ע.פ. 271/72 - ישראל טרגר ואח' נגד מדינת ישראל
*גניבת דגים מתוך אגם סגור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: בהלול, אלהוורי, זיגלמן) בע.פ. 26/72- הערעור נדחה).
העובדות:
אגם הקישון הינו בבעלות מינהל מקרקעי ישראל והוא נמסר לחברת מקורות וזו מסרה את הזכויות לגבי הדייג באגם למועצה האיזורית קישון. המועצה האיזורית מגדלת באגם דגי בורי והמערערים נעצרו כאשר דגו דגים באגם והורשעו בעבירת גניבה לפי סעיף 270. בימ"ש השלום קבע כי הדגים שבאגם הוכנסו לתוכו ע"י המועצה האיזורית ועל כן מהווה הדייג גניבה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא היו ראיות מספיקות כי אכן הדגים הם מאלה שהוכנסו ע"י המועצה האיזורית אך הצדיק את הרשעת המערערים בכך שהפיקוח והשליטה היו בידי המועצה והיא היתה בבחינת "בעלים" של כל הדגה שבאגם לפי סעיף 263 לפח"פ. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לפי הוראות סעיף 263 לפח"פ, "בעלים" הינם אלה המחזיקים במקום במשך תקופת חזקה והפגיעה בחזקה מהווה גניבה, יהא מקור החזקה אשר יהא. על כן אין ממש בטענה שהמועצה קיבלה את השליטה על האגם שלא כדין.
ב. לטענה שדגים כמו חיות בר אחרות אינם יכולים להיות נושא לאחזקה ולבעלות אלא אם הוכנסו למקום סגור ע"י אדם התובע בעלות עליהם - ניתן לבצע עבירת גניבה של דגים באגם אם האגם הוא נכס פרטי בעל ממדים כאלה שהדגים שבתוכו מוגבלים בחופש הטבעי שלהם. גם אם האגם הנדון איננו סגור מכל צדדיו ובמשך תקופה מסוימת בשנה מגיעים אליו מי שטפונות דרך אפיק נחל קישון שהוא נחל אכזב, אין הדבר שולל את אופיו כמקום סגור שהדגים שנמצאים בו מוגבלים בחופש הטבעי שלהם.
ג. מלבד האמור לעיל, היה מקום לבסס את העבירה כפי שקבע בימ"ש השלום באשר היו ראיות מספיקות כי דגי בורי באגם הובאו למקום ע"י המועצה האיזורית ועל כן נטילתם מהווה עבירה של גניבה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, קיסטר, י. כהן. עו"ד ליכט למערערים, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 25.6.73).
ע.א. 328/72 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תביעת מדור ועזרה בבית במסגרת מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט יהודאי) בת.א. 1032/68 - הערעור נתקבל).
העובדות:
זו תביעת אשה ובתה הקטינה נגד בעלה למגורים ולמזונות הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. כאשר הוגשה תביעת המזונות נאמר בה רק כי המערערת מבקשת מזונות, אך אותה שעה עדיין גרה בבית בעלה. בינתיים עזבה את בית בעלה ועברה לגור עם הילדה אל בית אחותה ובהיות המערערת חולנית מטפלת בה אחותה. האחות אמרה בביהמ"ש כי אינה מוכנה לעזור לה ולארח אותה חינם ואכן בעבר שילם הבעל פעם אחת לאחות עבור הטיפול באשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת לענין המגורים, באשר היא גרה אצל אחותה, וכן דחה את תביעתה באשר לעזרה שהאחות מגישה לה. על כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. המונח "מזונות" כולל כל מיני תביעות כולל מגורים ועזרה ומכיון שבכתב התביעה המקורי נדרשו "מזונות" יכול ביהמ"ש לדון גם בתביעות הכוללות מגורים ועזרה.
ב. לענין מגורים בעתיד - אין האשה צריכה קודם לשכור דירה ולאחר מכן לדרוש מבעלה תשלום עבור מגורים. אפילו היתה האחות מסכימה לקבל את המערערת לדירתה חינם אין המערערת חייבת לקבל מתנות והיא זכאית לדרוש מבעלה שיעמיד לרשותה מדור המתאים לה. לעניננו אמרה האחות במפורש שהיא לא מוכנה להמשיך ולהחזיק את המערערת בדירתה. על כן יש לקבל את הערעור לגבי הוצאות מגורים בעתיד.
ג. לענין הוצאות מגורים בעבר - כיון שהאחות לא היתה משכירה דירתה לאחרים לפני שקיבלה את אחותה ניתן לאמוד את דעתה שהכוונה היתה לתת מגורים לאשה חינם ולכן אין לחייב את הבעל עבור מגורים בעבר.
ד. אשר לעזרה שהגישה האחות בעבר למערערת - האחות גילתה דעתה באופן מפורש בפני אביו החורג של הבעל שאיננה מוכנה לטפל חינם באשה ועובדה היא שבאחת הפעמים אף שילם הבעל לאחות עבור הטיפול. על כן יש לחייבו עבור הטיפול בעבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. עו"ד י. יונגר למערערת, עו"ד י. אנגל למשיבה. 11.7.73).
ע.א. 630/72 - בנק המזרחי המאוחד נגד עו"ד זאב רויזמן... המפרקים של אמבק לבנין בע"מ
*בטלות עיסקה שבוצעה לאחר התחלת הליכי פירוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3555/71 - הערעור נתקבל).
.
העובדות:
המשיבים הינם המפרקים של החברה אמבק. החברה נתנה לבנק לגוביינה שטרות שונים של לקוחות ובשטרות אלה החזיק הבנק כבטחון להתחייבויות החברה ולבנק היה שעבוד על השטרות. משנכנסה החברה לקשיים עמד הבנק ועשה עם החברה הסדר שלפיו נמסרו השטרות לבנק לנכיון תמורת אשראי. המשיבים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי לחייב את הבנק לשלם את סכום נכיון שטרות וביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. כיון שעיסקת נכיון השטרות נעשתה לאחר הגשת הבקשה לפירוק החברה ולא לפניה לא חל על המקרה דנא סעיף 220 לפקודת החברות בדבר מתן זכות בכורה במרמה.
ב. מאידך יש לקבל את הטענה כי העיסקה של נכיון השטרות בטלה על פי הוראות סעיף 218 לפקודת החברות כיון שהיתה כאן העברת נכסים של חברה שבוצעה אחרי תחילת הפירוק. הבנק אמנם היה אוחז השטרות בעד ערך והיה רשאי לתבוע לפיהם, אך הוא לא היה בעל השטרות וביצוע נכיון השטרות הוסיף לבנק זכות שלא היתה בידיו קודם לכן ועל כן נעשתה כאן העברת נכסים לפי סעיף 218.
ג. רשאי היה ביהמ"ש המחוזי שלא לאשר את עיסקת נכיון השטרות שנעשתה לאחר תחילת הפירוק. נכיון השטרות נעשה כדי לאפשר לבנק לקבל תשלום מיידי ומנהלי החברה נתנו ידם לכך. בנסיבות אלה אין ביהמ"ש מאשר עיסקה לפי סעיף 218 (ב).
ד. מאידך אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי שעם ביטול נכיון השטרות על הבנק להחזיר למפרקים את סכומי השטרות. משהתברר שעיסקת נכיון השטרות היתה בטלה חוזרות זכויות הצדדים לעיסקה לקדמותה כאילו נכיון השטרות מעולם לא נעשה. התוצאה
מכך שהבעלות על השטרות נשארת בידי החברה ומאידך נשארת זכות השעבוד של הבנק על השטרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן עו"ד א. גולדנברג למערער, המשיבים לעצמם. 26.6.73).
בג"צ 136/73 - מרגלית עפרי נגד שר הבטחון ואח'
*שחרור מגיוס מטעמי דת.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת טענה שטעמים שבהכרה דתית מונעים בעדה מלשרת בצה"ל אך ועדת הפטור החליטה לחייל אותה. הועדה קבעה כי היא משוכנעת שהעותרת הינה דתית בהכרתה ובאמונתה אך לא שוכנעה כי הכרתה הדתית מונעת ממנה לשרת בצה"ל. נימוקי הועדה היו כי העותרת לומדת באוניברסיטה מחוץ לביתה והיא מתגוררת במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה ואורח חיים זה אינו עולה בקנה אחד עם טענת העותרת כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה לשרת בצה"ל. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין בעובדה בלבד שהעותרת מתגוררת במעונות הסטודנטים כדי להזים או להפריך טענתה שהכרתה הדתית מונעת ממנה מלשרת שירות צבאי.
ב. אכן בחקירתה לפני הועדה אמרה העותרת דברי הבל על פחדה לשרת מפני תעלולים של קציני צבא כלפי חיילות. אבל הכרתה הדתית של העותרת שהיא קיימת גם לפי דעת הועדה אינה צריכה להיות קשורה בפחד מעין זה, ומתקבל על הדעת שמצטרפים לפחד זה פחדים נוספים הנובעים מ"הכרה דתית" והם הפחד מלעבור על הדת כפי שלמדוה בבית אביה וכפי שהורוה מומחי ההלכה האוסרים על בנות ישראל לשרת בשירות הבטחון. אין לדרוש מן העותרת שהיא תדע על שום מה אסרו את האיסור הזה והיא יכולה לאמר דייני שאסרו עלי ואני רואה עצמי חייבת לקיים איסור זה.
ג. לא הובא שמץ ראיה או חשד שהעותרת אינה מתנהגת כדת בכל אורח חייה. העובדה שהיא מתגוררת במעון הסטודנטים לא נשקלה ע"י הועדה כמעשה עבירה על הדת כי אם כנוטלת העוקץ מהתנגדותה להתגורר במחנה צבאי. אולם הטעמים שבהכרה דתית אינם חייבים להיות קשורים במגורים במחנה צבאי ויכולים הם להיות גם אם ירשו לה להתגורר בבית הוריה.
ד. אין פוסקי ההלכה צריכים לפרש על שום מה אסרו שירות צבאי של בנות ואף אם יפרשו זאת אין נפקא מינה אם הנימוקים מתקבלים על דעת יוצאת צבא פלונית כל עוד הכרתה דתית מחייבת אותה לציית לפוסקי ההלכה.
ה. משהוכחה הכנות של הכרתה הדתית של המתלוננת הרי די בכך אם הכרתה הדתית מונעת ממנה מלשרת בצה"ל ובהעדר ראיה משכנעת ומכריעה לסתור, מן הדין להעמיד טעמיה המונעים ממנה לשרת בחזקת נובעים מהכרתה הדתית. הטעמים הללו הם בגדר שיקולים סובייקטיביים מובהקים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד גב' מ. זפט לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 8.7.73).
ע.פ. 205/73 - סטיבן איבן רוס נגד מדינת ישראל
*הסגרה לארה"ב.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בתיק ב"ש 57/73, בדבר הסגרת המערער לממשלת ארה"ב - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא בר הסגרה לארה"ב והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון סקר את התנאים שבהם ניתן לבצע הסגרה, וכן את סעיפי חוק ההסגרה והשאלה אם העבירות שבגינן מבוקשת ההסגרה צריכות להיות זהות עם עבירות דומות בישראל או מספיק שהמעשים אסורים וכי על אותן עובדות נענשים בשתי המדינות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד ע. נתן למשיבה. 24.6.73).
ע.א. 350/72 - דניאל וייס נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שרות צבאי המערער נפגע בעת שירותו בצבא וטענתו כי הוא ממשיך לסבול מאותה תאונה נדחתה בשעתו. לאחר שנים פנה המערער בשנית אל קצין התגמולים וביקש ליתן החלטה חדשה על סמך ראיות חדשות. קצין התגמולים דחה את תביעתו והענין הגיע שנית לועדת הערעורים שחקרה עדים ובהחלטתה קבעה שלא שוכנעה כי התאונה היא שגרמה לשינויים הקיימים כיום בקרסולו של המערער. הערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שהועדה לא נתנה נימוקים להחלטתה. על הועדה היה לשקול אם נוכח החומר החדש מוטעית ההחלטה הראשונה של קצין התגמולים ועל שאלה זו השיבה הועדה באומרה שאיננה משוכנעת, כטענת העותר, כי הליקוי בקרסולו נובע מהתאונה עקב שירותו במילואים. אין לך נימוק נכון יותר וסביר יותר להצדקת דחיית בקשת תגמול.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד מ. בן- דוד למערער, עו"ד ר. סוכרלמשיבה. 13.6.73).
ע.א. 187/72 - א. מקוב עו"ד שותפות בלתי רשומה נגד הקבלנים ליסטנברג ושות'
*השתק עקיף בשנת 1967 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים לשכ"ט בסך 570 ל"י. הגנת המשיבים היתה כי הענין נשוא התביעה נעשה על ידי עורכי הדין במסגרת השירותים שהתחייבו לספק לנתבעים, בתמורה לכך שהנתבעים מסרו לעורכי הדין את הטיפול בכל הקשור לרישום בנינים כבתים משותפים וקבלת שכ"ט מאת רוכשי הדירות. בימ"ש השלום שבפניו באה התובענה קיבל את הגנת המשיבים אם כי השירותים שנתנו לא נגעו לרישום אותן הדירות. לאחר מכן, בתיק נשוא ערעור זה, הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים לקבלת שכ"ט בסך 75,000 ל"י. העילה שבתובענה החדשה היתה שונה מאשר העילה שבתובענה הקודמת אך הגנת הנתבעים היתה זהה. ביהמ"ש קיבל את טענת המשיבים בדבר "השתק עקיף" והערעור נדחה. השאלה העובדתית שבמשפט הראשון עמדה להכרעה גם במשפט השני; השאלה הוכרעה במשפט הראשון; ההכרעה היתה חיונית לתוצאת המשפט הראשון; ההכרעה הובלטה בפסה"ד הראשון; ההכרעה נעשתה עפ"י מימצא חיובי ולא רק מחמת חוסר הוכחות. כיון שכך נתמלאו כל התנאים הנדרשים בטענת השתק עקיף. העובדה שבתביעה הראשונה דובר על סכום שהיה בסמכות בימ"ש השלום ואילו בתביעה הנוכחית מדובר בסכום שאיננו בסמכות בימ"ש השלום אינה משנה את מצבם של התובעים. לענין ההשתק העקיף אין סמכותו של ביהמ"ש נמדדת לפי סכום התביעה. משבא הענין במסגרת סמכות בימ"ש השלום, מוסמך היה להכריע בכל
השאלות העניניות שהתעוררו וכל שפסק בשאלות העניניות ניתן להביא לצורך השתק בתביעה חדשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קהן למערערים, עו"ד ד. בנז'מין למשיבים. 17.6.73).
ע.א. 414/72 - החברה לבנין ... סולל בונה בע"מ נגד לוי יצחק
*פיצויי תאונה המשיב נפגע בתאונת עבודה אצל המערערת ואיבד לחלוטין את כושר העבודה שלו. לפני מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי קיבל המשיב מאת המערערת פיצויי פיטורין עקב הפסקת עבודתו. ביהמ"ש המחוזי קבע למשיב פיצויים עקב הפסד עבודה עד גיל 65 וכן פיצויים עקב הפסד פנסיה חדשית מגיל 65 עד 74 וחישוב הפנסיה התבסס על משך כל שנות העבודה של המשיב אצל המערערת. לענין ניכוי פיצויי הפיטורין מסכום הנזיקין פסק ביהמ"ש המחוזי שאין לקחת בחשבון את פיצויי הפיטורין, באשר הגורם המכריע לקבלתם הינו שירותו של התובע אצל הנתבעת בעבר. הערעור על כך נתקבל. חובת המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורין נובעת מחוק פיצויי פיטורין בגין התפטרות עקב מצב הבריאות. בעניננו פיצויי הנזיקין בהם חויבה המערערת על חשבון הפסד הפנסיה שהיתה מגיעה למשיב אלמלא התאונה, מטרתם להעמיד את המשיב מבחינה חומרית במצב שבו היה אילו המשיך לעבוד עד גיל 65. אכן אילו היה עובד עד גיל 65 לא היה מקבל שום פיצויי פיטורין.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. קומיסר למערערת, עו"ד א. פיכמן למשיב. 2.7.73).
ע.א. 278/72 - עזרא שרעפי נגד קרן הקיימת לישראל
*פיצויי פיטורין המערער עבד אצל המשיבה בתפקיד מסוים ובשל יחסי העבודה במחלקתו הועבר ע"י המשיבה לתפקיד אחר בתנאי שכר זהים לתפקיד הקודם. המערער ראה בהעברה לתפקיד החדש הרעה של מעמדו הקודם ועונש על לא עוול בכפו והפסיק את עבודתו. המשיבה ראתה אותו כמתפטר מרצונו ותביעת המערער לפיצויי פיטורין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה שהמשיבה היתה רשאית להעביר את המערער לתפקיד החדש עפ"י חוקת העבודה וכי הדבר נעשה מחמת צורך חיוני עקב היחסים המעורערים בין המערער לבין חבריו לעבודה עד כדי הפרעה ממשית של סדרי עבודה תקינים. כיון שכך אין הוא זכאי לפיצויי פיטורין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מרקוביץ למערער, עו"ד פ.ח. יעקובי למשיבה. 2.7.73)
בג"צ 106/73 - מלון בקעת הירח בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*הקלות במסגרת עדוד השקעות הון העותרת הינה מפעל מאושר ובהתאם לחוק עדוד השקעות הון נדחה תשלום מס בולים על הפקת מניות כאשר סכום מס הבולים עולה על סכום של 10,000 ל"י. העותרת טענה כי דחיית התשלום הינה גם כאשר הפקת המניות לא נעשית בבת אחת אלא בשלבים ודעתה נתקבלה על דעת בג"צ בניגוד לדעת המשיבים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. בן- חיים לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 28.6.73).
בג"צ 222/73 - פרנש היל הוטל ... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*פניה לבג"צ כשיש תרופה אלטרנטיבית ענינה של העתירה היא עיסקה לרכישת שטח ע"י העותרת מאת המשיבה. השאלה שבמחלוקת הינה אם קיים הסכם מחייב בין העותרת לבין המשיב ולכן החליט בג"צ כי
יש להביא את הסכסוך בפני בימ"ש רגיל ולא בפני בג"צ. נכון שהסעד שהעותרת תוכל לקבל מבימ"ש רגיל, איננו כה יסודי, כה מהיר וכה אפקטיבי כמו הסעד שיכול להגיש בג"צ, אך זה רצונו של המחוקק שלא יהיה ביצוע בעין נגד רשויות המדינה ולא יינתנו צוי מניעה נגדם בענינים אזרחיים רגילים ועל בג"צ לכבד רצון זה ולא לעשותו פלסתר.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת, 13.6.73).
בר"ע 88/73 - יצחק שכטר ואח' נגד ברוך ורטיקובסקי ואח'
*סעד זמני בתביעה על הפרת פטנט גם כשהתובע סומך תביעתו על פטנט רשום מסור מתן סעד זמני לשיקול דעת השופט הדן בענין ואם סירב השופט ליתן סעד זמני לא יתערב בכך בימ"ש שלערעור. השופט שמר על זכות המבקשים בכך שחייב את המשיבים לנהל רישום מכירות ודי בסעד ביניים זה כדי להבטיח ענין המבקשים עד לבירור התובענה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ג. גינת למבקשים. 6.7.73)
בר"ע 32/73 - גבריאל ישי נגד עמיחי פניני ואח'
*בוררות בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלפיה נדחתה בקשה לתקן פסק בורר או להחזירו לבורר נדחתה. עילת הבקשה לתקן את פסק הבורר היתה שהבורר לא פסק למבקש רבית והוצאות. קובלנה מעין זו אינה נמנית עם העילות שעל פיהן ניתן לבטל פסק בורר או להחזירו לבורר כפי שביקש המבקש. כיון שהוגשה בקשה כפי שהוגשה לא חייב ביהמ"ש עם דחיית בקשת המבקש לתת צו המאשר את פסק הבוררין. בקשה כזו לא הוגשה לפניו. אכן יכול היה ביהמ"ש לקחת לעצמו סמכות ולאשר את פסק הבורר אך משלא עשה כן אין מקום לערער על כך.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 20.6.73).
המ' 289/73 - יונה דה- לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד העדפת עדות שוטר בימ"ש השלום האמין לעדות שוטר בנגוד לעדות המבקש ביחס לעבירת תנועה ובקשת רשות הערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שאישר את פסה"ד של בימ"ש השלום נדחתה. קביעת העובדות עפ"י הראיות היא ענין של מהימנות והלכה פסוקה היא מימים ימימה שהשופט אינו חייב הסבר מדוע הוא מעדיף עדות אחת על פני עדות אחרת, דבר שלדעת המבקש שולל ממנו את האפשרות לתקוף את המימצא בערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. זיונץ למבקש, עו"ד יאראק למשיבה. 19.6.73).
ב"ש 102/73 - גרינשטיין יצחק נגד עליה מאיר
*הארכת מועד ביהמ"ש המחוזי פסק את דינו במעמד באי כח הצדדים והמבקש לא הגיש ערעור במועד ועתה הוא מבקש הארכת המועד. בקשתו נדחתה. ב"כ המבקש טוען כי שולחו העתיק בתקופת מתן פסה"ד את מקום מגוריו מאילת לנתניה והדבר גרם לניתוק המגע ביניהם. נימוק זה לא נתקבל כטעם המצדיק את הארכת המועד. עו"ד חייב להבטיח שיקוים מגע שוטף בינו לבין שולחו ומחובתו של בעל דין לעמוד מיוזמתו על המשמר שעורך דינו יוכל לקיים עמו מגע בכל עת.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. רוזנצוייג למבקש, עו"ד ג. בריאר למשיב. 27.6.73).
המ' 53/73 - צמח זילברברג נגד משה יושע
*הגשת כתב הגנה לאחר המועד המבקש הגיש לביה"ד לשכירות תביעה לקביעת דמי שכירות המגיעים לו בעדמושכר המוחזק בידי המשיב. משהתייצבו פרקליטי הצדדים בפני ביה"ד הורה ביה"ד למשיב להגיש כתב הגנה תוך 20 יום. עם זאת קבע השופט את מועד בירור התביעה. המשיב לא הגיש כתב הגנה במועד ומשביקש התובע פס"ד מחוסר הגנה דחה ביה"ד את הבקשה וקבע כי הדיון ישמע ביום שנקבע. בינתיים הגיש המשיב בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה וביה"ד האריך לו את המועד. המשיב הגיש את כתב הגנתו ועל מתן הארכה להגשת כתב ההגנה ביקש המבקש רשות ערעור ובקשותיו נדחו. אכן ביה"ד צריך היה למנוע מאת המשיב זלזול בסדרי הדין ומשנתן לו צו להגיש כתב הגנה ולא הוגש קמה לתובע הזכות לקבל פס"ד. ברם גם אם היו ליקויים בסדרי הדין עד כה, הלכה פסוקה היא כי ברגע שנתבע הגיש כתב הגנה, אפילו באיחור, כל עוד לא ניתן פס"ד, הגנתו היא הגנה, גם ללא הארכת מועד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד מ. שרף למבקש, עו"ד מצא למשיב. 1.7.73).
המ' 394/73 - אפרים גרודיש ואח' נגד נעמה חליל והנה ואח'
*בקשה לבטל מחיקת ערעור ביום שנקבע לשמיעתו של ערעור המבקשים נגד המשיבים לא הופיע ב"כ המבקשים וביהמ"ש מחק את הערעור. בקשת המבקשים לבטל את המחיקה נדחתה. הטענה היתה כי פקידה חדשה במשרדו של ב"כ המבקשים טעתה טעות משרדית מסויימת ובגין כך לא נרשם מועד הערעור במשרד ב"כ המבקשים. לפי הפסיקה טעות משרדית לכשעצמה יכולה או אינה יכולה לשמש סיבה מספקת, והכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בעניננו, לא שוכנע ביהמ"ש כי היה צידוק מספיק לטעות שמדובר בה כדי לבטל את המחיקה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד שלוש למבקשים, עו"ד טנוס למשיבים. 2.7.73)
המ' 315/73 - זאוש פייר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) המבקש הורשע בגרימת מוות בשל נהיגה רשלנית ובניגוד לפסק דינו של בימ"ש השלום החליט ביהמ"ש המחוזי להחמיר בעונשו והטיל עליו שלושה חודשי מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור על כך נדחתה. בקבעו את העונש הזה התחשב ביהמ"ש המחוזי בנסיבות האישיות המקילות שעליהן הצביע בימ"ש השלום ואין למבקש סיכוי להצליח בערעור על חומרת העונש. עונש המאסר בפועל הולם את המדיניות המשתקפת מפסיקת ביהמ"ש העליון, אשר מטרתה לשמש גורם מרתיע נוכח ריבוי התאונות הקטלניות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מ. ינובסקי למבקש, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 10.7.73).
ע.פ. 69/73 - מדינת ישראל נגד יצחק אביעזר
*הרשעה בעבירת שוחד המשיב היה מנהל מחלקת המוסיקה הערבית ברשות השידור והמתלונן הועסק חלקית במחלקת המשיב כעורך שירים. בין השניים הוסכם כי המשיב יעזור למתלונן בעריכת התכניות ויקבל תמורת זאת מחצית שכרו של המתלונן. לאחר כמחצית השנה הפסיק המשיב לעזור למתלונן והמשיך לדרוש את מחצית השכר ובמשך שנה אף קיבל זאת. משחדל המתלונן לשלם למשיב, החל המשיב להציק לו בעבודתו. המשיב הועמד לדין באשמת לקיחת שוחד וזוכה מעבירה זו והערעור על כך נתקבל. אפילו נאמר כי לגבי חצי השנה הראשונה שבה הגיש המשיב למתלונן עזרה ממשית אין להאשימו בנטילת שוחד
הרי שבשנה שלאחר מכן כל מה שעשה המשיב למען המתלונן היה שהקל עליו בעבודתו ולמעשה התנער מפיקוח על עריכת התכניות. זו ללא ספק פעולה הקשורה בתפקידו של המשיב, והרי זה מקרה מובהק של קבלת שוחד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. ביניש למערערת, עו"ד שלמה כהן צידון למשיב. 27.6.73).
ע.פ. 138/73 - סובר חזר נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשה מגונה המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בשני מעשי אינוס והורשע במעשים מגונים והערעור על כך נתקבל. לענין אחד המעשים המגונים שבהם הורשע המערער לא היה סיוע מספיק לעדותה של המתלוננת ויש לזכות את המערער ממעשה זה. אשר למעשה האחר באה עדות מספקת שהמערער סטר על לחייה של המתלוננת, אך לא באה ראיה מספקת לשאלה אם הסטירה באה כדי להתגבר עליה ועל התנגדותה או שמא כתגובה עונשית על סירובה או על קללותיה. כיון שקיימות אפשרויות שונות לפרש את מעשהו של המערער, זכאי הוא להנות מן הספק וניתן להרשיעו רק במעשה תקיפה. בעקבות זאת הופחת עונשו של המערער משישה חודשי מאסר בפועל לארבעה חודשי מאסר וכן בוטל העונש של שנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד ביאור למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 13.6.73).
ע.פ. 382/72 - מדינת ישראל נגד אברהם שרף
*קולת העונש (מרמה) המשיב נאות לבקשת אחד ממנהלי "הבימה" שהוא ידידו האישי וחתם לו על שלושה חשבונות בשמות בדויים והלה הוציא בצורה כזו כ- 15,000 ל"י מהבימה. המשיב לא נהנה כלל מן המעשה שעשה וגם לא ידע שמנהל המוסד רצה לרמות את המוסד. בהתתשב בנתונים האישיים של המשיב הסתפק ביהמ"ש המחוזי בהטלת מאסר על תנאי על המשיב וכן קנס של אלף ל"י. ביהמ"ש העליון החליט כי בהתחשב בנסיבות האמורות ובכך שהדבר קרה בשנת 1968, נתגלה בשנת 1970 ורק עתה בא לסיומו, אין מקום להחמיר בעונש.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד אלג'ם למערערת,עו"ד משאלי למשיב. 30.5.73).
ע.פ. 480/72 - מאיר עמר נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר מצטבר על שפוט למאסר עולם המערער השפוט למאסר עולם, נמלט ממשמר חוקי, וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו מאסר בגין הבריחה חופף למאסר עולם, בסברו כי אדם השפוט למאסר עולם אין להטיל עליו עונש מצטבר. המערער ערער על העונש וערעורו נדחה. אגב כך העיר ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי נתפש לטעות יסודית בסברו שאין להטיל עונש מצטבר על אדם השפוט למאסר עולם. בכך כאילו מקבל השפוט היתר לעבור עבירות נוספות ככל העולה על רוחו. משעבר הנאשם עבירה נוספת, על השופט להטיל עליו את העונש המתאים בגין עבירה זו, שיצטרף לכל עונש אחר שהוטל על העבירה הקודמת. אם ואימתי ניתן העונש החדש לביצוע, אינו ענין לביהמ"ש לענות בו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. המערער לעצמו.עו"ד מ. לרנר למשיבה. 28.6.73).
ע.פ. 184/73 - מדינת ישראל נגד נג'י אהרן
*קולת העונש (מרמה) המשיב הוא אדם בגיל העמידה, נשוי ואב לארבעה ילדים ועברו נקי לחלוטין. הוא
החל לשחק קלפים ונפל בידי חבורת רמאים שהפסיד להם סכומים גדולים. הם איימו עליו במעשי אלימות חמורים על מנת שיפרע את חובו, ובכך הסתבך וזייף מסמכים וגנב כספים ממעבידתו. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירות שביצע המשיב, אך בהתחשב עם הנסיבות האמורות החליט שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל, אלא מאסר שנתיים על תנאי. ביהמ"ש העליון העיר כי גם הוא מתלבט כיצד לנהוג במקרה זה, אך בהתחשב בנסיבות ובכך שביהמ"ש המחוזי לא הטיל מאסר, אין הוא מטיל במקרה זה עונש מאסר, אך הטיל על המשיב עונש קנס של 10,000 בתשלומים של מאתיים ל"י לחודש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גולדמן למערערת, המשיב לעצמו. 2.7.73).
ע.פ. 15/73 - מנשה יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב בידעו שהושג בדרך של פשע, ונדון לעונש מאסר בפועל של 10 חודשים ו- 10 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון הקל בענשו של המערער בהתחשב בכך שאין לו עבירות קודמות, וכן בכך שהפורץ עצמו נדון לקנס של 10,000 ל"י בלבד. אי לכך ביטל ביהמ"ש העליון את עונש המאסר והטיל על המערער תשלום קנס של 5,000 ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 27.6.73).
ע.פ. 304/73 - חאמד קאסם יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) המערער הורשע בעבירה של ריבוי נשואין ונדון לששה חודשי מאסר בפועל. הערעור על כך נדחה. מאז שחוק איסור ריבוי נישואין נכנס לתוקפו עברו 13 שנה, ופרק זמן זה מספיק שתודעת האיסור תחדור לאותם חלקים מבין תושבי ישראל שלפי הדין האישי שלהם אין איסור על ריבוי נישואין. העונש המירבי בגין העבירה הנדונה הוא חמש שנות מאסר, והעונש שנגזר על המערער אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 21.6.73).
ע.א. 283/72 - ווקס פרודקשין אינק נגד התקליט ... בע"מ
*הוכחת נכונות הסכם שלא הוכחשה בכתב ההגנה המערערת תבעה את המשיבה בסדר דין מקוצר על יסוד הסכם שביניהם והמשיבה ביקשה וקיבלה רשות להתגונן ולבסוף זכתה המשיבה במשפט. הערעור על כך נתקבל. משהוגש העתק של הסכם לכתב התביעה ונכונותו לא הוכחשה הרי שהתובע אינו צריך להוכיח את אמיתות ההסכם. כמו כן כל עוד לא הוכח לפחות לכאורה כי ההסכם הופר אין שום חובה מוטלת על הצד שכנגד להוכיח כי הוא קיים את ההסכם ולא הפר אותו. חזקה על בעלי חוזים שמקיימים התחייבויותיהם, והטוען הפרה עליו הראיה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מ. ארגוב למערערת, עו"ד מרקוביץ למשיבה. 21.6.73).
ע.א. 574+605/72 - ברנרד דוידוביץ נגד רוזה פולק
*פיצויי תאונה המערער, שנהג במשאית, פגע במנוח, בעלה של המשיבה, וגרם למותו. המנוח היה עגלון וכאשר נפגע היה בן 62. ביהמ"ש המחוזי קבע את רשלנותו של המערער והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך את מסקנתו בדבר רשלנותו של המערער על עדותו של המערער עצמו במשטרה. הגירסה שהעלה בביהמ"ש לא הוזכרה במשטרה
ויכול היה השופט שלא לקבל את הגירסאות החדשות של המערער. ערעוריהם של שני הצדדים על גובה הפיצויים נדחו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אלמלא מותו החטוף של המנוח היה מפסיק לעבוד בגיל 70 וקבע בהתאם לכך את שעור הפיצויים. בהתחשב בעבודה הקשה של עגלון, היה השופט רשאי לקבוע את גיל הפרישה של המנוח מעבודתו בגיל 70. גם השיעור של 700 ל"י לחודש שקבע ביהמ"ש יש לו על מה שיסמוך.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. עו"ד ברנבלום למערער, עו"ד כהנא למשיבה. 15.6.73).
ע.א. 379/72 - מדינת ישראל נגד מאיר פינטו (קטין)
*פיצויי תאונה המשיב, תלמיד בית ספר בנצרת, נפגע בתאונה בהיותו בן 10, כאשר ילד אחר הרכיב אותו על כתפיו והפילו. ביהמ"ש המחוזי קבע רשלנות המדינה באשר המורים לא השגיחו כיאות על הילדים בהפסקה, ואילו את המשיב מצא ביהמ"ש אשם ברשלנות תורמת של 20 אחוז. ערעורה של המדינה על כך נדחה. אחריותו של מורה בנזיקין מחמת רשלנות נמדדת לפי הכלל אשר לפיו אדם חייב להזהר מפני סכנה שהיא באופן סביר בגדר צפיותו, וכן עליו לנקוט באמצעים כדי למנוע פגיעה באלה שלהם הוא חייב חובת זהירות. חובת ההשגחה של מורה בבי"ס דומה לחובתו של הורה זהיר וסביר. בבית הספר היו מקרים רבים של משחקים שבהם הרכיבו ילדים על כתפיהם ילדים אחרים. אין ספק שריצתו של ילד בן 10 כשעל כתפיו מורכב ילד אחר בן גילו, כרוכה בסכנה רבה לשלום הילדים, והדבר חייב היה לעמוד כנגד עיניו של מנהל ביה"ס, שחייב היה להבטיח השגחה במידה סבירה על מעשי הילדים. משלא עשה כן התרשל וחב בנזיקין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. עו"ד מרגלית למערערת, עו"ד הס למשיב. 1.7.73).
ע.א. 649/72 - יעקב זילברשטיין נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שירות צבאי המערער שירת בחיל הים כאלחוטן בתנאי שירות קשים וחלה בכיב התריסריון. קצין התגמולים דחה תביעתו עקב נכות, באשר מחלתו של המערער הינה קונסטיטוציונאלית, ואם כי תנאי השירות יכלו להחמיר את מצבו חלפה החמרה זו ללא שוב. ערעורו של המערער נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לראות את כל פריצת המחלה כמחלה עקב השירות. לא הוכחו שום גילויים חיצוניים של מחלת הכיב לפני תחילת השירות הצבאי ובמקרים כאלה יש להחליט על גרימה מלאה של השרות אפילו פרצה המחלה בעת השירות על רקע קונסטיטוציונאלי, אם לפני השירות היתה המחלה רדומה. ביהמ"ש העליון גם פסק למערער הוצאות משפט הן בועדת הערעורים והן בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ארידור למערער, עו"ד ר. סוכר למשיב. 21.6.73).
ע.א. 578/72 - מוסטפה חסן סובח ואח' נגד חאלד נטור
*פיצויי תאונה והוצאות משפט המשיב נפגע בעינו בדקירת סכין והגיש תביעה נגד שלושת המערערים. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותו של אחד הנתבעים לפגיעה ואילו התביעה נגד השניים האחרים נדחתה. אעפ"כ לא פסק ביהמ"ש המחוזי לשניים אלה הוצאות והערעור על כך נדחה. גם שני הנתבעים השתתפו בקטטה ובביהמ"ש נתנו עדות כוזבת לטובת הנתבע השלישי שחוייב בדין, ורשאי היה השופט להגיע למסקנה שאינם זכאים לקבל הוצאות. לגוף הענין טען המשיב כי מחמת הפגיעה לא יכול היה לעבוד שנה תמימה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ראיותיו היו קלושות ולוקות בחוסר בהירות, אך לאחר שיקול החליט להכיר בשלושה חדשים כתקופה בה התובע לא יכול היה לעבוד, וזאת בהתחשב במשך הטיפול הרפואי
והאשפוז של התובע. אומדן זה מתקבל על הדעת ואין לערערו. גם בענין הפסד השתכרות בעתיד לא הביא התובע ראיות ממשיות אולם מהראיות שהובאו בצירוף חוות הדעת הרפואית יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שכושר השתכרותו של התובע פחת בעטיה של התאונה והסכום של 3000 ל"י שנפסק כפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד, כשמדובר באדם בן 18 שנה הוא כה זעום שפחיתה מינימלית של שכרו בעתיד תצדיק חיוב זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד טויסטר למערערים, עו"ד מ. יערי למשיב. 27.6.73).
ע.א. 263/72 - מאיר מרגולין נגד משה ברין
*קביעה מחודשת של שכ"ד לאחר הסכם המשיב שכר מאת המערער דירה בשנת 1960 ושילם דמי מפתח. כאשר הועלו דמי השכירות לפי התקנות בשנת 1962 פנה המערער לביה"ד לשכירות והלה קבע את דמי השכירות החדשים בהתאם לתקנות בהתחשב עם תשלום דמי המפתח. כאשר הועלו דמי השכירות בשנת תשכ"ו פנה המערער שוב לביה"ד לשכירות ולבסוף הושגה פשרה לפיה התחייב המשיב לשלם דמי השכירות בסך 100 ל"י לחודש, בעוד אשר אילו הלך ביה"ד לשכירות בפעם השניה באותה דרך שהלך בפעם הראשונה, היו דמי השכירות מסתכמים ב- 86 ל"י. בינתיים באה לקיצה תקופת דמי המפתח ובעל הבית טען כי ההסכם היה עד לתום תקופת דמי המפתח, ואילו הדייר, המשיב, טען כי ההסכם הינו עד לשינוי שכר הדירה עפ"י התקנות. ביה"ד לשכירות קיבל את עמדת בעל הבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. השאלה היא תמיד למה התכוונו הצדדים כאשר עשו הסכם פשרה בדבר דמי השכירות, ובעניננו, בנסיבות המקרה ניתן לאמר כי הצדדים התכוונו להסכים ביניהם בגבולות המקסימום והמינימום על סכום מסוים, עד אשר החוק והתקנות ישנו את שיעורי השכירות. העובדה מסתברת גם מכך שהפשרה היתה על סכום של 100 ל"י בעוד שאילו הלך ביה"ד בשנת תשכ"ו באותה הדרך שהלך בה בשנת תשל"ב היה פוסק 86 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. שמיר למערער, עו"ד צ. רפפורט למשיב. 10.7.73).
ע.א. 588/72 - ישעיהו אוזצ'קיר נגד מנועי בית שמש בע"מ
*תביעה עפ"י שטר המערער הוזמן לעבוד אצל המשיבה ועמד להשלח להשתלמות בצרפת למשך ששה חודשים. הותנה בין הצדדים כי המערער יעבוד אצל המשיבה עם שובו במשך 3 שנים ואם לא יעבוד כך יהיה חייב להחזיר למשיבה את סכום ההוצאות שהוצאו בקשר ללימודיו וכן פיצויים מוסכמים וקבועים מראש בסך 15,000 ל"י. המערער חזר מן ההשתלמות, עבד כשנתיים ימים אצל המשיבה ועזב את עבודתו. כיון שכך הגישה המשיבה נגד המערער ;. תביעה על סך 13,000 ל"י שהוציאה עליו בקשר ללימודיו, וסמכה את תביעתה על שטר של 15,000 ל"י שהיה בידיה ושניתן לה להבטחת התשלומים האמורים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם את הסכום של 13,000 ל"י והערעור על כך נדחה. משחתם המערער על טופס רגיל של שטר, שנתקיימו בו כל היסודות של שטר לפי פקודת השטרות, הרי שאין ספק כי המערער עשה שטר חוב במלוא מובן המילה. אין גם לקבל את הטענה כי השטר ניתן להבטחת תשלום הפיצויים ולא להבטחת תשלום ההוצאות. בהתאם להסכם ניתן השטר להבטחת כל הסכומים שהמערער חייב למשיבה, היינו גם סכום הפיצויים וגם סכום ההוצאות, וכיון שנתבע ממנו רק סכום ההוצאות מן השטר, אין חשיבות לשאלה אם התשלום של 15,000 ל"י הוא באמת פיצוי מוערך בראש או שהוא בגדר קנס.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד י. שפירא למשיבה. 10.7.73).
ע.א. 627/72 - פנחס בן זאב נגד ועדת הערעורים לפי חוק הנכים
*נכות עקב שירות צבאי המערער גוייס לצבא בשנת 1950, בשנת 1965 לקה במחלת לב והמשיך לשרת בצבא עד 1969. אז לקה בהתקף לב חוזר ואז הורד הפרופיל שלו ל- 21 עקב שינויים בלב. בהסתמכו על חוות דעתה של ועדת הרופאים שלל המשיב את הקשר הסיבתי בין מחלת הלב לבין השירות ודחה את תביעת התגמולים, ועדת הערעור הכירה רק בהחמרת המחלה עקב השירות וערעורו של המערער נתקבל. הפרופיל 97 בו נתקבל המערער לצבא מעיד על מצב בריאותו התקין עת התחיל בשירותו. בסמוך להתקף הלב הראשון בשנת 1965 עבר על המערער מאורע חבלתי נפשי יוצא דופן. אין לאמר איפוא, כפי שקבעה ועדת העררים, כי לא היה כל אירוע מיוחד שיכול היה לגרום את התקף הלב. תנאי השירות של המערער לא היו שגרתיים והאירועים משנת 1965 שעליהם היו עדויות יש בהם כדי להצדיק את המסקנה כי המחלה פרצה עקב אותם אירועים. בנסיבות אלה יצא המערער ידי חובתו, להוכיח כי נכותו שנגרמה בתקופת השירות נגרמה עקב השירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבה).
ע.א. 211/72 - שמיע אליהו נגד בנק קרדיט לישראל בע"מ
*ביצוע עיסקה עם שליח וחיוב השולח המערער עשה עיסקה עם אדם שהיה מנהל כללי של בנק קרדיט לישראל בע"מ ועפ"י העיסקה התחייב המנהל לשלם למערער 116 אלף ל"י. הלה קיבל 100 אלף ל"י ונשאר חוב של 16 אלף ל"י. ממסמכי העיסקה עולה כי המערער רכש מניות עבור אחת החברות של בנק קרדיט לישראל, ולאחר שהתבצעה העיסקה הודיע המנהל למשיב את שמה של החברה שבשמה נתן את ההוראה לרכישת המניות. המערער תבע את יתרת החוב מאת בנק קרדיט, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. אין מקום לסתור את קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי כי העיסקה נעשתה לא עם הבנק דוקא ואין גם לאמר שהמערער סבר שההתקשרות נעשית עם הבנק. ברם אפילו פעל הבנק כשלוח עבור שולח נסתר אין למערער זכות תביעה אלא נגד השולח שזהותו נתגלתה, דהיינו החברה שאליה העביר המערער את המניות בשנת 1967. העיסקה בוצעה לפני חוק השליחות, וחלה על ענין השליחות הוראת סעיף 1461 של המג'לה, שלפיה זכות התביעה היא נגד השולח ולא נגד השלוח. לפי דין המג'לה אין נפקא מינה שבעת ההתקשרות עדיין לא ידע המערער את זהותו האישית של השולח, כל עוד ידע אותו שעה שמאחורי הצד שעמו התקשר עומד שולח כלשהו, ושלפני הגשת תביעתו נתגלתה זהותו של אותו שולח והוא העביר את המניות לאותו שולח.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד זלצמן למערער, עו"ד וקסלר למשיבה. 8.7.73).
בג"צ 154/73 - מעמיסי עפר ... בע"מ נגד שר העבודה ואח'
*כשרות מכרז מחלקת עבודות ציבוריות הוציאה מכרז לביצוע עבודות עפר והעותרת והמשיבה השלישית הגישו הצעות והצעת המשיבה השלישית נתקבלה. עתירת העותרת נגד החלטה זו נדחתה. המשיבה השלישית הוסיפה להצעתה סייג ומע"צ פירשה את הסייג כתואם את תנאי המכרז. יהי הדבר אשר יהא אחד מתנאי המכרז קובע במפורש כי ועדת המכרזים רשאית לפסול כל שינוי או תוספת במסמכי המכרז, ולפי תנאי זה יכולה ועדת המכרזים לפסול בכלל את התוספת של המשיבה השלישית, אשר לטענה כי למשיבה השלישית אין כושר הביצוע למילוי החוזה - היה זה מכרז פנימי שנשלח רק לכאלה אשר מלכתחילה הוכרו
כמסוגלים לבצע עבודות שבמכרז וכיון שכך אין המשתתפים צריכים בדיקה נוספת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד צ.ר. בורנשטיין לעותרת, עו"ד עדיאל למשיבים, עו"ד י. גלברד למשיבה השלישית. 3.7.73).
ע.א. 182/72 - צבי אברך נגד פקיד השומה ת"א
*חיוב ברווח הון המערער היה בעל מניות בחברה ומנהל החברה. משעברו רוב המניות לבעלים חדשים פרץ סכסוך בין בעלי המניות ואלה פיטרו את המערער מתפקיד מנהל. המערער הגיש בקשה לפירוק החברה ואילו התפרקה החברה היה הדבר גורם הפסדים גבוהים לחברה ולבעלי מניותיה ועל כן הגיעו בעלי המניות האחרים להסכם עם המערער שלפיו שילמו לו שכר עבודה שבפיגור, פיצויי פיטורין, וכן סכום של כ- 70,000 ל"י "תמורת ביטולתביעת הפירוק". המשיב ראה בסכום זה תוספת של פיצויי פרישה החייבת במס, ולחילופין רווח הון החייב מס. ביהמ"ש המחוזי ראה בהכנסה זו רווח הון והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים מני וי. כהן, נגד דעתו החולקת של השופט עציוני. השופטים מני וי. כהן ראו בויתור על בקשת פירוק החברה משום ויתור על "זכות ראויה" אשר לפי פקודת מס הכנסה חייב במס על רווח הון. מאידך סבר השופט עציוני שאין לראות בויתור על בקשת הפירוק משום ויתור על זכות ראויה כהגדרת פקודת מס הכנסה.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. עו"ד א. לין למערער. 12.7.73).
בג"צ 86/73 - ויינר ... בע"מ נגד האפוטרופוס הכללי
*פסילת הצעה במכרז האפוטרופוס הכללי פרסם מכרז למכירת חלקת אדמה בחיפה ותנאיו היו בין היתר כפופים לתקנון המכרזים שבמשרד האפוטרופוס, וכן הותנה כי הצעות צריכות להגיע למשרד האפוטרופוס בירושלים עד ליום 30.11.72. הצעת העותרת הגיעה כשלושה ימים לאחר מכן, וועדת המכרזים קיבלה אעפ"כ את ההצעה בקבעה כי יתכן שההצעה נמסרה בזמן. לבסוף קבעה ועדת המכרזים את העותרת כמי שזכתה במכרז. האפוטרופוס הכללי סירב לאשר את המכירה מן הטעם שהצעת העותרת הגיעה לאחר המועד והעתירה נגד החלטת האפוטרופוס נדחתה. השופט ח. כהן בפסק דינו סבר כי משהסמיך האפוטרופוס את יו"ר ועדת המכרזים להכריז על כשרות ההצעות, אין לאפוטרופוס הכללי להרהר אחר מידותיו של יו"ר הועדה וחבריה והצעה שקיבלוה הם ככשרה אמנם כשרה היא. בכל זאת הצדיק את החלטת האפוטרופוס הכללי, כיון שהועדה לא שקלה את העובדה שההצעה הגיעה לאחר המועד וסברה שהגיעה במועד וכיון שלא השתמשה באורח נכון בשיקול דעתה, צדק האפוטרופוס בפסלו את ההצעה. מ"מ הנשיא זוסמן, בפס"ד נפרד, סבר כי ועדת המכרזים הינה רק יועצת לאפוטרופוס הכללי והוא אשר צריך להחליט אם לקבל את המכרז ואם לאו ואכן צדק בקבעו שלא לקבל את הצעת העותרת שהגיעה לאחר המועד. מ"מ הנשיא זוסמן העיר אגב כך כי תנאי של מועד שנקבע הינו מעיקרי הלכות המכרזים ואיחור בהגשת הצעה די בו כדי לפסול את ההצעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. לוי לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיב. 20.6.73).
בג"צ 92/73 - מוניות רון בע"מ נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'
*רשיונות למוניות העותרת הגישה בקשה לעשרה רשיונות למוניות בשעה שהמדיניות של משרד התחבורה, כפי שפורסמה בתקנות התעבורה, קבעה סייגים לגבי נהגים בודדים ולא היו בה סייגים כאשר חברה בקשה רשיון למונית. המשיבים סירבו לתת רשיונות לעותרת מתוך סברה שהסייגים שחלים על אנשים פרטיים שמבקשים מונית, חלים גם על חברות, אך סברה
זו נדחתה ע"י בג"צ. עם זאת קבע בג"צ שמדיניות שאינה קובעת כל סייגים לגבי חברה המבקשת רשיונות היא כל כך בלתי סבירה שאין לפעול לפיה. בינתיים תוקנו התקנות בענין הנדון ונקבעו סייגים לגבי חברה המבקשת רשיונות למוניות. על יסוד הנ"ל נדחתה העתירה והעותרת יכולה לבקש רשיונות לפי המדיניות החדשה כפי שפורסמה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בן זאב לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 28.6.73).
ע.א. 261/72 - עזריאל מושב עובדים ... בע"מ נגד שלדון ב' ללצ'וק ואח'
*תביעת בעלות במקרקעין המשיבים הם בעלי חלקת קרקע מסוג מירי ששטחה כ- 40 דונם והיא נרשמה בהסדר מקרקעין בשנת 1963 בשם המשיבים כיורשים, מאת הבעל הקודם, שבשמו נרשמה הבעלות בהסדר עוד בשנת 1939. המושב המערער תפש את החזקה בחלקה ובשנת 1966 נטע פרדס. בשנת 1970 הגישו המשיבים נגד המערער תביעה לסילוק יד והמערער הגיש תביעה נגדית שבה תבע את הבעלות בקרקע על יסוד סעיף 23 לחוק המקרקעין, ולחילופין על יסוד סעיף 9 של חוק ההעברות הזמני העותמני. בימ"ש השלום מחק את ההגנה ואת התביעה שכנגד, ונתן צו לסילוק יד נגד המושב. הערעור על כך נדחה בביהמ"ש המחוזי וגם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור של המושב. מבחינה דיונית היה בימ"ש השלום רשאי לפסוק בויכוח המשפטי שבין הצדדים, לאחר שהעובדות לא היו שנויות במחלוקת. לענין הטענה לזכות בעלות בחלקה עקב נטיעת הפרדס, הרי מכיון שהקרקע עברה הסדר לפני חוק המקרקעין ולפני שהמושב נטע את הפרדס, אין להחיל על הענין את סעיף 23 של חוק המקרקעין. (אגב כך סקר ביהמ"ש העליון מפי השופט לנדוי את ענין תחולת חוק המקרקעין ומהן הזכויות אשר אם נרכשו לפני חוק המקרקעין אין להחיל עליהן את חוק המקרקעין). כמו כן אין לסמוך על סעיף 9 לחוק העברות העותמני שכן אין אדם יכול להסתמך על סעיף זה אלא אם יש בידו שטר טאבו כלומר שהוא רשום כבעלים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פ. הרצברג למערער, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 8.7.73).
ע.א. 637/72 - פאול למונס נגד צבי דוד ואח'
*הבאת עדויות רפואיות
המערער נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעת פיצויים שאליה צירף חוות דעת רפואית לביסוס תביעתו. המשיבים דרשו מהמערער להבדק ע"י רופא מטעמם ומשסירב בקשו מביהמ"ש למנות מומחים רפואיים. ביהמ"ש מינה מומחים רפואיים אך המערער ביקש לשמור לעצמו את האפשרות להגיש חוות דעת מטעמו לאחר חוות הדעת של מומחים אלה. המומחים בדקו את המערער ונתנו חוות דעת ואז בקשו הנתבעים להביא עדויות רפואיות נוספות, וביהמ"ש המחוזי נענה להם. הערעור על כך נדחה. אכן ככלל וכעקרון נכונה הטענה כי ברגע שמתמנה מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש, הרי פרט לחוות דעת רפואיות שהוגשו לביהמ"ש, ועדויות רפואיות שנשמעו במשפט לפני המינוי - חוות דעת זו היא העדות הרפואית היחידה. ברם בעניננו לא כך היה הדבר, אלא עם מינוי המומחים הרפואיים השאיר לעצמו המערער את הזכות להביא עדויות רפואיות משלו, והמשיבים הסכימו לכך, ולאורך כל הדרך היתה הסכמה להבאת עדויות רפואיות נוספות לעדויות המומחים. משנתנו הנתבעים לתובע יד חופשית בכל הנוגע להבאת עדויות רפואיות בנוסף לעדות המומחים הרפואיים, הרי מן הצדק, באופן יוצא מן הכלל, להרשות כעת לנתבעים להביא עדויות רפואיות משלהם.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד חטר ישי למערער, עוה"ד י. גולדברג ו- ו. ברנר למשיבים. 28.6.73).