תקציר סביר כרך ז' חוברת 30

ע.א. 657/72 - ויקטור דדוש נגד שותפות חלפון ואח'

*התערבות ביהמ"ש שלערעור בחלוקת האחריות בין מזיק לניזוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1117/68 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערער, טפסן בנין, נפגע בתאונת עבודה כאשר עבד על גג בנין. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שהוכחה רשלנות המשיבים אך קבע שגם המערער התרשל והטיל עליו 25 אחוז רשלנות תורמת. את רשלנותו של המערער ראה ביהמ"ש בכך שעשה את עבודתו בעמדו בכריעה ומשום כך איבד שווי משקלו ונפל, בעוד שצריך היה לבצע את העבודה בשכיבה או בישיבה. על כך בעיקר נסב הערעור.

החלטה - השופט עציוני:
א. אמנם אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בדרך כלל בחלוקת האחריות לנזק בין המזיק לבין הניזוק, ואולם ביהמ"ש לערעורים יתערב במקרה מתאים כשהמסקנה העולה מהעובדות שהוכחו ונקבעו ע"י ביהמ"ש הוא פרי שיקולי הגיון והערכה שבהם אין לבימ"ש קמא יתרון רב על פני ביהמ"ש שלערעור. בעניננו קיימות כל הנסיבות המצדיקות את התערבות ביהמ"ש שלערעור.
ב. הלכה פסוקה היא כי על המשיבים הטוענים רשלנות מוטלת חובת ההוכחה לקיום רשלנות כזו. בעניננו לא רק שלא היה בפני השופט כל חומר ראייתי המצדיק הטלת רשלנות תורמת, אלא שלמעשה לא פירטו המשיבים בכתב הגנתם את העובדות שכביכול היה בהן כדי להוות את הרשלנות התורמת. ביהמ"ש המחוזי ראה את הרשלנות בכך שהמערער עבד במצב של כריעה, אולם בשום מקום בכתב הגנה לא נאמר שמצב זה היווה גורם לנפילת המערער. אכן המשיבים אמרו בכתב ההגנה כי התובע לא ציית להוראות שקיבל וכי מחמת רשלנותו בלבד אירעה התאונה, אך אין זכר בכתב ההגנה מהן ההוראות שקיבל ובנגוד לאלה הוראות פעל.
ג. המבחנים המקובלים לגבי רשלנותו התורמת של העובד הינם אם השתמש בעבודתו באותה מידה של זהירות אשר עובד זהיר רגיל מסוגו היה משתמש בה בנסיבות המקרה, ויש לתת תשומת לב ראויה לתנאים הממשיים שבהם אנשים עובדים בנתונים כאלה בעבודות כאלה. לא היתה כאן כל עדות שעל פיה אפשר לייחס למערער רשלנות תורמת.
ד. לענין קביעת היסוד לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד, צדק ביהמ"ש המחוזי כי בהעדר נתונים אחרים, אחוז הנכות שנקבע הוא האחוז של הפסד ההשתכרות בעתיד.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עוה"ד א. דורון וויינשטיין למערערת, עו"ד אופנהיים למשיבים. 26.5.73).

ע.א. 293/72 - פילוסוף יצחק, עו"ד, נגד תעוז קופת תגמולים בע"מ

*תשלום כתובה מכספים הבאים ליורשים מתעודת ביטוח.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת.ע. 2876/71 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים קיסטר ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט לנדוי).

העובדות:
המערער הינו מנהל עזבון המנוח ארמנד אביטן. ניתן צו ירושה שלפיו היורשים הם אלמנת המנוח וחמשה ילדים מאשתו הראשונה. המנוח חתם על כתובה לטובת אשתו השניה בסך 25,000 ל"יאך בעזבונו לא נמצא סכום כלשהו לכיסוי הכתובה. המנוח היה חבר בקופת תגמולים, "תעוז"
והצטבר לזכותו סכום של 15,000 ל"י. בחוזה שבין המנוח לבין קופת התגמולים לא הורה המנוח עלמסירת סכום הביטוח לידי אדם כלשהו ועל כן לפי תקנות הקופה עובר הכסף ל"נציגיו האישיים" של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכספים הנ"ל אינם שייכים לעזבון ועל כן אין לפרוע מתוכם את דמי הכתובה ואת הכספים יש לחלק בין היורשים לפי צו הירושה. על כך הערעור.

החלטה - השופט עציוני:
א. עפ"י סעיף 11 (ג) לחוק הירושה כתובת אשה נגבית מן העזבון. מאידך, לפי סעיף 47 לחוק הירושה כספים שמקורם בחברות בקופת תגמולים או דמי ביטוח אינם בכלל העזבון.
ב. היורשים מקבלים את הסכומים מחברת הביטוח לא כיורשים עפ"י דין אלא כנציגיו האישיים של המנוח עפ"י תקנותיה של המשיבה. בעניננו נציגיו האישיים של המנוח הם היורשים עפ"י הדין הנוטלים את הכסף לא בכושרם כיורשים אלא בכושרם כנציגיו האישיים של המנוח.
ג. למעשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הכספים האמורים אינם בכלל העזבון. גם המערער תבע את הכסף מהטעם שהאשה היא למעשה "הנציג האישי" הצריך לקבל את כספי הביטוח. ההודאה של המערער שהכספים אינם בכלל העזבון, שוללת את זכותו בתור מנהל העזבון לבקש הוראות מה לעשות בכספים אלה.
ד. אין לקבל את הטענה כי האלמנה שטיפלה במנוח בעת מחלתו הופכת משום כך לנציגו האישי לצורך קבלת דמי הביטוח. "נציגו האישי" של אדם שנפטר בישראל, הוא האדם אשר לפי חוקי ישראל בא במקום המת, והבאים במקום המת הם יורשים או מנהלי עזבונו של המנוח. השאלה אם בעניננו מנהל העזבון ייחשב כנציג של המנוח אינה מתעוררת כי לא הועלתה ע"י המערער.

השופט קיסטר:
הכתובה היא בבחינת חוב הרובץ על העזבון וכיון שהכסף המשתלם ע"י קופת תגמולים אינו חלק מעזבונו של המנוח, אין אפשרות לגבות מכסף זה את הכתובה. באופן כללי סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל ואחרי מותו על עזבונו, והבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו ע"י עריכת צוואה או באופן אחר, כפי שאינו יכול להשתמט מתשלום חוב ע"י עריכת צוואה או באופן אחר. הכתובה הינה בדרגה שווה עם יתר החובות עפ"י מצוות המחוקק.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
א. פירושה הנכון של התקנה בתקנות קופת התגמולים "תעוז" המקנה את הכספים לנציגים האישיים של המנוח, הינו, שהכספים נתונים לנציגים האישיים לא להנאתם האישית המיידית אלא כדי שיעשו בהם כנאמנים בהתאם לדיני הירושה, היינו שימוש בכספים כמו ביתר נכסי העזבון. כיון שכך צריך לשלם מתוך תשלומים אלה את החובות הרובצים על העזבון ובכללם את חוב הכתובה. לפי לשון התקנה שבתקנות הקופה חלה על כספים אלה הסיפא של סעיף 147 של החוק ולא הרישא של הסעיף.
ב. העובדה שהמערער עצמו טען שהכספים אינם בכלל העזבון אינה צריכה לפגוע במערער. הבעיה היא משפטית בעיקרה ובענין כגון זה אין טיעונו של הצד יכול לחייב את ביהמ"ש לפסוק בניגוד לפירוש הנכון של הדין.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. המערער לעצמו, עו"ד ש. ברוש למשיבה. 26.7.73).

ע.א. 551/72 - י. דרורי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה

*הערכת מקרקעין שהופקעו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 925/69 - הערעור נדחה).

המערערים רכשו בשנת 1962 חלקות אדמה במבואותיה הדרומיים של חיפה במחיר של כ- 50 אלף ל"י. כאשר החלקות נרכשו היתה בתוקף לגבי השטח תכנית מפורטת משנת 1945 אשר לפיה היתה האדמה בעיקרה מיועדת לחנויות, מסעדות, בתי קפה וכדומה. בשנת 1963 הקפיאה העיריה את השטח ולבסוף, בשנת 1968, הפקיעה העיריה את השטח. המחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הפיצויים שעל העיריה לשלם למערערים. הצדדים הסכימו כי יש לקבוע את הפיצויים לפי המחיר ב- 1968 ובהנחה שבאותו תאריך עדיין קיימת התכנית המפורטת כפי שהיתה בעת רכישת הקרקעות. ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו כי אין להעריך את החלקות בהתאם ליעודן בתכנית המפורטת שכן תכנית זו היתה בתוקף כ- 15 שנה ולא היה כל סיכוי סביר של ניצול החלקות למטרות שלהן נועדו בעתיד הנראה לעין. לפי מצב הדברים במקום לא היה צפוי כי בשנים הקרובות יהפוך השטח למקום אירוע ובידור כפי שהיה בתכנית, על כן אדם שקול לא היה קונה את החלקות תוך ציפיה שבקרוב תהיינה מבוקשות להקמת בתי אירוח אלא קנייתו היתה קניה ספקולטיבית לטווח ארוך. כיון שבאיזור לא היו מכירות בשנים האחרונות לא יכול ביהמ"ש להעריך את המקרקעין בהתאם למחיר כפי שנקבע בעסקות אחרות ועל כן הלך ביהמ"ש לפי חישובי התייקרות מקרקעין. ביהמ"ש קבע כי במשך השנים מ- 1963 עד 1968 עלתה רמת המחירים הכללית בשוק המקרקעין פי חמשה ובהתאם למכפלה זו קבע את סכום הפיצויים. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי התכנית המקורית עדיין לא היתה במסגרת של ביצוע וכי קונה מרצון היה עושה את הקניה על דרך ספקולטיבית לטווח ארוך ולא תוך ציפיה שבקרוב יתחיל פיתוח השטח - הינה קביעה עובדתית שאין להתערב בה.
ב. השיטה לפיה הלך ביהמ"ש לקביעת הפיצויים היא שיטה מתקבלת על הדעת בנסיבות הקיימות שלא ניתן לקבוע את השווי על אפשרות ניצול החלקות ולא על שיטה השוואתית של מכירת חלקות אחרות באיזור.
ג. העובדה שעירית חיפה קבעה שומות גבוהות לצרכי ארנונה כללית אינה יכולה לסייע למערערים. התנודות של השומות שהעיריה קבעה מפתיעות ביותר ואין להן כל יסוד סביר. כך שאין להתייחס ברצינות לשומות וערכן ההוכחתי נתון בספק רב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. עו"ד צליוק למערערים, עו"ד ע. תירוש למשיבים. 2.8.73).

ע.פ. 70/73 - מרדכי אלחרר נגד מדינת ישראל

*המעשה הנדרש להרשעה בעבירת שוד.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 505/72 - הערעורים על גזר הדין נדחו וערעורה של המדינה על פסה"ד נתקבל).

העובדות:
המערער, יחד עם אחר, הגיעו במכונית למקום מסוים ברמת- גן והשנים התקרבו למתלונן שיצא מביתו והחזיק מזודה שהכילה תכשיטים בשווי של שלושים אלף ל"י. המערער נשאר עומד מרחוק ואילו האדם השני התקרב למתלונן וניסה להוציא מידו את המזודה בכח. המתלונן התנגד בכך שאחז באופן חזק בידית המזודה ותוך כדי המאבק נקרעה הידית וזו נשארה בידי המתלונן ואילו המזודה נלקחה בידי אותו אדם שאח"כ השליך אותה ונמלט יחד עם המערער. המערער הואשם יחד עם השני בשוד בנסיבות מחמירות. האדם השני הודה באשמה ודינו נחרץ עפ"י הודאתו ואילו המערער ניהל משפט שבסיומו החליט ביהמ"ש כי ניתן להרשיעו בנסיון בשוד בלבד והטיל עליו עונש של ארבע שנות מאסר. על כך הערעור.

החלטה - הנשיא אגרנט:
א. אין ספק כי בהצליחו להוציא את המזודה מידי המתלונן תוך כוונה לשלול ממנו עולמית את החזקה בה השלים הנאשם השני את מעשה הגניבה שהמערער סייע לו. מה שעל ביהמ"ש להחליט הוא אם מעשה הלקיחה מהווה עבירת גניבה גרידא, או שהוא נכנס לתחום העבירה של שוד רגיל או של שוד חמור, אך ודאי שאין לאמר כי המערער אשם בעבירה של נסיון לבצע שוד.
ב. עבירת שוד מתבצעת אם נתקיימו במעשה הדברים הבאים: העבריין נטל את החפץ שהיה בחזקתו של אדם שלא על מנת להחזירו; לשם ביצוע המעשה הפעיל העבריין כח פיזי נגד האדם ההוא; או איים עליו להפעיל עליו כוח פיזי כדי להפחידו שימסור לו את החפץ.
ג. מן ההכרח לראות את התנהגותו של הנאשם השני בהוציאו את המזודה מידי המתלונן באור של שימוש באלימות ממשית כלפי גופו של אדם ובכך נתקיים בעניננו היסוד של הפעלת כח פיסי ללקיחת החפץ תוך כדי ביצוע מעשה גניבה.
(הנשיא אגרנט סוקר באריכות היסודות השונים הדרושים לביצוע עבירת השוד).
ד. עם זאת אין לאמר כי מעשה השוד בוצע בנסיבות מחמירות שכן הנסיבות המחמירות דורשות, לעניננו, כי המעשה בוצע "בחברת איש אחר", ובעניננו המערער לא היה עם הנאשם השני ביחד כאשר הלה ביצע את מעשה השוד. על כן ניתן להרשיעו בסיוע למעשה שוד שלא בנסיבות מחמירות.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 30.7.73).

ע.פ. 30/73 - שמואל שמולביץ נגד מדינת ישראל

*העדר קינטור הנדרש להרשעה ברצח.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: סלונים, פרידמן, פורטונה) בת.פ. 216/72 - הערעורים נדחו).

העובדות:
המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי ברצח אשתו כאשר היתה בביתו של רופא ופציעתו של הרופא. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהריגת האשה לפי סעיף 212 ופציעת הרופא, בזכותו את המערער מאשמת רצח קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שהמעשה נעשה בדם קר מבלי קנטור מידי. ביהמ"ש המחוזי קבע קביעות עובדתיות כי המערער הגיע לביתו של הרופא בתת מקלע עוזי בלי שהיתה קיימת בלבו החלטה להרוג את אשתו ועדיין ניסה להשלות את עצמו שהיא נמצאת אצלו למטרת ריפוי. הוא היה במתח נפשי עצום ונורה ונפצע ברגלו ע"י הרופא תוך כדי חילופי יריות וכל אותה שעה עדיין סירב להאמין שאכן אשתו בוגדת בו. רק משראה את אשתו כשהיא לבושה בכותונת לילה לא היה כבר מאוזן מבחינת הכושר לשקול בדם קר את מעשיו והרג אותה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר. על פסה"ד וגזה"ד נסבו הערעורים.

החלטה - השופט ח. כהן:
א. הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי מושתתים ברובם על עדותו של המערער שהיתה מהימנה על ביהמ"ש, ומקצתם על ראיות אחרות ואין עילה להתערב בממצאים עובדתיים אלה. מה שביהמ"ש העליון יכול לעשות הוא לקבוע אם העובדות כפי שנקבעו בביהמ"ש המחוזי מהוים "קנטור" אשר בהעדרו רואה החוק אחד התנאים הקודמים להשלמת עבירת הרצח.

ב. העובדה שהאשה עזבה את בעלה וחיה בנפרד ממנו אין בה כדי למנוע את מעשה הקנטור השולל את עבירת הרצח. לענין תגובתו של "האדם הישראלי הרגיל" אין נפקא מינה אם אשתו נתפשה במעשה ניאוף ממש או נתפשה בנסיבות המצביעות על מעשה ניאוף שקדם מיד או סמוך לתפישתה. הוא הדין לענין הנישואין. האדם הישראלי הרגיל עשוי להגיב על בגידה שבגדה ידידתו או ארוסתו בצורה לא פחות חריפה ורותחת מאשר על בגידה שתבגוד בו אשתו הנשואה לו כדין. הוא הדין בעניננו שהמנוחה עדיין היתה נשואה למערער והוא רצה בכל כוחו להחזירה לביתו שתגדל את ילדיהם.
ג. לטענת התביעה כי המערער הביא את עצמו באופן כמעט בלתי נמנע לידי הקנטור כאשר ניגש בחצות לילה לבית זר למצוא שם את אשתו - ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה שהמערער לא חשד עוד באשתו שהיא בוגדת בו ממש וכיון שכך לא היה המערער מוכן ודרוך לקראת מה שבבית הזר אותו לילה נתגלה לנגד עיניו.
ד. לטענה שהמערער לא טען מעודו שירה באשתו מתוך קנטור - ראשית, העיד המערער שאותה שעה התברר לו שהיא גרה עם מאהבה וניתן לקרוא לעדותו זו טענת הקנטור; ושנית, הלכה פסוקה היא שכשבאו לפני ביהמ"ש ראיות המצדיקות מימצא של קנטור עליו לראות את עובדת הקנטור אף אם לא נטענה.
ה. לענין העונש - גם בהתחשב בטרגדיה המשפחתית ששימשה רקע למעשיו של המערער, אין לאמר שהעונש חמור מדי מצד אחד ובנסיבות הענין אין גם לאמר שהוא קל מדי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. עו"ד ש. איל למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 2.8.73).

ע.א. 726/72 - החקלאי, אגודה חקלאית בע"מ נגד צבי זאב שפירא

*תחולת חוקי המים על אגודה חקלאית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1268/68 - הערעור נתקבל).

המערערת, בתור אגודה חקלאית שיתופית, עוסקת בין היתר בקבלת מים ממפעל המים של המועצה המקומית עתלית ובחלוקתם לחבריה החקלאים וללא חברים לצרכי השקיה ולצרכי בית. השאלה שהתעוררה היתה אם על המערערת חלים חוקי המים השונים ואז צודק המשיב בתביעתו להחזרת תשלומים ששילם למערערת, או שהיא איננה לא בגדר ספק מים ולא בעלת מפעל מים וכיון שכך הוראות החוק במידה שהם מתייחסים לספק מים ולמפעל מים ולחישוב דמי המים המסופקים אינם חלים על האגודה. ביהמ"ש המחוזי סבר כיההוראות כאמור חלות על המערערת, ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המערערת וקבע שהוראות אלה אינן חלות עליה.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. עו"ד פיכמן למערערת, עו"ד בלומנפלד למשיב. 2.8.73).

ב"ש 107/73 - זכי בכוס נגד סעיד אליאס ואח'

*הארכת מועד המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד אך בעת השמעת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי לא היה עוה"ד נוכח והוא שמע אישית את פסה"ד. הוא לא הגיש ערעור במועד ולטענתו נאלץ היה למסור את פסה"ד לתרגום והוא הפסיד מספר ימים מתוך המועד הקצוב. כן טען כי התנהל מו"מ בין הצדדים וכי הוא סבר שיגיע לידי פשרה. הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור נדחתה. מו"מ לפשרה או ציפיה של בעל דין שתושג פשרה אינם בחינת טעם
מיוחד להארכת מועד שנקבע בחיקוק. המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד ואם בחר להופיע להקראת פסה"ד ללא עוה"ד אין לו להלין אלא על עצמו, בענין תרגום פסה"ד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. אורון למבקש, עו"ד ר. סימיס למשיבים. 11.7.73).

ע.פ. 513/72 - פאולינה עוז נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגניבה המערערת עבדה כקופאית בסופר סל בת"א ונחשדה שאינה רושמת כל התקבולים שעוברים דרכה. מספר חוקרים של משרד חקירות פרטי עקבו אחרי מעשיה והעידו על כך כי ביום המקרה קיבלה כספים שונים מהם, בסה"כ -.9 ל"י, ולא רשמה אותם בקופה. המערערת נחקרה בערב המקרה במשטרה ונתנה הסבר לכך שהיא לא רושמת לפעמים כספים שהיא מקבלת. הסברה זה לא נבדק בליל המקרה וכאשר נערך המשפט לא יכול היה המנהל להעיד אם נכון ההסבר או לא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה שיוחסה לה והערעור על כך נדחה. אכן ראו החוקרים כי המערערת לא רשמה בקופה את הסכומים האמורים ואולם עובדה זו רק מטילה עליה חשד, אך כדי לראות בכך הוכחה מספקת למעשה הגניבה צריך היה להוכיח כי הכספים חסרו מן הקופה וכן שההסבר הסביר לאי רישום הכספים בקופה מצביע על הכוונה לגניבה. לא הוכח לא זה ולא זה. אין לאמר שמעשה המערערת אינו ניתן להסבר אחר זולת כמעשה הכנת גניבה, ומשנתנה הסבר לאחר המעשה על נסיבות המקרה צריך היה לבדוק במקום אם העובדות שבהסברה נכונות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד לרנר למשיבה. 15.7.73).

בג"צ 189/73 - אריה קבלן נגד עירית נתניה ואח'

*מכרז עירית נתניה פרסמה מכרז להחזקת הנקיון בחופי הרחצה שלה ובמכרז זכה המשיב השלישי. לעותר טענות נגד מסירת העבודה למשיב השלישי באשר העיריה ניהלה מו"מ עם המשיב ביחס לפריט אחד במכרז לאחר הגשת ההצעות. העתירה נדחתה מן הטעם שהעותר עצמו לא עמד בתנאי המכרז בכך שלא הגיש ערבות בנקאית כפי שדרשו תנאי המכרז.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. עו"ד צ. שמיר לעותר, עוה"ד ש. ברוש וא. קמר למשיבים. 5.7.73) .

=בג"צ 167+174/73 - פנחס שרעבי ואח' נגד שלום מנצורה ואח'
*הדחת ראש מועצה מקומית ענינן של עתירות אלה למנוע מחברים באופוזציה המקומית בראש העין (חלק מהמשיבים) לכנס את המועצה ולהדיח את ראש המועצה וסגניו לאחר שחלק מחברי הקואליציה זנחו את הקואליציה והצטרפו לאופוזיציה. העתירות נדחו. נימוקיהם של העותרים היו כי זונחי הקואליציה וחברי האופוזיציה ערכו הסכם בדבר חלוקת תפקידים והפקידו שטרות בסכום של 30,000 ל"י בידי צד שלישי לקיום ההסכם. טענה זו לא הצליחו להוכיח ועל כן אין למנוע מאת המשיבים לקיים את ישיבת ההדחה. השאלה אם עצם ההסכם לחלוקת תפקידים בשכר הינו הסכם כשר אם לאו לא הועלתה בנימוקי העתירה ועל כן לא נדונה ע"י בג"צ.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. פינצ'וק לעותרים, עו"ד י. ברא"ז למועצה המקומית ראש העין, עו"ד מ. שרף למשיבים. 8.7.73).

בג"צ 186/73 - שלמה צפר ואח' נגד שלום בנצורה ואח'

*פסלות חברי מועצה מקומית המשיב הינו ראש המועצה המקומית ראש העין ושני העותרים היו חברי הקואליציה והם חברו לאופוזיציה על מנת להדיח את המשיב. כיון שכך שלח להם המשיב מכתבים שבהם הוא פוסל אותם מלהמשיך ולכהן כחברי המועצה המקומית. עתירת העותרים נגד החלטת המשיב נתקבלה והצו על תנאי הפך להחלטי. אשר לעותר הראשון - נתברר
שקבל 450 ל"י מהמועצה המקומית עבור מילוי תפקיד עבור המועצה ובכך אין הוא הופך לעובד המועצה ואין הדבר פוסל אותו מלהיות חבר במועצה המקומית. העותר השני מנהל בשכר את בית הנוער בראש העין. במועצה המקומית הוא מכהן כיו"ר ועדת החינוך. בית הנוער מוחזק ע"י משרד החינוך והעותר הינו עובד משרד החינוך והעובדה שהמועצה המקומית הקציבה סכום של 2000 ל"י לתקציב בית הנוער כאשר התקציב השנתי הוא 120 אלף ל"י אינה הופכת את העותר לעובד במועצה המקומית. אין לאמר גם כי קיימת התנגשות בין עבודתו בבית הנוער לבין היותו יו"ר ועדת החינוך של המועצה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. בן- שחר לעותרים, עו"ד י. בראייז למשיבים. 8.7.73).

ע.א. 128/72 - אדגר, חברה קבלנית לבנין בע"מ נגד אליעזר גרוסברג

*הגשת כתב הגנה בסדר דין מקוצר המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בה תבע כ- 200 אלף ל"י עבור עבודות אינסטלציה שביצע בבנינים שהוקמו ע"י המערערת. זו ביקשה רשות להתגונן ולהגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערת רשות להתגונן, אך לא הרשה לה להגיש כתב הגנה על מנת שתוכל להגיש תביעה שכנגד, באשר לדעתו תגרם לתובע אי נוחות אם תצורף תביעה נגדית לתובענה. הערעור על כך נתקבל. אכן בדרך כלל אין זה רצוי שעם מתן רשות להתגונן ירשה ביהמ"ש להגיש כתב הגנה, באשר יש בכך משום סיכול מטרת סדר הדין מקוצר. אולם כאשר ניתנה לנתבע רשות להתגונן והוא גילה דעתו שאינו מסתפק בהגנה מפני התביעה בלבד אלא חפץ להגיש תביעה שכנגד מן הראוי להרשות לו הגשת הגנה. בעניננו נוגעות התביעה והתביעה שכנגד לאותו ענין והינן תולדה מאותה עיסקה. דיון בשתי תביעות אלה ביחד ימנע ריבוי משפטים ויחסוך זמן ע"י כך שהעדים יישמעו רק פעם אחת בשתי התביעות.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד ז. פלפל למערערת, עו"ד גבריאל לוי למשיב).

ע.א. 457+514/71 - סלמן מולא ואח' נגד מדינת ישראל

*מחלוקת בהסדר מקרקעין בפסה"ד נשוא ערעורים אלה, בסכסוך בעלות בהסדר מקרקעין, הורה ביהמ"ש לרשום על שם המדינה מרבית הקרקעות שבסכסוך. הערעורים על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחו. לענין טענות המערערים שבידיהם קושן טורקי, הרי שבקושן נכלל שטח של 9 דונמים בלבד בעוד שטחן הכולל של הקרקעות נשוא פסה"ד מגיע ל- 322 דונם, נכון הדבר כי לא השטח המופיע בקושן הוא הקובע אלא הגבולות, אך אעפ"כ הבדל כה ניכר בשטח אומר דרשני. המערערים אף לא הצליחו לזהות או להוכיח במדויק את גבולות הקרקע הכלולה בקושן, דבר המהווה תנאי עיקרי לזכיה בשטח העולה על השטח הרשום בקושן. גם טענות העיבוד והחזקה בחלקות נשוא הערעור כפי שהועלו ע"י המערערים נדחו בדין ע"י ביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. 31.7.73).

ע.א. 496/72 - אמנון ושבתאי ארוז'י נגד י. פינק בע"מ ואח'

*אי ידיעה מי משני אנשים גרם לנזק המערערים מסרו משאית לשיפוץ מנוע אצל המשיבים 2, 3 (להלן משיבים) ומשאבת דלק הוצאה ע"י המשיבים ונמסרה לפינק לנקוי. קרתה תקלה במכונית, אך המערער הספיק לעשות את ההרצה ולנסוע עם המכונית כאלפיים ק"מ. על מנת לחסל את התקלה הביא את המכונית למשיבים ולאחר טיפולים שונים ע"י המשיבים וע"י פינק התפוצץ המנוע כשהופעל ע"י המערערים ונגרם נזק רב למכונית. ביהמ"ש המחוזי שחרר את המשיבים מתשלום נזקים למערערים והערעור על כך נדחה. אפילו נחיל על המקרה את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, מתעוררת הבעיה מה הדין כאשר נגרם לתובע נזק ברשלנות אך אין יודעים רשלנותו של מי משני נתבעים גרמה לנזק. ההלכה היא כי האחריות
מבוססת על אשם אישי ואין מקום להטלת מעין אחריות קיבוצית. כאשר שני המזיקים פעלו בנפרד ולא הוו קבוצה ולא ידוע מי מהם אחראי לנזק אין להטיל על אף אחד משני המזיקים את האחריות.

(בפני השופטים: לנדוי, מני ,עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. מלצר למערערים, עוה"ד א. פרוינד וח. גרוסמן למשיבים. 26.7.73).

בג"צ 292/73 - עץ הדר בע"מ נגד שר החקלאות ואח'

*פניה לבג"צ לפני פניה לרשות המתאימה ענינה של העתירה תקנות שהתקין שר החקלאות בענין פיקוח על יצוא אתרוגים עפ"י חוק לפיקוח על יצוא הצמח ומוצריו. טענת העותרת הינה כי התקנות מחוסרות תוקף באשר השר לא התייעץ לפני התקנתן עם הועדה המתאימה שעליו להוועץ בה לפי החוק. העתירה נדחתה. לפני פניה לבג"צ על העותר לפנות אל הרשות שעל פעולתה הוא קובל כדי להביא בפניה את השגותיו ובענין דנא לא נעשתה פניה כזו.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. ינובסקי לעותרת. 31.7.73).

ע.פ. 229/73 - מדינת ישראל נגד רחמים קטני

*קולת העונש (עבירת פגע וברח) המשיב נהג ברכב בזמן חשיכה בכביש שכם ופגע בהולך רגל שהלך בשולי הכביש ונמלט מהמקום. ביהמ"ש דלמטה הטיל על המשיב עונש של 2 חודשים מאסר בפועל, 1500 ל"י קנס, מאסר על תנאי לששה חודשים ופסילה לתקופה של שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. טענת המשיב היתה כי ברח מן המקום מפחד באשר נמצא בסביבה ערבית. אם כך הדבר צריך היה לנסוע מיד למשטרה ולהודיע על המקרה, אך הוא לא עשה כן. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את תקופת הפסילה על שלוש שנים בפועל.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד ע. נתן למערערת, המשיב לעצמו. 31.7.73).

ב"ש 147/73 - מדינת ישראל נגד דרחי משה

*שחרור בערובה המשטרה ביקשה פקודת מעצר נגד המשיב אך ביהמ"ש דלמטה קבע כי הדברים שלטענת ב"כ המשטרה מצביעים על החשוד הם אמנם דברים המצדיקים חקירה אך לא מעצר, על כן ציוה ביהמ"ש לשחרר את המשיב, הערר על כך נתקבל. אם הדברים מצדיקים חקירה כי אז מתעוררת שאלה אחת בלבד והיא אם בנסיבות הענין יש חשש ששחרורו של החשוד עלול להפריע לחקירה בשלב זה. בעניננו אין לשלול כלל ועיקר את האפשרות שקיימת סכנה כזו ועל כן המשך המעצר מוצדק. יש לציין כי עדיין לא עברו יותר משבועיים מאז מעצרו של החשוד ויש בחומר המחשיד די והותר כדי להצדיק את המשך המעצר לפחות עד לגמר התקופה של 15 ימים שציוה עליה בימ"ש השלום.

(בפני: השופט ויתקון. עו"ד עדיאל למבקשת, עו"ד לידסקי למשיב. 12.8.73).

בג"צ 205/73 - ועד צוות דיילי אויר באל-על ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*התערבות בג"צ בפס"ד בי"ד לעבודה ביה"ד הארצי לעבודה פסק כי יש למחוק הוראה בהסכם קבוצי המפלה בין דיילים ודיילות ועתירת העותרים נגד החלטת ביה"ד לעבודה נדחתה. לבג"צ אמנם ישנה סמכות לבקר פס"ד של ביה"ד לעבודה בשאלה משפטית אך לא ישתמש בה אלא כאשר יוברר לו שנעשתה טעות משפטית מהותית שהצדק דורש את תיקונה. מן הדין להשתמש במבחן הנ"ל מתוך נטיה לצמצום ההתערבות ולחומרה וכרגיל צריך בג"צ לראות את החלטת ביה"ד לעבודה ולשאול את עצמו אם לפחות לכאורה נראית ההחלטה מוטעית מיסודה. בעניננו נראה לפחות לכאורה כי אין מקום לפקפק בנכונות החלטתו של ביה"ד לעבודה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ר. כספי וב. ברנר לעותרים).

ב"ש 113/73 - אליהו חדד ובנימין חדד נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה שני הנאשמים הואשמו בעבירות סחיטה ואיומים, גרימת נזק ונסיון לפגוע ביריה באדם כדי לגרום לו חבלה חמורה ועבירות נוספות. ביהמ"ש המחוזי צווה על מעצר הנאשמים עד למשפט ועררם על כך נדחה. המעשים המיוחסים למערערים הם חמורים ולנוכח נסיבות הענין אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד עמיעד למבקשים, עו"ד רובין למשיבה. 23.7.73).

ב"ש 130/73 - עמיקם מזרחי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר בית המערער הואשם יחד עם אדם אחר בעבירות פריצה וגניבה ובשעתו נעצר עד תום ההליכים נגדו. המשפט התחיל להתברר ביום 1.10.72 אך באותו יום לא נסתיימה אפילו גביית ראיות המדינה. המשך המשפט נדחה ליום 18.9.73 ואין ודאות שגם יסתיים באותו יום. המערער היה עצור עד יום 12.4.73 ואז שוחרר בערובה תוך קביעת תנאי שלפיו עליו להמצא במעצר בית בביתו בשעות הלילה משעה 10 בערב עד שעה 6 בבקר. עררו על הצו למעצר בית נתקבל והצו בוטל. אכן למערער מספר הרשעות קודמות והעבירות המיוחסות לו חמורות ולא היה צידוק לשחררו בערובה אילו התנהל המשפט כדין תוך גביית הראיות ברציפות עד גמירה. כאשר משפט מתנהל למקוטעין והדיונים נמשכים עת רבה אין צידוק להחזיק נאשם במעצר ולהגביל את חרותו.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 23.7.73).

ב"ש 94/73 - סלימן אל בחירי נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה שני אנשים הועמדו לדין באישום של אינוס בצוותא ושוד מזוין ולפי כתב האישום היה בידי הנאשם השני אקדח ללא רשיון שאיים בו תוך כדי ביצוע העבירה. אעפ"כ הורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את הנאשם השני בערובה, דבר המעורר תמיהה, ועל כך לא הגישה המדינה ערעור. בעקבות שחרור הנאשם השני הגיש המבקש בקשה לשחרר גם אותו בערובה. בקשתו נתקבלה ע"י מ"מ הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא ציין כי התלבט בענין זה לא מעט וקרוב היה לקיים את צו המעצר על אף היחס של אי שוויון בין השניים, כדי לא להוסיף טעות במזיד לטעות בשגגה שטעה ביהמ"ש המחוזי בענין הנאשם השני. אולם כיון שמתעכב בירור דינם של הנאשמים והמבקש עצור כבר מיום 30.1.73 יש צידוק לשחררו בערובה.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד הוכמן למבקש, עו"ד רובין למשיבה. 27.7.73).

ב"ש 51/73 - רבקה מישקין נגד מרים לוין

*הארכת מועד בקשה להארכת מועד שהוגשה ע"י המבקשת נדחתה ע"י הרשם. המבקשת העלתה שני נימוקים להצדקת האיחור: ההחלטה נשוא הערעור עוכבה במזכירות ביהמ"ש ורק כ- 10 ימים לאחר נתינתה הצליח עוה"ד שלה לקבלה וכשההחלטה היתה כבר בידיו רותקה המבקשת למיטתה בשל מחלה. בדחותו את שני הנימוקים ציין הרשם כי עיכוב במזכירות ביהמ"ש אינו נימוק. מחובתו של עוה"ד לפנות לשופט או לרשם שידאגו כי פסה"ד יומצא לו או שיוכל לפחות להעתיק את פסה"ד מתוך התיק ואין להסתפק בכך שהמזכירה פונה למזכירות ולא מצליחה להשיג את פסה"ד. לענין המחלה - יש להבחין בין מחלת עוה"ד לבין מחלת בעל דין. כאשר מחלת עוה"ד מונעת ממנו ביצוע פעולות משפטיות מהווה הדבר נימוק לאיחור, אך לא כן כאשר צריך לקבל הסכמתו או אי הסכמתו של בעל דין להגשת ההליך. במקרה כזה יכול עו"ד לבקר את בעל הדין החולה ולקבל את הסכמתו.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. רגירר למבקשת, עו"ד א. אברהמי למשיבה. 17.7.73).

ע.פ. 9/73 - מרדכי מסיקה ויצחק שטיינהויז נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערערים היו שותפים לשתי פריצות נועזות לבנק ולדאר, פיצוח קופות ברזל וגניבת
כספים ונדונו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, לאחר שביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון בגזר הדין עבירות נוספות של המערערים. ערעורם על חומרת העונש נדחה. למערערים עבר פלילי לא מבוטל והמעשים שהורשעו בהם הינם חמורים מאד. אכן שירות המבחן הביע דעתו כי העמדתם למבחן יכולה להשיג מטרה חיובית, ברם לנוכח חומרת המעשים ועברם של המערערים יש להעדיף את גורם ההתרעה ואת מניעת הסכנה הציבורית, על פני שיקולים אישיים של המערערים.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד רום ופקהולץ למערערים,עו"ד ביניש למשיבה. 15.7.73).

ע.פ. 532/72 - עבד ראפט טואשי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) המערער ואדם אחר בשם מרדכי אלחרר (המערער בתיק ע.פ. 70/73 המתפרסם בחוברת זו) הואשמו בקשירת קשר למעשה פשע ובעבירת שוד חמור לפי סעיף 288 (1) סיפא לפקודה. שני הנאשמים כפרו באשמה אך המערער חזר בו מכפירתו והודה בכל פרטי האישום, הורשע בעבירת שוד חמור ונדון ל- 7 שנות מאסר, הנאשם השני המשיך במשפט ולאחר גמר הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא אשם רק בעבירה של נסיון לשוד וגזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר. בערעור השני קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המדינה וקבע כי אכן אשם הנאשם השני בעבירת השוד, אך לא שוד חמור לפי הסיפא של סעיף 228 אלא לפי הרישא של אותו סעיף. יחד עם זאת אישר ביהמ"ש העליון את העונש של ארבע שנות מאסר. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון, גם בערעור דנא, שיש להעמיד את העונש על ארבע שנות מאסר וזאת מתוך המגמה לחתור להטלת עונשים אחידים לעבריינים שהיו שותפים לעבירה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד דורון למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה).

ע.פ. 309/73 - זיתון סעדן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות תעבורה) המערער הורשע בעבירות תעבורה שונות, בכך שבהיותו שתוי לשכרה נהג במכונית בצורה מטורפת באיזור עירוני, פגע בילד והשאיר אותו לנפשו מבלי להגיש לו עזרה, ורק משהתהפך במכוניתו נפסק המרוץ המטורף של המערער. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לששה חודשי מאסר וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון במשך שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. בעבירות שהורשע בהן המערער מחייב החוק לפסול מלהחזיק רשיון לתקופה מינימלית של שלוש שנים, אך ביהמ"ש השתמש בסמכותו ובנסיבות המיוחדות של המקרה הורה על שנה אחת פסילה בלבד, למרות שנהגות היא מקצועו של המערער ועליה פרנסתו אין מקום להקטין עוד את תקופת הפסילה.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. מוגרבי למערער, עו"ד מ. לרנר- נאור למשיבה. 24.7.73).

ע.א. 412/72 - פלונית נגד פלוני

*אבהות

המערערת טענה לאבהותו של המשיב לבן שנולד לה, ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה והערעור על כך נדחה. לביסוס תביעת המערערת לקבוע אבהות המשיב ולסתירת תביעתה הוגשו תצהירים משני הצדדים ונחקרו עדים ומסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה שלא ניתן לסמוך בבטחון לא על העדים של צד אחד ולא על העדים של הצד האחר. כיון שנטל הראיה היה מוטל על המערערת וביהמ"ש לא שוכנע בצדקת תביעתה הרי בדין דחה את תביעתה.