ע.א. 617/71 - בנק א"י בריטניה בע"מ ואח נגד נתן גוטוירט ואח
*החזרת כספים ע"י בנק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קנת) בת.א. 3662/66 - הערעור נדחה פרט לערעור אישי של מנהל הבנק שנתקבל).
החלטה:
א. אין לקבל טענת המערער כי המשיב אינו בעל דברים דידו באשר הכסף נשוא התביעה העביר לבנק באמצעות חברה שלו ולא אישית. ההסכם להעברת הכסף היה בין המשיב לבין הבנק. היחסים בין המשיב לבין הבנק מושתתים על מסמכי ההסכם ביניהם ומכאן מעמדו וזכותו של המשיב לגבי הכספים שהופקדו בידי המערערים, ואין נפקא מינה, באיזו דרך בחר המשיב כדי שיגיעו הכספים לתעודתם.
ב. לטענה שהעיסקה נגועה באי חוקיות מאחר שהחברה השתמשה למשלוח הכספים בטפסים ליבוא יהלומים מבלגיה ובכך עברה על החוק הבלגי - אין באי חוקיות זו כדי להכשיל את התביעה. הדרך הבלתי חוקית שבה הלכה החברה בהעברת הכספים איננה חלק מההסכם שעליו התבססה התביעה ולא חלק ממערכת העובדות המהווה את עילת התביעה. אין התובע נאלץ לטעון את מעשהו הפגום כדי להגיע למטרתו. כשם שמקורם של הכספים שהופקדו בידי המערערים אינו רלבנטי מבחינת עילת התביעה כך גם דרך העברתם.
ג. צודקים המערערים שלא היה מקום לחייב גם המערער מס 2, מנהל הבנק, שפעל בכל הענין לא באופן אישי אלא כנציג יתר המערערים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. עוה"ד י. פריבס וא. מישר למערערים, עו"ד י. רוטשנשטרייך למשיב. 2.10.72).
ע.א. 407/72 - פלונית נגד פלוני
*דחית תובענה על הסף.
* התחשבות בטובת הילד בדיון על החזקתו.
* סופיות החלטה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט י. כהן) בתיק מ.א. 219/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת הינה תושבת שוויץ בעלת אזרחות יונית ובת הדת היונית-אורטודוקסית. המשיב הינו יהודי תושב ירושלים. לצדדים בן שנולד בניו יורק בשנת 1957 והוא מתקרב לגיל 16 שנה.במרץ 1967 נתן בימ"ש בשוויץ פסק דין לפיו התגרשו בני הזוג והבן נמסר למשמרתה של האם. בפגרות הקיץ של 1969 ושל 1970 שלחה האם את הבן לביקור אצל אביו בישראל ובתום חודש ימים חזר הבן לאמו. גם בפגרת הקיץ 1971 שלחה האם את הבן לישראל אך הפעם נשאר בישראל. בדצמבר 1971 באה האם לישראל על מנת לקחת את בנה ומשנודע הדבר לאב קיבל בביהמ"ש המחוזי צו עיכוב יציאה של הבן מן הארץ במעמד צד אחד. האם הגישה בקשה לביטול צו זה ולאחר שהבן העיד, ועל אף דברי הבן כי הוא מעדיף להשאר בישראל וכי טוב לו בישראל, החליט ביהמ"ש כי טובת הבן דורשת שיחזור עם אמו לשויץ וביטל את צו עיכוב היציאה. עבר חודש ימים והאם חזרה לשוויץ לבדה ואילו הבן נשאר בישראל. עתה הגיש האב תובענה כי הבן ינתן במשמרתו על מנת שישאר בישראל ועילתה שטובת הבן דורשת כי יהיה עם אביו בישראל. האם הגישה בקשה לדחות את התובענה על הסף ומשנדחתה בקשתה הגישה לביהמ"ש את הערעור דנא.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. פסה"ד שניתן בבקשה לעיכוב היציאה ושבו נאמר כי טובת הילד הינה להיות במשמורת האם בחו"ל אינו מהווה מעשה בי"ד. בפני ביהמ"ש עמדה שאלה אחת בלבד
אם יש לקיים או לבטל את צו העיכוב וקביעת ביהמ"ש שטובת הבן מחייבת שלא להשאיר את הצו בעינו אינו זהה כלל עם קביעה שטובת הבן מחייבת להיות ברשות הורה זה ולא ברשות הורה אחר. אפילו התכוון ביהמ"ש לגלות דעתו שטובת הילד להיות עם אמו, הרי לא היה גילוי דעת זה נחוץ להכרעה בשאלה שעמדה לפניו וממילא אין חוות הדעת יכולה לשמש מעשה בי"ד. זאת ועוד, יש ובהליכי ביניים עומדות לדיון ולהכרעה זמנית שאלות העומדות לאחר מכן להכרעה במשפט עצמו וברור שהכרעה זמנית בהליך ביניים אינה מהווה מעשה בי"ד כאשר באים להכריע במשפט עצמו.
ב. לביהמ"ש בישראל ישנה סמכות בינלאומית להזקק לתביעה זו. אין ביהמ"ש בישראל נזקק לתביעות לשינוי פס"ד של בימ"ש מוסמך בחו"ל לא מחוסר סמכות אלא על אף הסמכות שבידו. הטעם שאין ביהמ"ש נזקק לתביעות כאלה הוא מפני תיקונו של עולם שבימ"ש במדינה אחת יכבד בימ"ש במדינה אחרת וכן כדי שלא יהא חוטא נשכר שבשכר חטיפת ילדים לישראל יזכה במקום שיפוט נוסף. שיקולים אלה אינם יאים לעניננו. אף אם לא יזקק ביהמ"ש לתובענה לא יביא אותה האב לביהמ"ש בשויץ וממילא אין כאן השגת גבול של ביהמ"ש בשויץ. כמו כן ההתדיינות כאן נובעת לא ממעשה חטיפה או מעשה פסול אחר של האב. עם ביטול צו עיכוב יציאתו של הבן מן הארץ יכול היה הבן לחזור אל אמו ולא היה זה מעשה של האב שמנע זאת אלא רצונו של הבן עצמו ואין לראות ברצונו של הבן חטאו של אביו.
ג. כשמתעורר צורך בקביעת משמורתו של הבן בישראל מחמת סירובו לעזוב את הארץ הסמכות היא בידי ביהמ"ש המחוזי בישראל. אשר לסמכות המקומית, הרי היא בידי ביהמ"ש שבתחומי שיפוטו נמצא הקטין.
ד. כשמדובר בקטין בשנתו ה- 16 ועומדת בפני ביהמ"ש השאלה אם טובתו מחייבת להשאירו בארץ או להחזירו לחו"ל והוא עצמו רוצה להישאר בארץ הדעת נותנת שאין כופים אותו לחזור בעל כרחו כל עוד לא נתבררה שאלת טובתו ונפסק שטובתו היא שיוחזר לחו"ל. נמצא שביהמ"ש הנוח לבירור שאלה זו הוא ביהמ"ש בישראל שרק הוא יקדים בירור טובתו של הקטין להחזרתו למקום ממנו בא.
ה. עם זאת החליט ביהמ"ש להתנות קיום המשפט בישראל בכך שהמשיב יבטיח הוצאותיה של המערערת, אם היא תרצה לבוא לישראל ולשהות בה בזמן בירור המשפט.
השופט עציוני (מסכים ומוסיף):
הלכה פסוקה היא כי על ביהמ"ש לנהוג משנה זהירות בעשותו שימוש בסמכותו למחוק כתב תביעה והוא יעשה כן רק אם נוכח לדעת שאפילו יוכחו כל העובדות הנטענות בכתב התביעה לא יהיה התובע זכאי לסעד הנתבע על ידו, או משיוכח שאין לביהמ"ש סמכות כלשהי לדון בענין.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. שארה למערערת, עו"ד מ. וגנר למשיב. 4.10.72).
ע.א. 481/72 - מדינת ישראל נגד עדיף עואידה ואח'
*אחריות בנזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט אלהווארי) בת.א. 108/70 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
חייל צה"ל יצא לחופשה בכפרו ובידו כלי נשק צבאי. הוא לקח את אחיו הקטן ממנו, גדנעי
בגיל 16, לשטח ריק והתאמן בירי למטרה. האח הקטן ניסה לירות, אירעה תאונה ועקב פגם בכלי היריה נורו היריות לצדדים וצרור-כדורים פגע בתובע ועשה אותו נכה לצמיתות במאה אחוז. ביהמ"ש המחוזי מצא שהתובע (המשיב הראשון) איננו נושא באחריות וכן כי גם החייל ואחיו (המשיבים 3,2) אינם נושאים באחריות וכי המדינה נושאת באחריות מלאה לתאונה. על כך הערעור.
החלטה:
א. אין ממש בטענה בדבר רשלנות תורמת של התובע. העובדה שהוא בא בקרבת מקום הירי מתוך סקרנות גרידא אינה כשלעצמה הפרה של חובת הזהירות כלפי עצמו. מטבע הדברים הניח שחייל המחזיק כלי יריה יודע להשתמש בו באופן שאין בו סכנה לקהל הצופים.
ב. מאידך יש להטיל על החייל ואחיו הקטן 50 אחוז מן האחריות לתאונה. רשלנותו של החייל מתבטאת הן בכך שעליו היה לדעת כי אסור לו להשתמש בעת החופשה לצרכי אימונים בכלי נשק שהופקד בידיו, והן בכך שחייב היה לדעת שאסור לו למסור את הכלי לידי נער בן 16. בעצם השימוש הבלתי חוקי בכלי היריה, בהזדמנות זו, היה משום רשלנות הן מצד החייל והן מצד אחיו ואין צריך לאמר שרשלנות זו היא אשר היתה הגורם הישיר לקרות האסון. בין שני האחים הוטלו 40 אחוז מן האחריות על החייל ו- 10 אחוז על אחיו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ע. נתן למערערת, עוה"ד ח. בנבנישתי וי. פיגלין למשיבים. 4.10.72).
ע.פ. 144/72 - מדינת ישראל נגד חיים רופא
*הרשעה בעבירה לפי סעיף 212 לפח"פ כאשר נהג נרדם בנהיגה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: רווה, דבורין, קוארט) בת.פ. 594/70 - הערעור נתקבל).
העובדות:
במרץ 1970 נהג המשיב במשאית בכביש גדרה מסמיה ולאורך מספר קילומטרים נהג בצורה לא יציבה, לבסוף התיישר על הכביש אך לפתע סטה שוב שמאלה לכוון הנגדי, פגע במכוניות שבאו ממול וגרם למותו של נהג טנדר צבאי. ביהמ"ש המחוזי קבע לפי הראיות כי הנאשם נהג במצב של "נים ולא נים" לאורך ארבעה קילומטרים שלפני ההתנגשות. אעפ"כ לא הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המשיב בעבירת הריגה לפי סעיף 212 כפי שדרשה התביעה, אלא בגרימת מוות לפי סעיף 218. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למרות שנהג במצב של "נים ולא נים" אין לאמר על הנאשם כי עובר לתאונה היה במצב שיאפשר לו להיות ער לאפשרות של הגרמות תוצאה קטלנית. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. השאלה העומדת לדיון היא אם בנסיבות המקרה שלפנינו יש בנמנום של הנהג בעת הנהיגה משום התנהגות העולה כדי פזיזות שדי בה כדי להרשיעו בעבירה על סעיף 212 לפח"פ. לענין זה אין להסתייע בקנה המידה האובייקטיבי של האדם הסביר כדי להוכיח פזיזות או אי איכפתיות המגעת לכדי רשלנות פושעת. הרוצה להוכיח התנהגות מסוג זה, חובה עליו לגלות את המומנט הסובייקטיבי, דהיינו את התהליך הנפשי שעבר על הנאשם כאשר ביצע את המעשה. תהליך זה ניתן להסיקו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפני ביהמ"ש.
ב. בענין דנא עולה מתוך הראיות כי המשיב נהג בצורה לא יציבה לפני התאונה וסמוך לפני ההתנגשות התיישר ונהג כראוי. על יסוד העדויות קבע ביהמ"ש כאמור כי המשיב היה במצב של נים ולא נים. ידוע כי מצב זה של נימנום המופיע אצל נהגים במצב של עייפות אינו נופל על הנהג באופן פתאומי. מצב זה מתפתח שלבים שלבים
והנהג יכול להיות ער לאפשרות שיירדם בשעת נהיגה. גם אם אחז הנמנום את המשיב מספר פעמים לאורך ארבעת הקילומטרים שלפני התאונה הרי דוקא לפני התאונה התיישר ואז היה במצב שיכול היה לעמוד על עייפותו והיתה ברירה בידו לעצור את רכבו ולנוח. כשבחר המשיב להמשיך ולנהוג מתוך נטילת סיכון ביודעין גילה בכך אי אכפתיות לחיי האנשים הסובבים וגם אם לא רצה בתוצאה הקטלנית אין בחוסר הרצון כדי לשלול את רשלנותו הפושעת.
ג. לענין העונש - המשיב נדון לעונש של 6 חודשי מאסר ונפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 4 שנים. כיון שהמשיב כבר ריצה את עונש המאסר לא ישלח שנית לכלא לאחר שהורשע בעבירה חמורה יותר. מאידך מתברר שלמעשה נפסל המשיב לנהיגה למשך 6 שנים ולא למשך 4 שנים כפי שנקבע בגזר הדין ולנוכח ההחמרה בעבירה כאמור לא התערב ביהמ"ש בתקופת הפסילה ודחה את הערעור הנגדי של המשיב על חומרת העונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד מ. קירש למערערת, עו"ד אלמוג למשיב. 11.10.72).
ע.א. 497/71 - לאה גוטשלק נגד סמי שוורץ ואח'
*אי החזרת מושכר למשכיר כאשר בעל זכות עדיפה תובע את החזקה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2676/69 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים קיסטר ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט ויתקון).
העובדות:
המערערת ובעלה החזיקו בנכס שבכפר סומייל שעל יד ת"א ובשנת 1948 דרשה מהם העיריה לפנות את המקום ונתנה להם מקום בשייך מוניס. במקום זה לא הוקנתה להם שום זכות, המקום אינו שייך לעיריה אלא למינהל ומאז 1960 השכירה המערערת את המקום למשיבים. החוזה האחרון היה עם המשיב והוא עמד להסתיים במרץ 1968. בחוזה זה התחייב המשיב להחזיר למערערת את המושכר בתום תקופת השכירות והפקיד בידי עו"ד שטרות ע"ס 20,000 ל"י להבטחת קיום התחייבותו זו. לפני תום תקופת השכירות פנתה העיריה למשיב ודרשה ממנו לפנות את המקום שהועד לתכנון פרק ציבורי. המשיב נכנס למו"מ עם העיריה מבלי להודיע למערערת על הדרישה לפינוי המקום, והגיע להסכם עם העיריה שלפיו קיבל למעלה מ- 40,000 ל"י, פינה את המקום, מסר את החזקה לעיריה ולא החזיר את החזקה למערערת. כיון שכך מסר עוה"ד את השטרות למערערת וזו הגישה תביעה נגד המשיבים ותביעתה נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת מיעוט):
א. ההלכה היא כי שוכר ששכר ממשכיר נכס והוא נאלץ למסור את המושכר למישהו אחר, שהוא בעל הזכות העליונה, הרי הוא פטור מחובותיו כלפי המשכיר, אינו חייב לשלם לו דמי שכירות ואין הוא יכול להיות חייב להחזיר את המושכר למשכיר או להיות אחראי לתוצאות אי החזרתו.
ב. אף התחייבות מפורשת בחוזה השכירות להחזיר את המושכר למשכיר, ואפילו מתן שטרות ערובה לכך, אין לגלות בהן כוונה לסייג את הדין או לחרוג ממנו. כן ברור כי אין צורך בהליכי פינוי ממש נגד השוכר ודי בכך שיתרו בו בהליכי פינוי ובלבד שהמפונה יוכיח את זכותו העדיפה של המפנה על המשכיר ושלא היתה קנוניה בינו לבין המפנה. בענין דנא יצא המשיב ידי חובת הוכחה זו.
ג. לא הוכחה כל קנוניה בין המשיב לבין העיריה והמשיב לא עשה דבר כדי להכשיל את זכויות המערערת. הוא לא דאג לאינטרסים של המערערת אך אין לראות שהיה מחוייב לתת הודעה כלשהי למערערת על דרישת הפינוי.
השופט קיסטר:
א. אמנם היה כאן איום על המשיבים לפינוי מצד העיריה אך הפרשה לא נסתיימה בצורת פינוי כדין אלא בצורת הסכם בין העיריה ובין המשיבים על בסיס של מו"מ חופשי וסופו של ענין מעיד על תחילתו.
ב. השטרות יועדו להבטחת החזרת הנכס למערערים כשהוא פנוי וחופשי מכל אדם כפי שקבלו. נכון שאם יש אילוץ לפינוי אין המפונה צריך לפצות את המשכיר אך בנסיבות המקרה הרי המכתב ששלחה העיריה לא היה בו כדי לאלץ את המשיבים לפנות את המקום לאלתר ומחובתם היה לפנות למערערת ולהביא בפניה מכתב זה ולברר אפשרות של הגנה בפני תביעת הפינוי.
ג. בהגנה של מפונה נגד המשכיר צריך שהעובדות תהיינה כאלה שיהיה ברור כי אמנם היתה הוצאת השוכר בפועל מהמקום ע"י בעל הזכות העילית או איום ממשי שאין מנוס ממנו. המשיבים לא זו בלבד שלא בררו למי הזכות העדיפה על הנכס אלא ניהלו מו"מ עם העיריה וההסכם נעשה מרצון וללא כפיה. התעלמותם של המשיבים מהמשכירים וניהול המו"מ עם העיריה על קבלת תשלום יש בהם לפחות ריח של קנוניה.
ד. יתר על כן, אפילו יש מקום להסתמך על ההלכה האמורה הרי ספק אם יש באפשרות -4 המשיבים להפטר מהתחייבות עפ"י השטרות. יש כאן חוזה המכיל מספר התחייבויות מצד השוכר ובין היתר כי אם המושכר לא יוחזר למשכיר, כי אז יימסרו השטרות לידי המשכיר שיגבה את תמורתם. המצב הוא איפוא כי השטרות באו לפצות את המערער על כל מקרה בו המושכר לא יחזור לידיה. מניסוח ההסכם יש בהחלט לגלות כוונה לסייג את ההלכה האנגלית או לחרוג ממנה במידה וההלכה חלה כאן.
ה. המתגונן בטענת פינוי, עליו להוכיח את זכותו העדיפה של דורש הפינוי ואין זה בטוח כי המשיבים במקרה דנא עמדו בנטל זה.
השופט עציוני:
אין לחלוק על ההלכה הנזכרת לעיל אלא שקשה לאמר בנסיבות המקרה כי המשיב נאלץ למסור את המושכר לעיריה. איזה מן אלוץ זה הכרוך בקבלת למעלה מ- 40,000 ל"י תמורת מסירת המושכר ? אין חולקין כי המשיב נטל על עצמו התחייבות חוקית להחזיר את המושכר ואם נוצרו נסיבות שמנעו ממנו את האפשרות לעמוד בהתחייבותו, חובתו האלמנטרית היתה להודיע על נסיבות אלה למערערת. ברור שהמשיב ניצל לרעה את דרישת העיריה מתוך כוונה להתחמק ממילוי התחייבותו למרות שלא היתה כל מניעה בידו להחזיר את המושכר למערערת שהיא תלחם את מלחמתה בעיריה.
(בפני השופטים: ויתקון , קיסטר, עציוני. עו"ד ב. ליכטנברג למערערת, עו"ד י. עציון למשיבים. 17.10.72).
ע.א. 386/71 - עבדול חמין ואח' נגד אברהם ציפיוני
*חלוקת האחריות בתאונה המשיב, בהיותו כבן 14, רכב על אופניו ונפגע ע"י המשיב שנהג במכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע את רשלנותו של המערער ומאידך קבע למשיב %15 אשם תורם. ערעורו של המערער על חיובו ברשלנות נדחה אם כי הועלה אחוז הרשלנות התורמת של המשיב. ביהמ"ש העליון ניתח את עובדות המקרה וקבע כי יש להעלות את אחוז הרשלנות של המשיב לכדי 25 אחוז. המבחן הקובע לענין חלוקת האחריות מבוסס על "מידת האשמה" של המעורבים בדבר ועל השופט הדן בענין לעשות כמיטב יכלתו כדי להגיע לחלוקה
צודקת של האחריות בהתאם לנסיבות המקרה. ביהמ"ש לערעורים לא ימהר להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה, אולם רשאי הוא להתערב במקרה מתאים כשהמסקנה העולה מהעובדות שהוכחו ונקבעו ע"י ביהמ"ש הם פרי שיקולי ההגיון וההערכה, שבהם אין לביהמ"ש קמא יתרון על פני ביהמ"ש לערעורים.
(בפני השופטים: קיסטר, עציוני י. כהן. עו"ד מישקין למערערים, עו"ד פוקס למשיב. 20.9.72).
בג"צ 345/72 - עבד זידאן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*הפקעת קרקעות העותרים משיגים על הודעה שניתנה ע"י שר האוצר להפקעת שלוש חלקות אדמה שלגביהן קיימת מחלוקת על זכויות בין העותרים למינהל, כיון שלא השתוו עם המינהל. עתירתם נדחתה. אין חולק על כך שעומדים להקים בחלקה סמוכה בי"ס חקלאי וכוונת השלטונות לצרף את שלוש החלקות השנויות במחלוקת לביה"ס שיוקם. הקמת בי"ס הינה מטרה ציבורית שיש בה כדי לשמש יסוד להפקעה, ואין נפקא מינה אם יש לעותרים זכויות קנין בחלקות אם לאו לצורך ההפקעה. אין ממש בטענת העותרים שאפשר למצוא בקרבת מקום אדמה אחרת שכן אין בטענה זו אלא נסיון להעביר את גזירת ההפקעה אל אדם אחר ובכך אין נימוק לביטול ההפקעה. ההכרעה מה דרוש לצרכי ציבור מסורה עפ"י הפקודה לשר האוצר ולא לבג"צ להתערב בדבר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. פגלין לעותרים. 12.10.72).
בג"צ 233/72 - חברת שומרי אמונים בע"מ נגד עירית ירושלים ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ ואי גילוי פרטים בעתירה זו טענה העותרת כי עירית ירושלים עשתה קנוניה עם המשיבות האחרות להפקיע חלקת אדמה של העותרת בתואנה כי היא דרושה לצרכי ציבור בעוד שלמעשה היא תעמיד את הקרקע לרשות המשיבים האחרים. העתירה נדחתה. העותרת השהתה את פנייתה לבג"צ ולא גילתה את כל מצב הדברים שהחל עוד בשנת 1969 כאשר נודע לעותרת דבר ההפקעה. העתירה נפגמה בשלושה דברים: הצו על תנאי הושג עקב אי גילוי דברים מהותיים; העותרת השהתה את פניתה זמן רב יתר על המידה; היתה לעותרת האפשרות לערער בזמנו על החלטת הועדה המקומית לענין ההפקעה בפני הועדה המחוזית אילו חפצה בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד ש. ברליצר לעותרת, עוה"ד ר. נחמד ופ. רבינוביץ למשיבים. 17.10.72).
בג"צ 258/72 - שמשונים בע"מ, אליהו גוזלן ואברהם גוזלן נגד המועצה המקומית בית שמש ואח'
*קבלת עבודה במכרז מועצת בית שמש פירסמה מכרז לבניית מקלטים ציבוריים והצעת העותרים אליהו ואברהם גוזלן היתה זולה יותר מהצעת המשיבים אלא שהמועצה לא קיבלה את הצעת העותרים. הנימוק היה כי העותר אליהו גוזלן קיבל בשעתו עבודה אצל המועצה ועזב את העבודה לפני שביצע אותה ולא טרח להודיע ולנמק את עזיבת העבודה ואף לא ענה על פניות בכתב אליו בענין זה. אין ספק כי התנהגות כזאת מצד קבלן יכולה לשמש עילה שלא להתקשר אתו שנית גם כאשר הצעתו היא הזולה ביותר. ברם בענין שלפנינו נכנס גורם חדש המשנה את המצב מיסודו. ההצעה הפעם הוגשה לא ע"י העותר השני בלבד אלא ביחד עם העותר השלישי ולפי נוסח החוזה הנעשה עם קבלן ע"י המועצה נושאים שני המציעים באחריות הדדית לביצוע תקין של העבודה. במצב דברים כזה אין לאמר כי
פסלות העותר השני פוסלת את ההצעה המוגשת ע"י השניים ביחד.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד א. רונן לעותרים, עו"ד אבלס ובר-זאב למשיבים. 15.10.72).
בג"צ 140+260/72 - מנחם פריטל ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*התערבות בג"צ בהחלטת רושם האגודות השיתופיות החלטה שניתנה ע"י רושם האגודות השיתופיות או מי שהוסמך לכך על ידו, בשבתו בערעור על החלטת המפרק של אגודה שיתופית, אין בג"צ מוסמך לדון בערעור עליה. גם לגופו של ענין אין לאמר שנפלה טעות בהחלטתו של רושם האגודות כאשר קבע שכ"ט עו"ד בפעולה מסוימת ועל כן דין העתירות להדחות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. 4.10.72).
בג"צ 235/72 - רחל ונטורה ואח' נגד עירית נתניה וסמי יעקב
*התנגדות למתן רשיון לדיסקוטק העותרים הינם דיירי בית משותף בנתניה והם מבקשים למנוע מהעיריה מלתת למשיב השני (להלן - המשיב) רשיון לפתיחת דיסקוטק בחלק מהבנין אשר לטענתם נועד _י לשמש מקלט. העתירה נדחתה. לפי פסיקתו של ביהמ"ש העליון קובלנה שעיריה נותנת רשיון שלא כחוק אינה ענין לבג"צ לענות בה. שאלת תוקפו של רשיון יכול להתעורר בתור שאלה נגררת בהגשת תביעה נגד המחזיק ואז מוסמך ביהמ"ש לפסוק גם בשאלה זו. העותרים לא נפגעו ע"י מתן הרשיון אלא עשויים להפגע ע"י קיום הדיסקוטק ואז יכולים הם להגיש תביעה בגין מטרד. ביהמ"ש ראה בפנית העותרים לבג"צ, והמשך טיעון העותרים למרות שבג"צ הפנה אותם להלכתו הפסוקה בענין זה, משום בזבוז זמן ביהמ"ש וחייב את העותרים בתשלום 3,000 ל"י הוצאות משפט וזאת כדי לתת ביטוי למורת רוחו של בית המשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד רסלר לעותרים, עו"ד ש. ברוש לעיריה, עו"ד רפפורט למשיב. 3.10.72).
בג"צ 305/72 - שמחה ניר נגד ביה"ד לעבודה באר-שבע ואח'
*סמכות רשם ביה"ד לעבודה העותר הגיש תביעה על פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ל"י אך בתביעה כתב כי השכר המולן הינו למעלה מ- 3,000 ל"י. בירור התביעה הועבר לרשם אשר בסמכותו לדון בשכר מולן עד 3,000 ל"י. לדעת העותר אין סמכות לרשם לדון בתביעתו מכיון שהסכום המולן הוא למעלה מ- 3,000 ל"י אם כי התובענה היא על 1,000 ל"י בלבד. בדחותו את העתירה קובע ביהמ"ש כי סמכות הרשם הינה על תובענה עד סכום 3,000 ל"י שכר מולן ואין נפקא מינה אם צויין בתובענה כי השכר המולן הינו למעלה מ- 3,000 ל"י. קובע הוא סכום התובענה ולא סכום השכר המולן.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 1.10.72).
בג"צ 313/72 - מוניב אליאס נגד עירית שפרעם
*שיהוי בפניה לבג"צ ענינה של העתירה מכרז שפורסם באוקטובר 1970 ע"י המשיבה. הצעת העותר היתה הזולה ביותר אולם לנוכח השתלשלויות שונות של הענינים התנהל מו"מ בין הצדדים ולבסוף בינואר 1971 כבר היה ברור שהעיריה לא תמסור את העבודה לעותר. אעפ"כ לא פנה העותר לבג"צ אלא באוגוסט 1972 לאחר שפורסם מכרז חדש ע"י העיריה. העתירה נדחתה מחמת השהוי שבפניה לבג"צ, אם כי העותר ניהל במשך הזמן שיחות שונות עם חברי המועצה וסבר שבדרך זו ישיג את העבודה שבמכרז. מכיון שפרקליטי הצדדים לא
הגישו את עיקרי הטיעון אלא יום אחד לפני הדיון בשעה מאוחרת לא נפסקו הוצאות לעיריה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שאנן לעותר, עו"ד ע. בן-חיים למשיבה. 7.10.72).
בג"צ 257/72 - יהלי כהנוב נגד לשכת עורכי-דין
*שינוי החלטה ע"י לשכת עו"ד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין החליט ביום 25.6.72 לתקן החלטה קודמת מיום 20.6.72 והעותר טוען נגד סמכות הועד לתקן את החלטתו בענין אי קבלתו של העותר ללשכה עד לאחר בירור בבי"ד משמעתי בתלונה שהוגשה נגדו. העתירה נדחתה. אין לעותר זכות מוקנית לפי ההחלטה הראשונה של הועד המרכזי. גם לגופו של ענין הוגשה התלונה כאמור בהחלטה הראשונה וממילא אין לו לעותר על מה להתלונן.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד רובין לעותר, עו"ד עליאש למשיבה. 1.10.72).
בג"צ 285/72 - שמחה בן-סירא נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*זכיה במכרז למשרה ממשלתית משרד המסחר והתעשיה פרסם מכרז לתפקיד מסוים ולאחר שבמכרזים פנימיים לא זכה איש במועמדות ניגש העותר למכרז חיצוני יחד עם אחרים והוא זכה במרכז. ועדת הבוחנים בחרה בו והודע לו על כך במכתב של נציבות שירות המדינה. ועד העובדים לא השלים עם בחירת העותר והוגשה תביעה לביה"ד לעבודה נגד קבלת העותר לעבודה בטענה שאין הוא עונה לכישורים הנדרשים במכרז. ביה"ד האיזורי לעבודה דחה את התביעה וביה"ד הארצי דחה את הערעור. אעפ"כ לא נתקבל העותר לעבודה עד היום ובג"צ פירש את החלטת ביה"ד הארצי כך שערעור התובעים לביטול המכרז החיצוני נדחה. בג"צ עשה את הצו על תנאי להחלטי וציין כי עם החלטת ועדת הבוחנים לקבל את העותר לעבודה אין עוד לשר המסחר והתעשיה שיקול דעת שלא להוציא לעותר כתב מינוי. הוצאת כתב המינוי ע"י השר אינה אלא פעולה מיניסטריאלית המתחייבת מתוצאות המכרז ועל השר לתת את כתב המינוי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. העותר לעצמו, עוה"ד י. ברסלע, י. ננר ומ. שידלובסקי למשיבים השונים. 17.10.72).
בג"צ 312/72 - פלונית נגד פלוני
*אי גילוי פרטים בעתירה לבג"צ העותרת הינה אזרחית דנמרק שהתגיירה ונישאה למשיב שהוא אזרח ישראל שהתגורר בדנמרק. שנה ומחצה לאחר הנישואין נפרדו בני הזוג ורשות מוסמכת בקופנהגן נתנה צו פירוד בו נקבע שהילד יהיה בהחזקת העותרת. ביולי 1972 הביאה העותרת את הילד לביקור אצל המשיב והוא עזב את דנמרק לישראל עם הילד. העותרת הגיעה אחריו והגישה עתירה לבג"צ על יסוד הפרטים הנ"ל וקיבלה צו על תנאי. ברם בדיון שנתקיים לאחר מכן נתברר שהענין אינו כה פשוט כפי שצויר ע"י העותרת וכי העותרת העלימה פרטים רבים ויסודיים העשויים להשפיע על החלטת ביהמ"ש בנדון. לנוכח אי גילוי העובדות החליט בג"צ לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה. נכון שהמדובר בטובת ילד, אולם אי גילוי הפרטים הגיע לדרגה כזאת שביהמ"ש אינו יכול לסטות מהכלל הנקוט בידיו שלא להזקק לעותר המסתיר מפניו עובדות.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. קניאל לעותרת, עוה"ד י. טיטונוביץ וש. פרוידנברג למשיבים. 11.10.72).
ב.ר.ע. 175/72 - מוחמד חאמד נגד דיב אלמנייר ואח'
*מועדי התנגדות לפסק בורר בסכסוך שבין הצדדים ניתן פסק בורר. המשיב הגיש מיד לאחר מתן הפסק בקשה לביהמ"ש לאישורו ולפי התקנות יכול היה המבקש להגיש התנגדות תוך שבעה ימים והוא לא עשה כן. לפני תום 45 ימים ממתן הפסק פנה המבקש לביהמ"ש בבקשה לביטול הפסק וזאת עפ"י סעיף 27 לחוק הבוררות שלפיו אפשר לבקש ביטול הפסק תוך 45 ימים. מכיון שלא הוגשה התנגדות תוך 7 ימים לבקשה לאישור הפסק אישר ביהמ"ש את הפסק ולא התייחס לבקשת הביטול שהוגשה כאמור. הערעור על כך נדחה. קביעת הזמן של 7 ימים להגשת התנגדות לבקשה לאישור הפסק אינה מהווה חריגה מסמכות ע"י מתקין התקנות ואינה נוגדת את סעיף 27. סעיף 27 נועד למקרה שאחד הצדדים אינו מגיש בקשה לאישור פסק הבוררות ואז יש למבקש הביטול זמן של 45 ימים לבקש את ביטולו שאם לא יעשה כן יהיה הפסק סופי. ברם כאשר אחד הצדדים מזדרז ומגיש מיד בקשה לקיום הפסק והצד השני אינו מגיש התנגדות כאמור בתקנה שוב אין הוא יכול להגיש בקשת ביטול. משלא הוגשה התנגדות לבקשת קיום פסק הבוררות אין המבקש צריך להגיש המרצה לבטל התנגדות המתנגד שהוגשה לאחר 7 ימים ודי בכך שהוא מעלה את טענתו בזמן הדיון בבקשתו לאישור פסק הבוררות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. 10.10.72).
ב.ש. 171/72 - מדינת ישראל נגד עמיחי פגלין
*שחרור בערובה בענין דנא הוגשה בקשת המדינה לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרר את עמיחי פגלין בערובה וערעורה של המדינה נתקבל. השופט י. כהן מבהיר את הדילמה העומדת בפני ביהמ"ש כאשר מצד אחד קיים הצורך לאפשר למשטרה להשלים חקירתה ומצד שני קיים הצורך לשמור על זכותו של חשוד, שהוא בחזקת זכאי להתהלך חופשי. השופט מבהיר כי לאחר ששקל את כל הטענות שהושמעו בפניו הגיע לכלל דעה כי במקרה הנדון יש להעדיף את הצורך הראשון על הצורך השני, היינו לעצור את המשיב על מנת לאפשר למשטרה להשלים את חקירתה.
(בפני: השופט י. כהן. פרקליט המדינה ג. בך לעותרת, עו"ד תמיר למשיב. 28.9.72).
ב"ש 161/72 - דוד פטל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בשים לב לאפיין החמור של העבירות המיוחסות למבקש בכתב האישום וביניהן עבירה של ביצוע מעשה סדום ונסיון להשפיע על עדים, ומאחר שלמבקש רשימה של הרשעות קודמות, אין הצדקה להתערב בהחלטת ביהמ"ש לעצור את המבקש עד לסיום ההליכים נגדו.
(בפני: הנשיא אגרנט. המבקש לעצמו, עו"ד עדיאל למשיבה. 3.10.72).
המ' 620/72 - המועצה הציבורית למניעת רעש (מלר"ז) ודוד סיון נגד ויקטורין שקד ואח'
*מעמד בבג"צ בענין הענקת רשיון למסעדה המשיב פנה לבג"צ בעתירה לצוות על רשות הרישוי להעניק לו רשיון למסעדה ברחוב הירקון בת"א. משהוצא צו על תנאי הגישו המבקשים בקשה כי יצורפו כמשיבים. המבקשת הראשונה בתור אגודה הדואגת למניעת רעש והמבקש השני העשוי להפגע מן המטרד שבניהול העסק. בקשתם נדחתה. אשר למבקש השני הרי טענת מטרד ניתן להגישה בפני בימ"ש מוסמך ואין מקומה בבג"צ. אמנם בפני רשויות הרשוי מהווה ענין המטרד שיקול למתן רשיון אך אין בג"צ מברר את ענין המטרד לפרטי פרטיו. אשר למבקשת הראשונה, אין לאמר שיש לה זכות עמידה בבג"צ אף לפי הגישה המקילה בקשר למעמד
בעלי דין בבירור בקשות בבג"צ. לאגודה אין ענין ישיר בכך אם ינתן או לא ינתן רשיון למשיב.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד ג. קלינג למבקשים, עו"ד דה-לוי למשיב. 3.10.72).
בג"צ 290/72 - בן דוד מנחם נגד המועצה המקומית עפולה
*שיקול כלכלי בהענקת רשיון העותר ביקש רשיון לניהול חנות מכולת בחנות שהוא מוכר בה ירקות, בטענה שבממכר ירקות אין פרנסתו מספקת לו ולמשפחתו. המשיבה סרבה להעניק לו רשיון לחנות מכולת מן הטעם שבקרבת מקום קיימת חנות מכולת של אדם אחר ואין הצדקה כלכלית לפתיחת חנות נוספת. העתירה נדחתה. אין חולקים על כך שמועצה מקומית רשאית להביא בחשבון שיקוליה שיקול כלכלי מעין זה ששקלה כאן ולא הובאו כל ראיות שיש בהן כדי לשכנע ששיקולי המועצה אינם סבירים או שהחליטה מה שהחליטה בהשפעת לחץ בלתי הוגן מצד בעל החנות הקיימת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ליכט לעותר, עו"ד ג. לשם למשיבה. 12.10.72).
ע.פ. 560/71 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר וילינר
*עבירת מס הכנסה המשיב הוא יבואן וסיטונאי של פירות יבשים ואגוזים אשר לא ניהל ספרים וכמסתבר לא נהגו יבואני הפירות היבשים לנהל ספרים ועובדי פקיד השומה לא הקפידו עמם. במשך שנים ביסס פקיד השומה את רווחי היבואנים על יסוד רווח ברוטו של %4.5 - %5 מהיקף היבוא שאותו ידעו מתוך מסמכים רשמיים בדוקים. בשנת מס אחת, 1966, הגיש המשיב דו"ח וביסס בו את רווח הברוטו על שעור של %4.5 מכלל היבוא. פקיד השומה החליט לא לקבל את הדו"ח והגיש תביעה נגד המשיב על השמטת אלפי לירות מתוך ההכנסה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב והערעור על כך נדחה. הצהרת המשיב בדבר הרווח שלו היתה מבוססת על מצב דברים שהפך למעין נוהג בין פקיד השומה לבין יבואני פירות מיובשים וביהמ"ש דלמטה מצא כי ההוצאות לניכוי מן הרווח ברוטו שנרשמו ע"י המשיב היו סבירים. לא הובאו כל ראיות משכנעות כי אחוז הרווח של המשיב עלה על השעור של %4.5 והמשיב הצליח לעורר ספק סביר בנכונות חישוביה של התביעה. די היה בספק זה לזכות את המשיב מן האישום הנדון.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. בשן למערערת, עו"ד מ. עמיר למשיב. 18.10.72).
ב.ש. 90/70 - משה דנינו נגד אליהו מנחם
*הארכת מועד בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה הגיעה לביהמ"ש באחור של יומיים ולטענת המבקש יש הצדקה להאריך את המועד משני נימוקים: איחור פעוט וחשיבות הענין. אשר לאיחור - יש להקפיד כי המסמכים יגיעו במועד לביהמ"ש ולא לסמוך על הדאר או על אמצעי הובלה אחרים. אשר לחשיבות הענין, הרי זו כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחד ובענין דנא גם אין חשיבות העשויה לסייע למבקש בצורה כלשהי להוכיח טעם מיוחד.
(בפני: הרשם ברטוב. 21.9.72).
ע.פ. 367/72 - מסעוד אזולאי נגד מדינת ישראל
*שותף לדבר עבירה והצורך בסיוע המערער יחד עם אדם אחר בשם רחי הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של בעילת
קטינה והמערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. המתלוננת התלוננה במשטרה רק כעבור ששה חודשים מיום המעשה וכאשר התברר המשפט שלוש שנים לאחר מכן התנכרה לכל מה שאמרה במשטרה ובעדותה לא היה כדי לסבך את המערער בעבירה. העדויות ששימשו יסוד להרשעת המערער הן עדויותיהם של רחי ושל אחד מזרחי שהורשע בעבר לא פחות משלוש פעמים בעדות שקר. רחי שנקרא ע"י ההגנה תמך בגירסת התביעה הכללית ועדותו דיה כדי לבסס עליה הרשעה ובלבד שלא היה צורך בסיוע. ביהמ"ש העליון קבע כי במקרה דנא לא היה צורך בסיוע. אמנם הנאשמים והעד מזרחי היו יחדיו בחדר אחד של הבנין שאליו באה המתלוננת, ולגירסת התביעה באו עליה זה אחר זה, ואולם ההגנה לא הוכיחה כי השלושה התחברו ונמצאו יחדיו במעמד ביצוע העבירות כדי לסייע איש לחברו בביצוע העבירה המיוחסת לכל אחד מהשותפים. נוכחות שלושת האנשים לבדה, ללא שתהיה נובעת ממטרה נוספת של סיוע הדדי אין בה להפוך כל אחד מהם לשותפו של חברו, ועל כן גם אין צורך בסיוע. מששקלו השופטים את אישיותם של העדים והגיעו למסקנה שיש מקום להרשיע עפ"י עדותם אין מקום להתערב בכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד גולדשמיט למערער, עו"ד קירש למשיבה. 15.10.72).
המ' 608/72 - פלוני נגד פלונית ואח'
*צו זמני בענין מגורים של בני זוג המשיבות הן אשתו ובתו בת 3 של המבקש והמשיבה הגישה לביהמ"ש תביעה למגורים בדירה של בני הזוג וכן בקשה צו מניעה זמני נגד המבקש שיאסור עליו כניסה לדירה. בפני ביהמ"ש היו תצהירים של הבעל ושל המשיבה וכל אחד טען שהשני תוקף אותו. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני כמבוקש והערעור על כך נדחה. לפי מצב הדברים המוצא את ביטויו בתצהירים אין לאמר שטעה ביהמ"ש בתיתו את צו המניעה הזמני. מה גם שלאשה ולבת אין מקום מגורים אחר ואילו למבקש יש דירת מגורים אחרת כנאמר בתצהיר האשה דבר שלא הוכחש ע"י המבקש.
(בפני: השופט י. כהן. 15.9.72).
המ' 396/72 - פרג' סלמאן נגד נעמה כורי
*פירוש מסמך המבקש הינו עו"ד שייצג את המשיבה וקיבל סכום של כ- 650 ל"י שכ"ט וויתר על יתרת שכר טרחתו ובלבד שיתפטר מן המשיבה ומעניניה. לאחר מכן הגישה המשיבה נגדו תביעה להחזרת הסכום של 650 ל"י ובתגובה על כך הגיש המבקש תביעה שכנגד על יתרת סכום שכ"ט. ביהמ"ש המחוזי ביטל החלטת בימ"ש השלום ודחה את התביעה הנגדית של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. משויתר המבקש על יתרת שכר טרחתו ובלבד שיתפטר מן המשיבה ומעניניה לא היתה כוונה שזו לא תתבע אותו לדין אלא שלא יטפל יותר בעניניה. משמעות ויתורו מהווה שאלה של פירוש מוסמך ולענין פירוש מסמך היה ביהמ"ש המחוזי במצב לא פחות נוח ומוסמך מאשר בימ"ש השלום אשר גבה את הראיות.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד עספור למבקש, עו"ד אירני למשיבה. 26.9.72).
המ' 257/72 - ג'ורג' ברוך נגד מדינת ישראל
*החלטה בערעור בשאלה שבה לא הוגש ערעור ע"י התביעה בימ"ש השלום קנס את המבקש בקנס כספי על עבירת גניבה וכן העמידו בפקוח קצין מבחן למבוגרים. המדינה ערערה על גזר הדין בביהמ"ש המחוזי בנימוק שהשופט
לא יכול להעמיד את המבקש למבחן מבלי לקבל קודם לכך חוות דעת של קצין מבחן. בהודעת הערעור של המדינה נאמר שהערעור מכוון נגד ההעמדה במבחן בלבד. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לבימ"ש השלום שיקבל חוות דעת מקצין מבחן וכן שבימ"ש השלום ישקול את מתן כל גזר הדין ויתן גזר דין חדש. על הוראה זו ערער המבקש בטענה שכתוצאה מהוראת ביהמ"ש המחוזי עלול בימ"ש השלום להחמיר את העונש שהוטל עליו אם כי לא הוגש ערעור על קולת העונש. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המבקש וביטל את ההוראה לדון מחדש בגזר הדין בכללו. עם זאת אישר ביהמ"ש העליון את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי קודם למתן צו מבחן יש לקבל חוות דעת קצין המבחן.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. ההחלטה - השופט לנדוי. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד קירש למשיבה. 3.10.72).
ע.פ. 251+253/72 - מיכאל גבאי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי חופף למאסר החדש המערער הורשע בבימ"ש בחיפה בהתפרצות לדירה ונדון ל- 4 שנות מאסר מהן שנתיים מאסר בפועל. כמו כן הופעלו מאסרים על תנאי של שנתיים וביהמ"ש הורה כי העונש החדש של המאסר בפועל יהיה חופף את המאסר על תנאי שהופעל. בינתיים הועמד המערער לדין גם בנצרת על עבירות ושם הובא לידיעת ביהמ"ש פסה"ד שניתן בחיפה וביהמ"ש פסק למערער שנה אחת מאסר מצטבר למאסר של שנתיים וכן מאסר על תנאי. המערער ערער על חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קביעת ביהמ"ש המחוזי בחיפה כי המאסר החדש יהיה חופף למאסר על תנאי שהופעל. המדינה טענה כי לפי החוק ביהמ"ש המצווה כי עונשי המאסר כאמור יהיו חופפים צריך לרשום את הטעמים לכך, אחרת אין להפעיל את המאסר על תנאי בצורה שתהא חופפת את המאסר החדש. ביהמ"ש העליון קבע כי לגופו של ענין היה רואה בגזר הדין עונש קל מדי ומעלה את העונש לשלוש שנים, אלא שבינתיים נדון המערער כאמור לשנה מאסר נוסף ולכן אין מקום להתערב במידת העונש. אשר לענין עונשי המאסר החופפים, קבע השופט ח. כהן כי גם ביהמ"ש שלערעור רשאי למצוא את הטעמים המיוחדים שלא נרשמו ע"י ביהמ"ש ואכן הוא מוצא בתסקיר קצינת המבחן טעם מיוחד להטלת המאסר החופף. השופט ויתקון העיר כי הוא אינו רואה בכל התיק כל טעם מיוחד שהעונשים לא יהיו מצטברים. השופט מני העיר כי לדעתו אין ביהמ"ש היושב בערעור יכול הוא עצמו לספק את הטעמים המיוחדים שהשופט דלמטה חייב היה לרשמם לפי החוק.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. המערער לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 27.9.72).
ע.פ. 214/72 - נסים בריוטי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש המערער שימש כמחסנאי במשרד התיירות בירושלים ובתור שכזה היה מעביר את ההזמנות של משרד התיירות לעבודות נייר לספקים שבצעו את ההזמנות. הוכח שבאחד המקרים פנה המערער לספק בשם שריון וביקש ממנו הלוואה של 100 ל"י. הלה נתן לו את ההלוואה וקיבל אישור בכתב מהמערער שיחזיר אותה תוך שלושה שבועות. הוא לא החזיר את ההלואה ושריון העיד שלא קישר את מתן ההלואה עם עבודת המערער וכי מתן ההלואה היה ענין של היכרות בין השניים. במקרה אחר ביקש המערער הלוואה של 100 ל"י מספק בשם זיו אך הלה נתן לו רק 10 ל"י. זיו העיד שלא ביקש החזרת הסכום מן המערער כי ידע שלא יקבל אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים של קבלת שוחד ודן אותו למאסר שלושה חדשים. ביהמ"ש העליון קבע כי לא הוכח באשר להלוואה של שריון כי זו ניתנה למערער כדי שיגלה משוא פנים ועובדה היא שחתם על התחייבות להחזיר את הכסף, כך שיתכן שהיתה זו גמילות חסד סתם. מאידך מסיבות
המקרה השני מצביעות על קבלת שוחד כדי לשאת פנים לספק. לענין העונש קבע ביהמ"ש העליון כי אמנם זיכה את המערער מאישום אחד והאישום השני הינו על 10 ל"י בלבד אולם כשמדובר על דרישת שוחד ע"י פקיד ציבור הרי זו שחיתות החותרת תחת יסודות השירות הציבורי ולפיכך אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. ינובסקי למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 8.10.72).
ע.פ. 240/72 - מדינת ישראל נגד יוסף אטלי
*קולת העונש המשיב הסתכסך עם אשתו ושפך נפט בצריף בו גר והעלה אותו באש. כתוצאה מכך נשרף חלק מהצריף וכן ניזוק צריף של שכנים ונגרם נזק רב. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של שתי שנות מאסר על תנאי והערעור על כך נתקבל. למשיב עבר פלילי של עבירות מסוגים שונים, הדו"ח של שירות המבחן אינו אחיד ומפעם לפעם משנה המשיב את התנהגותו, והעיקר, מדובר בעבירת הצתה שהיא אחת העבירות החמורות בספר החוקים שלנו. בשום אופן אי אפשר לעבור על עבירה זו ללא פסיקת עונש מאסר בפועל וזאת מבלי להתחשב במניע לפשע. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי אחת משתי שנות המאסר תהיה מאסר בפועל והשניה מאסר על תנאי. ביהמ"ש הדגיש שאלמלא שלח ביהמ"ש המחוזי לחופשי את המערער מן הראוי היה להחמיר עוד יותר בענשו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מועלם למערער, עו"ד קירש למשיבה. 3.10.72).
ע.פ. 435/72 - שלמה ברכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) המשיב נדון לשנת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי בגין עבירות של השגת אשראי על ידי פושט רגל וקבלת דבר במרמה. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות במעשי מרמה ואם כי חלה הפסקה ארוכה בהתנהגותו הפלילית של המערער הרי לא החזיק מעמד ועבר שוב עבירות מאותו סוג של תרמית שבהן נכשל פעמים כה רבות בעבר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קירש למערערת, עו"ד סולימן למשיב. 3.10.72).
ע.פ. 182/72 - מוריס מיארה נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש המערער רב עם אשתו ודקר אותה בצד הימני של החזה. הוא הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה במזיד לפי סעיף 235 לפח"פ ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עצם דקירת הסכין בחזה של אשה מעידה על כוונה לגרום לה חבלה חמורה ואין מקום לטענה שצריך להרשיע את המערער בעבירה על סעיף 238 לפח"פ. לענין מידת העונש הרי על אף נסיבותיו של המערער ומחלותיו אין להקל בעונשו לנוכח חומרת המעשה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. אליגון למערער, עו"ד קירש למשיבה. 3.10.72).
ע.פ. 370/72 - רוחאללה סעדיה נגד מדינת ישראל
*קבלת רכוש גנוב המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש גנוב לפי סעיף 309 ביודעין שהסחורה נגנבה בעבירה מסוג של פשע ונדון לשנה אחת מאסר. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. סחורות ששווין כ- 200,000 ל"י הגיעו למערער עשרה ימים אחרי שבוצעה הפריצה.
הסחורות היו בהחזקתו הבלעדית של המערער במחסן שהיה שייך לאחיו ושאת המפתח הוא קיבל, והמערער היה רשאי למכור אותן בהתאם לתנאי קבלת הסחורה. עובדות אלה מספיקות די והותר כדי להראות שהסחורות היו בהשגחתו של המערער כדרוש לפי סעיף 309 לפח"פ. אשר לטענה כי לא הוכח שהמערער ידע כי הסחורות הושגו בעבירה מסוג של פשע - ביהמ"ש רשאי היה להסיק מעובדת ה"החזקה התכופה" וההלכה בענין זה כי המערער ידע את מקור הסחורה. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 26.9.72).
ע.פ. 229/72 - מחמד גרביה נגד מדינת ישראל
*עבירת פגע וברח המערער שהוא נהג מונית עבר עבירה של פגיעה באדם ולמרות שידע כי קרתה תאונה ברח מן המקום. המערער נדון למאסר על תנאי של שנה אחת וקנס בסך 2,000 ל"י וכן נפסל לנהיגה למשך שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו בעוד שהערעור על ההרשעה נדחה. לפי חומר הראיות ידע המערער כי פגע ועבר את העבירה שיוחסה לו ברם לפי נסיבות הענין, והעובדה שהמערער ברח מפני זעם ההמון והחשש מפגיעה בו מצדיקים את החלטת ביהמ"ש שלא להטיל עליו מאסר (העבירה נעברה לפני שהחוק קבע חובת הטלת מאסר). יחד עם זאת, מכיון שהמערער מפרנס את משפחתו על נהיגת מונית וזו עבירתו הראשונה, די בכך אם יפסל להחזיק רשיון נהיגה במשך 18 חדשים בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מוסק למערער, עו"ד יארק למשיבה. 19.10.72).
ע.פ. 330/72 - מדינת ישראל נגד מסעוד זגורי
*קולת העונש (תקיפת עובד סעד) המשיב תקף מנהל לשכת סעד, היכה אותו בפניו ושבר את אפו וביהמ"ש הטיל עליו מאסר על תנאי לחדשיים. הערעור על קולת העונש נתקבל. על אף הנסיבות האישיות של המשיב ומצבו המשפחתי הקשה הרי העונש שהוטל עליו קל מדי ואין בו כדי להרתיע את המשיב ואנשים אחרים מסוגו התוקפים את פקידי הסעד. יש להטיל עונשים מרתיעים כאלה שיבטיחו הגנה ראויה לפקידי סעד הממלאים את תפקידם הקשה. אי לכך העמיד ביהמ"ש את עונשו של המשיב על ארבעה חודשים מאסר בפועל וארבעה חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ד. ביניש למערערת, המערער לעצמו. 4.9.72).
ע.פ. 162/72 - יוסף אהרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה) המערער כיהן כגזבר של מושב עגור ומעל באימון, ביהמ"ש המחוזי דן אותו למאסר שנתיים בציינו בין היתר לחומרה את העובדה שהנאשם לא החזיר פרוטה אחת למושב. בינתיים, עד למועד הערעור, הוחזר למושב כל סכום הגניבות. בהתחשב בכך שלפחות אחד מן הנימוקים לחומרה נפל בינתיים, יש להקל במקצת בעונשו של המערער, אם כי אין לקבל את המלצת שירות המבחן להעמידו למבחן. על יסוד האמור הפחית ביהמ"ש את עונשו של המערער משנתיים מאסר בפועל ל- 18 חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. 19.9.72).
ע.פ. 220/72 - רביבו חביב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בניפוץ חלון ראוה של חנות וגניבת טרנזיסטור ורשמקול ונדון לשש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. את המערער עצרו בחדר המיון באחד מבתי החולים כשזרועו פצועה מחמת חיתוך זכוכית וטרנזיסטור ורשמקול שנגנבו מהחנות נמצאו אף הם באותו חדר מיון. על יסוד נסיבות אלה והודעת המערער עצמו מותר היה לקבוע כי הוא הוא שגנב את הסחורה. אשר לטענה כי היה במצב של שכרות שמנע בעדו יצירת הכוונות המיוחדות הדרושות לביצוע עבירת הפריצה לפי סעיף 297 - ההלכה היא שעל הנאשם הראיה שהיה במצב שמנע בעדו מליצור כוונה זו ודעת ביהמ"ש המחוזי היתה שהנאשם לא הוכיח זאת. אפילו אליבא דאלה שלדעתם לא חלה על הנאשם כל חובת הוכחה בענין השכרות הרי הראיות שהובאו כאן ע"י התביעה אינן משאירות מקום לספק שבשעה שביצע המערער את העבירה היה מסוגל ליצור את הכוונות הדרושות לעבירתו. אשר לעונש הרי אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אסולין למערער, עו"ד בניש למשיבה. 12.9.72).
ע.פ. 335/72 - יום טוב חלילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - (נסיון שוד) המערער הורשע בעבירת נסיון לבצע מעשה שוד ונדון ל- 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. בידי השודדים היה נשק שאיימו בו על סוחר ירושלמי ועקב נסיבות שלא ציפו מראש הופתעו והסתלקו מבלי לבצע את זממם. אכן עברו של המערער איננו מעיד עליו שהוא עבריין מועד אולם לנוכח ריבוי מעשי השוד מחובת בתי המשפט להגן על הציבור ע"י הטלת עונשים שירתיעו מפני עבריינים בכח. העונש שהוטל על המערער איננו מן הקלים אך הוא אינו אלא מחצית העונש המירבי הקבוע בחוק ובהתחשב בחומרת העבירה ותנאי הזמן אין הוא חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ח. כהן. עו"ד ברקלי למערער, עו"ד רובין למשיבה. 22.8.72).
ע.פ. 366/72 - יהודה חודדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון פריצה המערער הואשם בנסיון לפרוץ לחנות יחד עם אדם אחר ע"י ניסור דלת ברזל. לאחר שהפורצים ניסרו את הצירים החל פעמון אזעקה לפעול והפורצים ניסו להסתלק ברם המערער נתפש בקרבת מקום. המערער הורשע והערעור על כך נדחה. בפני ביהמ"ש דלמטה היו ראיות מספיקות להרשעת המערער: הוא ושותפו יצאו מן החצר שבה נוסרו הצירים ופרט לשני אלה לא היה איש ברחוב; על בגדי המערער ראו השוטרים חומר מבריק שהוא נסורת ברזל ועל כך העידו בביהמ"ש. טענת הסניגור שעדות השוטרים על גילוי הנסורת לא היתה קבילה הואיל והבגדים עצמם לא הוצגו בביהמ"ש אין לקבל. השוטרים היו כשרים להעיד על מה שעיניהם ראו והסניגור לא השמיע בביהמ"ש כל התנגדות לעדות. המדינה לא נדרשה להביא את הבגדים לביהמ"ש ואילו דרש זאת הסניגור היה השופט מצווה למלא את בקשתו. כיון שכך אין הסניגור יכול לבוא בטענות בענין זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן. עו"ד ל.ז. יודלביץ למערער, עו"ד רובין למשיבה. 22.8.72).
ע.פ. 342/71 - שושנה סמוכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח בנובמבר 1970, כאשר המנוח שמעון סמוכה חזר הביתה לחופשה משירות בצה"ל ועימו תת-מקלע נורה בדירתו ומת כעבור זמן קצר מפצעיו. אשתו, המערערת, הועמדה לדין
באשמת רציחתו והורשעה בדין. ערעורה נדחה. בהתאם לעדויות רשאי היה ביהמ"ש דלמטה לקבוע כי גירסתה של המערערת שרצתה להתאבד ובעלה ניסה למנוע זאת ממנה והיא ירתה בו שלא בכוונה אינה נכונה, ולעומת זאת רשאי היה לקבוע לפי העדויות כי בכוונה תחילה ירתה והרגה אותו. אין גם לקבל גירסתה שירתה בו ללא כוונה להרוג אותו, אם כי לאחר היריה הראשונה התחרטה על המעשה וקוותה להצילו. עצם היריה לכוון המנוח בכלי קטלני ממרחק של שניים שלושה מטר מראה על כוונת קטילה כי כל בר דעת יכול להבין שיריה כזו יכולה לגרום למותו של הקרבן. משנדחתה גירסת המערערת בדבר כוונתה להתאבד ולעומת זאת נתקבלה הגירסה שירתה בו, אין מנוס מן המסקנה שיש לייחס לה כוונת קטילה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד לידסקי למערערת, עו"ד ביניש למשיבה. 2.10.72).
ע.פ. 157/72 - דוד ברלינסקי נגד מדינת ישראל
*עבירת פגע וברח המערער נהג במכונית ופגע בילד שרכב על אופניים. הוא עצר את המכונית הסתכל בילד ומבלי להגיש לו עזרה ברח מן המקום. הוא הורשע בעבירה של גרימת מוות ונדון לששה חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 2,000 ל"י ורשיון נהיגתו נשלל לתקופה של 5 שנים. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה. סיפורו של המערער שלא הוא פגע בילד אלא מישהו אחר אינו נכון והמערער רק ניסה להטיל את האשמה על בעל מכונית אחרת שאת מספרה רשם ומסר אותו למשטרה. ביהמ"ש ניתח את עובדות המקרה והגיע למסקנה שהמערער הוא שפגע בילד וכי לא נהג בזהירות הסבירה ועל כן בדין הורשע בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ. עם זאת לא היתה כאן רשלנות בעלת דרגה גבוהה שבשלה בלבד מן הדין היה להטיל על המערער מאסר בפועל. דא עקא שלעבירה זו הצטרפה העבירה הנוספת החמורה פי כמה שהמערער עצר את מכוניתו וניגש לילד וכשעמד על חומרת המצב עזב אותו והמשיך את נסיעתו. לנוכח התנהגות מחפירה זו אין להקל בענשו של המערער.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד גבאי למערער, עו"ד ביניש למשיבה. 26.9.72).
ע.פ. 375/71 - איתן חייא נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי ברצח אמנון חדד וערעורו נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על ראיות נסיבתיות ובעיקר על עדותו של עד תביעה יאיר לוין שהיה חברו ונושא כליו של המערער וסייע לו בעניניו השונים. הן המנוח והן המערער היו מאנשי העולם התחתון ובליל המקרה הביא העד לוין למערער אקדח, הסיע אותו עד לביתו של המנוח חדד והורידו שם ולאחר מכן שמע שני קולות כמו יריות. לאחר מכן חזר המערער למקום שבו עמד יאיר עם האופנוע ונסע יחד עם יאיר. המערער לא הכחיש בעדותו שהיה בחברת יאיר ושיאיר הסיע אותו ושהם עברו ליד ביתו של המנוח אך הכחיש שעצר ליד ביתו של המנוח כעדותו של יאיר. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של יאיר ורשאי היה להאמין לעדות זו. יאיר לא היה שותף לדבר עבירה כיון שלא ידע על כוונת המערער לפגוע במנוח ועל כן אין צורך בסיוע לעדותו. יתכן ואפשר לראות ביאיר מעורב בדבר עבירה, שכן, לאחר מעשה כששמע את הקולות של היריות היה עליו להבין שהמערער ביצע עבירה ואעפ"כ עזר למערער להסתלק מן המקום. עדות מעורב בדבר עבירה איננה טעונה סיוע ואם היתה מהימנה על ביהמ"ש די שיהיה קיים דבר מה נוסף המאמת את העדות. דבר מה נוסף כזה קיים למכביר במקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד וקסלר למערער, עו"ד קירש למשיבה. 10.10.72).
ע.א. 438/72 - רגינה ששון ואח' נגד קיטי משיח ואח'
*ביצוע בעין של הסכם ותשלום פיצויים המערערת מכרה למשיבים דירה שבבעלותה והתחייבה לפנותה ולמסור בה את החזקה בתאריך מסוים ולא קיימה את ההתחייבות. ביהמ"ש המחוזי חייב אותה בביצוע בעין וכן חייב אותה בתשלום פיצויים של 80 ל"י ליום כפי שנקבע בחוזה החל מיום שנקבע למסירת החזקה ועד למסירת החזקה בפועל. הערעור בעיקרו נדחה. אין כל ממש בערעור על החיוב בביצוע בעין של ההסכם. אכן התביעה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה ולא בדרך של תביעה רגילה, אפילו כך משנתברר הענין בדרך זו תוך שמיעת ראיות וטענות וללא קיפוח המערערים בהבאת כל ראיה שהיא, לא יבטל ביהמ"ש היושב בערעור את כל ההליך הזה ולא יצווה על חידוש התביעה בדרך של תביעה רגילה. צודקים המערערים רק בכך שאת החוב של 80 ל"י ליום ניתן לפסוק רק עד יום הגשת התביעה שכן הוא היום שבו מתגבשת התביעה ולא עבור ימים שלאחר מכן. אי לכך יש לקבוע את החיוב לפיצויים רק עד ליום הגשת התביעה ואילו על ענין הפיצויים לתקופה שלאחר מכן יכולים המשיבים להגיש תביעה נוספת.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. גולדברג למערערים, עו"ד מ. זינגלר למשיבים. 11.10.72).
ע.א. 715/71 - אברהם גפני ודן בע"מ נגד שושנה קרוליצקי
*אחריות בתאונה המערער הינו נהג אוטובוס והמשיבה עלתה לאוטובוס בדלת הקדמית כשהיא האחרונה בין הנוסעים. האוטובוס היה מלא וגדוש והמשיבה עמדה על מדרגות הדלת הקדמית. בהגיע האוטובוס לתחנה, פתח הנהג את הדלת הקדמית לאפשר לנוסעים לרדת, למרות שלא היו בתחנה נוסעים שבקשו להכנס לאוטובוס. הנוסעים שבקשו לצאת דחפו את המשיבה והיא נפלה החוצה ונחבלה בגבה. המערערים חוייבו בתשלום פיצויים והערעור על כך נדחה. המערער חייב היה להכריז על פתיחת הדלת ולהזהיר את הנוסעים המבקשים לרדת לבל יידחפו או לנקוט אמצעי אחר של פתיחת הדלת האחורית כדי להקל על הלחץ של היורדים בדלת הקדמית. המערער לא נקט כל אמצעי למניעת התאונה אם כי צריך היה לחזות, בבסיבות המקרה, אפשרות של פגיעה כתוצאה של ירידה מבוהלת של הנוסעים מהאוטובוס כדרכם של הנוסעים בישראל.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד רפפורט למערערים, עו"ד טיקוצינסקי למשיבה. 8.10.72).
ע.א. 100/72 - אוריאל יחזקאלי נגד פקיד השומה ת"א
*שומת מס הכנסה המערער הינו בעל מסגריה שלא ניהל ספרים ופקיד שומה ערך לו שומה לפי מיטב השפיטה. המערער ערער בפני ביהמ"ש המחוזי והשופט נכנס בעובי הקורה ובדק את טענות המערער והגיע בסופו של דבר להפחתה ניכרת של סכום ההכנסה. גם על קביעה זו ערער המערער וערעורו נדחה. הבסיס לשומה הוא התחשיב של פקיד השומה במקצוע זה ואם אמנם נכון הוא שהציוד הישן של בית המלאכה של המערער מחייב את סווגו של מפעלו בסוג הנמוך של התחשיב הרי כנגד זה בעל המפעל הינו עובד מעולה ואינו עוסק בעבודות פשוטות וכושרו המעולה שקול לפחות כנגד גיל המכונות שבהן הוא עובד, ורשאי היה השופט לבסס את השומה על הסווג הבינוני.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיב. 4.10.72).
ע.א. 201/72 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות לקטינה נחתם הסכם בין המערער ובין אשתו בשמם ובשם בתם בת ה- 14 בדבר מתן גט לאשה ובהסכם שקיבל תוקף פס"ד סודרו גם עניני המזונות לבת. האשה סירבה לבצע את הסכם הגירושין והגישה בקשה לביהמ"ש להכריז על בטלות הסכם הגירושין. בינתיים הגישה האשה בשמה ובשם הבת בקשה למתן צו למזונות זמניים ובמהלך בירור המשפט כאשר ב"כ הבעל עורר טענה של חוסר סמכות הודיע ב"כ המשיבות שהוא מסתפק באותו שלב במזונות זמניים לבת בלבד והשופט פסק מזונות זמניים של 250 ל"י לחודש. הערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לגופם של דברים ולטענות שנוצר מעשה בי"ד ומאידך כי יש מקום לבטל את ההסכם הרי בשלב של הליך ביניים אין לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הצדדים לגופו של ענין, ובמידת האפשר יש להמנע מקביעת עמדה לגבי סיכויים אלה. לענין מתן צו למזונות זמניים די בכך שהוכח בפני ביהמ"ש שלכאורה חייב המערער לזון את בתו ושהוא איננו ממלא חובה זו. די בכך שקיימות טענות של הבת לזכות במזונות על אף ההסכם וגם אם ההסכם לא יבוטל ע"י ביהמ"ש ואם טענות הבת הן מבוססות הרי גם טענת מעשה בי"ד לא תוכל לעזור למערער כלפי הבת. נפסק כבר שלשם קביעת מזונות זמניים אין השופט חייב להכנס לעובי הקורה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. שרף למערער, עו"ד א. יהל למשיבות. 8.10.72).
ע.א. 535/72 - אברהם הראל נגד האוניברסיטה העברית בירושלים
*פירוש מסמך
המערער הלומד בפקולטה למשפטים בירושלים נכשל במשך שנתיים 10 פעמים בבחינות במקצועות חובה כאשר היו בתוקף תקנות הפקולטה שלפיהן מי שנכשל 8 פעמים במקצועות חובה בשנים א ו-ב יופסקו לימודיו למשך שנתיים. המערער קיבל הודעה שלימודיו הופסקו לשנתיים אך הוא פנה לשלטונות הפקולטה ואלה נענו לו והרשו לו להמשיך ללמוד בשנת תשל"ב מקצועות מסוימים בתנאי שאם יכשל בהם פעם נוספת יהיה עליו להפסיק את הלימודים לשנתיים. אחר קבלת מכתב זה משחידש המערער את לימודיו הוכנס שינוי בתקנון. לאחר מכן נכשל המערער בבחינה ולימודיו הופסקו לשנתיים. המערער טען כי לפי התקנון החדש אין עליו להפסיק את הלימודים ולטענתו חל עליו התקנון החדש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התקנון החדש אינו חל על המערער שהמשיך את לימודיו מכח הארכת הלימודים על תנאי ומשלא עמד בתנאי רשאית הפקולטה להפסיק לו את הלימודים. הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי, עציוני. בפסק דינו ציין השופט לנדוי כי עפ"י החלטת הפקולטה ניתן למערער מעמד מיוחד בתנאים שהותנו ע"י הפקולטה ומשזכה המערער בהקלה ולא עמד בתנאי אין הוא יכול להבנות מהוראות הסעיף החדש בתקנון המתוקן. השופט ויתקון בדעת מיעוט הגיע למסקנה כי המכתב שבו ניתנה למערער אפשרות להמשיך ללמודיו ביטל את גזירת הפסקת לימודיו. דינו של המערער עתה כדין כל תלמיד אחר והתקנון החדש חל עליו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. עו"ד רווה למערער, עו"ד צור למשיבים. 16.10.72).
בתוכן
* ע.א. 617/71 - ...................22 ─ * החזרת כספים ע"י בנק.
─* ע.א. 407/72 - ............................................22 ─ * דחית תובענה על הסף.
─ * התחשבות בטובת הילד בדיון על החזקתו.
─ * סופיות החלטה.
─* ע.א. 481/72 - ............................23 ─ * אחריות בנזיקין.
─* ע.פ. 144/72 - ...................................24 ─ * הרשעה בעבירה לפי סעיף 212 לפח"פ כאשר נהג נרדם בנהיגה.
─* ע.א. 497/71 - ...............................25 ─ * אי החזרת מושכר למשכיר כאשר בעל זכות עדיפה תובע את החזקה.
─* ע.א. 386/71 - חלוקת האחריות בתאונה........................................26─* בג"צ 345/72 - הפקעת קרקעות................................................27 ─* בג"צ 233/72 - שיהוי בפניה לבג"צ ואי גילוי פרטים...........................27─* בג"צ 258/72 - קבלת עבודה במכרז............................................27─* בג"צ 140+260/72 - התערבות בג"צ בהחלטת רושם האגודות השיתופיות..............28 ─* בג"צ 235/72 - התנגדות למתן רשיון לדיסקוטק.................................28─* בג"צ 305/72 - סמכות רשם ביה"ד לעבודה......................................28─* בג"צ 313/72 - שיהוי בפניה לבג"צ...........................................28─* בג"צ 257/72 - שינוי החלטה ע"י לשכת עו"ד...................................29 ─* בג"צ 285/72 - זכיה במכרז למשרה ממשלתית....................................29─* בג"צ 312/72 - אי גילוי פרטים בעתירה לבג"צ.................................29─* ב.ר.ע. 175/72 - מועדי התנגדות לפסק בורר...................................30 ─* ב.ש. 171/72 - שחרור בערובה................................................30─* ב.ש. 161/72 - שחרור בערובה................................................30─* המ' 620/72 - מעמד בבג"צ בענין הענקת רשיון למסעדה.........................30─* בג"צ 290/72 - שיקול כלכלי בהענקת רשיון....................................31 ─* ע.פ. 560/71 - עבירת מס הכנסה..............................................31─* ב.ש. 90/70 - הארכת מועד..................................................31─* ע.פ. 367/72 - שותף לדבר עבירה והצורך בסיוע................................31─* המ' 608/72 - צו זמני בענין מגורים של בני זוג.............................32 ─* המ' 396/72 - פירוש מסמך..................................................32─* המ' 257/72 - החלטה בערעור בשאלה שבה לא הוגש ערעור ע"י התביעה.............32 ─* ע.פ. 251+253/72 - הפעלת מאסר על תנאי חופף למאסר החדש......................33 ─* ע.פ. 214/72 - הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש..............................33─* ע.פ. 240/72 - קולת העונש..................................................34 ─* ע.פ. 435/72 - חומרת העונש (עבירות מרמה)...................................34─* ע.פ. 182/72 - גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש...............................34─* ע.פ. 370/72 - קבלת רכוש גנוב..............................................34─* ע.פ. 229/72 - עבירת פגע וברח..............................................35 ─* ע.פ. 330/72 - קולת העונש (תקיפת עובד סעד).................................35─* ע.פ. 162/72 - חומרת העונש (מעילה).........................................35─* ע.פ. 220/72 - הרשעה בפריצה וחומרת העונש...................................36 ─* ע.פ. 335/72 - חומרת העונש - (נסיון שוד)...................................36─* ע.פ. 366/72 - הרשעה בנסיון פריצה..........................................36─* ע.פ. 342/71 - הרשעה ברצח..................................................36─* ע.פ. 157/72 - עבירת פגע וברח..............................................36─* ע.פ. 375/71 - הרשעה ברצח..................................................37─* ע.א. 438/72 - ביצוע בעין של הסכם ותשלום פיצויים...........................38─* ע.א. 100/72 - שומת מס הכנסה...............................................38─* ע.א. 715/71 - אחריות בתאונה...............................................38─* ע.א. 201/72 - מזונות לקטינה...............................................39─* ע.א. 535/72 - פירוש מסמך..................................................39
─
─
─
─
─