ע.א. 666/72 - נחמה סדובסקי ואח' נגד יעקב שמע ואח'
*שינוי יעוד של דירה בבית משותף.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 88/72 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ויתקון, ח. כהן, נגד דעתו החולקת של השופט מני).
העובדות:
המערערים והמשיב הינם בעלי דירות בבית משותף ברחוב ארלוזורוב בתל- אביב. כל הדירותנועדו למגורים ואמנם כך היה שימושם המקורי. סמוך לאחר שהמשיב רכש את הדירה, ביצע בה שינויים ע"י הריסת מחיצותיה והנמכת רצפתה והפך אותה לעסק של מכלת. תביעת המערערים נגד המשיב נתקבלה ע"י המפקחת. היא קבעה כי השינויים אמנם אינם פוגעים ביציבות הבנין אך הם פוגעים ברכוש המשותף ובאופי של הבית שהיה בית מגורים בלבד ודירה בבית ללא חנויות ערכה גדולה מדירת מגורים בבית עם חנויות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב על החלטת המפקחת וקבע כי רק שינוי במבנה הפוגע ברכוש המשותף אין דייר יכול לעשות ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים בעוד אשר שינוי שימוש אינו מוגבל בהתאם לתקנון המצוי. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
צדק ביהמ"ש המחוזי כי השינויים אשר לפי התקנון המצוי אסור לעשותם בדירה כאשר הם פוגעים ברכוש המשותף הינם שינויי מבנה ולא שינוי בשימוש. בעניננו שינוי השימוש הוא שגרם לירידת ערך הדירות האחרות ואין המערערים יכולים למצוא את תקנתם בתקנון המצוי. הם יכולים להגיש תביעה במסגרת פקודת הנזיקין.
השופט ח. כהן:
השינויים שבעל דירה עושה בדירתו ופוגעים בדירות האחרות אשר התקנון אוסר ביצועם ללא הסכמת הדיירים האחרים, לאו דוקא שינויי מבנה הם אלא גם שינויי שימוש. לפיכך יש לבטל את פס"ד ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנו את פסה"ד של המפקחת.
השופט ויתקון:
בשאלה מהם השינויים האסורים עפ"י התקנון המצוי יש מקום לשלוש דעות: הדעה האחת היא שאין התקנון אוסר אלא שינויים פיסיים הפוגעים בדירה אחרת או משנים את ערכה; דעה אחרת היא שגם ללא כל שינוי מבני אין דייר רשאי לעשות שינוי ייעוד של דירתו אם הוא פוגע בדירה אחרת או עשוי לשנות את ערכה; דעה שלישית אומרת כי גם אם אין די בשינוי השימוש גרידא לצורך האיסור לפי התקנון, הרי משנצטרף לשינוי השימוש שינוי מבנה שוב אין להפריד בין הדברים ולא לשקול את השפעת השינוי המבני בלי להתחשב בשינוי השימוש.
בעניננו קיים גם שינוי מבני וגם שינוי השימוש ע"י הפיכת הדירה לחנות ולפיכך יש לאסור על המשיב את השינוי כפי שפסקה המפקחת. מאידך אין צורך להכריע בעניננו מה היה הדין במקרה של שינוי שימוש בלבד ללא שינוי מבני.
(בפני השופטים: ויתקון, ח.כהן, מני.)
ע.א. 580/72 - עזמי אלחמורי ואח' נגד אסתר דהרי ואח'
*פיצויי נזיקין בגין תאונה.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי נצרת (השופט מרגלית) בת.א. 135/71 - הערעור הנגדי נתקבל בענין שכ"ט עו"ד).
העובדות:
המשיבים הינם אשתו וארבעת ילדיו של בעל משאית שנהרג בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזיפסק למשיבים סכומי כסף שונים בגין התאונה בה קופחו חייו של מורישם ובסיכומו של חשבון חוייבו המערערים לשלם להם סכום של כ- 280 אלף ל"י וכן 800 ל"י שכ"ט. המערערים ערערו על גובה הסכום והמשיבים טענו כי יש להגדיל את סכום הפיצויים וכן ערערו על הסכום של שכה"ט שנפסק להם.
החלטה - השופט ברנזון:
א. היתה למנוח מניה בחברת הובלה שהיתה רשומה על שמו ושם אשתו ובגין המניה משלמת חברת התובלה לאשה סכום של 200 ל"י לחודש. כיון שמחצית המניה שייכת לאלמנה ניכה ביהמ"ש המחוזי מן הפיצויים מחצית הסכום, היינו 100 ל"י לחודש, לפי שנות הפיצויים שחושבו. בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. אכן מחצית המניה שייכת לאשה אך ההכנסה הנוכחית של 200 ל"י באה לה כולה בעקבות מות בעלה. נזקה של האלמנה הוא מאזן ההפסד שנגרם לה בעקבות מות הבעל ובמקרה זה הוא מתבטא בהפרש שבין שתי ההכנסות שלה בחיי הבעל ואחרי מותו ועל כן יש לנכות את היוון מלוא הסכום של 200 ל"י. עם זאת אין לנכות את הסכום האמור מהפיצויים שנפסקו באשר בטעות ניכה השופט את מלוא הסכום של 100 ל"י לחודש בלי להוונו ואם להוון סכום זה כבר לא יהיה הפרש גדול בסכום שנפסק.
ב. לטענת המשיבים כי המנוח גילה חריצות בעבודתו והיה מתקדם בעתיד - אכן דבר זה נכון אבל מתקבל על הדעת כי אין לצפות להתמדה כזאת בעבודה לאורך שנים, אחרי שנות העמידה וההתקרבות לגיל הפרישה מהעבודה.
ג. טענה נוספת העלו המשיבים כי בהתחשב בהכנסת המנוח שהבטיח רמת חיים גבוהה יחסית למשפחה אין להניח כי בגיל 18 היו יוצאים הילדים ממעגל תמיכתו. המזיק חייב לפצות את התלויים במנוח על מלוא נזקם ואם בפועל היה מחזיקם בחיק המשפחה ומפרנסם אחרי גיל 18, הרי שזכותם לפיצוי קיימת ועומדת. אולם במקרה שלפנינו לא הובאה כל ראיה מיוחדת בנידון זה כגון תכניות לימוד והשתלמות מעבר לגיל 18.
ד. אם כי באופן יסודי אין לשלול את השיטה שלפיה נוהגים בתי משפט בקציבת פיצויים, שיטה המושתתת על חישוב מדוקדק של סכום הפיצויים של כל אחד מן התלויים במנוח לחוד, וקביעת הפיצויים על בסיס הכנסתו הממשית של המנוח בעבר, הרי ככל שהתקופהשמביאים בחשבון היא ארוכה יותר הולך ונעשה לא מדויק החישוב של ההכנסה המשוערת בעתיד. על כן נראה שביהמ"ש הבא לקבוע את ההכנסה הנקיה בעבר ששימשה לקיום המשפחה וההכנסה המשוערת בעתיד, רשאי לשקול במקובץ את הגורמים השונים הנוגעים לענין ולא יראה עצמו מחוייב לעשות חישוב מדוקדק של כל גורם לחוד והשפעתו הנפרדת על מידות התלות.
ה. צודקים המשיבים בענין שכה"ט שנפסק. משזכו בסכום של כ- 280 אלף ל"י הרי הסך של 8000 ל"י שנפסק אינו אלא 3 אחוז בלבד שעה שלפי תעריף לשכת עורכי הדין
שכה"ט צריך להגיע לשנים עשר וחצי אחוז. לפיכך יש להעלות את סכום שכה"ט ל- 30,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד י. קנה למערערים, עו"ד מ. ויתקון למשיבים. 31.5.73).
ע.א. 521/72 - ניקולאי דונדר ואח' נגד נאדר אבו קלידה ואח'
*חלוקת נטל האחריות בין מזיקים.
* פיצויי נזיקין.
(ערעורים וערעורים נגדיים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דורי) בת.א. 453/70 - במשפטי נזיקין שהוגשו בעקבות תאונת דרכים - כל הערעורים נדחו פרט לערעורם של תלויים באחד ההרוגים שבאותה תאונה שנתקבל בחלקו).
העובדות:
בשעות הבוקר של יום שבת בקיץ 1969 נסעה מכונית סוסיתא בכביש ג'למי- מגידו ובעקבותיה מונית. נהג הסוסיתא היה נהג חדש, נסע בזיגזגים באמצע הכביש כשהוא מנהל שיחה ערה עם נוסעת שישבה לצדו. נהג המונית, למרות שראה את נהג הסוסיתא נוסע בזיגזגים, ניסה לעקוף אותו ואז התנגשו שתי המכוניות ונהרגו שלושה מתוך נוסעי הסוסיתא וכן אחד מנוסעי המונית וכן היו פצועים בסוסיתא ובמונית. ביהמ"ש המחוזי הטיל על נהג המונית ארבעים האחוז מן האחריות ועל נהג הסוסיתא ששים אחוז מן האחריות. ההרוג במונית היה מורה בבי"ס ואת הפיצויים להרוג זה קבע ביהמ"ש המחוזי לפי "שיטת הידות". המדינה מצדה הגישה תביעה נגד המזיקיםוחברות הביטוח בגין התגמולים שהיא משלמת למשפחת המורה. ביהמ"ש המחוזי חילק כאמור את האחריות בין הנהגים חייב את המזיקים לשלם ליורשי המורה סכום של כ- 213 אלף ל"י ולמעשה חייבם לשלם את הסכום הזה למדינה כך שלתלויים לא נשאר כלל סכום כלשהו לתשלום. על חלוקת האחריות בין הנהגים ועל סכומי הפיצויים נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. כאשר ראה נהג המונית את דרך נהיגתו של נהג הסוסיתא לא צריך היה לעקוף אותה. אכן נהג הסוסיתא טען כי בראותו את נהג המונית סטה הצידה כדי לתת למונית לחלוף על פניו, אך עדותו של נהג הסוסיתא היתה קשורה קשר בל ינתק עם גירסתו שבעת התאונה לא נסע באמצע הכביש אלא בשוליים הימניים, ומשנדחתה גירסה זו על יסוד סימנים אובייקטיביים שנשארו על הכביש, אין עוד לתלוש מתוך גירסה זו את אמירתו שבנוסעו כשורה התכוון לתת למונית לעקפו ועל כן אין הדבר יכול לעזור לנהג המונית שהתרשל בכך שעקף את הסוסיתא בתנאים האמורים.
ב. לנהג המונית נקבעה נכות רפואית של 75 אחוז, אך היו עדויות מספיקות שלפיהן יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי נהג המונית הינו חסר יכולת להשתכר בעבודה כלשהי וכי יש לפצותו על אבדן מוחלט של כושר העבודה.
ג. בלכתו לפי "שיטת הידות" לצורך תשלום פיצויים לתלויים במורה שנהרג, ניכה ביהמ"ש המחוזי סכום גבוה מדי על אותו חלק שהמנוח היה מוציא להוצאותיו האישיות ולהוצאותיו במסגרת ההוצאות של הבית. השיטה קובעת כי יש לפסוק יד אחת למנוח, שתי ידות לאלמנה, ולכל אחד מן הילדים יד אחת. אכן ביהמ"ש יכול לשנות מדרך זו בהתחשב עם חומר הראיות אבל באין חומר כזה יש לנהוג לפי שיטה דומה ביחוד לגבי משפחות בעלי הכנסה נמוכה באופן יחסי. על כן לא היה מקום לנכות יותר מאשר "יד אחת" מתוך סכום ההכנסה החודשית למנוח. את סטיתו מן המקובל נימק השופט
בכך שמדובר במשכורת ברוטו ושהתובעים התלויים לא היו זוכים לקבלה כמות שהיא. בכך שגה השופט שכן ההלכה אומרת שאת החשבון יש לעשות על יסוד הסכום ברוטו דוקא ללא ניכויים.
ד. בתביעת המדינה לשיפוי על הגימלאות שהיא משלמת לתלויים במורה המנוח קבע ביהמ"ש המחוזי את סכומי ההיוון מתוך הבסיס של משכורת אפריל 1972 ולדעת המזיקים צריך היה לעשות את החשבון מיום הגשת התביעה, היינו מאוקטובר 1969. ההבדל הוא שאם יוקדם תאריך ההוון ייעשה על בסיס של משכורת יותר קטנה. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר נקט בתאריך המאוחר יותר. ביהמ"ש נוהג לעשות את חשבון הפיצויים קרוב ככל האפשר לתאריך פסה"ד שכן בדרך זו מובטח חשבון אמיתי ומציאותי. לפחות עד לאותו יום.
ה. כאשר באים לעשות את החשבון של הוון הגימלאות שהמדינה משלמת אין לנכות מכלל הקצבאות של התקרה של 70 אחוז את מחצית קיצבת ביטוח הלאומי. מנכים תחילה את קיצבת הביטוח הלאומי מן הסכומים שקובעים ורק אם לאחר הפחתה זו עולה כלל הקיצבאות על 70 אחוז יש להפחיתן עד 70 אחוז.
ו. בהתחשב בנסיבות הענין, ובעובדה שלאחר ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי אי הסכום שנפסק עולה על הסכום שנתבע, הרי אם יש צורך בכך, יש לאפשר לתובעים לתקן את סכום התביעה בשלב הערעור.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. 31.5.73).
בג"צ 447/72 - ד"ר ב. שמחוביץ נגד פקיד השומה משרד האוצר
*סודיות כרטיסיות חולים של רופאים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בעתירה זו התעוררה שאלה אם רשאי פקיד השומה לבדוק כרטיסיות של חולים אצל רופא כדי לוודא אם הצהיר הרופא על כל הכנסותיו. בפס"ד מקיף נדונו השאלות השונות הנוגעות מצד אחד לסודיות הנדרשת בשטח הרפואי, בייחוד בתחום שבו עוסק העותר, תחום העקרות, הזרעה מלאכותית וכד', ומאידך הצורך לאפשר לפקיד השומה לחקור העלמת הכנסות. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי יש להתיר לפקיד השומה לבדוק את הכרטיסיות של החולים, אך רק את השמות והתשלומים, ולא את הממצאים שקבע הרופא לגבי החולים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. עו"ד א. זהר לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 3.6.73).
ע.פ. 209/72 - מדינת ישראל נגד אברהם אקשטיין
*זיכוי מאשמת גרימת מוות המשיב הוא מנהל מוסד למפגרים בחדרה ובאחד הימים יצא, בלווי של שני מדריכים, עם קבוצה של 49 חוסים שגילם היה בין 14 ו- 30 לרחצה בים בחוף הישן של חדרה. מקום זה הוא מחוץ למקומות הרחצה המוכרזים של חדרה שלגביהם הוצא צו המתיר את הרחצה. המשיב לא הביא את החוסים לחוף המוסדר כדי שאלה לא יפריעו למתרחצים וכדי שהמתרחצים לא יפריעו להם. המקום שבו רחצו היה מוגן ע"י סלעים שהוו מעין שובר גלים ובדרך כלל נשברו הגלים ליד שרשרת הסלעים. לפתע שטף גל לא מצוי את המתרחצים ואחד מהם בן 22 נסחב אל הים הפתוח ומת. בימ"ש השלום פסק שהמשיב התרשל בכך שהביא את החוסים לרחצה במקום לא מוסדר וכן שהוכח הקשר הסיבתי
בין התנהגותו הבלתי זהירה של המשיב לבין מות המנוח. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב בקבעו כי מבחינת ההתנהגות הבלתי זהירה אמנם צדק בימ"ש השלום, אך מאידך לא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות זו לבין מות המנוח שכן בהתאם לעדויות לא הוברר מה היתה הסיבה של המוות. הערעור על כך נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון שקבע כי סיבת המוות הוכחה מעל לספק סביר ושהוא נבע מחדירת מי הים אל ריאותיו של המנוח, וכן מתקבל על הדעת שאם היה במקום מציל מאומן עם ציוד הצלה היה מציל את חיי המנוח. כמו כן קבע ביהמ"ש העליון כי העובדה שלא הוצבו שלטים כי הרחצה במקום אסורה אין בה כדי לעזור למשיב. אכן חובת הרשות הציבורית להציב שלטים כאלה, אך גם אם אין שלטים עדיין חל איסור של רחצה בים, אלא אם כן המקום הוא איזור מוכרז בצו שבו מותר לרחוץ. עם זאת ביטל ביהמ"ש העליון את העונש של מאסר על תנאי שהוטל על המשיב והשאיר על כנו עונש של 2500 ל"י קנס. זאת בהתחשב בכוונה הטובה שהיתה למשיב כאשר הרחיק את החוסים למקום מבודד לרחוץ שם.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בניש למערערת, עו"ד רענן למשיב. 3.5.73).
ד"נ 13/73 - החברה לתפעול ולניהול הימורי ספורט בע"מ נגד עזבון המנוח יהודה בן דוד ואח'
*דיון נוסף לענין חוזה לא חוקי בעתירה דנא בקשה העותרת לקיים דיון נוסף בפס"ד של ביהמ"ש העליון בתיק 489/72. באותו פס"ד נדחתה תביעת העותרת נגד המשיבה מן הטעם שהחוזה בין הצדדים שנגע להפעלת תחנות הימורים היה חוזה בלתי חוקי. טענתו העיקרי של ב"כ העותרת היא שניתן להפריד בחוזה בין חלקו החוקי לבין חלקו הבלתי חוקי נדחתה. נשיא ביהמ"ש העליון העיר לאחר ניתוח מקיף של הענינים הנוגעים לאי חוקיות הפעולות שנעשו כי טענותיה של העותרת אין להן סיכוי להצליח בדיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. כספי לעותרת, עוה"ד הוכרמן, קדוש, וליאנו למשיבים. 17.5.73).
המ' 106/73 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*שינוי כתובת ברשיון נהיגה המבקש הורשע בבימ"ש השלום בכך שבניגוד לתקנות התעבורה לא הודיע למשרד הרישוי על שינוי כתובתו בקשר לרשיון הנהיגה שלו. ערעורו על ההרשעה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ברשיון הנהיגה היתה רשומה כתובתו של המבקש כמי שגר בטבעון בו בזמן שזה כמה שנים שהוא מתגורר בירושלים ומשמש כאן מורה נהיגה. טענתו של המבקש שהוא נמצא בירושלים רק באורח זמני נדחתה בדין ע"י בתי המשפט דלמטה. שינוי כתובת כמשמעותו בתקנות התעבורה מתייחס גם לשינוי זמני אם אמנם יש לכתובת הזמנית נפקות ענינית בענין רשיון הנהיגה והיא איננה לשעה קלה בלבד. ברשיון יש לרשום את הכתובת אשר בו נוהג בעל הרשיון את רכבו או אשר משמש מקום מוצא קבוע לנהיגתו.
(בפני: השופט ח. כהן. 22.5.73).
המ' 176/73 - ד"ר יצחק נוסילביץ, עו"ד, נגד יצחק רייכמן ואח'
*רשות ערעור בין המבקש לבין המשיבים מתנהל משפט פינוי בבימ"ש השלום בת"א והמבקש, הוא התובע, התחיל להעיד ובחקירה הנגדית באה התנגדות כמעט לכל שאלה שנשאל המבקש. לגבי שתיים מן השאלות שהותרו ע"י ביהמ"ש ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי ומשנדחה ערעורו ביקש רשות ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה. לטענה כי
השאלה שנשאל היא בלתי רלבנטית - השאלה אם חקירה פלונית רלבנטית או לא ואם יש בשאלה פלונית בחקירה נגדית משום נסיון כן לגלות דבר אשר עשוי להיות רלבנטי במשפט, הינה שאלה לשופט השומע את המשפט להכריע בה. אפילו טועה השופט ומתיר שאלה שבסופו של דבר מוכחת כבלתי רלבנטית אין בכך כל אסון או תקלה כל עוד אין עד נדרש לגלות דברים אשר עפ"י החוק רשאי הוא לשמרם בסוד. אם יש חשש של תקלה בהצגת שאלות בלתי רלבנטיות הרי הוא החשש בבזבוז לריק של הזמן השיפוטי ואולם כל בזבוז כזה אינו יכול להיות שקול כנגד הבזבוז הנובע מהגשת ערעורי סרק על דחיית התנגדויות כגון אלו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד גורבן למבקש, עוה"ד הברמן, ברנשטיין ורייזברג למשיבים. 22.5.73).
המ' 218/73 - משה מכנס נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור המערער הורשע בביהמ"ש העירוני בת"א על החניית רכב במקום חניה מוסדר בלי לסמן כרטיס חניה לשעת החניה. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה גם היא. ההסדר החדש של חניה עפ"י כרטיסי חניה אינו לוקה בחסר כטענת המבקש והינו חוקי. ההסדר לפיו משתמשים בכרטיסי חניה מחייב עכשיו כפי שחייבו קודם לכן ההסדרים של שלשול מטבעות למדחן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד לפיד למשיבה. 6.5.73).
ב"ש 75/73 - מדינת ישראל נגד ג'רום זלר
*מעצר לצורך הסגרה בענין דנא התעוררה שאלה אם בימ"ש שלום יכול לצוות על מעצרו של אדם, לתקופה העולה על 30 יום, לצורך הסגרתו למדינה אחרת, לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה, הדן במעצרו של אדם לפני שהוגשה עתירה להסגרתו. בימ"ש השלום סבר כי הוא יכול לצוות על מעצר לפי סעיף זה גם לאחר שהעצור כבר נעצר פעמיים לתקופה של 30 יום. ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו המעצר השלישי של בימ"ש השלום והערר על כך נדחה. מ"מ הנשיא זוסמן קבע כי אכן לפי סעיף 7 אין לעצור אדם לאחר שהוחזק כבר 30 יום במעצר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ר. יאראק למבקשת, עו"ד הולצר למשיב. 6.5.73).
ב"ש 86/73 - ציון דייר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה המבקש יחד עם שניים אחרים נעצרו באשמת גרימת חבלה חמורה בכך שאחד מתוך השלושה, לא המבקש, ירה במתלונן ופגע בו בזרועו הימנית. לאחר הגשת כתב האישום ניתן צו המורה על מעצר שלושת הנאשמים עד לסיום ההליכים ועל הצו לא הוגש ערר. משנפתח המשפט ובירורו נדחה לגביית ראיות ביקש פרקליטו של המבקש לשחרר את הנאשם בערובה ומשנדחתה בקשתו הגיש על כך ערר. עררו נדחה. נימוקו של המבקש בערר היה כי הוא בטל מעבודה ומשפחתו סובלת. אין זו עובדה חדשה העשויה להצדיק דיון חוזר בצו מעצר עפ"י סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי. אך נוסף לכך, למבקש הרשעות קודמות רבות ומטעם זה ובהתחשב בחומרת העבירה אין צידוק לשחרורו בערובה בגלל מצבו הכלכלי הדחוק.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן יונה למבקש, עו"ד מ. לרנר למשיבה. 29.5.73).
בג"צ 173/73 - אחמד ברנסי נגד ועדת השחרורים
*שחרור מוקדם ממאסר העותר קובל על כך שועדת השחרורים מסרבת להמליץ בפני שר המשטרה על שחרורו ממאסר עם תום ריצוי שני שליש מהעונש בשל עבירות גניבה. עתירתו נדחתה. אכן התנהגותו בבית הסוהר היתה טובה, אך התנהגותו הטובה של אסיר מהווה רק אחד הגורמים שיש להביא בחשבון אך אין זה השיקול היחיד. בעבר כבר שוחרר העותר לאחר שריצה שני שליש מעונש אחר, ואחר כך חזר לסורו ושוב נאסר וניתן לו רשיון להתהלך חופשי והמשיך לעבור עבירות. מתן המלצה לשחרור מוקדם מסור לשקול דעתה של הועדה ולנוכח נסיבות הענין אין כל דופי בכך שהועדה מסרבת לשחרר את העותר לפני תום ריצוי עונשו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבה. 10.6.73).
בג"צ 31/73 - משה בלאו ואח' נגד אריה פינק - ראש אגף שיקום
*מענק לנכי צה"ל העותרים הם נכי צה"ל שבקשו מענק לחידוש רכב לאחר שבעבר קיבלו מענק לרכב. לטענתם, ההנחיות הפנימיות למענקים לנכים שנקבעו ע"י משרד הביטחון מפלים בין שכירים לבין עצמאיים והם מופלים לרעה בתור עצמאיים. עתירתם נדחתה לאחר שבג"צ קבע כי בהנחיות אין כל הפליה בין שכירים לבין עצמאיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. רונן לעותרים, עו"ד מ. חשיןלמשיב. 10.6.73).
בג"צ 50/73 - יהודה פנחס ואח' נגד ועדת המכרזים של עירית באר שבע
*פסילת מכרז עירית באר שבע פירסמה מכרז להחכרת בריכת שחיה. העותרים הציעו תשלום של 31,000 ל"י לשנה, הצעה אחרת של חברה בשם מאיר היתה על סך 30,000 ל"י והצעה נוספת היתה של אחד אורליצקי שהחזיק בבריכה בתוקף חוזה חכירה קודם והוא הציע רק כ- 16,000 ל"י. העיריה חתמה הסכם עם אורליצקי לאחר שניהלה אתו מו"מ והוא הסכים להעלות את המחיר ל- 31,000 ל"י. חוזה זה בוטל מיד בהתחלת הדיון בבג"צ. עם זאת נשארו הצעות העותרים ומאיר ושתי אלה נדונו ע"י מועצת העיריה. אחד מתנאי המכרז היה שהעלאת מחיר כרטיסי כניסה לבריכה תהיה מותנית בהסכמת העיריה והעיריה הודיעה לעותרים ולמאיר כי היא לא תסכים להעלות את מחירי כרטיסי הכניסה. עקב זאת סירבו העותרים לחתום על חוזה עם העיריה, והעיריה החכירה את הבריכה למאיר, החלטה זו של העיריה אושרה ע"י בג"צ. גם אם דרכי הטיפול בהתחלת הענין היו פסולות, הרי הענין הועלה על הפסים הנכונים כאשר מועצת העיריה דנה בשתי ההצעות שנשארו, ומכיון שהעותרים לא היו מוכנים להתקשר בחוזה לפי התנאים שהוצעו ע"י העיריה, ומכיון שהתנאי האמור בענין מחירי כרטיסי הכניסה היה חלק מהמכרז, הרי בדין לא נקשר החוזה עם העותרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד א. ורניק לעותרים, עו"ד א. אליעז לעירית באר שבע, עו"ד א. אליאב למאיר. 3.5.73).
בג"צ 170/73 - אברהם דרמון נגד השופט שמחה, שופט בימ"ש השלום בירושלים
*סמכות בית משפט בדיון פלילי נגד העותר הוגשו אישומים לבימ"ש השלום בירושלים ולטענתו אין סמכות לבימ"ש זה לדון בענינו באשר העבירות לא נעברו בירושלים. בימ"ש השלום קבע כי יש לו סמכות לדון בענין ועל כך הוגשה העתירה. בדחותו את עתירת העותר ציין ביהמ"ש הגבוה לצדק כי סעיף 7 (ב) (3) לחוק בתי המשפט מוציא במפורש מכלל שיפוטו של בג"צ
ענינים הנדונים בבתי המשפט אשר אותו חוק דן בהם. אך גם כאשר עתירה פלונית היא בסמכות בג"צ הרי לא יזקק לה כאשר מצוי בידי העותר סעד חילופי, ובקשר להחלטה נשוא העתירה יוכל העותר, אם יורשע בדין, להשתית את ערעורו גם על החלטה זו. לעותר גם אפשרות לבקש העברת המשפט לת"א, שלא על סמך טענת חוסר סמכות, לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט. (ראה להלן ב"ש 89/73).
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד לויט לעותר. 15.5.73).
בג"צ 181/73 - לין רגולסקי נגד מנהל אגף המכס והבלו
*החרמת מכונית בגין עבירת מכס העותרת הינה עולה חדשה שייבאה מכונית וקיבלה פטור מתשלום מסי המכס על המכונית, הפטור הותנה בכך שהמכונית לא תועבר לאדם אחר אלא באישור מוקדם של גובה המכס ולאחר תשלום המסים החלים עליה. המכונית נתפשה פעמיים כשהיא נהוגה ע"י גיסה של המערערת. העותרת גרה בנצרת עילית והמכונית נתפשה בבאר שבע בסביבות מקום עבודתו של הגיס. לגיס לא היה רשיון לרכב והוא גם הסיר את המסגרת הלבנה של מספר המכונית המעידה כי הרכב יובא כשהוא פטור ממכס, בעקבות זאת החליט מנהל המכס להחרים את המכונית והעתירה נגד החלטה זו נדחתה מתוך נסיבות הענין ברור כי העותרת העבירה את המכונית לגיס והצעדים שהלה נקט נעשו כדי להסית את דעת המפקחים מטעם המכס מעובדה זו. ענין ההחרמה נתון לשיקול דעתו של מנהל אגף המכס והבלו ובנסיבות הענין אין סיבה להתערב בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ע. עיטם לעותרת. 20.5.73).
בג"צ 171/73 - אברהם ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן ואח'
*התערבות בג"צ בענין שיש לו תרופה אחרת בעתירה דנא טוענים העותרים כי הודעה שנשלחה אליהם ע"י הועדה המשיבה ובה גילוי כוונת המשיבה לתפוס חזקה בחלק מרכושם חסרה תוקף חוקי והם מבקשים הצהרה על כך מבג"צ, עתירתם נדחתה. הענין השנוי במחלוקת בין הצדדים הוא כנראה בעליל, אם זכאית המשיבה לתפוס חזקה במקרקעין אם לאו. סכסוך מעין זה מוסמך בימ"ש השלום לדון בו וכיון שכך לא יתערב בג"צ בדבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן מני, י. כהן. עו"ד א. וירניק לעותרים. 3.5.73).
בג"צ 376/72 - רפאל אטון נגד ועדת העררים לעניני המוניות
*רשיון למונית בהתאם לתקנות התעבורה שכבר אינן בתוקף העביר המפקח על התעבורה לועדת העררים רשימת מבקשי רשיונות למוניות אשר נתמלאו בהם לדעת המפקח התנאים האמורים בתקנות לקבלת רשיון מונית וכן את כל ההשגות וההתנגדויות שהוגשו נגד מתן רשיון למבקש זה או אחר. ועדת העררים גבתה ראיות בענינו של העותר והגיעה למסקנה כי לא נתמלא בו התנאי שבתקנות שלפיו יקבל רשיון רק מי שאיננו בעל מונית ואין רשומה על שמו מונית או כל זכות בה וכו'. כיון שכך פסלה הועדה את העותר מקבלת רשיון מונית. העותר הגיש לועדה חוזה על מנת להוכיח שלא הוא בעל המונית אך הועדה לא נתנה אימון בחוזה זה. בינתיים מצא העותר תצלומי שיקים מהבנק .שבהם שילם דמי השכירות לבעל המונית, אך הועדה סירבה להרשות לעותר להביא את הראיות הנוספות והעתירה נגד החלטה זו נתקבלה, אם ראתה ועדת העררים למחוק את שמו של העותר מן הרשימה של הרשות המוסמכת עפ"י ראיות שהיו בפניה ואילו באו לפניה ראיות נוספות היתה נמנעת מלהתערב ולמחוק את שמו של העותר הרי שאין להשיב את
פניו ריקם כאשר הוא מבקש להגיש ראיות חדשות. לעותר לא הודיעו מראש על מה ייחקר ומה הראיות שעליו להביא ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה להביא ראיות, לפיכך הוחזר הענין לועדת העררים שתקבל את ראיותיו הנוספות של העותר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד ר. שרון לעותר, עו"ד מ. לרנר למשיבה. 22.5.73) .
=המ' 330/73 - רפאל אריאלי נגד אברהם מונטנה
[פ"ד כז (2) 185]*רשות ערעור זו בקשה למתן רשות לערער על פס"ד ביהמ"ש המחוזי אשר הפך על פיו פס"ד של בימ"ש השלום, עפ"י תקנה 377 יש לצרף לבקשת רשות כזו העתקים של "החלטות" הערכאות הקודמות באותו ענין ובעניננו הגיש המבקש רק את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולא את החלטת בימ"ש השלום. מטעם זה בלבד דין הבקשה לרשות ערעור להדחות. כמו כן, למרות ששתי הערכאות הקודמות לא היו בדעה אחת, אין הענין שלפנינו נכלל באחד המקרים היוצאים מן הכלל שבהם יש לאפשר הגשת ערעור. משני הנימוקים הנ"ל נדחתה הבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 20.5.73).
המ' 180/73 - סער נאזם נגד אבשלום רובין
*הארכת מועד ביום 7.12.72 דחה ביהמ"ש המחוזי ערעור שהוגש לפניו על החלטתו של ראש ההוצל"פ ובגוף ההחלטה ניתנה רשות לערער, ההחלטה הודעה במעמד המערער וביום 5.1.73 הגיש פרקליטו של המבקש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי אך הערעור לא קובל והמסמכים הוחזרו לו הואיל ועבר המועד להגשתו. בקשת המבקש להארכת המועד להגשת הערעור נדחתה ע"י הרשם והערעור על כך נדחה. עפ"י תקנה 369 המועד להגשת ערעור ברשות על ההחלטה, הוא 15 יום והחלטה כוללת גם פס"ד, לפיכך אין חשיבות לשאלה אם ההחלטה האמורה של ביהמ"ש היא פס"ד או החלטה אחרת. אם כה ואם כה המועד להגשת הערעור תם כעבור 15 יום משימוע ההחלטה. את הבקשה להארכת המועד דחה הרשם מן הטעם שאפילו נכונה טענת המבקש כי הבין בטעות מביהמ"ש המחוזי שמועד הערעור על ההחלטה הינו 30 יום, הרי המשך הטיפול בדבר מונע את הארכת המועד. מתברר שביום 22.12.72 מסר המערער את הטיפול בענין לפרקליט ועליו היתה מוטלת החובה להגיש מיד את הערעור ולפחות להזדרז ולהגיש מיד בקשה למתן אורכה. עו"ד חייב היה לדעת שהמועד לערעור הינו 15 יום. עברו עוד 14 יום עד שהוגש כתב הערעור וכיון שכך בדין נדחתה הבקשה להארכת המועד.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד סלטון למבקש, עו"ד הכט למשיב. 29.5.73).
המ' 241/73 - מבשלת שכר לאומית בע"מ נגד מדינת ישראל
*חובת בימ"ש לתת צו להזמנת עד מומחה הוגשה תביעה נגד המבקשת והמדינה הגישה חוות דעת מומחה עפ"י סעיף 20 לפקודת הראיות. הנאשמת דרשה בעוד מועד התייצבותו של המומחה לחקירה, בימ"ש השלום לא ציווה על המדינה להביא את העד לחקירה ואכן המדינה לא הביאה את העד לחקירה. כיון שכך זיכה בימ"ש השלום את המבקשת מהאשמה שיוחסה לה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וזה החזיר את הענין לבימ"ש השלום והבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. אכן החובה להזמין את המומחה ולהביאו לביהמ"ש איננה מוטלת על ביהמ"ש והזמנת עד ע"י ביהמ"ש תבוא רק לבקשת בעל דין. ברם משנדרשה התייצבותו של מומחה חייב השופט לצוות על כך את זאת שופט השלום לא עשה וכיון שכך בדין הוחזר הדיון אליו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. כהן למבקשת עו"ד מ. לרנר למשיבה. 31.5.73).
בג"צ 19/73 - ג'מיל חיים נגד ראש אגף שיקום משרד הבטחון
*שיקום נכה צה"ל העותר הוא נכה צה"ל וזכאי לשיקום לפי חוק הנכים. אגף השיקום במשרד הבטחון החליט לשקמו ע"י הקמת תחנת דלק והענין עבר את כל הטיפולים והומלץ בפני מינהל מקרקעי ישראל להחכיר לעותר חלקת קרקע מתאימה למטרה זו. העותר מצא שטח כזה אך עד שנסתיימו הטיפולים עברו כשנתיים ובינתיים החליט משרד הבטחון על מדיניות חדשה לפיה, במידת האפשר תוקם תחנה כזו לא לנכה אחד בלבד אלא לקבוצה של נכים כדי לאפשר את השיקום של מקסימום של נכים הניתנים לשיקום באמצעות תחנה אחת. כיון שהעותר לא הספיק לחתום על חוזה חכירה עם המינהל הוחלט כי התחנה תוקצה לו ולנכה נוסף. עתירת העותר נדחתה. המלצה שניתנה לו בשנת 1969 לא הקנתה לו "זכות מוקנית" להפעיל לבדו תחנת דלק בלי שיוצמד לו שותף כלשהו. ההמלצה ניתנה עפ"י המדיניות ששררה בזמן נתינתה להקצות תחנת דלק לכל נכה לחוד אך ביחס לעותר לא יצאה מדיניות זו מן הכח אל הפועל.
(בפני השופטים: ברנזון, ח, כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד טריינין לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב. 5.6.73).
בר"ע 93/73 - אלכסנדר נוביץ נגד שלב, קואופרטיב להובלה, בע"מ
*מתן צו ביניים המבקש נפסל מלהבחר לגופים המנהלים של המשיבה לפני למעלה משנתיים. הוא הגיש אז תביעה נגד המשיבה אך עד כה לא נתבררה התובענה ובינתיים עומדות להתקיים בהירות חדשות כיון שכך ביקש המבקש צו זמני שיאפשר לו להציג את מועמדותו בבחירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. מצבו של המבקש לא נשתנה מאז הבחירות הקודמות ועד עתה. טענתו נגד פסילתו מלהבחר עומדת לו בביהמ"ש כמו אז כן עתה וכשם שלא נבחר אז כן לא יבחר עתה. ביהמ"ש עשוי להתערב בצוים זמניים שעה שהנתבע עומד לשנות את המצב הקיים לרעת התובע ולהעמיד את ביהמ"ש בפני עובדות מוגמרות שלא היו קיימות בעת הגשת התובענה אין ביהמ"ש מתערב כאשר המעשה שהנתבע עומד לעשותו רק ממשיך את המצב הקיים בלאו הכי או חוזר על המעשים שנעשו עוד לפני הגשת התובענה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. בראון למבקש. 8.6.73).
ב"ש 89/73 - אברהם דרמון נגד מדינת ישראל
*העברה דיון מירושלים לת"א
בהתאם לסעיף 36 לחוק בתי המשפט ביקש המבקש להעביר משפטו באישום פלילי מבימ"ש השלום בירושלים לת"א. המבקש התנגד לסמכות ביהמ"ש בירושלים וביהמ"ש דחה את התנגדותו. על כן מבקש הוא להעביר את הדיון לת"א על יסוד סעיף 36 לחוק הנ"ל טענתו היא שעדי ההגנה מתגוררים בת"א והבאתם לירושלים כרוכה בקשיים רבים. בקשתו נדחתה. רובם של עדי התביעה שמספרם עולה על עדי ההגנה גרים בירושלים או בסביבתה ואין לאמר שלמען היעילות מוטב לברר את הענין בת"א נוסף על כך לא הוגשה הסכמת השופט הדרושה לאחר שכבר הוחל בשמיעת המשפט והרי זה נימוק נוסף לדחית הבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. לויט למבקש. 4.6.73).