ע.א. 22/73 - ברדה חברה קבלנית לבנין בע"מ נגד מאירסון ברונו ואח'
*העברת משפט מבימ"ש שלום למחוזי.
* צו מניעה זמני.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1250/72 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערערת בנתה בית משותף ובחוזים עם רוכשי הדירות נקבע במפורש כי המוכרת תהיה רשאית לבנות את הבית בבת אחת או בשלבים וכן תהיה רשאית להצמיד חלקים כפי שתמצא לנכון וכדומה. לאחר שנבנה חלק מהבנין על שטח של כ- 800 ממ"ר מתוך כ- 1,600 ממ"ר של החלקה נרשם בית משותף ובתקנון של הבית נאמר במפורש כי הבעלים של היחידה שאליה הוצמדה יתרת החלקה יהיו רשאים לבנות ככל העולה על רוחם. משבאה המערערת להמשיך בבניה השיגו המשיבים צו מניעה זמני במעמד צד אחד בבימ"ש השלום. המערערת הגישה בקשת ביטול שנשמעה במעמד שני הצדדים ובימ"ש השלום דחה את בקשת הביטול ונתן למערערת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. רק לאחר מכן הגישו המשיבים את תובענתם והמערערת התגוננה בין היתר בטענת חוסר סמכות והענין הועבר לביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת ביטול הצוהזמני מאחר שלדעתה ניתן מחוסר סמכות וביהמ"ש המחוזי קבע כי לפי הוראת סעיף 37 (א) לחוק בתי המשפט תוקפו של הצו בעינו עומד לאחר שהענין הועבר לביהמ"ש המחוזי. לאחר שהענין הועבר לביהמ"ש המחוזי עבר הערעור על החלטת בימ"ש השלום, שנתן כאמור רשות ערעור, לביהמ"ש העליון. בביהמ"ש העליון טענו המשיבים כי החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את הצו הזמני מחמת נתינתו בחוסר סמכות כמוהו כאימוץ החלטת בימ"ש השלום ומן הדין היה להשיג רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ורשות זו לא הושגה.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי לאחר שהענין הועבר אליו רואים את התובענה כאילו הוגשה מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי וצו הביניים כאלו ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי. מה שביהמ"ש המחוזי החליט הוא כי עקב העברת הענין אליו אין צידוק להכריז על ביטול הצו. הא ותו לא. כיון שכך לא היה מקום לערער על החלטה זו והערעור על צו בימ"ש השלום נשאר תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון והוא צריך הכרעה.
ב. מצער הדבר שבימ"ש השלום לא שמר על הוראת התקנה 304 אשר לפיה נותנים סעד רק לאחר שמיעת כל בעלי הדין הנוגעים בדבר, לא היתה כאן סכנה שהשהייה של מתן הצו תגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור. המערערת עמדה להקים בנין בעל קומות אחדות ובנין כזה איננו מוקם בין לילה והזמנת המערערת לדיון בבקשה שהיתה מחייבת דחייה לימים ספורים לא היתה גורמת למשיבים נזק כלשהו. יתירה מזו, רק בנסיבות יוצאות מן הכלל, בכח הנסיבות, יתן ביהמ"ש סעד זמני לפני הגשת התובענה ולא היתה הצדקה בעניננו לתת סעד זמני לפני שהוגשה התובענה.
ג. לגוף הענין- בחוזה שבין המערערת לבין המשיבים לא פירשה המערערת איזה בנין תקים על החלקה אך קבעה כי הרשות בידיה לבנות את כל הבית בבת אחת או רק חלק ממנו וקשה לקבל את טענת המשיבים שראו את השטח שנותר בידי המערערת כחצר של הבית המשותף שהיא רכושם המשותף של המשיבים המשתכנים. יתכן והעובדה שלא נאמר בחוזה כמה דירות ייבנו מהווה חוסר בהירות שיכולה להיות לקבלן לרועץ אולם יהא תוכנו של החוזה מעורפל כאשר יהא, הרי הענין לא נסתיים בעריכת החוזה, המערערת רשמה בית משותף ובתקנון השאירה המערערת לעצמה את זכות הבניה.
ד. אפילו נניח כי המשיבים רכשו בתוקף החוזים עם המערערת זכויות הגוברות על הוראות התקנון, עומדת למשיבים למכשול על דרכם, העובדה, כי קבלו את רישום הדירות על שמם כאשר בשטר המכר צויין במפורש "קיים תקנון". עובדה זו מחייבת לכאורה את המסקנה כי המשיבים ויתרו על כל תביעות שיכלו להעמיד מכח החוזה כאשר קיבלו את הרישום עפ"י שטר המכר.
ה. אילו דן ביהמ"ש העליון בערכאה ראשונה ספק אם נוכח תוכנו של שטר המכר היה מוצא את המשיבים ראויים לקבלת סעד זמני, ברם כיון שניתן סעד זמני לא יתערב בכך ביהמ"ש העליון. אולם המשיבים חוייבו ע"י ביהמ"ש דלמטה לחתום על התחייבות עצמית בגבול של 3,000 ל"י בלבד לנזק שייגרם למערערת וערבות זו אין בה כדי להבטיח הטבת הנזק שייגרם למערערת. אי לכך על המשיבים יחד ולחוד לחתום על התחייבות אישית לפצות את המערערת על כל נזקיה אם לא יצליחו בתביעתם ועליהם להבטיח התחייבות זו ע"י רישום שעבוד על דירותיהם. אם לא יחתמו על התחייבות כזו יבוטל צו המניעה הזמני והמשיבים יחוייבו בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. עו"ד ב. לנדה למערערת, עו"ד א. שנקר למשיבים. 13.8.73).
ע.א. 444/72 - מיכאל מרעב נגד יעקב יוסף סלימאן
*תביעת פינוי מבית עסק.
(ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: וינוגרדוב, כספי ודורי) בע.א. 105/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בשנת 1965 השכיר המערער למשיב חנות ללא דמי מפתח ובדמי שכירות של 25 ל"י לחודש. לאחר שנחקקו תקנות הגנת הדייר תשכ"ו- 1966 ביקש המערער להעלות את דמי השכירות וכאשר נתקל בסירוב הפסיק לקבל דמי שכירות ופנה לביה"ד לשכירות. המשיב הציע לו מספר פעמים קבלת דמי שכירות באמצעות המחאות דאר וכשסירב- חדל להציע לו. בפברואר 1968 קבע ביה"ד לשכירות כי המשיב ישלם למערער סכום של כ- 37 ל"י לחודש מפברואר 1967. ביה"ד לשכירות קבע גם צורת התשלום ותשלום ההפרשים. פסה"ד ניתן בנוכחות שני הצדדים. ביום מתן פסה"ד שלח המערער למשיב מכתב רשום ובו הזמינו להסדיר את חשבון דמי השכירות. המכתב הוחזר למערער מפאת סירוב לקבלו ולטענת המשיב היה בנו בחנות כאשר הגיע המכתב והבן סירב לקבלו. טענה זו לא נתקבלה כמהימנה בהתדיינות נשוא משפט זה. עד אוגוסט 1968 לא שילם המשיב דמי שכירות ובאותו חודש הגיש המערער תביעה לבימ"ש השלום ותבע פינויו של המשיב מן המושכר מחמת אי תשלום דמי שכירות. גם עתה לא שילם המשיב את דמי השכירות עד לינואר 1969 ורק אז הפקיד בבימ"ש השלום סכום של כ- 800 ל"י עבור הפגורים ודמי השכירות וכמסתבר גם סכום זה דינו זהה עם הסכום של 900 ל"י שהיה חייב אותה שעה. על יסוד כל הנתונים הנ"ל החליט בימ"ש השלום על פינויו של המשיב מן החנות, ביהמ"ש המחוזי החליט להעניק למשיב סעד מן הצדק ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. סירובו של המערער לקבל דמי שכירות כאשר ענין גובה דמי השכירות היה בדיון בביה"ד לשכירות איננו בלתי הגיוני. כמו כן אין לבוא בטרוניה עם המשיב שלא המשיך להציע באותה תקופה תשלום דמי השכירות לאחר שנתקל בסירובו של המערער.
ב. מרגע שניתן פסה"ד ע"י ביה"ד לשכירות היה המשיב יכול להבין שהמערער מוכן ואף מעונין לקבל את דמי השכירות בגובה שנקבע ע"י ביה"ד, שכן עצם פנייתו לביה"ד משמעותה שהוא מוכן לקבל דמי שכירות שיפסוק ביה"ד. אעפ"כ לא הציע המשיב גם לאחר מכן תשלום דמי שכירות. שני הצדדים היו נוכחים בעת מתן פסה"ד וניתן היה לצפות שכבר באותו מעמד יפנה המשיב למערער ויציע לו את דמי השכירות.
ג. מכתבו של המערער למשיב לא נתקבל ע"י המשיב ואין זה חשוב אם הוא היה בחנות או בנו היה בחנות כאשר המכתב הובא לשם. אפילו בנו של המשיב היה בחנות הרי
שלוחו של אדם כמותו ואין המשיב יכול לבוא בטענה שאיננו אשם בכך שלא ידע על תוכן המכתב.
ד. המשיב התעלם לגמרי מפסק דינו של ביה"ד לשכירות וגם אחרי הגשת התביעה לפינוי לא שילם מיד את דמי השכירות. רק בראותו שחרב הפינוי מונחת על צוארו פנה לעו"ד ורק אז, כ- 5 חדשים לאחר הגשת תביעת הפינוי הפקיד את דמי השכירות, וגם אז לא במלואם.
ה. לא זו בלבד שהמשיב מנע מאת המערער להשתמש בכספי דמי השכירות במשך תקופה ארוכה, אלא גרר את המערער להוצאות המשפטיות הגדולות מאד בהשוואה לדמי השכירות שהמערער קיבל במשך כל תקופת השכירות.
ו. אמנם הנזק הכספי שנגרם למערער כתוצאה מהתנהגות המשיב ניתן לתיקון ולו היה מדובר בפינויו של דייר בבית מגורים יתכן שהיה מקום להענקת סעד מן הצדק, אך מכיון שמדובר בבית עסק הרי יש להתייחס ביתר חומרה ובפחות סלחנות לאי קיום תנאי השכירות. הנסיבות כאן הן חמורות ביותר. המשיב שכר בית עסק בדמי שכירות נמוכים וללא תשלום דמי מפתח ולא מילא את חובתו האלמנטרית לשלם דמי שכירות בזמנם. מתן סעד מן הצדק במקרים הדומים למקרה שלפנינו יש בו משום עדוד לשוכרים המזלזלים במילוי חובותיהם והופך את תביעת הפינוי לתביעת פינוי על תנאי.
(בפני השופטים: מני, קיסטר, י. כהן. עו"ד ש. חורש למערער, עו"ד פ. ברק למשיב. 22.8.73).
ע.א. 700/72 - אברהם אברמוב נגד יצחק כדר
*השאלה אם נקשר הסכם מכר בין הצדדים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, ארליך, אבנור) בת.א. 203/71- הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו קבלן ולטענת המשיב מכר לו שתי חנויות והמשיב ביקש לאכוף על המערער מסירת החנויות. ביום 24.9.69 נערך מסמך המכיל פירוט של תשלום שעורים על חשבון המחיר. מן העדויות עלה שכאשר נערך מסמך זה עדיין חלוקים היו הצדדים על המחיר. אעפ"כ הוסכם ששלושה שבועות לאחר מכן יפגשו הצדדים אצל עו"ד כדי שיערוך חוזה פורמלי בכתב. ביום 25.9.69 התקיימה פגישה נוספת בין הנתבע לאשת התובע ובה כבר הוסכם על המחיר והמערער קיבל סכום של 2,000 ל"י ע"ח המחיר ונתן קבלה זמנית. כאשר נערכה הפגישה אצל עוה"ד הודיע המערער כי הוא מבטל את העיסקה באשר המשיב רכש את החנות לשימוש מסעדה ומילק- בר ולמעשה התכונן למכור במקום גם שוורמה, דבר שהפריע למערער למכור את החנויות האחרות. בימ"ש השלום סבר כי הצדדים לא גמרו בדעתם לקשור הסכם מחייב וכי בימים 25, 24 לספטמבר טרם נקשר בין הצדדים הסכם מחייב. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, סבר כי נקשר בין הצדדים הסכם, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין ספק שהתובע לא גילה לנתבע את כוונתו לנהל במקום עסק של שוורמה וכוונה זו נתגלתה רק לאחר מכן. כבר מלכתחילה היתה השאלה של העיסוק שיעשה הקונה בחנות חלק עיקרי של ההסכם ומאחר שהתובע לא גילה את כוונתו האמיתית היה הנתבע רשאי לחזור בו מן העיסקה כאשר נודע לו מה מתכוון הקונה לעשות בחנות. כיון שהקונה לא גילה למוכר ענין יסודי כזה, לא היו הצדדים בכוונה אחת בנושא חשוב ורשאי היה המוכר עדיין לחזור בו מכוונתו לעשות את העיסקה.
השופט עציוני:
אכן יש לקבל את הערעור אך לא מן הטעם שהקונה התכוון למכור במקום שוורמה. ברגע שהצדדים הסכימו כי החנות נועדה למסעדה ומילק- בר הרי השאלה של מכירת שוורמה היא רק שאלה של פירוש ההסכם שאיננו יכול לגרוע מן ההסכם עצמו. ברם, אם היה הסכם ביחס למטרה הרי אי אפשר ללמוד מנסיבות המקרה שלפנינו כי "בין הצדדים היתה כוונה ברורה ונעלה מספק להיות קשורים להסכם". שופט השלום קבע שכל מה שהוסכם בין הצדדים הוא הסכם לעשיית הסכם אשר מימושו יבוא רק בעת חתימת החוזה הפורמלי. חוזה כזה לא נחתם. כדי לקשור את הצדדים קשר חוזי ללא צורך בחוזה פורמלי, כוונת הצדדים להתחייב זה כלפי זה צריכה להיות ברורה ונעלה מכל ספק.
השופט י. כהן:
בעלי הדין לא חתמו על כל הסכם או זכרון דברים אלא קבעו שיעשה ביניהם הסכם בכתב אצל עו"ד. מכאן נובעת החזקה לכאורה שהסכם מוקדם לערוך הסכם בעתיד יוצר הנחה שלא היה בכוונת הצדדים לראות את עצמם קשורים ע"י ההסכם המוקדם. התובע לא הצליח לסתור את החזקה לכאורה הנ"ל. מהתנהגות הנתבע אין להסיק שהוא ראה את עצמו קשור להסכם.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד א. רצ'בסקי למערער, עו"ד י. תוסיה כהן למשיב. 13.8.73).
ע.א. 530/72 - אהרון מזרחי נגד טוביה בגדדי ואח'
*דחיית תובענה מחמת חוסר מעש.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בהמ' פתיחה 635/72 - הערעור נדחה למעשה).
העובדות:
המשיב הראשון, בגדדי, הנו בעל זכות במקרקעין בחולון. בשנת 1960 מכר את זכויותיו למערער מזרחי וחדשים מספר לאחר מכן למרדכי כהן. בגדדי לא העביר את הנכס לא למזרחי ולא לכהן וכל אחד מהם הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה לביצוע בעין. בגדדי הגיש כתבי הגנה לשתי התביעות. באוקטובר 1962 הופיע בגדדי בפני ביהמ"ש והצהיר כי אכן מכר למזרחי את זכויותיו במגרש וכי הוא מבקש להעביר את המגרש ע"ש מזרחי. אי לכך החליט ביהמ"ש למחוק את הגנת בגדדי נגד מזרחי, אך יחד עם זאת לא נתן פס"ד לביצוע בעין לטובת מזרחי שכן היה תלוי ועומד גם משפטו של כהן נגד בגדדי לביצוע בעין. חלפה למעלה משנה וחצי עד שביוני 1964 הסכימו הצדדים למסור את הענין לבוררות. מזרחי התחרט וביהמ"ש קבע כי ההסכם בין הצדדים למסירת הסכסוך לבוררות מחייב את מזרחי, וכי אין להמשיך בדיון כל עוד לא בוטל הסכם הבוררות. מאז לא נעשה דבר במשך למעלה משבע וחצי שנים ובספטמבר 1972 הגיש בגדדי בקשה לביהמ"ש לדחות את התביעות מחמת חוסר מעש של התובעים ולמחוק את צווי המניעה הזמניים שניתנו עם הגשת התביעות נגד בגדדי. ביהמ"ש המחוזי מצא כי ההחלטה שהסכם הבוררות קיים כמוה כהחלטה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות ועמה נסתיימו הליכים בביהמ"ש וממילא בטלו גם צווי המניעה הזמניים נגד בגדדי. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי אילו סבר שלא נסתיימו ההליכים היה מורה על דחיית התובענות מחמת חוסר מעש. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לאמר שההליכים בשתי התובענות הסתיימו עם מתן החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ב- 1964 כי הסכם הבוררות מחייב את הצדדים. אפילו יש לראות אותה החלטה כעיכוב לפי סעיף 5 לפקודת הבוררות, עדיין יכול הסעד הזמני, היינו העיקולים הזמניים, להשאר תחת פיקוחו של ביהמ"ש. מכל מקום לא היה באותה החלטה עיכוב הליכים לפי סעיף 5
ולו מן הטעם שעיכוב כזה היה יכול להנתן רק על יסוד שטר בוררות בכתב ועל שטר בוררין כזה לא חתם מזרחי.
ב. אחרי מתן ההחלטה ב- 1964 כי הסכם הבוררות קיים היתה היזמה להמשכת הדיונים בראש בראשונה בידי מזרחי שהוא היה הצד המעונין. משך כל השנים לא עשה דבר. אין לאמר שעם מחיקת כתב ההגנה של בגדדי נגד מזרחי לא היה עוד מזרחי צד מעונין בבוררות.עיקר הסכסוך נשאר בינו לבין כהן ועל כן היה בגדדי צד הכרחי לבוררות.
ג. לענין גורל התובענות ע"פ תקנה 489 בגין חוסר מעש מצד בעל דין- לפי לשון התקנה היזמה בידי ביהמ"ש הרשאי על דעת עצמו לדחות או למחוק את התובענה מחמת חוסר מעש. בעניננו היזמה לדחיית התובענה לא היתה של ביהמ"ש אלא של בגדדי, אולם אין הדבר מונע את ביהמ"ש לתת סעד של דחייה מחמת חוסר מעש.
ד, כאשר באים לדחות תובענה מחמת חוסר מעש של בעל דין אין די בעצם ההזנחה, אפילו אם היא ממושכת ואין לה הצדקה, אלא יש לשאול אם המשך הברור אחרי זמן רב עלול לגרום עוול ממשי לצד שכנגד אם הברור ימשך למרות הכל, בעניננו אכן ייגרם עוול לבגדדי באשר קיבל רק חלק מהמחיר בשעתו ויתרת המחיר אין לה עוד ערך כיום אחרי ירידת ערך הכסף ולא יהיה זה צודק לצוות על ביצוע בעין של המכר כנגד תשלום היתרה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, קיסטר. עוה"ד ר. כספי וא. קלינג למערער, עו"ד וירניק לבגדדי, עו"ד גב' י. כהן לכהן. 13.8.73).
ע.פ. 478/72 - מאיר פנקס נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי סעיף 218 לפח"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע (השופטים אלקיים, גלסנר, וולינסקי) בתיק ע"פ 1/72 - הערעור נדחה).
המנוח יעקב בן ששון הועסק ע"י המערער בתור מפעיל טרקטור ובאחד הימים נפל ארגז כלים אל בור עמוק ולאחר מספר ימים והשתלשלות מסוימת של הענינים ניסה המנוח, בהדרכת המעביד להשתלשל לתוך הבור שעומקו כ- 20 מטר, אך החל לרדת נפל לתוך הבור ומת. בימ"ש השלום זיכה את המערער מאשמת גרימת מותו של המנוח לפי סעיף 218, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. בפסק דינו סוקר מ"מ הנשיא זוסמן את השאלה של אחריות מעביד למעשהו של העובד וחובת הזהירות שהוא חב לעובדו וכן את מידת הזהירות הנדרשת עפ"י סעיף 218 וקנה המידה לגבי מידת זהירות זו בהסתמך על קנה המידה של האדם הנבון הנדרש בסעיף 37 לפקודת הנזיקין. בפס"ד נוסף סוקר השופט קיסטר את החובה שחב אדם לחברו על מנת לשמור על חיי זולתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 6.8.73).
ע.פ. 195/72 - אלישיב רחלין נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות המערער נהג במכוניתו בשעות החושך בכביש חצור לכוון רמלה במהירות 60- 70 קמ"ש. ממולו באה מכונית שסנוורה אותו ואז האיט את מהירות נסיעתו עד 45 קמ"ש. בכוון נסיעתו בצד ימין מסתעפת דרך גישה אל מושב ובמרחק קצר אחרי הסתעפות זו
ישנה תחנת אוטובוסים. מדרך הגישה יצאה קבוצת צעירים אל הכביש. אחת מחברי הקבוצה הלכה על מסלול האספלט, נפגעה ע"י המערער ונהרגה. המערער העיד כי סונוור ע"י המכונית שבאה מולו עד כדי כך שלא יכול היה לראות אלא למרחק של מטר או שני מטר. ביהמ"ש המחוזי אישר את הרשעת המערער וקבע שהתרשל בכך שהאיט את מהירות נסיעתו רק עד ל- 45 קמ"ש, שחייב היה לנהוג באותו מקום בזהירות מיוחדת היות וידע שישנה שם דרך גישה שממנה עלולים להגיע אנשים אל הכביש, כי אכן ללא ספק התרשלה הצעירה כאשר עלתה על מסלול האספלט אך זו רשלנות שכיחה שהיא בגדר צפיות סבירה במקום הקרוב לתחנת אוטובוסים, הערעור על ההרשעה נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ולנט למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 9.7.73).
ע.א. 21/73 - נקי...בע"מ ואח' נגד צבי מאיר
*עיכוב כספי מעביד ע"י עובד וקיזוז המערערת תבעה מהמשיב שהיה מנהלה להעביר לה סכום של למעלה מ- 4,000 ל"י, שלטענתה, גבה עבורה מלקוחותיה ולקחו לעצמו שלא כדין. הגנת המשיב היתה שאכן גבה את הכספים אך הסכום שלקח הגיע לו כעודפי משכורת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה שהמשיב נטל לעצמו את כספה ללא זכות ושלא כדין והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנתו כי המשיב עבד עבור המערערת באותה תקופה שעבורה נטל לעצמו את המשכורת. לטענת המערערת שהמשיב לא רשאי לקזז את הסכומים שהיו בידו - שאלה של קיזוז אינה מתעוררת כאן. המשיב היה זכאי לתשלום משכורתו והוא פרע לעצמו את המשכורת מתוך כספי המערערת שהגיעו לידיו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. גוראל למערערים, עו"ד יעקבי למשיב. 22.8.73).
המ' 426/73 - דן ברלב נגד מדינת ישראל
*שיקולים במתן רשות ערעור המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירת תנועה, הרשעתו אושרה בביהמ"ש המחוזי ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. בדונו בבקשת רשות ערעור אין זה מתפקידו של השופט הדן בכך, ואף לא מסמכותו, לחוות דעה אם צדקו השופטים בשתי הערכאות הקודמות אם לאו. די בכך עם ענינו של המערער נבדק ע"י הרשות המוסמכת לכך, דהיינו ביהמ"ש המחוזי, ופסק דינו הוא סוף פסוק, זולת אם יש בידי המבקש להראות שאלה משפטית בעלת חשיבות הראויה להתברר בערעור נוסף. שאלה כזו לא התעוררה כאן.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד רובין למשיבה. 23.7.73).
ע.א. 72/73 - הסתדרות הכללית של העובדים העבריים ואח' נגד גח"ל בהסתדרות ואח'
*התערבות ביהמ"ש בהחלטות גופים וולונטריים ביהמ"ש העליון ביטל ברוב דעות השופטים לנדוי, מני, כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון, את החלטת ביהמ"ש המחוזי לצוות על הסתדרות להקים אגודות מקצועיות נפרדות לעובדי טקסטיל הלבשה ועור בבית שאן ובנצרת. בדעת הרוב הוחלט על ביטול הצו לגבי בית שאין מן הטעם שהמוסדות המוסמכים החליטו שלא להקים אגודה במקום וזאת בהסתמך על תקנות האגודה. באשר לנצרת בוטל הצו שכן לגבי האגודה בעיר זו עדיין נמשך ערעורם של המשיבים בפני הועד הפועל של ההסתדרות ומן הדין שביהמ"ש לא יתערב בענין עד שהערעור יתברר תחילה כסדרו. השופט לנדוי הסביר כי יש להגביל
את התערבות ביהמ"ש בהחלטות גופים וולונטריים הפועלים עפ"י תקנות. בעניננו החלטות המוסדות באה תוך שימוש כשר בשיקול דעת.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד י. טוניק למערערים, עו"ד א. לובוצקי למשיבים. 27.8.73).
ב"ש 155/73 - מדינת ישראל נגד ד"ר ישראל יהודה
*שחרור בערובה נגד המשיב הוגש כתב אישום המכיל 14 פרטים אשר בהם הואשם בנטילת כספים שהופקדו בידיו ע"י לקוחותיו. הוא יצא לחו"ל ולא חזר לישראל אלא כנגד ערובות מסוימות מרודזיה. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב ממעצרו כנגד ערובות מסוימות ועררה של המדינה נתקבל. בנסיבות הענין יש סכנה ממשית שגם עכשיו ייעלם המשיב ויסע לארץ אחרת וסכנה זו קיימת גם אם יפקיד המשיב את דרכונו וגם אם הערובות יחולטו.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד גב' ברנשטיין לעותרת, המשיב לעצמו. 21.8.73).
ב"ש 145/73 - מדינת ישראל נגד סעדיה סלימאן
*שחרור בערובה הנאשם הואשם בעבירות חמורות של אינוס ומעשה איום וסחיטה ומכל האישומים ברור שיש כאן סכנה חמורה שהנאשם ינסה להשפיע על המתלוננת, שהיא העדה העיקרית. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות לאחר שהתברר כי עדותה של המתלוננת עשויה להדחות עד חודש נובמבר. הערר על כך נתקבל. לנוכח נסיבות הענין יש להאריך את מעצרו של המשיב עד לאחר שמיעת עדות המתלוננת.
(בפני: השופט ויתקון. 9.8.73).
ע.פ. 381/73 - מרדכי מיכל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד דאר) המערער שהיה פקיד דאר גנב משולחן העבודה של חברו לעבודה שני מכתבים רשומים שהכילו נירות ערך בסכום של כ- 900 ל"י. הוא נדון ל- 18 חודשי מאסר והערעור על כך נדחה. גם בהתחשב בנסיבותיו המשפחתיות של המערער, ובכך שעברה תקופה של שלוש שנים מביצוע העבירה ועד לגמר משפטו, אין להקל בענשו. שירות הדאר עומד כולו על נאמנות גמורה של העובדים והמערער הפר נאמנות זו ועלול היה גם להכשיל חבר לעבודה. כמו כן היו לו עבירות קודמות של משיכת שיקים ללא כיסוי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. עו"ד בלן למערער, עו"ד בלטמן למשיבה. 27.8.73).
ע.א. 599/72 - עירית ת"א יפו נגד בנק ברקליס דיסקונט בע"מ
*מס עסקים מועצת עירית ת"א החליטה לענין מס עסקים לשנת 1971/72 כי סכום המס המוטל על עוסק לא יעלה על המס של השנה הקודמת אם לא חל שינוי בנתוניו של העסק המשפיעים על קביעת גובה המס. חברה נכרית בשם "ברקליס בנק" ניהלה בת"א עסקי בנק וערכה סדור עם חברה ישראלית, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, שלפיו אושרה העברת כל מפעלה, רכושה עסקיה והתחייבויותיה של החברה הנוכרית לחברה הישראלית עפ"י סעיף 119 (א) לפקודת החברות. העיריה סברה שלענין מס עסקים לא קיימת זהות בין שתי החברות ועל כן לא חלים על עסקי החברה שעורי ההפחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העברת מפעליה של החברה הנוכרית לחברה הישראלית עפ"י 119 (א) הנ"ל איננה נחשבת כהעברה רגילה של עסק מעוסק אחד למשנהו, אלא העוסק החדש בא לכל דבר במקום
העוסק הקודם שהעביר עסקו. פירושו זה של ביהמ"ש המחוזי נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ש. הרצוג למערערת, עו"ד ע. לוינסקי למשיבה. 27.8.73).
ע.א. 188/72 - האפוטרופוס הכללי נגד יהודית בס
*ירושת עזבון נעדרים בערעור זה נדונה השאלה אם המשיבה ירשה את יורשיו של דודה המנוח אשר נעלמו ולא ידוע אם הם חיים ואו לאו. ביהמ"ש המחוזי החיל על המקרה את הסעיפים 57,56 לחוק הקרקעות העותומני ועל פיהם קבע את המשיבה כיורשת של כל עזבון דודה המנוח כולל החלקים אשר עפ"י הדין שהיה נהוג לגבי קרקעות מירי צריכים היו לרשת יחד אתה יורשים אחרים אשר נעלמו. ביהמ"ש העליון ביטל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. אכן סעיפים 57,56 לחוק הקרקעות העותומני לא בוטלו מכללא ע"י חוק הירושה העותומני משנת 1913 וע"י פקודת הירושה, ברם אין להחיל את הסעיפים 57,56 על כל היורשים של המנוח אלא על הילדים כנאמר באותם סעיפים. כן קבע ביהמ"ש העליון כי סעיפים אלה בוטלו מכללא ע"י פקודת האופוטרופוס הכללי 1944.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' א. ראב למערער, עו"ד מ. ארגוב למשיבה. 13.8.73).
ע.א. 406/72 - קולנוע רנה בחולון בע"מ נגד פקיד השומה ת"א
*ניכוי השקעות במקלט מההכנסה המערערת רכשה אולם קולנוע יחד עם מקלט וניסתה לעשות חישוב נפרד באופן שההוצאות שהוצאו לבניית המקלט יוכרו לניכוי במסגרת ההכנסות של החברה לפי סעיף 17(7) לפקודת מס הכנסה, המתיר ניכוי מן ההכנסה אותן הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי זהירות מפני התקפות מן האויר. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת מן הטעם שההוצאות לא הוצאו במסגרת ייצור ההכנסה. נימוק זה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון שציין כי הפירוש הנכון של סעיף 17 הנ"ל הינו שהוצאות כאלה ניתן לנכות מן ההכנסה אף אם לא הוצאו במסגרת ייצור ההכנסות. ברם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור מטעם אחר והוא שהמערערת רכשה את המבנה יחד עם המקלט, סעיף אחר בערעור נגע לפחת שהרשה פקיד השומה בעד מבנה הבמה של הקולנוע וציפוי קירותיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת כי הבמה והקירות מהווים ציוד וקבע כי הם חלק של הבנין. אלה מימצאים עובדתיים שאין לסתור אותם וצדק פקיד השומה כשקבע פחת עבור אלה כעל חלק של הבנין.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. דרוקר למערערת, עו"ד מ. קירש למשיבה. 13.8.73).
ע.פ. 409/72 - מדינת ישראל נגד יגאל לביב
*זיכוי מאשמת פריצה המשיב הועמד לדין באשמת קשר לביצוע פריצה ועל יסוד העדויות שהובאו נגדו כתב בית המשפט המחוזי כי המשקל המכריע נוטה לצד ההרשעה אך כל אימת שהוא רוצה לחתום על הרשעה מסרבת ידו לחתום, ועל כן זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב. הערעור על כך נדחה. אכן מתוך חומר הראיות עולה כי ניתן היה להרשיע את המשיב, ברם מה שביהמ"ש המחוזי כתב כי היד מסרבת לחתום על ההרשעה, פירושו למעשה כי נותר ספק כלשהו בלב ביהמ"ש שמא אין הנאשם אשם. כיון שנשאר בלב ביהמ"ש ספק באשמתו של הנאשם לא יתערב בכך ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קדמי למערערת, עו"ד כספי למשיב. 6.8.73).
ע.פ. 72+46/73/601 - יחיא מלחן וחגי יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש המערערים הואשמו והורשעו באינוס ובבעילת קטינה למטה מגיל 16 ונדונו, המערער הראשון, ל- 30 חודשי מאסר בפועל ול- 30 חודשי מאסר על תנאי והמערער השני לחמש שנים מאסר בפועל. הערעורים של המערערים על פסה"ד ועל גזר הדין נתקבלו בחלקם. ביהמ"ש העליון קבל את טענת המערערים כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר ייחס להם ידיעה שהמתלוננת הינה רק בת 13. מתוך חומר הראיות עולה כי המערערים לא ידעו עד לגמר המעשים שבהם הורשעו כי המתלוננת הינה בת 13, מאידך יכול היה ביהמ"ש המחוזי להרשיע גם את המערער הראשון באינוס, בכך שלאחר שהמערער השני היכה אותה ואנס אותה, והמערער הראשון ידע על כך וניצל את מצבה של הנערה שלא היתה מסוגלת להתנגד, הרי בעילתו היא בעילת אונס. אשר לעונש, החליט ביהמ"ש העליון כי לנוכח עברם הנקי של המערערים ובהתחשב בכך שההרשעה בבעילת קטינה הוחלפה בכך שהמערערים חשבו את הנערה לבת 16, יש להפחית את העונש של המערער הראשון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ושל המערער השני ל- 4 שנות מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד מ. נחשון וא. שביט למערער הראשון, עו"ד ח. קאזיס למערער השני, עו"ד רובין למשיבה. 13.8.73).
ע.פ. 341/73 - מדינת ישראל נגד אריה ויטה
*קולת העונש (הצעת שוחד) המשיב הינו קבלן בנין שביצע עבודות בניה בכור האטומי. מטעם משרד הבטחון היה ממונה על העבודה איש המשרד והמפקח לא היה מרוצה מעבודת המשיב. באחד הימים בא המשיב לביתו של המפקח הביא לו בונבונירה וכסף מזומן בסך - 5,000 ל"י, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של מתן שוחד ודן אותו לחדשיים מאסר וקנס בסך 5000 ל"י. ערעורו של המשיב על ההרשעה נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - אין להניח כי אדם יביא סכום של 5,000 ל"י מתנה לנישואי בן, טענת המשיב ביחס למתן הכסף. אמנם המשיב לא ביקש מהמפקח שום טובה או סטיה מן השורה במילוי תפקידו, אך לא קשה להסיק ממכלול הנסיבות שזה מקרה של "שלח לחמך" כדי להטות את עובד הציבור למשוא פנים בדרך כלל במילוי תפקידו. באין ראיה ישירה על כוונה פלילית הנתונה ללבו של אדם ניתן להסיקה מהנסיבות ובעניננו ניתן להסיק שהמשיב התכוון למתן שוחד.
אשר לעונש, הרי שהוא קל לאין שעור. השוחד ניתן ביזמת המשיב בלי כל דרישה מצד עובד הציבור. יש לעקור מן השורש את השוחד ועל כן יש להחמיר בדינו של המשיב. אי לכך הוטל על המשיב עונש של שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד עדיאל למערערת, עוה"ד עמית ודניאלי למשיב. 22.8.73).
ע.פ. 325/73 - דוד בר- עט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד מדינה) המערער עבד בשגרירות ישראל ברומא בתור אחראי על המשק, במשך תקופה של שנה עבר 15 עבירות של גניבה ע"י נאמן שבהן גנב כ- 30,000 ל"י. הוא נדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למדינה בסך 22,500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. על אף נסיבותיו האישיות של המערער המעוררות אהדה כלפי משפחתו, הרי כנגד זה עומדת החומרה הרבה של מעשי המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד קנת למערער, עו"ד לרנר למשיבה. 13.8.73).
ע.פ. 363/73 - מדינת ישראל נגד אליהו בוגנים
*קולת העונש (גרימת חבלה) הנאשם אחיו ועוד חבר עלו לאוטובוס בחיפה והנאשם התיישב ליד אחד הנוסעים וביקש ממנו לקום ולפנות מקום לחברו. המתלונן סירב והחלו בין השניים חילופי דברים ואז תקף הנאשם את המתלונן, הנחית מכת אגרוף בפניו בעט בו וגרם לו שבר באפו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של שנתיים מאסר על תנאי בסברו כי יש לאפשר למשיב להמשיך בשקומו לאחר שכבר היה חבוש בבית סהר עפ"י הרשעות קודמות. ערעורה של המדינה נתקבל. למשיב הרשעות קודמות וביניהן עבירות בעלות אופי אלים, ואין מנוס מהטלת מאסר בפועל. בהתחשב בכך שהמשיב נשא זה מקרוב אשה ויתכן כי הוא רוצה לחזור למוטב יסתפק ביהמ"ש בעונש קל. אי לכך הוטל על המשיב עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 27.8.73).
ע.פ. 279/72 - הועדה המקומית לבנייה ולתכנון חיפה נגד יואל וינר ואח'
*צו לפי סעיף 239 לחוק התכנון במעמד צד אחד בימ"ש השלום נתן צו לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה שצווה על המשיבים להפסיק עבודת בניה מסויימת. כיון שהצו לפי סעיף זה הינו מעין צו פלילי טענו המשיבים בביהמ"ש המחוזי כי דיון לפי סעיף זה יש לקיים במעמד שני הצדדים ומכיון שניתן במעמד צד אחד אין הצו תקף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון קיסטר נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן. השופט ברנזון בפסק דינו סקר את הבעיות הנוגעות לסדר הדין הפלילי ותחולת חוק סדר הדין הפלילי בחוקים אחרים שיש בהם הוראות מיוחדות וקבע כי בחוק התכנון והבניה קיימות הוראות מיוחדות אשר על פיהן ניתן לתת את הצו במעמד צד אחד. מאידך סבר השופט י. כהן, בדעת מיעוט, כי הסעיפים הנוגעים לענינו בחוק התכנון והבניה אין לפרשם כקובעים סדרי דין מיוחדים, ועל כן יש להחיל את ההליכים של סדר דין פלילי הרגיל, היינו שאין לדון בענין במעמד צד אחד.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד טאגליכט למערערת, עו"ד יעקבי למשיבים. 22.8.73).
ע.פ. 245/73 - מדינת ישראל נגד יוסף חביב
*קולת העונש ((מסירת עדויות סותרות)
המשיב הורשע בעבירה לפי סעיף 120 (א) לפח"פ בכך שמסר במשטרה הודעה בענינו של אדם שהיה מואשם בעבירת רצח ואילו במשפט הרצח הכחיש את העובדות שמסר. בשל העבירה הנ"ל הוטל על המשיב עונש של 6 חדשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נדחה. ביהמ"ש העליון אמנם מתייחס בחומרה רבה לעבירה מן הסוג הנדון, אך בעניננו אין להתערב בענין מידת העונש, בהתחשב בכך שהמשיב היה בזמן המקרה בן 16- 17 שנה, אין לו עבירות קודמות פרט לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות, ותוכן התסקיר של שירות המבחן הוא חיובי. בנסיבות אלה אין זה מקרה מתאים שבו יש לשלוח את המשיב למאסר בפועל בשל העבירה הנדונה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת, עו"ד י. לויט למשיב. 8.8.73).