תקציר סביר כרך ז' חוברת 4

ע.א. 413/71 - עזבון המנוח טאקו רוני ואח' נגד רחמים נחום ואח'

*חישובי הפסד הכנסה בתביעת פיצויים של שארים.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 220/67 - הערעור נתקבל בחלקו).

העובדות:
המנוח טאקו רוני נהרג בתאונת דרכים ובעת מותו היה אלמן ואב ל-3 ילדים קטינים. הוגשה תביעת פיצויים ונקבע כי על הנתבעים לשאת ב- %80 מהנזק. ביחס לשעור הפיצויים קבע ביהמ"שדלמטה כי הכנסת המנוח היתה 1000 ל"י לחודש וזאת על בסיס השומה שנעשתה ע"י פקיד השומה לפני התאונה. מסכום זה ניכה השופט סכום מס הכנסה שהמנוח היה משלם מהכנסתו ועוד ניכויים שונים ואחרי ניכויים אלה הגיע לסכום של 650 ל"י לחודש אבדן ההכנסה שנועדהלקיום המשפחה. לכך הוסיף השופט %25 שלפי הערכתו היתה הכנסת המנוח עולה במשך הזמן ולאחר מכן חילק השופט את ההכנסה ל- 5 ידות שמהן קבע שתי ידות שהיו משמשות להוצאות המנוח ויד אחת לכל אחד מהקטינים. כן קבע כי עם הגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18 יקטן סכום הפיצויים באותו יד של הקטין שבגר. על החישובים השונים נסב הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. צדק השופט כאשר ערך חישוב הפסד ההכנסה לפי הכנסת המנוח ולא לפי הסכומים שהוציא המנוח להחזקת הילדים אצל משפחה אומנת לאחר פטירת האם. ההוצאות להחזקת הילדים אצל משפחה אומנת אינם בהכרח מודד בטוח לקביעת גובה הפסדי התמיכה. אין פגם בכך שהתובעים לא הוכיחו מה היו ההוצאות להחזקת הילדים לפני פטירת האב.
ב. ההלכה היא שהצהרת נישום על הכנסתו שנמסרה לפקיד השומה מהווה הודאת בעל דין כראיה נגד הנישום בתביעת פיצויים. אולם הצהרה כזו אינה יכולה לשמש כראיה לטובת נותן ההצהרה או לטובת מי שבא מכוחו. במקרה שלפנינו נערכה שומת הכנסתו של המנוח ע"י פקיד השומה לפי מיטב שפיטתו ואין כל סיבה, לא לפי הדין ולא לפי השכל הפשוט, לשלול הסתמכות על שומה כזו. בקביעת הכנסתו של אדם בעתיד, במיוחד כאשר זה נפטר וקשה להשיג ראיות מדויקות על גובה הכנסותיו, אין דרך בפני השופט אלא לעשות אומדן ובמלאכת אומדן זו, שומה שנעשתה ע"י פקיד השומה מהווה בסיס לא פחות טוב מהשערות אחרות, שלהן נאלצים בתי המשפט להזקק במקרה כגון דא.
ג. צודק ב"כ התובעים כי לפי ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון אין לנכות מס ההכנסה שחל על הכנסת התובע בחישוב הפסדי התמיכה. גם ב"כ המשיבים הסכים שיש ללכת בעקבות הלכה זו ואין מקום לסטות ממנה כעת.
ד. אין למצוא פגם בהחלטת השופט שמתוך הכנסות המנוח יש להקצות 2 ידות למנוח ושלוש ידות לקטינים, כאשר מדובר בתביעת הפסדי תמיכה ע"י אלמנה וילדים מקציבים לאלמנה שתי ידות בהתחשב בהוצאות של החזקת בית המשפחה ובמקרה דנא כאשר לא נשארה אלמנה הרי לו נשאר המנוח בחיים היה מוציא מהכנסותיו את שתי הידות לכלכלת הבית.
ה. צודקים התובעים בטענתם כי בהגיע אחד הילדים לגיל 18 אין לשלול את היד הזו מהפיצויים אלא יש לעשות את חלוקת ההכנסה ל- 4 ידות, שמהן שוב ינוכו שתי ידות להוצאת המנוח ושתי הידות הנותרות לקטינים האחרים, וכן הלאה עם התבגרות הקטינים האתרים.

ו. הקטינים מקבלים קיצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי מאז מות האם ובמות האב לא קבלו כל קיצבה נוספת. כיון שכך לא היתה כאן כל טובת הנאה שבה זכו הקטינים בקשר לפטירתו של האב ולא היה צריך לנכות מסכומי הפיצויים את קיצבת השארים.

(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. אור למערערים, עו"ד י. קמין למשיבים. 19.10.72).

בג"צ 283/72 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האיזורי בת"א ופלונית

*סמכות ביה"ד בדיון על אבהות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי בעיקרו).

העובדות:
המשיבה השניה (להלן - המשיבה) פנתה לביה"ד הרבני בת"א בתביעה נגד העותר ובו סיפרה כי חיה אתו מזה 8 חודשים וכי קיימו יחסים ובעקבות כך היא נמצאת בהריון. כן טענה כי היא והנתבע ראו את עצמם כנשואים וכי העותר הבטיח לשאתה לאשה ואינו עושה כן. היא תבעה בביה"ד כי יחייב את העותר לשאתה לאשה: להכיר באבהות העותר על העובר ולחילופין להסדיר גט מחומרה. העותר הודה כי הוא קיים יחסים עם האשה וכי הוא הינו אבי הילד שיוולד מן ההריון. ביה"ד נתן באותו יום צו ובו ציין כי העותר הודה באבהותו של הילד שיוולד למשיבהובהסכמת הצדדים ציוה על עיכוב יציאת העותר מן הארץ. בינתיים נולד למשיבה בן והיא הגישה לביה"ד הרבני תביעה חדשה למזונות לה ולילד והסתמכה על הודאת העותר בתביעה הראשונה. העותר הגיש כתב הגנה וכפר בסמכותו של ביה"ד וכן הכחיש שהודה בתיק הקודם באבהותו ולחילופין טען שהודה בטעות. ביה"ד דחה את התנגדותו של העותר ונתן צו המחייבו במזונות בסך 500 ל"י, סכום חד פעמי עד הישיבה השניה. על כך העתירה.

החלטה - השופט לנדוי:
א. העותר טען כי הוטעה והוכשל להודות באבהותו בין היתר מפני שהובא לישיבת ביה"ד עפ"י פקודת מעצר, דבר ששלל, לטענתו, את רצונו החופשי. טענות אלה אין מקומן בדיון זה ואין שום ראיה שהודאת העותר לא ניתנה מרצון. הבאתו לאותה ישיבה באמצעות צו מעצר בודאי שאיננה פוסלת, כשהיא לעצמה, את תוקף הודאתו.
ב. צודק העותר כי בצו, בתביעה הראשונה, שניתן ע"י ביה"ד כי העותר הודה באבהותו אין משום מעשה בי"ד שיחייב את העותר בתביעת המזונות שהוגשה לאחר מכן. זאת מכיון שביה"ד לא היה מוסמך לדון בענין האבהות וכאשר אינו מוסמך לדון בענין פלוני אין ההחלטה שנתקבלה באותו דיון מהווה מעשה בי"ד. אך ההודאה יכולה לשמש נגדו כראיה בדיון אחר.
ג. אמנם בתביעה הראשונה הופיע העותר בפני ביה"ד וטען והודה בפניו, אבל סמכות שפוטו של ביה"ד, בהסכמת בעלי הדין לפי סעיף 9 של חוק שיפוט בתי דין רבניים, מוגבל לאותם ענינים של המעמד האישי המנויים בסימן 51 בדבר המלך במועצתו וקביעת אבהות אינה נמנית עם ענינים המנויים באותו סעיף.
ד. גם אין לראות את הבקשה לקביעת האבהות "כרוכה" בבקשה להסדיר גט חומרה שכן גט חומרה מבוסס על חיי האישות ואת זאת העותר אינו מכחיש, אלא טענתו היא שהחל בחיי האישות לאחר שהמשיבה כבר היתה הרה.

ה. את תביעתה למזונות לילד העלתה המשיבה בתביעה השניה אחרי הולד הילד ואת התביעה הזו לא הגישה המשיבה בתביעה לגט חומרה שהגישה קודם לכן אלא כתביעה חדשה בפני עצמה.
ו. מזונות בשביל הילד יכולה האם לתבוע בביה"ד הרבני רק בהסכמת האב והעותר התנגד כאמור לדיון בביה"ד הרבני. אשר למזונות לעצמה יכולה האשה לתבוע בביה"ד מ"אישה" ונראה שאם זקוקה האשה לגט חומרה מאת העותר יכול העותר להחשב כ"אישה" ואם כך הדבר מוסמך ביה"ד לדון בתביעתה למזונות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד ד. עציון לעותר, עו"ד מ. טבקמן למשיבה 2. 31.10.72).

ע.א. 133/72 - גומאנה ג'ראה נגד אחמד אלפדל

*הענקת פיצוי לבעל בית כאשר ניתן סעד מן הצדק לדייר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: וינוגרדוב, כספי, ודורי) בע.א. 110+111/71 - הערעור נתקבל).

העובדות:
המערערת השכירה למשיב דירת מגורים ובחוזה השכירות הותנה כי "השוכר מתחייב להשתמש במושכר ובכל חלק ממנו אך ורק למטרת מגורים ולא לאיזו מטרה אחרת כלשהי". בימ"ש השלום קבע, בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה, כי המשיב הפר את התנאי האמור בכך שהשתמש בדירה לצרכי ייצור מוצרי חלב ומכירתם ובכך שאשתו השתמשה בדירה כמרפאה למתן טיפול לנשים הרות תמורת תשלום. כיון שכך ציוה בימ"ש השלום על פינוי המשיב מהדירה, אך קבע כי פסק הפינוי לא יבוצע אם המשיב ישלם למערערת פיצוי של 2,500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי הנסיבות אכן מצדיקות מתן סעד מן הצדק אך לדעתו היקף ההפרות וחומרתן היו קלות ולא הצדיקו חיוב כספי כחלק ממתן הסעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו הן על כך שהנתבע סבר בתום לב שהוא רשאי לעשות בדירה את אשר עשה, והן על כך כי התובעת עצמה נהגה מדי פעם לקנות חלב אצל הנתבע היינו שידעה על פעילות הנתבע ולא עשתה דבר. על כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. בימ"ש השלום לא האמין למשיב כי המערערת ובעלה קנו אצלו דברי חלב. אך אפילו ידעו על כך הרי כאשר ההפרה נמשכת אין ויתור על ההפרה בעבר נחשב כהסכמה לגביה גם בעתיד, מה גם שבחוזה השכירות נאמר במפורש כי אי שימוש בזכויות המשכיר אינו נחשב לויתור או להסכמה.
ב. גם ללא התחשבות בחומרה שבהפרה, הרי אין להתעלם מההפרות עד כדי שלילת כל פיצוי מהמערערת בגינן. אין ספק כי משהפר המשיב את תנאי השכירות היתה המערערתזכאית לפי הדין לצו פינוי, כאשר ביהמ"ש מסרב, מטעמים של צדק, לפסוק לבעל הבית סעד של פינוי שהוא זכאי לו עפ"י דין, אין עליו להתעלם מן הנזק שנגרם לבעל הבית עקב כך שנשללה ממנו האפשרות להשכיר את הדירה ולגבות דמי מפתח או להשכירהבדמי שכירות גבוהים בלתי מוגנים. בנסיבות המקרה הפיצוי של 2,500 ל"י אינו גבוה.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, זוסמן, מני. עו"ד ה. שחאדה למערערת, עו"ד אניס שקור למשיב, 29.10.72).

ע.פ. 235/72 - מדינת ישראל נגד שמעון סבג.

*אי מינוי סניגור המערער הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בעבירה על סעיפים 2,11 לחוק תיקון דיני עונשין (עבירות מירמה סחיטה ועושק) ובכתב האישום נאמר כי האישום הוא לפי סעיף 11 אמצע, הקובע מאסר של 7 שנים בעוד שהעבירה הראשונה לפי סעיף זה עונשה 4 שנים והשלישית 10 שנים. כיון שנאמר במפורש בכתב האישום שהאישום הוא בעבירה שעונשה 7 שנים לא חייב היה ביהמ"ש למנות למערער סניגור, גם לטענה שהמערער הינו חולה נפש, הרי מינוי סניגור מחשש של מחלת נפש מסור לשיקול דעתו של השופט הדן בענין ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. המערער נדון לשנת מאסר אחת על תנאי והמדינה מערערת על קולת העונש. לנאשם שורה של הרשעות קודמות. ביוני 1970 הורשע לאחרונה בעבירות גניבה ומעשה מגונה והועמד תחת פיקוחו של קצין מבחן לשנתים. לא עברו אלא כ- 4 חודשים והנאשם עבר את העבירה הנוספת של פשע חמור כאשר איים בסכין על אשה בחנות מכולת והוציא ממנה תחת איום זה 5 ל"י. ביהמ"ש המחוזי שהטיל על המערער מאסר על תנאי בלבד התחשב בהמלצת קצינת המבחן שלא לפגוע בהמשך המבחן בענין דנא לא היה מקום להתחשב בהמלצת קצינת המבחן. העובדה שתוך זמן קצר אחרי התחלת הפיקוח ביצע הנאשם עבירה של אלימות מחייבת תגובה של ממש כדי להגן על הציבור. אין מנוס מלהטיל על המערער עונש של מאסר ממש. אי לכך הוטל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. עו"ד קירש למערערת, עו"ד דנילוב למשיב. 15.10.72).

ע.א. 720/71 - נאמנות בית הקרנות בע"מ נגד גלוב שרות נסיעות בע"מ ואח'

*זהותו של שוכר מושכר בערעור דנא התעוררה שאלה מי שכר חנות בבנין הידוע כ"בית הקרנות" בחיפה בחוזה השכירות שהוצג בפני ביהמ"ש חתום היה המנוח לנדסמן ומתחת לחתימה חותמת "גלוב שירות נסיעות (חיפה) בע"מ". ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה עובדתית כי המשיבה היא השוכרת של החנות והערעור על כך נדחה בשני פסקי דין שנכתבו ע"י השופט ברנזון והנשיא אגרנט.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. עו"ד ארדשטיין למערערת, עו"ד רזיאל למשיבה. 19.10.72).

ע.א. 56/72 - ד"ר א.י. פרוידנהיים נגד קרן התגמולים של לשכת עורכי הדין

*בקשה לביטול פסק בוררים המערער שהוא עו"ד הצטרף לקרן התגמולים של הלשכה ולאחר הצטרפותו שונו תקנות הקרן והמערער טען ששינוי זה לרעתו אינו מחייב. מכח תקנות המשיבה הועבר הסכסוך להכרעתם של, שלושה בוררים שפסקו לטובת המשיבה. בקשת המערער בביהמ"ש המחוזי לבטל את הפסק על יסוד סעיף 24 לחוק הבוררות נדחתה והערעור על כך נדחה. לטענה שפסק הבורר ניתן לביטול עפ"י סעיף 24(9) הואיל ותכנו נוגד את תקנות הציבור - בשבתו בעניני בוררות לא יעביר ביהמ"ש את הכרעת הבוררים לגוף הענין תחת שבט הביקורת ולא יחווה דעתו על כך אם צדקו הבוררים אם לאו. אם לא סמך המערער על כושרם של הבוררים לעשות משפט צדק יכול היה ליזום העלאת שאלה משפטית בפני ביהמ"ש לפי חוק הבוררות. ביהמ"ש גם לא התערב בענין דנא עפ"י עילה שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות. לפי חוק הבוררות החדש פסק בוררין אינו ניתן עוד לביטול בעילה של טעות
המוכחת על פניו כבעבר. אילו הסכים ביהמ"ש לדון בעילת ביטול לפי הלכות המשפט הציבורי הנוהגות בבג"צ על יסוד סעיף 24(10) הנ"ל מן הטעם של חריגה מסמכות, טעות משפטית וכדומה, הרי ביהמ"ש היה מחזיר דרך הדלת האחורית את העילה של טעות המוכחת על פניו לביטול פסק בורר דבר שהחוק שלל אותו במפורש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני, עו"ד נשיץ למערער, עו"ד י. כהנא למשיב. 15.10.72).

ע.א. 487/72 - רחל פרקש נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.

*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ערעורה של המערערת כלפי סירוב המשיבה להכיר בה בנכה נדחה. אמנם נקבע בעבר ע"י ביהמ"ש שאין להחמיר יתר על המידה עם תובעי התגמולים עקב רדיפות הנאצים וגם נקבע שאם נכלא אדם במחנה עבודה וחי שם בתנאים של דיכוי ורדיפות הרי העובדה שהיה בריא עד לכליאתו דיה כדי להראות לכאורה שהנכות נובעת מהרדיפות או הוחמרה על ידן. אולם המערערת דנא לא הובלה למחנה, היא גרה במשך כל תקופת הרדיפות, שלגביה נמשכה כ- 7 חודשים, תחילה בבית הוריה ואחרי פטירת האם בבית דודתה. היא לא הועבדה בעבודות כפיה ונאלצה רק לענוד את הטלאי הצהוב. המערערת היתה בת 11 ותנאי החיים שלה באותה תקופה לא היו מושפעים במיוחד מתנאי הרדיפות ובאופן יחסי אפשר לאמר כי חייה היו חיים נורמליים. אדם יכול לחלות בתקופת הרדיפות בלא שיהיה קשר לרדיפות עצמן ואין הוא זכאי לתגמולים לפי החוק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, מני. עו"ד רוזן למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 3.10.72).

ע.א. 616/71 - ציון שרוני ואח' נגד מאיר אוחנה.

*צו זמני נגד הסכם לפי חוק ההגבלים העסקיים לפי בקשת המשיב הוצא צו זמני נגד המערערים שלא לבצע הסכם שחתמו ביניהם אלא אם כן יאושר לפי חוק ההגבלים העסקיים או יתקבל בגינו היתר זמני לפי אותו חוק. המערערים ערערו על הוצאת הצו הזמני ואילו המשיב ערער על הגבלת הצו עד לקבלת היתר ולא עד למתן פס"ד סופי. שני הערעורים נדחו. לענין ערעורם של המערערים הרי בהסכם שביניהם מצויים שני סעיפים אשר לכאורה חלה עליהם ההוראה האוסרת את ביצועו לפי חוק ההגבלים העסקיים. אם לדעת המערערים ההסכם הוא כשר וישר הרי יכולים המערערים לפנות לרשות המוסמכת כפי שקבע השופט, ואם אין דופי בהסכם יאושר ההסכם ותוקפו של הצו הזמני יפקע. אשר לערעור שכנגד, ביהמ"ש שלערעור לא בקלות יתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש בערכאה ראשונה בענינים של צו מניעה זמני. סעד זמני ניתן בעיקר לשיקול דעתו של ביהמ"ש שבפניו מתבררת הבקשה ובנסיבות הענין אין לאמר שביהמ"ש לא פעל כהלכה.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, קיסטר, החלטה - השופט קיסטר. עו"ד סמט למערערים, עו"ד קאזיס למשיב 10.10.72).

ע.א. 689/71 - חביב לוי נגד ציונה לוי ואח'.

*צוואת שכיב מרע המנוח יוסף עובדיה לוי היה "שכיב מרע" בבי"ח והמערער הזמין עו"ד באופן דחוף לבי"ח על מנת שהמנוח יצווה על נכסיו. עוה"ד רשם מפי המנוח את פרטי צוואתו, המנוח חתם בטביעת בוהן ידו ובהמשך אותו מסמך רשם עוה"ד זכרון דברים בו העלה את פעולותיו הוא על הכתב ואישר זאת בחתימתו, עשרה ימים לאחר מכן הופקד המסמך בביהמ"ש ולאחר פטירת המנוח ביקש המערער לראות במסמך הנ"ל צוואה. ילדיו האחרים של המנוח התנגדו לקיום ה"צוואה", התנגדותם נתקבלה והערעור על כך נדחה. לטענת
המערער שהצוואה באה בגדר סעיף 23 של חוק הירושה - סעיף זה מורה כי שכיב מרע רשאי לצוות בע"פ בפני שני עדים השומעים לשונו ודברי המצווה יירשמו בזכרון הדברים שיחתם בידי שני עדים ויופקד בידי ביהמ"ש, כאן נאמרו דברי המנוח לא בפני שני עדים וזכרון הדברים המכיל את דבריו אינו חתום בידי שני עדים. אין יסוד לטענת המערער שיש לראות במנוח עצמו כעד. אין להעלות על הדעת שמצווה יהיה עד לצוואתו הוא. אין גם להשתמש בסעיף 25 לחוק הירושה בענין דנא. סעיף 25 נועד לרפא פגמים מסוימים המנויים בסעיף אך העדר עד אינו פגם כזה. לפי סעיף 25 ניתן לתקן פגם בחתימת עדים אבל תחילה צריכים להיות מצויים שני עדים ואם אינם מצויים לא יכולה להתברר כשרות או אי כשרות החתימה. ביהמ"ש פסל את הצוואה גם מן הטעם שספק אם המנוח היה צלול בדעתו בעת שצווה את אשר צווה, נטל ההוכחה בדבר צלילות דעתו של המנוח אכן רבץ על המערער ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט מני, עו"ד אפשטיין למערער, עו"ד שטראוס למשיבים. 9.10.72).

ע.א. 48/72 - פלוני נגד פלונית.

*מזונות ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת, קטינה כבת 9 מזונות בסך 280 ל"י לחודש והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש לא פסק יותר מאשר המינימום הדרוש באורח סביר למחייתה ולחינוכה של המערערת וכיון שכך אין נפקא מינה מהן הכנסות המערער.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. 4.10.72).

ע.א. 607/71 - איגל... לימטד נגד אמי... בע"מ ואח'

*גילוי מסמכים הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי לתשלום נזקים שנגרמו לתובעת בסכום העולה על חצי מיליון ל"י. המערערת נתבעה כמבטחת והמשיבה נתבעה כגורמת הנזק, בפוליסה שהוציאה המערערת נקבע כי אינה אחראית לנזק שנגרם כתוצאה מתכנון לקוי. אחת השאלות השנויות במחלוקת הינה אם נעשה התכנון בידי המשיבה ואם התכנון היה לקוי ואין התובעת תובעת מן המשיבה את נזקה אלא במידה ובמקרה שתביעתה נגד המערערת תכשל מחמת ההגבלה בפוליסת הביטוח בדבר שחרור המבטחת עקב תכנון לקוי. המערערת ביקשה צו לגלוי מסמכים נגד המשיבה וביהמ"ש דחה את הבקשה מן הטעם כי "אין שמץ של יריבות" בין המערערת לבין המשיבה. הערעור על כך נתקבל. תקנה 135 בדבר גילוי מסמכים קובעת כי לא ינתן צו לגילוי מסמכים אלא אם יש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך בהוצאות. בעקבות הוראה זו נפסק לא פעם שאין להשתמש בהליכי גילוי מסמכים בין שני נתבעים כשאין לאחד כלפי השני למעשה תביעה ישירה כלשהי. אולם השאלה המתעוררת בכגון דא אינה שאלה משפטית עיונית שמועיל ללכת בה אחר תקדימים אלא זו שאלה טקטית תועלתית, אם יהא בגילוי המסמכים כדי לחסוך בהוצאות ולייעל את המשפט. אין ספק שגילוי המסמכים בענין דנא אמנם ישרת מטרה זו ומשום כך בלבד מן הדין היה להעתר לבקשת המערערת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ליפשיץ למערערת, עו"ד שור למשיבה. 19.10.72).

ע.א. 492/71 - ראובן ליפמן נגד אספקה חרושת ובניה בע"מ ואח'.

*מעשה בי"ד בהחלטת בינים

בערעור זה חזר ביהמ"ש על ההלכה כי משקבע יו"ר ההוצל"פ סופית מכירת נכס של חייב, זכה הקונה בנכס גם אם טרם נרשם על שמו במשרד רשם הקרקעות. ברם בענין דנא נפסק בהחלטת ביניים של ביהמ"ש דלמטה כי המכירה תתבטל ועל כך לא הוגש ערעור ונתעוררה שאלה אם היתה זו החלטת ביניים אשר בהעדר ערעור היא הופכת לפס"ד סופי או החלטת ביניים כזו שניתן לערער עליה אגב הערעור הכללי. בענין דנא היו שורה של החלטות ביניים בביהמ"ש דלמטה ובאשר להחלטת ביניים זו נפסק ברוב דעות השופטים לנדוי ומני, כי ההחלטה אינה מהווה מעשה בי"ד בעוד שהשופט ח. כהן סבר כי ההחלטה מהווה מעשה בי"ד. כיון שכך נתקבל הערעור ברוב דעות.