תקציר סביר כרך ז' חוברת 27

ע.פ. 24/73 - אליהו מייזל נגד מדינת ישראל

הזמנת עד לעדות נוספת ביזמת ביהמ"ש.
פיתוי והדחה לביצוע עבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.פ. 124/72 - הערעור נדחה).

העובדות:
בעל בית קפה בת"א (המתלונן) נדקר ע"י אחד בשם דדשוב והתלונן על כך במשטרה והלה הואשם בגרימת חבלה חמורה. היו איומים על המתלונן ובאחד הימים קבע המערער אתו שיחה. המתלונן ביקש הגנת המשטרה וזו הרכיבה על גופו מקרופון ומשדר וכך הוא בא לפגישה, עם המערער. בין השניים התפתחה שיחה ובין היתר שאל המתלונן את המערער מספר פעמים "מה אתה רוצה שאני אגיד" והמערער ענה לו בכל מיני הצעות שביהמ"ש המחוזי פסק כי יש כאן הדרכה למתן עדות שקר. לפני קבלת סליל ההקלטה כראיה טענה הסנגוריה כי התביעה לא הניחהיסודות מספיקים להכשרת הגשתו של סליל ההקלטה וביהמ"ש המחוזי הרשה לקטגוריה להעיד מחדש עדים שכבר העידו על מנת לאפשר הגשת סליל ההקלטה. לבסוף הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בנסיון להדיח עד לעדות שקר ודן אותו לעונש המקסימלי של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין להגביל יתר על המידה את כוחו של ביהמ"ש להזמין מיוזמתו עד לחקירה. אך אפילו אליבא דאלה שיש להגביל והגבלה יתירה את ביהמ"ש בהזמנת עדים מיוזמתו הרי בעניננו נתעוררה שאלת קבילתו של סליל ההקלטה במסגרת מהלך הבאת ראיות התביעה ואין לאמר שהמערער קופח ע"י החלטתו של שופט.
ב. לטענה כי היה פיתוי מצד המתלונן מהצגת שאלותיו למערער- מתוך תשובות המערער ברור שבא מלכתחילה כדי להדריך את המתלונן כיצד להעיד עדות שקר. זאת ועוד, אין כאן בכלל ענין של פיתוי. המתלונן לא הבטיח דבר למערער ואיננו איש מרות שבכוחו להבטיח דבר על מנת להשפיע על שומעו לאמר את אשר אמר. כל מה שעשה המתלונןהיה שביקש ע"י שאלותיו לגלות את כוונת המערער ואת המטרה שלמענה הזמין עצמו לשיחה זו אצלו.
ג. העובדה שהמתלונן הודיע מראש למשטרה על השיחה שהוא עומד לקיים איפה מונעת הרשעת המערער בהדחה ואין לאמר שההדחה, כביכול לא יכלה לצאת מן הכח אל הפועל. ראשית, מבחינה משפטית אין נפקא מינה אם לרגלי נסיבות שאינן ידועות לעבריין לא היתה אפשרות לעבור למעשה את העבירה. העיקר בעבירת הנסיון הוא הכוונה הפלילית והרצון לעבור את העבירה ועשיית מעשה גלוי בכוון זה וכל אלה נתקיימו במערער. יתר על כן, במקרה זה היתה גם אפשרות מעשית לעבור את העבירה אילו נאות המתלונן לדברי השדול של המערער.
ד. לענין חומרת העונש- אכן ביהמ"ש המחוזי מיצה עם המערער את חומר הדין, אך כנראה שזהו אחד המקרים שיש הצדקה לכך. המערער הינו עבריין מועד וכאשר מצרפים לרקע האישי את העובדה שהנסיונות להשפיע על עדים הולכים ותוכפים עד שכל המערכת של עשיית משפט אמת נתונה לסכנה גדולה אין צידוק להתערב בעונש.
השופט ח.כהן מסכים ומוסיף:
ההלכות שנפסקו לגבי המקרים שבהם יזמין ביהמ"ש עד משלו מיוזמתו אינה ענין לכאן. כאן לא הורה ביהמ"ש על הזמנת עד אלא שתוך כדי מהלך הבאת הראיות ותוך כדי התנגדות הסנגוריה להגשת הסליל החליט השופט לשמוע עדות של האיש שעמד להגיש את
סליל ההקלטה ואשר עדותו הופסקה באמצע. עדיין היתה התביעה באמצע הבאת ראיותיה ומותר היה לשמוע את עדה מחדש.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. ע"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 28.6.73).

המ' 521/72 - יוספה לאון נגד מינה וייס ואח'

*השתק עילה.
(בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 6/72 שנשמע כערעור - הערעור נתקבל).

העובדות:
המבקשת ובעלה גרו בדירה ומורישם של המשיבים שהיה בעל הבית הגיש בשנת 1967 תביעת פינוי נגד בעלה של המבקשת. נקבע מועד לתזכורת בה לא הופיע ב"כ התובע לאחר מכן נקבע מועד לשמיעת המשפט וגם לאותה ישיבה לא הופיע ב"כ התובע. הנתבע התייצב למשפט ושופט השלום החליט מכח תקנה 157 (3) לדחות את התובענה. פסה"ד הומצא לתובע אך הוא ערער ולא הגיש בקשת ביטול. עברו שנים ובעלה של המבקשת נפטר והיא הפכה לדיירת לפי החוק וגם התובע נפטר. עתה באו יורשי בעל הבית והגישו תביעת פינוי נגד המבקשת. עילתהתובענה השניה זהה לעילה הראשונה (פינוי על יסוד התנאה על החוק בחוזה השכירות כאמור בסעיף 11 לחוק הגנת הדייר). המבקשת ביקשה מבימ"ש השלום לדחות את התובענה על הסף מפנימעשה בי"ד. בקשתה נדחתה ע"י בימ"ש השלום מן הטעם שדחיית התובענה מפאת אי התייצבות התובע איננה בבחינת מעשה בי"ד מפני שאין בה הכרעת המשפט לגוף הענין. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת בימ"ש השלום אך לא מטעמו של בימ"ש השלום. על דחיית הבקשה למחוק את התביעה על הסף הוגש הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. אינו דומה מקרה שבו מבקשים דחיה על הסף מחמת השתק עילה למקרה של השתק פלוגתה. אילו התגוננה הנתבעת בהשתק פלוגתה היה צורך לחקור מה מצא בימ"ש הראשון לגבי אותה פלוגתה ואם לא מצא דבר גם השתק אין. אולם כאשר בקשת הנתבעת מתבססת על השתק עילה אין לך אלא שאלה אחת והיא- אם העילות זהות. כלפי טענה זו אין חשיבות לשאלה אם ביהמ"ש קבע מימצא בתובענה הראשונה אם לאו ודי בכך שדחה את התביעה.
ב. יש להבחין בין המקרים שבהם מדברות התקנות על מחיקה של תביעה לבין המקרים שמדובר בהם על דחיה. כאשר מוחק ביהמ"ש את התובענה ניתן לחדשה וכאשר מדובר על דחיה או כאשר יש לביהמ"ש שיקול למחוק או לדחות את התביעה והוא דוחה אותה הרי הדחיה הופכת למעשה בי"ד ומהווה השתק במקרה של הגשת תביעה חדשה. זאת גם אם דחה אותה מחמת אי הופעת בעל דין וכדומה.
ג. אילו תבעו התובעים את פינוי המושכר בשל עילה חדשה או עילה מאוחרת יותר לפסה"ד הראשון לא היה מעשה בי"ד משמש מניעה להגשת התובענה החדשה. אולם כאן לא נולדה עילת תביעה חדשה. העילה היתה התנאה על חוק הגנת הדייר הן בתביעה הראשונה והן בתביעה השניה.
ד. אלמנת הדייר שבאה במקום הדייר המנוח נהנית מפירות פסה"ד הראשון ואין להבחין בין זכות שבאה בירושה או שבאה מכח חוק הגנת הדייר. זכות הדיירות שהגיעה לאלמנה עם מות בעלה, מכח דין, היא זכותו של בעלה. כיצד הגיעה הזכות לאלמנה אינו מעלה
ואינו מוריד. זהות הזכות נותנת שדינה כדין קודמה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. עו"ד ג. לוי למבקשת עו"ד א. פיכמן למשיבים. 17.6.73).

ע.א. 618/72 - והב שלום נגד בנימין רדיצ'בסקי ואח'

*אחריות לנזיקין והכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. לוין) בת.א. 4362/69 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון, ח. כהן, נגד דעתו החולקת של השופט לנדוי).

העובדות:
המערער עמד בשולי כביש במרחק כחצי מטר מן הפס הצהוב שהפריד בין הכביש לבין מפרץ חניה והמשיב נהג במכונית ופגע בו. הוגשה תביעת נזיקין וביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו סומך על גירסת המערער ועדיו ולא על גירסת המשיב ועדיו. על יסוד הממצאים שנשארו על הכביש הציג ביהמ"ש המחוזי לעצמו את השאלה אם העובדה בלבד שהמערער נפגע במרחק של כ- 50 ס"מ מהפס הצהוב יש בה לחייב את נהג המכונית ברשלנות. על שאלה זו השיב ביהמ"ש המחוזי כי קיימות אפשרויות שונות מקצתן שיש בהן כדי לחייב את המשיב ומקצתן שלא ומכיון שנטל השכנוע חל על התובע הרי שלא הוכחה קיומה של רשלנות ודחה את התביעה מחוסר הוכחות. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. המערער עמד כשגבו לכוון נסיעתו של המשיב ולא יכול היה לדעת כיצד ומדוע הוא נפגע ע"י מכונית המשיב שהיתה בשליטתו המלאה, לביסוס טענת "הדבר מדבר בעד עצמו" נותרה השאלה אם אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהמשיב נהג ברשלנות מאשר שהוא נהג שלא ברשלנות.
ב. לכאורה היתה כאן רשלנות מצד הנהג שכן מדובר בשעת צהריים, בדרך ישרה כשהמשיב ראה אנשים עומדים בפיזור בסביבת מפרץ החניה, שדה הראיה היה פתוח ושום כלי רכב לא היה ממול. משנתקיימו יסודות הכלל הנדון עבר על המשיב נטל ההוכחה וצריך היה לתת הסבר מניח את הדעת למה שקרה ולהראות כי נקט בכל אמצעי הזהירות כדי למנוע את הפגיעה במערער. יתר על כן כאשר עלולים להיות גורמים שונים לאירוע אין הנתבע יוצא חובתו אם הוא מראה שכמה מהם מתישבים עם חוסר רשלנות מצידו. עליו לשכנע את ביהמ"ש שאף אחד מהם אינו נגוע ברשלנות. משלא עשה כן הרי הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו מחייב את המסקנה שהוא אשם ברשלנות.
ג. מצד שני אין גם לנקות את המערער מכל אשמה ויש לחלק את האחריות לתאונה בין המערער והמשיב שווה בשווה.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
אין לאמר שבתאונה זו "הדבר מדבר בעד עצמו". המערער יכול היה לדעת כיצד קרתה התאונה והוא גם מתיימר להסביר בעדותו כיצד היא קרתה. הוא טוען שהמכונית סטתה מעבר לפס הצהוב ובכך הוא נפגע אך טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לא הוכח שעובר לתאונה עמד המערער על עומדו בנתיב הנסיעה ואין לדעת מה היה המצב לפני
קרות התאונה והמערער לא הוכיח כי ההנחה שהמשיב התרשל קרובה יותר מאשר ההנחה ההפוכה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן . עו"ד צנעני למערער, עו"ד ירון למשיבים. 24.6.73).

ע.א. 653/72 - פלוני נגד פלוני

*הפעלת כח ע"י יו"ר ההוצל"פ להעברת קטין לפי צו בימ"ש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בתיק המ' 4110/72 - הערעור נדחה).

העובדות:

בפני בי"ד רבני בחיפה התנהל משפט בין המערער לבין אשתו על החזקת הקטין, הוא המשיב. בביה"ד הרבני נחלקו הדעות. אחד הדיינים קבע כי המשיב צריך להשאר אצל אמו, שניים קבעו שיש למסור את הקטין לידי אביו, הוא המערער, ומתוך שניים אלה אחד אמר בפסק דינו שיש לעשות זאת בעדינות וללא שימוש בכוח. האם לא מסרה את הילד למערער והלה פנה להוצל"פ. לפי סעיף 62 לחוק ההוצל"פ אם רואה המוציא לפועל שפס"ד אינו ניתן לביצוע אלא בעל כורחו של הקטין והקטין מסוגל להבין בדבר רשאי הוא לפנות לביהמ"ש שנתן את פסה"ד ולבקש הוראות. מששמע ראש ההוצל"פ שהקטין מסרב לעבור לאביו פנה הוא לביה"ד הרבני בחיפה על מנת לקבל הוראות. כמסתבר עברו דייני ההרכב שנתן את פסה"ד למקומות שונים בארץ ומזכירות ביה"ד הרבני בחיפה הפנתה את ראש ההוצל"פ לביה"ד הרבני הגדול שבשעתו אישר את פסק דינו של ביה"ד האיזורי. ביה"ד הרבני הגדול קבע כי על משרד ההוצל"פ לבצע את פסה"ד במלואו לפי כל סמכות וכח שיש לו לפי חוק ההוצל"פ. עתה פנה הקטן ע"י אמו לביהמ"ש וביהמ"ש פסק שאין מקום להוציא לפועל את פסה"ד בשימוש בכח בנגוד לרצון הקטין. על החלטה זו נסב הערעור.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. יש לפרש את הוראות ביה"ד הגדול כמי שנתן הוראה למוציא לפועל לפעול בכח על מנת להעביר את הקטין מאמו לאביו.
ב. צודק ב"כ הקטין כי ראש ההוצל"פ צריך היה לפנות לביה"ד הרבני האיזורי בחיפה שנתן את פסה"ד ולא לביה"ד הרבני הגדול.
ג. בביה"ד הרבני האיזורי היה רוב שלא לפעול בכח על מנת למסור את הילד לאביו. נמצא שאילו באה בקשת ראש ההוצל"פ בפני אותו בי"ד היתה ניתנת לו הוראה שלא לפעול בכח.
ד. אין לקבל טענת המערער שביה"ד הגדול לא היה צריך לשמוע את הצדדים לפני מתן החלטתו. אכן יו"ר ההוצל"פ פונה לביה"ד שנתן את פסק דינו הראשון ללא הודעה לצדדים אולם ביה"ד, או ביהמ"ש, העומד לדון בענין צריך להזמין את הצדדים להשמיע טענותיהם.
ה. גם אם נתן ביהמ"ש הוראות לראש ההוצל"פ לפי סעיף 62 לפעול בכח עדיין נתון הדבר לשיקול דעתו של ראש ההוצל"פ אם לפעול בכח להעברת הקטין ואם לאו ורשאי הוא שלא לפעול בכח אם הוא סבור שהדבר הוא לרעת הקטין ועלול לפגוע בנפש הקטין.
השופט לנדוי:
אילו ניתנו הוראות ביה"ד הגדול כדין לא היה לראש ההוצל"פ שיקול דעת שלא לבצע בכח את ההוראות. ברם ראש ההוצל"פ צריך היה לפנות לביה"ד הרבני האיזורי וממנו לקבל את הוראותיו ועל כן ההוראות של ביה"ד הגדול ניתנו ללא סמכות. השופט
ברנזון הצטרף לפס"ד של השופט לנדוי ולענין שיקול דעתו של ראש ההוצל"פ סבור גם הוא שאילו ניתנו ההוראות של ביה"ד הגדול כדין אין לראש ההוצל"פ שיקול דעת בענין זה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד וינגרטן למשיב. 4.7.73)

המ' 446/73 - שמעון אנטוניו נגד בנק יעסור ואח'

*בקשה לבטל מכירת מקרקעין מעוקלים המשיב מספר 2 הוכרז כקונה של מקרקעין מעוקלים לפי חוק ההוצל"פ ובו ביום שילם במשרד ההוצל"פ את מחיר הקרקע. לפי תקנה 56 לתקנות ההוצל"פ קמה לו הזכות שהמקרקעין יועברו על שמו ומשקמה לקונה זכות זו שוב אין פותחים הליכי המכירה מחדש. מה גם שבעניננו הקונה כבר שילם את מלוא המחיר עבור המקרקעין. לפיכך אין מקום לבקשת המבקש לפתוח מחדש את הליכי המכירה.

(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד מ. נחשון למבקש. 17.6.73).

המ' 387/73 - נעמי כהן נגד רשות הפתוח

*הגשת ראיה נוספת בערעור השאלה אם להרשות בערעור הגשת ראיה נוספת נתונה לשקול דעתו של ביהמ"ש לערעורים ומשסירב ביהמ"ש להרשות בשלב הערעור הגשת מסמך מסוים לא יתערב בכך ביהמ"ש העליון. העלאת טענה משפטית בביהמ"ש העליון אשר לא הושמעה בבתי המשפט הקודמים אמנם מותרת לפעמים אם החוק והצדק מחייבים זאת. אולם אין הדברים אמורים בכל טענה משפטית רק משום שזו טענה משפטית. יש טענות משפטיות שבימ"ש לערעורים לא ירשה השמעתן בשלב הערעור ובעיקר טענות פורמליות אשר אפילו הן נכונות ומתקבלות לא יביאו לידי שינוי ההכרעה הסופית אלא רק לתיקון ההליכים. מן הסיבות האמורות אין מקום לערעור נוסף.

(בפני: השופט ח. כהן. עוה"ד שגיא ושלוש למבקשים, עו"ד דרזנר למשיבה. 14.6.73).

המ' 401/73 - בנק הפועלים בע"מ נגד בנק ערבי ישראל בע"מ ואח'

*ערעור בזכות על פס"ד בימ"ש מחוזי המבקש טען כי ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין שהובא לפניו כערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בהתאם לסעיף 80 (ב) לחוק ההוצל"פ, ניתן להגיש בזכות ואין צורך ברשות על כך. זאת משום שביהמ"ש המחוזי דן בענין כערכאה שיפוטית ראשונה ואילו כל מה שראש ההוצל"פ עשה לא עשה אלא כרשות מינהלית. טענה זו נדחתה. עפ"י סעיף 19 (א) לחוק בתי המשפט פס"ד של ביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה ניתן לערעור. לא ישב ביהמ"ש כערכאה ראשונה אין לערער על החלטתו אלא ברשות ואחת היא אם ישב כערכאת ערעור על החלטה של בימ"ש השלום או לא.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 13.6.73).

ע.א. 614+634/72 - עמרם רוימי נגד מפעלים פטרוכימיים בישראל בע"מ

*אחריות בנזיקין המערער (התובע) עבד אצל החברה המשיבה בתפקיד של מדחסן באחד המתקנים התעשיתיים שלה. תפקידו היה לערוך מדי שעה בקורת בכעשרים מדחסים ולבדקם. באחד המדחסים שבאולם היתה נזילה בלתי רגילה של שמן על רצפת האולם וזו נמשכה משך כמה שבועות. באחד הלילות המערער לא שם לב לשלולית השמן, החליק, נפל
ונפגע. וביהמ"ש המחוזי הטיל שני שליש מן האחריות לתאונה על המשיבה ושליש אחד על המערער והערעורים של המערער מצד אחד והמשיבה מאידך נדחו. באשר לערעור המשיבה- נזילת השמן מן המדחס היתה ידועה במשך כשבועיים וזו לא נקטה אמצעים כדי להפסיקה. אמנם היה זה אחד מתפקידיהם של אנשי המשמרת לנקות את הרצפה מן השמן שנזל מן המדחסים באופן רגיל, אך אין היא יכולה להקטין את אחריותה שלה לגבי נזילה בלתי רגילה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד י. כהנא למערער, עו"ד ד. לאלו למשיבה. 14.6.73 ) .

=ע.א. 33/73 - גורני יעקב נגד קצין התגמולים
*הבאת ראיות חדשות בפני קצין התגמולים המערער טען כי נפילתו מתוך תא נהג של זחל"ם החמירה מצב בריאותו וקצין התגמולים וועדת הערעורים דחו את תביעת המערער לתגמולים. הענין הגיע לביהמ"ש העליון וחזר לרשויות הקודמות לבדיקה ושוב נדחו תביעות המערער ורק עתה בעת הערעור לביהמ"ש העליון הציג המערער תעודות רפואיות נוספות אשר לא הובאו על ידיו לרשויות הקודמות. ביהמ"ש העליון העיר כי על המערער היה להביא את התעודות החדשות לפני הועדות אשר דנו בענינו ולא עשה כן. אך עתה לנוכח שתי חוות הדעת הרפואיות החדשות המצדיקות עיון מחדש בענינו, וכדי לקצר את דרך הדיון הנוסף הוחזר הענין לקצין התגמולים שידון מחדש במצבו של המערער.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד ע. רובין למשיב. 18.6.73).

ע.א. 694/72 - שמעון אלבז ואח' נגד אברהם ברקובי

*אחריות בתאונת דרכים המערער החנה טנדר בכביש בצד ימין, לאחר עיקול של דרך קרוב מדי לסיבוב .המשיב הגיע על אופנוע נסע במהירות מופרזת וברגע האחרון הבחין בטנדר ניסה לעקפו והתנגש במכונית שבאה ממולו. ביהמ"ש המחוזי הטיל חמישה עשר אחוז מן האחריות על המערער והערעור על כך נדחה. אמנם במקום המדובר אין תמרור האוסר חניה אך מאחר שמקום החניה נמצא אחרי סיבוב עוור וחד חייב היה המערער לצפות לאפשרות שנהג כלי רכב הבא מכוון הסיבוב לא ישגיח בטנדר החונה בעוד מועד. אין גם לאמר שרשלנותו של המשיב היתה כה גדולה שהמערער לא חייב היה לחזותה מראש ושהיה בה כדי למנוע את הקשר הסיבתי בין חניית הטנדר ובין אירוע התאונה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד קיטאי למערערים, עו"ד י. סלומון למשיב. 14.6.73).

ע.א. 621/72 - חזיזה שלום נגד מדינת ישראל

*העדפת חוות דעת רפואית לענין תגמולים למערער אירעה תאונה בעת שירותו בצה"ל ובפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים היו שתי תעודות של רופאים אשר לפי אחת מהן תופעות נוירוטיות שהופיעו אצל המערער לאחר התאונה נבעו מן התאונה ואילו לפי חוות הדעת האחרת מקורן של התופעות במצב שממנו סבל המערער עוד לפני התאונה. ועדת הערעורים העדיפה את חוות הדעת שקבעה כי אין קשר בין התאונה למצבו של המערער והערעור על כך נדחה. אין כאן מקרה של מחלוקת עיונית בין שתי אסכולות רפואיות אשר לפי ההלכה צריך לפסוק לטובת הנכה, אלא הערכה שונה של עובדות המקרה מבחינה רפואית. רשאית היתה ועדת הערעורים להעדיף חוות דעה אחת על השניה.

(בפני השופטים: לנדוי ח. כהן קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ג. כפיר למערער עו"ד ע. רובין למשיבה. 18.6.73).

ע.א. 356/72 - זאב דאהן נגד צבי קרפס ואח'

*תיקון כתב תביעה לאחר גמר קדם משפט

המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבים, נערך קדם משפט שבו נקבעו השאלות שבמחלוקת והתובע קיבל רשות לעשות תיקונים בפרשת התביעה. משנגמר קדם המשפט ועמד להתחיל בירור התובענה שוב ביקש המערער לתקן את כתב תביעתו ולהעלות את סכום הנזיקין שהוא תובע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה עפ"י תקנה 149 (ב) לתקנות סדר הדין שלפיה לא ידון ביהמ"ש בשום בקשה שניתן היה להביא בקדם משפט זולת אם ראה טעמים מיוחדים לדבר שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עוות דין. השופט לא מצא שום טעם מיוחד בבקשה והערעור על החלטתו נדחה. ברור שהיתה כאן הזנחה שאין להצדיקה. תקנה 149 הנ"ל באה להבטיח את גיבוש השאלות שבמחלוקת בקדם משפט וכוונת מתקין התקנות שאחרי גמר קדם משפט לא יורשו תיקונים נוספים אלא בהתקיים הנסיבות המיוחדות המפורטות בתקנה. תקנה 149 הינה הוראה ספציפית החלה כל אימת שנערך קדם משפט ועל כן עדיפה היא על תקנה 97 שהיא תקנה כללית המסמיכה את ביהמ"ש להרשות תיקון כתבי טענות.