תקציר סביר כרך ז' חוברת 26

בג"צ 394+410/72 - פרנש היל הוטל קורפוריישין בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים

*עמידה בבג"צ.
(התנגדות לשני צווים על תנאי - הצווים בוטלו).

העובדות:
בעתירה אחת עתרה החברה העותרת נגד המשיבות על שינוי בתכנון איזור בניה בו עמדה החברה להקים בית מלון, בגבעה הצרפתית, והפחתת אחוזי הבניה ובעתירה השניה עתרו אישים שונים, וכן הסתדרות הסטודנטים, נגד המשיבות שהפכו את המקום מאיזור מגורים לאיזור שבו אפשר לבנות בית מלון.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לענין עתירתם של אלה המתנגדים להפיכת המקום מאיזור מגורים לאיזור מלונאות - חלק מן העותרים לא הגישו התנגדות לועדה המחוזית שדנה בנושא ועל כן אין הם יכולים לפנות לבג"צ. לפני שפונים לבג"צ יש למצות את כל הדרכים המינהליות העומדות לפני העותרים. אשר להסתדרות הסטודנטים שהגישה התנגדות לועדה המחוזית- לה אין מעמד בבג"צ באשר התנגדות לתכנון יכולים להגיש מעונינים שיש להם ענין אישי לשיר בנושא העתירה ולהסתדרות הסטודנטים אין ענין כזה.
ב. העובדה שבפני הועדה המחוזית ניתן להסתדרות הסטודנטים להופיע אינה משנה את מצבה. החוק קובע בענין שלפנינו מי רשאי להתנגד ואם הועדה שמעה מתנגד שלא היה רשאי לפי החוק להגיש התנגדות אין בכך כדי להקנות זכות עמידה לאותו מתנגד בבג"צ.
ג. אשר לעתירת החברה על כך ששונתה התכנית ביחס לגובה אחוזי הבניה- לפני שפנתה לבג"צ היה על החברה להביא את טענותיה בפני הועדה המחוזית, משלא עשתה כן אין לה עמידה בבג"צ.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן , י. כהן . עו"ד ש. תוסיה כהן לחברה, עו"ד בירן לעותר נוסף בבג"צ שהוגש ע"י החברה, עו"ד י. זמיר לעותרים שהתנגדו לבניית מלון במקום, עו"ד ברסלע למשיבות. 14.6.73).

ע.א. 676/72 - משה קפטה ואח' נגד דוד לסקובסקי ואח'

*פיצויים על גרימת נזק בהשגת גבול.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: וינוגרדוב, כספי, דורי) בע.א. 27/72 -הערעור נדחה).

העובדות:
למשיבים היו עצי פרי בחצר ביתם והמערערים עקרו להם שלושה עצי מאכל. המשיבים תבעו בבימ"ש השלום על נזקים בסך 3,000 ל"י, המערערים הודו בעקירת העצים והוסכם על דיון בענין גובה הנזק. עילת התביעה הינה לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין, הסגת גבול במקרקעין. והעילה קשורה בכך שהתובע "סבל...נזק ממון". בסעיף 2 לפקודת הנזיקין הוגדר "נזק ממון" כהפסד ממשי הניתן לשומה בכסף. בתביעתם העריכו המשיבים את נזקם ב- 3,000 ל"י אך לא פירשו בכתב תביעתם על מה מבוססת הערכתם זו. בימ"ש השלום דחה את התביעה מכל וכל בסברו "כי מבחינה כלכלית גידולם של העצים הללו אינו כדאי כלל וכלל" שהרי ההשקעה עולה "במידה ניכרת על ערך
הפרי...יש בעקירת העצים משום חסכון בהוצאות ולא נזק". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים והעמיד את נזקם על 2,700 ל"י בערך, לפי חישוב השקעות המשיבים בגידולם של שלושת העצים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לפעמים אמנם יש לעשות, לצורך חשבון הנזק, את החישוב שעשה שופט בימ"ש השלום, היינו חשבון הרווח וההפסד שיש לתובע מן העצים. זאת כאשר העצים שנעקרו משמשים לבעליהם מקור הכנסה ורווחים. לא כן בענין שלפנינו שהעצים שמשו לבעליהם לצל יומם, להרחבת דעתם ולהנאת נפשם ולאו דוקא לפרנסתם. במקרים כאלה "נזק הממון" שנגרם אינו תלוי בהכרח בהפסדי רווחים בעתיד אלא בהפסדי השקעות.
ב. המזיק אינו יכול להשמע בטענה שהשקעותיו של הניזוק לא היו כדאיות, אין זה ענינו של איש מדוע אדם מחליט לגדל עצים בגינתו ואם הוא עושה או לא עושה שטות מבחינה כלכלית אם אדם רצה להשקיע כספו בענין שאינו כדאי מבחינה כלכלית זה ענינו.
ג. אין כאן מקום לערוך חישוב מה שווי המקרקעין עם עצים ומה שווים בלי העצים שכן כאן התביעה איננה על נזק במקרקעין אלא על נזק שנגרם לעצים, ההלכה של חישוב ערך המקרקעין לפני הנזק ואחרי הנזק אינו יפה ואינו מתאים ולכל מקרה של השגת גבול כמקרקעין.
ד. יש למדוד את הנזק למקרקעין לפי קנה מידתו הסובייקטיבי של הניזוק, היינו ההפרש בין ערכם של המקרקעין לניזוק לפני העוולה, לבין ערכם לניזוק אחרי העוולה ולא ערכם לצורך מכירה לאחרים. בעניננו ערכם של העצים אינו מחיר השוק אילו היה קיים מחיר כזה אלא ערכם של העצים בשביל מגדליהם ומטפחיהם כולל ערכם כמקור נוחות גופנית ושאר הנאות כיוצאים באלה.
ה. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים את נזקם הממשי כפי שהשקיעו בעצים ואלה לא הגישו ערעור נגדי. אילו הגישו ערעור כזה יתכן שאפשר היה להגדיל את סכום הפיצויים, אם בגין אי הנוחות וההטרדה אשר יכול ויהיו בגדר "נזק ממון" ואם במסגרת "פיצויים מוגברים" מחמת הזדון של מעשה העוולה.
ו. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לפסוק לטובת המשיבים סכום הוצאות גבוה ולהביע מורת רוחו בכך על מעשיהם של המערערים. ביהמ"ש העליון ראה גם בערעור הטרדת חינם של המשיבים ופסק הוצאות של 1,000 ל"י.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. עו"ד י. הלר למערערים עו"ד י. נביא למשיבים. 12.6.73).

ע.פ. 328/72 - סובחי עבאס ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של משחקים אסורים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: בהלול, אלהוורי, זליגמן) בת.פ. 11/72 - הערעור נדחה).

העובדות:
המשטרה ערכה חיפוש בביתו של המערער בחבוט, במוצאי שבת אחד ומצאה מספר אנשים משחקים קלפים במשחק צ'יקט שהוא פוקר פתוח. על שולחן המשחקים נתפשו כ- 800 ל"י במזומנים וכן ג'יטונים המסמלים כסף בו משתמשים במשחק קלפים. אין חולק על כך שמשחק צ'יקט הינו משחק אסור אלא שקיימת הגנה לפי סעיף 6 החלה כאשר מתמלאים שלושה תנאים: המשחק נערך
בחוג אנשים מסוימים; לא חרג מגדר שעשוע או בידור; לא נערך במקום משחקים אסורים. בעניננו קבע ביהמ"ש דלמטה כי נתמלאו התנאי הראשון והשלישי אך מאידך לא נתמלא התנאי השני היינו המשחק לשם שעשוע או בידור בלבד והרשיע את המערערים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אין צורך להכריע בשאלה אם נטל השכנוע שלא נתמלאו שלושת התנאים דלעיל מוטל על הקטגוריה, או כיון שמדובר בחריג מהוראת העונשין הכללית שבחוק, מוטל נטל השכנוע על הנאשם שנתמלאו שלושת התנאים הללו. בעניננו הסכים פרקליט המדינה שנטל השכנוע מוטל על הקטגוריה והוא צדק בטענתו שאם חפץ הנאשם להבנות מהגנת הנסיבות המיוחדות עליו להצביע על חומר העלול לעורר ספק לגבי השאלה אם נערך המשחק לשם בידור ושעשוע בלבד אם לאו.
ב. היה די בחומר הראיות שהובא כדי לבסס את המסקנה שהמסובים סביב השולחן לא שיחקו לשם שעשוע ובידור. מהגדרת "משחק אסור" בחוק עולה כי המחוקק התכוון לבער את הנגע של משחקים בהם התוצאה תלויה בגורל, בכסף, או שווה כסף. יתכן כי גם במשחק כזה קיים אלמנט של שעשוע או בידור אולם אין לך משחק לשם שעשוע או בידור שהחוק מתיר, זולת אם מטרת השעשוע היתה המטרה הדומיננטית והכוונה העיקרית לא היתה בזכיה בכספים. כשאתה דן לפי קנה מידה זה יוצא ששעור הכסף שנמצא על שולחן המשחקים עשוי לשמש ראיה לכאורה שהאנשים לא התאספו לשם שעשוע ובידור בלבד.
ג. אכן המדינה חייבת להרים את נטל השכנוע הסופי, אבל לצורך הבאת הראיות אין המדינה חייבת לעשות יותר מאשר להביא ראיה לכאורה, ואם ראיה זו מתקבלת ע" השופט רשאי הוא להרשיע על פיה בהעדר ראיה לסתור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד גוטפריד למערערים, עו"ד גולדמן למשיבה. 8.5.73).

ע.פ. 299/72 - רפאל ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד) המערער הורשע עפ"י הודאתו בתשעה מקרים של לקיחת שוחד ובתווך שוחד, בפרשת מתן השוחד בעמידר באשדוד. המערער היה מנהל אחד הסניפים באשדוד ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל. ערעורו על חומרת העונש נתקבל, סיבות מקילות מרובות עומדות לזכותו של המערער והעיקריות שבהן הן עברו הנקי ללא רבב; התנהגותו ללא דופי בשנים קודמות כשעבד כפקיד עמידר במקום אחר; העברתו לאשדוד ע"י הממונה עליו מתוך כוונה להשתמש בו כחוליה במזימת השחיתות; והעובדה שנכנע לשידול של הממונה עליו ונתפתה להשתתף בפרשת השוחד. בקבלו את ערעורו של המערער ציין ביהמ"ש העליון כי אכן יש להחמיר בדין על מנת לעקור מהשורש את תופעת השוחד אולם בהתחשב בעובדה שהמערער הודה מיד עם התחלת החקירה וסיפר כל מה שהיה ידוע לו וכן החזיר לידי המשטרה את סכום הכסף שקיבל כשוחד וגם הופיע כעד בכל משפטי השוחד של המעורבים בפרשה וכן הנסיבות המקילות האמורות יש להקל בעונשו. אי לכך הופחת עונשו של המערער משלוש שנים לשנתיים מאסר.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ש. תמיר למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 10.5.73).

ע.פ. 139/73 - סידני בוז'ו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממאסר) ביום 1.8.72 נידון המערער לששה חדשי מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת פשע תוך תקופה מסוימת. בקשר למתן גזר הדין נתעוררה שאלה אם המערער נפקד משירותו בצבא וביהמ"ש הורה לשלטונות בית הסוהר להושיט לו את מלוא העזרה בענין זה. כחודש ימים ביקש המערער אפשרות להוכיח שאיננו עריק והדבר לא ניתן לו ואז עזב את בית הכלא ללא רשות וחזר כעבור 48 שעות ובידו אישורים כי לא ערק מהצבא ולא היה בבחינת נפקד בשעת ביצוע העבירה. הוא הועמד לדין על מנוסה ממשמר חוקי ומכיון שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 18 חודש אמר ביהמ"ש המחוזי בגזר דינו כי לאור האמור בחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) אינו רואה אפשרות שלא להפעיל את המאסר על תנאי. הערעור על כך נתקבל. בהתאם לסעיף 22 לחוק האמור אין ביהמ"ש חייב להפעיל מאסר על תנאי והוא רשאי לצוות על הארכת תקופת התנאי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי ובלבד שבעד העבירה החדשה איננו מטיל מאסר. לפיכך נראה כי ביהמ"ש המחוזי לא העריך כראוי את המצב המשפטי כאשר אמר שעליו להפעיל את המאסר על תנאי. בנסיבות המיוחדות במינן של המקרה כפי שתוארו אין זה צודק לגרום למאסרו של המערער לתקופה של 18 חודש ע"י הפעלת המאסר על תנאי. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להאריך את תקופת המאסר על תנאי במקום להפעילו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. בן- שחר למערער, עו"ד לויצקי למשיבה. 7.6.73).

בג"צ 198/73 - אורין זאב נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'

*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין היועהמ"ש דחה בקשת העותר לפתוח תיק של אישום פלילי מסוים ועתירתו נגד החלטת היועהמ"ש נדחתה. הוחלט לא פעם ע"י בג"צ שהפיקוח שביהמ"ש מפעיל לענין השימוש ע"י היועהמ"ש בסמכותו להעמיד אדם לדין פלילי בעבירה מסוימת מוגבל ביותר ובג"צ יתערב רק אם השימוש בסמכות ע"י היועהמ"ש נעשה בחוסר תום לב או מתוך מניעים הגובלים בחוסר תום לב.

(בפני השופטים: מני, קיסטר, עציוני. העותר לעצמו. 4.6.73).

ע.פ. 604/72 - יואב יהודאי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אי התייצבות וחומרת העונש המערער הורשע באי התייצבות בכוונה להשתמט משירות בטחון ונדון לשלושה חדשי מאסר ולקנס של 3,000 ל"י. ערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ועונש המאסר בוטל. כאשר עלה המערער ארצה היה חייב בשירות מילואים אך לא התייצב וטענתו היא כי הוא לא ידע כלל שהוא חייב להתייצב הן מפני שאינו חייב בשירות סדיר והן מחמת מצב בריאותו הלקוי. ביהמ"ש דחה גרסתו בהתחשב בכך שהיה מעורה בציבור, עסקן מפלגתי ויודע את המתרחש במדינה. אך אפילו לא היתה לו ידיעה ממשית על עובדת קיום הצו המחייב אותו להתייצב הרי שלפחות עצם את עיניו ולא רצה לדעת על קיומו ולפי ההלכה הפסוקה די בכך כדי להסיק על כוונת ההשתמטות מן השירות. עם זאת, כיון שלא היה חייב בשירות סדיר אלא בשירות מילואים ולמעשה מחמת מצב בריאותו אף הוצב לשרת בהג"א מן הדין לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערער.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ינובסקי למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 20.6.73).

ע.פ. 67/72 - נעמן לידור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבות) המערער נמצא אשם ב- 23 פרטי אישום שענינם גניבות, פריצות ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים ונדון ל- 7 שנות מאסר, ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה. העבירות האמורות אינן עבירותיו הראשונות של המערער וכבר עבר עבירות מרובות בעבר אשר בחלקן נסלחו לו עקב חוק החנינה ובחלקן נחון ע"י הנשיא לפי עדויות רופאים צריך הוא לעבור טיפול פסיכיאטרי. דא עקא שהמערער אינו מוכן לקבל טיפול פסיכיאטרי בתנאים שאפשר לתת לו ביהמ"ש העליון הבהיר כי אין ברירה אלא להגן על החברה מפני מעשיו של המערער ולאשר את גזר הדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו עו"ד גב' ביניש למשיבה. 11.6.73).

ע.פ. 311/73 - מדינת ישראל נגד גלב גאבר

*קולת העונש (מסחר בסמים) המשיב השיג כמות של כ- 5 ק"ג אופיום וניסה למכרו. הוא נתפש ונדון לעשרה חדשים מאסר בפועל. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. המדובר בכמות גדולה מסחרית של סם מסוכן ביותר ונאמר כבר לא פעם ע"י ביהמ"ש העליון שאף אם מקילים בדינו של אדם המחזיק ברשותו כמות של סם צריכה עצמית הרי בסוחרי סמים למיניהם בכלל ובאופיום בפרט יש להחמיר. עם זאת התחשב ביהמ"ש העליון בכך שהמשיב עומד כבר לגמור את ריצוי העונש של 10 חדשי מאסר ורק משום כך הסתפק בקביעת עונש של שלוש שנות מאסר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד ע. נתן למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 31.5.73).

ע.פ. 521+603/72 - אליעזר אברושמי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים בפריצת חלון ראוה של חנות שעונים וגניבת שעונים, הוא נתפש למחרת ההתפרצות כשברשותו שני שעונים והיו ראיות לכאורה מספיקות כדי לקשור אותו למעשה הפריצה. לנוכח הראיות לכאורה חייב היה המערער לתת הסבר כיצד הגיעו השעונים לידיו ומשבחר לשתוק ולא העלה כל גירסה הרי הרשעתו בדין הוא. כמו כן הורשע בתקיפת שוטרים שבאו לעצור אותו, לאנשי המשטרה היה חשד סביר שהמערער ביצע פשע וכיון שכך הנסיון לעוצרו היה כדין. אך אפילו היה פגם בנסיון לעצור את המערער עדיין אין בזה הצדק לנסיון לתקוף בכלי מסוכן. המערער נדון לעונשי מאסר חופפים ותקופת מאסר מצטברת שהיתה תלויה ועומדת וביחד ישב בכלא למעלה מארבע שנים לנוכח נסיבות הענין ובהתחשב באופיו האלים של המערער יש לאשר את גזר הדין.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גרין למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 28.5.73).

ע.פ. 186/73 - אברהם אוחנונה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שידול לזנות ותקיפה) המערער שידל את המתלוננת למעשה זנות באיומי אלימות ובעל כורחה וזאת בשורה של מעשים. כאשר בא מי שבא וניסה להגן על המתלוננת מפני המערער דקר אותו המערער בבטנו בשבר בקבוק וגרם לו פצעים חמורים למדי. הוא נדון על העבירות
של שידול למעשה זנות לארבע שנות מאסר ועל עבירת התקיפה לארבע שנות מאסר כששני העונשים מצטברים והערעור על חומרת העונש נדחה. אכן העונש הוא חמור אולם מעשי האלימות ואיומי האלימות מתרבים והולכים ובתי המשפט מצווים לעשות למען עקירתם מן השורש על מנת להרתיע עבריינים אחרים בכוח.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח.כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 3.6.73).

ע.פ. 112/73 - מחמוד חמיידי נגד מדינת ישראל

*אי מתן צו לבדיקה פסיכיאטרית של נאשם ברצח המערער הורשע בשתי עבירות של רצח בכוונה תחילה ובנסיון לרצח ונדון למאסר עולם. בערעורו לביהמ"ש העליון טען שביהמ"ש המחוזי חייב היה לצוות על בדיקה פסיכיאטרית כדי לקבוע אם היה מסוגל לעמוד בדין ואם לאו. ערעורו נדחה. ביהמ"ש כוחו עימו לצוות על בדיקה רפואית והדבר יכול שיעשה הן לפי בקשת בעל דין והן ביוזמת ביהמ"ש עצמו. כשם שביהמ"ש בדרגה הראשונה יכול לצוות על בדיקה פסיכיאטרית כזו כך גם ביהמ"ש שלערעור. מתוך חומר הראיות וחוות דעת של מומחה למחלות נפש אין ספק לגבי יכולתו של המערער לעמוד בדין ואין צידוק לצוות על בדיקה רפואית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. 3.6.73).

ע.פ. 51/73 - ישראל בגימוף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בעילת קטינה) המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה ואיום במעשה אלימות בכך שאיים על הקטינה כי בני משפחתו ירצחו אותה אם הוא יענש בגין תלונתה ונדון ע"י ביהמ"ש המחוזי לארבע שנות מאסר ערעורו על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי בשני מקרים קודמים שבהם הוטלו ארבע שנות מאסר היו המעשים חמורים ובעניננו ניתן להקל במידת מה בעונשו של המערער. לפיכך הועמד העונש בגין עבירת הבעילה על שנתיים מאסר והעונש בגין עבירת האיום על שנה אחת מאסר באופן ששני העונשים מצטברים.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 19.6.73).

ע.פ. 372/72 - ברוך לסרי נגד מדינת ישראל

*גרימת מות בתאונת דרכים המערער נסע מאחורי משאית והתקרב אליה כדי 10- 15 מטר במהירות של 70- 60 קמ"ש. שתי מכוניות אחרות עקפו את המשאית ובעוד הראשונה הספיקה להשלים את העקיפה הרי השניה לא הספיקה כי ממול בא אופנוע המשאית בלמה כדי לאפשר למכונית השניה להשלים את העקיפה וכאשר ראה המערער את הפעלת פנס הבלימה של המשאית בלם בחוזקה. בגלל פגם מיכני בהגה נסחבה מכוניתו שמאלה, התנגשה באופנוע ורוכב האופנוע נהרג. ביהמ"ש המחוזי העמיד את רשלנות המערער על אי שמירת מרחק בינו לבין המשאית, על אי האטת מהירותו כשראה את המתרחש לפניו ועל כך שבלם באיחור אם כי היה עליו להבחין קודם לכן במצב המסוכן שנוצר. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לחמשה חדשי מאסר ולפסילה למשך שלוש שנים ולתשלום קנס של 2,000 ל"י הערעור על כך נדחה. על בתי המשפט לתרום את חלקם במלחמה נגד הקטל בדרכים ע"י הפעלת עונשים שירתיעו מפני נהיגה רשלנית.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני,י. כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 19.6.73).

ע.פ. 512/72 - דני פניקובי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש המערערים דני פניקובי, צבי מזרחי ודוד ברוך הורשעו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של אינוס. פניקובי וברוך נדונו לארבע שנות מאסר ומזרחי לחמש שנות מאסר. ערעורם של המערערים על ההרשעה נדחה וערעורו של מזרחי על חומרת העונש נתקבל ועונשו הועמד על ארבע שנות מאסר. בהרשעת המערערים סמך ביהמ"ש המחוזי על עדותה של המתלוננת ויכול היה לסמוך על עדותה אף על פי שהודעותיה הראשונות במשטרה סותרות את העדות האחרונה במשטרה כפי שהעידה גם בביהמ"ש. ביהמ"ש יכול היה להאמין כי מלכתחילה פחדה להעיד עדות אמיתית ומלאה ורק בשכנועה של קצינת מבחן קיבלה אומץ וספרה את מלוא הסיפור כמו כן היו ראיות סיוע מספיקות לאימות סיפורה של המתלוננת ובין היתר נסיונם של הנאשמים פניקובי וברוך בעדותם להרחיק את עצמם ממקום המעשה ונסיונו של מזרחי כשנפגש עם המתלוננת. בנוכחות עדים, לכפר את פניה בתשלום כסף ותחנוניו שלא תתלונן עליו.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ינובסקי למערערים פניקובי וברוך, עו"ד שגב למערער מזרחי, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 19.6.73).

ע.פ. 317/73 - יהודה פלדמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה מגונה בכח) המערער הורשע במעשה מגונה בכח ביחד עם שניים אחרים ונדון לשמונה עשר חדשי מאסר בפועל ושמונה עשר חדשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער על חומרת העונש. בנסיבות המקרה: עברו הנקי של המערער והחשש ששליחתו לכלא עלולה לקרבו לחיי פשע; העובדה שהמערער והמתלוננת היו מיודדים עוד לפני המקרה וכן כי היא ממשיכה לצאת עמו גם אחרי המקרה ויש להניח כי מחלה לו על העבירה החמורה די כי כל העונש יהיה על תנאי במקרה מסוים זה עדיפה ההתחשבות במערער מן הצורך הכללי להחמיר בעבירות מסוג זה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד תמרי למערער עו"ד רובין למשיבה. 18.6.73).

ע.פ. 414/71 - סלטון כדורי ואברהם שוימר נגד מדינת ישראל

*פגם בנהול המשפט והרשעה בהריגה שני המערערים הואשמו ברצח והורשעו בהריגה בכך שגרמו למותה של נערה צעירה בת 16 אשר עבדה עבורם בזנות וניסתה להתחמק מידם ערעורם של המערערים על הרשעתם נדחה. בחקירה הנגדית של עדי התביעה העיקריים קבעו השופטים זמן קצוב לכל סניגור והפסיקו את הסניגורים בתום הזמן שנקצב אף כי אלה טענו שעדיין יש להם מה לחקור. ביהמ"ש העליון בשלושה פסקי דין מתח בקורת על דרך זו של ניהול המשפט אך עם זאת אישר את הרשעת המערערים בפס"ד מפי השופט ויתקון צויין כי עפ"י העדויות שהיו בפניו רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהמערערים הם שהתעללו בקורבן וגרמו למותו. אם כי אין דעתו של ביהמ"ש העליון נוחה מן הדרך שבה נהג ביהמ"ש המחוזי לגבי חקירתם הנגדית של שני העדים העיקריים הרי אין להסיק מטענת הפרקליטים שלא ניתן להם לחקור את העדים בחקירה ראויה לשמה. אין לאמר שהזמן שהוקצב לסנגורים היה זמן מבוטל; כשקוראים את הפרוטקול מוצאים חזרות על שאלות בחקירה הנגדית; הפרקליטים נשאלו ע"י ביהמ"ש העליון מה עוד ציפו לגלות בחקירתם הנגדית ולא ניתן להם והתשובות שנתנו הניחו את דעת ביהמ"ש שלא נגדם ולמערערים עוות דין. הפרקליטים לא הצביעו על שום נושא שלא חקרו על אודותיו את העדים. נוסף לכך ניתן לאשר את ההרשעה על סמך ראיות אחרות. ביהמ"ש העליון התעכב באריכות על הנושא של חקירה נגדית והאיזון שבין זכות הסניגור ליד חופשית בחקירה הנגדית
לבין חובתו של השופט לכוון את המשפט ולמנוע בזבוז זמן ע"י שאלות חוזרות ונשנות וחקירה שלא לענין. לשאלה אם ניתן לראות את העדים העיקריים כמעורבים בדבר העבירה ציין ביהמ"ש העליון כי אלה הם לכל היותר שותפים ולאחר מעשה וגם זאת רק מתוך פחד ותחת לחץ ואיומים מצד הנאשמים.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עוה"ד מ. הרצוג ו- מ. אסולין למערערים, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 18.6.73).

ע.פ. 607/72 - אספרנס ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה על סיוע בגניבת בולים וחומרת העונש המערער השני עבד בדואר וגנב בולים שנועדו להשמדה והורשע בכך וערעורו על ההרשעה נדחה. המערערת שהיתה שכנתו של המערער עסקה במכירת הבולים וביהמ"ש קבע כי זהויה כמי שמכרה את הבולים דיו כדי לקבוע שהיא זו שמכרה אותם. אשר לשאלה אם ידעה כי הבולים הושגו ע"י המערער בדרך של פשע- ידיעת הדרך בה הושג הרכוש ניתנת לעתים להוכחה בראיות נסיבתיות בלבד ומכלול הראיות בענין שלפנינו מביא בהכרח למסקנה שהמערערת הסכימה לטפל במכירת הבולים כדי לאפשר לשכנה להנות מפרי הפשע שבוצע. המערערת נדונה לשנה אחת מאסר בפועל והערעור על כך נתקבל. אכן מדובר כאן במעשה שחיתות חמור ובמצב כזה אין משקל מכריע לעובדה שהיתה זאת למערערת עבירתה הראשונה. אולם המערערת עמלה קשות במשך שנים רבות כדי להשתכר ולעזור לכלכלת הבית ולמתן חינוך תיכון לילדים היא אם לארבעה ילדים ששנים מהם מצטיינים בשירות צבאי, ולא הוכח שהיא עצמה הפיקה מן העיסקה רווח גדול. אי לכך הומר עונש המאסר במאסר על תנאי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. קידר למערערת, עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 31.5.73).

ע.א. 388/72 - מחמוד עבדל קדר מרעי נגד רפאל בינהרדי ואח'

*סכומי פיצויים בתאונת דרכים המערער נפגע בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק לו 3,000 ל"י כפיצויים על כאב וסבל ו- 5,000 ל"י כפיצוי גלובלי על סיכוני הפסדים של השתכרות לעתיד לבוא. הערעור על הסכום השני שנפסק נתקבל. למערער נקבעו 10 אחוז נכות ובהתחשב עם טיב עבודתו וגובה הכנסותיו ובהנחה שהסיכון הנובע מנכותו אמנם עלול ביום מן הימים להביא לידי הפסד של ממש בהשתכרותו, יש לקבוע לו פיצוי גלובלי של 10,000 ל"י בראש נזיקין זה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. עו"ד ע. זרנקין למערער, עו"ד ע. רובין למשיבים. 23.5.73).

ע.א. 359/72 - משה בסון ואח' נגד וולטר אדלר

*תביעת פינוי נגד בעלי דירה שנמכרה ע"י הוצל"פ המערערים היו בעלים שביושר של דירה שרבצה עליה משכנתא ובתנאי המשכנתא נאמר במפורש כי חוק הגנת הדייר לא יחול על המשכנתא. התנאה כזו בשטר המשכנתא תופשת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. המערערים לא פרעו את חוב המשכנתא והמשיב הגיש את המשכנתא למשרד ההוצל"פ והדירה נמכרה לו והוא נרשם כבעלים. הוא הגיש תביעה נגד המערערים לסילוק ידם מן הדירה ביהמ"ש השלום דחה את תביעתו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והערעור על כך נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. אכן זכותו של בעל משכנתא שרכש דירה ממושכנת הינה כאמור בחוק הגנת הדייר אם הותנה על כך בשטר המשכנתא. ברם בעניננו נמכר הנכס למשיב כשהוא מתואר בדו"ח ההוצל"פ
כנכס תפוס ועל כן גם העריך אותה המעריך מטעם ההוצל"פ במחיר של 6000 ל"י שהיה מחיר של דירה תפוסה בעוד שמחיר דירה כזו כפנויה היה שווה פי כמה משרכש המשיב את הנכס כתפוס הסכים מכללא לעובדה שהדיירים שבו ממשיכים לגור בדירה והוא מנוע מלתבוע פינוי הדירה.
(בפני השופטים:ויתקון, ח.כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש.ברנר למערערים, עו"ד ג.גינת למשיב. 31.5.73).

ע.א. 617/72 - קם חברה להשקעות בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל

*פירוש הסכם בהתאם להסכם שנעשה בין המערערת למינהל חכרה המערערת מן המינהל חלקת קרקע מסוימת. לאחר מכן הופקע חלק מן הקרקע והתעוררה שאלה אם ההפקעה היתה לפני חתימת ההסכם או לאחריו. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המינהל והערעור על כך נדחה. אכן בשעה שנעשה ההסכם כבר היה מיועד בתכנית בנין ערים חלק מהחלקה לדרך, אולם אין לאמר כי יעוד שטח לדרך כבר מהווה הפקעה, עצם אישור התכנית עדיין איננה הפקעה. רק כאשר ההפקעה דרושה כבר למטרה הציבורית שלה נועדו המקרקעין בתכנית מתבצעת ההפקעה.

(בפני השופטים: ח.כהן, מני, י.כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. בן- עמי למערערת, עו"ד א.ראב למשיב. 31.5.73).

ע.א. 468+500/72 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד המועצה המקומית פרדס חנה ואח'

*אינטרס ביטוח" ודיני סוברוגציה המועצה המקומית חכרה מגרש מחברת פיק"א ובהתאם לחוזה החכירה היתה צריכה לבטח את כל מה שקיים על המגרש, וביצעה את הבטוח אצל "הסנה". המועצה החכירה את המגרש למפעל לחרטות עץ ובתקופה שבין עריכת החוזה לבין העברת החכירה פרצה שריפה במפעל. חברת הסנה שילמה 16,000 ל"י בגין הנזק שנגרם והמועצה העבירה את הסכום למפעל. בעת העברת החכירה למפעל שילם המפעל למועצה את מלוא הסכום שנקבע בהווה כאילו לא אירעה השריפה. חברת הסנה תבעה לאחר מכן מהמועצה החזרת הכסף ששולם לה וכן תבעה את המפעל לשיפוי בטענה שהאש פרצה מחמת התרשלות המפעל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד המועצה המקומית וקבע כי לכאורה יש מקום לתביעה נגד המפעל והערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי נדחו. ביהמ"ש העליון קבע כי למועצה היה אינטרס ביטוחי במבנה ביום השריפה וכן קבע כי העובדה שהמפעל שילם למועצה את מלוא סכום החוזה כאילו לא אירעה השריפה אינה מצדיקה תביעת הסנה נגד המועצה. ביהמ"ש העליון סקר את הדינים הנוגעים לסוגיא והגיע למסקנה כי אין להחיל את ההלכה האנגלית בארץ בנדון וכי יש להחיל בעניננו את חוק הביטוח העותומני וסעיף 17 שלו בעניני סוברוגציה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן,ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. 4.6.73).

ע.ל.ע. 2/72 - עו"ד פלוני נגד היועהמ"ש לממשלה

*הרשעה בשורה של עבירות הנוגעות לפיצויים מגרמניה נגד המערער הוגשו לביה"ד המשמעתי אישומים על שורה ארוכה של עבירות הסובבות על תצהירים של תובעים או של עדים בקשר לפיצויים מהשלטונות הגרמניים המכילים פרטים כוזבים. חלק מן העבירות נעברו לפני שהוחק חוק לשכת עורכי הדין 1961 וחלקם לאחר מכן. ביה"ד המחוזי של לשכת עורכי הדין הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו והחליט להשעותו מחברותו בלשכה לתקופה של 5 שנים, לפרסם את פסה"ד עם ציון שמו של הנאשם, ולהטיל על הנאשם הוצאות המשפט לטובת הלשכה בסך 1,000
ל"י. ביה"ד הארצי קיבל את ערעורו של המערער, ביטל חלק מן ההרשעות והעמיד את עונש ההשעיה על תקופה של 3 שנים ותשלום הוצאות בסך 700 ל"י. המערער ערער גם על פס"ד זה ואילו המשיב הגיש ערעור נגדי. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור הנגדי של היועהמ"ש והחזיר על כנו את פסק דינו של ביה"ד המחוזי. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה הגורפת של המערער כי על המעשים חלה התיישנות שכן אין כל הוראת חוק הקובעת כי בפני ביה"ד המשמעתי קיימת תקופת התיישנות על עבירות שנעברו. בקבלו את ערעורו של היועהמ"ש קבע ביהמ"ש העליון כי הוכח לכאורה שנבצר היה מן המועצה המשפטית להתחיל בדיון בעבירות שלגביהן זוכה ע"י ביה"ד הארצי שכן העבירות נתגלו רק בשנת 1964 וע"כ רשאי היה ביה"ד האיזורי לדון בעבירות אלה.
לענין עבירות אשר ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לדון בהן נוכח הוראות חוק ההגנה - עובדה זו אין בה כדי להשפיע על אפשרות ההרשעה בביה"ד המשמעתי באותן עבירות.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט קיסטר, המערער לעצמו, עו"ד ע. נתן למשיב. 12.6.73).

בג"צ 207/73 - נאות הככר מסעות וטיולים בע"מ נגד גובה המכס נמל חיפה ואח'

*עתירה לבג"צ כשיש סעד אחר העותרת ייבאה עפ"י רשיון 7 מכוניות ובעוד הלא טוענת כי יש לסווג את המכוניות כאוטובוסים ולשלם מכס של 10 אחוז בלבד, אומרים המשיבים שיש לסווגן כמשאיות ועל כן דורשים הם מהעותרות מכס בשעור של 70 אחוז מערכן. עתירת העותרת נגד עמדת המשיבים נדחתה. עפ"י סעיף 154 לפקודת המכס יש בידי העותרת להביא את המחלוקת לדיון בביהמ"ש המחוזי ולפיכך לא יתערב בג"צ בדבר. העותרת טוענת כי נדרש ממנה לשלם כ- 90,000 ל"י ומכיון שבפניה לביהמ"ש המחוזי עליה לשלם תחילה את הסכום הנדרש אין היא יכולה לפנות לביהמ"ש המחוזי שכן אין בידיה לשלם את הכסף. מבלי לפסוק בדבר אם זוהי נסיבה המונעת מאת העותרת להשיג את תרופתה בדרך שהותוותה בפקודת המכס הרי אף על פי כן תוכל העותרת לבוא על סיפוקה המלא אם תפנה בהמרצה לביהמ"ש המחוזי ותעמיד בפניו את השאלה על דרך פסק הצהרתי אם המכוניות נכנסות למסגרת סווג של אוטובוסים או של משאיות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד גב' נ. וייל לעותרת. 13.6.73).

בג"צ 163/73 - הרב צבי עזריה אלפגוט ואח' נגד עירית ת"א ואח'

*כשרות תנאי במכרז

עירית ת"א החליטה על הקמת אנדרטה לשואה ותקומת ישראל ופנתה במכרז סגור ל- 10 אמנים להגיש הצעותיהם במכרז נאמר כי הורכב חבר שופטים מ- 12 אנשים שמהם ארבעה "שופטים מקצועיים" ושבכל מקרה של הצבעה יהיה לכל אחד מהשופטים המקצועיים שני קולות. נתקבלה הצעת אדריכל מסוים ברוב קולותיהם של השופטים המקצועיים ובעתירת העותרים הועלתה השאלה אם רשאית היתה העיריה להעניק לשופטים המקצועיים קול כפול. עתירת העותרים נדחתה. אין זה אחד המקרים בהם חייבת עיריה מכח דין לפרסם מכרז ועל כן לא חלות בענין דנן ההגבלות הסטטוטוריות שלפיהן חייבת רשות מקומית לפעול. כיון שהשיטה מקובלת גם ברשויות אחרות אין לאמר שהיא שרירותית וחסרת הגיון עד כדי כך שיהיה צידוק להתערב ולפסול אותה.