ע.א. 547/71 - עמוס ומרסל מגידיש נגד הניה קירשנבוים ואח'
*תשלום פיצויים עקב תאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט גוברניק) בת.א. 1283/69 - ערעורו של המערערנדחה וערעורה של המערערת נתקבל).
העובדות:
שני המערערים נסעו במכונית נהוגה בידי המערער ומכונית נהוגה בידי המשיבה התנגשה בהם. המערערים טענו כי נפגעו בעת התאונה. המערער הביא עדויות רפואיות בדבר הפגיעות שנפגע אולם ביהמ"ש המחוזי מצא כי המימצאים שנמסרו ע"י המערער לרופאים לא היו נכונים וכיון שכך דחה את תביעתו. אשר למערערת נקבעה לה נכות של %10 וביהמ"ש המחוזי פסק לה פיצוי של 2000 ל"י הן בעד הוצאות עוזרת בית והן פיצוי בעד כאב וסבל. על כך הערעורים.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אשר לערעורו של המערער - אכן לא בנקל ורק במקרים נדירים יגיע ביהמ"ש למסקנה הנוגדת חוות הדעת של המומחה הרפואי, ברם במקרה דנא היה ביסוס למסקנת ביהמ"ש קמא. עובדות שונות שהוכחו בביהמ"ש המחוזי מראות כי המערער לא היה ראוי לאמון וכי לא גילה לרופאים שעל ידם נבדק את האמת על מחלותיו ומיחושיו לפני התאונה, ובכמה ענינים אף נתפש בשקר בולט. כיון שחוות הדעת של הרופאים מבוססות על דברי המערער ומכיון שאי אפשר לסמוך על דברי המערער יש לדחות את ערעורו.
ב. מאידך יש לקבל את ערעורה של המערערת על גובה סכום הפיצויים. נקבעה לה נכות לצמיתות של %10; היא נפגעה בעמוד השדרה ויש לה מיחושי ראש במיוחד כשהיא צריכה להרכין את הראש; קשה לה לבצע עבודות משק בית ובמשך חודשים נזקקה לעזרה; היא נשארה מוגבלת בתנועות עמוד השדרה ורגישות בחוליות; בעת התאונה היתה המערערת בת 29. על יסוד כל הנ"ל יש לקבוע למערערת סכום של 5,000 ל"י כפיצוי בעד כאב וסבל ובנוסף לזה סכום של 8,000 ל"י עבור הוצאות עזרה במשק בית בעבר ובעתיד.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. ענבר למערערים, עוה"ד ח. גלזר וש. לוי למשיבות. 31.10.72).
ע.א. 649/71 - ויטלגו ... בע"מ נגד עירית ת"א יפו
*תשלום אגרת תיעול.
(ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בת.א. 1631/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבה תבעה מאת המערערת תשלום אגרת תיעול מכוח חוק עזר לת"א. סעיף 251 לפקודת העיריות מסמיך את העיריה לקבוע בחוק עזר הוראות בדבר "תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות". בענין דנא החליטה העיריה לגבות אגרות בלי להתייחס לסכום ההוצאה, ואת האגרותהטילה לפי גודל המגרש הגובל באיזור התיעול ונפח הבנין העומד על המגרש. המערערת טענה כי העיריה מוסמכת להטיל תשלום המבוסס על ההוצאות הממשיות וכי חוק העזר בדבר תשלום אגרת ביצוע פעולות תיעול בלי להתבסס על ההוצאות חרג מהסמכות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום ועל כך הערעור.
החלטה - השופט מני:
העיריה רשאית להטיל את התשלום הן בצורת תשלום אגרות והן בצורת דמי השתתפות ואין פסול בכך שהעיריה החליטה להטיל את כיסוי ההוצאות בדרך של תשלום אגרות. שעור האגרה אינו חייב להיות הולם את ההוצאה הממשית שהוצאה לשם מתן
השירות. כמו כן מידת ההנאה בהשוואה לגובה האגרה אינה יכולה לשמש נושא לבדיקתו של ביהמ"ש כל עוד שהאגרה הוטלה בהתאם לחוק ואין היא מפלה בין איש לרעהו ואינה שרירותית ובלתי הגיונית.
השופט ברנזון מסכים ומוסיף:
יש להבחין בין היטל, אגרה, ותשלום הוצאות. משלם ההיטל אינו נהנה מן השירותים הניתנים; האגרה היא לפי טיבה תשלום עבור שירות שהמשלם מקבל מהעיריה הגובה את האגרה; דמי השתתפות מתייחסים באופן ישיר להוצאה שהוצאה. במקרה שלפנינו החליטה העיריה לגבות את התשלום בצורת אגרה ומבחינה משפטית אין למצוא כל פסול בכך. בין היתר ניתן לתקוף שיעורי אגרה בטענת אי סבירות, הפליה, שרירות וחוסר הגיון לחלוטין. העולה מכך ששעורי האגרה אינם יכולים לחרוג מכל מידה מתקבלת על הדעת בשים לב להוצאה הכללית של העיריה על השירות אך אינה חייבת להיות מתאימה במדויק וישירות עם ההוצאה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד מ. שוב למערערת, עו"ד נ. קונשטק למשיבה).
בג"צ 330/72 - פלונית נגד פלוני
*ביצוע צו שניתן בבימ"ש נכרי בענין משמורתו של ילד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו נעשה החלטי בחלקו).
העובדות:
הצדדים נישאו בארה"ב ונולדו להם ילדים ולאחר מכן נפרדו והוגשו תביעות פירוד וגירושין.ביהמ"ש בארה"ב הורה כי הילדה של בני הזוג תהיה במשמורת האב וכי הבת תבקר אצל אמה כל שבוע, בחגים ובחופש. מספר שבועות לאחר צו זה נסע האב לישראל עם הילדה ללא ידיעת האם. כחצי שנה לאחר מכן קבע ביהמ"ש בארה"ב כי המשיב אשם בבזיון ביהמ"ש בכך שמנע את זכויות הביקור של הבת אצל האם וציוה להחזיר את הילדה לארה"ב. כן הוצא צו שני ע"י ביהמ"ש בארה"ב למסור את הילדה למשמורתה של האם. העתירה היא למסור את הילדה למשמורתה של האם ולחילופין כי האב והבת יחזרו לארה"ב כדי שיבוצע הצו הראשון של ביהמ"ש בדבר ביקורי הבת אצל האם.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. בהתאם להלכת בג"צ הרי אם פסק בימ"ש מוסמך בענין המשמורת של ילד לא יפתח ביהמ"ש בארץ בדיון מחודש בענין זה, ולכאורה אין יסוד לטענה במקרה כזה שענין המשמורת שנוי בתום לב במחלוקת. עיכובו של ילד בניגוד להחלטת בימ"ש מוסמך, אפילו הוא נכרי, מספיק למתן סעד בבג"צ על דרך של הביאס קורפוס. לכלל זה יש סייג אחד והוא במקום שהמשיב מוכיח שטובת הילד מחייבת שלא לאכוף את החלטת ביהמ"ש כי אז לא יוקרב שלומו של קטין על מזבח הציות לצו ביהמ"ש.
ב. את הצו השני של ביהמ"ש בארה"ב למסור את הילד למשמורת האם אין לאכוף ואין לעשות את הצו על תנאי החלטי ביחס לצו זה. בין מתן הצו הראשון למתן הצו השני עברה למעלה משנה, מאז ניתן הצו השני עברה שנה נוספת ובמשך שתי שנים שוהה הילדה בבית אביה ולא הובאו בבית המשפט שם ראיות מטעם האב כדי להוכיח את מצב הילדה כאן. לנוכח כל אלה אין לאמר כי על המשיב למסור את הילדה למשמורת האם ללא שהדבר ידון מחדש בבימ"ש בארה"ב.
ג. לענין ביצוע הצו הראשון - אכן אין כאן מקרה שבו נטל האב את הבת בניגוד לצו
ביהמ"ש, שכן ביהמ"ש מסר את הילדה למשמורתו של האב. אולם העובדה שהמשיב מונע ביצוע הוראת הצו לאפשר פגישה בין האם לבת כמוה כפגיעה בזכות ההורה וסיכול ביצועה של זכות ההורה השני לראות את הילדה. אפשר לאמר כך: לאב נמסר אמנם רוב המשמורת ולאם נשאר מעוטה בלבד אבל שלילת חלקה הקטן, שלא כדין, מצדיק מתן סעד בבג"צ.
ד. לענין השאלה מהי טובת הילדה הרי אין ביהמ"ש מצווה להחזיר את הילדה לאם, אלא שהאב יחזור עם הילדה לארה"ב. במצב כזה אין לאמר שתהיה פגיעה בטובתה של הילדה.
ה. על יסוד הנ"ל יש לעשות הצו על תנאי מוחלט לביצוע הצו הראשון אך בתנאי שלפני כן תגיש האם הוכחה כי הצו השני בוטל ולא יפעלו לפיו.
(השופט קיסטר והנשיא אגרנט בפסקי דין נפרדים הצטרפו לפסק דינו של מ"מ הנשיא זוסמן).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. עו"ד א. חוצנר לעותרת, עו"ד ד' אבי- יצחק למשיב. 9.11.72).
בג"צ 297/72 - פלונית נגד פלוני
*עתירה להחזרת ילד לאמו בגרמניה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בעלי הדין הם בעל ואשה המסוכסכים על החזקת ילדיהם. העותרת נולדה בגרמניה למשפחה פרוטסטנטית בעלת אזרחות גרמנית והמשיב נולד בחיפה והוא בן העדה היונית קתולית ואזרח אמריקאי. בשנת 1949 נסע לאנגליה והיה לעו"ד ובשנת 1964 הכיר את אשתו ונישא לה. הוא השיג עבודה במפעלו של אבי העותרת והסכים כי בית בני הזוג יהיה בגרמניה. מנישואיו נולדו לו שני בנים ולאחר שהנישואין לא עלו יפה נפרד מאשתו ושני בני הזוג גרו בערים שונות. ילד אחד נשאר לפי ההסכם ביניהם אצל האב וילד אחד אצל האם ובסופי שבוע נפגשו כל בני המשפחה. באחד הימים נודע לאביה של העותרת דבר היחסים המעורערים שבין בני המשפחה ואגב ריתחה פיטר את המשיב מעבודתו. המשיב הצליח לקחת את שני ילדיו ובא אתם לישראל וכאן החל לנהל את עסקי בני משפחתו. לאחר שהמשיב וילדיו באו לישראל השיגה העותרת צו זמני בגרמניה להחזרת הילדים. היא באה לישראל ופנתה לבג"צ.
החלטה - השופט ויתקון:
א. המקום הראוי לבירור מריבות בין הורים על זכות החזקה בילדיהם הוא ביהמ"ש המחוזי או בתנאים מסוימים בי"ד דתי. רק אם הוציא הורה אחד ילד מידי ההורה השני ואין מחלוקת כנה ורצינית ביניהם על זכותו של זה להחזיק בילד, יושיט לו בג"צ את התרומה המהירה והיעילה ויחזיר את הילד. המקרה הטיפוסי הוא כאשר לפני החטיפה נקבעו זכויות ההורים בצו של בימ"ש מוסמך, מקומי או נוכרי, או בהסכם שאושר בצו כזה או בפסק גרושין וכדומה והחוטף עשה דין לעצמו ולקח את הילד בניגוד להוראות הצו או ההסכם.
ב. במקרה שלפנינו השיגה אמנם העותרת צו של בימ"ש גרמני מוסמך, אך צו זה היה זמני וניתן לאחר המעשה ולא במעמד המשיב, והלה לא הוזמן. במקרה כזה הרי צו ביהמ"ש אינו אלא משענת קנה רצוץ.
ג. אין ספק כי בענין שלפנינו קיימות מספר עובדות המצביעות על כך שהיתה מחלוקת כנה בין הורים על הזכות להחזקת הילדים ואף קיימים מספר דברים התומכים בעמדת המשיב. כשהביא המשיב את הילדים לישראל לא הבריח אותם לארץ נכריה כדי להרחיקם מתחום שיפוטה של גרמניה. כאן הבית שבו נולד וכאן נמצא הוא בחיק משפחתו. מאידך גיסא כשנישא הובטחה לו עבודה אצל חותנו ומקום זה נשלל ממנו ואילו כאן מובטח לו מקום עבודה נכבד בניהול נכסי משפחתו. כשלקח אתו את הבן שהיה אצל האם הוא לא השתמש בכח ולא הפר שום צו של ביהמ"ש. בנסיבות אלה אין לאמר שהמחלוקת בין ההורים איננה רצינית וכנה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד מינץ לעותרת, עוה"ד בן זאב וקמר למשיב 31.10.72).
ע.פ. 176/71 - שמואל ברוך ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה של ראשי חברה קדישא על הריסת מצבה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: גולן, עדן, י. כהן) בע.פ. 116/69 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הינם ראשי חברה קדישא בירושלים המחזיקה בחלקה בהר המנוחות ובה נקברה אמו המנוחה של המתלונן. החברה דרשה סכום גבוה עבור הקמת מצבה ומשפחת המנוחה העמידה מצבה ללא היתר של החברה קדישא. המערערים נתנו הוראה לפועלים להרוס את המצבה. הם הועמדו לדין בעבירה לפי סעיף 148 לפח"פ ובימ"ש השלום החליט שאין על המערערים להשיב לאשמה. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום וקבע שהעובדות שהוכחו לכאורה מהוות עבירה והחזיר את התיק לבימ"ש השלום שישמע את עדויות הסניגוריה. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. סעיף 148 לפח"פ מדבר על עשיית מעשה, תוך הסגת גבול, הפוגע ברגשותיו של אדם או מעליב דתו של אדם. על אף סתירה שבין הריישא של הסעיף לבין הסייפא יש לאמור כי גם כאשר מדובר על כוונה לפגוע וגם כאשר מדובר על עשיית מעשה תוך ידיעה שהדבר יפגע, הכוונה היא לפגיעה ברגשות או להעליב את הדת ואין צורך שתהיה גם פגיעה ברגשות וגם העלבת הדת.
ב. העובדות שהוכחו לכאורה מצביעות על כך, שהמערערים ידעו, שעה שגרמו להריסת המצבה כי רגשותיו של המתלונן, בנה של המנוחה, ורגשות בני משפחתו עלולים להפגע ע"י המעשה האמור, שכן כל אדם סביר היה חוזה זאת מראש אילו עמד, בשעת מעשה, בנעלי המערערים, ואין סיבה, בהעדר ראיה סותרת, שלא לייחס חזות שכזאת גם למערערים.
ג. לענין המעשה הפלילי - התעוררה שאלה מהו המובן שיש לתת למונח "הסגת גבול" לצורך העבירה. בימ"ש השלום סבר כי הריסת המצבה לא היה בה משום מעשה של "הסגת גבול" באשר החברה קדישא היתה המחזיקה של החלקה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לפרש את המונח "הסגת גבול" במשמעותו המשפטית הטכנית. ביהמ"ש העליון קיבל עמדה זו. הכוונה איננה דוקא בהסגת גבול כמובנו המשפטי טכני אלא מטרת המחוקק היתה לקבוע עבירות ספציפיות על מעשים המבוצעים במקומות המיועדים לתפילה דתית, לקבורת מתים וכדומה והעלולים לפגוע ברגשותיו של אדם או להעלבת דתו. המחוקק לא התכוון להגן באמצעות עבירות מיוחדות אלו על החזקתו של אדם בנכסי דלא ניידי
אלא למנוע ביזוי ופגיעה ברגשות הזולת. אכן לא כל כניסה ע"י נאשם לאחד המקומות הנזכרים כמוהו כמעשה של הסגת גבול גם אם זה גורם לפגיעה ברגשות הזולת. ניתן לראות כניסה כזו כהסגת גבול אם היא לוותה במעשה שנעשה שלא כדין ואין ספק כי המעשה של הריסת המצבה היה מעשה של עשיית דין לעצמם ע"י המערערים ובכך הם הפרו את החוק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, עציוני. עוה"ד מ. שרף ומ. כהן למערערים, עו"ד מ. קירש למשיבה. 9.11.72).
ע.א. 414/71 - חיים הניק נגד אברמוביל בע"מ
*ערבות אישית בהעברת חוב המערער עשה העברת חוב בלתי חוזרת לטובת המשיבה ובסוף נוסח העברת החוב הוסיף "אני מתחייב אישית על ביצוע התשלום הנ"ל". לבסוף לא היה הנעבר חייב לשלם סכום כלשהו והתעוררה שאלה אם כאשר הנעבר אינו חייב לשלם סכום כלשהו חייב המערער אישית לשלם את הסכום האמור למשיבה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב והערעור נתקבל. המדובר היה בחוב שחבה למשיבה חברה מסוימת שהמערער היה מנהלה והמערער לא היה חייב אישית לשלם למשיבה את הסכום הנ"ל. ביהמ"ש העליון קבע כי בפירוש המסמך יש להתייחס למסמך עצמו וללמוד מתוכו את כוונת המתחייב. השופט ח. כהן בדעת מיעוט סבר כי חיובו האישי של המערער הינו גם אם הנעבר כלל לא יהיה חייב בתשלום הכסף. מאידך סברו השופטים עציוני ומני בדעת הרוב כי התחייבות המערער היתה התחייבות אישית ביחס לחיובו של הנעבר אם לא יקויים ואילו אם אין חיוב של הנעבר אין על המערער לשלם אישית את הסכום.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד ש. קרינסקי למערער, עו"ד א. חלד למשיבה. 16.10.72).
ע.א. 190/72 - פלונית ואח' נגד פלוני
*גובה מזונות למערערים, אשתו ושני ילדיו של המשיב, נפסקו מזונות חדשיים בסכום של 750ל"י. המערערים טענו שיש להגדיל את הסכום הזה עד 900 ל"י והמשיב בערעור נגדי טען שיש להפחיתו ל- 500 ל"י. שני הערעורים נדחו. ביהמ"ש קבע את הכנסות המשיב ואת צרכי המערערים לפי מיטב אומדנתו ואין להתערב בשיקול דעתו זה לכאן או לכאן. המשיב טען כי ביהמ"ש צריך היה לקבוע את הכנסותיו לפי התחשיב שלפיו נקבעות הכנסותיו לצרכי מס הכנסה. טענה זו נדחתה. אין ספק כי תחשיבים מעין אלה יכולים להיות לעזר בידי ביהמ"ש בקביעת מזונות. ברם מקום שהתחשיב מביא לידי קביעת הכנסה שאינה מאפשרת לנתבע ליזון את אשתו וילדיו הקטינים לפי צרכיהם המינימליים התחשיב נעשה בלתי רלבנטי. שהרי דין הוא שחייב אדם ליזון אשתו וילדיו יהיו אשר יהיו הכנסותיו ואף אם יצטרך להשכיר את עצמו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד קורץ למערערים, עו"ד ד. ישראלי למשיב. 1.11.72).
בג"צ359/72 - מיכאל גולדשטיין ואח' נגד סיעת הרשימה הממלכתית ואח'
*הקמת גוף ציבורי העותרים בקשו לחייב את המשיבים להקים "גוף ציבורי" שלעותרים ענין בו והעתירה נדחתה. הסעדים שמבקשים העותרים נגד המשיבים אין ביניהם לבין התפקידים הציבוריים, שממלאים המשיבים עפ"י דין, ולא כלום ולפיכך אין סמכות לבג"צ להתערב בדבר. במידה ויש לעותרים עילה חוקית נגד המשיבים הרי תרופתם היא בביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ח. משגב לעותרים. 19.10.72).
ע.פ. 456/72 - מוחמד עגבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) המערער מסר עדות במשטרה שלפיה היה נוכח כאשר בנו שילם שוחד לתובע משטרתי, ומיד למחרת היום הופיע במשטרה, ביוזמתו, וחזר בו מאותו חלק בהודעתו. המערער הועמד לדין והורשע בעבירה של מסירת הודעה כוזבת ביודעין לשוטר ונדון ל- 18 חודשים מאסר שמהם 6 מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא בן 60 ואין לו עבר פלילי. כאשר מביאים בחשבון נסיבות אלה, בצירוף העובדה שחזר בו מיוזמתו ובמהרה מהחלק העיקרי של הודעתו, כי אז העונש שהוטל עליו מוגזם ויש להקל בדינו. אי לכך הוחלט שמתוך 18 חודשי המאסר רק 6 שבועות יהיו מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד וייסמן למערער, עו"ד מ. לרנר למשיבה. 9.11.72).
ע.פ. 402/72 - רוזה דרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התיצבות לשירות צבאי) המערער סירב מטעמי מצפון להתייצב לבדיקות רפואיות כצעד ראשון לגיוסו לשירות צבאי, הועמד לדין על אי התייצבות בכוונה להשתמט מהשירות, ונדון ל- 6 חודשי מאסר. ערעורו נדחה. לטענתו קיימת ועדה הפוטרת משירות צבאי צעירים המסרבים לשרת בשירות צבאי מטעמי מצפון, לאחר שאלה נבדקו ונמצאו כשרים לשירות מבחינה צבאית. דא עקא שהמערער אינו מוכן להעמיד עצמו לבדיקה רפואית וממילא הוא מסכל מראש כל אפשרות לקבל שחרור ע"י הועדה המוסמכת. המערער אינו מוכן לעזור לעצמו בענין זה והתנהגותו מביאה אותו כמעט לדרגה של סרבן להכעיס. אין מנוס מדחית הערעור ואישור העונש שנגזר על המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד קירש למשיבה. 31.10.72).
ע.פ. 228/72 - נביל חורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) המערער שתה לשכרה בשמחה שנערכה בכפרו, נטל אקדח וניגש לחנות סמוכה ירה אל תוך החנות דרך החלון והרג עובד החנות, אחותו של המנוח נכנסה לחנות והקימה קול צעקה ואז ירה המערער גם במנוחה והרג אותה. המערער הועמד לדין באשמת רצח אך אחרי חקירתו של עד רופא פסיכיאטר הוסכם בין התובע והסניגור להחליף את סעיף האישום לסעיף הריגה ובעבירה זו הורה המערער, הורשע ונדון ל- 7 שנות מאסר, הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הסתמך בערעורו על עדותו של הרופא כי בעת היריות פעל בהיותו נתון להשפעת האלכוהול וכי הבין את המשמעות הפיסית של מעשיו, כלומר שהוא יורה, אבל לא הבין את המשמעות המוסרית, כלומר שהוא מסוגל להרוג. בקביעה זו תלה ב"כ המערער את עיקר טענתו להקלת העונש, אולם נוכח הודאתו של המערער באשמת הריגה לא קבע ביהמ"ש המחוזי שום מימצאים עובדתיים עפ"י עדות הרופא אלא ההרשעה היתה לפי הפרטים בכתב האישום כפי שתוקן. עצם הודאה בהריגה
פירושה שהמערער פעל לפחות בהלך רוח של פזיזות או אי אכפתיות. אם קיימת סתירה בין עדות הרופא לבין הודאת המערער עדיפה בשביל ביהמ"ש ההודאה באשמת הריגה לפי סעיף 212. אם לשקול את הדברים העומדים לחובת המערער לעומת הדברים העומדים לזכותו וכשמצטרף לכך הגורם המכריע ששני אנשים צעירים קפחו את חייהם וכן כי לנגד עיני ביהמ"ש צריכה לעמוד המטרה הכללית של שמירה על חיי אדם הרי שאין להקל בעונש.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד בן ישראל למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 24.10.72).
ע.פ. 322/72 - חלאד בראנסי ומחמוד יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לביצוע שוד) המערער בראנסי ואדם אחר בשם ג'יהאד תיכננו לבצע שוד ולהצעתם הצטרף אליהם המערער מחמוד. ג'יאהד גילה את התכנית למשטרה ומשהגיעו הקושרים למקום המפגש שקבעו נעצרו ע"י שוטרים. הנאשם בראנסי נמצא אשם בעבירה של קשר לביצוע שוד והובלת כלי יריה ונדון ל- 5 שנות מאסר ואילו מחמוד הורשע בעבירת קשר לבצע שוד ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בראנסי ערער על חומרת העונש וערעורו נדחה ואילו המדינה ערערה על קולת עונשו של מחמוד וערעורה נתקבל. בראנסי נדון לשנה וחצי מאסר בשל פריצה שביצע כחודשיים לפני מעשה זה ואשר בה גנב אקדח ששימש לאחר מכן בתכנון השוד. ביהמ"ש צווה כי שתי תקופות המאסר יהיו מצטברות וקביעה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. עברו חודשיים בין הפריצה לבין הנסיון לשוד ואין לאמר כי העבירה היא אחת וכי העונש צריך להיות חופף. אשר לנאשם מחמוד אין להסכים לסברת השופט כי פרשת הגילוי למשטרה ע"י ג'יאהד עומדת לו למחמוד ומצדיקה להמתיק דינו. לא מדובר כאן בסוכן משטרה שהדיח את מחמוד, אלא מדובר באדם שבשלב מסוים של הקשר הודיע על כך למשטרה וזה הביא לתפיסת הקושרים. אי לכך יש להעמיד את עונשו על 3 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד רודיטי למערער מס' 1, עו"ד קאזיס למערער מס' 2, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 18.10.72).
ע.פ. 133/72 - יורם בשן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד וחומרת העונש המערער היה רב בוחן בחיפה, הורשע ב- 27 עבירות של קבלת שוחד כדי להעביר נבחנים במבחנים שערך להם לקבלת רשיון נהיגה וזאת במשך כ- 3 שנים. המערער נדון לשלוש וחצי שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו עדויות למכביר להוכחת אשמתו של המערער ובדין הורשע. אשר לעונש, הרי האינטרס הציבורי הוא לבער שחיתות בשטח החיוני של רישוי לנהיגת כלי רכב, והדבר מחייב להתייחס בחומרה רבה בעבירות מסוג זה. אי לכך אין לאמר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ג. גושן למערער, עו"ד עדיאל למשיבה. 16.10.72).
ע.פ. 364/72 - דניאל שוקרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי, עפ"י הודאתו בעבירות שוד ונדון ל- 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין את הצורך בהטלת עונשים חמורים על עבירות המלוות אלימות והדגיש את החומרה המיוחדת של העבירה במקרה דנא, בו עבד המערער במלון בירושלים ולאחר מכן קשר קשר עם אחיו לבצע שוד במקום ביודעו כיצד לפתוח את כספת המלון. ברם על אף חומרת הפשע עדיין נותר זיק של תקוה שהמערער יצליח עם תום ריצוי העונש להשתקם ולא יפנה עוד אל דרך הפשע.
המערער דנא מעולם לא עבר על החוק, הסתדר יפה בחיים, קנה לו השכלה, נשא אשה, רכש לו דירה ומכונית והפרנסה היתה מצויה. חידה היא מה הביא אדם בעל רקע חיובי כזה לקחת חלק בפשע חמור. לנוכח הסיכוי כי המערער ישוב לחיי חוק תקינים הועמד העונש על 7 שנות מאסר בפועל ו- 3 שנות מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מלחי למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 5.11.72).
ע.פ. 439/72 - רוברט מאיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) המערער הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן ונגזר עליו עונש מאסר ל- 8 חודשים וקנס בסך 2000 ל"י. הערעור נדחה. המערער הוא סטודנט מארה"ב השוהה בארץ כתייר וכמות הסמים שנתפשה בחזקתו היא גדולה וכללה למעלה מ- 2 ק"ג מריחואנה וכמות קטנה של חשיש. אכן שלא כדין ראו במערער אדם שסחר בסמים מסוכנים, אך אין נפקא מינה בכך כי המערער הודה כי סיפק סמים לאחרים ולפי סעיף 4 (א) לפקודת הסמים אשם גם אדם שסיפק סמים בכל דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה. הסכנה הצפוייה לציבור מהפצת הסמים היא גדולה ויש להחמיר בעונשים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן, עו"ד ל. פיין למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 25.10.72).
ע.פ. 333/72 - שמעון פדידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) כאשר נאשם מבקש להביא בחשבון עבירה נוספת שעבר, לצורך גזר הדין, יש תחילה להרשיעו בעבירה הנוספת ולאחר מכן לגזור את העונש. ברם במקרה הנדון לא נגרם למערער כל עוות דין בכך שהרשעה זו באה רק כחלק מגזר הדין. המערער נדון בתיק נשוא הערעור לשנה אחת מאסר בפועל בגין שני נסיונות בריחה מבית הכלא והערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד מ. ליפשיץ למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 30.10.72).
ע.פ. 275/72 - יצחק רוזנבלט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של נסיון להבריח לחו"ל כמות של כ- 100 ק"ג חשיש שהיה מוסתר בתוך מכונית. הוא נדון ל- 3 שנות מאסר וערעורו נדחה בשעתו. לאחר מכן נתברר כי לפני שהחשיש הועבר למכונית שבה נתגלה שימשה מכוניתו של המערער להובלת החשיש בתוך ישראל. התביעה פנתה לביהמ"ש וביקשה להחרים מכונית זו. בקשתה נתקבלה והערעור על כך נדחה. אין ספק כי גם לאחר מתן גזר דין רשאי התובע לבקש צו חילוט להחרמת המכונית. השאלה שהתעוררה היא אם העונש אינו חמור מדי, לאחר שנגזר כבר על המערער עונש של שלוש שנות מאסר וערכה של המכונית הוא כ- 10,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לנוכח הכמות הגדולה של החשיש אין העונש חמור מדי גם עם החרמת המכונית ואין עילה להתערב בהחלטתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד ביניש למשיבה. 30.10.72).
ע.פ. 354/72 - יהודה הורטוב נגד מדינת ישראל
*שאלת זיהוי לצורך הרשעה שוטר שהיה בתפקיד סיור עצר את המערער יחד עם שניים אחרים לאחר חצות הלילה כחשודים בהתפרצות, השוטר ערך חיפוש בגופו של המערער ובדרך לתחנת המשטרה הצליח האיש להמלט. כשבועיים לאחר מכן נכנס השוטר לאחד מחדרי החקירות
במשטרה ושם ראה את המערער שנחקר אותה שעה בקשר לאישום אחר. הוא זיהה את המערער מיד כאותו אדם אשר ברח ממנו בליל הפריצה. על יסוד זיהוי זה קבע ביהמ"ש שהמערער הוא אחד האנשים שהשתתפו בהתפרצות לחנות הנ"ל והרשיעו בעבירה זו. הערעור על כך נדחה. אמנם בעת הדיון בביהמ"ש אמר השוטר שאין לו כבר האפשרות לזהות את המערער, אולם מיום המקרה, ועד לבירור המשפט עברו כ- 20 חודש והשוטר שעוסק בחקירות הרבה לא יכול היה לזכור את דמותו של הנאשם. מאידך רווח הזמן בין המקרה וזיהויו של המערער במשטרה היה 12 יום בלבד. בעת המעצר ערך השוטר חיפוש בגופו של החשוד והלך אתו כברת דרך, כך שהיה לו די זמן להתבונן בפניו של החשוד ולזהותו לאחר מכן. השאלה אם לסמוך על כושר הסתכלותו של השוטר ואם לאו הינה שאלה מובהקת שבעובדה שאין להתערב בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, המערער לעצמו, עו"ד ביניש למשיבה. 18.10.72).
ע.פ. 85/72 - סלימאן קזבז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בשבע עבירות של שוד אשר שתיים מהן ביצע כאשר היה מזויין באקדח. הוא נדון ל- 6 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי התחשב בעדות הרפואית שהובאה שלפיה המערער הוא בעל הפרעות פסיכופטיות ואלמלא עדות רפואית זו היה מקום להחמיר יותר בעונשו של המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ד. סגל למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 30.10.72).
ע.פ. 342/72 -שלום דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) למערער עבר פלילי עשיר ומגוון מגיל צעיר של עבירות רבות נגד הרכוש ומספר ניכר של עבירות מלוות באלימות. כל הנסיונות שנעשו עמו להעלותו על דרך הישר לא הועילו והפעם ביצע שלוש עבירות התפרצות ועל אף המלצת שירות המבחן להעמידו למבחן גזר עליו ביהמ"ש המחוזי 30 חודשי מאסר. הערעור על כך נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הגיעה השעה לשים קץ ליחס הסלחני שנהגו בתי המשפט עם הנאשם עד כה. יהיה זה חטא לאינטרס הציבורי אם ימשיך ביהמ"ש בגישה הסלחנית שנהגו עם המערער במשך שנים אשר כנראה נטעה בו את ההרגשה שאין דין עונשי הולם במדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ר. הבר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 24.10.72).
המ' 516/72 - מדינת ישראל נגד טוביאס רפאל
*ניסוח אישום בעבירת תעבורה נגד המערער הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה ובדו"ח צויין כי בתאריך פלוני "בצומת רחוב דפנה פינת רחוב סאלד בעיר תל- אביב נהגת ברכב ובהגיעך לצומת שלפניו מוצב תמרור המורה לתת זכות קדימה לא נתת זכות זו לרכב בכביש החוצה". שופט התעבורה דרש מן התביעה לתקן את כתב האישום באשר לדעתו אין כתב האישום ברור ואינו מכיל עובדות ברורות. התביעה סירבה לעשות כן והשופט החליט לגנוז את התיק. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת שופט התעבורה והערעור על כך במהותו נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי כתב האישום אומר לנאשם ברורות מהו הרחוב ומהו הצומת אשר בו מוצב התמרור שאליו לא ציית וכו'. אם הנאשם מבקש לדעת פרטים יותר מלאים יוכל תמיד לפני תחילת המשפט או תוך כדי בירורו לבקש פרטים אלו. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון שלא לתת רשות ערעור מכיון שהתיק נגנז ואם התביעה רוצה היא יכולה לחדש את האישום נגד המשיב. יש לציין כי התביעה העירה בביהמ"ש העליון שאינה מעונינת
בהטרדתו ובענישתו של המשיב כי אם בקביעת ההלכה שכתב האישום כפי שהוגש לבימ"ש השלום הוגש כהלכה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת, המשיב לעצמו. 24.10.72).
בג"צ 435/72 - פארס קוט ואח' נגד מוחמד אלקוט ואח'
*החזרת נערה לבית הוריה העותרים הם הורי נערה בת 15 הנמצאת כיום בבית המשיבים ומסרבת לחזור לבית ההורים. מתוך העתירה עולה כי הנערה עצמה נמצאת במשמורתם של המשיבים אלא יש לה רצון משלה והיא משתפת איתם פעולה נגד רצון הוריה. לפיכך אין זה ענין מתאים להוצאת צו מסוג הביאס קורפוס. לעותרים תרופות אחרות עפ"י דין כדי להשליט רצונם על הנערה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד מ. דאבח לעותרים. 13.10.72).
בג"צ 107/72 - הסתדרות אגודת ישראל בא"י נגד שר הדתות ואח'
*הרכב מועצה דתית העותרת קובלת על הרכב המועצה הדתית של גדרה בה נשארה ללא יצוג. ביהמ"ש ביטל את הצו על תנאי מן הטעם שהמועצה הדתית הורכבה והיא פועלת וכאשר הוגשה עתירה זו צריך היה לצרף את המועצה הדתית עצמה כצד להליכים. כיון שהדבר לא נעשה דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. ינובסקי לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 20.9.72).
בג"צ 383/72 - יחזקאל פרנקל נגד ועדת הערר לפי חוק הבחירות לרבנות הראשית ואח'
*הבחירות לרבנות הראשית העותר הינו חבר המועצה הדתית רמת גן ופנה לבג"צ נגד החלטת ועדת הערר שלא תכלול שני רבנים מרמת- גן ברשימת רבני עיר לפי תקנות הבחירות לרבנות. עתירתו נדחתה. הרבנים שעררם נדחה לא פנו לבג"צ ולעותר אין מעמד להביא ענין זה בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק. כאשר קיימת זכות ערר לרב פלוני אין מקום להתערבות כאשר הוא עצמו אינו מגיש ערר או אינו פונה לביהמ"ש. יכול אדם לפנות לבג"צ כאשר הוא משיג על שיטה כללית שבה נהגה ועדת הבחירות והיא נמצאת לוקה בפגם. מה שאין כן כאשר מדובר בכישוריו האישים של רב פלוני אשר הגיש או נמנע מלהגיש ערר על אי הכללתו ברשימה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. רוטנברג לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 2.10.72).
בג"צ 384+388/72 - אורי ברוידא וי. גליקסברג נגד ועדת הבחירות לרבנות הראשית
*הבחירות לרבנות הראשית שני העותרים מכהנים כרבנים בגבעתיים וכל אחד מהם טוען שהוא הינו רב המקום. שניהם לא נכללו ברשימת הרבנים של הערים הגדולות ושניהם הגישו ערר לועדת הערר ומשנדחו העררים הגישו שניהם עתירות לבג"צ. העתירות נדחו. כל אחד מן העותרים טוען שהביא לפני ועדת הערר ראיות למכביר שהוא הינו רב העיר מזה עידן ועידנים. אין זה מתפקידו של בג"צ ולא בסמכותו לעיין בראיות אלה ולשקול משקלן ולהגיע על פיהן למסקנות כלשהן, זהו ענין מובהק לועדת הערר לענות בו ומשענתה בו לא יהרהר בג"צ אחר מידותיה. אפילו יתעלם בג"צ מהוראת "הסופיות" שבתקנות, על כל פנים אין ביהמ"ש יושב בערעור על החלטות ועדת הערר, ואפילו יושב הוא בערעור אין הוא מתערב במימצאים עובדתיים של הערכאות הקודמות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ינובסקי לעותר הראשון, עו"ד ז. רוזנבלום לעותר השני, עו"ד מ. חשין למשיבים. 2.10.72).
בג"צ 346/72 - הרב מאיר כהנא נגד שר הבטחון ואח'
*חופש תנועה בחברון העותר טוען בעתירתו נגד צו של תת אלוף ורדי המגביל את חופש תנועתו בחברון. טענת העותר היא שהוא מופלה לרעה לעומת תושבים אחרים במדינה. העתירה נדחתה. העותר אינו מגלה את הרקע להגבלה שהוטלה עליו ומה הניע את המשיב השני לחשוב כי טעמי בטחון והבטחת הסדר הציבורי מחייבים הגבלת חופש התנועה של העותר. חזקה על רשות ציבורית שהיא פועלת כדין וששקוליה שיקולים כשרים ועניניים ועד שהעותר לא יחליף אותה או יסתרה עומד המשיב השני בחזקתו זו ואין סיבה להתערב בשיקול דעתו. אם סבור העותר שהצו נוסח בלשון סתמית וכללית אין לדרוש מבג"צ שיצוה על המשיב לנמק את צעדו, אלא על העותר תחילה לגלות כל מה שידוע לו בקשר עם הוצאת הצו ואת זאת הוא הסתיר. אך אם העותר אינו יודע מה הניע את המשיב להוציא את הצו עליו לפנות תחילה אל המשיב ולבקש את פרטי שיקוליו ורק לאחר מכן יוכל לפנות ולבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. שכטר לעותר, 13.9.72).
בג"צ 315/72 - טחנת ירושלים בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*שינוי מדיניות בשטח כלכלי שבו קיים פיקוח העותרת טוענת נגד סדרי חלוקת החטים שהונהגה ע"י המשיבים ולטענתה מגיע לה כמות העולה על זו שנקבעה לה. עתירתה נדחתה. העותרת מבססת את עיקר טיעוניה על כך שבעבר היה לה מעמד מועדף על פני טחנות אחרות ואם כי השיטה החדשה לחלוקת החיטים מבוססת על כושר הייצור יש להקציב לה מעבר לחלקה בכושר הייצור של כלל הטחנות על יסוד זכויות היתר שהיו לה בעבר וההשקעות שהשקיעה בטחנה. העותרת עצמה חתמה בשנת 1966 על זכרון דברים עם משרד המסחר והתעשיה שלפיו לא יהיה דין טחנת העותרת שונה מטחנות אחרות ואם היתה בעבר הצדקה למתן זכויות יתר לעותרת הרי משנת 1966 הסכימה העותרת כי דינה כדין כל טחנה אחרת ומאז לא הוענקו לה זכויות יתר. אין לה לעותרת כל זכות קנויה לכך שהיתרונות שמהם היא נהנתה בעבר ישמרו לה לאורך ימים ואין למצוא פגם בכך שהשלטונות אינם מפלים לטובה את העותרת על פני הטחנות האחרות.
יתכן שמצבה של העותרת ישתנה לרעה עם שינוי שיטת החלוקה אך כל שינוי במדיניות בשטח שבו קיים פיקוח, עלול לגרום נזק למישהו ואין בכך עילה לפסילת המדיניות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת. 26.9.72).
בג"צ 198/72 - שמעון בן ישראל סבג נגד נציב בתי הסוחר ואח'
*טיפול בגמילה מסמים ביהמ"ש המחוזי המליץ לתת לעותר בבית הסוהר טיפול לגמילה מסמים אך בבית הסוהר לא קיים טיפול כזה. עתירת העותר נדחתה אך ביהמ"ש חזר והביע את דעתו כי קיים מחדל מצד שלטונות הבריאות ושירות בתי הסוהר לקים מצוות המחוקק. ביהמ"ש העיר כי על הממשלה למצות את הדרכים הנאותות ואת הכספים הדרושים כדי להביא את הבעיה של גמילה מסמים במסגרת בית הכלא על פתרונה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. העותר לעצמו, עו"ד יאראק ליועהמ"ש. 19.9.72).
בג"צ 413/72 - יצחק דגני נגד בימ"ש השלום בנצרת ואח'
*הזדקקות ביהמ"ש העליון לערעורי ביניים בעתירה זו קבע ביהמ"ש הגבוה לצדק כי: אין ביהמ"ש העליון נזקק לערעורי ביניים או לעתירות ביניים הבאים לתקוף החלטות דיוניות או אחרות אשר נעשו ע"י ביהמ"ש
היושב בפלילים תוך כדי בירור משפט התלוי ועומד לפניו; אם יש בהחלטת ביניים דיונית כדי לפגוע בזכויות ההגנה של הנאשם יתכן והחלטה זו תשמש עילת ערעור על ההרשעה; זכותו של הנאשם לעיין בתיק ובמסמכים שבידי הפרקליטות אינה דוקא במקום מגוריו ודי בכך שמאפשרים לו לעיין בחומר אם כי, במקרה דנא, הנאשם גר בטבריה והחומר נמצא בחיפה; מינוי סניגור לנאשם בעבירות שאין החוק מחייב זאת נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש; שימוש ברשמקול באולם ביהמ"ש הוא ענין מובהק לשיקול דעתו של השופט השומע את המשפט אם אין הדבר מפריע לו לניהול המשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו. 19.10.72).
בג"צ 427/72 - בנימין ברגר נגד שר השיכון ואח'
*זכות לקבלת דירה נשוא העתירה הענקת זכות לעותר לקבלת דירה בת 4 חדרים באילת. העתירה נדחתה. אין בג"צ מתערב למען עשיית צדק אלא אם ממצה העותר את האפשרות לבוא על סיפוקו ע"י פניה לרשויות המנהליות. משנמנע העותר לעשות כן, במקרה דנא, ממילא אין צידוק להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. פפקין לעותר. 29.10.72).
בג"צ 390/72 - מיוחס רחמים נגד רשות הרישוי ומנהל משרד הרישוי
*דרישות רפואיות בקבלת רשיון נהיגה הרשות הממונה על בטיחות בדרכים התקינה תקנה שלפיה אדם המבקש רשיון לנהיגת מונית או רכב מסחרי מעל 4 טון כושר ראייתו ימדד לפי שיטת סנלן ולא יפול מ- 6/12 בכל אחת משתי העיניים. העותר מבקש רשיון כזה אם כי בעין אחת אין כושר ראייתו מגיעה ל- 6/12, הוא טוען כי כיון שבעינו השניה מגיע הכושר ל- 6/6 רשאי הוא לבקש לעשות חשבון כולל ולקזז את הליקוי שבעין אחת כנגד העודף בעין שניה. העתירה נדחתה. התקנה ברורה ואין להוציאה מפשוטה. נדרש כושר ראיה של 6/12 בכל אחת משתי העינים וביהמ"ש אינו יכול לצוות על המשיבה להקל עם העותר ולסטות מהוראת החוק על כל הכרוך בדבר כזה מבחינת השמירה על הבטיחות בכבישים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. ארידור לעותר. 23.10.72).
בג"צ 434/72 - הרב מאיר כהנא נגד מפקח מרחב ירושלים ומשטרת ישראל
*קביעת מזוזה בשער שכם העותר קובל על אשר משטרת ירושלים סירבה לאשר לו קיום טקס של קביעת מזוזה בשער שכם ועתירתו נגד המשיב נדחתה. העותר עצמו הודה כי אין הוא הבעלים של שער שכר והמשיב הסביר לו כי הבעלים מתנגד למעשה. העותר כופר בכך שהבעלים מתנגדים אולם הוא לא טרח להבהיר מיהו הבעלים של החומה ואין שמץ של ראיה על הסכמתו לקביעת המזוזה. ברור איפוא שקביעת המזוזה ברכושו של הזולת הוא מעשה של השגת גבול ואין המשטרה חייבת לסייע בידי אדם המבקש לבצע עוולה היכולה לעלות לכדי עבירה פלילית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד שכטר לעותר 29.10.72).
בג"צ 147/72 -יוסף סלמה נגד המפקח על התעבורה
*מניעת רשיון למונית עקב הרשעות בעבר העותר הורשע בשנת 1955 בהתנהגות פרועה בשנת 1962 בנסיון לאונס ובשנת 1966 בהברחה. בשנת 1967 הגיש העותר בקשה לרשיון למונית וזו נדחתה ב- 1969. ב- 1971 קיבלה ועדת הערר את ערעורו של העותר והמליצה לאשר לעותר רשיון למונית
כפוף לבדיקות המקובלות. באוגוסט 1971 הודיע המשיב לעותר כי לא מצא אותו ראוי להפעיל מונית ציבורית וזאת על יסוד הרשעותיו של העותר כאמור ובמיוחד לנוכח הרשעתו בנסיון לאונס. עתירתו של העותר נתקבלה והענין הוחזר למשיב לדיון מחודש. ביהמ"ש העליון קבע כי בהתיחסו לעברו של מבקש רשיון על המשיב לפעול בהתאם לתקנה 533(ה) סייפא לתקנות התעבורה אשר לפיה לאחר חמש שנים מריצוי העונש אין שוללים רשיון בשל ההרשעה הקודמת בלבד. (ביהמ"ש העליון ציין אגב כך את המגמה הכללית לאפשר לעבריינים לחזור בתשובה). המשיב יכול לשלול רשיון מהמבקש לפי הרישא של התקנה הנ"ל אם הוכח כי המבקש איננו מתאים כיום להפעלת מונית אך לצורך זה יש להתחשב בהתנהגותו בהוה של המבקש ולא בעבר. אי לכך הוחזר הענין למשיב שיגבה ראיות על התנהגות המבקש בהוה ולפי זה ישקול את הענין מחדש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד וקסמן לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 6.11.72).
המ' 464+463/72 - ישראל קנופף ואח' נגד גדעון חסיד ואח'
*רשות ערעור בענין הוצאות משפט המבקשים והמשיבים בקשו רשות לערער, זה על פסיקת ההוצאות נגדו בביהמ"ש השלום וזה על אי פסיקת הוצאות לטובתו בביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אם כי מתן רשות זו אינו עוד מוגבל לענינים אשר בהם מתעוררת שאלה משפטית חדשה בעלת חשיבות או שאלה בעלת חשיבות כללית, על כל פנים אין מקום להעסיק את ביהמ"ש העליון בשאלת פסיקת הוצאות שהוא במקרה זה לא שאלה משפטית כלל אלא שאלה של יוקרה.
(בפני: השופט ח. כהן. 24.10.72).
בג"צ 249/72 - מבואות בית"ר נגד עירית ירושלים ואח'
*דרישה לפסול הצעת מתחרים במכרז עירית ירושלים פירסמה מכרז לביצוע עבודת סלילת כביש ובמועד שנקבע לפתיחת ההצעות נמצאו בתיבת ההצעות ארבע מעטפות. כשנפתחו המעטפות היתה הצעה אחת לא חתומה וב"כ המשיבה השלישית (להלן המשיבה) העיר מיד כי יתכן שחברתו שכחה לחתום וחתם מיד על ההצעה. הצעת המשיבה השלישית היתה הזולה ביותר והעיריה החליטה לקבל את הצעתה. העותרת שהיתה אחת המציעות טענה כי בהתאם למכרז על המציע לחתום את שמו בהצעתו והעדר חתימה מהווה פגם מהותי בהצעה ויש לפסלה. העתירה נדחתה. אין ספק כי הצעת המשיבה כפי שהוגשה היתה נגועה בפגם מהותי ורציני, שיכול היה לשמש עילה לועדת מכרזים לפסלה ולא להביאה כלל לדיון. ברם לא כך עשתה הועדה אלא החליטה להמליץ על קבלת הצעה זו. כלל הוא כי הצעה שאינה עומדת בתנאי מהותי של המכרז פסולה ובדרך כלל גם אין בכוחו של בעל המכרז להתעלם מן הפגם או למחול עליו. במה דברים אמורים? כאשר יש יסוד סביר לחשוש כי כוונתו של בעל ההצעה היתה להוליך את הועדה שולל ע"י שגיאות שנעשו במכוון או כאשר מופר עקרון השוויון בין משתתפי המכרז. בענין שלפנינו אין להעלות על הדעת כי העדר החתימה נבע מתוך כוונה להשיג יתרון כלשהו. כמו כן אין כאן כל הפרה של עקרון השוויון. נוסף לכך ב"כ העותרת היה נוכח בעת שהרשו לב"כ המשיבה להוסיף את חתימתו על ההצעה ולא התנגד לכך, וכבר נפסק כי אי התנגדות בשעה הנכונה פועל נגד מי שמבקש לאחר מכן לבטל אקט מינהלי. שכן שתיקתו בשעת מעשה יכולה להתפרש כויתור מצדו על התנגדות לעשייתו.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד ע. עצמון וש. ברלינר לעותרת, עוה"ד ר. נחמד וא. קפלן- ויגדור למשיבות. 19.10.72).
בג"צ 318/72 - כדורי זכאי נגד הועדה המקומית לתכנון- חולון
*צו הריסה של קיוסק שהוקם ללא רשיון העותר הקים קיוסק ללא רשיון והוצא צו הריסה בו נאמר כי הצו יוצא לפועל "תוך חודשיים מהיום". עברו כשבעה חודשים מיום מתן גזר הדין ואז באה מחלקת הרשיונות של העיריה לבצע את צו ההריסה. העותר טען כי משלא בוצעה ההריסה תוך חודשיים אין לבצעה עוד. העתירה נדחתה. אין ספק כי כוונת ביהמ"ש היתה לתת לעותר אורכה של חודשיים ודווקא לאחר מכן יהיה צו ההריסה ניתן לביצוע. זה הפרוש ההגיוני המקיים את כוונת ביהמ"ש העירוני וכך יש לפרש את הצו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד וינוגרד לעותר. 17.10.72).
בג"צ 400/72 - שלמה אביטן ואח' נגד מנהל נמל חיפה ואח'
*קביעת דרכי יציאה מיוחדים לימאים מהנמל העותרים הינם ימאים והם מתרעמים על כך ששלטונות הנמל בחיפה דורשים מהם לצאת מהנמל לא בשער הרגיל אלא בדרך "גשר עילי". לטענתם כרוכה היציאה בדרך זו בקשיים ולפיכך הם דורשים כי יותן להם לצאת בשער הרגיל. עתירתם נדחתה. מתוך חילופי המכתבים שבין העותרים לבין שלטונות הנמל עולה כי תכליתם של הסידורים המיוחדים היא להקל על עבודת עובדי המכס בפיקוחם על הצוותות של האוניות. חזקה על מנהל המכס והבלו שהוא יודע כיצד לנהל את עבודת המכס במירב היעילות ואין להתערב בסידורים שהוא קבע.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד י. ארידור לעותרים. 1.11.72).
ע.א. 636/71 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד פקיד השומה חיפה
*פירוש סעיף בחוק להקלה בניכוי פחת לצורך מס הכנסה חוק עידוד התעשיה מעניק היתר לניכוי פחת בשעורים גבוהים לנכסים עסקיים שהוחל להפעילם בשנת מס פלונית. המערערת החלה באמצע שנת המס 1968 להפעיל מכונות ששוין כ- 6 מליון ל"י והיא ביקשה היתר ניכוי הפחת בשעור הגבוה לגבי כל שנת המס. פקיד השומה סבר שיש להעניק את הפחת רק לגבי אותו חלק מהשנה שבו הופעלו המכונות האמורות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי המחוקק מתייחס לא לתקופה שמזמן רכישת הציוד אלא לתחילת השימוש בו ולא מסתבר שהמחוקק מתייחס לשנות מס בעלמא. ביהמ"ש גם ציין שאין להביא ראיות ביחס למונח "שנה" מחיקוקים אחרים שכן פרשנות של ביטוי בחוק אחד אינה בהכרח משפיעה בחוק שני.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד י. סלומון למערערת, עו"ד ע. רובין למשיב. 6.11.72).
ע.א. 640/71 - ל. אדלסבורג ובניו בע"מ נגד שמעון בראלי
*ניתוח עדות בענין טיב של מכונה המשיב רכש מהמערערת מכונת נגרות והתעוררה שאלה אם המכונה תקינה ומבצעת את הפעולות כפי שצויין בקטלוג שהפיצה המערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות כי המכונה אינה מבצעת כתיקנה את הפעולה אשר לפי הקטלוג היא צריכה לבצע. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ניתח את העדות כפי שניתנה ע"י המומחה והגיע למסקנה כי מעדות זו אינו עולה כי המכונה אינה מבצעת כתיקנה את הפעולה שהיא אמורה לבצע. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיאפשר לבעלי הדין להביא לפניו ראיות נוספות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. חלד למערערת, עו"ד מ. כהן למשיב. 30.10.72).
ע.א. 502/71 - צארלס קייזור ואח' נגד נחום כהן
*פירוש הסכם המשיב ביצע עבור המערערים עבודות תכנון שונות, חתם אתם על הסכם שנוסח ע"י המערערים והתעורר ביניהם סכסוך בשאלה אם לפי ההסכם חייבים המערערים לשלם למשיב שכרו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום שכרו של המשיב והערעור על החיוב נדחה אם כי נתקבל הערעור על חישוב סכום החיוב. ביהמ"ש העליון אישר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי בדבר פירושו של ההסכם וקבע בין היתר כי מספר מלים בהסכם, הכתוב אנגלית, ניתנות לשני פרושים וצדק ביהמ"ש המחוזי שהעדיף את הפירוש הנוח למשיב, זאת - הן משום שעל המערערים, הטוענים שהמשיב ויתר על שכרו בעד עבודות שלפני ההסכם, מוטלת החובה להוכיח טענתם זו; והן משום שאת המסמך ניסח המערער ולפיכך במקרה של דו משמעות יש לפרשו נגד המנסח. כמו כן היה יסוד מספיק בחומר הראיות לקביעה כי החברה המערערת אימצה לעצמה למפרע את פעולות המשיב שבוצעו עבור החברה לפני רישומה של החברה. אישור בדיעבד של תאגיד לפעולה שנעשתה למענו לפני הווסדו הינו כהרשאה מלכתחילה. מאידך יש לקבל את ערעור המערערים בדבר אופן חישוב השכר. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להבאת ראיות נוספות בדבר שווי העבודות עבורן יש לשלם למשיב את שכרו.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן עו"ד שהרבני למערערים, עו"ד פפו למשיב. 25.10.72).
ע.א. 583/71 - ברכה צין נגד אברהם לוי ואח'
*הנימוקים המצדיקים הסרת עיקול המנוח שלמה צין נפטר במרץ 1970 והשאיר ילדה קטינה, היא המערערת. המנוח השאיר צוואה ובה צווה לבתו המערערת סך - 500 ל"י ואילו דירה שהשאיר והרשומה על שמו מכר לפני פטירתו למשיב ומסר לו את החזקה בדירה. המשיב הגיש תביעה נגד בעלי העזבון, על יסוד החוזה, להעביר את הדירה על שמו ואילו המערערת מצידה הגישה נגד העזבון תביעת מזונות ולשם הבטחת תביעתה הוטל עיקול זמני על הדירה. הקונים בקשו להסיר את העיקול אגב בקשתם להורות למנהלי העזבון להעביר את הדירה על שמם. ביהמ"ש המחוזי נעתר להם והערעור על כך נתקבל. מינוי מנהל עזבון מכח חוק הירושה, שלא כמו מינוי כונס נכסים מכח פקודת פשיטת הרגל, אינו גורע מזכותם של נושים לפתוח או להמשיך בהליכי הוצל"פ. מינוי מנהלי עזבון או מתן הוראות לביצוע ההעברה אינם יכולים לשמש עילה להסיר עיקול שהוטל על הנכס ע"י בימ"ש מוסמך. כדי שביהמ"ש יעתר לבקשה להסרת עיקול שהוטל עפ"י סעיף 238, צריך שהמבקש יביא לפניו נימוק לצידוק בקשתו, כגון שהתביעה שביסודה הוטל העיקול אינה נתמכת לא במסמך ולא בראיות נאמנות אחרות וכדומה. נימוק כזה לא הובא ע"י הקונים והשאלה אם הוטל העיקול כדין או לאו בכלל לא נתבררה. ההוראות למנהלי העזבון להעביר את הנכס אמנם מחייבות את מנהלי העזבון אך ההעברה אינה ניתנת לביצוע הואיל והעיקול הרובץ על הדירה מונע העברת הנכס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, קיסטר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. זוהר למערערת, עוה"ד רימל ושפי למשיב, עוה"ד שטיינמן וזילכה למנהלי העזבון. 23.10.72).
ע.א. 432/71 - נעלי בת- חן ואח' נגד עמנואל סורקיס
*תביעה בסדר דין מקוצר המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד שלושת המערערים וביניהם המערערת הראשונה שהיא שותפות אשר באמצעותה מנהלים המערערים האחרים אם עיסקם. התביעה התבססה על חשבונות שבידי המשיב שלפיהם סיפק סחורה למערערים ועל שיקים שהיו בידיו ואשר חוללו. בקשת המערערים לדחות את התביעה או להרשות להם להתגונן נדחתה והערעור על כך נדחה. לכתב התביעה צורף מסמך המתיימר להיות
חשבון המסתכם בסך 11,000 ל"י וליד אחד הפריטים הרשומים בו סימן של חתימה, והמערער השני בתצהירו לא טען שהמסמך איננו חתום אלא שאינו חייב את הסכום המפורט במסמך. ממילא לא היה צידוק לפסול את המסמך מיניה וביה והתביעה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. לגוף הענין לא עשו המערערים תצהירים כנדרש והתצהיר היחידי שהגיש המערער השני גם הוא איננו מפורט ויש בו משום התחמקות מן הפרטים המהווים את עילת התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. איתן למערערים, עו"ד י. פיקהולץ למשיב. 5.11.72).
ע.א. 172/72 - אדולף פולק נגד פקיד השומה
*פירוש סעיף בחוק המעניק הקלות במס הכנסה לעולים המערער ביקר בארץ פעמים מספר לפני שנת 1967, בשנת 1965 בא לישראל על פי רשיון ביקור ובינואר 1967 החליף אותו ברשיון לישיבת ארעי. באוגוסט 1967 יצא מן הארץ וחזר בנובמבר אותה שנה שלא עפ"י אשרת עולה ובפברואר 1968 נרשם כעולה וקיבל תעודת עולה. המערער טען כי דינו לצורך סעיף 9 (16) לפקודת מס הכנסה בדבר הקלות ממס הכנסה לעולים חדשים כמי שעלה בפברואר 1968 באשר יצא את הארץ בין אוגוסט 1967 לבין נובמבר 1967. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער כי נסיעתו לחו"ל ושובו הופכות אותו לעולה והערעור על כך נדחה. המחוקק התכוון להעניק הקלות במס ל"עולים חדשים" בלבד שעלו לאחר 1.4.67 ולא יתכן שכל כניסה לאחר 1.4.1967, ולו אך כניסה לאחר נסיעה קצרה לחו"ל, מזכה את החוזר להקלות. עם זאת ברור שלא כל כניסה קודמת מ- 1.4.1967 פוסלת, וכניסה קודמת של תייר אין בה לפסול את כניסתו של אדם כעולה לאחר המועד ולמנוע זיכויו בהקלות. הוא הדין במי שנכנס כמבקר ותוך היותו בישראל שינה את מעמדו ממעמד מבקר למעמד תושב ארעי, לאחר התאריך הקובע, שדינו כדין מי שנכנס לאחר התאריך הקובע כעולה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד ע. רובין למשיב. 29.10.72).
ע.א. 460/72 - ראובן פסחוביץ נגד שויצרישה בנק גזלשפט
*סדרי הדין להמצאת ערובה בבקשה לעיכוב יציאה מהארץ בקשר עם תביעה כספית נגד המערער הגיש המשיב בקשה להארכת עיכוב יציאתו מן הארץ לפי תקנה 254 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובקשה לחייב את המערער לתת ערובה למילוי פסה"ד שעשוי להנתן נגדו בתביעה, לפי תקנה 260. הצדדים הסכימו להצעת ביהמ"ש לצרף את הדיון בשתי הבקשות, היינו בבקשה לפי תקנה 254 והבקשה לפי תקנה 260. עקב איחוד זה דילג ביהמ"ש המחוזי על השלב הראשון לשני השלבים הקבועים בתקנה 260, היינו השלב שבו חייב התובע לשכנע את ביהמ"ש לחייב את הנתבע להראות טעם מדוע לא ידרש ליתן ערובה, ופעל לפי השלב השני של תקנה 260, וחייב את הנתבע לתת את הערובה. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה. הסכמת הנתבע לאחד את הדיון לפי שתי התקנות כוללת ממילא הסכמה מצד הנתבע להכנס מיד לשלב השני של הדיון לפי תקנה 260 שבו על הנתבע להראות טעם מדוע לא ידרש ליתן ערובה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. העצני למערער, עו"ד י. פריבס למשיב. 30.10.72).
המ' 798/72 - מדינת ישראל נגד עבדאללה ג'יאבלי
*שחרור בערובה חשוד שהואשם ביחד עם המשיב בהחזקת אופיום שוחרר בערובה ע"י ביהמ"ש העליון ובעקבות זאת החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר גם את המשיב בערובה באשר
אין שוני בין שני הנאשמים בכתב האישום. הערר על כך מטעם המדינה נדחה. עם כל חומרתה של העבירה, החזקת סמים לצרכי מסחר, אין בה בחומרה זו בלבד כדי להצדיק מעצרם של נאשמים שטרם הורשעו בדינם. העבירות אשר בשל חומרתן בלבד אין משחררים חשוד בערובה מנויות בסעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי ועבירות החזקת סמים מסוכנים אינן ביניהן. לגבי כל עבירה אחרת חייב השופט המתבקש לשחרר נאשם בערובה, להשתכנע שקיימת עילה סבירה להחזיקו במעצר, חוץ מאשר חומרת העבירה בלבד, בטרם יסרב לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ח. כהן עו"ד ז. לויצקי למבקשת, עו"ד גולדברג למשיב. 31.10.72).
המ' 720/72 -צ'רלס ויקסלבאום ואח' נגד משה ראשי
*הגשת ראיה חדשה המבקשים שהם המערערים בערעור אזרחי, מבקשים להגיש ראיה חדשה בערעור ולטענת המבקש נתגלה המסמך ע"י אביו כאשר חיטט במסמכיו וזאת לאחר מתן פסה"ד. הבקשה נדחתה. אין בתצהיר שהוגש ראיה לכך שכאשר המבקש ואביו התכוננו למשפט עשה האב את הכל בשקידה סבירה כדי לפשפש בניירותיו ולהוציא מהם כל דבר בעל חשיבות לניהול המשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. עו"ד נ. אמיתי למבקשים, עו"ד טוניק למשיב. 25.10.72).
ד.נ. 23/71 - מוסיה פריבט ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*פירוש סעיף בחוק מס שבח בדיון קודם בע.א. 18/71, הוחלט בענין שווי רכישה של דירה שעברה בירושה כי על המקרה חל סעיף 26 לחוק מס שבח מקרקעין. בהחלטה זו תמכה דעת הרוב בעוד שדעת המיעוט סברה שיש להחיל על המקרה סעיף 23 לאותו חוק. העתירה לדיון נוסף נדחתה. מחלוקת השופטים מעידה על כך שבענין הנדון יש פנים לכאן ולכאן וביהמ"ש קבע שבהתנגשות שתי הוראות של החוק זו בזו ההוראה שבסעיף 26 עדיפה. השאלה היא טכנית ודיון נוסף אינו עשוי לגרום תרומה נוספת לליבונה.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד אורנשטיין למבקשים, עו"ד ע. רובין למשיב).
מ"ח 7/72 - משה בפיליס נגד מדינת ישראל
*בקשת משפט חוזר ע"י מתלונן בתיק פלילי זוכתה אשת המבקש מעבירת תקיפתו של המבקש ובקשתו של המבקש לקיים משפט חוזר נדחתה, אמנם קביעת ביהמ"ש כי המערער הינו תוקפן שעבר טיפולים פסיכיאטריים לא היו לה ראיות בפרוטקול של המשפט, ברם למבקש אין מעמד לבקש משפט חוזר, לפי האמור בסעיף 9 (ב) לחוק בתי המשפט הרשות לבקש משפט חוזר נתונה לנידון וליועץ המשפטי לממשלה ואילו המבקש היה מתלונן בלבד.
(בפני: הנשיא אגרנט. 26.10.72).
מ"ח 8/72 - יצחק בהג'אן נגד מדינת ישראל
*נימוקים למשפט חוזר
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בביצוע שוד חמור ובערעור שהגיש הוחלפה ההרשעה האמורה בהרשעה בעבירה של קבלת רכוש גנוב. הבקשה למשפט חוזר נדחתה. כתב האישום הזכיר את העבירה של שוד חמור וגם את העבירה של החזקת רכוש גנוב ביודעין שהינה עבירה חילופית למקרה של זיכוי מעבירת שוד. לפיכך משזיכה אותו ביהמ"ש העליון מן העבירה של שוד היה מוסמך, על סמך חומר העדות, להרשיעו בעבירה החילופית של החזקת רכוש גנוב ביודעין. גם טענותיו האחרות של המבקש להצדקת הבקשה למשפט חוזר כבר הועלו בדיונים הקודמים ונדחו.
(בפני: הנשיא אגרנט. 27.10.72).