תקציר סביר כרך ז' חוברת 29

ע.א. 597/72 - יגאל בן שחר נגד יוסף מחלב

*קריאת תנאי מכללא בהסכם.
* הענקת סעד ע"י ביהמ"ש במקרה של איחור במועד שנקבע בפס"ד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: שרשבסקי, בן פורת, ולנדא) בע.א. 93/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן, י. כהן, נגד דעתו החולקת של השופט מני).

העובדות:
בשנת 1965 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו התחייב המערער למכור למשיב דירה תמורת סכום מסויים. המשיב נתן דמי קדימה על החשבון ולא המשיך לשלם את התשלומים הנותרים כאמור בהסכם. לאחר שפיגר בתשלומים רבים, הגיש המערער תביעה לסילוק הפיגורים והמשיב חוייב בתשלום סכומים אלה. לאחר מכן הגיש המערער תביעה נגד המשיב לסילוק יד ופינוי מחמת אותם פיגורים. במסגרת תביעה זו הגיעו הצדדים לידי הסדר שקיבל תוקף של פס"ד שבו צויין כי יתרת החוב תשולם למערער בתשלומים חודשיים רצופים של 65 ל"י, החל ביום 8.1.71, ואם הנתבע לא ישלם לתובע שני תשלומים רצופים מתחייב הנתבע לפנות את הדירה ולהחזירה לתובע כשהיא פנויה. המשיב ביצע כסדרם ששה תשלומים ראשונים, ולאחר מכן פסקו התשלומים והמערער פתח בהליכי פינוי במשרד ההוצל"פ. כמסתבר לקה המשיב בשיתוק כשבועיים לאחר שסילק את התשלום האחרון והוא שרוי במצב של חוסר אונים מוחלט. בנו של המשיב הגיש לבימ"ש השלום שתי בקשות, שאחת מהן היתה להאריך בארבעה חודשים את מועדי הפרעון והשניה לעכב את הליכי הפינוי. בימ"ש השלום דחה את שתי הבקשות, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור המשיב ברוב דעות ופסק שאין להמשיך בהליכי הפינוי. הנימוק ששימש יסוד להחלטת ביהמ"ש המחוזי היה שיש לקרוא לתוך ההסכם שבין הצדדים תניה מכללא, שלפיה אם המשיב יהיה שרוי במצב של חוסר אונים מוחלט ידחה מועד הביצוע לתקופה סבירה. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני (דעת מיעוט):
לנוכח הכללים שנתגבשו בקשר לשאלה מתי ניתן להכליל בהסכם תנאי מכללא, ברור שביהמ"ש לא יוסיף תנאי מכללא אלא אם שוכנע שהצדדים אכן התכוונו שתנאי כזה יהווה חלק מן ההסכם. כשמסתכלים בעניננו על כל הנתונים, ובכללם נסיונו של המערער עם המשיב בעבר בענין התשלומים, הרי יתכן מאד שאילו נשאל המערער מה דעתו מה יהיה כאשר המשיב יהיה חסר אונים, היה המערער עונה כי נתן מספיק ארכות לביצוע התשלומים וכי אין הוא מוכן לתת ארכות נוספות. לפיכך לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשהכניס תנאי מכללא להסכם.
השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. אכן, אין יסוד מספיק להוספת תנאי מכללא בין בעלי הדין בענין דנא. המבחנים בדבר תוספת תנאי מכללא מטרתם לרדת לסוף כוונת הצדדים בעת ההתקשרות בחוזה, ובעניננו אכן אין לדעת מה המערער היה אומר אילו נשאל בעת עריכת ההסכם מה יקרה במצב כמו שקרה.
ב. ברם, המשיב יכול להוושע ממקום אחר - והוא - הסמכות שבידי ביהמ"ש להושיט סעד לאדם אשר איחר בעשיית דבר שמועדו נקבע בפס"ד, באם האיחור נגרם ע"י נסיבות שלא היתה למאחר שליטה עליהן ובאם יש צורך במתן סעד כדי למנוע אי צדק.
ג. ביהמ"ש יכול להאריך מועד שנקבע בפסה"ד בין אם פסה"ד ניתן בסיום המשפט ובין אם ניתן בהסכמת הצדדים. אכן ביהמ"ש חייב להחמיר בענין זה בקשר לפסקי דין שבהסכמה יותר מאשר במקרים אחרים, ורק בנסיבות יוצאות דופן להשתמש בסמכות זו לגבי פסקי דין שבהסכמה. מקרה כזה הוא בענין שלפנינו.
ד. הושטת סעד במקרה כגון זה אין בה כל נגוד לדיני החוזים. הסכם הפשרה נעשה לפני תחילת חוק החוזים וחל עליו סעיף 108 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית
ולפי אותו סעיף אם חל אחור במילוי התקשרות מסיבה שאין למתקשר שליטה עליה אין מחייבים אותו בנזיקין. הוא הדין בתוצאות אחרות הנובעות מהאחור.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד מ. עליאש למערער, עו"ד י. בצלאל למשיב. 5.7.73).

ע.א. 576/72 - משה שפיר ואח' נגד צבי שפיר

*כשרות צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.ע. 1063/70 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער הראשון הינו אחיו של המשיב והמנוח מאיר שפיר היה אחיהם של השניים והיחסים במשפחה היו מעורערים ביותר. המשיב והמנוח ערכו צוואות שמבחינת תוכנן ניתן לכנותן כהדדיות, ובצוואות ציוה כל אחד מן האחים את רכושו לאחיו. סדר העריכה והחתימה על הצוואות היה כך: בסוף אפריל 1969 הופיע המשיב במשרדו של עו"ד וסיפר על ההחלטה המשותפת לו ולמנוח לערוך צוואות שבהן מצווה כל אחד את רכושו לשני. לאחר מכן נתקיימו מספר ישיבות במשרדו של עוה"ד שבהן השתתפו שני האחים. עוה"ד הכין את הנוסח הסופי של הצוואות ושני האחים הופיעו באופן נפרד בפני רשם ביהמ"ש המחוזי בת"א וכל אחד מהם חתם על צוואתו שלא בנוכחות האח האחר. הרשם אישר בכל אחת מן הצוואות כי נקראה בפני המצווה וכי הלה הצהיר שזו צוואתו. משנפטר אחד האחים ביקש המשיב קיום צוואת המנוח. ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. אין לאמר כי על הצוואה חל סעיף 35 לחוק הירושה ושהמשיב ערך את הצוואה או לקח חלק בעריכת הצוואה. ברור שהמשיב לא ערך את הצוואה משום שהצוואה נערכה ע"י עוה"ד. השאלה היא אם יש לראות במשיב אדם שלקח חלק בעריכת הצוואה. יש לפרש את סעיף 35 באופן מצמצם ולראות את חוג האנשים שיש לראותם כלוקחים חלק בעריכת הצוואה כמצומצם ביותר. הפירוש הפשוט והגיוני של המונחים "עריכת צוואה ולקיחת חלק בעריכת הצוואה" הוא ניסוח הצוואה וכן עצם כתיבת הצוואה. ניתן לראות גם מי שמתרגם את הצוואה כנוטל חלק בעריכתה ובעיקר כאשר המצווה אינו יודע על בוריה את הלשון בה נכתבה הצוואה.
ב. פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעו"ד או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה. למשל, כאשר המצווה חולה שולח שליח לעו"ד לבקש ממנו לבוא לעשות צוואה אין אותו שליח נוטל חלק בעריכת הצוואה.
ג. אכן נוכחות הנהנה בעת עריכת צוואה יכולה להוות אחת הנסיבות המסייעות כאשר טוענים טענת השפעה בלתי הוגנת, אך אין הדבר קשור להוראות סעיף 35 לחוק הירושה.
ד. אמנם המחוקק לא קבע מוסד של "צוואות הדדיות" אך אין כל מניעה ששני בני אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו. אין פסול בעריכת צוואות כאלו, וכל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו.

השופט ח. כהן (מסכים ומוסיף):
אפילו נכונות טענות המערערים שהמשיב יזם את עשיית הצוואה שלו ושל המנוח, ושכנע את המנוח לערוך את הצוואה, והוביל אותו לעורכי הדין ולרשם ביהמ"ש, עדיין
אין לאמר כי המשיב לקח חלק בעריכתה של הצוואה כנאמר בסעיף 35 לחוק הירושה. המחוקק מבדיל בין עשיית צוואה לבין עריכתה. מי שיוזם עשיית צוואה ע"י חברו או בן זוגו, או שהשפיע עליו לעשותה נוטל חלק בעשיית הצוואה, אולם לקחת חלק בעשיית הצוואה אין החוק אוסר להבדיל מלקיחת חלק בעריכת צוואה. עריכה, כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך, ובפרט ניסוחו המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו. כאן ערך את הצוואה עו"ד ולא האח וממילא אין לפסול את הצוואה.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 27.6.73).

ע.א. 581/72 - יוסף ארביב ואח' נגד מדינת ישראל

*פס"ד במשפט פלילי כמעשה בי"ד במשפט אזרחי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, אבנור וארליך) בע.א. 28/72 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי, י. כהן, נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא זוסמן).

המערער הראשון היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפצעה חיילת. המערער הועמד לדין פלילי ושופט התעבורה זיכה אותו מן האשמה בקבעו שהמערער לא התרשל. על אותו פס"ד לא הוגש ערעור. לאחר מכן הגישה המדינה תביעה נגד המערער על סכום של כ- 900 ל"י שהוציאה על אישפוז החיילת ועל משכורתה כשנעדרה מן השירות. בימ"ש השלום ראה בפסק הזיכוי מעשה בי"ד ודחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא היה מעשה בי"ד במשפט הפלילי לצורך המשפט האזרחי והערעור על כך נדחה ברוב דעות. מ"מ הנשיא זוסמן סוקר בפסק דין מקיף את הלכות ההשתק הישיר וההשתק העקיף וכן את הדינים במדינות העולם ובישראל הנוגעים לראיות שניתן להביא ממשפט פלילי למשפט אזרחי, והשתק הנובע, אם בכלל, ממשפט פלילי למשפט אזרחי, וההבחנות השונות כאשר מדובר בפסק זיכוי מצד אחד או בפסק מרשיע מצד שני, במיוחד כאשר המדינה הינה גם הצד במשפט האזרחי. בעניננו, סבור מ"מ הנשיא זוסמן, כי זיכוי המערער מהווה השתק. מאידך קבעו השופטים לנדוי ו- י. כהן, בשני פסקי דין, כי אין לראות בפסק דין הזיכוי השתק לצורך התביעה האזרחית. גם בפסקי דין אלה נסקרו ההלכות השונות הנוגעות לדיני ההשתק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עוה"ד ד. שפט ו- ש. ילינק למערערים, עו"ד גב' מ. לרנר למשיבה. 23.7.73).

ע.א. 522/72 - מדינת ישראל נגד זאב ברוכשטיין ואח' כונסי נכסים

*קיזוז חוב.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק המ' 10111/71 - הערעור נתקבל).

בערעור דנא נדונה שאלת קיזוז של חוב שהמדינה תבעה מחברה בפירוק ובכינוס נכסים, כנגד חוב שהמדינה חייבת לאותה חברה. ביהמ"ש המחוזי שלל את זכות הקיזוז של המדינה, אך ביהמ"ש העליון בשלושה פסקי דין מקיפים, סקר את הדינים השונים ביחס לקיזוזים בכלל וכן בקיזוזי חובות במקרה של פרוק חברה במצבים שונים ובנתונים שונים והגיע למסקנה שיש לאפשר למדינה את קיזוז החובות במקרה הנדון.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד מ.ד. גולדמן למערערת, עו"ד מ. ברוכשטיין למשיבים. 27.6.73).

ב"ש 111/73 - מדינת ישראל נגד ד"ר פוקה הירש

*רשות לנאשם לצאת לחו"ל נגד המשיב הוגשו אישומים שונים וביהמ"ש שחררו בערבות ובלבד שיפקיד את דרכונו. לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לאפשר לו יציאה לחו"ל וביהמ"ש הרשה לו זאת בכפוף להעלאת הערבות ל- 300 אלף ל"י. הערר של המדינה על מתן רשות זו נדחתה ע"י הנשיא אגרנט. באשר לעבירות שבגינן נעצר ושוחרר בערובה ואשר בשעתו הוחלט שעליו להפקיד את דרכונו - יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי ההליכים ההם אינם עומדים למכשול בקבלת הסכמת ב"כ המדינה להיתר המבוקש לצאת לחו"ל. אם מתנגדת המדינה לצאתו של המשיב לחו"ל הרי זה בגין חקירות בעבירות אחרות על תקנות ההגנה ולגבי אותן עבירות לא נתבקש ביהמ"ש להוציא צו מעצר נגד המשיב ולא בגין אותן עבירות נעצר ונאסר עליו בשעתו לצאת לחו"ל.

(בפני: הנשיא אגרנט. 5.7.73).

בר"ע 76/73 - בהר בע"מ נגד יוסף ואסתר שדה

*בוררות החברה המערערת התחייבה למכור למשיבים דירה ובחוזה נאמר כי סכסוכים בקשר להסכם יימסרו לבוררות וצויין כי הבוררים לא יהיו קשורים בסדרי דיון כלשהם או לדיני ראיות. משנתגלו סכסוכים בין הצדדים והענין נמסר לבוררות טענה המבקשת כי כיון שצויין שהצדדים לא יהיו קשורים לסדרי הדין הרי שהדין המהותי חל גם אצל הבורר. טענתם נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה אף היא. עפ"י סעיף 2 לחוק הבוררות רואים את ההוראות שבתוספת כאילו נכתבו בהסכם הבוררות והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם. בהתאם לתוספת אין הבורר קשור לדיני הראיות, לסדרי הדין ולדין המהותי. העובדה שציינו בכתב הבוררות שאינו קשור לדיני הראיות ולסדרי הדין אין בה כדי לשנות את הסעיף שבתוספת שלפיו איננו קשור לדין המהותי. בהסכם בוררות נוהגים לעתים לקבוע הוראות שאין בהן צורך ושהן מהוות חזרה על הוראות התוספת ואין בכך כדי להוציא ענינים אחרים שבתוספת מכלל הבוררות.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. מרקוביץ למבקשת, עו"ד ס. ג'קסון למשיבים. 15.7.73).

ע.א. 683/72 - שמשון זליג ושות' נגד רחל ליברמן

*ביצוע בעין של הסכם מכירת מקרקעין בערעור דנא שוב הועלתה שאלת ביצועו בעין של הסכם למכירת מקרקעין שנחתם לאחר צאת חוק המקרקעין ולפני תחולת חוק החוזים. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וחזר ואישר את ההלכה שנפסקה כבר פעמים מספר בביהמ"ש העליון כי התיקון של חוק המקרקעין המחייב ביצוע בעין הינו רטרואקטיבי וחל על החוזים שנערכו לפני התיקון. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נגד ביצועו בעין של ההסכם ניתן לפני שהחוק תוקן.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ז. זלצמן למערערת, עו"ד ל. הרצוג למשיבה. 23.7.73).

המ' 366/73 - שלמה בלוס נגד ז'ק מורי קתמור ואח'

*תביעת פינוי על סמך העובדות, היינו שהמשיב השאיר את חפציו האישיים בדירה נשוא התביעה לאחר שהתגרש מאשתו, כי לן בדירה בעת שהותה של גרושתו בחו"ל, שלא היתה לו
למעשה קורת גג אחרת מחוץ לדירה זו, ושלאחר שגרושתו עזבה את הדירה הוא חזר אליה לגור בה באופן קבוע - היה שופט בימ"ש השלום רשאי להסיק את המסקנה שהמשיב לא נטש את הדירה לחלוטין וכי עילת הנטישה אינה עומדת למבקש לצורך תביעת פינוי. על כן אין מקום לערעור נוסף.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד קוסט למבקשת, עו"ד הברמן למשיבים. 3.7.73).

ע.א. 2/73 - פלונית נגד פלוני

*מזונות המערערת תבעה מהמשיב מזונות לה ולבתה הקטינה וביהמ"ש פסק שעל הבעל המשיב לשלם למערערות 550 ל"י למזונותיהן. לאחר מכן ביקש הבעל להפחית את סכום המזונות והאשה ביקשה להעלותו וביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות. ערעורן של המערערות נדחה. המערערת מרויחה מעבודתה 600 ל"י וביחד עומד לרשות המערערות סכום של 1050 ל"י. לעומת זאת לא עלה בידי המערערות להראות שהמשיב משתכר מעבודתו סכום המחייב אותו להפריש יותר לזכות המערערות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. 9.7.73).

ע.א. 43/73 - חנה יבלברג ואח' נגד ישראל שטיין ואח'

*רשלנות תורמת בתאונת דרכים מורישם של המערערים נהרג בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות לתאונה באופן שווה בין נהג האוטובוס שגרם לתאונה ובין המנוח שרכב על אופניים כאשר נהרג. הערעור על כך נדחה. המנוח סטה עם אופניו שמאלה על מנת להכנס לרחוב מסתעף ונהרג ע"י האוטובוס שנסע בכוון הנגדי. בסטייתו שמאלה וכניסתו למסלול הנסיעה של האוטובוס תרם המנוח ברשלנותו לתאונה. המנוח צריך היה לראות את האוטובוס שנסע מולו במהירות של 64 קמ"ש ואדם זהיר שרואה אוטובוס הבא לקראתו במהירות כזו אינו ממשיך בסטייתו לשמאל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. רוזין למערערים, עו"ד ש. לברון למשיבים. 1.7.73).

ב"ש 114/73 - מאיר כהנא נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה אכן העבירות שבהן הואשם המבקש הינן חמורות, אך מאחר שהוא יושב במעצר כבר חודש ימים והוא נתן דברת הכבוד שלו שעד למשפטו ובמשך משפטו לא יבוא בקשרים עם מישהו בחו"ל, יש להרשות לו לחזור לחוג משפחתו. אי לכך קיבל השופט לנדוי את עררו של המבקש והורה לשחררו בערבות.

(בפני: השופט לנדוי. עוה"ד רוטלוי ושכטר למבקש, פרקליט המדינה ג. באך ועו"ד לרנר למשיבה. 6.7.73).

ע.א. 647/72 - טאנרי קרה פיט ושות' נגד נתן שנלר

*מעשה בית דין בשעתו הגיש המשיב נגד המערערת תביעה בטענה כי המערערת שלחה לו סחורה פגומה. המערערת התגוננה בשתי טענות: כי המשיב לא שלח לה התראה נוטריונית וכן כי הסחורה לא היתה פגומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המשיב נגד המערערת בקבעו כי אכן היה צורך במשלוח התראה נוטריונית וכן כי איננו יכול לקבוע שהסחורה
אמנם היתה פגומה. עתה התהפכו היוצרות והמערערת הגישה תביעות נגד המשיב ודרשה ממנו פיצויים עקב נזקים שנגרמו לה ע"י המשיב בתביעה הראשונה כאשר הוטל עיקול זמני לפי בקשתו. המשיב מתגונן עתה בטענה כי הסחורה שנשלחה לו היתה פגומה והמערערת ביקשה למחוק הגנה זו באשר לטענתה היה מעשה בי"ד כי הסחורה לא היתה פגומה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי המימצא השלילי של ביהמ"ש במשפט הקודם, שהמשיב לא הוכיח שהסחורה היתה פגומה, אינו מהווה מעשה בי"ד כאשר העילות בשני המשפטים אינן זהות. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. בערעור טענה המערערת שביהמ"ש המחוזי בתביעה הראשונה קבע שהמשיב לא שלח התראה נוטריונית ולכן הינו מנוע, לדעתה, מלעורר את הטענה שהסחורה היתה פגומה. המערערת לא עוררה טענה זו בפני ביהמ"ש המחוזי ועל כן אין לדון בה בערעור.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. פוליאן למערערת, עו"ד פ. ז'לכובסקי למשיב. 15.7.73).

ע.פ. 389/72 - נגטוללה זוקאים ואח' נגד מדינת ישראל

*מדיניות הענישה המדובר בחמישה ערעורים של אנשים ששילמו שוחד באשדוד לפקידי עמידר על מנת לזכות בדירות. שניים מן המערערים ערערו גם על ההרשעה בטענה שנתנו את הכספים למתווך מבלי לדעת שהלה מתכוון לשחד את פקידי עמידר, אך ערעוריהם נדחו מן הטעם שביהמ"ש המחוזי יכול היה להסיק מן העובדות כי אכן ידעו נותני השלמונים כי המתווך מתכוון לשחד את פקידי עמידר. לענין העונש שהוטל על המערערים - על ארבעה הוטל עונש של ששה חודשי מאסר ועל אחד עונש של חמישה חודשי מאסר - סבר שופט ביהמ"ש העליון ח. כהן כי יש להמיר את המאסרים של כל המערערים במאסר על תנאי, ואילו שופטי הרוב לנדוי ומני אישרו את עונש המאסר של ארבעה מן המערערים, ואילו ביחס למערער אחד העמידו את עונשו על שלושה חודשי מאסר בלבד בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובנסיבות המקרה. השופט ח. כהן בפס"ד מקיף סקר את מדיניות הענישה של ביהמ"ש שיש לנהוג לפיה וחזר על עמדתו כי אין לאמר תמיד שהעונש ההולם הינו מאסר בפועל. לפעמים שקולה הרתעה שבמאסר כנגד כל השיקולים האחרים האפשריים והנחוצים, אך יש והרתעה זו אינה שקולה כל עיקר כנגד הרעה שבמאסרו של אדם אשר הוא כשלעצמו איננו ראוי להכלא. בענין דנא יעשה עוול גדול לנאשמים ולבני משפחותיהם ע"י המאסר ומה גם שעברם נקי והגיעו למה שהגיעו עקב מצוקת הדיור שלהם והעובדה שחיכו שנים למגורים אנושיים ולא זכו להם. השופט לנדוי בדעת הרוב עמד על החומרה שיש במתן שוחד. אם במקרה דנא יצא הקול כי הנאשמים נפטרו ללא מאסר, יהא בכך משום עידוד שלא לכבד את החוק. רחמנות יתירה כלפי הפרט עלולה לעלות לכדי התאכזרות לגבי החברה כולה והיא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות.

(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עוה"ד שביט, בטט, כספי ארידור ואילן למערערים השונים, עוה"ד גולדמן, גב' לרנר למדינה. 15.7.73).

ע.פ. 572/72 - אלי ברדוגו נגד מדינת ישראל

*הרשעה במתן שוחד גם ערעור זה נסב על הרשעת המערער במתן שוחד למתווכים באשדוד להשגת דירה בעמידר. הערעור על ההרשעה נדחה מן הטעם שביהמ"ש יכול היה להסיק מנסיבות המקרה שהמערער ידע כשנתן את הכסף למתווכים כי הכוונה היא למתן שוחד. לענין עונש המאסר של ששה חודשים שהוטל על המערער חזר השופט ח. כהן על דעתו כי יש להמיר את עונש המאסר למאסר על תנאי ברם כיון ששופטי ההרכב האחרים סברו שיש לדחות את הערעור על גזר הדין, נדחה הערעור.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ריבלין למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.7.73).

ע.פ. 311+395/72 - יהודה צברי ושלמה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה (חומרת העונש)

שני המערערים באו לחדרה של המנוחה הלן פינקוס ובדין ודברים שהיה להם עם חברה של המנוחה בחדר הקדמי איימו במעשה אלימות על המנוחה וזו שנבהלה, יצאה דרך החלון על מנת להמלט, מעדה, נפלה ונהרגה. המערערים הורשעו בעבירת הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ונדונו ל- 7 שנים מאסר והערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. סעיף 219 (ג) לפח"פ קובע אחריותו של אדם למות אדם אחר "אם באלימות או באיום של אלימות מביא אדם לידי מעשה שגרם למותו שלו, והמעשה הוא דרך למניעת האלימות או האיומים אשר בעיני האדם הנפגע נראית טבעית בנסיבות". המבחן באם המעשה היה סביר למניעת הגשמה האלימות איננו מבחן אובייקטיבי כי אם מבחן סובייקטיבי, היינו התגובה הנראית טבעית, בכל הנסיבות המיוחדות, בעיניו של המנסה להציל את עצמו. ביהמ"ש העליון דחה גם את כל הטענות של המערערים נגד המימצאים העובדתיים כי אכן איימו במעשה אלימות וכי המנוחה יכלה לשמוע את האיומים בהיותה בחדרה.