מספיק להאמין בנכונות הזיהוי של המערערים ע"י העד בביהמ"ש אף ללא מסדר זיהוי. העד ניהל מו"מ עם המערערים במשך שעה ארוכה והיה סיפק בידו ללמוד את חזותם היטב ולזכרם גם כעבור כמה חדשים. העד הוא איש משטרה שעיניו בראשו ומעשיו מעידים על מידת עירנותו לנעשה מסביבו. גם העונש איננו מוגזם.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. קאזיס למערערים,עו"ד גב' ב. ביניש למשיבה. 9.5.73).

ע.פ. 17/73 - אחים אלקלעי ... בע"מ נגד מדינת ישראל

*קנס מקסימלי בעבירת מס הכנסה כאשר מטילים קנס בגין השמטות הכנסה הרי לצורך המכסימום של הקנס אין לנכות את ההוצאות מסכום ההכנסה המשמשת יסוד לחישוב הקנס עפ"י סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. כוונת המחוקק לפי סעיף 220 היתה לקבוע את תקרת הקנס לפי ההכנסה ברוטו שהושמטה מהדו"ח. על כל פנים בכל אותם מקרים שהנישום מצרף לדו"ח שלו חשבון שבו הוא מפרט את הכנסותיו מצד אחד והוצאותיו מצד שני ומעלים הכנסה ברוטו מחשבונות אלה, אפילו לא הכניס בצד ההוצאות את אותן ההוצאות המתייחסות להכנסה שהעלים.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. יולוס למערערת, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 10.4.73).

ע.פ. 183/73 - מדינת ישראל נגד יוסף בן עבדל דאוד ואח'

*קולת העונש (נסיון אינוס) שלושת המשיבים הורשעו בנסיון לבצע אינוס ובמעשה מגונה בכח בכך שנטפלו לשתי תיירות וניסו לאנוס אותן ועשו בהן מעשה מגונה בכח. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שני המשיבים הראשונים שמונה חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי ועל המשיב השלישי 15 חודשי מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי בעבירות מהסוג הנדון יש צורך בעונשים חמורים, כי כאן חשוב במיוחד גורם ההרתעה של אחרים. אי לכך הטיל ביהמ"ש העליון על שני המשיבים הראשונים עונשי מאסר בפועל של 30 חודש ועל המשיב השלישי עונש של 40 חודשי מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד יאראק למערערת,עו"ד מסארווה למשיבים. 11.4.73.

=ע.פ. 94/73 - יהודה אפרגן ואח' נגד מדינת ישראל
[פ"ד כז (1) 836]*חומרת העונש (אינוס) שלושת המערערים שכנעו צעירה לצאת אתם לטיול מחוץ לעיר עפולה ולאחר הליכה של כמחצית השעה תקפו אותה ואנסו אותה בזה אחר זה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שלושת המערערים שנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וערעורם על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון הביע פליאתו על כך שהמדינה השלימה עם גזרי הדין ולא ערערה על קולתם. ביהמ"ש הביע ספק אם העובדה שהמתלוננת, הידועה כמפגרת, נחשבת גם כבעלת התנהגות מפוקפקת, מהווה צידוק להקלת העונש כפי שהקל ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד שמעוני למערערים, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 26.4.73).

ע.פ. 569/72 - יחזקאל פרנקל ומרדכי משה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש המערערים הורשעו בפריצה לבית דאר בנהריה ובגניבת המחאות דאר, כסף וכו'. המערער השני נדון לשלוש שנות מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי נגדו באופן שהמאסר הכללי יהיה ארבע וחצי שנים וכן חולטה מכוניתו ששימשה לביצוע העבירה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור של המערער הראשון על הרשעתו וקבע כי לא היו ראיות מספיקות כדי לקשור אותו לעבירה. מאידך היה מקום להרשיע את המערער השני בעבירה שיוחסה לו וגם העונש שהוטל עליו אינו חמור מדי.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. יעקובי למערערים, עו"ד ז. לויציקי למשיבה. 15.4.73).

ע.פ. 71/73 - דניאל לוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה חבלנית) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בתקיפה חבלנית ונדון לשנה וחצי מאסר. בהכרעתהדין קבע ביהמ"ש כי המתלונן הציע למערער הצעה בלתי מוסרית ואז התפתח ויכוח שהסתיים בקטטה. בהטילו את העונש ציין ביהמ"ש המחוזי כנימוק לחומרה את העובדה שהתקיפה נעשתה ברחוב מרכזי בת"א ולא יתכן להפוך את ת"א למקום פורענות. ביהמ"ש העליון הסכים לדברים אלה אך מאידך קבע כי מכיון שהמערער הגיב על ההצעה המגונה שהוצעה לו יש להקל בעונשו, כך שמתוך התקופה של 18 חודשי מאסר יהיו 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בנימין למערער, עו"ד ד.מ. ברנשטיין למשיבה. 1.5.73).

ע.פ. 11/73 - נאין אבו הטום נגד מדינת ישראל

*הרשעה בתקיפה חבלנית וחומרת העונש המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירות תקיפה ונדון ל- 18 חודשי מאסר. לצורך הרשעתו היתה חשיבות לשאלה אם המערער הופיע אצל המתלונן כשסכין קפיצי בידו ורק לאחר מכן נטל המתלונן אקדח וירה במערער או שהמערער נורה במקום אחר ע"י המתלונן וכלל לא דקר את המתלונן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן. לטענת הסנגור נוגדת גירסה זו את כתב האישום שהוגש בתיק פלילי אחר נגד המתלונן ושבו המתלונן הודה בעובדות שבכתב האישום. ביהמ"ש העליון העיר כי כתב האישום לא הוגש כראיה בתיק זה והמתלונן לא נחקר ביחס להודאתו בכתב האישום השני. יחד עם זאת, הודאת המתלונן בעובדות המפורטות באותו כתב אישום אינה סותרת את גירסתו במשפט נגד המערער. לצרכי האישום נגד המתלונן לא היתה חשיבות לכך באיזה סדר התרחשו המאורעות ועל כן אין באותו כתב אישום תיאור מדויק של כל השתלשלות הענינים. גם העונש איננו חמור מדי, והעונש הקל שהוטל על המתלונן בתיק השני אינו מצדיק הקלה בעונשו של המערער בהתחשב בעברו הפלילי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד בן ישראל וגושן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 11.4.73).

ע.פ. 277/72 - מדינת ישראל נגד יוסף זיסמן

*זיכוי מאשמת העלאת מחירים לאחר הפיחות בעקבות שינויי שער המטבע ב- 1971 הותקנו תקנות שעת חירום שאסרו מכירת מצרכים במחיר העולה על "המחיר היציב". המחיר היציב הינו אותו מחיר של המצרך שהיה ביום 15.8.71. המשיב שהוא קבלן מכר ביום 18.10.70 דירה ובסוף אוגוסט 1971 כאשר צריך היה להעביר את הדירה ע"ש הקונים סירב לבצע את ההעברה אלא אם כן ישלמו לו הקונים תוספת של 2000 ל"י. הוגשה תביעה נגד המשיב לפי התקנות האמורות אך ביהמ"ש זיכה אותו מהעבירה שיוחסה לו. ביהמ"ש קבע כי לא הובאה ראיה מה היה "המחיר היציב" של הדירה אילו נמכרה ביום 15.8.71 ואין לאמר שהמחיר ההסטורי של אוקטובר 1970 הוא המחיר היציב לצורך החוק. ביהמ"ש העליון קיבל נימוק זה של ביהמ"ש המחוזי. נוסף לכך, התקנות נוגעות למכירה חדשה שלאחר תחילת התקנות ואינן מתייחסות למכירה שבוצעה לפני כן אלא שהמוכר דורש תוספת מחיר. במידה שעיסקת המכירה נעשתה בעבר, הרי ביצועה ואכיפתה הם ענין לביהמ"ש האזרחי ולא לאישום בעבירה פלילית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד י. עדיאל למערערת, עו"ד י. אדית למשיב. 3.5.73).

ע.פ. 43/73 - שלמה בן נאג'י מנשה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) המערער לקח חלק בשוד אלים שבוצע בפועל ע"י שני אנשים אחרים. המערער היה פחות מגיל 17 כשבוצע המעשה. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו 5 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וביהמ"ש העליון החליט להקל קימעה בענשו. ביהמ"ש העליון הטעים את חומרת המעשה והצורך בהטלת עונשים חמורים, אך בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובעברו הנקי החליט לשנות את מידת העונש באופן שעל המערער יוטלו שלוש שנות מאסר בפועל וארבע שנות מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד קדר למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 10.5.73).

ע.פ. 266/73 - מרדכי יונה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת סמים) המערער הורשע בהחזקת 195 גרם חשיש על גג ביתו וביהמ"ש המחוזי דן אותו ל- 1500 ל"י קנס, ששה חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי למערער אין הרשעות קודמות, כי התחתן לפני כשנה וחצי ויש לו בת בגיל 4 חודשים; הוא משתכר בעבודה מכניסה והכמות שנתפשה אינה גדולה עד כדי כך שיש להניח שהיא הוחזקה לצורך מסחר דוקא. הנסיבות האישיות של המערער וביניהן עברו הנקי מצדיקים כי העונש הומר בתשלום קנס של 10,000 ל"י בתשלומים חדשיים של 1000 ל"י לחודש.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד י. גרין למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 9.5.73).

ע.פ. 131/73 - יוסף בן משה אבודרה נגד מדינת ישראל

*הטלת עונש מאסר בניגוד להצעת שירות מבחן המערער הורשע בשלוש עבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה וחצי במצטבר למאסר הנ"ל. ערעורו של המערער נדחה. אמנם בתסקיר קצינת המבחן הוצע לשחרר את המערער בערבות ולדחות את גזר הדין לשלושה חדשים כדי לאפשר לשירות המבחן לגבש עמדה סופית, אך ביהמ"ש אינו צריך לקבל את הצעת קצינת המבחן ומותר לו לדחותה. רשאי היה ביהמ"ש לגזור את דינו של המערער מיד כשקיבל את התסקיר שהכיל פרטים מלאים על המערער. גם העונש אינו חמור מדי.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד מ. רודיטי למערער, עו"ד מ. קירש למשיבה. 17.5.73).

ע.פ. 159/73 - נעים אל גפרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קשר לביצוע שוד) המערער דנא ונאשם אחר הואשמו בעבירה של קשר לבצע שוד והמערער הודה מיד בעבירה ודינו נגזר לפני הנאשם השני והוא נדון ל- 18 חדשי מאסר. רק לאחר שבועיים הודה גם השני בעבירה ונדון אף הוא ל- 18 חדשי מאסר. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער על חומרת עונשו. אכן העונש של 18 חדשי מאסר איננו מוגזם כלל וכלל אך עונשו של זה חייב לעמוד ביחס נאות לעונשו של שותפו לפשע. נוכח העובדה שהנאשם השני היה לו עבר עשיר בעבירות והודה רק בשלב מאוחר יותר בעבירה ואילו המערער הודה מיד בעבירה ועברו נקי, הרי שענשו חייב להיות יותר קל מענשו של השני. לפיכך הועמדה תקופת המאסר על שנה אחת בלבד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד סלים גרייב למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 27.5.73).

ע.פ. 41/73 - מדינת ישראל נגד מוריס בית און

*קולת העונש (זיוף וקבלת דבר במרמה)

המשיב היה עובד במדפיס הממשלתי החל משנת 1949 והגיע לדרגת מנהל מחלקת הפיס וניירות ערך. במסגרת עבודתו תכנן וביצע הדפסת אגרת הנראית כאגרת מלווה קליטה אשר שוויה יחד תלושי הרבית למעלה מ- 13,000 ל"י. המשיב הורשע בנסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. העונש המירבי לעבירות הוא 5 שנות מאסר אך ביהמ"ש דן את המשיב ל- 9 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 3000 ל"י. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. אכן עברו של המשיב נקי ובמשך 15 שנה עבד בממשלה לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו, ותוצאת ההרשעה תהיה פיטוריו ממקום עבודתו והפסד כל זכויותיו הסוציאליות, אולם עם כל ההתחשבות במצבו האישי של המשיב הרי המעשה שעשה דרש הכנה ותכנון ומחובת ביהמ"ש העליון להתערב בגזר הדין. לפיכך הטיל ביהמ"ש העליון על המשיב עונש של שנתיים מאסר בפועל.